חגם של שוכני עפר

חוויות מיום המתים במקסיקו

כתב: גילי חסקין

‏14 אוקטובר 2015

פעם בשנה מתמלאים בתי הקברות במקסיקו באלפי בני משפחה הסועדים את ליבם באוכל וביין בחברתם של המתים. חגיגות יום המתים במקסיקו היא אחת החוויות העוצמתיות שמקסיקו יכולה להציע.

ביקרתי בכמה מן האירועים האלה, ישבתי עם החוגגים לצדי הקברים, בחנתי והשוויתי את יחסם של צאצאי התרבויות הקדומות באמריקה, אל אלה שעברו מן העולם.

לכתבה מעמיקה ורחבה יותר, ראו באתר זה: יום המתים – מנהגים ושורשים.

על מקורו של יום המתים, שורשיו והרקע המיתולוגי שלו, ראו באתר זה: מבט בוחן אל יום המתים.

ראו באתר זה : התייחסות למוות ומנהגי קבורה בתרבויות השונות

העיירה פצקוארו (Patzcuaro), במדינת מיצ'ואקאן (Michoacan) שבלב מקסיקו היתה פעם מרכזם הפולחני של הטרסקנים. הם הקבוצה הילידית ("אינדיאנית") המרכזית באזור והם השכילו לשמור על מאפיינים רבים של תרבותם וגם היום הם נבדלים משבטים אינדיאניים אחרים במקסיקו. בעיירה השכנה, צין-צון-צאן (Tzintzuntzan, מילולית: קוליברי), שהיתה בירתם של הטרסקנים, נותרו כמה בסיסי פירמידות ענקיים המרמזים על עוצמתו של העם הזה בעבר. אירועי יום המתים הפכו את פצקוארו לכמעט קרנבל, בימים האחרונים של חודש אוקטובר והראשונים של נובמבר. המקומיים שמו לב שמבקרים, תחילה מקסיקנים ואחר כך גם תיירים, מתעניינים בפולחן המוות שלהם, חשבו ומצאו כיצד לגרום להם להישאר יותר ולתרום לפרנסת העיירה. כך, בנוסף לחדרים להשכרה ולמסעדות הקטנות, נוצרו אירועים כמו קונצרטים בכנסיות, ריקודים מסורתיים שנשכחו והוחיו מחדש ועוד.

בכל שנה, ב-31 באוקטובר, יוצאים תושבי הכפרים שסביב פצקוארו, לציד של ברווזי בר. כדי ללכוד את הברווזים הם משתמשים בצלצל עשוי מארבעה חיצי במבוק. כמו כן, הם דגים את  הלובינה בלנקה (Lobina Blanca), הדג הלבן הטעים, שאמנם אוכלים אותו כל השנה, אך הוא בחזקת "תפריט חובה" בימים אלו. הם יוצאים לשוט באגם הכחול המפורסם שהם שוכנים לחופו, בסירות גדולות ושטוחות גחון, העשויות מגזעי עצים. ארבעה או חמישה דייגים יושבים בצמד סירות, ובעזרת צ'ינצורו, כלומר, מכמורת גדולה שנגררת על-ידי שתי סירות, הם אוספים את שלל הדגים על הקרקעית. בני הכפר מכינים מן הברווזים והדגים תבשילים מיוחדים, וב-1 בנובמבר, בשעות הערב, מניחים אותם על קברי המתים בבתי הקברות. חג המתים נמשך למעשה שלושה ימים. ה-31 באוקטובר הוא יום שמוקדש לילדים המתים; ה-1 בנובמבר יום הקדושים המתים ואילו ה-2 בנובמבר הוא הוא החג העיקרי, יום כול הנשמות. (המפרץ של סלבדור שבברזיל והאגם התכול למרגלות וולקן אוסורנו שבצ'ילה, התגלו, כל אחד לחוד, ב-1 בנובמבר, בשנים שונות וכול אחד מהם נקרא על שם "כול הקדושים").

המקסיקנים השכילו במשך השנים להלך "בין הטיפות" ובין האמונות, שמוצאות דרכן לנשמה האנושית. להאמין בישו ומריה ולשמור על קשר ישיר וחם עם אבותיהם הקדומים. וכך ביומיים הראשונים של חודש נובמבר, מתערבבים באובך האופף את מקסיקו סיטי הנשמות, המתים, ה"אנחליטוס" (angelitos), מילולית: מלאכים קטנים, כנוי לילדים שמתו, וכל הקדושים.

מדי שנה הופכת הדרך המובילה אל בתי הקברות ליריד אוכל ומזכרות. הכול ססגוני, רועש ומלא חיות. המציאות מלמדת כי הכמרים הספרדים לא הצליחו למחוק כליל את הדת המקומית.

בשעות הבקר חשנו את התכונה בעיירה פצקוארו שלחוף האגם. במהלך השנים הפך החג לאירוע המוני בן ארבעה ימים. כך צצו שווקי מזכרות, מופעי רחוב וקונצרטים בכנסייה. אחר הצהרים שטנו אל האי חניציו (Janizio), שתושביו נוהגים עד היום לדוג בעזרת רשתות הנראות כרשתות לצייד פרפרים, בדגם מוגדל כמובן. טיפסנו דרך הסמטאות הציוריות והמסעדות הרבות שהמו מבקרים, מרחבי מקסיקו כולה, עד לראש ההר, שם ניצב פסלו של מוראלס, מגיבורי העצמאות של מקסיקו. ברחבה שלפני הפסל רקדו נערים את מחול הוויחיטוס (Viejitos), צורת הקטנה ושם חיבה לזקנים (Viejos). הם לבשו בגדים מרופטים, הגדולים מכפי מידתם וחבשו מסיכות נלעגות של גברים באים בימים, בעלי חזות אירופאית ברורה. כמעט בכול פייסטה במקסיקו ובשכנותיה, נראה החיקוי הזה, של הכובשים, ארוכי אף וכחולי עיניים. לועג ומעריץ גם יחד.

בשעת לילה מאוחרת יצאנו לבית הקברות אשר בצין צון צאן. לא היינו יחידים. אלפי מבקרים מכול מקסיקו באו עמנו והצטופפו בבתי הקברות כדי לקחת חלק במפגש המרתק שבין המתים לבין החיים.

באשמורת השנייה של הלילה, בראשיתו של ה-1 לנובמבר, יוצאות נשות הכפר אל קברי יקיריהן. הן נושאות עמן סלי מזון, מגשי פירות ופרחים, שמרביתם בצבעי כתום וצהוב. מרביתם ציפורני חתול, המכונים בספרדית "Flor de la Muerte", היינו, "פרחי המוות", שהמקומיים מאמינים כי הם יכולים ליצור קשר עם רוחות המתים. ייתכן שהדבר נובע מכך שהצמחים מפרישים חומרים כימיים הדוחים חרקים. הן מניחות את התשורות על המצבות ומדליקות לידן נרות. בהמשך הלילה מגיעים הגברים ומתחילים לזמר בדבקות, בעוד נשותיהם וילדיהם יושבים לצדם, דוממים ומרוכזים.

מחוץ לבית הקברות נשמעה מוסיקה שמחה ועשרות צעירים חוללו בבגדים שחורים ששלדים לבנים (calacas) מצוירים עליהם וחבשו מסכות בצורת גולגולת. בדוכנים נמכרו עוגות, שנראות כמסכת מוות ודלעות ענקיות, המפוסלות כגולגולות מתים. צורה מוזרה ומחויכת להתמודד עם מורא המוות. מסתבר כי השלדים והגולגולות אינו לעג למתים, או התבדחות מקאברית, אלא נועדו לסמל את המתים ואת העובדה כי לא נשכחו על ידי קרוביהם החיים.

ברגע שנכנסנו דרך השער, העליצות פנתה את מקומה לרצינות שלווה, אך לא קודרת. מאות אנשים ישבו דוממים סביב המצבות. חלקם היו שרויים במעיין מדיטציה, כשהם מתייחדים עם יקיריהם. חלקם סעדו את לבם במטעמים שהביאו עמם וערכו סעודת מצווה משפחתית. ארוחה שנתית בחברתו של המת. משפחה משפחה עם המאכלים האהובים עליה, בפרט אלו שערבו לחכו של המת. כמו בכול ארוחה במרחב הזה, לא ייפקד ממנה מקומו של התירס, המזון הבסיסי באזור ולפי המיתולוגיה של המאיה, גם החומר שממנו נברא האדם. הארוחות מלוות ב"לחם המתים" – לחם מסורתי המעוטר בסוכר ואפוי בצורה מעוגלת, מקושט בדרך כלל בדמויות, בעצמות או בדמעות עשויות בצק. פרוסות של דלעת מבושלת בסוכר חום (calabaza en tacha) הן חלק בלתי נפרד מהארוחה, כמו גם גולגולות, ארונות מתים ואביזרי מתים אחרים, כולם עשויים סוכר, שוקולד, או זרעי אמרנט  (amaranth)[1] ממותק בדבש. לפעמים מוסיפים אלפחורס, קנה סוכר ופירות. מים, דייסת תירס, מיץ ממותק בטעם פרי או משקה שוקולד מוגשים להרוויית הצמא, בעוד שמשקאות חריפים כמו טקילה, בירה או פולקה, מוגשים כתזכורת לזמנים הטובים בארץ החיים.

על המצבות בלטו אלמנטים נוצרים כמו הנרות המקודשים, המסמלים אמונה ותקווה, ומאירים את הדרך למתים. בחלק מהבתים מדליקים נר לכל מת מהמשפחה. לעתים מוצבים ארבעה נרות כך שייצרו צלב, המהווה מעין מצפן לרוחות המתים. צלב זה נראה גם על הקרקע ליד המצבה, עשוי מאפר, עלי כותרת של ציפורן חתול או מהקרקע עצמה. איקונות של קדושים אהודים במיוחד מוצבים על הקבר כדי להבטיח השגחה אלוהית למתים. לעתים מונחים על המצבה, חפצים המסמלים את עיסוקו או תחביביו של המת. כך למשל, אם סבתא אלגרה היתה תופרת, תונח על הקבר שמלה קרועה וכלי עבודה. בדרך כלל מוצבות על הקבר תמונות משפחתיות לכבוד המתים, והרבה פעמים נראים גם אביזרי אמבט כמו סבון, מראה, ומגבת, כדי לאפשר למתים התרעננות לפני הארוחה האהובה עליהם, המוגשת בכלי חרס. המנחות לילדים הצעירים, שמתו, קרוב לוודאי, נקיים מכל חטא, מוגשות יום לפני מנחות המבוגרים. לילדים מביאים בדרך כלל צעצועים עשויים עץ או חומר, עם ממתקים וכוס חלב.

היה משהו ממגנט בשקט הזה. לא היו סצנות של בכי ואפילו לא תפילות. רק הבעה מרוכזת, שקטה. התייחדות עם  שהיה ואיננו, אך הוא כאן עמנו שוב, לערב אחד. עם שחר הגיע הכוהן וברך את הקברים ואת הקרובים. בני המשפחות לוקחים את המנחות ומביאים אותן לכנסייה. שם הם מדליקים נרות לכבוד המתים שאין להם קרובים או מקום קבורה.

צעדנו ברחובות פצקוארו לצדו של דון פדרו, גבר מקסיקאי רחב כתפיים, בעל כרס גדולה, שן זהב נוצצת במרכז פיו ולראשו סומבררו ענק, קרוע מעט. כשהגנו לכנסייה עמדנו לידו והקשבנו. דון פדרו הזכיר בתפילתו גם את טאטא ווסקו, כינוי הכבוד של דון ווסקו דה קירוגה Vasco de Quiroga)), הבישוף הראשון של הפרובינציה מיצ'ואקאן. דון ווסקו הבטיח לטרסקנים הגנה מפני איום העבדות בחוות הענק של הספרדים, לימד אותם טכניקות חדשות, ונערץ במחוזות אלה עד היו.

התמלאתי סקרנות: איך הגיע בישוף כדון ווסקו אל תפילות חג המתים ואל הפולחן הטרסקני? דון פדרו העדיף שלא לענות, נפרד מאתנו לפני הכנסייה, והלך להדליק נר נשמה לכבוד המתים, אולי לכבוד טאטא ווסקו, אולי לכבוד טנגורון ציציצ'ה – השליט הטרסקני הריבוני האחרון – ואולי למת אחר. "מהי דתך?", שאלתי את דון פדרו. "קתולי", השיב כמובן מאליו. ומה דעתך על אינדיאנים המקיימים טכסים פרה-קולומביאניים? "פרימיטיביים", השיב בבוז.

שנתיים לאחר מכן ביליתי את חג המתים בכפר האצטקי מישקיט Mixquit)), הנמצא כיום בפרברי מקסיקו-סיטי. תרבות האצטקים, שפלשו לעמק מקסיקו בשלהי המאה ה- 12, מוכרת מאוד ברחבי תבל. עיקר פרסומם בא להם עקב מפגשם הטראומטי עם הכובשים הספרדים, ובזכות שלל המתנות המדהימות שהביא קורטז לאירופה.

הנסיעה למישקיט חוצה את הכרך העצום של מקסיקו-סיטי, ונמשכת בדרך כלל כשעה ורבע. בערב חג המתים נקלענו לפקקי תנועה עצומים. דומה היה שכל תושבי העיר האדירה הזו נוהרים אל אותו בית קברות. האוטובוס הזדחל באיטיות. האירועים הזכירו מעט את אלו של פצקוארו, רק בעצמה גדולה יותר, בכמות גדולה פי כמה ובמוסיקה גבוהה בעשרות דציבלים. ברחובות סבבו עשרות נערים לבושים בבגדי גוף שחורים, שעליהם צוירו שלדים לבנים ומסיכות שנראו כגלגלות. המתים החיים רקדו לפני האוטובוס, חסמו את דרכו, ורק לאחר שקיבלו מתנה סמלית ניאותו לזוז ולחסום את דרכו של אוטובוס אחר.

בכל פינה ניצבו דוכני מזון עמוסים בכל טוב: חזירים שלמים שניצלו על גבי גחלים, מרקים מהבילים, סנדוויצ'ים, טאקו, בוריטו ושאר מאכלים.

מסתבר שכבר חודש ימים קודם לכן התמלאו החנויות והשווקים בעיר הבירה במגוון מוצרים מסקרן וצבעוני, טעים להפליא ובעיקר משעשע. עיטורי צלבים, מריונטות של שלדים בכל הגדלים, זרי ענק של פרחי נוריות וכרבולת התרנגול. הילדים מתמכרים ממש ללחמניות "מוות" מתוקות שעוטרו בעצמות מבצק, לארונות קבורה משוקולד לבן, לגולגולות ממרציפן ולשלדים מסוכרים. לצד דברי המתיקה נמכרו מגוון של צעצועים מקאבריים ו"פאפל פיקדו"  Papel picado)) – מגזרות נייר מרהיבות ומורכבות המתארות  שלדים רוקדים ושותים, ומשמשות גם לגידור הקבר במעין תחרה. השימוש במגזרות נייר מקורו בשימוש שעשו האצטקים בנייר (מקליפת עץ) בפולחניהם. כך גם הקטורת – משרף של עצי אורן  – הנקראת "קופאל" ((copal. הריח החריף אמור למשוך את הרוחות, וכן להרחיק רוחות רעות.

בכל כיכר שמענו מוסיקה חזקה, מוסיקה כנסייתית; מוסיקת מרייצ'י Mariachi))[2]. שירים מתקתקים ששרו זמרים נוצצים עטויי פונצ'ו וחבושי סומבררו. הם עטו כפתורים דמויי כסף, שרו בהבעת עיניים אטומה ובאופן מוזר קיפצו גם לצלילי מוסיקת דיסקו קצבית.

רק לאחר כארבע שעות של נסיעה מורטת עצבים הגענו למישקיט. במבט ראשון לא ברור היה מה יתרונו על-פני כפרים אחרים שעברנו שעתיים קודם לכן במורד הפקק. הצפיפות בכפר היתה גדולה מאוד. נסחפנו בזרם, לחוצים בתוך נחשול האדם שהכתיב לנו את קצב התקדמותנו. צלילי המוסיקה, הרעש, הריחות ואווירת החג נראו לנו כסותרים את ההתמודדות עם המוות. בדוכנים הוצגו לראווה ערימות ממתקים שנראו כגלגלות או כשלדים, ובכל מקום נשמע רעש מחריש אוזניים.

לבסוף הגענו לכיכר קטנה ובה המוני אדם, בעיקר ילדים, שצפו בהצגת תאטרון בובות. מפעילי הבובות חבשו מסיכות שפניהם כפני גולגולות ודמויותיהן עצמות בלבד. צעירים מחופשים לשלדים חוללו ופיזזו במעין מחול מוות לצלילי תופים וחצוצרות.

כאשר עמדנו בפתחו של בית הקברות – נעתקה נשימתנו. מאות מצבות הוארו בנרות בלפידים ובפנסי רוח. הקברים היו עמוסים לעייפה בפרחים, ובני המשפחות, בעיקר זקנים וילדים, ישבו סביבם. הקטנים הביטו בסקרנות, והמבוגרים התכרבלו בפונצ'וס שלהם ושלחו מבטים מהורהרים לכל עבר. גם כאן איש לא ייבב וגם כאן עמדה השתיקה בניגוד גמור לרעש שהדהד בחוץ.

נצמדנו למשפחה גדולה שנכנסה לבית הקברות: היו אלה גבר ואשה לבושים בהידור יחסי, סבתא זקנה שדידתה אחריהם, וילדים שהוסו ללא הרף על-ידי ההורים. האב הוביל את בני המשפחה אל אחד הקברים, מלמל פסוקי תפילה, והלך בגפו אל הכנסייה. בני המשפחה האחרים אכלו מעט מהאוכל שהביאו עימם, ואולי אפילו שוחחו מעט עם נשמת המת שעלתה מן הקבר.

מחשבותי נדדו וערכו השוואה בין התרבויות השונות בעולם, המבקשות לפייס את רוחו של המת. נזכרתי בכמה תרבויות שבהן מבקשים את סליחתו של המת, ובאחרות שבהן שוכרים מקוננות כדי שיבכו את המת ויבטאו את צערה של המשפחה. נזכרתי במקומות רבים שבהם ראיתי אבלים אשר השקיעו ממון רב כדי לבנות קבר מפואר. חלק מן הקברים האלה נראים כבית לכל דבר והם מצוידים במזון ובמנחות שילוו את המת בדרכו לעולם בא. חשבתי על הקבלה מסוימת בין סעודת המצווה שאוכלים בכמה עדות בישראל לאחר קבורת המת, ובין חג המתים במקסיקו. הרהרתי בקווי הדמיון בין התרבות המקסיקאית לתרבות המצרית הקדומה. קווי דמיון כאלה עולים בדרך כלל כשעורכים השוואה בין הפירמידות המצריות לאלה המדורגות של אמריקה הדרומית, אך עתה נראתה ההשוואה הזו מבוססת יותר. ההתחלה והסוף – לידה ומוות. המסתורין הכרוך בשני אלה מעסיק את בני האדם ללא הרף. הלידה הותירה את הקדמונים מלאי השתאות. הם תהו על הנס הגדול שבחיים חדשים, ועל כך שהם חלק מן הנס הזה. המוות הציג בעיה שונה. משהו בו מנע מלקבל את הגזירה כפשוטה: הכול נגמר.

לכאורה היו לאבל פנים אחרות מאלה המוכרות לנו. לא שמעתי בכי תמרורים, לא ראיתי בני משפחה שקרעו את בגדיהם או מרטו את שיער ראשם. להיפך לעיתים דימיתי לראות גילויי שמחה לקראת שובו של המת. מחוץ לבתי הקברות היה חג המתים סיבה למסיבה, אך בין הקברים ראיתי עצב נסוך על פנים רבות, והרהורים שקטים. גם סעודת המוות, שהובאה אל הקבר בכלים גדולים עטופי מגבות ששמרו על חומם של התבשילים, לא נזללה בהתלהבות אלא נאכלה בדממה שקטה. כל אלה קשרו את המתים אל החיים בדרך מעשית, שהיו בה התעלמות מן העובדה שהמת איננו עוד אתנו (אם אוכלים אתו, משמע הכול בסדר), והיצמדות בכל הכוח לחיים.

ההתעניינות בנושא, הסקרנות והאהבה למקסיקו הובילו אותי מאוחר יותר אל ווחקה (Waxaca) שבדרום מערב המדינה. עיר קולוניאלית שנבנתה למרגלות האתר הזפוטקי של מונטה אלבן ((Monte Alban, מהכספים שנשדדו מן הזפוטקים Zapotec)). גם כאן התערבב לו הפולחן המקומי בספרדי ויצר מזיגה מיוחדת, סינקרטיסטית. "מסטיזו", היינו, מעורב, הוא לא רק כינוי לאנשים, בני ספרדי ואינדיאנית, אלא גם לתרבויות שנוצרו מן המיזוג. גם כאן חזרה על עצמה הסצנה של ריקודים, מטעמים ורצינות מופתית.

ההכנות לקראת החג מתבצעות כמה שבועות קודם לכן וכוללות איסוף מתנות אשר יוענקו למתים במהלך החג. בתחילת החג, נוהגת המשפחה לעלות לקברי אבותיה, לנקותם ולשים עליהם פרחים ונרות. משפחות עשירות נוהגות להקים בביתם מזבח לכבוד האבות ולהניח עליו או על הקברים את מנחות ה-"ofrendas". הם מניחים בעיקר פרחים ובקבוקי טקילה. על קברי ילדים נהוג להניח צעצועים וממתקים.

באותם ימים ראשונים של חודש נובמבר הופך המוות לדבר מה משפחתי, קרוב, מצחיק ולא מאיים. המת מוזמן לארוחה בביתו, בני משפחתו שותים עמו קקאו, כפי שעשו קודמיהם הזפוטקים ועל ידי כך לועגים למוות.

בימי החג זוכה המוות לצורת סוכריה ושוקולד, עם פני גולגולת. החוגגים זוללים את לחם מתים שהכינו במיוחד לכבוד החג. קירות הבתים מכוסים בציורי מתים, ועל קירותיהן של המאפיות מצוירים שלדים המזמינים את העוברים והשבים לאכול מלחם המוות "שכמוהו לא ראית מעולם". כל משפחה הופכת בימי החג לגוף מלוכד ושמח, המצפה בדריכות ובעליזות לפגוש ולראות את אלו שאינם.

בתי הקברות עוברים לקראת יום המתים שיפוץ וטיפול. המצבות מתכסות בפרחים. המקומיים טוענים שהפרח הצהוב מסמל את סמל המוות והאדום מסמל את החיים. בין אלו לאלו פזורים פרחים לבנים. השבילים המובילים מן הקבר לבית המשפחה, מכוסים בפרחים צהובים, כדי לסמל למת את הדרך לביתו. בכמה מקרים נראים שבילי פרחים אל ביתן מדומה בחצר הבית, אולי כדי לכוון לשם את רוחו של המת שיחסיו עם בני המשפחה היו מעורערים.

החוגגים מכינים מזבחות ובהם כיבוד, פרחים, תמונות מתים מקושטות, תמונות קדושים, ציורים ופסלים. בני המשפחה החיים אוכלים ושותים ללא הרף, ולמעשה מבלים בחברתם של המתים. לעיתים קרובות נערכת בבתי הקברות תחרות הקבר הנאה. בלילה מוארים בתי הקברות באור אלפי נרות. הם נראים, עד שפעמוני הכנסייה מודיעים שהכול נגמר, כשוק הומה וססגוני, מלא בבני אדם.

יום המתים נחגג מן הסתם במקומות רבים נוספים. חגים צבעוניים במיוחד, אפשר לחוות בגואטמלה השכנה. כך למשל, בכפר זוניל (Zunil) הסמוך לעיר קצלטננגו, ממלאים את בית

הקברות, לא רק קרובי המתים, אלא גם תזמורות של מרימבה (מעין כסילופון שמקורו אפריקאי) ויוצרים פסטיבל רועש ועולץ בסגנון קריבי-אינדיאני. בכמה כפרים הנמצאים ברכס סיירה מדרה (Sierra Madre) בקרבת הבירה העתיקה אנטיגואה Antigua)). אלו, מתקיימת, במוסף לסעודה ולריקודים, גם תחרות עפיפונים. ידוע במיוחד הכפר סנטיאגו סקטפקז (Santiago sacatepequez), שם מעיפים המתחרים, עפיפוני ענק בסגנון תאילנדי. כמה מהם מגיעים לאורך של עשרה מטרים ולהם שובל מרהיב.

חשוב לציין כי העפיפונים לא היו חלק מהפולחן המזו- אמריקני המקורי. עם תהליך ההתיישבות וההתנצרות של הילידים, הביאו הכמרים את העפיפונים מהמזרח הרחוק, כדי להלהיב את הילידים לתרבות החדשה. מכל מקום, התחרות ססגונית וכובשת: כרוז קורא בקול ניחר לקבוצות המתחרות, לעלות לרחבה, בזו אחר זו, כדי להפריח את העפיפונים עליהם טרחו.  קהל רב, מרחבי גואטמלה כולה, מגיע כדי לצפות בתחרות, לעודד בקולי קולות והריע למנצחים. מסתבר שלחילופי התרבויות של אמריקה התיכונה, הכולל מנהגים אירופאים ופולקלור אפריקאי, בנוסף למסורת הילידית, נוסף גם פן סיני. מי שרוצה, יכול למצוא אפילו במנהג המיובא הזה סמליות רוחנית. ייתכן כי העפיפונים השועטים לעבר השחקים, בעודם מחוברים בחוט דק אל הקרקע, מסמלים את הקשר שבין העולמות, בין הארצי והשמימי ובין החיים והמתים[3].

את החגיגה המוזרה והעוצמתית ביותר ראיתי דווקא בכפר טודוס סנטוס (Todos Santos), ברכס קוצ'ומטנס (Chuchumatanes), שבצפון גואטמלה. הכפר נודע בשוק השבועי המתקיים בו מדי שבת, שנחשב לאחד היפים במדינה.

ראו גם: אירועים פולקלוריסטיים בגואטמלה

כשנכנסתי לבית העלמין, ראיתי, תמונה שוקקת חיים, בדומה לזו שחוויתי במקומות אחרי. המקום היה גדוש במשפחות, שהצטופפו סביב קברי קרוביהם כנמלים חרוצות, כדי לצבוע, לנקות ולקשט את אבני המצבות. ילדים התרוצצו ודילגו בעליצות ובמרץ מקבר לקבר. כמה גברים הבעירו אש לפולחן, בעוד שכניהם הדליקו מדורות קטנות כדי לבשל עליהן מטעמים. קרנבל של ממש בתחומי בית הקברות. בין המצבות הוצבו דוכנים שמכרו פירות, חטיפים וגלידה תוצרת בית. מההצטופפות סביב הדוכנים ברור היה שהמוכרים ישובו הביתה ובידם קופה נאה.

מה שהופך את טודוס סנטוס למיוחד כל כך היה האירוע החגיגי והייצרי שהתרחש בשולי הכפר: המוני בני אדם, גברים ונשים, לבושים בבגדים לבנים רקומים, מתאספים ברחבה בשולי הכפר. גברים צעירים, על סוסיהם, בדרך כלל ללא אוכף, עורכים ביניהם תחרות של "מרוץ מכשולים". בכול סיבוב, חייב הרוכב ללגום ממשקה חריף תוצרת בית, משהו המכיל 40% של אלכוהול. כעבור כמה סיבובים הרוכבים מתחילים להתנדנד על סוסיהם, מתקשים לאחוז במושכות, לקול מצהלות הקהל, שתוי אף הוא. לעתים מצליח מאן דהוא, פיכח מאחרים, לעצור את הסוסים בטרם ישליכו את רוכביהם. למרות שנדמה היה לי שכול הכפר שותף לחגיגת השיכורים הרכובה, התברר לי שרבים מעדיפים לבלות בבתיהם. בגואטמלה מקובלת ביום המתים ארוחה משפחתית חגיגית, שהמאכל המסורתי המרכזי בה הוא פיאמברה, מעין סלט צבעוני וגדוש מרכיבים שונים: מינים רבים של בשר ונקניק, ירקות, גבינות, חמוצים ועוד. גם כאן, מסיבה פרועה מחד ומדיטציה עצורה מאידך. שתי פנים לאבל. שתי פנים להתייחד עם המתים.

הערות

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Amaranth

[2] מריאצ'י  הוא ז'אנר מוזיקלי שמקורו במדינת חליסקו (Jalisco), שבמערב מקסיקו ומושפעת מההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של האזור., גורמים סוציו-היסטוריים השפיעו על הרפרטואר מבחינת ביצועים ומגוון המאפיינים של השירה בכל אזור. כמו גם על התפתחות הלבוש הנלווה לביצועים. אנסמבל מריאצ'י מורכב, בדרך כלל, מכינורות, חצוצרות, גיטרה קלאסית, ויולה, גיטרה בס גיטרה אקוסטית ולפעמים נבל. הנגנים מופיעים בתלבושת אחידה בצבע כסף עם מכנס רכיבה הקרוי "צ'ארו" וכובע רחב שוליים.

המריאצ'יס המקוריים היו נגני רחוב מקסיקנים, אבל היום מרביתם בדרנים מקצועיים בתעשיית הבידור, ובעלי כישורי נגינה על יותר מכלי אחד, כשכל נגן יכול גם לשיר.

המריאצ'י מהווה אלמנט חשוב בלימודי המוזיקה המקסיקנית משום שההרכב שנוצר במהלך התקופה הקולוניאלית, מצא את מהותו בעידן הפוסט קולוניאלי, ופרח בתקופה הלאומנית, ותוך כך הפך לבעל השפעה עולמית בזמנים המודרניים. במהלך התפתחות זו, הפכה המוזיקה של המריאצ'י הפכה לסמל של מוזיקה מקסיקנית וזכתה לפרסום עולמי (מתוך ויקיפדיה).

[3] http://www.prensalibre.com/noticias/comunitario/esperan-mil-visitantes-festival-barriletes_0_800920156.html