חגיגות המסקל

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: אתיופיה – הסוד והקסם

סיכום זה נכתב בהשראת מאמרו המצויין של סטיב קפלן:

Steve Kaplan, "The Social-Political Dimension of the Ethiopian Meskel Festival", Journal of Religion in Africa 38 (2008), pp 447-465.

תודה למולי ברוג, על הערותיו והבהרותיו

27 בספטמבר, ה-17 לחודש מסקרם (Meskerem) בלוח השנה האתיופי (11/09-10.10), שהוא החודש האחרון של עונת הגשמים. בתקופה זו המדרונות ירוקים וזרועים בפרחים צהובים, של הפרח שקיבל את שמו של החג – מסקל (Meskel).

לליבלה Lalibela)), העיר החצובה בסלע השחור. כנסיות שהדהימו מבקרים ביכולת הטכנית של בוניהם, איבדו מעט מקסמם לאחר שכוסו בגגות כדי לשמרם. זהו אינו אתר ארכיאולוגי, אלא רקמה אנושית חיה ותוססת. מתפללים בגלימות צחורות, כוהנים חמורי סבר, נזירים שראשם שקוע בספר. המתפללים, עולי הרגל והכמרים "גונבים את ההצגה", קשה להתרכז באומנות ובליטורגיה כשלפנינו אירוע בעל אווירה תנ"כית כמעט.

אנו עוברים מכנסיה לכנסיה, לעתים תחת פני האדמה, לעתים על גבי גשרים, מעל לחפיר שנחצב בעמל רב, מתחקים אחרי העיטורים, הציורים וכלי הקודש. לפתע נשמעת הלמות תופים. גם המטיילים שסביבנו זוקרים את אוזניהם. לתופים נלווה קול מצלתיים ושירת שמחה. קול ענות גבורה. חיש קל מתרוקן מתחם הכנסיות והמבקרים, כמו הניזרים, נוטשים אותו מיד לטובת הכיכר שלמרגלותיו. הכיכר המשמשת כשוק, התרוקנה מתושביה הקבועים. המוני חוגגים נראו זורמים לרחבת הטקס. רבים אחרים כבר המתינו שם וצפו בדריכות במתרחש. הרושם הראשון הוא צבעים, הרבה צבעים. גלימות תכולות וורודות, טורבנים בצבעי אדום ושחור ושנים צחורות מחייכות מעור שגונו כגון הקקאו.

למרות שבחודשים שקדמו לו, נחוגו כמה חגים חשובים, כמו עליית הבתולה השמים (Assumption) וחג ההשתנות (Transfiguration), אף אחד לא מקבל את תשומת הלב ואינו רוחש פעילות כה אינטנסיבית, כמו המסקל. למרות שבאופן רשמי הוא חג קטן, הרי במשך למעלה מחמש מאות השנים האחרונות הוא היה לאחד החגים החשובים בלוח השנה האתיופי. בשורה אחת עם חג המולד, חג הפסחא והטימקט (Timkat), שהוא חג הטבילה ונחוג בחודש ינואר. למרות זאת, המסקל טרם זכה למקום הראוי לו בשדה המחקר.

משמעות המילה "מסקל" בשפת הגעז היא "צלב" והחג מנציח את גילוי הצלב של ישו על ידי הקיסרית הלנה, אמו של קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה. הלנה, שנתקלה בקשיים למצוא את הקבר, היא התפללה לישו והודרכה על ידי עשן קדוש, לכיוון המקום בו איתרה את הצלב. מאז חלקים מהצלב החלו להסתובב בעולם. החג הזה מוכר בכנסיות הקתוליות והאורתודוכסיות האחרות בתור "חג התרוממות הרוח של הצלב האמתי" ונחגג, בהתאם ללוח הגרגוריאני, ב-14 בספטמבר מדי שנה. הכנסייה האתיופית מאמינה שהצלב נמצא דווקא בחודש מארס, אבל הוא הוזז לספטמבר, כדי שלא יחול במהלך הצום (Lent) שקודם לפסחא והן משום שבירושלים האירוע נחגג בספטמבר. יתכן מאד שהמסקל החליף חג קודם, ששורשיו פגניים או ישראלים והוא חג הצמיחה. חג אביב, שרק בימי הביניים, העניק לו בית המלוכה האתיופי, את צביונו הנוצרי. עדיין, אלפים מתאספים בכיכר, גם כדי לקחת חלק באירוע הדתי וגם כדי להיפרד מן הגשמים ומקדמים בברכה את "Tseday" , כלומר, עונת האביב.

מה שעושה את החג מיוחד מבחינה נוצרית הוא העובדה שרק הכנסייה האתיופית חוגגת אותו ברוב עם.

החג נקבע רשמית ל-13 ול-14 בספטמבר והוא ציין את חנוכת בזיליקת הקדושים המעונים (Martyrium) והרוטונדה של תחיית המתים (Anastsis), מעל קברו של ישו (לימים, "כנסיית הקבר"). ידוע שהחל מראשית המאה החמישית, הצלב האמתי היה מוצג לציבור בירושלים, ביום השני של חג ההקדשה (Dedication). במהלך הימים נשכחה חנוכת הכנסייה ונשאר מציאת הצלב.

לא ברור מתי החלו האתיופים לחגוג את מציאת הצלב. האזכור הברור הראשון של החגיגות המסקל, הוא במאה ה-13. עדות כתובה ערבית של נזיר קופטי במצרים, שאומר בארבע הזדמנויות בשנה מוציאה הכנסיה האתיופית מוציאה את התיבה (דגם של ארון הקודש) מהמרחב המקודש אל הציבור: המולד, הטבילה (טימקט), חג הפסחא, המוזכר גם כ"חג תחיית המתים" (Resurrection) וחג מציאת הצלב.

כנראה שמי שמיסד את החג היה הקיסר דאווית (1412-1380), שלא קיבל את מעמדו הראוי בהיסטוריה, משום שעמד בצל סבו הגדול עמדה-ציון ובנו הגדול יותר – זרעה-יעקב, אולם מעיון מדוקדק בהישגיו, מתברר שהוא היה אחד המנהיגים הבולטים בהיסטוריה האתיופית. במהלך שלטונו החל בתרגום הספר הנוצרי החשוב "נסי מרים", חיבור שבנוסחו האתיופי, חיזק מאד את הלגיטימציה של בית המלוכה. אחד ממפעליו החשובים הוא הבאתם לאתיופיה, של "שרידי הצלב האמתי". אירוע זה קשור למערכת יחסי החוץ המורכבת של אתיופיה עם מצרים והפטריארך הקופטי שלה. מיד לאחר עלייתו לשלטון, נודע לדאווית שהשולטן הממלוכי אסר את הפאטריארך. משלחת צבאית אתיופית פלשה למצרים באזור אסואן וסירבו לסגת משם טרם שחרורו של ראש הכנסיה. האגדה מספרת שהפטריארך הקופטי רצה להעניק לקיסר תשורה של מטילי כסף וזהב, אך דאווית ענה לו: "אלוהים ניצח אתנו את המלחמה, לא בכסף וזהב, אלא באמונה בצלב". דרש ולקח את שרידי הצלב המקורי, שהגיעו מירושלים לאלכסנדריה.

שלושים שנה מאוחר יותר, חיבר בנו, הקיסר זרעה יעקב, בין הניצחון הדתי, לבין הניצחון הצבאי – פוליטי. הוא היה גם רפורמטור דתי ותפקד כמלך וככומר גם יחד וככזה, ראה בכנסיה ובנצרות את הכלים הראשיים לגיבושה של מדינה ולקידומה של אחדות לאומית אתיופית. הוא עודד את הפצתם הנמרצת של שני פולחנים הקשורים בשני סמלים נוצריים בולטים: הבתולה מרים והצלב. למרות ששני סמלים אלה היוו רכיבים בולטים בנצרות האתיופית כבר מראשיתה, הם זכו עתה, תחת כנפיו של זרעה יעקב, לבולטות ולחשיבות חסרת תקדים. הקיסר הבין היטב את כוחם של דימויים חזותיים ומימן יצור נרחב של איקונות בדמות הבתולה. לעתים נדמה שישו משני למרים. כך למשל, הכנסייה הראשית באקסום, נקראת "כנסיית מרים". גם הצלב הפך בזמנו נושא ליצירתיות עממית-אמנותית מקפת. גרסאותיו של הצלב המעוטר, בפיתוחים אתיופיים מקוריים, נישאו בחגיגות כנסייתיות ונפוצו כמעשי קישוט אישיים, תלויים על שרשרת או חקוקים ככתובות קעקע. החג, שהחל כנראה כאירוע קטן יחסית במאה ה-13, הפך לחג לאומי באתיופיה החל מסוף המאה ה-14 ובמהלך המאה ה-15. זרעה יעקב הפך את הגעת הצלב האמתי לאתיופיה, מחג של מציאת הצלב של ידי הלנה לחג הניצחון על המוסלמים. החיבור שעשה הקיסר הוא חיבור מנצח.

ראו גם, באתר זה: תולדות אתיופיה בימי הבינים

חג המסקל האתיופי משלב שלושה יסודות בחייו ובתפישתו של האדם: הדת; המדינה, היינו, הקייסרות ומחזור הטבע. יש כאן חיבור של האמונה, של השלטון ושל החקלאות. זהו חיבור מאד משמעותי. אין כאן רק אירוע דתי. שורות הכוהנים המשתתפים בטקס, נכנסים ויוצאים במחול, הן סוג של ריטואל, המחקה את המלחמה של דאוויט נגד המוסלמים. הטקס נותן ביטוי לניצחון הרוח ולניצחון האתיופי כמדינה וכשלטון. זה נותן חיזוק אישוש לאמיתות המלכים כיורשי בית שלמה. הראייה שהאלוהים איתם.

באדיס אבבה החגיגות מתחילות בשעות אחר הצהריים המוקדמות, כאשר תהלוכת הנושאת לפידים בוערים מתקרבת לכיכר מסקל, מכיוונים שונים. בין המשתתפים כמרים בגדי כהונה צבעוניים, סטודנטים, תזמורות כלי נשיפה, וגייסות של הכוחות המזוינים הנושאים צלבי ענק בוערים. בלליבלה, החגיגות מתחילות רק אחר הצהרים, בצורה צנועה יותר. סביב הרחבה מתגודדים כמרים, שמשים וילדים פרחי כהונה, כל קבוצה ומדיה. כל קבוצה וצבעיה. החג נחוג בווריאציות שונות במקומות נוספים כמו אקסום בהר דאר ועוד.

בכול מקום, מדובר ברחבה הגדולה בעיר, אליה נוהרים המקומיים בלבוש חג, החל משעות הבקר המוקדמות, כדי לתפוש מקום צפיה טוב. סביב המעגל מתארגנים המחוללים בגלימותיהם הצבעוניות ובמרכז המעגל עומד מגדל של עצי שיטים, אותם ידליקו במהלך הטקס. להצבתו יש כמה השערות. ראשית כל, העשן שיעלה ממנו, מזכיר את העשן שהראה להלנה הקדושה היכן הצלב. כיום מלמד על איכות היבולים. הקשר לחקלאות מסומל בפרחי המסקל (Asteraceae), מעין חרציות, משנים עשר זנים שונים, המקשטים את המדורה. אפשר גם לראות את שריפת הצלב בהיבט של תחיה, כמו הפניקס, עוף החול שקם מהאפר. השערה נוספת: לאחר שהצלב הובא ממצרים, הוא נשמר בהר Amba Geshen, שניתן לזהות בו צורה של צלב. לאחר שיבעירו את מגדל העצים, כיוונו של העשן והכיוון אליו יתמוטט, בסופו של דבר, יסמלו את הדרך בה יש ללכת, כמו עמוד העשן שסימן במדבר את דרכם של בני ישראל. מגידי עתידות מקומיים יודעים לנבא באמצעותם את העתיד. אומרים שאם ירד גשם אחרון וייסייע לכבות את המדורה, תהיה זו עדות לכך שמתקרבת שנה ברוכה במיוחד.

בימי הבינים היה הקיסר האתיופי אוסף את נציגי העם ושלטון ומכבדם כיד המלך. מכיוון שמדובר בסיומה תקופה בה לא עיבדו את האדמות וכילו את מאגרי המזון, היתה זו הזדמנות להציג את את נדיבותו הנוצרית ואת שלטונו שעל נתיניו, בסוף עונת הגשמים. היתה זו הזדמנות להפגנת כוח מלכותי. גם הזדמנות לתחזק את המבנה ההיררכי ואת הסדר בכלל, כי היו מוזמנים נסיכים ואנשי דת. יש לציין כי כל טקס הוא ביטוי לסוג של היררכיה. כמו בטימקט. הטקס מאפשר הצגה ברורה ופומבית של ההררכיה הפורמלית, של הפוליטיקה והדת. ההררכיה המשתקפת דרך הדלקת האש והטיפול בה, מזכירה להפליא את זו של חלוקת הזבחים בפסחא. החלקים הטובים ניתנים למקורבים למלכות, לאדוני הכפר או העיר ואחר כך לנציגי השלטון והכנסייה במרחב. לפיכך, הכבד, הנחשב לחלק המובחר בגוף הבהמה, יוענק לבכיר ביותר. חלוקת הקורבנות, משקפת חלוקת מהמעדות בחברה, גם חלוקת המנות במשפחה. שוחטים תרנגולת, יש חלקים שמיועדים לגבר, לאשה ולילדים.

הקיסר לג' איאסו (Lag Iyasu), נכדו ויורשו של מלניק השני, יצא ב-7 בספטמבר 1916 אל הראר, העיר המוסלמית החשובה באתיופיה ולא שב לאדיס אבבה, כדי לחוג את המסקל, שהיה עבורו הזדמנות להציג בפני העם את כוחו ואת נדיבותו, היעדרות שפגעה בלגיטימציה של בקרב האליטה הנוצרית ואולי היתה אחת הסיבות להתאסלמותו.

עיקרו של הטקס הוא המחולות. מופיע כל מעמד חברתי בתלבושת מובחנת. הדיאקוניקונים (שמשים) לבושים שאמה (גלימה) לבנה וללא כיסוי ראש. הכמרים אף הם בשאמה לבנה ובנוסף לה, טורבן על ראשם, מעוטר בסרט אדום. הכהן הגדול עוטה שאמה שחורה וחובש טורבן לבן. בריקודים נראית הרבה סמליות. כך למשל, שני תופים דו צדדיים – מסמלים את הברית ישנה והחדשה. הם מכים בתופים בכפות הידיים, הידיים, כפי שישו הוכה בפניו. הסיסטרם ((Sisterum) הוא כלי נגינה, מעין רעשן, שמקורו כנראה במצרים העתיקה ולו שני פסים, המסמלים את הברית ישנה והחדשה. בתופים מצלצלים שלושה מטבעות, המשמיעים קול. הם מסמלים את שלושת המסמרים בהם נצלב ישו. התוף מחובר לגוף המנגן, ברצועות המייצג את התכריכים. מכים בתוף כי התהודה היא תהודת הקבר הריק. התכריכים מחברים בין הקבר לאדם המנגן. מקל התפילה – מסמל את הצלב.

סיסטרום אתיופי

במהלך החגיגות מתקיימות תחרות טקסית בין המאמינים לאויבים, "'קרבות" באזור הפירמידה. באזור הפריפריה הכפרית, שמייצגים את הכוחות השונים בחברה. אבל אין לראות באירועי המסקל רק שיקוף של הסדר החברתי. התמונה מורכבת יותר. על ריטואל, שנועד להפגין את הסדר החברתי, הוא באופן פרדוכסלי, הזדמנות למעמדות להתעמת ביניהם ולפלס את דרכם בהררכייה החברתית ולנסות לערער את הסדר הקיים. החוקר וילייאם שאק (William Shack הראה כי המסקל כרוך בעימותים חברתיים. מעבר לכללים, הברורים כביכול, חושף המסקל מאבקים פנימיים ואי הסכמות. המסקל היה בעבר גם זירה להתמודדות בין פקידים רמי דרג ומפקדים צבאיים. לדעת שאק, בעלי מעמד ושררה מגיעים לטקס המסקל, מבלי לדעת באיזה מעמד יצאו ממנו. ישנה עדות מזמנו של הקיסר זרעה יעקב, על קרבות בין האצילים הרכובים על סוסיהם, שנלחמו זה בזה במקלות, עצמות וידיוי סלעים. בתחילת המאה ה-16, חייליו של הקיסר לבנה דנגל, ניצלו את המסקל לאימון חי של שיטות המלחמה הפראיות שלהם. הם הרחיקו כל כך במשחקי המלחמה שלהם, עד שהארמון נהרס. הקרבות הטקסיים הם בין שכנים או בין נציגי מעמדות שונים. אי ידיעה מי ינצח מרמזת על אפשרות לשינוי. הקהל רואה את המלחמה, בין שורה אחת מתקרבת ושורה מתרחקת. מעין דיאלוג. קשה לדעת מי מנצח.

לפיכך, הטקס משקף לא רק חיזוק של הממדים ההיררכיים והסמכות, שניכרים באמצעות הבאת העצים וסידורם. הדלקת האש ולקיחת האש או דוגמאות ממנה הביתה וחלוקת המזון. לא רק ממדים של חיזוק אלא גם ממדים מערערי ביטחון המייצגים אפשרות לשינוי. המופע הוא לא רק דרמטיזציה של הטקס, אלא גם נותן ביטוי למתח החברתי המובנה, הקיים בכל מערכת חברתית פוליטית.

טקס ההדלקה אף הוא היררכי ומשקף מבנה חברתי. את עצי השיטים מביאים כולם, אך את הצבת המגדל עושים רק המיומנים בכך. החוקר וילייאם שאק שהוזכר לעייל, הוכיח במחקרו כי גם תהליכי העמדת מגדל המסקל כרוך בעימותים חברתיים.

אחר כך מברכים כהני הדת את הדמרה ומוסיפים לו בשמים. כמו בעצי המזבח. הם מקיפים את ה"דמרה" כשבידיהם לפידים, אותם הם זורקים למדורה, תוך שהם שרים שיר מסקל מיוחד. כל קבוצה סובבת את מגדל העצים שלש פעמים לפי הסדר ההיררכי שלהם. ראשית כל, אנשים מחבורת האצולה. אחריהם התושבים הגברים. אחריהם הנשים ולבסוף הילדים. בהררכייה הזאת, בא לידי ביטוי, לא רק התפקיד החברתי, אלא גם הדתי. האחריות היא גם חברתית וגם דתית. הגבר הוא המוביל בעניין הדתי.

עמוד העצים מובער על ידי זקן מכובד. ראש הכנסיה המקומית, כנציג הקיסר, בתפקידו כראש הכנסייה, מספק את הסמכות ומקור הטוב והמיטיב. לאחר שהשלטון והדת העניקו את ברכתם, באים אנשים מכל עבר, עם עצים סידם, מדליקים לפיד קטן ונושאים את בשורת הצלב הבוערת אל הקהילה, אל המשפחה ומעניקים מחסדו של הצלב גם לשכנים ללא עצים. זהו מעבר טקסי מן הכלל אל הפרט. אקט זה הופך מטקס מציאת הצלב, לטקס הבאת האש. יתכן שגם בכך יש הד לפולחנים פרה נוצריים. אולי שי קשר לסמיכותו של החג ליום בו משתווה אורך היום לזה של הלילה.

ככל שהערב הולך וכהה, הלהבות מתבהרות ומתלהטות. הפירמידה הבוערת מכלה את עצמה לחלוטין, עד שהעץ הגדול שבמרכזה סוף סוף נופל לאחר מספר שעות. כולם דרוכים לראות לאן יפול המגדל וממתינים לשמוע מה יבשר הדבר ללחשנים ולידעונים. לאחר שעה קלה, אוחזים המאמינים את הגחלים שהצטננו ומסמנים בעזרתם צלב של אפר על מצחם (מעניין להשוות את האקט הזה לאפר ששמים החוטאים על ראשם ביום ד' של האפר ואכן, החוקר אדוארד וולנדרוף (Edward Ullendorff) טוען שהדמרה מסמלת את ביעור החטא. קצת אחר כך, מתפזרים החוגגים לבתיהם, שם יציפו את עצמם בבירה המקומית, ישמחו, יאכלו ואחר כך ינומו מעט, לפני שיקיצו לעונה נוספת של עמל.