עונת האביב וחגיה

אביב בשער

כתב: גילי חסקין

ראה גם כתבה מקוצרת במגזין הווירטואלי של NRG – אביב בשער

ראו גם, באתר זה: פריחת הדובדבן ביפן

האביב הוא שיא הפריחה והוא מסמל את הנעורים ושמחת החיים. והרי צריך אדם להיות עיוור, חרש ותתרן כדי להתעלם מחגיגת הצבע, הצליל והריח המתרחשת אז: שמים כחולים, מרבדים ססגוניים בהר ובגיא, עופות נודדים, שירת הציפורים ועונת ההמלטות של רוב בעלי החיים.

ההגדרה האסטרונומית המערבית מגדירה את האביב על בסיס מיקום כדור הארץ ביחס לשמש, ולפיה האביב מתחיל בימי השוויון שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה ונגמר בימי ההיפוך שבהם היום הוא הארוך ביותר בשנה. כך, בחצי הכדור הצפוני האביב מתחיל ב-20 במרץ ונגמר ב-21 ביוני, בעוד שבחצי הכדור הדרומי האביב מתחיל ב-22 בספטמבר ונגמר ב-21 בדצמבר. באסטרונומיה הסינית ובתרבויות נוספות, יום השוויון שממנו הימים הולכים ומתארכים חל דווקא באמצע עונת האביב[1].

אביב ביהדות

תקופת האביב ביהדות היא תקופה חשובה ביותר לפי התורה וההלכה. תחילה, ראשיתה של השנה העברית נקבעה לחודש האביב. בתקופה זו חל חג הפסח שאף נקרא- "חג האביב". התורה מצווה: "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה"[2].  התורה מצווה לקיים את חג הפסח דווקא באביב ובשל כך מדי כמה שנים מעברים את השנה- כלומר, מוסיפים עוד חודש כדי שפסח יהיה באביב.

"חודש האביב" נזכר לפחות שבע פעמים במקרא בהקשר הזה. רש"י מפרש: "חדש האביב – שהתבואה מתמלאת בו באביה[3]. אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות". הרשב"ם לעומתו מפרש: מלשון ביכור וראשית כמו "עודנו באִבּוֹ לא יקטף" ו"באִבֵּי הנחל". חכמי המשנה חלוקים עליו בפירוש השם, אך אין חולק שיש לשם קשר להיבט החקלאי.

בעברית של חכמי ספרד, נוספה המשמעות המקובלת בימינו, שלפיה אביב היא עונה בין החורף לקיץ[4].

בניגוד למוכר מאזורים של אקלים ממוזג, האביב הישראלי הוא קצר מאד. ביטוי לכך ניתן למצוא בשירה של נעמי שמר "מצעד האביב" ("כי כאן האביב הוא בן יומיים כי כאן האביב ימות צעיר…") ובשירו של דויד גרוסמן "קצר פה כל כך האביב".

האביב מאופיין במעבר תכוף של שקעים שרביים דרך ישראל כפי שניתן לראות במפה המצורפת המראה שקע שרבי שנמצא בגבול מצריים-לוב ועושה את דרכו לישראל. האביב מציין את התחדשות הטבע ויש המשערים שמקור השם הלועזי "אפריל" הוא מלשון הלטינית "אפריר" – להיפתח, כלומר הטבע נפתח מתרדמת החורף. בעת העתיקה, לאחר שמרבית השלג נמס והדרכים נפתחו לתנועה, היו יוצאים בתקופה זו למלחמה. לא לחינם נקרא חודש האביב "מארס", על שמו של אל המלחמה הרומי.

בערבית, האביב נקרא רַבִּיעַ, אז המרעה שופע, עד כי המונח למרעה הוא "רביע".

כבר בתקופות קדומות שמו הקדמונים לב לימים ההולכים ומתארכים וחגגו את האביב, כחג של צמיחה, שהיה מלווה באירועים קרנבליים. במקומות אחדים בעולם, החג ממשיך ללבלב, תרתי משמע, כמו ביפן, חוגגים המונים את הסקורה (Sakura), פריחת הדובדבן. האירוע מכונה "האנאמי" (Hanami) – הערצת הפריחה. עבור היפנים, מסמלת פריחת הדובדבן את חייו של הסמוראי, שהם כמו הפרחים, קצרים ומלאי הוד. רוח הסמוראי, ה"בושידו", היא למעשה רוחה של יפן.

נחמן גרשונוביץ, סופר חרדי וחוקר בין-תחומי: "…לנו, היהודים, יש מצווה לצאת אחת לשנה בימי ניסן (תקופת הסָקורה ביפן) אל הפרדסים, לראות עצי פרי בלבלובם, ולברך בשם ומלכות: "ברוך… שלא חיסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם". גם כאן מזוקקת החשיבות שיש ביופי העצים ובתועלת שבהם לאנושות. עלינו לצאת ולהתבונן, לחשוב, ולברך בכוונה רבה. אנו יוצאים ומשבחים את הבורא על העצים האלה שמביאים לנו פירות ומקשטים ביופיים את סביבתנו". בעבר היו יהודים יוצאים בקבוצות אל הפרדסים, ומביאים עִמם מזונות ומשקאות חגיגיים, ושם נשארים כל היום בהתענגות על הפריחה, בברכות ובפיוטים. שוב דמיון לסָקורה.

בימינו נראה שמנהג זה כמעט נגוז. אולם שומרי מצוות מקפידים לצאת ולברך את ברכת האילנות, אם במניין, אם יחידי. ביהדות נחשב חודש ניסן כראש לחודשים, דהיינו תחילת השנה.

בתלמוד מובא שהעולם נברא בחודש ניסן, ואילו בחודש תשרי, אז עלתה מחשבת הבריאה לפני ה'. בימי בית המקדש הראשון נהגו הלכה למעשה למנות את החודשים החל מניסן. גם לנו, אם כן, זו התחלה חדשה, התחלה רעננה של פריחה וחמימות. אנו יוצאים לעוד שנה של מטרות ושאיפות להגשמה, עם התבוננות בפשוט ובטבע המבורך.

השם "אביב" הפך גם להיות קונוטציה להתחדשות ונעורים גם מבחינה לשונית ("אביב חלדו"). כפי שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי , יל שאול המלך, בשירו "בְּעֵין-דּוֹר".

"וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו,

אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו".

מכייון שלא מעט פעמים, נערכה השוואה בין דמותו של שאול המלך, לזו של יגאל אלון, קראה אניטה שפירא, לביוגרפיה שכתבה עליו "אביב חלדו".

גם בהיסטוריה, תקופה שיש בה משמעות של התחדשות נקשר שם האביב אליה. באירופה, שנת 1848 נקראת "אביב העמים" משום שבארצות רבות פרצו זרמים מהפכניים להשגת חופש מפני השלטון המדכא. זכור גם "האביב של פראג" שנכשל אך הפך למושג ואולי סימל את ניצני התמוטטות ברית המועצות דור לאחר מכן.

לאחר כעשור, "האביב של פראג" השאיל את שמו לתקופה מקבילה של ליברליזם פוליטי בסין שנודעה בשם "האביב של בייג'ינג" וכמובן גם "האביב הערבי".  .

ראשיתו של האביב

לפי ההגדרה האסטרונומית, האביב מתחיל בימי השוויון שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה ונגמר בימי ההיפוך שבהם היום הוא הארוך ביותר בשנה והלילה הוא הקצר ביותר בשנה. בחצי הכדור הצפוני האביב מתחיל ב-21 במרץ ונגמר ב-21 ביוני. בחצי הכדור הדרומי האביב מתחיל ב-23 בספטמבר ונגמר ב-22 בדצמבר.

חודשי האביב מתגברת נטייתו של ציר כדור הארץ לכיוון השמש והימים הולכים ומתארכים. התחממות מזג האוויר בתקופה זו גורמת להפשרת השלגים ולהתמתנות הקרה, ובתוך כך מתחילים ללבלב ולפרוח גם מינים רבים של צמחים. מכאן, כאמור, גם שמה של העונה. באזורים שבהם לא יורד שלג ונדיר שמתפתחת בהם קרה, הטמפרטורות באוויר ועל פני הקרקע עולות מהר יותר והאביב מגיע מוקדם יותר בשנה, לעיתים סביב חודש פברואר בחצי הכדור הצפוני.

במיני יונקים רבים, עונת הרבייה והייחום מותאמת לכך שתנאי הסביבה יהיו הטובים ביותר עבור ההיריון או הוולד, עם מספיק מים ומזון וטמפרטורה נוחה. תנאים אלה מופיעים על פי רוב באביב. תהליך התאמת עונת הרבייה לעונות השנה מתווך באמצעות שינויים בהפרשת מלטונין בבלוטת האצטרובל כתוצאה מהשינוי באורך שעות האור. שינויים אלה בהפרשת מלטונחין משרים שינויים בהפרשת הורמונים.

לשם הפשטות, יש מחשיבים כאביב את החודשים מארס, אפריל ומאי בחצי הכדור הצפוני ואת החודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר בחצי הדרומי.

21 במרץ, יום השוויון בין ממלכת היום לממלכת הלילה, הוא יום האביב הרשמי בכול העולם (בהמיספירה הצפונית כמובן). זוהי סיבה למסיבה.  לא רק יום השוויון עצמו, אלא גם מספר ימים שבאים לפניו ואחריו.  זוהי תקופה דרמטית באירופה ובצפון אמריקה. השלג נמס, הדרכים נפתחות. המעבר מהכסות הלבנה של השלג לירוק הרענן ולמטעים שופעי הפרחים הוא מעבר מימים של מוות לחיים חדשים.

התמורות החלות באביב

אורך היום, הגם שהוא מרכיב חשוב במיון עונות השנה, אינו מהווה גורם בלעדי. ימי השוויון בין היום לילה, כמו גם היום הארוך ביותר או הקצר ביותר אינם מהווים מועדי התחלה וסיום לעונות השנה בארץ, כפי שטוענים לעיתים מטראולוגים. התמורות המתרחשות בין חום לקור, יובש לגשם – מהוות מרכיב חשוב לא פחות, ואלה משתנות משנה לרעותה. בהתאם נפתחים או נסגרים מעגלי חיים של צמחים ובעלי חיים. וכך האביב עשוי לנוע על פני הלוח כדי שבועיים-שלושה; להקדים בבואו ולהתמהמה בצאתו. וכפי שבאירופה עשויים לרדת גשמי קיץ, גם אצלנו גשם אינו עומד בסתירה לאביב. עונת הגשמים בארץ נמשכת נצרוחמישה חודשים: "הגיע י"ז במרחשוון ולא ירדו גשמים; עד פסח – עד אימתי שואלין על הגשמים רי"א עד שיעבור הפסח" (תענית פרק א' מש' ד').

האביב, כמוהו כעונות השנה האחרות, אינו מעוגן ביום קבוע בלוח. בטבע, על פי רוב, אין גבול חד וברור בין תופעות ועונות. עונה אחת גולשת בהדרגה לתוך רעותה וחיל המאסף של זו מתערבב עם חיל החלוץ של זו, בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא". יתר על כן – תחילתה של כל אחת מהעונות, משך זמנה וסיומה עשוי להשתנות משנה לשנה.

נוהגים לומר כי הפרחים פורחים באביב. שיר הייקו שכתב מורה הזן היפני, אייהי דוֹגֶן זֶנְגִ'י, טוען: "פריחת הפרחים היא האביב".

חוקר הטבע עוזי פז, מציע , בספרו "בשבילי ארץ התנ"ך": "לראות את תחילתו של האביב, עם ראשיתם של גלי הפריחה השוטפים על פני חמוקיה של הארץ במעין מרוץ שליחים. לרוב זה קורה בשבט. זהו עדיין חודש גשום, אך ניכרים בו כבר סימני הקיץ המתקרב כפי שאומרים עליו הפתגמים הערביים: "הוא זועם וזועף אבל ריח קיץ בו" וגם "בו נופלת הגחלת הראשונה של הקיץ". חיל החלוץ של פריחת האביב הן הכלניות הססגוניות [אף כי רבים רואים בפריחת השקד את האות לכך] ואילו סופו בחמסינים המייבשים את שרידי פריחת המאסף שבו נמצא את החרציות, הפרגים ואת "ורד הקוצרים", היא החוטמית הנושאת את שרביטי תפרחותיה ברמה. העופות החורפים שבים לאירופה ואילו העופות הקיציים שבים ארצה. זוהי גם עונת הקינון של מרבית מיני העופות ותקופת ההמלטות של מרבית היונקים" (שם, עמ' 25).

האביב בארץ ישראל

העונה בארץ ישראל מאופיינת מצד אחד בגשמים (עד הגשם האחרון – המלקוש) ובפריחה וצמיחה של הצמחייה, ומצד שני בתהפוכות של מזג האוויר, האביב מאופיין במעבר תכוף של שקעים חמסיניים דרך ישראל, במהלכם זורם אוויר חם מן המזרח ובסיומם, כשהשקע עולה צפונה, מגיעות רוחות מערביות, בדרך כלל מלוות בגשם.

קצר ימים הוא האביב הישראלי. טעם החורף וגשמיו טרם פג וכבר הקיץ וחמסיניו מתדפקים בשער.  עם הגעתו של החמסין הראשון, מתחילה הצמחיה לקמול. היטיבה להמחיש זאת נעמי שמר בשירה "מצעד האביב": "כי כאן האביב הוא בן יומיים כי כאן האביב ימות צעיר…". באותו רגע של חסד שבין סופות החורף ליובש של הקיץ, מתכסים ההר והגיא בלבוש צבעוני של פריחה. בלוח העברי הקדום, היה חודש האביב ראשון החודשים, כדברי התורה בפרשת חג הפסח (שמות, י"ג, 4).

בבוא האביב נישאים באוויר ריחות משכרים וקולות של ציפורים, של חרקים ושל בעלי חיים אחרים שחלקם בילו את שנת החורף שלהם והם מתחילים את חייהם מחדש.

הקיץ מסמל בתרבות האירופית בשלות ובגרות ואילו בארץ הוא מסמל יובש ומוות. "[…]נֶהְפַּך לְשַדִי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ[…]" (תהילים ל"ב 4). מכאן התפתח פולחן תמוז – האל המסופוטמי, אל הפריחה והתעוררות הטבע בימי האביב, הגווע מדי שנה, לקראת הקיץ, ושב לחיים בשנה הבאה. "…הַנָּשִים יֹשְבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יחזקאל ח' 14).

שיא מהפריחה והלבלוב בארץ ישראל חל באביב, או בלשון המקרא: "הניצנים נראו בארץ" (שיר השירים, ב', 12). מקור השם "ניצן" בשפה האכדית והוא התגלגל ללוח שלנו כניסן, החודש שבו חל הפסח, הוא חג האביב.

מקור השם העברי

נראה שהשימוש במילה זו לציון העונה מקורו בחקלאות, שכן "אביב" הוא כינוי לתבואה לפני גמר הבשלתה, כשהשיבולים עדיין ירוקות מעט ("השעורה – אביב, והפשתה –גבעול", שמות, ט', 31), או כשהתבואה כבר הבשילה ואפשר לדוש אותה לקמח ולאפות אותה ("מנחת ביכורים לה', אביב קלוי באש", ויקרא ב', 14). כלומר, העונה נקראת על שם התבואה המבשילה בה. "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.“ (שמות ט, פסוק לא)
”וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהֹוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.“ (ויקרא ב, פסוק יד).

"חודש האביב" נזכר לפחות שבע פעמים במקרא בהקשר הזה.

שורש המילה הוא כנראה אֵב – שהוא צמח צעיר ורענן (איבי הנחל, שיר השירים ו' 11), או לשון פריחה וצמיחה (איוב ח' 12), או אֵבֶה – לפי האכדית: צמח נחלים או בִּיצות, גומא (אניות אבה, איוב ט' 26). יש אומרים שמקור המילה הוא אָב, כי הוא בכור וראשון לתקופת הבשלת הפירות.

רש"י (שמות, כג, טו) מפרש: "חדש האביב – שהתבואה מתמלאת בו באביה. אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות". הרשב"א לעומתו מפרש מלשון ביכור וראשית כמו "עודנו באיבו לא יקטף" "באיבי הנחל". יש לציין שחכמי המשנה חלוקים עליו בפירוש השם, אך אין חולק שיש לשם קשר להיבט החקלאי. נראה שפעולות חקלאיות שנעשו בעונה זו, ומצוינות למשל בלוח גזר, הן אציד (קטיף ) הפשתים בחודש ניסן; קציר שעורים באייר ותחילת קציר חיטים סיוון.

האם יש בארץ אביב (וסתיו)?

קיץ וחורף, אביב וסתיו, ארבע עונותיה של השנה, הם מושגים שגורים ומעוגנים היטב בספרות, בציור ובמוסיקה. אין עוררין כי באזורים הממוזגים של כדור הארץ, בארצות אירופה ואמריקה הצפונית, השנה אכן נחלקת לארבע עונות ברורות. אך כמה עונות ישנן בשנה הארצישראלית? בכמה עונות הבחינו אבותינו בימי המקרא, המשנה והתלמוד? והאם הבחנתם תואמת למחזוריות בטבע?

נושא זה שנוי במחלוקת, עוד מימי קדם, והמשורר נתן זך נתן לה ביטוי:

הַקַּיִץ תַּם.

מִי הָיָה מְשַעֵר שֶהָעוֹנוֹת חוֹלְפוֹת

וְֹשֶהַדָּבָר הַזֶּה, אָבִיב,

בֶּאֱמֶת חוֹזֵר אַחֲרֵי הַחוֹרֶף

וְֹשֶהַסְּתָיו עכשיו בַּפֶתַח.

הַלֹא מְתַעְתּעוֹת בָּנוּ

עוֹנוֹת הַֹשָּנָה עִם לִקְחָן הַחוֹזֵר כְֹּשֶפָּנֵינוּ

נְשוּאוֹת הָיוּ רַק לְשִנּוּי, הִתְחַדְּשוֹת.

מִן הֶהָרִים יָבוֹא, אָמַר הַוִּינָאִי עִם הַמִֹשְקֶפֶת.

לֹא, כִּי מִן הָעֵמֶק, פָּסַק מְיַבֵּש הַבּצוֹת.

גְבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי, לֹא כְּדַאִי

לָרִיב בְּשֶל אָבִיב – אוֹ סְתָו. (נתן זך, אנטי מחיקון. הוצאת הקיבוץ המאוחד)

הזואולוג עוזי פז, מסביר בספרו "בשבילי ארץ התנ"ך"[5], כי המקרא חוזר על הצימוד בין קיץ וחורף פעמים אחדות: "קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם" (תהילים ע"ד 17) או "בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף יִהְיֶה" (זכריה י"ד 8). כך גם בספר בראשית: "[…]וְקַיִץ וָחוֹרֶף […]" (שם ח' 18) ובהקבלה, כמו להדגיש את אופיין של העונות בהן מדובר – "זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחוֹם" (שם, שם, שם).

המושג חורף, במשמעות של עונה, נזכר שבע פעמים במקרא, ואילו עונת הקיץ זכתה לעשרה אזכורים. לעיתים ניתן לפרש את המושג "קציר" כשם נרדף לקיץ כמו בפסוקים: "תָּכִין בַּקַּיץ לַחְמָה, אָגְרָה בַּקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" (משלי ו' 8) או "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹש, וְשָאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן" (שם כ' 4). רבים גורסים על כן כי בארץ ישראל שתי עונות בלבד – חורף וקיץ, או חורף וחורב. זכות ראשונים לערעור על התפיסה המקובלת בדבר ארבע עונות שמורה למשה סתווי. בספרו "פרקי טבע ולשון"[6]. הוא גורס כי: "רק שתי תקופות יש לנו כאן: קיץ וחורף או ימות החמה וימות הגשמים". ד' ביילי, בספרו "הגיאוגרפיה של המקרא"[7],   מצטרף לדעה זו: "השנה הארצישראלית נחלקת לשתי עונות עיקריות – הקיץ היבש… ועונת הגשמים…"  עזריה אלון מכתיר את אחד מפרקי ספרו "ישראל-טבע ונוף" (בית ההוצאה הירושלמי, ירושלים, 1969)[8] בכותרת "רק שתי עונות בשנה" ומדגיש: "… האביב כלול בתוך החורף". . זו גם דעתם של חוקרים אחרים. הגורסים כי רק שתי עונות בשנה טוענים כי הסתיו והאביב נושאים את שמם לשווא ושוללים על כן את קיומם כעונות השנה.

המושג "סתיו" נזכר במקרא פעם אחת בלבד: "כִּי הִנֵּה, הַסְתָיו עָבָר הַגֶּשֶם חָלַף הָלַךְ לוֹ". (שיר השירים ב' 11). הפירוש המקובל גורס להקבלה בין שני חלקי הפסוק: "הַסְתָיו" הוא שמם של ימי הסגריר, והוא מקביל לגשם, דהיינו סתיו וגשם חד הם, ויחדיו הם מבטאים את החורף. המונח הערבי "שיתא", שצלצולו מזכיר במידת מה "סתיו", [ומקובל לראות בה מילה שאולה מן הארמית "שִתְוָא"] מסייע לגישה זו, שכן הוא משמש במשמעות של חורף וגשם גם יחד , אולם ניתן לראות בפסוק המצוטט גם רצף של זמן – קודם "הַסְתָיו עָבָר", אחר כך "הַגֶּשֶם חָלַף הָלַךְ לוֹ". רק לאחר מכן מגיע ה"אביב" – אשר בו הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח" (שיר השירים ב' 11-31)."הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְמַע בְּאַרְצֵנוּ".

השימוש במושג "אביב" לעונת השנה קשה אף יותר. במקור שימש המונח לתיאור שלב בהבשלת התבואה: "[…] כִּי הַשְּעֹרָה אָבִיב […]" (שמות ט' 31). זוהי גם משמעות האביב בפסוק: "[…] אָבִיב קָלוּי בָּאֵש[…]" (ויקרא ב' 14). משום כך, יש הטוענים שאביב איננו שם של עונה כלל, אלא שם של גרעיני הדגן, שמגיעים בימים אלו לשלב בו אפשר להבהב אותם, היינו להקפיצם על גבי מחבת לוהט…:  ומכאן "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶש הָאָבִיב" (שמות י"ג 4) – החודש בו התבואה נמצאת בשלב "אביב". בחודש זה היו נוהגים להקריב מנחת ביכורים לאלוהים. המושג "חודש האביב" חוזר ונשנה במקרא חמש פעמים; תמיד "חודש" – לא עונה ולא עת.  לפי גישה זו, האביב הישראלי, איננו לפיכך עונה, אלא מועד קצר המציין כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו.

מאידך, אפשר לטעון, במדה רבה של צדק, כי המושג "עונה" אינו נזכר במקרא במשמעות של פרק זמן במשך השנה. התחליף המקראי לעונת השנה הוא "עת" כגון "אֲבָל הָעָם רָב, וְהָעֵת גְּשָמִים […]" (עזרא י' 13). אפשרי כי "עֵת הַזָּמִיר", החלה בשעה ש"קוֹל הַתֹּור נִשְמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב' 12) הוא השם שיוחד בימי המקרא לאביב. יתר על כן – "קציר" אינה רק פעולה חקלאית אלא גם הגדרת עונה. אפשרי כי בפסוק "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ" (ירמיה ח' 20) לא מדובר בשני שמות נרדפים אלא בשתי עונות: "קציר" ו"קיץ" הבאות זו אחר זו, בדומה ל"הַסְתָיו עָבָר הַגֶּשֶם חָלַף הָלַךְ לוֹ". חיזוק לדעה כי אין זהות בין קציר, במובן של עונה, וקיץ, נמצא בספר יהושע: "[…] וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל-כֹּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר" (שם, ג' 15), כאשר לקראת הקיץ מפלס המים בנהר יורד.

אפשר אפוא כי אותה עונה, שכיום נהוג לכנותה "אביב", נקראה במקרא הן "ימי קציר" או "עת קציר" ["וּבָאָה עֵת הַקָּצִיר לָהּ" (ירמיה נ"א 33)] והן "עת הזמיר".

עוזי פז מסביר כי השימוש במונחים "סתיו", ובעיקר "אביב", חורג מהוראתם הראשונית. אולם גם אם המקרא לא כינה עונות שנה אלה בשם מפורש וגם אם אנו משתמשים בשמות שגויים, עדין אין בכך על מנת לשלול עצם קיומן של עונות אלה. ציינו כבר במבוא: חרף העובדה שהתנ"ך ספג את השראתו מההוויה הארצישראלית, ינק רבים מדימויו וממטבעות לשונו מטבע הארץ, מנופיה ומאקלימה, וחרף שפע התיאורים היפים שבו, אין לראותו כמגדיר בוטני, לקסיקון זואולוגי או כאנציקלופדיה גיאוגרפית ואי אזכור של צמח, בעל חיים או עונת שנה אינו שולל את אפשרות קיומם בארץ.

האביב באומנות

האביב סימל השראה ליצירה אצל אמנים בתחומים שונים, כך למשל יצירתו המפורסמת של בוטיצ'לי, מגדולי האמנים של הרנסנאס וכן נכתבו יצירות מוסיקליות כגון: הסימפוניה הראשונה של רוברט שומאן מכונה "האביב". "סונטת האביב" של לודוויג ואן בטהובן. "קולות האביב" ולס של יוהן שטראוס הבן. "פולחן האביב" של איגור סטראווינסקי. "סוויטה סימפונית – אביב" קלוד דביסי.

ב"ארבע העונות" של אנטוניו ויואלדי, קטע העונה הפופולרי והידוע ביותר הוא "האביב". "סימפוניית האביב" של בנג'מין בריטן. "אביב באפאלאצ'ים" של אהרון קופלנד.

ידוע במיוחד, השיר "אביב" של רחל המשוררת:

הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,

אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –

הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,

וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.

שירה של רחל היה דוגמה אחת בלבד; מוטיב האביב, כמובן, מופיע באינספור שירים מאת משוררים רבים.

חגי הצמיחה

גם אצלנו וגם במקומות בהם חילופי העונות מובהקים פחות, באזורים הסובטרופיים, המדבריים והטרופיים, חגגו הקדמונים את היום הזה כחג של צמיחה.

ראו באתר זה: תופעת הקרנבלים בעולם

ברחבי העולם מציינים הנוצרים את חג הפסחא, ובמזרח הרחוק, שם תרבויות רבות מציינות את תחילת האביב סביב חודש פברואר, נחוג ראש השנה הסינית וחג הטט (Tết) הוייטנאמי.

ראש השנה התאילנדי, הסונגקראן (Songkran),. אף הוא חג אביב. זהו אירוע בן  שלושה ימים עליזים במיוחד, עם תהלוכות בבגדים צבעוניים, הופעות מסוגים שונים, תחרויות יופי ועוד. יש לחג  גם אופי דתי כמובן, הכולל טקס נשל נסך מים קדושים על פסלי הבודהה, מלווה במנחות ובתפילות.

מקורות של החג בחג בחגי פריון שקדמו להגעת הבודהיזם. הדבר בא לידי ביטוי במאפיין הדומיננטי ביותר של החג, שהוא התזת מים של החוגגים זה על זה . התאים, המאופקים בדרך כלל, משליכים את העכבות ושופכים מים בדליים, בצינורות, בג'ריקנים, באקדחי מים ובשקיות . באירוע לוקחים חלק  מבוגרים כצעירים, הורים כילדים, נכבדים ופשוטי עם.

בלוחות שנה רבים מתרבויות עתיקות ובנות ימינו נקבעה תחילת השנה באביב. על בסיס זה, ועל בסיס משמעות ההתחדשות והפריחה המוענקת לעונה זו, נפוצו בעולם חגים בתקופת האביב. בקרב עמי המזרח התיכון נחוג במסופוטמיה בימי קדם החג אקיטו סביב קציר השעורים. בימים אלו חגגו במצרים את האביב במספר מקומות, שכללו את חגיגות האל חור במקדשו אשר באדפו (Edfu), שנמשכו שלושה עשר ימים לפחות והיו מלוות הסעה של פסלי האל ועלייה לרגל למקדשים; חגיגת לאל פתאח ובעיקר חגיגות לאל אוסיריס, אל הצמיחה שנשחט בקנאתו של אחיו סֶת, אל הסערות, וקם לתחייה בכוח אהבתה של איזיס. החגיגות במקדשו של אוזיריס אשר באבידוס, היו מלוות בטקס של המתת האל והשבתו לחיים גם החגיגות לכבודו של האל אמון, במקדשו אשר בלוקסור, אירעו בחודש האביב. [לא מעט מתושביו המוסלמים של עמק הנילוס, ממשיכים לחוג את החג, באופן מחתרתי, למגינת לבם של קנאי האיסלאם]. ידוע במיוחד הוא הנורוז (Nowrūz), חג הצמיחה של איראן הקדומה (ראה להלן), שמתרחש בחודש Farvardin – חג שהשפיע על חג פורים היהודי.

נורוז הוא היום הראשון בלוח השנה הפרסי המסורתי, שאחת הגרסאות שלו משמשת באופן רשמי באיראן. זהו חג דתי זורואסטרי, ועל כן הוא נחוג בעדות זורואסטריות ברחבי העולם. באיראן, בקרב הכורדים בעיראק ובמדת מה בקרב האזרים, נשמר צביונו של החג עד היום.

באיראן חוגגים את נורוז גם מוסלמים רבים, אף כי אנשי הדת המוסלמים, אינם רואים זאת בעין יפה. בראייתם זהו חג פגאני, שנחוג בתקופה ה"חשוכה" טרם קבלת האסלאם בפרס. גם יהודים יוצאי איראן, מציינים את החג בארץ ובחו"ל.

בתרגום מילולי פירוש המילה "נורוז" הוא "יום חדש" והוא מצוין ביום תחילת האביב, שהו אגם ראשיתה של השנה הפרסית. כהכנה לפרק החיים החדש לובשים בגדים חדשים, וכאות לסיומו של החורף מדליקים אש, קופצים מעליה, רוקדים ושרים. אצל הכורדים מכינות הנשים סעודה חגיגית וקרובים וחברים מטיילים יחדיו לפארקים ואתרי טיול. להקות של נגנים מופיעות בשירים מסורתיים, בשירי אהבה ובשירים פוליטיים. הפסטיבל התקיים בקרב העמים האירנים, לפחות מ-1700 לפני הספירה.

החלק המרכזי בחג הוא הכנת "שבעת הסינים", שהם שבעה מאכלים ששמם בפרסית מתחיל באות סין (בעברית "שבעת הסמכים) ואשר משמשים בארוחת החג, וכן משקה השנה החדשה, המוכן משבעה פירות. שבעת המאכלים מסמלים את שבע המעלות של הזורואסטרים, ועורכים אותם על שולחן ביחד עם ראי, דג במים, נרות וספר קדוש (אצל מוסלמים הקוראן, אצל נוצרים התנ"ך ואצל הזורואסטרים ספר אווסטה או תמונה של זרתוסטרא). ביום זה יש אנשים הלובשים תחפושות ועוברים מדלת לדלת בבקשה לממתק או; נוהגים לחלק פירות יבשים או דליי מים.

בערב שלפני יום הרביעי האחרון לפני נורוז מדליקים את "אש יום רביעי", הנקרא בפיהם " צ'הארשנבה סורי" (ČAHĀRŠANBA-SŪRĪ). יום זה נקרא גם "פסטיבל האש". אירוע זה כולל הדלקת מדורות , קפיצה ואקרובטיקה מעל האש, ויצירת צורות בעזרת האש שמטרתם העברת האדמומיות, הבשלות והבריאות של האש לאנשים דרך פעולות אלו.. החגיגה מתחילה בדרך-כלל בערב בהדלקת המדורות; האנשים קופצים מעל למדורות וקוראים: "zardi-ye man az toh, sorkhi-ye toh az man", שפירושו: "הצהוב שלי אליך והאדום שלך אלי". הכוונה בכך למעין טקסט טיהור, שבו החולי, החיוורון, הבחילות, והבעיות של האדם עוברים למדורה – והאדמומיות, הבשלות, החום, האנרגיה והבריאות של המדורה עוברים לאדם. המדורות נשארות דולקות עד לשעות הבוקר כדי "לשמור על השמש בחיים".

העמים הגרמניים בימי הביניים חגגו את יום השוויון לכבודה של אלת ירח שנקראה באנגלית עתיקה Ēostre (או Ēastre ) ובפי הגרמנים Ôstarâ. לפי המיתוס האנגלי-גרמני, היא הזדווגה עם אל פיריון בתקופה זו של השנה. ההיסטוריון האנגלי הנזיר המלומד בֶּדָה וֶנֶרַבִּילִיס (מלטינית: Beda Venerabilis), הידוע באנגלית כ"בִּיד המכובד" (The Venerable Bede) או "הקדוש ביד" (לערך 672 – 25 במאי 735) הנחשב ל"אבי ההיסטוריה האנגלית", טען שפולחנה היה חג הזריעה באירופה הקדומה וזה בעצם המקור למילה Easter, כפי שנקרא הפסחא באירופה.

מכיוון שהארנבונים האירופאים, הפעילים בדרך כלל בשעות הלילה בלבד, חורגים ממנהגיהם בחודש מארס, שהוא עונת ההזדווגות וניתן לראותם גם בשעות היום, בדרך כלל בפעולות של חיזור והזדווגות ומשום כך הפך הארנבון לסמל פריון ולימים לסמל מין ("שפנפנות").

על-פי "ביד המכובד" (בֶּדָה וֶנֶרַבִּילִיס Beda Venerabilis, המונה "אבי ההיסטוריה האנגלית"), המשתה לכבודה של אאוסטר הסקסונית, או אוסטרה הגרמנית, נערך בליל ירח מלא שלאחר שיווין האביב, בדומה לתאריך בו נחגג  חג הפסחא הנוצרי במערב אירופה. אגדה פופולארית אחת מספרת שהאלה אאוסטר מצאה ציפור פצועה על האדמה בשלהי בחורף וכדי להציל את חייה הפכה אותה לארנבת. אולם הטרנספורמציה לא היתה מושלמת: הציפור אמנם לבשה צורת ארנבת, אך החזיקה ביכולת להטיל ביצים, ולאחר שהטילה אותם קשטה אותם והשאירה אותם כמנחת תודה לאאוסטר. יתכן שזהו המקור למנהג ביצי-פסחא המסמלות את תחייתו מן המתים של ישו (Resurrection).

"פסחא" הוא שמו של חג הפסח בשפה הארמית, שהייתה שפה נפוצה בקרב הנוצרים הראשונים. החג מכונה באנגלית: Easter, בצרפתית: Les Pâques, בספרדית: Pascua, באיטלקית: Pasqua ובלטינית: Pascha. מקורו בשם הגרמני לחג Ostern. הנובע משמה של האלה "אוסטרה" (Eostre), וייתכן כי שם החג הוא על שם חודש האביב הראשון שהיה קרוי "אוסטרמונאט" (Eostremonat), על שם האלה שסמלה את בוא האביב. לחג הנוצרי נתלוו סממנים פגאנים הקשורים בפולחן האלה, למשל סיפור הארנבת המטילה ביצים, מקורו באלה המצוירת לפעמים עם ראש ארנבת והביצים הן סמל לפריון.

בבבל חגגו את היום הזה לכבוד אהבתו של האל תמוז לעשתר. ביוון, בימים אלו ממש, יוצאת פרספונה מביתו של האדס אל השאול וחוזרת לחיקה של אמה דמטר, אלת האדמה, וזו תגמול לעולם בחיים חדשים.

דיוניסוס, אל היין, נחלץ מעינוייה של הרה, שלא סולחת לו על לידתו מנאפופיו של זאוס, והראייה – הגפן, שכה התענתה בחורף, מתכסה בעלים ירוקים ראשונים. ביוון העתיקה היו מתקיימים באביב הבכחנליות, המשתאות ההמוניים לכבודו של דיוניסוס.  שם, מספרת האגדה, היה דיוניסוס משקה נשים לשוכרה.  נשים נשואות אלו, המניאדות, שדיוניסוס הוציאן מתחום הנישואין הברור, היו רצות עירומות, לאחר קיום אורגיות המוניות, קורעות בעלי חיים לגזרים, מתמרחות בדם ועושות מעשי טרוף.

הפולחנים לכבוד דיוניסוס הגיעו ליוון מאסיה הקטנה או מתראקיה. מן התהלכות העליזות ומזמורי המקהלה והסולנים שהיו נהוגים במהלך החגיגות הגדולות לכבוד האל התפתח באתונה התאטרון.

מכיוון שבחגיגות האביב הרבו לשתות יין ולהכינו, הפך דיוניסוס גם לאל היין והגפן. בחגיגות אלה הרבו גם לעסוק בפעילות מינית ובאורגיות, ולכן הפך דיוניסוס לאל הפריון. האורגיות של דיוניסוס נחוגו בתראקיה על ידי נשים שהתהלכו ביערות בתקופת החורף, כשהן לבושות עורות בעלי חיים תוך שהן מתופפות ורוקדות. הריקודים הביאו את הנשים לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי (על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה. אירו שהונצח בטרגדיה "בכחנליה" של אורפידס. במיתוס האורפיאי נקרע אורפיאוס על ידי המינאדות). לכבוד דיוניסוס נערכה ביוון חגיגה גדולה בשם הדיוניסיה (או בכחנליה), חגיגה מלאה יין והצגות. במהלך שינויו הרבים, דיוניסוס היה "משוגע" למשך זמן מסוים וגם היין שאותו הוא מייצג גורם לשיגעון מסוים, לכן, הפולחן הקשור בו מלווה באקסטזה ובשיגעון.

ראו באתר זה: דיוניסוס – האל ופולחנו.

גם חג הפורים של העם היהודי, שהצדקתו היא פסוק שולי המופיע פעמיים במגילת אסתר (פרק ח', 17 ופרק ט' 22), מקורו הפגני ברור.  חג זה, שהפך לקרנבל של מעין התנהגות פרועה, המתרחש טרם האביב, קשור מן הסתם לחג פוריות פרסי.  מעניין, צורתו של אוזן המן מקורה בצלמית לכבודה של אלת הפוריות…

ראו באתר זה: פורים – הקרנבל היהודי.

האל הפרסי מיטרה (Mithras),נולד ביום היפוך החורף, (21/12) ושב לתחייה באביב. מיטרה עזר למאמיניו להתעלות אל מישור האור לאחר המוות. באגדה אחת, מיטרה, שהיה אל פופולרי מאד על אנשי צבא, נצטווה על ידי השמש להקריב שור לבן. בחוסר רצון וחשק הוא ציית לציווי, וברגע שסכינו ננעץ בבשר החיה, התרחש נס. השור הפך להיות הירח, וגלימתו של מיטרה הפכה להיות שמי הלילה. במקום בו נשפך דם השור צמחו פרחים, והדגן נבט מזנבו.

ברומא העתיקה ציין יום השוויון את יומו של אטיס (Attis), בן זוגה של סיבלה (cybelle) – שהגיעה לרומא מפריגיה. אטיס מת ונולד מחדש בכול שנה ביום שוויון האביב על-פי הלוח היוליאני (בין 22 ל- 25 במרץ).

אטיס, כמו מיטרא הפרסי, אוזיריס המצרי, כמו תמוז הבבלי, כמו דיוניסוס היווני וכמו דושרא הנבטי, האלים המתים ונולדים מחדש נתנו כנראה את ההשראה לאירוע המכונן בנצרות – תקומתו של ישו הנוצרי מן המתים – בחג הפסח. חג האביב.

כיום, החגים המרשימים ביותר לכבודו של יום השוויון מתרחשים דווקא במקום בו הבדלי העונות אינם דרמטיים. כך למשל במחוזותיה הצפוניים יחסית של הודו (לא הצפוניים מאד של ההימלאיה), מתקיימים בירח מלא של חודש מארס אירועי ההוֹלי, הבא לציין את סוף החורף.  ההמונים נוהגים להתרוצץ ברחובות ולהתיז בימים אלו סילונות של צבע איש על רעהו.  הם נוהגים בהזדמנות זו להיפרע גם מאלו שהם פחות אוהבים, או מתקנאים בהצלחתם: עשירים, תיירים.  הערים הצבעוניות בלוא-הכי של ראג'סטן וגוז'ראט, הנראות גם בימים כתיקונם כסימפוניה של צבעים, מקבלות בימי ההולי מראה פסיכודאלי כמעט של בחורים צעירים, נערים וילדים, הצבועים בכחול, אדום וצהוב, ומחפשים קורבן מזדמן כדי להתחכך בו.

בבוטאן שבלב ההימאליה, ארץ של פסטיבלים בדרך כלל, מתקיימים פסטיבלים גדולים באביב, כמו בסתיו. הפסטיבלים הם התאספות חברתית ודתית חשובה והם מושכים אליהם המונים, מכפרים מרוחקים. התושבים מגיעים לפסטיבל כשהם לבושים במיטב בגדיהם ועטויים במיטב תכשיטיהם. הפסטיבלים הדתיים מאופיינים בריקודי מסיכות ובמלבושים רקומים בחוטי זהב. הם נמשכים שנים עד חמישה ימים. באביב, מתקיים פסטיבל פארו.

לוחות השנה היהודי וההודי מאד דומים. כנראה שיש להם מקור משותף. שני העמים חוגגים בליל ירח מלא של חודש אדר. פורים והולי. כשם שדוסארה ההינדי חל ביום הכיפורים היהודי. פסטיבל פארו חל בירח מלא של ניסן. פסטיבל טימפו (Timphu), כמו הדוסארה, חלים על הימים שבין כסה לעשור.

הפסטיבלים הפופולאריים, המכונים"טְשֶצ'וּ" (Tshechu) כוללים עד חמישה ימים של תהלוכות מרהיבות, של ריקודי מסיכות ושל מחזות דתיים אלגוריים, שנותרו ללא שינוי לאורך מאות בשנים. בנוסף להיותם חגיגות מלאות חיים ודרך חשובה ללימוד עיקרי הבודהיזם, פסטיבלי הטְשֶצ'וּ הם כינוסים חברתיים ענקיים. תושבי בוטאן שמחים ומתהוללים יחד, כשהם לבושים במיטב בגדיהם ועוטים את מיטב תכשיטיהם, באווירת שמחה מדבקת, שההומור והאמונה הולכים בה יד ביד.

במקסיקו, במרכזים התרבותיים של המאיה ושל טהוטיהואקן (Tehotihuacan), מתרחשת ביום זה סמוך לבירה מקסיקו־סיטי, פייסטה נהדרת, קרנבל של ממש. כיום, חמש מאות שנה לאחר שנכבשו והושפלו על ידי הספרדים, מחדשים צאצאי האצטקים את הפולחן.  מקדש הוֹיְצ'ילוֹפּוֹטְצְ'לי, אל השמש, שדרש כל יום לב שותת דם של שבוי מלחמה, כבר לא קיים עוד.  אל השמש של ימינו צנוע יותר וגם האצטקים הם כבר לא מה שהיה פעם. ובכל זאת, ב- 21 במרץ, יום השוויון בין היום ללילה, היום בו השמש נעה במסלול מרכז השמיים, הם עולים לרגל בהמוניהם לאתרי הפולחן העתיקים והמקודשים ולוקחים חלק בפולחן לאל העתיק.  ב-20 במארס, מתאספים מיליוני מקסיקאים, לבושי לבן, למרגלות הפירמידות הענקיות של טהוטיהואקן. רבים מהם נושאים מקטרים וריח של עשן מתוק עולה באוויר. לקראת הזריחה, מתחילים לתקוע בקונכיות (), וממתינים בדריכות. ברגע של זריחת השמש, נשמעת זעקה אדירה "אולה"….בחצות היום מאירה השמש בצורה המושלמת ביותר, ללא צל, את פירמידת השמש של טהוטיהואקן.

אמנם הם קתולים אדוקים, הם הולכים בימי ראשון למיסה ואף עולים לרגל לכנסיית הבתולה מגוודלופה. הם לא רואים סתירה בין הדברים, להיפך, השמש אינה אלא יציר האל, כוח טבע אדיר ואולי לכן אל בפני עצמו.  ביום זה הם אינם שוכחים את הצלב הקתולי, אך הם מאמצים אותו אל דת אבותיהם.  הדת הזאת כבר מזמן לא קיימת.  מה שיש כאן נוצר תוך ערבוב רב שנים עם הנצרות הספרדית, אך הוא בעל כוח וחיוניות משלו.  הם מגיעים מרחבי המדינה, פניהם משוחות בצבע, נוצות על ראשם ותוך כדי ריקוד ותיפוף הם מביטים למעלה.  חלקם רוקדים במעגל, אחרים מסתחררים לבדם, הנה שניים מותחים חבל מאולתר בין שני עמודים ולוליין יתחיל לרקד עליו. מוסיקה, פּוּלפֶּה משכר שהוכן מעסיס אגבות וצורב את המעיים ובירה בכמויות סיטונאיות, שעוד מעט ותפיל חללים.  שמש תוקפנית עומדת במרכז הרקיע, תיכף היא תגיע למרכז השמיים.  זהו הרגע לו מחכים כולם, לשם כך הם נקבצו ובאו. אחדים רוקדים, אחרים מתופפים.  כמה שרויים במעין אקסטזה שמשכיחה מהם את העייפות החום או הצמא.  הם מחוללים, קופצים, צועקים ומוחאים כפיים.  אחדים צועקים מילים בשפת הנוואטֶל העתיקה, לעבר השמש ההולכת ותופסת את מקומה במרכז הזניט.

בדומה לנושאי תרבות טהוטיהואקן ובדומה לטוטנאקים שבמפרץ מכסיקו, גם אנשי המאיה חגגו את יום שוויון האביב. הפסטיבל הגדול התקיים לקראת שקיעת השמש, בפירמידה הגדולה באושמל (Uxmal) שבחצי האי יוקטן, באותו יום ממש. בני המאיה חוגגים את יום השוויון למרגלות הפירמידה הגדולה, שם השמש מאירה את גרם המדרגות בזוית כזאת שיוצרת רושם של נחש אימתני המטפס לעבר השמיים.  זהו קֶצָאלקוֹאֳטֶל, הנחש המכונף…. פעם כהן אצטקי, פעם נביא מזוקן שצבעו לבן, פעם מיתוס שגרם להם לראות בספרדים את שליחיו.  הנחש שהוא סמל החיים וסמל המוות, יוצא מן האדמה ודומה שתיכף ירחף.

ביום שהגעתי לשם היה מעונן….

הערות

[1] אבי בליזובסקי, ‏היום הראשון של האביב, באתר "הידען", 20 במרץ 2012

[2] ספר דברים פרק ט"ז, פס' א'

[3] שמות כג, 15

[4] תמר קציר, אביב לחג האביב, אתר האקדמיה ללשון העברית, 27 במרץ 2012

[5] עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, מודן, בן שמן, 2006

[6] משה סתווי, פרקי טבע ולשון, הוצאת מלילות, 1958

[7] ד' ביילי, הגיאוגרפיה של המקרא, מסדה. ר"ג, 1961

[8]  עזריה אלון, "ישראל-טבע ונוף" (בית ההוצאה הירושלמי, ירושלים, 1969)