זעקת החקלאים

19 בדצמבר 2016

כתב: גילי חסקין

החקלאים מוחים.

התקשורת עוסקת לא מעט במצבם הקשה של איכרים הנאלצים לזנוח את משקיהם, בחוסר יכולת להתפרנס. חקלאות מצויה מזה מספר שנים במשבר קשה אשר הולך ומחריף, בעוד משקים חקלאיים נמצאים בסכנה קיומית ומוחשית וחקלאים רבים איבדו את חדוות היצירה בשל חוסר רווחיות, בירוקרטיות, בשל מיסים מיותרים המושתים עליהם ובשל שחיקה במעמדם וחלקם אף מוצאים עצמם סוגרים את מפעל חייהם.

התקשורת עוסקת, בצדק, במצבם של החקלאים, אבל לדאבוני לא עוסקת בדבר חשוב יותר, במצבה של החקלאות.

נראה שיותר תשומת לב וממון מושקעים בארבעים המשפחות של עמונה, מאשר במגזר החקלאי כולו: מושבים, קיבוצים ומושבות. בניגוד למה שנדמה לרגע, לא מדובר כאן בחתך פוליטי ברור. אכן, מרבית הקיבוצים, שייכים ל"שמאל", אם כי רבים מחבריהם מעולם לא היו שמאל מדיני (עין חרוד, גבעת חיים). יש ביניהם גם מצביעים ל"בית היהודי" או "הליכוד" (בני הקיבוץ הדתי). יש ביניהם את חקלאי המושבות, שבאופן מסורתי התנגדו לתנועות הפועלים. יש ביניהם אשכנזים ומזרחיים (מרבית המושבים מאוכלסים ביוצאי אסיה ואפריקה). הם חתך מייצג של עם ישראל.

הלקח וההישג הנדרשים, אינם אמפטיה לחקלאים, אלא הבהרה לעם היושב בציון, עד כמה חשובה החקלאות. זוהי קואליציה מוזרה בין הקיבוצים, כולל השמאליים שבהם, לבין חובשי כיפות סרוגות. מבלי לגלות אמפטיה לדעותיו המדיניות, אורי אריאל יכול להבין מה מציק לקיבוצי "השומר הצעיר".

כמזה כמה עשורים שהחקלאים מוצגים כשריד ארכאי לעולם של אתמול. חצופים שמעזים לתבוע תשלום מופחת עבור השימוש במים וסובסידיות מסוגים שונים. דרישתם של החקלאים למנוע יבוא ירקות מחו"ל מוצג כמונופול המונע תחרות הוגנת. הם מוצגים לעתים כמגזר כושל, התובע מהמדינה את אתננו.

יש להזכיר לממשלה כי עידן הניאוליברליזם הקיצוני חולף מן העולם. הבריטים האמריקאים וגם הרוסים מאותתים לממשלותיהם כי התחרות והוזלת המחירים איננה חזות הכל ולא תוכל לבוא במקום כושר היצור המקומי והכבוד הלאומי.

מורי ורבי, פרופ' ארנון סופר, קרא לפני כמה שנים קריאת כאב, מעין ב"אני מאשים" שלו. גרסא חיפאית של אמיל זולא. הוא זעק נגד עלילת דם מרושעת ומתמשכת נגד אנשים יקרים, העמלים קשה על פרנסתם, אך בו בזמן מבטיחים לנו סלט וחלב טריים, צבע ירוק בעיניים, שימוש חכם וחשוב של הביוב שאנו מייצרים בערים… אך מעל הכול הם מבטיחים לנו ביטחון ביחד עם יתר מערכות הביטחון.

ארנון סופר הבהיר לעם ישראל, לפקידי האוצר ובעיקר לכמה עיתונאים צרי אופק, מה שאמור להיות כל כך מובן מאליו, שאין לבחון את החקלאות דווקא בכלים של כדאיות כלכלית. רוב הציבור אינו מבין כי החקלאות בישראל איננה דווקא כלכלה; להפך, הדבר האחרון שהחקלאות משמשת הוא היותה סקטור כלכלי.

החקלאות אינה כלכלית. יותר זול לייבא את העגבנייה מטורקיה מאשר לייצר אותה בערבה (ניתן גם לייבא ח"כים ושרים מטורקיה). אבל מדינה אינה יכולה לוותר על כושר הייצור של המזון שלה, וודאי שלא מדינה הנתונה במצור. לפחות בפוטנציה של מצור.

חקלאות היא קודם כל תרבות של עם. המהפכה החשובה ביותר בתולדות האדם היא המהפכה החקלאית, שהתרחשה בתקופת האבן החדשה. האדם חדל מלהיות צדי ומלקט מזון והחל להיות חקלאי ומייצר מזון. החקלאות אלצה אותו לשבת קבע, בדרך כלל לגדת הנחל ומכאן "להתנחל". החקלאות גרמה לו לחדול מנדודיו ולשבת קבע. עם החקלאות החלה למעשה הציוויליזציה האנושית. רוב חגי ישראל החשובים והאוכל המסורתי הקשור בהם סובבים סביב החקלאות במישרין ובעקיפין. בין אם אלו חגי ישראל, אביב, קציר ואסיף ובין אם אלו השירים, הריקודים, הסיפורים של פעם ושל היום. אלו שקראו באוזנינו הורינו ואלו שקראנו באוזני ילדינו, מרביתם קשורים בטבע ובחקלאות. עם ישראל ששב לארצו, במסגרת התנועה הציונית, עשה זאת דרך החקלאות. זמארין ועקרון, חדרה ורחובות, דגניה וכנרת, עין חרוד ותל יוסף, נהלל וכפר יחזקאל. מראש פינה ועד אחת עשרה הנקודות בנגב, קבעה החקלאות את גבולות הארץ.

פעם כולנו חונכנו על משפטו של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן". נכון, ישנם משפטים שאיבדו מעט מהרלוונטיות שלהם, כמו משפטו האלמותי של מנחם אוסישקין: "במקום בו תעבור המחרשה, שם יהיה גבולנו". כבר ראינו איך ישובים חקלאיים מוזזים מקום למקום, אבל העיקרון בעינו נותר.

חקלאות היא סביבה, איכות חיים, חמצן ומרחבים ירוקים בין יישוב ליישוב ובתוך יישובים, אף על פי שרק 2.5% מתושבי ישראל הם חקלאים, הם מעבדים את רוב שטחי הארץ שנותרו לנו, אחרי שהקצינו מה שהקצינו לשטחי אש, לשטח בנוי, למחנות צבא, לתעשייה, למרינות, למרכזי קניות, לכבישים ולשדות תעופה ולאתרים ארכאולוגיים. כלומר החקלאים ורק הם מעצבי הנוף הירוק הלא טבעי של ישראל,. החקלאות אחראית לכמה מהנופים היפים בארץ, כך למשל עמק יזרעאל או בקעת כנרות. החקלאים הם החוליה היחידה המקשרת עם לאדמתו – מה ששום ענף כלכלי אחר לא יכול לעשות.

בנוסף לכול אלו, מדגיש פרופ' סופר, כי בחקלאות יש מרכיב של ביטחון!

החקלאי ממלא תפקיד מרכזי בשמירת הארץ במישרין ובעקיפין על ידי פריסת יישוביו ושדותיו המכסים את כל הארץ. החקלאי תופש מקום חשוב במאבק על האדמה. החקלאי יודע יותר מכל איש ביטחון מי עבר בחלקתו, במטע שלו, מי ישן שם שלא ברשות, הוא יודע הראשון אם מישהו החביא שם נשק, או חומרים גנובים או עשה בחלקתו מעשים פליליים אחרים. החקלאים הם העיניים של המדינה במקום ובגזרה בה הם עובדים וחיים, שם ישנה ריבונות ישראלית.

במקום שעדיין אין התיישבות חקלאות/כפרים, שם הגבולות פרוצים. אין כאן ואקום. אנו חיים באזור שתושביו אינם מכירים במדינתנו ולא בגלל הכיבוש, ההתנחלויות ועוד. יש בישראל הרבה מאד אזרחים שאינם מרגישים בנוח לחיות במדינה יהודית וציונית והם רוצים בכל מחיר להופכה למדינת כל אזרחיה . אין הם משלימים עם פריסה גאוגרפית של היהודים במרחבי הנגב, הגליל, או בקו התפר בשרון ליד "המשולש הערבי הקטן". הערבים מבינים היטב את חשיבות ההיצמדות לקרקע. מבינים ומיישמים. הבדואים בגליל, עשו ועושים ככל יכולתם כדי להתפשט על שטחים (לעתים בעזרת שרי פנים מהמפד"ל ומש"ס), לכן, בניגוד לקורה בכל מקום אחר בעולם, החקלאי היהודי הוא מכשיר חשוב ביותר במלחמת הקיום וההישרדות של ישראל במרחב עוין ואלים זה. המאבק על הקרקע נושק לעתים למאבק הלאומי. בדקתם במה כרוך לגדל עגלים צפונית לעמק יזרעאל? לגדל כבשים דרומית לקריית גת? שמעתם על "השומר החדש"? המדינה שמקצה כוחות גדולים מאד לאבטחת ילדי המתנחלים המוסעים לחוגים (מבלי להיכנס כאן לוויכוח על חשיבות ההתנחלויות), אינה מוצאת די משאבים כדי להגן על החקלאים מפני גניבות.

משום כך, כשם שאין מי שיערער על המחיר הגבוה של שעת טיסה במטוס קרב, כך אין מקום להכניס שיקולים כלכליים שגויים מיסודם, למחירי המים וליתר התשומות לחקלאי. מותר לתת לחקלאי מים מותפלים– כי אין שווי לביטחון ותושבי המטרופולינים (כולל אותי), ישלמו או יסבסדו זאת. זה כדאי. לטווח ארוך זה גם רווחי. אין זו טובה שעושים לחקלאי, אלא כורח המציאות וטיפה של הכרת תודה.

דווקא בשוויץ, שעל תושביה לא מרחף איום קיומי, כשלנו. בשווייץ, לדוגמה, מפצים את החקלאי כמעט כמו את הבנקאי בציריך, משום שהוא מגן על המדרונות מסחיפה והוא תורם ליופייה של הארץ, המתרגם להכנסה, דרך התיירות. כך יש לפצות את חקלאי ישראל ולסייע למגזר החקלאי בכל דרך, אבל קודם כל לשנות את היחס אל החקלאים.

למען גילוי נאות: גדלתי במושב, אך מזה שנים רבות שאינני חקלאי, אין לי עסקה עם שום גוף חקלאי כזה או אחר, אבל יש לי ולכם רק מדינה אחת והיא בסכנה.