זן בודהיזם ומקומו בתרבות היפנית

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר ולליאור מורג על הערותיהם.

ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ;  שער לתרבות יפן

הרצאה על יפן

מצגת: טיול לאי הונשו ביפן, בתקופת הסתיו, 2016.

מצגת: טיול ליפן בתקופת האביב, 2015.

זן הוא השם היפני של ענף ידוע של בודהיזם מהיינה, שהונהג במקור בסין כ"צ'אן", כתוצאה של המפגש בין הבודהיזם המהייני עם הדאואיזם. לזן היתה השפעה מכרעת על עיצוב התרבות היפנית. כיום יש לתורת הזן תפוצה רחבה גם בעולם המערבי, עם מרכזים רבים ברבות ממדינות העולם. תורת הזן מדגישה את חשיבותה של המדיטציה בהגעה להארה. לבד מזאת, הזן הוא גם "דרך חיים, עבודה, ואמנות".

פרופ' יעקב רז, בספרו "שיחות מטורפות", כותב על הזן:

מה שקרוי "זן" הוא תופעה מופלאה בתולדות המעשה האנושי, בתולדות המחשבה אנושית (שאינה אלא מעשה מן המעשים).

זן הוא תופעה מופלאה בתולדות הפרובוקציה האנושית.

הוא גם מעשה המרמה הגדול בתולדות ההתחזות האנושית.

אנשים מטורפים ומשעממים בגלימות שחורות אי שם בהררי סין, או בהררי יפן, חסרי מענה לשאלות תלמידיהם, ירקו תשובות חסרות פשר, סטרו, חבטו, פנו עורף, הביטו לענן. הצביעו על הבמבוק. צחקו צחוק רועם. חרצו לשון. רוקנו שקי הבל אל הרחוב. המציאו חידות שאין להן פתרון.

וצאצאיהם הרוחניים, אי שם בקליפורניה , בירושלים, באלפים הצרפתיים, בבוואריה, נבוכים כפי שהיו אבותיהם, ממשיכים להעמיד פנים ולהשיב מענים חסרי פשר. ואחריהם סופרים, משוררים, פסיכולוגים, פילוסופים, מלומדים וסתם תימהוניים ומבקשי דרך חסרי לאות, מתבוננים בהערצה בשברי השטות הסיניים-יפניים. כותבים עוד ועוד על אותו לא כלום פשוט שהוא זן. מחפשים מה מאחורי המילים ואינם רואים שאין. נייר ורק נייר. אינם רואים אותה שטות שבשטות.

לראות את השטות שבשטות. את ההבל שבהבל. לא ההבל שבעמדה זו או אחרת. אלא ההבל שבאמת כאמת. עדה כעמדה. שיטה כשיטה.

זן מגיש דוגמאות פרטיות לאלימות האמת. לטוטליטריזם, לרודנות, לשתלטנות שלה. דוגמאות לשקר שבאמת.

בהעמדת פנים כפולה ומתעתעת חושף הזן את שרירות העולמות הרוחניים, הגוזרים את חיינו וקובעים את שלומנו, מצוקותינו ומלחמותינו.

אך רק כשנחשפת העמדת הפנים של הזן עצמו, רק כשנחשפה השטות כשטות, אולי תבוא הארה קטנה, או גדולה, באשר לקיומם של דברים: היד, או הנשימה, או ילדי הרוקד, או השמים המעוננים, או פצעיה של האשה ממול. אז, אולי, יש סיכוי לקריסת כל המבנים האלגנטיים של תורות אלה ואחרות מול הקיום הצלול המובהק.

"זניזם" אינו כבל כמו כל ה"איזם". ויותר. רק אם נתכחש לו, כשהוא מוצג לפנינו בהתייפייפות אקזוטית, נוכל להשתתף ביצירה האבסורדית, שאינה מובילה לשום מקום, ולכן מובילה אותנו לעצמנו. מעשה הזן אינו קשור במנזרים, באמנות הקשת או התה של העם היפני. כאילו שלהר חשוב איך טיפסת אליו. כאילו שלהארה חשוב איך הגעת אליה. כאילו שלאלוהים אכפת אם אתה משוחח עמו מכיוון ימין או משמאל.

באדישות זו מצויה האנושיות המופלאה שאנו מוצאים במורי הזן הגדולים ובמעשיהם הבלתי צפויים".

בה מצוי כוחה של התופעה הזאת".

המונח

המילה "זֶן" היא קיצור של המילה זֶנָה (או זֶנוֹ), שהיא ההגייה היפנית של המילה הסינית צָ'אן-נֵה (או בקיצור צ'אן), שהיא ההגייה הסינית של המילה בסנסקריט "דְהְיאנָה", שמקורה במילה בפאלי "גְ'הָאנָה", והוראתה בפאלי "איסוף הרוח המדיטטיבי".

הצגת הזן בעזרת מילים ומושגים מחטיאה בהכרח את העיקר, שכן שלילת המישוג היא במהות העניין. זן שואף להחזיר לאדם את טבעו ה"אותנטי", על ידי שחרורו משעבוד להרגלי חשיבה מושגית והחלפתם בתפיסה ישירה, בלתי אמצעית, הבאה לביטוי מלא של האני עם חוויה מוחשית ועכשווית, לעומת תחושת האני כקודם לחוויה וכחווה אותה. כל כתות הזן מתעלמות מכתבי הקודש ושואבות את סמכותן מהמסורת המועברות על ידי שושלות של מורים גדולים. הזן בא לפרק את הקדוש. להתנער מהקדושה. לכן הוא פחות ריטואליסטי. לכן יש בו פחות פסלים. הוא אינו מאדיר את הקדוש ומכאן קיסמו עבור המערב.

אסכולה פילוסופית זו התפתחה בסין מהמיזוג הפורה בין הטאואיזם לבין הבודהיזם של "המרכבה הגדולה" (מהאיאנה), ומטרתה יישום ההבנה שהכול בעינו של המתבונן: אין ממש לא במעגל הלידות והמיתות (סאמסארה) ולא בהשתחררות ממנו (נירוואנה).

מבוא

בערך מתחילת האלף הראשון לספירה החל בודהיזם המהיינה לחלחל אל תוך התרבות הסינית. נזירים בודהיסטים, על הציר שבין הודו לסין, החלו לתרגם את הסוּטְרוֹת מסנסקריט לסינית. הבודהיזם נחת בסין על קרקע פורייה ואט אט, ברבות השנים, החל להפוך לבעל השפעה עמוקה ומשמעותית בתרבות הדתית והחברתית בסין.

את התורה הביא לסין הנזיר ההודי בּוֹדהידְהָרמה (דארומה ביפנית) במאה החמישית לספירה. בודהידהרמה יצא מקנצ'יפוראם, שליד מאדראס (כיום צ'נאיי) שבהודו, לקנטון שבסין ב520 לספירה, שם הוא פגש את הקיסר ווּ -די משושלת לְיָאנְג, והיה ביניהם דו-שיח מפורסם, שבו הוא הצהיר כי מעשים טובים אינם מועילים כלל להשגת ההארה. משם המשיך למנזר שאולין (Shaolin) שבסין המזרחית, ולפי המסופר עבר תשע שנים במדיטציה לפני מצוק, לפני שקיבל תלמידים כלשהם. כגיבור תרבות אגדתי, בודהידהרמה מקושר גם להתפשטות של אמנויות הלחימה המזרח אסייתיות, באסכולות כמו הקראטה והטאי צ'י צ'ואן, כמו גם בצורת הספרות הפופולארית 'וושיה'. לפי המסורת, בודהידהרמה הוא האיש שהחיה את הבודהיזם הסיני ועורר אותו עוררות מופלאה בתולדות הדרכים הרוחניות. בין אם היה בודהידהרמה דמות היסטורית או לא, הוא ניער את הבודהיזם, הפך אותו על פיו, שחרר אותו מהאמונות השגורות והשגויות והחדיר בו את האמון במדיטציה, את הדיבור החמקמק ואת השיח שמעבר למילים. לאחר שהמסורת התפשטה לקוריאה, היא נקראה "סאון" או "סון" ולוייטנאם כ"תיאן". נזירים קוריאנים הביאו את הרעיון ליפן בערך במאה ה-7, שם היא נקראה זן.

מסורת הזן התפתחה בסין, קוריאה ויפן כדרך חיים שונה באופן רדיקלי מזו של הבודהיסטים ההודים. בהודו, המסורת של המנדיקנט (הקבצן הקדוש) היא ששלטה, אך בסין גורמים חברתיים הביאו לפיתוחו של המקדש ולמערכת מרכזי חינוך שבה אב-המנזר והנזירים כולם ביצעו פעולות יום-יומיות. אלה כללו גינון למזון או חקלאות, נגרות, אדריכלות, עקרות בית, ניהול, והתמחות ברפואה עממית. לפיכך, ההארה שתרו אחריה בזן הייתה צריכה לעמוד בפני הדרישות והתסכולים הפוטנציאליים של החיים היומיומיים.

כפי שניתן להבין משמה (צ'אן), המדיטציה היא עמוד התווך שלה. בצ'אן ביקשו למוסס את החיץ שבין האימון במדיטציה לבין הפעולות הפשוטות של חיי היום יום; למוסס את החיץ שבין חכמת הכתבים לחכמת החיים ולעשות הכל, כל פעולה כמדיטציה. ללמוד את הבודהא לא רק מהכתבים אלא מכוח ההתרחשות במציאות.

הבודהיזם היפני אינו נבדל בהרבה מן הבודהיזם הסיני בתורתו, במוסדותיו ובתפקידו החברתי. אולם הוא שונה ממנו כשם שהחברה היפנית שונה מן הסינית. הוא היה קשור קשר הדוק בהכנסת הציוויליזציה ליפן ובהתפתחותם של מוסדות וערכים לאומיים. שני קווי אופי של החברה היפנית הטביעו את חותמם על תולדות הבודהיזם בארץ זו. האחד הוא בטחון מפני התערבות זרה, יחד עם הנכונות לקבל השפעה זרה. יפן סיגלה לעצמה את הבודהיזם כשם שסיגלה לעצמה את התרבות הסינית. קו האופי השני הוא המבנה החברתי. ביפן היה קיים מבנה פאודלי היררכי, שבו העיקר הוא נאמנות הווסל לאדונו., הכתות הבודהיסטיות ביפן הן אגודות שבבעלותן קרקע ומקדשים והן מסמיכות סמיכה משלהן ותובעות את נאמנותם הבלעדית של הנוהים אחריהן. נאמנות זו עוברת בירושה לעתים ומעניקה לבודהיזם היפני חיוניות שלא יכולה היתה להיות על בסיס של נאמנות אישית בלבד. המסורת והרכוש של הכת נשמרים באותו סוג של נאמנות שנחשבה למידה האזרחית הגבוהה ביותר של יפן הפיאודלית.

כשהחל הצ'אן לעבור מסין ליפן, כמעבר של בודדים במאות השביעית והשמינית וכזרם מבוסס מסוף המאה ה-12, וקיבל את שמו היפני "זן", היתה רוב פעילותו מרוכזת במנזרים. אך עם הזמן החל הזן לצאת מהמנזרים ולא היה עוד נחלתם של נזירים בלבד. עד המאה ה-14 הפך הזן לתרבות עממית ביפן וחלחל אל תוך הפילוסופיה היפנית, הגסטרונומיה היפנית, האומנות והאסתטיקה, התרבות השלטונית והצבאית, והתמקם בכול פן והיבט של חיי היפנים. תוך כדי כך נמוג החיץ שבין עולם הנזירות לבין החברה שאינה נזירית.

חשוב לציין, כי צ'אן, סאון, וזן המשיכו להתפתח בנפרד בארצות המוצא שלהם, ושומרים על זהויות נפרדות עד היום. למרות שקווי הייחוס בסין, קוריאה, יפן, ומקומות אחרים מראים על מוצא ישיר מבודהידהרמה, הרי ששינויים באמונה ובמעשה הופיעו ככל שהזרם הדתי התפתח.

יש לציין כי כמה מורי זן בני ימינו, כגון דאיון הארדה ושונריו סוזוקי ביקרו את הזן היפני כמערכת פורמאלית של טקסים ריקים, כאשר מעט מאוד מהעוסקים בזן אכן מצליחים למצוא את שהם מחפשים. הם טוענים, כי כמעט כל המקדשים היפנים נעשו לעסקים משפחתיים שמועברים מאב לבן, וכי התפקיד של כומר הזן מוגבל כיום ללוויות.

זן ובודהיזם

יש שאינם מחשיבים את הזן כדת בודהיסטית, מכיוון שכמה לא-בודהיסטים, בייחוד נוצרים, הכירו באופן רשמי במורי זן. זן מתואר לעיתים כ"דרך חיים" שאינה תלויה בתרבות המסוימת של האדם. יחד עם זאת, המוסדות שתומכים במנהגי הזן היו בודהיסטים בכל ההיסטוריה הידועה, והם שומרים על התורות העיקריות של הגאוטאמה בודהא. אפילו היום, יש מעט מאוד מורי זן שאינם בודהיסטים, ומעט ארגוני זן שתומכים בפעילות לא-בודהיסטית. לפיכך, מבחינה מעשית, הזן הוא זן בודהיזם.

למרות שמנהגי המדיטציה של הזן אכן מגיעים מתורת השביל המתומן המקורי של בודהא, הזן לעתים מבוקר על ידי תרוודה בודהיסטים, על כך שהוא אינו מדגיש כיאות את היסודות האחרים של השביל המתומן, ועל כך שאינו מדגיש את הלימוד של הקנון הבודהיסטי המסורתי, וכן שהוא אינו מעוניין בפילוסופיה הבודהיסטית באופן כללי. עם זאת  לרוב המורים, הנזירים והמרכזים של הזן יש קשרים טובים עם האסכולות הבודהיסטיות האחרות ולעתים הם אף משתפים פעולה עימם.

תורות הזן פעמים רבות מבקרות לימוד טקסטים ואת החיפוש אחר הגשמה בעולם הזה, כשהן מתרכזות בעיקר במדיטציה ובחיפוש אחר תודעה ישירה של התהליכים של העולם והמחשבה. אך הזן אינו רק דוקטרינה חסרת מעש. מורה הצ'אן הסיני בַּאי ג'אנג (720-814) (ביפנית: הייקוג'ו), הותיר אחריו אמרה ידועה שהייתה העיקרון המנחה של חייו, "יום ללא עבודה הוא יום ללא אכילה". כאשר באי ג'אנג היה זקן מדי כדי לעבוד בגינה, תלמידיו הסתירו ממנו את כלי הגינון שלו. בתגובה לזה, המורה סירב לאכול, באמרו: "אין עבודה, אין חיים". באי ג'אנג היה נוהג לומר כי הדברים הפשוטים והקטנים ביותר שבחיינו, אלה שאנו רואים כמובנים מאליהם, הינם פלא גדול, אם רק נשים להם לב. כל פעולה ראוי לה שתתבצע בהיענות שלמה, במסירות מלאה, בתשומת לב מעודנת ובערנות אין קץ.

תורות זו אלה מושרשות עמוק במסורת הטקסטואלית הבודהיסטית, כשהן שואבות בעיקר מסוטרות המהאיינה שחוברו בהודו ובסין, בעיקר סוטרת הלב, סוטרת היהלום, סוטרת הלנקווטרה, וב"סמנטמוכה פריוורטה", פרק מתוך סוטרת הלוטוס. דוקטרינת הזן כוללת גם את התורות שבכתב של מורים ממסורות זן שונות.

זן הוא לא פילוסופיה אינטלקטואלית או חיפוש אישי ובודד. מרכזי זן מדגישים את הפעילות היומיומית, ומקיימים התבודדויות מדיטציה חודשיות אינטנסיביות. פעילות יחד עם אנשים אחרים חשובה, ונחשבת כצורה להימנע ממכשולי האגו. כשהם מסבירים את הזן למערביים, מורי זן יפנים הצביעו פעמים רבות על כך שזן הוא "דרך חיים" ולא רק אופן תודעה. ד.ט.סוזוקי כתב כי ההיבטים של החיים אלו הם: חיים של צניעות; חיים של עבודה; חיים של שירות; חיים של תפילה והודאה; חיים של מדיטציה.

זן ביפן

את כת הזן ביפן ייסד הנזיר אֶייסָאי (Eisai)), שח בתקופתו של הוֹנֶן, מי שייסד את כת בודהא אמידה.

הוא נולד בשנת 1141 כבנו של כהן שינטואיסטי ובגיל 13 הצטרף למנזר של כת טנדאי על הרי היאי. בגיל 27 הפליג אייסאי לסין, שם למד חצי שנה במנזר. בשנת 1187, בהיותו בן 46, יצא שנית לסין, שם למד ארבע שנים במנזר צ'אן. בשובו ליפן ב-1191, הביא ליפן את אסכולת הרִינְזָאי שנוסדה במקור על ידי המורה הסיני לין ג'י (רינזאי ביפנית). אייסאי החל להורות את הזן בקיושו החל משנת 1191 ולאחר מכן בקיוטו ובקמקורה. בתמיכתה של הוג'ו מסאקו, אלמנתו של יוריטומו, הקים שם מנזרי זן ועסק בהפצתה של התורה, עד מותו ב-1215.

הזן ביפן הוא למעשה אחד הסוגים של פישוט הבודהיזם והוצע על ידי התורה שהדגישה את המדיטציה. הזן רואה את הגאולה כהארה, או הבנה אינטואיטיבית של העולם (ביפנית: סאטוֹרי), המושגת באמצעות תרגול גופני וריכוז נפשי. מי שיזכה בה, יתאחד מן העולם ונפשו תחדל להתגלגל.

בניגוד לכתות אמידה, הטוענות שהגאולה היא תוצאה של רחמי בודהא (טאריקי, "כוחו של אחר"), טוען הזן שהגאולה היא תוצאת המאמץ של האדם עצמו (ג'יריקי: "כוח עצמי"). הרוצה לעסוק בזן צריך להצטרף למנזר לתקופה מסוימת. המנזר שם תחילה קשיים בדרכו של הרוצה להצטרף ויצליח להתקבל רק מי שמתעקש ומוכיח את רצינות כוונותיו. הנזיר מקיים אורח חיים של משמעת קפדנית, עבודת כפיים, זמירת סוטרות, התנזרות מאלכוהול ומין, אוכל צמחוני, שינה מועטה ודיבור מועט. הזן מאד תובעני. דורש מנזיריו מאמץ ובכך שונה מאד מהבודהיזם המהייני שממנו צמח.

תורת הזן של דוגן

אסכולה אחרת של הזן הובאה ליפן על ידי הנזיר אֵיֵיהֵיי דוֹגֶן. הוא נולד בשנת 1200 למשפחת אצולה בקיוטו (לאם פילגש). לאחר שהתייתם מאביו נשלח לגור עם אמו בגלות וזו השביעה אותו להיות נזיר. הוא התרשם שאייסאי יוכל להיות מורהו הרוחני, אולם מקץ שנה מת אייסאי. דוגן הפליג לסין, שם רצה ללמוד את תורת הזן. לאחר ששב מלימודיו בסין, בשנת 1227, החל לעשות נפשות לתורתו. דוגן הדגיש שלא די לשבת במדיטציה או לקרוא בכתבים הבודהיסטיים ושאותה תודעה רעננה צריכה להתלוות לכל מעשה שעושים; אבל כדי להטמיע את הלך הרוח של התודעה הרעננה דרוש אימון. דוגן הוא המורה הגדול של זרם הסוֹטוֹ-זֶן היפני (סינית: דְזַאוֹ-דוּנג), שהיא כיום כת הזן הגדולה ובעלת העצמה החברתית הגדולה ביותר ביפן. בניגוד לאייסאי, ביקש דוגן להתרחק מחיי העיר וממוסכמות השלטון. לשם כך הקים את מנזר אֵיהֶיְיג'י ("מקדש השלום הנצחי") בלב ההרים; 150 ק"מ מצפון מזרח לקיוטו. לעומת אסכולת רינזאי, המאמינה בהארה פתאומית, רואה האסכולה של סוטו, את ההארה, כשלב אחרון של תהליך הדרגתי וממושך, המושג בתרגול ארוך ומפרך. כת הסוטו ממעטת להשתמש בשיטת הקואן ונעזרת בעיקר בשיטת מדיטציה עמוקה ושלווה (זאזן) ובמיוחד מהסוג המכונה שיקנטזה (Shikantaza), שפירושו : "שב ותו לא" ובתרגול מוסרי המשולב בחיי היום יום הנתפסים כביטוי של ההארה.

הזאזן

מדיטציית זן קרויה זַאזֵן (zazen). ניתן לתרגם את זאזן כמדיטציה בישיבה, אם כי אפשר ליישם אותה למעשה בכל תנוחה. בזמן הזאזן, בדרך כלל מגיעים לתנוחת לוטוס, חצי-לוטוס, או תנוחות אחרות. כשלצורך הישיבה נעזרים בכר עגול (זאפו) על שטיח (זאבוטון)[1]. התודעה מופנית לעבר הבנה והכרה מלאה של התנוחה והנשימה. בצורה זו, המשתתף במדיטציה מנסה לעלות מעל למחשבה ולהיות מודע ליקום באופן ישיר. כמו תורת אמידה, הזן מבטל את חשיבותם של כתבי הקודש ומדגיש את חשיבותה של החוויה המיסטית, אלא שהחוויה המיסטית שלו אינה מושגת בעזרת אמונה, אלא באמצעות תרגול ממושך.

הזמן המושקע מדי יום בזאזן משתנה, דוגן אומר כי אפילו חמש דקות מדי יום עבור בעלי בתים הוא דבר מועיל. המפתח הוא הסדירות היומית, מאחר שהזן מלמד כי האגו יתנגד באופן טבעי והמשמעת של הסדירות היא חיונית. עם שובו מסין, כתב דוגן את "פּוּקּאנּזאזֶנגי – המלצה כוללת למדיטציה בישיבה"

ישיבת הזאזן היא הפעילות המרכזית במנזר. זו ישיבה בלא תנועה, על כרית קטנה, ברגליים שלובות, בגו זקוף, אגודלי ידיים נוגעות זה בזה והעיניים, עצומות למחצה, מביטות בנקודה אחת.. בזמן הישיבה צריך לרוקן את המוח מכול מה שהצטבר בו. משגיח מיוחד מסתובב כדי לבדוק אם כולם יושבים כיאות. אם הוא מבחין במי מבין המודטים שאינו יושב כיאות, הוא גוער בו בצעקה ולעתים חובט בו במקל. מי שזכה בהערה או בחבטה, מודה עליה.

נזירי זן פעילים עשויים להעביר 4-6 פעמים של זאזן, 30-40 דקות כל אחד מדי יום, ביום רגיל. בזמן ההתבודדות החודשית, באורך של יום, 3, 5 או 7 ימים הם עשויים להעביר 9-12 פעמים של זאזן קבוצתי, ולעתים זאזן אישי נוסף מאוחר בלילה. הזאזן בדרך כלל מופסק על ידי פעילות קצרה יותר של מדיטציית הליכה על מנת להקל על הרגליים.

מקובל כי מורו של דוגן, רוג'ינג, העביר פחות מארבע שעות מדי לילה בשינה, כשהוא מעביר את זמנו בזאזן. אולם, למעשה, אין זה יוצא דופן כי הנזיר יישן בזמן הזאזן. כמה חוקרי מדיטציה העלו תיאוריות, כי מומחי זן שמסוגלים להגיע לרמות העמוקות יותר של הסאמאדהי במדיטציה, בעצם ממלאים את אותו הצורך כמו בשינה כך שאם מוסיפים את זמן הזאזן לזמן השינה האמיתי, הם למעשה ישנים את מספר השעות הרגיל שהאדם נצרך לו. אולם, היכולת להגיע לסאמאדהי עמוק בזמן זאזן היא כנראה נדירה למדי, ולפעמים אף לאחר עשורים של מדיטציה לא מגיעים ליכולת זו.

בניגוד למדיטציית התובנה, (Vipassana), כוונת הזן איננה ריכוז, אלא עירנות שלווה ללא אובייקט, ניסיון למשג, לפרש, או להגיב. היות ואנשי סוטו יוצאים מההנחה שטבענו הוא טבע הבודהא, (Bussho), מלכתחילה, מדיטציה איננה אמצעי להארה אלא ביטוייה. החיים "הרגילים", הטבעיים, הספונטאניים והחופשיים מחשיבה מושגית, הם ביטוי של ההארה.

המורה

מכיוון שמסורת הזן מחשיבה את התקשורת הישירה יותר מאשר את הלימוד הטקסטואלי, התפקיד של מורה הזן קריטי. באופן כללי, מורה הזן הוא אדם שהוכשר בכל אחת ממסורות הזן ללמד את הדהרמה, להנחות תלמידים במדיטציה ולבצע טקסים. במקרים מסוימים, במיוחד בתנועות זן מודרניות, אדם שאינו מוכשר רשמית עדיין יכול לפעול בחלק או בכל התפקידים האלה. חלק מרכזי בכל כתות הזן הוא הרעיון של "מעבר הדהרמה", הטענה לייחוס לשושלת מורים שמגיעה עד לבודהא.

לפחות מאז ימי הביניים, העברת דהרמה הייתה היבט נורמטיבי של כתות הזן. כל מורה זן נמצא בתוך שושלת כלשהי. בכתות מסוימות, כולל כל השושלות היפניות, ישנם תרשימי שושלות רשמיים שמצוירים עבור טקסי ההעברה, שמתעדים את השושלת עד לשקיימוני בודהא.

תוארי כבוד שניתנים למורים, כוללים בדרך כלל, בסינית: "פאשי" או "צ'אנסי"; בקוראנית, "סונים", או "סאון סה"; ביפנית: "אושו" (כומר), "רושי" (מורה/אמן זקן) או "סנסיי" (מורה); ובווייטנאמית, "תיצ'" במקום שם המשפחה. יש לציין כי רבים מהתארים האלה מקובלים אצל כמרים בודהיסטים מכל הכתות שנמצאים בהקשר תרבותי מסוים. תארים מסוימים, כגון הסנסיי היפני, משמשים אף מעבר לאסכולות הבודהיסטיות.

המושג "אמן/מורה זן" לפעמים מציין מורים חשובים, במיוחד קדמונים או מדיוויאלים. אולם אין קריטריון מסוים שעל פיו אפשר להיקרא אמן או מורה זן. המושג פחות רגיל ביחס למורים מודרניים, מכיוון שהם בדרך כלל אינם מוכנים לקרוא לעצמם "אמנים" (מאסטר). יחד עם זאת, המורים בהחלט מוכנים להצביע על הייחוס שלהם, ולומר מי הסמיך אותם למורים.

דבר זה חשוב, מכיוון שיש כמה אנשים במערב, ואף כאלה המנהיגים מרכזים גדולים יחסית, שטוענים כי הם אמני זן (מאסטרים), אך אינם מוכנים לומר היכן הם הוכשרו או תחת מי. גישה זו מהווה חריגה רדיקלית מהזן הנורמטיבי, שם הייחוס נחשב כמשמעותי מאד. לפיכך, מסתבר להניח כי אנשים אלה אינם מה שהם טוענים שהם.

קואן

תורת הזן של אייסאי הדגישה את תרגול הנפש באמצעות חידות הנקראות קוֹאֵן ( Kōan סינית: גוּנְג-אַן). פירושו המילולי של המושג קואן, הוא "מקרה ציבורי". ככול הנראה, שם זה מתייחס למצב שבו היה מוצב הקואן לפני התלמיד – בחברותא; והמורה היה מציג בפניהם שאלה. כך למשל: "מהו הקול שמשמיעה מחיאת כף היד האחת?"

במקום שיטות ההוראה המקובלות הנהיג אייסאי תרגול בקואן (או "מונדו"), כלומר, סדרה חסרת היגיון של שאלות ותשובות סתומות. אלו חידות שאין להן תשובה הגיונית. על הקואן לא ניתן לענות באמצעות המחשבה השגרתית, הדיכוטומית. עליהן אפשר להשיב רק בתשובה אבסורדית, החושפת את מגבלות ההיגיון. הן נועדו לשחרר את המאמין מן המסכמות הרציונאליות, המפריעות להגיע להארה. כך למשל: "האם יש לכלב נפש בודהא?" "מהו בודהא?" כמובן שלשאלות אבסורדיות כאלה אפשר להשיב רק בתשובות אבסורדיות, החושפות אף הן את מגבלות ההיגיון. לשאלה "מהו בודהא" אפשר לענות במילה "מוּ", שהיא השמעת קול סתמית השמה ללעג כל תשובה הגיונית. אחת התשובות לשאלה "מהו בודהא", היא "חתיכת צואה"; תשובה אבסורדית גרידא[2]. מטרת הקואן היא להראות שההיגיון מסתיר את המציאות יותר משהוא מסביר אותה, ושהדרך להבין את העולם היא באמצעות האינטואיציה ולא באמצעות ניתוח רציונאלי.

במלים אחרות, הקואן הוא שאלה שאיננה מבקשת תשובה שתעיד על הידע שצבר התלמיד. הקואן הוא אמצעי התשה אינטלקטואלי. התלמיד אינו נדרש לתת תשובה אלא לעורר את תודעתו. מורי זן אומרים כי יש לקחת את הבעיה המוצבת על ידי הקואן ברצינות, ולגשת אליה כעניין של חיים ומוות ממש. תלמיד הזן היה מקבל קואן שהיה עליו להגות בו במשך תקופה ואחר כך מגיש את התשובה למורהו, שהיה בוחן אותה לא רק על פי תוכנה, אלא גם על פי צורת הגשתה. השליטה של תלמיד זן על קואן מסוים מוצגת למורה בפגישה פרטית (הקרויה באסכולות יפניות שונות דוקוסאן, דאייסן, או סנזן). התשובה לקואן יותר תלויה ב"איך" היא נענית. במלים אחרות, התשובה היא לא רק עניין של אמירה, אלא של שינוי של כל החוויה של התלמיד; הוא חייב "לחיות" את התשובה לקואן ולא רק לומר אמירה נכונה. זהו כלי בידי המורה הרוחני לבדוק את מידת ההתקדמות – ויש שיגידו את ההתרוקנות – אצל התלמיד.

ישנה הבדלה חדה בין דרכים נכונות ומוטעות לענות על קואן – אם כי יש הרבה "תשובות נכונות", המאמינים אמורים להציג את ההבנה שלהם של הקואן ושל הזן בכל ישותם. אין לומר כי יש תשובה אחת נכונה לקואן מסוים, אם כי יש תשובות נכונות ולא נכונות, ולמעשה, תלמידים היו מחברים ספרים של תשובות מקובלות לקואנים על מנת לעזור להם להתכונן לפגישה.

המיסטיקה של הזן היא הומוריסטית ולועגת לכול המוסכמות, כולל למוסכמות שלה עצמה. האדם המבין את הכול הוא גם האדם הצוחק מן הכול. סיפור זן אופייני הוא על התלמיד שביקר עם מורו במקדש והמורה ירק על פסלו של הבודהא. לשאלתו הנדהמת של התלמיד ענה המורה: "הראה לי היכן בודהא אינו נמצא וארקק שם".

הזן בתרבות היפנית

הזן משך את הסמוראים משום שהוא תאם את ערכיהם: הוא טיפח אופי חזק, פשטות, ריסון עצמי, קור רוח, ריכוז, נחישות, חישול הגוף ומשמעת. אילו תכונות שהסמוראים הוקירו, ובכך סייע הזן לסמוראים להיות לוחמים טובים יותר. מאידך הוא היה ניטרלי בשאלות מוסר. הזן הטיף להשתחרר מאהבה ורחמים, כשם שהוא מטיף להשתחרר מכעס ושנאה. המטרה היא להגיע לשליטה עצמית, ביצוע מושלם ושלווה. הזן טען שאפילו הריגה, דבר שהבודהיזם שלל בתוקף, יכולה להיות יפה, אם היא נעשית מתוך שכנוע פנימי, בביצוע מושלם וללא מעורבות רגשית. הזן ראה באומנויות הלחימה דרכים להשגת ההאחרה ודרבן את הסמוראים להשתמש בהן.

הספרות ביטאה את רוח הפשטות, העכשוויות והמידיות של הזן בשירה מסוג האייקו (Haiku). שירה שלמה בת 17 הברות בלבד. הארכיטקטורה ביטאה אותו ביופי הזך של הבית ושל גן הסלעים היפני; התיאטרון ביטא את רוח הזן בדרמה של תיאטראות ה"נו" (No). בחיפושו אחר הפשטות המושלמת ביטל הזן את החיץ שבין אמנות לחיים ובין החיים לדת. השפעתו העצומה של הזן נובעת, ככל הנראה, ממוחשיותו רבת התעוזה, מישירותו הבלתי מתפשרת ומהתמקדותו בחוויה האישית של ההארה בחיי היום יום. חשוב לשים לב: אומנויות הזן אינן מבטאות את עקרונות הדוקטרינה או התיאוריה או המערכת הפילוסופית מהן הן נגזרו. הן הזן עצמו. כפי שאמר המורה הגדול אייהי דוֹגֶן זֶנְגִ'י (Dōgen Zenji): "הפרחים אינם פורחים באביב – הם האביב".

יוקרתו של הזן נבעה גם מן הזיהוי שלו עם ההשכלה. מנזרי הזן הפכו למרכזים חשובים של לימוד תרבות סין. הכת זכתה בתמיכתו של ממשל השוגון ומנזרי זן רבים הוקמו ברחבי המדינה. אף שהזן שולל שכלתנות, שימשו מורי הזן, כמחנכים רשמיים לבני הסמוראים, ניסחו מכתבים רשמיים עבור השלטונות וייעצו לגבי היחסים עם סין.

אמנויות הזן

מורי הזן ראו את התלמידים עוסקים בשאלות העומדות ברומו של עולם ומתעלמים מן העולם עצמו. הם ראו את התלמידים לומדים לעומק על טבע הבודהא אבל לא מצליחים להתקרב אפילו להיות בודהות בעצמם. לכן הפנו את תלמידיהם לאימון הפשוט בענייני היומיום: מדיטציה בהליכה, מדיטציה בדרך הכנת התה, בכתיבה, בסידור הפרחים, בבישול ובגירוף הגינה. את עשייתן של פעולות אלה, ראו אנשי הזן כאמנות. לזן היתה השפעה רבה על האומנות היפנית משום שהוא הדגיש את הביצוע היפה בכול תחום ואת היופי שבדברים הפשוטים והיומיומיים. אומנויות הזן כוללות את אומנויות הבישול, התיאטרון, הציור והנגינה וגם את אומנויותיהם של בעלי המלאכה – קדרים, נגנים ועוד, וגם את אמנות הלחימה: האימון בחץ וקשת, בחרב ובקרב מגע. סימן ההיכר של רבות מהאמנויות הבודהיסטיות היא הסיומת היפנית דוֹ (סינית: דאו), שמשמעותה דרך, או במקרה זה, אימון רוחני בדרך הבודהא; לדוגמא, דרך התה נקראת צ'אדו; דרך החרב נקראת קֶנדו; דרך הלוחם – בּוּשידו (Bushidō); דרך הכתיבה – שוֹדוֹ ודרך [סידור] הפרחים – קאדו (kadō). היטסוזנדו (Hitsuzendō) , דרך הקאליגרפיה, או הכתיבה התמה לא התחילה עם הזן. עוד בסין נחשבה הקאליגרפיה כאחת האומנויות החשובות ביותר. אך בחיבור של אמנות הכתיבה עם דרך הזן החלה צורת הכתיבה להשתנות, להשתגע, להתפרע, ללבוש צורות חדשות ומקוריות, ולפרוץ את גבולותיה שלה עצמה, בעצמה יצירתית יוצאת דופן.

האימון בכתיבה תמה דורש למידה אינטנסיבית של חוקים, יחסים, עשרות סוגים של משיכות מכחול, מהירויות, מקצבים, דינמיקות, צורות החזקה של מכחולים שונים, סוגי סבוב, הרמה ולמידה של היחסים בין הדיו לבין הורדה של המכחול, רמות שונות של סמיכות הדיו , למידה של היחסים בין הדיו לבין החלל הריק, למידת סוגי הנייר השונים, זמני ספיגה שונים ועוד. עם זאת, כל אלו לא נכתבים כדי לכבול את הכותב אל חוקי הקליגרפיה, אלא כדי לאפשר לו למצות את עולם החוקים ולהתקדם אל מעבר לו, להביא את הטכניקה למקסימום כדי להתעלות אל מעבר לטכניקה.

טקס התה

אחת האומנויות שהתפתחו במנזרי הזן היתה טקס התה. כאשר חזר אייסאי (Eisai) ליפן בשנת 1191, הוא הביא עמו זרעי תה וזרע אותם בחצר מנזרו ואף כתב ספר על סגולות הריפוי של התה.

בהשפעת הזן קיבלו הכנת התה ושתייתו אופי טקסי, שנועד להפוך את הפעולה הפשוטה הזו ל"דרך" של התעלות רוחנית. "דרך התה" ("שאדו"), או בשמה העממי "המים החמים של התה" (צָ'ה נוֹ יוֹ), הפכה לאמנות. בכול טקס תה, צריכים להתקיים ארבעה עקרונות רוחניים: הרמוניה (וַּה); כבוד לזולת ולאמנויות (קֵיי), טוהר פנימי וחיצוני (סֶאי) ושלווה מלאה (ג'אקוּ). כך הפכה שתיית התה לאמנות קונספטואלית.

טקס התה נערך בבקתה סמוכה למקור מים חיים. המוזמנים היו מגיעים אליה דרך גן ששביליו מרוצפים באבנים בלתי סימטריות המסמלות את רתיעת הזן מן הסידור הרציונאלי. המשתתפים מטהרים את עצמם, משאירים את נעליהם ואת חרבותיהם בחדר ההמתנה. אחר כך נכנסים דרך פתח נמוך המאלץ אותם להשתחוות ובכך להשתחרר מכול גאווה. בטקס משתתפים כל החושים: מראה עיניים של התמונה שעל הקיר ושל הכלים הנאים; רחש המים בחוץ וקול הקומקום הרותח בפנים, טעם התה המריר והעוגיות המתוקות ומישוש ספלי החרס.  האווירה השורה על הטקס היא "ווַּאבּי" (Wabi-sabi): הרמוניה והתעלות נפשית, הרחק משאון בני האדם. טקס התה התחבב על הסמוראים, משום שהעניק להם אתנחתא אסתטית בחיים גדושי מאבקים.

התיאור המעודכן ביותר לצורת אמנות מורכבת זו נכתב כנראה על ידי ההיסטוריון האירי-יווני לפקדיו הראן (Lafcadio Hearn). הוא היה אחד מהזרים הבודדים שהוענקה לו תעודת אזרח יפנית בתקופה זו (סוף המאה ה-19). הוא כתב מהתבוננות אישית: "…טקס התה מצריך שנים של אימון והכנה כדי לקבל הסמכה… אולם, כל כולה של אמנות זו לפרטיה, מסמלת לא יותר מאשר הכנה והגשה של ספל תה… הנושא החשוב ביותר כאן הוא בכך כי הפעולה תתבצע בצורה המושלמת ביותר, המנומסת והחיננית ביותר וללא שום דופי אסטטי…".

בהשפעת טקס התה התפתח סידור הפרחים הקרוי איקֶבָּנָה (Ikebana), שהוראתה: "שמירת הפרח בחיים") וגם הוא הפך לאמנות ולדרך להתעלות נפשית (קאדו = דרך הפרח). באיקבנה, כמו בטקס התה, כל פרט משתלב בהרמוניה הכללית. משתמשים בה לא רק בפרחים, אלא גם בענפים, בפירות ובשורשים ומוקדשת תשומת לב רבה לצורת האגרטל, צבעו וליחס שבינו לבין המרכיבים השונים של הצמח. גם כאן יש חתירה לצמצום ולאיפוק. גם הקרמיקה הושפעה מטקס התה. ספלי התה, הקומקום והאגרטל הפכו ליצירת אמנות. כלים אלה, שנעשו מחרס עבה ומחוספס, המצופה בלכה שקופה, היו צריכים להיראות פשוטים וגסים. טקס התה השפיע על עיצוב הפנים של הבית היפני. חדר האורחים, הקרוי עד היום "חדר התה", עוצב במתכונת של ביתן תה, עם מינימום של רהיטים, קירות עץ בלתי צבועים, רצפת מחצלת (טַטַאמי), שולחן נמוך, גומחה אמנותית בקיר (טוֹקוֹנוֹמָה) וסידור פרחים. כך, בהשפעת הזן, נטתה האמנות היפנית בכיוון של פשטות ומינימליזם.

מאסטר זן בן ימינו, סאונג סאהן, מזכיר את האמרה הזו כשהוא אומר כי בחיים אלו עלינו 'להרוג' שלושה דברים: ראשית עלינו להרוג את הורינו, שנית עלינו להרוג את הבודהא, ושלישית, עלינו להרוג את מורה הזן. כמובן, "להרוג" כאן אינו ממש להרוג. הכוונה היא להפסיק את המסירות למורים ולדברים חיצוניים אחרים. במקום לראות את הדברים האלה כמחוצה להם, על מאמיני הזן לחבר אותם עם הבנת העצמי שלהם.

ביבליוגרפיה

יעקב רז, ‏זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006 .

יובל אידו טל, בודהיזם, מבוא קצר, הוצאת מפה, תל-אביב, 2006, עמ' 115-155.

לידיה ארן, בודהיזם,  הוצאת דביר, תל אביב, 1993, עמ' 148-152.

בן עמי שילוני, יפן המסורתית, תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 2001, עמ' 105-115.

[1] ההולכים בדרך הרינזאי יושבים בדרך כלל מול מרכז החדר, ואילו הסוטו (ראה להלן), יושבים מול קיר.

[2] דוגן שהאמין בישיבת הזן את הדרך היחידה להארה וביטל את הקואן כשעשוע אינטלקטואלי גרידא.