זמארין – ראשיתה של זכרון יעקב

כתב: גילי חסקין ; מארס 2020

תודה מיוחדת לאיתי בחור שהוביל אותי בשביל זכרון יעקב והלהיב אותי לנושא.

לגדעון ביגר, לאביטל אפרת, לאיתי בחור וליעקב שורר על הערותיהם.

ראו גם : סיור בזכרון יעקב; בית  הקברות של זיכרון יעקב

לא נכתב רבות על פרק זה בחייה של זיכרון יעקב.  איתי בחור, ערך מחקר של שנים והוציא תחת ידיו, חיבור מרתק. אם כי ללא הפניות למובאות הרבות שהביא. הספר פעמון סדוק,  נכתב מנשמתו של סופר, בן המקום, שהקדיש 15 שנה לחקר המקום. דווקא משום כך, מצאתי אותו מרתק. מבין ספרי הזיכרונות נמליץ כאן על ספרו של אריה סמסונוב, זכרון-יעקב: פרשת דברי ימיה תרמ"ב—תש"ב ועל ספרו של אהרון שלוש, מי היה אותו אפעלבאום".

יסוד זיכרון יעקב מהווה פרק חלוצי חשוב בתולדות ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל. חלוציה, שהיו לפני הגיעם ארצה רחוקים מעבודת האדמה, הצליחו להפוך אזור טרשי לאזור חקלאי. המתיישבים הגיעו, בשנת 1882, מרומניה שמעבר לים התיכון. הם בנו על אדמות הגיר של "חוטם הכרמל", שצופות על מישור החוף, את מושבתם. השלישית במניין מושבות העלייה הראשונה[1]. באותה שנה הוקמו גם ראשון לציון, ראש פינה, יסוד המעלה. כל ארבע המושבות הראשונות נוסדו במסגרת אגודות של 'חובבי ציון' . זהו שם כללי, שניתן לעשרות רבות של אגודות וחברות בעלי שמות שונים, שהוקמו בנפרד במזרח אירופה (כמה גם במערבה), למן תחילת שנות השמונים של המאה התשע-עשרה. [2]. מטרתן העיקריות של כל האגודות, היתה להקים מושבות חקלאיות בארץ ישראל. הפעולות להקמת המושבות הללו וראשית העבודה בהן היו דומות מאד ואף נתקלו באותם קשיים. ואף על פי כן לא היה שיתוף פעולה בין האגודות השונות וכל קבוצה היתה אחראית בנפרד לענייני הזהו שלהתיישבות במושבה "שלה". חלוצים אלו עלו ארצה כחלק מגל העלייה שהתעורר לבוא ארצה בעקבות הפרעות בדרום רוסיה, שכונו "סופות בנגב"[3]. היה זה שיאו של תהליך שהתגבש במשך המאה ה-19, להכרה שגאולתו של עם ישראל תושג, רק על ידי שיבה לציון[4].

הגורמים לעלייה.

אלא שעוד קודם לכך, בשנת 1880, החלה ברומניה תנועה לעידוד העלייה ל"פלסטינה". המדינה הרומנית, שהוקמה באיחוד נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה ב-1859 תחת ההבטחה לתת אמנציפציה ליהודים, לא עמדה בהבטחתה. בעקבות לחץ של החוגים האנטישמיים, שכללו חלקים גדולים מהחוגים המשכילים, חזר בו השליט, אלכסנדרו יואן קוזה מכוונתו להעניק ליהודים שוויון זכויות[5]. הוא אמנם הבטיח השתלבות מדורגת, אולם הדחתו לטובת נסיך זר ממוצא גרמני, ביטלה גם את הבטחה זו, ורומניה קבעה בחוקתה , שרק נוצרים יכולים לקבל אזרחות רומנית.

אכזבת היהודים הביאה לחיפוש אפיקים אחרים, מחוץ למדינה הרומנית. ב-1873, בקומונה (מועצה אזורית) ניקורשט (Nicoreşti) שבמחוז גאלאנץ (100 משפחות) ובעיירה טקוץ' (Tecuci), קמו האגודות הראשונות של "חיבת ציון", שמטרתן הייתה התכוננות לעלייה לארץ ישראל[6]. זאת ועוד, ב-1878 הסתיימה מלחמת רוסיה-טורקיה. במסגרת שיחות השלום, תבעו הרוסים שרומניה, שהיתה עד אז נסיכות אוטונומית במסגרת האימפריה העות'מנית, תהפוך למדינה ריבונית. באחת ההתחייבויות של קונגרס ברלין, שהתכנס לאחר המלחמה, התחייבה רומניה להעניק שוויון זכויות למיעוט היהודי. זה לא קרה. מעמדם של היהודים לא השתפר, נחקקו חוקים שחסמו בעדם את הדרך לעצמאות מלאה ושללו מהם זכויות שכבר הצליחו להשיג[7]. בנוסף, הרומנים ניצלו את שאיפת היהודים לשוויון, כדי להטיל עליהם חובות שבעבר הם היו פטורים מהן, כמו למשל, השירות בצבא. זאת ועוד, שחרור האריסים ברומניה, בשנת 1872 והצפת הערים באריסים משוחררים, יצרה אבטלה, התוצר החקלאי ירד באופן ניכר ורומניה נקלעה למשבר כלכלי. היהודים שהיו בעיקר בעלי מקצועות חופשיים וככאילו מצבם הכלכלי היה טוב יותר, נתפשו כגורמי הבעיה. תהליכים אלו הביא יהודים רבים למסקנה, שאין להם עתיד אזרחי ברומניה[8]. בין שתי אפשרויות ההגירה, שהיו פתוחות בפני יהודי מזרח אירופה, אמריקה וארץ ישראל, רבים ביהדות רומניה העדיפו את השנייה, מתוך שיקול שגם באמריקה עלולה להתפתח אנטישמיות. כ-70,000 מיהודי רומניה, היו מאורגנים באגודות ששמו להן למטרה, עלייה ומעבר לעבודה חקלאית בארץ ישראל. ברוב ערי רומניה נפתחה הרשמה של יהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל. בגלל המצב הכלכלי הקשה, נרשמו אלפים[9].

הקוראים לשיבת ציון

ראשוני הקוראים לשיבת ציון היו שתי דמויות ססגוניות, הראויות לתשומת לב מיוחדת: הרב אלעזר רוקח, יליד ירושלים ב-1854[10]; נכדו של ישראל ב"ק[11]. הוא היה בעל השכלה יהודית וכללית שהתקומם נגד שיטת ה"חלוקה" של "הישוב הישן". ב-1871 פרסם חוברת בשם "מצב צפת ותושביה האשכנזים", בה הטיף לחיי עבודה ובמיוחד עבודת האדמה. פרנסי צפת הכריזו עליו חרם בגלל מאבקו נגד "החלוקה" ודרישתו שיוקצו חלק ממשאביה לתמיכה בעובדי אדמה יהודים. רוקח רצה להמשיך בעקבות סבו, שהקים חווה חקלאית על הר מירון, ועל כן רכשו הוא ותומכיו בשנת 1875 קרקעות באזור הכפר ג'אעונה וב-1878 התיישבו במקום 17 משפחות. הם קראו ליישוב גיא אוני, והוא היה למושבה היהודית הראשונה (עוד לפני פתח תקווה – נתון בוויכוח) בארץ ישראל. המתיישבים, שלא היו רגילים לעבודת האדמה, התקשו להתמודד עם הקשיים שזימנו להם החיים החדשים, ועזבו בהדרגה את היישוב, פרט לשלוש משפחות[12]. רוקח יצא לקהילות יהודיות ברומניה ובאימפריה הרוסית, כדי לנסות לגייס כסף ומתיישבים חדשים לעבודת האדמה בארץ ישראל. הוא הגיע לרומניה, עם חזון להוליך גל של הגירה המונית של יהודי רומניה לארץ ישראל והקמת ישוב חקלאי עצמאי. הוא האמין שבמהלך זה ישיג מטרה כפולה: גם יגאל את הארץ וגם יביא לחירות כלכלית ורעיונית ליהודי הגולה. הוא ערך מסעות ברומניה, בהם תיאר את ארץ ישראל בהגזמה רבה והסתיר את קשיי החיים בארץ. הוא יזם את הקמתן של חברות לישוב ארץ ישראל בקהילות היהודיות ברומניה, דבר שנתמך על ידי פרנסי הקהילות. אלו, העדיפו לחדול מלממן את הישוב החרדים בארץ ישראל, שהעדיף להמשיך ולהתקיים מנדבות והעדיפו לתמוך במתיישבים שמטרתם לכלכל את עצמם. רוקח הוביל מהלך להקמת ארגון ארצי, שיאחד את כול החברות המקומיות, לחברה אחת בעלת אמצעים, שתוציא את ההתיישבות בארץ ישראל, מן הכוח אל הפועל[13].

דמות משמעותית נוספת היה האנגלי לורנס אוליפנט (Laurence Oliphant). נולד בקייפטאון במושבת הכף בדרום אפריקה, למשפחה מיוחסת ממוצא סקוטי. נעוריו עברו עליו בצילון (סרילנקה של היום). בשנת 1865 נבחר כחבר הפרלמנט הבריטי וב-1867 הצטרף לכת נוצרית מיסטית בשם "אחוות החיים החדשים" (brotherhood of the new life), שהנהיג "המשיח", תומאס לייק האריס, ושהה בקומונה בארצות הברית. אוליפנט נתפש למיסטיקה המילנרית (ציפיה לתחייה בתום האלף), על פיה עתיד ישו להופיע בסוף האלף השני ולגאול את האנושות. בעקבות ביקורו באימפריה העות'מאנית, החל בפעילותו לפרודוקטיביזציה של היהודים. את רשמיו והמלצותיו מהביקור תיאר בספרו "ארץ הגלעד", שיצא לאור בשנת 1880. היתה זאת תכנית פוליטית, המשלבת את הגאולה הנוצרית, עם שיבת היהודים לארצם ועם קידום האינטרסים הבריטיים. תכנית ראשונה, ליישוב יהודים במדינה משלהם, עם קווים מעשיים. הרעיון, שהוצג כבר ב-1879 (וזכה להסכמתו של בנימין דיזראלי), היה להקים מושבה יהודית בחסות בריטית בארץ ישראל[14]. לשם כך טרח ונפגש עם השולטן העות'מני, עבדול חמיד השני, אך לא הצליח להלהיבו לרעיון[15]. בכל זאת, הבשורה על האנגלי המופלא, עשתה לה כנפיים ברחבי העולם היהודי ונתלוו אליה סיפורים דמיוניים על עושרו של אוליפנט ועל יכולתו להשיג סכומי כסף עצומים, ליישוב ארץ ישראל[16]. בעקבות פרעות "הסופות בנגב", יצא אוליפנט לרוסיה ולרומניה על מנת לעזור לפליטים. הוא השפיע על חברים מ'חובבי ציון', ניסה ללא הצלחה להשפיע על נציגי חברת כי"ח לעלות לארץ ישראל ואף ייסד חוג נוצרים וקירבם לרעיונותיו. אוליפנט זכה ליחסי ציבור טובים מאד בעיתונות העברית, במיוחד תמך בו דוד גורדון, עורך 'המגיד', שהטיף לעלייה ארצה, מזה חמש עשרה שנה[17]. כמו ישראל רוקח, עבר אוליפנט מקהילה לקהילה והצית את הלהבה, למען התחייה בארץ האבות[18].

הם לא היו לבדם – לקריאתם הצטרפו גדולי רבני רומניה, בצד אנשי תנועת ההשכלה ורבים אחרים[19]. באותו הזמן, קיבלה אגודה של יהודים מבושטני (Bușteni), אחת האגודות שהועידו את עצמן לארץ ישראל, מכתב תשובה מ"חברת כל ישראל חברים" שבפריז: "נתכבד לענות על מכתבכם, כי לא נוכל להשתדל בדבר הנסיעה לאה"ק [ארץ הקודש]. הארץ עניה ורעבה ללחם ואנשיה ירעבו ויצמאו והאנשים אשר יבואו שמה יגדילו המחסור. עבודת אדמה תוכל להיעשות אך ע"י עובדי אדמה כאלה מנעוריהם ולפי דעתנו, אין נמצאים בכם עובדי אדמה כאלה כלל, כי לו היו הלא יכלו להתפרסם בארצם ברווחה"[20]. חשוב לציין, שעולי רומניה בשלב זה, לא נמלטו מפוגרומים, אלא עלו לארץ ישראל, מתוקף כיסופי מולדת ואמונה בעתיד טוב יותר.

ועידת פוקשן

ב-30 בדצמבר 1881 התאספו נציגי הקהילות היהודיות ברומניה בקונגרס הציוני בעיר הרומנית פוֹקְשָׁאן (Focşani ), שהיה הקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון" באירופה. ביום כ' בטבת תרמ"ב, 11 בינואר 1882 [21], תחת השם: "קונגרס אגודות יישוב א"י על ידי עבודת-אדמה". הקונגרס הורכב מ-51 צירים, שייצגו 32 אגודות. לורנס אוליפנט ואלעזר רוקח הגיעו לקונגרס, נאמו בפני המתכנסים, תיארו בהתלהבות את נופי ארץ ישראל ואנשיה. הם הדגישו שנוצר חלון הזדמנויות אידיאלי לעליה לארץ ישראל ולחיות בה חיי רווחה.

בקונגרס הוחלט להקים חברה ציבורית-יהודית, שתסייע למבקשים לעלות לארץ ישראל. בראש החברה יעמוד "הוועד המרכזי של חברות ישוב ארץ ישראל", או כפי שכונה בקיצור, "הוועד המרכזי", שמיקומו היה בעיר הנמל גאלאץ (Galaţi)[22] והיה הגוף הראשון שעסק בעלייה מאורגנת. הרעיון היה שרכישת הקרקעות בארץ ישראל תמומן על ידי מכירת מניות למשקיעים המבקשים להתיישב בארץ (במחיר של אלפיים פרנק למניה)[23]. מקור הכנסה נוסף היה גביית דמי חבר חודשיים מחברי אגודות 'חובבי ציון' ברומניה , קבלת תרומות אישיות והטלת מס על מכירת בשר[24]. הקמת החברה עוררה התלהבות גדולה בקרב יהודי רומניה והועד גייס כספים ופעל בחריצות כדי לשלוח בבטחה את  "העמיגרנטים", היינו, המהגרים לארץ האבות. הועד גם לקח עליו לתמוך ב"עמיגרנטים" מידי חודש, עד להתבססותם. החוגים המתבוללים ברומניה התנגדו להתארגנות הזאת וטענו שזו בגידה במולדת הרומנית וצעד שיזיק להשתלבות היהודים באוכלוסייה הכללית. החוגים החרדים הפיצו כרוזים, בהם נטען שהארץ אינה ראויה להתיישבות והיא "טומנת בחובה רק מוות". הם תיארו נכונה את המצב בארץ, החל מהתעמרות השלטון העות'מני, דרך סכנת התושבים הערביים וכלה באדמה הדלה והחוסר במקורות מים, אולם תקוות היהודים כבר גאו. הוועד מגאלאץ שלח משלחת לארץ ישראל, כדי להכין את הקרקע, במקביל למשלחת מטעם קהילת מוינשטי (Moineşti), ששאפה להתארגן ולהגר באופן עצמאי. האחרונה נפגשה בארץ עם דוד שוב[25], שליח האגודה ממוינשטי, שהחליטה לפעול מבלי להמתין לפעולות מרכזיות. (דוד שוב, שביקר בג'עוני, שנעזבה על ידי מתיישביה הראשונים (פרט לשתי משפחות שנותרו שם, החליט כי זהו המקום להקמת המושבה)[26]. שתי המשלחות המליצו על הגירה מיידית לארץ ישראל[27]. הועד בגאלאנץ פעל באורח מתוכנן מעט יותר מן המקובל בשלב זה בתולדות ההתיישבות ועל פי תקנותי, נראה שהגה כמה מושבות עתידיות ליהודי רומניה[28]. בתכניות רחבות ההיקף של הוועד נכללה גם הושבתן של מאות משפחות עולים, בשלוש מושבות שתוקמנה בממוצע כל שנה. באמצעות בא כוחו בביירות נרכשו אדמות הכפר זמארין ב-10באוקטובר 1882[29]. בסופו של דבר, הוועד המרכזי בגאלאץ, לא הצליח להקים אפילו מושבה אחת נוספת ותמך בקושי, במושבתו היחידה[30].

ב-19 באוגוסט לדצמבר 1882, הגיעה לחיפה האניה "תטיס" (באניה זו , בנוסף למשלחת של הוועד, הגיעו גם חברי אגודת מוינשט הרומנית לראש פינה וירדו מסיפונה בנמל ביירות)[31].  העולים לא הבינו ערבית, שהיתה השפה המדוברת בעיר, לא הכירו את דפוסי המסחר והתיווך המקומיים ולא נמצא מי שיעזור להם בצעדיהם הראשונים בארץ. לבסוף מצאו את דרכם לאכסניה של אברהם יוסל מורגנשטרן, יהודי ממוצא רוסי, שתיווך בכניסת יהודים ארצה, בהובלתם בעגלה למחוז חפצם ותיווך בעסקי נדל"ן.

נציג הברון אליהו שייד כתב מאוחר יותר ביומנו: "איני יודע מה סיפרו הצירים לוועד בשובם, אך ההחלטה לשלוח מיד כשישים משפחות באנייה לחיפה – היתה אומללה. כשראו השלטונות המון גברים, נשים וטף, מצטופפים כעדר בנמל הסורי הקטן [חיפה] – סברו שכול אנייה עתידה להביא מטען דומה. הם נבהלו ואסרו על הרומנים לרדת לחוף. אניית הקיטור הסיעה אותם לאורך החוף כמה שבועות, ובזכות ניסים ועלילות שלא ייאמנו, ולאחר תלאות שאין לתארן – שבו בכול זאת לחיפה…"[32].

לימים תיארו התושבים בזיכרונותיהם: "חיפה בשנת 1882 – כמוה ככפר לא גדול, מרכזה שוק ורחוב – חנויות שרוי באפלולית. לא נמל ולא שובר גלים. האניות עוגנות הרחק במפרץ – וסירות משוטים מוליכות ומביאות. הגיעה אנייה למפרץ, כרוז עובר ברחוב השוק ומרעים בקול, מכריז ומודיע שם האנייה, זמן עגינתה ומועד הפלגתה… בין חיפה והמושבה הגרמנית שדות שממה, ודרך לא סלולה עוברת בתוכם. משפחות העולים – אחרי שעברו כל מדורי גיהינום בבתי המלון של אברהם יוסיל מורגנשטרן ומתי סודו, שמצצו מהם עד הפרוטה האחרונה, שכן האנשים חדשים בארץ ואינם מבחינים בין רעים למרעים, בין דודים לרודים – מתגוררות עכשיו בחדרים ששכרו ב"חאן זחלן", חצר בנינים של אבן, ללא טיח, ומאין מיטות הם מציעים להם משכבם על רצפת האבן"[33].

לוועד המרכזי בגאלאנץ, לא היו אמצעים להחזיק את כולם בבתי מלון והוא לחץ עליהן למצוא נחלה. אברהם יוסף מורגנשטרן ,הציע למהגרים לרכוש נחלה בשם "זמארין", שמשמעו בעיני תושביו היא "יפה נוף", אותה הם זיהו בטעות עם שומרון המקראית[34]. הם התייעצו עם עסקן מקומי, שמואל אינגר, בן דודו של אחד ממנהיגי העולים, הרמן פסקל (שבאותו זמן המתין בנמל גאלאנץ, לאניה "איריס", שתסיע אותו ארצה). הוא רכש את אמונם של המתיישבים ועודד אותם לרכוש את זמארין.

ראשית המקום בכפר אריסים, על "חוטם הכרמל" הטרשי, שאדמותיו היו בבעלות של ערבי נוצרי, פרנסיס ז'רמן, סוחר שהיה גם הקונסול הצרפתי בחיפה. לדעת יהודה זיו, הוראת השם "זמארין", הוא "מחללים". ותיקי המושבה ידעו לספר כי שמו – כמו שמות שני כפרים אחרים, שהיו סמוכים לכאן בעבר: צבאעין ("צובעי בדים") ששכן במקום בו נמצא המושב עמיקם של ימינו וטבאלין ("מתופפים"), – נולדו מן התהלוכה השנתית אל ה"זיארה" (עליה לרגל), של קבר שייח' מנצור אל עקאב: אנשים רבים, לבושים בבגדים חגיגיים, ביניהם גברים המזמרים ומרקדים ונשים שמין הסתם סלסלו צהלולים בגרונן. בדרכם הצטרפו אליהם  גם המתופפים והמחללים. בזמארין היה מבנה אבן טוב אחד בלבד שעמד על תילו,. מבנה בעל שני חדרים ששימש את הווקיל (המנהל) של ז'רמן בעל הקרקעות. לידו, היו רק כמה חושות עלובות, שבהן גרו אריסים ערביים בעוני משווע. במקום חיו בין עשר לשש עשרה משפחות, שעיבדו רק חלק מן השטח, חקלאות מסורתית, ללא השקיה. בעיקר תבואות ומעט זיתים, חרובים ועצים ים תיכוניים נוספים. אלה נעזבו עם רכישת הקרקעות וחלקן כבר היה במצב קשה. (עם בניית היקב ניבנו שם בתים, עבור מנהלי היקב ופקידים אחרים, שחלקם נמצא בגבעה גם היום). המתיישבים שלחו שני נציגים- מרדכי קליסטר ומשה קורלנד, לתור את הנחלה. הם התלהבו מהנוף המוריק. הם כתבו בזיכרונותיהם: "השם 'זמרין' בלשון יושבי הארץ פירושו מעין יפה-נוף, אך מקורו 'שומרון'. [כך במקור, הבינו השליחים] נחלה זו השתרעה ממרומי הר אחד, הפורץ ויוצא מתוך שרשרת הרי הכרמל, ונקרא "חושם אל-כרמל" (חוטם הכרמל). רובה אדמת טרשים ומיעוטה בית-זרע, ועוד חלקה אחת בשפלה באדמת טנטורה, אף היא רכושו של בעל הנחלה, ז'רמן שמו, ציר צרפת בחיפה. מלבד זמארין כוללת אדמת המקנה גם את השם "דרכומה", ואף חלקה זו על הנחלה תחשב, ומקומה במזרחו של ההר, ובטבורה שתי חושות בנויות עפר וטיט. למעלה ממנה נמצא הכפר "זמארין" ובו כעשר חושות, עפר וטיט, מטות לנפול. כל האדמה – כ- 5000 דונמים, ומהם רק החלק החמישי ראוי למזרע. בין חיפה והנחלה רק דרך שמונה שעות בעגלה או בסוסים, וגם זו מעלה יתרה בעיני העולים. אם נוסיף על כל האמור את התהילות והתשבחות שהשמיעו באוזניהם לאמור, כי הנחלה נשקפת אל הים, אווירה משיב נפש, ומצמיחה היא בכל עונות השנה דשא-ירק למרעה משובח, וכל המעלות שמנו חכמים, הבקיאים בנחלות ארץ הקודש, נתברכה בהם נחלה זו – והיתה התמונה שלמה"[35]. בשובם לחיפה סיפר קליסטר: "מה נאמר ומה נדבר, עצי זיתים לאלפים בנחלה, בעיני ראיתי". קורלנד נשבע בפאותיו ובזקנו "ואני ראיתי באדמתה נחלה עץ זב דבש". אפשר לצאת מתוך הנחה שה"מרגלים" כפי שכונו השליחים הללו, באסוציציה תנ"כית, לא בדו את הדברים מליבם. לפי התיאור, ניתן לשאר שלקחו אותם לכרמי זיתים ליד דליאת אל כרמל.

אמנם הגרמנים הטמפלרים בחיפה הזהירו את העולים מפני קניית זמארין, בגלל קרבתה לביצות כברה וטנטורה, על פוטנציאל הקדחת שלהם. אולם המהגרים העדיפו לסמוך על השליחים שלהם וברוב קולות החליטו לרכוש את קרקעות המקום. הם שלחו מברק דחוף ובו המליצו לאגודת "חובבי ציון" ברומניה, לרכוש את הקרקע. לצורך הנהגת המושבה הקים הוועד המרכזי בגאלאנץ, בסוף 1882, מסגרת ארגונית, שבראשה עמד אמיל פראנק, סוחר עשיר ומראשי "כל ישראל חברים" (כי"ח), שהיה מיופה הכוח של "הוועד המרכזי" בארץ ישראל, אך מרום מושבו הקבוע נשאר בביירות. פראנק מינה למנהל המושבה את אחד מפקידיו, לואי בראסר, אשר עבר מביירות לחיפה, שבה התגוררו משפחות המתיישבים.

את המשא ומתן ניהל בהתנדבות שמואל אינגר ובסופו נרכשה, נחלה ששטחה 6000 דונם, שכללה גם חלקים קטנים מאדמות טנטורה (נחשולים ודור של היום). שלמרגלות הכרמל[36]. הנחלה נקנתה במחיר של 47,000 פרנק. דמי הרישום בטאבו ודמי התיווך, הסתכמו ב-5000 פרנקים נוספים. לדעת פקיד הברון אליהו שייד, "הרכישה היתה נטולת היגיון ונעשתה במחיר מופקע של 52,000 פרנק, על ידי שען וסוחר זעיר… קרוב לשישים משפחות היו אמורות להתחלק בשטח זה של הכרמל שנקרא בספרי האחוזה "זמארין". השליחים לא הבינו בעניין ולעיניהם היה המשפט "ארץ זבת חלב ודבש" – ולכן לא שאלו כמה הקטרים נחוצים למשפחה וחשבו שדי להם בנחלה הזאת, ויהי שטחה אשר יהי, ובלבד שיימצא מעון ארעי לכול אחת מהן"[37]. הוועד שלח את הכסף לאמיל פרנק, וייפה את כוחו לחתום על העסקה בשם הוועד. ברסר, עוזרו של פרנק, מיהר לחיפה עם הכסף המזומן ושילם לויקטור ז'רמן. מעמדם החוקי של המהגרים עדיין לא הוסדר. אי אפשר היה לחלק את זמארין לחלקות פרטיות, והנחלה כולה נרשמה בטאבו על שמו של יצחק לבל, חבר הוועד המרכזי בגאלאנץ[38]. המתיישבים רכשו במושבה הגרמנית בחיפה עגלות, מחרשות, שוורים ועוד ציוד הדרוש לעבודת האדמה. בנר הראשון או השני של חנוכה (5-6 בדצמבר 1882) העמיסו את הציוד על העגלות כעבור שמונה שעות של טלטלה, בדרך לא דרך, הגיעו לזמארין נחלתם. המראה לא דמה כלל למה שתיארו שליחיהם וההתרגשות התחלפה בתדהמה ובאכזבה.

כדי להבין את שעבר על קבוצת העולים הזו שבאו ליישב ארץ לא נודעת, יש לקרוא את רשמיהם האישיים: "ביום ב' 6 בדצמבר 1882, עלינו למושב זמרין", רושם ביומנו ירחמיאל הלפרין: "קנינו מחרשות ישנות מאת הגרמנים בחיפה וניגשנו במרץ לעבודתנו, מי במחרשתו ומי במעדרו. וכך זרענו הקטארים אחדים חיטה… כאשר עלינו למקום מצאנו בו 16 משפחות ערבים, והתיישבנו בארבעה בתים ערביים. מצאנו את אדמת זמרין זרועה אבנים עד אשר אי אפשר היה למחרשה לעבור בה. מוכרחים היינו לסקל, ראשית כל, את האבנים ולפנות את האדמה למען נוכל לחרוש אותה. הערבים שמצאנו פה היו עניים, דלים ורעבים. כדי לשבור רעבונם היו רועים יחד עם עדרי העזים בשדה, ערומים למחצה, רק סחבות-שק כעלי-תאנה לבשרם. רבות עמלנו וטרחנו למצוא את העץ, שעליו נשבע משה קורלנד בפאותיו, כי ראהו בעיניו שהוא "זב דבש". לצערנו לא מצאנוהו, וכן לא זכינו למצוא את אלפי עצי הזיתים שקליסטר העיד עליהם. רק גידולי פרע אחדים מצאנו ביער. אין זאת כי אם נשאם הרוח!…"

מספר יצחק גולדשטיין: "בראשון לחנוכה עלינו קצת מן האיכרים לנחלתנו, בלוויית מורה דרך ערבי. בהגיענו אל ההר הזקוף חשכו עינינו. רק שביל צר מתפתל בין שיחים וסלעים זקופים. ביניהם פילסנו לנו דרך אל רום ההר. העפלנו אל הכפר. והנה בתי ערבים נמוכים. תקרותיהם עשויות גזרי-עצים, שחורים מפיח ועשן, ביניהם מתעמלים להנאתם נחשים. ישבנו לנוח ולסעוד את לבנו מן הפת שהבאנו עמנו – נפל נחש בינינו. יוסף אפשטיין, שהחזיק בסכין, אמר לחתוך בה את הנחש, תפשתיו בידו ומנעתיו מעשות זאת. הנחש הסתלק. אך נסתלק זה והנה לעינינו מסביב עקרבים ועכברים ושאר מיני שרצים. אימה אחזתנו, ושקוץ נפש. אותו לילה ישנו בחוץ, תחת כפת השמיים".

בסה לייבמן, אחת החלוצות הראשונות, מספרת: "בעלות השחר התאספו קצת מן החברים אל המקום אשר נועד להם, שם עמדה וחכתה לנו עגלה רעועה, רתומה לשוורים, היא קנייננו והיא רכושנו. ישבנו בעגלה אנשים, נשים וטף יחד, ויצאנו לדרך כשרוח קלה מנשבת מן הים. הנסיעה נמשכה כל היום. בערב הגענו לרגלי הר שומרון. בימים ההם דרכים אין בארץ. איש כרצונו יבחר לו דרך ובה ילך. אף את שפת הארץ לא ידענו, וכי צמאנו למים לא יכולנו להביע את משאלתנו לאלה שבאו לקראתנו. שביל צר הוליך את העגלה למרומי ההר השומם. אנו עומדים לרגלי ההר וחושך מכסה את הארץ. השוורים ממאנים לחתור הלאה. שני גברים וגרזנים בידיהם התחילו מקצצים בשיחים העבותים אך עמלם עלה בתוהו, וסוף סוף הוכרחו לפרק את העגלה לחלקיה ולהעמיסה, אותה ואת כל אשר בה, על שכמם". את השוורים שלחו לפניהם כמורי דרך, ואחריהם צעדו הנשים והתינוקות בזרועותיהן. ככה העפלנו כמה שעות. מסביב חושך ואפלה ודממת מות. רק יללת תנים פולחת לעתים את הדממה. בזכותה של הבהמה הגענו לטבור ההר. שם קבלנוהו בשמחה כמה מחברינו שהקדימו להעפיל אל הנחלה. הם ישבו מסביב למדרות [כך] אש. ישבנו לידם אף אנחנו להחם [כך] את גופנו הקפוא, לשבור את צמאנו ורעבוננו"[39].

לעניות דעתי, המתיישבים לא עלו לגבעת זמארין, שהרי אין בה מים, אלא לביר אל חנזיר, היינו "באר החזירים".

למרות שהקנייה נעשתה כדין, האריסים הערביים סירבו להתפנות ולמתיישבים לא היה כסף כדי לשלם להם פיצויים. גם לא להכשרת השטח לשימוש חקלאי. הם האשימו את מורגנשטרן בהונאתם. זה הטיל את האשמה בעל הנחלה הקודם, ויקטור ז'רמן, בטענה שרימה אותו. אולם מכיוון שהנחלה לא נרשמה על שם המתיישבים, לאיש מהם לא היתה זכות עמידה משפטית לתבוע את אלו שהונו אותם ולהיאבק על מנת לקבל חזרה את כספם. יצחק לבל, חבר הוועד המרכזי בגאלאנץ, נמנע אף הוא מתביעה, כנראה שחשש מחשיפת המחדל של רכישת זמארין. דבר העלול לערער על יציבותה של חברת ההתיישבות[40]. למרות זאת, העיתונים של 'חובבי ציון', המשיכו לדרבן אנשים להעלות ארצה והסתירו מהקוראים את האמת. העיתון "ווסחוד" תיאר את הרכישה במילים: בחירת המקום היתה מוצלחת"[41]. עיתונאי שביקר במקום, כתב בשבחי הישוב "סמרין": האקלים הוא טוב מאד… רק עבודה דרושה, וידיים חרוצות נחוצות לעבדו ולשמרו ולהחזיקו במצב טוב מאד… בכפר הזה יוכלו להתיישב ערך [כך] 60 משפחות; 15 הנן שמה…הועד הראשי יזכיר עוד הפעם כי כל העולים יהיו בריאים מוכשרים לעבודה וחרוצים, אנשים ישרים אשר התנהגו כל ימיהם בדרך המוסר…."[42]

נושא האריסות אינו ברור דיו. יתכן שהאריסים לא חיו שם כל השנה, אלא הגיעו לעבודות עונתיות. מכול מקום, לורנס אוליפנט, שהוזמן לתווך בין המתיישבים לבין הפלאחים הערבים, בסיוע מתורגמן בן הארץ, מתאר ביומנו את המפגש עמם: "הפלחים, בעלי זקנים שחורים, פרועים, ואקדוחים בעלי ידיות ברונזה נתונים באזוריהם, כפיות כרוכות על ראשיהם וקשורות בחבלים גסים ושחורים, עבאיות ארוכות מתנפנפות ורגליהם מוצקות ויחפות – וכנגדם היהודים בקפטנים, המגיעים כמעט עד כפות רגליהם. הללו רגילים בעבודה הקשה בשדות הלוהטים של ארץ-ישראל, והללו חדשים מקרוב באו, מן הגטו של אחת מערי רומניה, אנשים שלא התנסו בעבודה קשה, אך כבר בטוחים שהם יודעים בחקלאות יותר מתושבי הארץ, ומלאים בטחון בעצמם, אשר חוששני שיאבד מהם עם הניסיון המעשי הראשון"[43]. בין היתר, הוצע לאריסים להמשיך ולעבד את האדמה כפועלים וכשותפים, עד שהתושבים החדשים ילמדו את מלאכת החקלאות. הפגישה נערכה בין ערמות התבואה במחסן, שבו ישבו על הארץ יהודים וערבים והתנצחו על העבודה המשותפת. אך הנושא לא התקדם. המחלוקת התמקדה בנושא הפיצויים. המתיישבים ראו באריסים סחטנים והאריסים ראו במתיישבים גזלנים. אוליפנט נואש מהבוררות ובסופו של דבר הביא לואי ברסר לפשרה: הפלחים יישארו שנה נוספת על רוב הקרקע ויקבלו את הזכות לעבד את הקרקעות הטובות ביותר. נראה שאוליפנט קיבל את עמדת האריסים, אך מצא פתרון נכון. המתיישבים נשארו בזמארין ונתנו לה את השם העברי "שומרון". הם מנו שבעים משפחות, ולצדן רווקים בוגרים. סך הכול כ-450 נפשות.

בינתיים, תיארה העיתונות היהודית את הקמת שלוש המושבות בארץ ישראל – ראשון לציון, ראש פינה ושומרון – כהצלחה מסחררת. יהודים נוספים הפליגו ארצה, הגיעו ליפו וסבלו שם חרפת רעב. בקרב השלטון העות'מני גבר החשש מפני הגירה מוגברת שתביא לתביעה לאומית יהודית על ארץ ישראל ומין הסתם לא התלהב מהגעתם של עוד נתינים של ארצות אירופאיות. לכן הכריז ב-14 בדצמבר 1882, על אכיפה גורפת של צו איסור על יהודים, להתיישב בקבוצות בכול שטחי האימפריה העות'מנית ובארץ ישראל נאסרה גם התיישבות של בודדים. כדי למנוע כניסת מתיישבים יהודים במסווה של תיירים, תיקנו השלטונות תקנה, שאסרה על תיירים יהודים לרדת בחופי ארץ ישראל או בנמלים הסמוכים אליה. עם כניסת התקנה לתוקפה, התקרבה האנייה "איריס" לחופי ארץ ישראל ועל סיפונה 156 עולים יוצאי רומניה. על סיפון האניה היה גם דוד יודילביץ'[44], איש הביל"ויים. סיפור הגעתה של האנייה היה קשה במיוחד. הם הצליחו להסתנן ארצה, לאחר שבעה שבועות של סבל וניסיונות כושלים לעלות בנמלי הים בין פורט סעיד לביירות. משמר החופים העות'מני מנע בעדם מלרדת בבירות, כניסתם נאסרה גם  בחיפה וגם ביפו, אליה המשיכו בניסיון נוסף לעלות ארצה. שמונה עשר איש מהם ירדו בסירה לנמל ומשאסר עליהם משמר החופים לעגון בנמל, נאלצו לעבור את הקטע האחרון בשחייה. היתר המשיכו לפורט סעיד ושם עלו על סיפון אניה רוסית שהפליגה ליפו, כשהם מתחזים לצליינים  ולהם דרכונים מזויפים. קרעי המשפחות האחרונות הגיעו שוב לחיפה. ברסר, שהגיע מזמארין כדי לסייע להם, לא הסתיר את השתוממותו מן האנשים המשונים הללו "שהולכים למדבר שאין בו כלום – מאירופה לאסיה"[45]. בין 'תטיס' ל'איריס' הגיעו ארצה עוד שתי אניות ועל סיפונן עולי רומניה – 'דניה' ו'דוניה' (ברבות השנים התאחדו בזיכרון ההיסטורי שתי האחרונות לאנייה אחת) –אך לא נמצא מידע אודותיהן. מאפייניהם של המתיישבים דמו מאד לאלו של שלוש המושבות האחרות, שהוקמו באותו זמן: רוב העולים היו יהודים אורתודוקסים, בעלי אמונה דתית עמוקה, שניהלו אורח חיים מסורתי. הם היו בדרך כלל בעלי השכלה כללית מועטת ואמצעים מצומצמים. בארץ מוצאם הם עסקו במסחר זעיר, היו בעלי מלאכה או שמשי ציבור. הם היו בעלי רקע עירוני, חסרי ניסיון בחקלאות. מרביתם היו בעלי משפחות. לא היו להם מנהיגים מקומיים בעלי שיעור קומה לכן, כמו במושבות האחרות, היה צורך בהתערבות של גורם חיצוני, שסוכניו נעשו למנהלי המושבות[46]. מיד בבואם התחילו במרץ במלאכת סיקול הקרקע והכנת חלקות קטנות, לזריעת גרגרי החיטה שהביאו איתם (סיקול הקרקע בהרי זמארין נמשך עוד שנים רבות, וגלי האבנים ששרדו מאז הם עדות לכך). אריה סמסונוב ,בספרו "זכרון-יעקב", מרכז עדויות רבות השופכות אור על החיים בזמארין בשנה הראשונה. כך למשל: "ובכן באו 'הקולוניסטים' אל 'הנחלה' ואל 'המנוחה'. סוף סוף עמדו רגליהם על הקרקע, והקרקע שלהם היא, בזכות קנין כחוק. והנחלה – תאווה לעיניים. משתרעת היא על ההר ונשקפת על פני הסביבה כולה… בנחלה נמצאים גם שני מעיינות מים. לא הרחק מן הגבעה שעליה בנוי הכפר, מהלך עשרים רגעים מערבה, מעין אחד. מכיוון שדרך אין, רק שביל צר, כבוש ברגלי עדרי העזים, מוליך אליו, והשביל גם הוא מכוסה סלעים ושיחים, הרי הם מתנהלים לאטם וגוררים רגליהם מחצית השעה ויותר. מי המעיין נובעים מעמקי הבאר, והם עכורים ודלוחים, שורצים כל מיני רמשים וגם עלוקות. מן המים האלה הרועים משקים את צאנם, בהם ירחצו גופם, ומהם גם ישתו לצמאם. בפי הערבים נקראת הבאר "ביר אל חנזיר", זכר למרבץ חזירים במקום הזה. ובאר שניה בדרומה של הנחלה, אבל זו רחוקה יותר מן הראשונה. חן המקום על הנחלה, ולב המתיישבים הולך אחריה שבי. בסתר נפשם פנימה הולך ונרקם חלום מתוק; הנה גם אדמה להם בחוף טנטורה, פתח-תקוה לנמל בימים הבאים לטובה. […][47]..שלמה בריל[48], שנשלח מרומניה, כ"מורה לעבודת האדמה", כלומר, מדריך חקלאי, פיקח על פעולות האיכרים, אשר עבדו בשנה הראשונה בגפם, בשטח המושבה. פקיד זה ניהל במשך כשנה את המושבה, בשם הבעלים הנעדרים, עד שזמארין עברה לחסות הברון בסוף 1883[49].

במרבית המושבות הראשונות, העלייה על הקרקע התבצעה בשלבים: בשלב הראשון גרו משפחות המתיישבים בבסיס עורפי, שהיה עיר בעלת ישוב יהודי אוהד, לא הרחק מהמושבה[50]. גם בזמארין, בתחילה, הנשים והילדים גרו בחיפה והגברים עבדו בהר, בחברת כמה נשים שהתחלפו בתורנות, מדי כמה שבועות[51]. תחילה, כולם גרו בחיפה והילדים למדו בבתי הספר של כי"ח. הגברים הלכו ברגל, מדי בוקר, לעבד את אדמתם בשומרון וחזרו בערב, כשהחלק הארי של היום התבזבז על הליכה. אחרי כמה שבועות, עברו הגברים להתגורר בשומרון, לנו באוהלים מאולתרים ובסופי שבוע חזרו למשפחותיהם בחיפה[52]. למרות שהמשפחות עדיין התגוררו בחיפה, החלו ה"עמיגרנטים" בגאווה, לקרוא לעצמם "זאמרינים".

באדר א' תרמ"ג (1883) התפרסם בעיתון 'המגיד', כתבתו האופטימית של מאיר הירש הייפלר, סוחר לשעבר מגאלאנץ, שעלה לארץ ישראל והתיישב בשומרון ,עם אשתו פייגה. חוויותיו נכתבו בהתלהבות רבה, זמן קצר לאחר העלייה על הקרקע, ופורסמו בעת שהמצב התברר כגרוע בהרבה[53]. במקביל, דלפו לרומניה וממנה למזרח אירופה כולה, ידיעות מעורפלות על נחלה לא מניבה, שהזכויות על אדמתה נמצאות בזכות אחרים, על הונאה מסוימת, על רכישה במחיר מופקע. הציבור החל לפקפק באמיתות המידע שהתפרסם בעיתונים ואמון הציבור בהתיישבות התדרדר. אנשים הפסיקו להשקיע בחברה ואף הפרו התחייבויות כספיות קודמות שלהם כלפיה. החברה ליישוב ארץ ישראל הלכה וצברה גירעון ולא היתה לה בטוחה לחובותיה, למעט קרקעות זמארין. משום כך נמנע הוועד מלהעביר למתיישבים את הבעלות על הקרקע ששילמו תמורתה. בינתיים התהדקה התלות הכלכלית בין המתיישבים לבין חברת ההתיישבות. הוועד המרכזי לא הסתפק בשלמה בריל, מנהל העבודה, שהיה נציגו, אלא תבע למנות למושבה מנהל אדמיניסטרטיבי, לואי ברסר, בהמלצת אלעזר רוקח ואמיל פרנק. המתיישבים בחרו במאיר לייב הרשקו, כנציגם בצוות ההנהלה [54].

תשעה איכרים העבירו את משפחותיהם לשומרון, בקיץ 1883 ובנו בעזרת הפלחים הערביים, "חושות" מקנים מצופים בבוץ, מכוסות בענפי שיחים ועצים ליד ביר אל חנזיר, על הגבעה המערבית[55]. חושות אלו שימשו אותם בתקופת ביניים של שלוש שנים כמעט, עד שהסתיימה בניית הקבע למגורים, אך המשיכו לשמש מגורי תושבים לא איכרים, בזיכרון יעקב, גם הלאה. בית האבן הגדול שבמרכז גבעת זמארין שופץ, נוספה לו קומה שניה  ושימש בית אדמיניסטרציה [56], בדומה ל"בית האוצר", שמצאו מתיישבי יסוד המעלה, על אדמתם[57]. בשנה הראשונה נבנה מקווה, שהיה המבנה הציבור הראשון והיחידי שנבנה בתקופה שלפני הבארון (אם כי שופץ והורחב לאחר מכן, באותו אתר, על ידי הבארון[58].

אריה סמסונוב מתאר: אחדים מן האיכרים ביקשו להעביר אליהם גם את משפחותיהם ובנו להם בתים קטנים, דוגמת ה"חושות" העלובות. […] מלאכת ה"בתים" כיצד? תחילה יקימו סוכה עשויה ענפי עצים. את הקירות יטוחו מבית ומחוץ בתערובת עפר, תבן וגללים. והגג? – אין לך מלאכה פשוטה ממנה: פורשים מחצלות, והרי צל בקיץ מקרני השמש ומחסה מטל בלילה. נתחלקו האיכרים לשתי קבוצות: האחת משכימה בוקר בוקר ויוצאת לסלול דרך, שתחבר את מרגלות ההר אל טבורו; והשניה משכימה לזרוע חיטה… זורים את הזרע על פני השדה וטומנים אותו באדמה במעדרים, הואיל והאדמה רובה ככולה אבנים ואין מקום למחרשה לעבור. הוקם צריף-עץ אחד גדול, הותקן מטבח ותנור. שניים מן האיכרים נתמנו טבחים ושנים אחרים אופים לחם. בראסיר [כך] מעלה לאיכרים תשלום קבוע, הנשלח על-ידי הוועד המרכזי מגלאץ השולח גם צרכי מזון: שקים של קמח תירס, קמח חיטה, תפוחי-אדמה, שעועית. למושב הובאו דודי-נחושת גדולים: דוד אחד לבישול ממליגה [דייסת קמח תירס – מאכל עממי רומני]. ודוד שני לבישול מרק שעועית. החיים הם חיי קסרקטין: איש איש, קערתו בידו, מקבל את מנתו. מים מובאים מהבאר הרחוקה. ושעות רצופות יעמדו על יד הבאר עד שיגאו המים ותשקע הזוהמה שהטילו בהם הרועים[59]. פעם או פעמיים בשבוע נשלח אחד הצעירים לחיפה, להביא דואר. כאשר הדרך היתה בוצית ואי אפשר היה לרכוב, הלך השליח ברגל וחזר למחרת. שהות זו נוצלה על ידי נשות האיכרים כדי לבשל עבור הגברים שלהן ולמסור בידיו"[60].

המתיישבים סבלו בשנה הראשונה מקשיים עצומים. הם היו חסרי ידע בחקלאות. השטח המעובד היה מוגבל והיבול עלוב. הם סבלו מתברואה לקויה ומתמותת תינוקות קשה, בעיקר ממחלת הקדחת (מלריה). כך מתו שתי הבנות הקטנות של משפחת אהרונסון. גנבות הפכו לדבר שבשגרה – שוורים, מחרשות וכול ציוד אחר, היו מטרות לשודדים. במקרה אחד ניסו אפילו לגנוב את השמיכות מעל הישנים. בתגובה הקימו המתיישבים ארגון שמירה שנקרא "גרדיסטים" שנאבק כמעט מידי לילה בניסיונות גניבה. פקידי הממשל העות'מני זימנו את הזמארינים בתירוצים שונים למשרדי הממשלה בחיפה או בעכו. בעיקר כדי "לשאוב בקשישים" מקופתם המידלדלת. יחיאל הלפרין סיפר בזיכרונותיו: "הממשלה התורכית, רדפה אותנו בלי הרף, מדי-פעם ניתכו עלינו גזירות חדשות. פעם קבלנו פקודת לרדת מזמארין לחיפה כדי להכשיר את נתינותנו התורכית, לאחר ימים מספר טלטלונו לעכו כדי לרשום אותנו גם שם, מתוך כוונה לסחוט בקשיש חדש. טרם נחנו מדרכנו ברגל מחיפה לזמרין – והנה אנו נקראים לחזור שנית לחיפה. לשם מה ולמה? השלטונות ידעו למצוא כל מיני תירוצים ותשובות של חושך, כדי להפריענו מעבודתנו בלי הרף". אך לא רק פגעי הטבע והסביבה הקשו על האיכרים. הנה גם בינם לבין עצמם פרצו מחלוקות, שוודאי החריפו בגלל קשיי היומיום ותלותם המוחלטת בעזרה מבחוץ. הקרע היה גדול במיוחד, בין בעלי המשפחות ובין הרווקים[61].

אלברט גולדסמיד[62], ראש אגודת 'חובבי ציון בבריטניה וידידו של לורנס אוליפנט, הגיע לארץ ישראל ב-1883, ויצא לסיורים גם במושבות החדשות של היהודים והתפעל מהן. באחד מסיוריו ביקר במושבה שומרון, בלוויית שמואל אינגר והתרגש מאד לראות יהודים עובדים על אדמתם. הוא הצביע על חוף טנטורה והכריז בהתלהבות שם יקום נמל עברי. הוא חזה ש"המושבה שומרון תפרח כשושנה" וכששב לאנגליה, פרסם ב"ג'ואיש כרוניקל" (The Jewish Chronicle), סדרת כתבות אופטימיות, המעודדות את הישוב העברי בארץ ישראל. המציאות בשטח היתה פחות רומנטית: העולים השאירו אחריהם את ארץ הולדתם כדי לקבל חירות ומצאו את עצמם עובדים על אדמתם, שחוקית לא היתה שלהם והתפרנסו מקצבת מחיה שנשלחה אליהם מהוועד המרכזי. היחסים בין המתיישבים לבין לואי ברסר ושלמה בריל הלכו ונעכרו. אך הם נאלצו להיכנע למרותם.

שלמה בריל, שהיה אמור להכשיר אותם בעבודתם החקלאית ולהיות אחראי על פיתוח המשק, התגלה כאיש קשה. הוא היה שנוא עליהם, משום שהיה מתנשא, משום שהפחית בשכרם כשמצבו של הוועד המרכזי החל להתדרדר ומשום שהצליף בשוט על המפגרים בעבודה[63]. אביגדור אפלבוים מספר ביומנו: "שלמה בריל, הגנן [אגרונום], אמר לנהל את העבודה בכוח השוט. אך מאיר-לייב הרשקו [שנתמנה בינתיים ראש הוועד] התייצב בפניו בכל כוח באומרו שאנשים אשר טרם סיגלו גופם לעבודה מפרכת ולטבעה של הארץ בכלל אין לעמוד עליהם בשוט מיד ולאלתר. הריב נתגלע בכל חריפותו. וכאילו לא די בכך ושלמה בריל נבאש בעיני האיכרים גם במנהגיו בענייני דת, שכן היה מחלל שבת בפרהסיה". משום כך, הוכרח שלמה בריל לחזור לרומניה[64]. לאחר סילוקו של שלמה בריל (אחיו צבי נשאר במושבה עם משפחתו), התמקד מאבקם של המתיישבים בברסר, תקפו את אופיו וכישוריו והאשימו אותו בשחיתות. הוועד המרכזי בגאלאנץ, גיבה את ברסר בתוקף וראה בהתקוממות נגדו, ניסיון של חלק מהמתיישבים להתנתק מחברת ההתיישבות ולהשתלט על שומרון. תשומת הלב של שני  הגורמים הוסטה מהמטרה ההתיישבותית הקיומית המשותפת והתמסרה למריבות. המתיישבים רבו אלה באלה ועם הוועד המרכזי והשתתפו עמו בהרס חייהם[65].

הבעיה הקשה מכולם הייתה הפסקת העזרה המובטחת מרומניה. לפתע הפסיקו להגיע כספי התמיכה מרומניה. בסוף השנה הראשונה הגיעו המתיישבים לסף רעב. תושבי זמארין, שנקראה לעתים גם "שמרין", או שומרון", עמדו בפני שוקת שבורה. התמיכה מהוועד המרכזי בגאלאץ הלכה ופחתה, עד שהופסקה כליל. הנדיבים והגבירים היהודים ברומניה שהתחייבו לתרום סכומים ניכרים, כדי לעזור למתיישבים להתבסס בארץ הקודש, לא עמדו בהבטחותיהם והזמארינים נעזבו לנפשם. במשך שבועיים קנו האיכרים אוכל בהקפה מסוחרים ערביים בחיפה, עד שאלו הפסיקו לתת להם אשראי. האיכרים החלו למכור חפצי ערך, כדי לקנות אוכל. אחדים הכינו עצמם לחזור לרומניה. ואמנם חזרו הם ומשפחותיהם…". אנשי זמארין (בדומה למתיישבי ראש פינה), החלו לחפש ישועה במקומות נוספים. הם פנו לגורמים יהודים באירופה, בבקשת תמיכה, פרסמו "קולות קוראים" שהתפרסמו בעיתונות[66] ובקשו הלוואות אצל גורמים מקומיים בערים הסמוכות, יהודים ולא יהודים. מן האחרונים הצליחו להשיג אשראי תמורת משכון נכסיהם השונים, אם חפצים אישיים, ספרי תורה ואמצעי עבודה (מחרשות, סוסים) ואם משכון אדמותיהם ובתיהם. הסכומים שקיבלו הספיקו בקושי לקיים את המתיישבים ומשפחותיהם, עד קציר התבואות, שבהיותו הגידול המזומן (cash-crop), היחיד, אמור יהיה להיות מקור פרנסתם[67]. "החלו אותם אנשים, לכתוב מכתבי בקשה דחופה לעזרה ותחנונים, לכל גדולי היהדות: אל הרבנים בתפוצות הגולה, אל הוועד המרכזי בגאלאץ ואל נדבנים יהודים ידועים בעולם כולו. […] איכרים לא יכלו להסתגל לאקלים החדש. הם עייפו מרעב ותחלואים, ורבים מהם הלכו לחיפה ושם נשארו עם משפחותיהם. בשבתם בחיפה הגו האיכרים רעיון שעלה וצמח מנבכי הייאוש, והוא לכתוב מכתבים ולשלחם אל העיתונים בכל ארצות אירופה ואל עשירי היהודים בכל ארצות מגוריהם. וכן עשו. במכתבים אלה ספרו על מצבם המיואש וביקשו עזרה מאת הנדיבים בעם. […] המכתבים, ששים במספר, נשלחו וגם הגיעו לתעודתם… ועדיין איכרים אחדים יושבים בזמרין ועומדים על משמרתם בעקשנות. גם המשפחות שגרו בחושות החזיקו מעמד ולא ירדו לחיפה. אבל העבודה הוזנחה יותר ויותר, גם מאפס-כוח גם מחוסר עובדים". באו מים עד נפש"[68]. דבר מצוקתם התפרסם במהרה בעולם היהודי. הם קיבלו תמיכה כספית קטנה מגופים ומאישים אירופאים שונים ובהם סר לורנס אוליפנט.

מעורבותו של הברון הירש.

ד"ר פליקס (פנחס) עמנואל ונציאני, עסקן צדקה ותיק, היה מעוזריו הקרובים ואיש אמונו של הברון מוריס הירש[69],. הוא שהיה אז בארץ בסוף יוני, 1883 והתבקש לבקר אצל המשפחות בזמארין ובחיפה. הוא פגש את הזאמרינים עובדים בקציר התבואה שנזרעה על ידם. הוא התרשם קשות מימי החמסין ולפי מה שזוכרים המקומיים, הוא פסק: "בשום אופן לא אייעץ לשולחי, הברון הירש, לפזר מהונו על סלעים צחיחים אלה, בארץ פראית זו"[70]. הוא הציע לממן להם את נסיעתם חזרה לרומניה, או להגר לארגנטינה. תגובת הזמארינים הייתה נמרצת וחד משמעית – "זו ארצנו ומכאן לא נזוז!"[71].  מלכה אהרונסון הכריזה: "אפילו נכרסם אבנים, מכאן לא נזוז". דברים שחזרה עליהם בשנים הבאות, שהיו קשות אף הן[72]. הוא כנראההתרשם  מכוח עמידתם והבטיח לעניין בנושא את הברון רוטשילד[73].

אחרי מפגשו גם עם המשפחות בחיפה, השאיר להם ונציאני סכום כסף קטן, וארגן להם עזרה רפואית. אולם הקשיים המשיכו, כפי שתואר ביומני המתיישבים: "ונציאני יצא לחיפה וכעבור ימים מספר חזר לאירופה. בחיפה השאיר 3,000 פרנק בשביל משפחות האיכרים. ונציאני ציווה את הרופא ואת בית המרקחת של חברת "כל ישראל חברים" לרפא וגם לתת לאיכרים ולמשפחותיהם צרכי רפואה חינם. לא רבות התרופות בבית-המרקחת של כי"ח: מעט שמן-קיק, "סגולה בדוקה" לכל מרעין בישין, והרופא, אבו ציזר, עולה לעתים גם לזמארין ומבקר את החולים. יש אשר יבוא "סוף-סוף", והחולה כבר איננו: "יצאה נפשו אליו. אבל לא היה בחיפה טוב ממנו"[74]. לא בטוח שאבו ציזר היה רופא. היה נותן שמן קיק למשלשלים וגורם להתייבשותם. לימים, פתח חומוסיה באלכסנדריה.

אף שביקורו של ונציאני היה מאכזב מבחינת העזרה וההבטחות שהבטיח, היו לו תוצאות חשובות: לאחר שעצר בגאלאץ ודיווח לוועד המרכזי על מה שראו עיניו, המשיך לפריז ודיווח לשולחו הברון הירש וגם לרב צדוק הכהן, אז רבה של הקהילה היהודית בפריז. חשוב מכך, למרות הדברים שייחסו לו המתיישבים בזמארין, הוא מסר דו"ח לברון רוטשילד, דין וחשבון ארוך, על מצב המושבות הרומניות ובו המלצה על תמיכה בהן[75]. במקביל לביקורו של וונציאני, ביקר בארץ בחשאי, העסקן מיכאל ארלנגר, יהודי אלזסי, בשליחות הברון רוטשילד ושהה בחשאי בראשון לציון. הוא נשלח לבדוק את המושבה ראשון לציון שעמדה בסכנה של פשיטת רגל ורעב. ביוני 1883 התחייב ארלנגר, לפדות את המושבה מן הבנק ולהגדיל את השקעת הברון, בסכומים שיידרשו לביסוס המושבה[76].

ראשית התערבותו של הברון רוטשילד

כבר ב-18 בספטמבר 1882 פגש הברון רוטשילד את הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי ציון" ברוסיה, שניסה להשפיע עליו בנושא זה וכעבור חודש (18 באוקטובר 1882) נפגש עם יוסף פיינברג, שליח המושבה ראשון לציון[77]. . פיינברג תיאר את מצבה העגום של המושבה הראשונה שנוסדה בארץ ישראל, וביקש את עזרת הברון, בתמיכה למשפחות נזקקות. פיינברג, שדיבר צרפתית שוטפת ודמה בכול לאיש המערב, קנה את לבו של הברון. האחרון נענה לבקשותיו והקציב לעניין סכום של 25 אלף פרנק[78]. כדי לחפור באר מים להשקיית השדות ולהעמדת המושבה על בסיס כלכלי[79].  הברון אף דרש חיסיון מוחלט של שמו ושל מעשיו[80]. לתחושת מייסדי המושבה, שליחות זו הצילה את ראשון לציון[81].

ב"המגיד" מחודש יולי 1883 התפרסמה תחת הכותרת "ליישוב ארץ ישראל" הכתבה הבאה: "מדברי הרפורט של האדון פענעציאני [ד"ר פליקס עמנואל ונציאני] והקולוניע סאמארין [זמארין] לברון הירש ולצענטראל קומיטט [הוועד המרכזי של האגודות ליישוב ארץ ישראל ברומניה] בנוגע להמושב הנ"ל […] ראיתי לפני אנשים אומללים אשר כמעט אבדה תקוותם מבלי לדעת מה יֵלֵד יום…האנשים האלה צעקו חמס באוזני על המשגיחים שהפקיד עליהם הצענטראל קומיטט היושב בעיר גאלאץ ברומניה. אלה, כך אומרים הם, בעוכרי הקולוניא. אני ביקרתי את משפחות הקולוניסטים שיושבים בחיפו ומצאתין בצרה גדולה, בעוני ובחוסר כל. רבים מהם חולים ושוכבים על ערש דווי. לבי נשבר בקרבי למראה האיום ההוא ומהרתי לתמוך את האומללים בשם השר הברון הירש נ"י (נרו יאיר). נתתי אז הרבה אלפים פראנקים לקנות להם לחם וסמי מרפא להרעבים והחולים. שילמתי גם מה שהיו חייבים בעד דירותיהם וגם לרופא נתתי שכרו…  '  ".

הברון הירש נפגש עם השולטן העות'מני, עבדול חמיד השני באיסטנבול, על מנת לקבל ממנו פירמאן –  כתב הרשאה מלכותי, שיהודים ממזרח אירופה יהיו רשאים לעלות לארץ ולהקים בה יישובים[82]. כאיש עתיר ממון ונכסים ומי שביצע את הפרויקט הענק של "האוריינט אקספרס", העריך כנראה הירש, שהמשימה תעלה בידו, אולם משהדבר לא צלח, החליט להסתלק מהעניין.

הרב צדוק הכהן, הפגיש לאחר מכן את הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי ציון", עם הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד[83] ועדכן אותו על "החדשות" הנעשות בפלסטינה, על ידי כמה חלוצים נלהבים.  בניגוד לשני אחיו הבוגרים, לא היה אדמונד ג'יימס רוטשילד מעורב ישירות בענייני הבנקאות של משפחתו ונודע כחובב אמנות ותרבות. את השכלתו רכש בבית-ספר מיוחד לילדי אצילים. בגיל 32, נשא לאישה את אדלהייד (Adelheid, שלימים נקראה עדה), בתו של בן דודו וילהלם קרל רוטשילד, שכונה הברון "הצדיק" מפרנקפורט, או בשמו העברי שמעון זאב בן קלמן קרל רוטשילד מנאפולי. גם עדה הייתה קשורה מאוד למסורת היהודית, דרך החינוך האדוק מבית אביה בפרנקפורט. עם תחילת הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881, הקימו ראשי יהדות צרפת, ועד סיוע ליהודי רוסיה ופרסמו כרוז נגד המדיניות האנטישמית. בין החותמים עליו היה רוטשילד, והדבר הביא אותו למסקנה שיש לפתור את בעיית היהודים על ידי עלייה לארץ ישראל. שני האנשים אשר השפיעו על דעתו של רוטשילד בנושא מצב היהודים היו הרב הראשי של פריז (לימים של צרפת), צדוק כהן, אשר בניגוד לחלק מהרבנים באותה תקופה תמך בתנועת "חובבי ציון", והפעיל הציבורי הבולט מזכיר חברת כי"ח, קרל נטר, שהקים עוד בשנת 1870 בארץ ישראל את בית הספר החקלאי מקווה ישראל. לאחר מכן התחיל הברון לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל, דחף את רוטשילד להשקעת כספים רבים בהן ולמעורבות רבה בחייהן. יש להניח כי נהג כך, לאחר שהתברר לו כי הברון הירש, לא יעזור, משום שהעדיף להתרכז במימוש מפעליו בארגנטינה, ברזיל, קנדה ואתרים נוספים בעולם.

המתיישבים בזמארין (ובראש פינה) פנו לשמואל הירש, מנהל בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", כנציג הברון בארץ ובקשו עזרה שנועדה להצלתם מרעב. בניגוד לאנשי ראשון לציון וראש פינה, הם לא יכלו למשכן את אדמותיהן, מכיוון שאדמותיהם נרשמו על שם ראש הוועד המרכזי בגאלאץ. הם  הגיעו לסף רעב. המושבה ננטשה. רוב הגברים התקבצו על משפחותיהם בחיפה, אחרים התפזרו בארץ בחיפושים אחרי עבודה ומחיה. שנים עשר או ארבעה עשר צעירים הלכו ליפו ואחר כך לירושלים. אחדים הגיעו מדי פעם למקווה ישראל, רעבים וחסרי כול"[84]. סמוך לבואו לירושלים, פרסם נפתלי הרץ אימבר, שיר בעיתון "החבצלת", בו תיאר את מצוקתם של אנשי שומרון. בשירו הוא שיבח את המתיישבים, מגנה את כל ישראל חברים ואת יהודי  מערב אירופה העומדים מנגד ומבכה את אוזלת ידו שלו, לסייע להם[85].

בעקבות התעניינותה של כי"ח במושבות הצפון הרומניות, ביקש הברון רוטשילד דין וחשבון מאמיל פרנק, שהיה מנכבדי הקהילה היהודית בבירות ושימש נציגו בארץ ישראל, של הוועד הכללי בגאלאנץ, אבל לא הסכים לקבל את האחריות עליהן [86]. בראשית יולי הוא שלח תרומה ראשונה על סך שלושת אלפים פראנק[87] שפרנק לא העבירה למתיישבים (אולי משום שמרדו במרות הוועד). בהמשך, הורה הברון לאגרונום ז'יסטן דיגור (Justin Duguord), לצאת למושבות הצפון ולהגיש לו דין וחשבון מקיף עליהן. דיגור ביקר בזמארין ב-12 ליולי 1883. לסיור עלום זה היתה משמעות רבה בתהליך מעורבותו של הברון במתרחש במושבות.

יחיאל ברי"ל, עיתונאי לשעבר, שנבחר על ידי רוטשילד, להקים מושבה חקלאית ניסניות בארץ ישראל, על ידי עשרה איכרים יהודים-רוסים מפבלובקה[88], הגיע באחד מטיוליו לאדמת טנטורה, שם פגש באיכרים שירדו משומרון כדי לגדל שם גן ירק. הם ביקשו ממנו עזרה דחופה. הוא השיא להם כמה עצות חקלאיות והשיב להם כי לדעתו, רק יהודי רומניה, צריכים להיחלץ לעזרתם[89]. שמואל יעקב פרידנשטיין, המורה של ילדי האיכרים, כתב ביולי 1883: "…כל איש קושר הולך בלחץ נפשו ומצוקתו לעצמו. החולה מתהפך ביצריו על משכבו ואין חש לרווחתו ולישועתו ועיניו תמקנה בחוריהן עד אשר ישיג פת לחם יבש להשיב נפש עולליו החולים כמוהו ובביתו אין אף טיפת חומץ לטבול את הפת היבשה.[…] אל יקל הדבר בעיניכם. כי שנים וחמישים בתי אבות (לערך שלוש מאות וחמישים נפש אדם), אשר החריבו בתיהם בארץ מולדתם ויעזבו את משפחותיהם ויתנדבו לעבור חלוצים ולעלות אל ארץ הקודש ועתה הם בצרה גדולה, גוועים ברעב, הה ברעב ממש, במלוא מובן המילה, ומפרפרים בין חיים ומוות"[90]. ילדי המשפחות שישבו בשומרון המשיכו למות. איטה גיילברג ילדה תאומות ששתיהן מתו בלידה. לבתיה ומאיר לייב הרשקו מת ילד וכשקמו מהשבעה, מת גם בן הזקונים שלהם. מת גם שלמה, בנו של מרדכי קרניאל. יצחק אהרון אפלבוים הלך וקבע מקום לבית קברות. רוב האיכרים נטשו את המושבה.

כשבועיים לפני ראש השנה, התכנס הוועד בגאלאנץ, נציג הוועד הודיע שהמושבה נכשלה, הודה בחוסר ניסיונו של הוועד במשימות מסוג זה. וביקר את עשירי רומניה, שחתמו על התחייבויות כספיות לעזור ולא עמדו בהן. בסופם של דבריו, קרא מכתב הגיע מוונציאני, בו נכתב שנדבן עלום שם, מוכן לכלכל את "הקולניא זמארין" ויושביה. בתנאי שהוא לבדו יהיה אדון הקולוניה ולאיש לא תהיה הזכות להתערב בענייניה ולעשות דבר נגד רצונו ודעתו. האלמוני תבע מהוועד הסכמה מוקדמת לתנאיו בטרם יחשוף את זהותו. לאחר דיון של יומיים, הצביעו הצירים כמעט פה אחד (למעט אחד שהתנגד), בעד קבלת ההצעה של האלמוני וייפו את כוחו של הוועד המרכזי  לבצע את העברת האיכרים והאדמה לידיו. בשומרון ניסו מספר איכרים להיאחז בקרקע, אך עם בוא הגשם הראשון חזרו לחיפה. רק משמרות של איכרים נותרו כדי לשמור על החצר, עם הבהמות וכליה עבודה. לאחר ראש השנה הם חוו כמה התקפות של ערבים מדי לילה, בינתיים שלח האלמוני ארבעת אלפים פרנק כדי שיספיקו למזון לתקופת מה. מפיו של השליח, ז'וסטן דייגור, התברר להם כי האיש שלרשותו עברו ,הוא הברון רוטשילד.

להמשך קריאה: זכרון יעקב – מושבת הברון רוטשילד

הערות

[1] רן אהרונסון, "זכרון יעקב – בירת השומרון של הברון", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, סיפורן של חמשים מושבות, משרד הביטחון, תל אביב,  1996, (להלן: אהרונסון, בירת השומרון), עמ' 57.

[2]  התנועה הוקמה ברוסיה וברומניה בסוף המאה ה-19 בתגובה לאנטישמיות ולמכשולים שהושמו בפני האמנציפציה של יהודי אותן ארצות, וכחלק מן ההתעוררות הלאומית באירופה בכלל ואף בקרב היהודים. בתנועה היו חברים יהודים מזרמים שונים, כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לארץ ישראל. ראו בהרחבה: יוסי גולדשטיין, אנו היינו הראשונים: תולדות חיבת ציון 1881–1918, מוסד ביאליק, 2016. שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, חלק שני עמ' 182 – 184. יוסף גורני, "חיבת ציון: אותו מבט ומבט נוסף", עת-מול, הוצאת יד בן צבי, גיליון יח 5, יוני 1993 (תשנ"ג)

[3] "הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב" הוא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 , ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני, על ידי התנועה המהפכנית "נרודניה ווליה", ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל פרעות, אשר הגביר את גל ההגירה של היהודים מהאימפריה הרוסית (בעיקר לארצות הברית) וחיזק בקרב אחרים את ההכרה בצורך לתנועה יהודית לאומית. "סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה" (כ"א, א). השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית. ראו בהרחבה: יצחק משה (איתמר) אלבוגן, דברי ימי ישראל במאה השנים האחרונות, הוצאת "יזרעאל", 1952

[4]  יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל, 1882-1924, יד בן צבי, ירושלים, תרמ"ח (להלן: המושבה העברית), עמ' 16.

[5] 20 במרץ 1820, ברלאד – 15 במאי 1873, היידלברג) היה פוליטיקאי רומני. השליט המשותף הראשון של הנסיכויות המאוחדות של ולאכיה ומולדובה תחת השם אלכסנדר יואן הראשון בין השנים 1859 עד 1866 והחל מינואר 1862 – דומניטור רומניה. בדומה לרבים מבני האליטה הרומנית באותם הימים היה קוזה בעל שורשים יוונים. קוזה נבחר להיות השליט הן בנסיכות מולדובה והן בנסיכות ולאכיה, ובכך למעשה התאחדו שני חבלי הארץ תחת אוניה פרסונלית בשם הנסיכויות הרומניות המאוחדות. לקראת סוף תקופת שלטונו ניסה ליזום מספר רפורמות בנושאי קרקעות, אך לא צלח בכך ואולץ למעשה לחתום על כתב הוויתור שלו על כיסאו. קוזה היה הנסיך האחרון של הנסיכויות ולאכיה ומולדובה. בינואר 1862 שינה את שם הנסיכויות המאוחדות לרומניה וקבע את בוקרשט כבירתו היחידה. קוזה רצה להעניק זכויות אזרחיות ליהודי ארצו, אבל ההתנגדות החזקה שקמה מחוגים אנטישמיים רחבים, מנעה זאת ממנו. הוא הבטיח ליהודים אמנציפציה הדרגתית ועשה צעדים ראשונים בכיוון זה, אך הדחתו הפסיקה את התהליך.

[6] אגודות דומות קמו באיוושט (Iveşti), בגאלאץ, בפיאטרה נאמץ, בבקאו וביאשי. אגודה דומה, שקמה ב-1874 במוינשט, שלחה ב-1875 את דוד שוב, עם שני מלווים, לחפש דרכים לרכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל

[7] : לישוב ארץ ישראל, המגיד, 16 בנובמבר 1881 ; ^ דברי הימים, הצפירה, 18 באוקטובר 1881

[8] איתי בחור, פעמון סדוק, הוצאת איתי בחור, זכרון יעקב, 2017 (להלן: פעמון סדוק), עמ' 12. ראו גם: לישוב ארץ ישראל, המגיד, 16 בנובמבר 1881 ; ^ דברי הימים, הצפירה, 18 באוקטובר 1881.

[9] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א, עמ' 28

[10] אלעזר רוקח או אליעזר רוקח (Eliezer Rokeah;‏ 1854- 1914),. נולד וגדל בירושלים, להורים חסידים בני היישוב הישן. מצד אביו, יצחק רוקח, היה צאצא של הרב אלעזר רוקח אשר עלה לארץ מפולין בשנת 1740. סבו של אלעזר (מצד אמו מרים), היה הרב ישראל ב"ק. אלעזר היה אחיו הבכור של שמעון רוקח ודודו של ישראל רוקח. ב-1867, בגיל 13 נישא ועבר לבית חמיו בצפת. הוא הגיע לקונגרס פוקשאן, נאם שם ופרסם את דבריו בעיתונים הציוניים ברומניה, ובהמשך הגיעו יהודים מרומניה לגיא אוני והקימו את היישוב מחדש בשם "ראש פינה".

[11] . ישראל בַּ"ק . נולד ב 1797, ברדיצ'ב בגיל 19 פתח בית דפוס עברי, שפעל במשך 9 שנים. (נקרא גם בשם-המשפחה היידי דרוּקֶר, שפירושו "מדפיס") את אומנותו הביא עמו בעלייתו לארץ ישראל בשנת תקצ"א 1831 כאשר התיישב בצפת והקים בה בית דפוס. מספרים שעסק גם ברפואה, על אף שלא למד זאת באופן מסודר, כך שכאשר חלה מושל הארץ איברהים פאשה סייע לו ב"ק בהחלמתו והקשר ביניהם התהדק. בברכת המושל הקים ב"ק בשנת 1834 יישוב ומשק חקלאי על הר ג'רמק, הוא הר מירון. היה זה היישוב הראשון שהוקם על ידי עולים יהודיים בעת החדשה. על ניהול המשק החקלאי בג'רמק הפקיד ב"ק את בנו ניסן ב"ק. במשך מספר שנים הצליח המשק מבחינה כלכלית, ועל פי עדות של מיסיונרים משנת 1839, ישבו בו כ-15 משפחות יהודיות. רעידת האדמה בצפת בשנת 1837 וחילופי השלטון בארץ ישראל ב-1840 בהם סולק איברהים פאשה, הביאו לסופו של היישוב היהודי בג'רמק. מהמקום נותרו כיום שרידי מבנים ומטעים, והוא מכונה בשם חרבת ב"ק.

לאחר חורבן המשק החקלאי בג'רמק עזב ב"ק את הגליל ועלה לירושלים. שנה לאחר מכן, בשנת תר"א 1841, הוא הקים בירושלים בית דפוס ובכך חידש את הדפוס העברי בארץ ישראל לאחר הפסקה של יותר ממאתיים שנה  בירושלים הצטרף ב"ק לחוגי החסידים והיה פעיל בהקמת בית הכנסת של החסידים 'תפארת ישראל' ברובע היהודי בעיר העתיקה. כמדפיס יחיד בירושלים החזיק ב"ק במונופול על הדפוס העברי בעיר. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 השתנה המצב, עם הקמת בית דפוס מתחרה על ידי יואל משה סלומון, מיכל הכהן ויחיאל ברי"ל, בו הודפס עיתון הלבנון. ב-1863 החל ב"ק להוציא לאור עם חתנו ישראל דב פרומקין את העיתון "חבצלת", שראה אור (גם אם בהפסקות) במשך יותר מארבעים שנה (יעקב יערי-פולסקין, "המדפיס שהיטיב לשרת את עמו", בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 40-44).

[12] משה דוד שו"ב, יסוד המעלה, תל אביב, תרצ"א-1931; מזכרונות דוד מ. שוב, בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, הוצאת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תש"ז-1947. ייסוד המושבה ראש פינה, זכרונות דוד שוב, 1882 -1883 – פרק מ"ד, עמ' 493–514; משה דוד שוב, זכרונות לבית דוד שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והיישוב, תרצ"ז. ייסוד המושבה ראש־פינה. תרמ"ב–תרמ"ג (1882–1883),; שולמית לפיד, גיא אוני, ירושלים: הוצאת כתר. – רומן על רקע ייסוד ראש פינה

[13] פעמון סדוק, עמ' 17-22

[14] צבי אילן, "לורנס אוליפנט וארץ הגלעד" , קתדרה, 27, מארס 1983, עמ' 141-163.

[15] מיכאל ארן, ‏פגישת לורנס אוליפנט עם הסולטאן, קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 179-178

[16] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א, עמ' 28

[17] על אוליפנט ראו: שולמית לסקוב, "האנגלי של חיבת ציון", עת־מול, י"ד (6), 8-6, 1984`; טומי עמית, הנדבן הנודע והכת הנסתרת – מקורות המימון העלומים לפעילותו של לורנס אוליפנט בארץ ישראל, עת־מול 192 רם אורן, נפש הומיה, הוצאת קשת, 2012.

[18] פעמון סדוק, עמ' 16-17

[19] יוסי גולדשטיין, אנו היינו הראשונים: תולדות חיבת ציון 1881–1918, מוסד ביאליק, 2016

[20] אריה סמסונוב, זכרון יעקב, פרשת דברי ימיה תרמ"ב – תש"ב, זכרון יעקב תש"ג (להלן: סמסונוב, זכרון), עמ' 42-61

[21] משה שרף, האבוקה הודלקה ברומניה: שמואל פינלש וראשית הציונות ברומניה בצירוף חליפת-מכתבים בין תיאודור הרצל ושמואל פינלש (ערך והתקין לדפוס: ראובן אשל),‫ירושלים: הספרייה הציונית; אוניברסיטת תל אביב, המכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן, תשמ"ו 1986.

[22] גאלאץ היא כיום עיר נמל, לגדת הדנובה, בדרום חבל מולדובה, במזרח רומניה, בקרבת מפגש הגבולות עם רפובליקת מולדובה ועם אוקראינה

[23] לשם השוואה:  שכר חודש עבודה של פועל היה 20 פרנק.

[24] פעמון סדוק, עמ' 23.

[25] משה דוד שו"ב נולד למשפחה של חסידי בוהוש במוינשט שברומניה בשנת 1854. כבר בשנת 1875 ניסה יחד עם שני ידידיו, דוד בוקששתר וזידל ארדני, לעלות לארץ ישראל: הם קיבלו את ברכתו של הרבי מבוהוש ונסעו לבולגריה כדי לפגוש את הפאשה העות'מאני, כדי שימליץ לממשל הטורקי לאשר להם לקבל אדמות בארץ ישראל, אולם בעצתו של הפאשה הם נמנעו מלהגיש בקשה זו בשל הנסיבות הפוליטיות באותה תקופה: מלחמה שעמדה לפרוץ בין טורקיה לרוסיה. בט"ו באב ה'תרמ"א (1881) ייסד ברומניה את חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה. במסגרת זו פנה לבקשת תמיכה מארגון כי"ח בפריז ומארגונים יהודיים נוספים, כמו כי"ח בלונדון, אך לא זכה למענה מהם. לאחר שארגן כ-30 משפחות שהסכימו לעלות לארץ, קיבל על עצמו להיות נציגם ויצא בי"ט בכסלו ה'תרמ"ב (1882) לקושטא בדרכו להכנת התשתית ההתיישבותית בארץ ישראל. בקושטא הוא נפגש עם החכם באשי, ר' משה הלוי, וביקש את עזרתו בהשגת אישור מטעם הממשל העות'מני. הלוי ארגן פגישה בביתו, יחד עם רופאו של הסולטאן, השר אליאס. הלה הציע לדוד שו"ב, שלא לפנות בבקשה רשמית, אלא פשוט לעלות ולקנות בכספו אדמות בארץ. השר אליאס הבטיח מצדו לשכנע את הסולטאן לוותר על המסים בשנים הראשונות להתיישבותם בארץ. בכ"ט בטבת ה'תרמ"ב הגיע דוד שו"ב לבית דודו הרב יוסף אריה הכהן בצפת, והחל לחפש באזור אדמות לקנייה. שו"ב שלח מכתב לאגודתו ברומניה, שבו ביקש אישור לקנייה, וחברי האגודה שלחו את דוד בוקששתר, שהיה בקיא דיו בעבודת האדמה כדי לבדוק את ההצעה. דוד שו"ב סייר יחד עם בוקששתר גם באזור ירושלים, בשפלה ובאזורים אחרים, ולבסוף החליטו על רכישת אדמות גיא אוני ליד צפת, והקנייה בוצעה בכ"ח באב ה'תרמ"ב (1882). לאחר הקנייה התאספה קבוצה של 44 משפחות: עשרים ושתיים מהן מהעיר מוינשט (בהן אחותו ובעלה, מרדכי ברנשטיין), עשר מביניהן מברלאד, שמונה מגאלאץ ומשפחה אחת מפוקשאן – בסה"כ 228 נפשות. דוד שו"ב הנהיג את המתיישבים שנשארו עמו בראש פינה, ועבד גם הוא בעבודת אדמה. בשנת ה'תרמ"ו (1886) מונה על ידי הברון רוטשילד לשמש כמנהל בית הספר של המושבה, ובה הנהיג לראשונה שיטת לימוד חדשה שנקראה "עברית בעברית".

[26] מאה שנות התיישבות, עם 28.

[27] פעמון סדוק, עמ' 26-27.

[28] ישראל קלויזנר, חיבת ציון ברומניה, ירושלים, תשי"ח, עמ' 327-349.

[29] בן ארצי, המושבה, עמ' 17

[30] רן אהרונסון, "שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן, בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשמ"ב, עמ'30-31

[31] בן ארצי, המושבה, עמ' 17

[32] אליהו שייד, שם.

[33] אביעזר שלוש , מי היה אותו אפלבוים?, הוצאת רחל, גינות שומרון,  1999 (להלן: שלוש), עמ' 23-24

[34] פעמון סדוק, עמ' 32

[35] שלוש, שם.

[36] אהרונסון, זיכרון, בירת השומרון

[37] אליהו שייד, זכרונות 1883-1899 (מצרפתית: אהרון אמיר), ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1983

[38] פעמון סדוק, עמ' 33.

[39] אליעזר שלוש, שם

[40] פעמון סדוק, עמ' 36-37

[41] הציטוט בפעמון סדוק,  עמ' 38.

[42] המגיד, תרמ"ב, 1882

[43] לורנס אוליפנט, "מושב יהודית בחיתוליה", כתבות מארץ הקודש 1885-1882, חיפה  1887. מהדורה עברית – יד יצחק בן-צבי, 1976, עמ' 5.

[44]  דוד יוּדֶילוֹביץ (בגרסה המעוברתת: יוּדה-לֵב-אִיש) (1863, – 1943,) היה איש ביל"ו, מורה וסופר; מהמורים הראשונים בראשון לציון אשר הנהיג לימודים בבית הספר בשפה העברית. חניכו של אליעזר בן-יהודה. פעל להכשרת גן הילדים הראשון שבו דיברו בשפה העברית. כיהן בתפקיד מזכיר ועד המושבה של ראשון לציון וערך את הספר "ראשון לציון".

[45] פעמון סדוק, עמ' 40.

[46] רן אהרונסון, הברון והמושבות, עמ' 6

[47]  אריה סמסונוב , זכרון-יעקב – פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב הוצאת ועד המושבה, עמ' 237

[48] שלמה בריל למד חקלאות ברומניה ועבד כמשגיח על אריסים באחוזה חקלאית של אציל רומני. הוא פוטר ממשרתו בעקבות שחרור האריסים ברומניה והמשבר הכלכלי שפקד את החקלאות. החברה שארגנה את העליה לארץ ישראל, הציעה לו משרה ניהולית בכירה, במושבה המתוכננת.

[49] רן אהרונסון, הקמתן וראשיתן של זיכרון יעקב וראשון לציון כמושבות חקלאיות, עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך באוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 16-17, ; ב' חיסין, מסע בארץ המובטחת, תל אביב, 1982, עמ' 301-304

[50] מייסדי ראשון לציון ופתח תקווה, בסביבת יפו; ראש פינה ליד צפת. ראו רן אהרונסון, הבארון והמושבות, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה, 1882-1890, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1990 (להלן:" הבארון והמושבות), עמ'4-5

[51]אליהו  שייד, זיכרונות על המושבות היהודיות והמסעות בארץ ישראל ובסוריה, 1883-1889, ירושלים תשמ"ג (נכתב בשנת 1899), עמ' 59; רן אהרונסון, הקמתן וראשיתן של זכרון יעקב וראשון לציון, כמושבות חקלאיות, עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך, באוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ט,  עמ' 54, 60

[52] פעמון סדוק, עמ' 48

[53] מאיר הירש הייפלר, "מכתב מאחד הקולוניסטים בזמארין, על הר הכרמל, המגיד, אדר א' תרמ"ג.

[54] פעמון סדוק, עמ' 47-48

[55] אהרונסון, הקמתן, עמ' 61 ואילך, סמסונוב, זיכרון, עמ' 63.

[56]אליהו  שייד, זיכרונות על המושבות היהודיות והמסעות בארץ ישראל ובסוריה, 1883-1889, ירושלים תשמ"ג (נכתב בשנת 1899), עמ' 59; רן אהרונסון, הקמתן וראשיתן של זכרון יעקב וראשון לציון, כמושבות חקלאיות, עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך, באוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ט,  עמ' 54, 60

[57]  י' בריל, יסוד המעלה, ירושלים תשל"ח, (במקור: תרמ"ג), עמ' 182,

[58] הברון והמושבות, עמ' 202

[59]  אריה סמסונוב , זכרון-יעקב – פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב הוצאת ועד המושבה, עמ' 237

[60] פעמון סדוק, עמ' 48

[61] אברהם שלוש, שם

[62] קולונל אלברט אדוארד וויליאמסון גולדסמיד, (1846 –1904) חבר במסדר הוויקטוריאני המלכותי. היה קולונל בריטי וראש אגודת חובבי ציון בבריטניה הגדולה. ייסד את תנועת הנוער היהודית בריגדת הבנים והבנות היהודים (1895), והיה ממייסדי המכבים הקדמונים ונשיאה (1903–1904). היה תומך נלהב ב"ארץ הגלעד" ואף הביע נכונות לצאת ולפעול בעניין ואף הציע כעבור מספר שנים תוכנית הגנה להתיישבות ממזרח לירדן ( אלחנן אורן, "תוכנית ההגנה של קולונל גולדסמיד להתיישבות בעבר הירדן, 1882‏–‏1892", הציונות ג', תשל"ד (עמ' 42‏–‏55))

   [63] פעמון סדוק עמ' 52

[64] אברהם שלוש, שם

[65] פעמון סדוק, עמ' 52

[66] מכתב פ' פסקל ב"החבצלת", 13 (תרמ"ג), גיליון 30. מכתב מאת ש"י פרידנשטיין, שם, גיליונות 33-34

[67] הבארון והמושבות, עמ' 39

[68] שלוש שם,

[69] הברון מוריס דה הירש אאוּף גֶרוֹיט (בגרמנית: Moritz Freiherr von Hirsch auf Gereuth‏) (1831 – 1896) היה איל הון ונדבן יהודי-גרמני שחי בצרפת, באנגליה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית. סייע באמצעות חברת יק"א שהקים, בארגון ובכספים להגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה (ובעיקר למושבות הברון הירש בארגנטינה) בשלהי המאה ה-19. פגישתו עם תאודור הרצל, בשנת 1895, פתחה את פעילותו של הרצל למען הציונות. (תיאודור הרצל כתב ביומנו. אפריל 1896 "בין היום לאתמול מת הברון הירש… מותו הוא אבידה גדולה לעניין היהודים. מכל היהודים העשירים הוא היה האחד והיחיד שרצה לעשות משהו למען היהודים העניים". ראו: תיאודור הרצל, ספרי יומן 1895 – 1898, "עניין היהודים", כרך א', הספרייה הציונית ומוסד ביאליק 1997).

[70] עמית לוינסון, "משפחת אהרונסון, נצח ישראל לא ישקר", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות, סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, (להלן: שורר, אהרונסון), 1990, עמ' 18 . אולם אין לכך גיבוי בשום מקום.

[71] חיליק לייטנר – זיכרון יעקב שלי, https://myzy1882.wordpress.com/2012/09/20/hello-world/

[72] עמית לוינסון, "משפחת אהרונסון – נצח ישראל לא ישקר", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות , סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב, , משרד הביטחון, תל אביב, 1990 (להלן: סיפורי משפחות), עמ' 17-24

[73] סיפורי משפחות, שם.

[74] שלוש, שם

[75] הבארון והמושבות, עמ' 40

[76]  ח' חיסין, מיומן אחד הבילויים, תל אביב תרפ"ח , עמ' 54.

[77] . פגישתם של פיינברג והברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד (18.10.1882) הוסדרה בעזרתם של יועצי הברון הרב צדוק הכהן ומיכאל ארלנגר,.

[78]  הבארון התנה את הסיוע בקליטת משפחות נוספות במושבה, ואת קבוצת הביל"ויים שכונתה בפיו "הסטודנטים", אשר ישבה במקווה ישראל.בכמה מקומות מזוכר סכוםשל 30,000 פרנק.

[79]  יהודה ראב (בן עזר), התלם הראשון, תל-אביב, 1956, עמ' 89; הברון והמושבות, עמ' 10

[80] .  גרפי דליה, "יוסילי החלבן", עת-מול, יד בן צבי, מרס 2005 , גליון 4 (180 )

[81]  "חשבתי מה היה לראשון לציון וליתר המושבות לולא שינס האיש היקר הזה את מותניו לעזוב בני ביתו בארץ הקודש ולעבור אורחות ימים למען הביאו העזרה על ידי נדבת לבב השר הנדיב הזה? הוספתי לחקור במופלא ממני ולחשוב על דבר השאלה הישנה – צדיק ורע לו. יבוא יום ויבינו חובבי ציון מי המה הגבורים הנאמנים אשר עדרו בלא לב ולב להניח אבן הפנה לשיבת בנים לגבולם" (ז.ד. לבונטין, 'לארץ אבותינו', א, תל אביב תרפ"ד, עמ' 75).

[82] ידיעה בנוסח דומה, התפרסמה בעיתון "המגיד"

[83] הברון אַבְרָהָם בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד גֵ'יימְס דֶה רוֹטְשִׁילְד (Edmond James de Rothschild;‏ 1845 –1934) נולד בשנת 1845 בעיירה ליד פריז שבצרפת, כבנם השלישי של ג'יימס מאיר רוטשילד ובטי סלומון דה רוטשילד. בשנת 1854 מימן אביו את הקמת בית הספר אוולינה דה רוטשילד לבנות בירושלים – בית הספר הראשון בארץ ישראל בו הועברו שיעורים בעברית.  (ראו בהרחבה: אהרנסון, הבארון והמושבות: ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה 1890-1882, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1990; דן גלעדי, מרדכי נאור, רוטשילד: "אבי היישוב" ומפעלו בארץ ישראל, הוצאת כתר, ירושלים, 1982. זבולון פורן (עורך), הברון בנימין-אדמונד רוטשילד: אבי היישוב, הוצאת קרן קיימת לישראל, 1986. גצל קרסל, אבי היישוב: הברון אדמונד דה רוטשילד ופעלו, הוצאת מגן, תל אביב, 1954(.

[84] סמסונוב, זכרון, עמ' 75.

[85]  פעמון סדוק, עמ' 60

[86] מכתב לרוטשילד משמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, מיום 26/3/1883, יבניאלי, ב' עמ' 87.

[87] שכר עבודה יומי של פועל היה 20 פרנק

[88] ברי"ל נולד בטולצ'ין שבפודוליה שברוסיה ב-1836. בסוף שנות החמישים של המאה התשע עשרה עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בשנת 1862 (תרכ"ב) ברי"ל הקים ביחד עם יואל משה סלומון ומיכל הכהן את בית הדפוס העברי השני בירושלים (בית הדפוס הראשון היה של ישראל ב"ק). בפברואר 1863 (אדר, תרכ"ג) החל להוציא לאור עם יואל משה סלומון ועורך נוסף את עיתון "הלבנון", כירחון בבית הדפוס שהקימו. העיתון יצא לאור במשך שנה אחת בלבד שבמהלכה פעל גם עיתון "החבצלת", בטאונם של הספרדים ושל החסידים בירושלים. העוינות בין שני העיתונים הביאה להלשנה הדדית בפני השלטון העות'מאני שסגר את שניהם. כשפסק העיתון מלצאת לאור עזב בריל את ירושלים ועבר לפריז. במשך מספר שנים הוציא-לאור את עיתון 'הלבנון' בפריז, ומשם נשלח העיתון לארץ ישראל.

בשנת 1881 החל הלבנון לתמוך בהתיישבות יהודית בארץ ישראל. לשינויים אלו היה אחראי יחיאל ברי"ל עצמו, ייתכן של"סופות בנגב" היה משקל בשינוי זה. תפנית אידאולוגית זאת הובילה הובילה את ברי"ל לפרק הבא בחייו: הקמת המושבה מזכרת בתיה, שבאותה העת נקראה 'עקרון' (יחד עם הרב שמואל מוהליבר). הוא חזר לארץ ישראל ביחד עם אחת עשרה המשפחות הראשונות של המושבה. ניסיונו האישי לקחת חלק בהקמת מזכרת בתיה לא עלה יפה שכן הוא לא הצליח לשתף פעולה עם הירש, מנהלו של מקוה ישראל. עקב זאת, ומסיבות נוספות הוא חזר לחו"ל. את קורות ניסיונו לייסד את המושבה מזכרת בתיה העלה על הכתב בספר בשם 'יסוּד המעלה'. בשנת 1884 השתקע בלונדון והוציא לאור שבועון ביידיש בשם 'השולמית'. גם כאן ניסה לחדש את הוצאתו לאור של עיתון הלבנון והוציא לאור כאחד-עשׂר גליונות ממנו. נפטר בלונדון בשנת תרמ"ז.

[89] פעמון סדוק, עמ' 57

[90] סמסונוב