זיכרונות מבורמה

כתב: גילי חסקין  1997

ראו באתר זה:

מבוא לטיול במיאנמר חלק א'; מבוא לטיול במיאנמר – חלק ב'; אוכלוסיית בורמה; מה קורה במיאנמר? 

המפה באדיבות מסע אחר – אונליין

להרצאה על בורמה

ההחלטה לנסוע לבורמה אינה דומה לנסיעה למדינה אחרת בדרום – מזרח אסיה. מחד, זו מדינה קסומה, המשמרת את האשליה הרומנטית של "המזרח הבלתי משתנה", ומאידך, כל נסיעה מכניסה דולרים ומעניקה לגיטימציה למשטר הצבאי הרודני ששולט שם. ובכול זאת, היה ברור ליש אסע. הצדקתי את החלטתי בכך שאני תורם לכלכלתם של האנשים הפשוטים, אלו שנרמסים תחת מכבש השלטון, אך האמת היא שהסקרנות, התרבות והקסם הם שהכריעו.

נסעתי לבורמה אחרי שנוגה הלכה לבלי שוב. ברקע ריחף רוב הזמן טיולנו בהודו. בורמה היתה, לפחות הבריטים, חלק מ"היהלום שבכתר" האימפריאלי. ארצו של הראג'. עד 1935 היתה עבורם חלק מהפנטזיה ההודית. הטיול בבורמה הוא כמעט מסע במנהרת הזמן "לעולם של פעם”, עם תשתיות במצב רעוע, אתרים מוזנחים ומולם, בניגוד צועק, בתי המלון מטופחים.  
 המטייל בבורמה חש לעתים כי הוא נוסע בארץ פלאות; ארץ בה עמד הזמן מלכת לפני שנים רבות וגם כעת הוא חולף בקצב שונה, איטי, מכל מקום אחר על פני הארץ. הקצינים ופקידי הממשל הבריטיים, לא חדלו להשתפך רומנטית נוכח המפגש עם קסמו של המזרח הבלתי משתנה. ההרים המושלגים בצפון, שכבר עשרות שנים שהם סגורים בפני זרים, קקערת האורז של האירוודי, הפאר של הפגודות המוזהבות, היערות הצפופים בהם גדלים עצי הטיק במדרונות ההרים, יערות הפגודות במישורים, אבני האודם, הטגריסים, האגמים, הערוגות הצפות, הנשים היפות בהירות הלחיים, החיוך החושני, השווקים הצפים, ערימות התבלינים, הנזירים הפוסעים בהילוך חרישי….הקומיסרים נשבו בקסמי הלוטוס.

מים רבים זרמו מאז בנהרות אירוודי והצ'ינדווין. בורמה עברה שנים טראומטיות של כיבוש יפני ומאבק לעצמאות; כמדינה עצמאית עברה משברים ותהפוכות בלי סוף עד לכינון המשטר הסוציאליסטי הייחודי שלה – ניסיון יוצא דופן, אם כי לא תמיד מוצלח, של שילוב סוציאליזם בערכי הדת הבודהיסטית. משטר שהסכים לערוך בחירות וסירב לכבד את התוצאות. משטר שכונן צנזורה חריפה, רדף את המיעוטים שבצפון וכלא את אואנג סאן סו צ'י, בתו של אבי האומה, אואנג סאן, שנרצח במהלך המאבק לעצמאות מבריטניה. הרבה רוע מתגלה בין דפי ההיסטוריה של הארץ המיוסרת הזא ויחד עם זאת, היא מייצרת מפגשים יומיומיים עם האנשים הנפלאים והמחייכים ביותר שיש ליבשת אסיה להציע.

האירוודי; הנהר המיתי של בורמה. הרחם הירוק שבו נולדו ופרחו התרבויות המפוארות, מפלס את דרכו בתוך קערת האורז הענקית שייצר הסחף שלו עצמו. משחר ההיסטוריה היה הנהר הזה, שמקורותיו בהימליה, עורק חיים ראשי. כמו הנהר הצהוב בסין, כמו המקונג של הודו-סין, כמו הצ'אופאיה של תאילנד, המקונג של וייטנאם. הערים שנבנו לגדותיו, המרחבים החקלאיים שהשתרעו באגנו, מערכת התעלות המשוכללת שנחפרה והתפתחה כמו רשת עורקים בין יובליו וזרועותיו – כל אלו משולים לחוטים שיצרו את האריג ההיסטורי והתרבותי המורכב שהבריטים קראו לו בורמה והיום מנסה להיקרא "מיאנמר". כחלק מהפניית העורף לעבר הקולוניאלי ושיבה לשורשים העתיקים.

פירוש השם "אירוואדי", הוא נהר "הפיל" ( Airāvatī "בסנסקריט), וכשמו כן הוא. גדול ורחב ידיים. גם מביא תועלת. האירוואדי זורם לאורך של 2,170 קילומטר, מתוכם 1,700 קילומטר מתאימים לשיט, דבר שהפך את הנהר משחר ההיסטוריה ועד היום, לציר התחבורה המרכזי של מיאנמר. הדלתא של הנהר, משתרעת על שטח עצום של 411,000 קמ"ר והיא מהפוריות בעולם. אזור הדלתא זכה, כבר בעבר הרחוק, לשם "סווורנה-בומי" (Suvarnabhumi), שפירושו "הארץ המוזהבת" זאת בעיקר על שום פוריותה של הדלתא. אם כי, נראה לי ראוי יותר, לקרוא לו כך על שם הפגודות הרבות שנבנו לאורכו, המכוסות בעלי זהב.

לפני מספר שנים עברתי חוויה מוזהבת כזאת, בפגודת שווגדאון Shwedagon), היפה בפגודות של בורמה ואולי של העולם כולו. שיירה של טנדרים עמוסה בכפריים פרקה את מטענה האנושי ליד המונומנט המרהיב הזה. ראשי הכפר נשאו בידיהם קופסאות מעוטרות בינשופים – סמל ידוע למזל טוב. הקופסאות מכילות מאות דפי זהב, שנקנו בתרומת כל תושבי הכפר. חלק מדפי הזהב יודבקו על פסלי הבודהא הרבים ועל הפגודה עצמה, השאר ייתרמו לנזירים שבמקום. ההגעה אל השוודגון ותרומת עלי הזהב נתפסות כמעשה טוב. כך, באמצעות הכוונות, הנתינה והתרומה נקלטים הזרעים לעתיד טוב יותר בחיים האלה ובחיים הבאים.

לאורך מאות קילומטרים, ממורדות ההימלאיה ועד למפרץ אנדמן, משמשות גדות הנהר כמקום מרחץ, לקיום טקסים דתיים, מקום משחק לילדים, והחשוב מכל – מקור למי שתייה. הנהר, נראה כאוטוסטראדה ימית רחבת ידיים ומהווה עורק חיים ראשי שהכול זורם בו; כלי שיט מגוונים בגדלים שונים, סירות קיטור, סירות מנוע, רפסודות וסירות משוטים, אשר חלקן נראות כלקוחות ממוזיאון לכלי שיט עתיקים. חלק מכלי השיט עמוסים בעץ טיק בורמזי המובל במורד הזרם לאורך מאות קילומטרים מהרי הצפון, לאורך 1600 ק"מ. סירות זעירות חוצות את הנהר ומעבירות את התושבים המקומיים מגדה אחת לשנייה. ואז, כמו משום מקום, מופיעה לה ספינת תיירים מפוארת וחדישה, ומשווה לכל מראה סוריאליסטי. בשנים האחרונות קמו כמה חברות שמקיימות "שיט תענוגות" במעלה הנהר ובמורדו, במהלכו מבקרים הנוסעים בערים החשובות שקמו במהלך ההיסטוריה לאורך הנהר: מנדליי, אמרפורה, סאגיינג, באגאן, באגו, תאטון יאנגון ועוד. אכן, ישנם גם תיירים המעדיפים לראות את מיאנמר דרך הנהר, בשיט תענוגות מפנק, תוך עצירה בערים החשובות אשר לאורך הנהר. משול בעיני להרחת וורד דרך מטפחת. אני מעדיף אחרת. שייט בספינה מקומית, עם עשרות בורמזים מצטופפים על הסיפון, על חיוכיהם רחבי הפנים, על נשותיהם שלחייהן מאופרות בפודרה טבעית שנטחנה מקליפות עץ, להגנה מקרינת השמש. הספינה עוצרת בנמלים המקומיים. איכרים עולים על סיפונה, נושאים אשכולות של בננות. אחרים יורדים, אוחזים באופניים, בתינוקות, או בעגלה עמוסה מיטלטלין.

השייט לאורך הנהר הוא חלון הצצה אל תמונות מחיי הבורמזים. מקדשים עתיקים עולים מתוך המים, פגודות מוזהבות אפופות ערפילים, איכרים חורשים בשדות, דייגים פורשים רשת. שלווה סטואית על פני הנהר ובלבי הומה הסער. חמש שנים קודם לכן, הפלגתי לאורכו בספינה קטנה. עברנו אז על פני ערים עתיקות שעלו מתוך ערפילי הבוקר. הספינה השליכה עוגן בנמלים קטנים, שם הקיפו אותנו עשרות נשים, פירות בידיהן ומתוך חיוך שחשף שיניים צחורות, הציעו בביישנות את מרכולתן.

האזור הזה מוקף מסבך של עמים, תרבויות וגזעים, המעורבים זה בזה ואף על פי כן מתבדלים זה מזה. הרהרתי בהם על מגוון הפרצופים, הצעיפים והכובעים שנתערבבו מולי, מול קשת הגוונים שבין צהבהב לשוקולד. ג'וזף קונרד כתב עליהם: "פנים חומים, שזופים, צהובים, העיניים השחורות, הברק, הצבע של המון אדם מזרחי… כה נושן, כה מסתורי, נוצץ ואפל".

אחד ממקורות המשיכה העיקריים של המזרח הרחוק, עבור התייר, הן האטרקציות התרבותיות, ואילו במיאנמר, אני, התייר, מהווה את האטרקציה. כל עצירה באחד מן הכפרים לאורך הכביש או הנהר, הופכת להתרגשות גדולה, עבור עשרות אנשים הבאים לצפות בפלא – האדם הלבן. בנוסף לכך, אחד הרשמים המשמעותיים ביותר שיהיו לתייר במיאנמר, היא טוב ליבם של האנשים. המגע הכל-כך ישיר הזה עם התושבים, כל כך חם ומיוחד. לעתים קשה להאמין שבעולם בו אנו חיים היום, קיימים עדיין אנשים כמו הבורמזים; השלווה, הנתינה, הפשטות, טוב הלב והכנסת האורחים, הם הדבר הבולט כלפי כל מי שמגיע לביקור ולו גם הציניקנים ביותר. יש משהו במפגש עם הבורמזים שממיס את הלב. החל בחיוכים של הרוכלים בשוק, דרך ליפא, שם שנתנו המטיילים הישראליים לבחור שנהג בכרכרה מס' 7 בבאגאן, על שום שהזכיר להם את גיבור השיר (ליפא העגלון), ועד לעולי הרגל המעפילים ברגליים יחפות אל הר פופה. יש בהם משהו תמים ושובה לב. נוסע בריטי כתב בראשית המאה העשרים: "…בימינו, כאשר חלק כה גדול של המין האנושי נותן לרעיונות כל כך חומרניים ושתלטניים, אפשר רק לשמוח ולהודות על כך שבבורמה אנו יכולים עדיין למצוא ארץ שהיא גן עדן של יופי נפלא, מיושבת באנשים הנמצאים בהרמוניה מושלמת עם סביבתם והמבינים היטב את פירושו של 'עונג החיים'..". עד כמה זה נכון גם היום? האם נחשלותה של המדינה, ניתוקה מהעולם החיצוני ולחצו הרודני של המשטר הסוציאליסטי, לא הצליחו להסיט את הבורמזים מהבנת ההרמוניה ו'עונג החיים'?

פגשתי כמה מטיילים שנסחפו בתיאוריהם וטענו שהמפגש עם הבורמזים הפך אותם, עצמם, לאנשים טובים יותר. ובכול זאת, משהו בי דוחף לקלקל להם אתה מסיבה ולשאול, הן החיילים, השוטרים, שלוחי המשטר הצבאי, אלו שהיכו במורדי הקאצ'ין, שאנסו נשים, שהרגו ילדים. גם הם בורמזים. גם החונטה של הגנראלים, גם המתנפלים על המוסלמים… והשאלה עדיין נשאלת…

אני נזכר איך באותה הפלגה, הרהרתי בנוגה שנשארה מאחור ולבי געש. היא היתה מקור הכוח שלי. מגדלור בטוח בחשכת לילי. נמל מבטחים אליו אגיע בסופה של כל סערה. אני מסיט את ראשי מהזיכרונות ונועץ את עיני בנהר. המפגש עם בורמה נותן למבקר, במקרה זה גם אני, תחושה כי הזמן כמעט ועצר מלכת. לא בדיוק, הוא נע קדימה אך קצב התקדמותו הוא כקצב עגלות השוורים, המתגלגלות על גלגלי עץ ענקיים ונעות באיטיות בדרכי העפר שמתוחות לאורך שדות האורז.

הנהר המיתי הביא אותנו אל פאגאן – כיום נקראת "באגאן". בשטח מישורי של כ-42 קמ"ר מצוי אוסף עצום של שרידי פגודות, מקדשים ומנזרים, בגדלים ובסגנונות שונים, היוצרים חזיון מופלא, בעל עוצמה דתית בלתי רגילה. אתר המקדשים העתיקים הזה נחשב לאחד מאתרי העתיקות המרשימים והחשובים בעולם. המראה שנגלה למבקר מפעים בעוצמתו: אלפי פגודות וסטופות פורצות אל על מתוך הנופים השטוחים, וככל שהיום מתקדם, צבען משתנה, משעה לשעה.

במאה ה־11 הפכה בגאן למרכז בודהיסטי חשוב ואתר עלייה לרגל למאמינים מכל דרום־מזרח אסיה. יופייה תואר על ידי מרקו פולו הוונציאני, ה"מוצ'ילר" הראשון במזרח הרחוק, שביקר בה בשנת 1298, לאחר שכבר ירדה מגדולתה: "המגדלים בנויים מאבן; אחד מהם כוסה בזהב בעובי של אצבע, כך שהמגדל נראה כאילו הוא עשוי זהב יצוק; ואחר מכוסה בכסף ונראה כאילו הוא עשוי כולו מכסף טהור… המלך גרם למבנים הללו להתרומם, כדי לפאר אותו ואת נשמתו הטובה; ובאמת, הם יוצרים את אחד המראות המושלמים בעולם, כה מיוחדים ויקרים. כשהם מוארים על ידי השמש, הם זורחים ונראים ממרחק עצום" .

ראו באתר זה:  מרקו פולו 

בתוך תקופה קצרה יחסית נבנו בעיר אלפי מבנים. במשך 240 שנה לא פסקה הבנייה: אדריכלים תכננו, חוצבי האבן והסתתים הלמו בפטישים, ואלפי בנאים בנו את הפגודות והסטופות. ציירים, פסלים, יוצקי זהב וכסף הובאו ממקומות שונים כדי להפוך את הבניינים הללו לעבודת אמנות. אבל בשלהי המאה ה-13, ירדה בגאן מעל במת ההיסטוריה.  כנראה באשמת המונגולים, שלוחיו של קובלאי ח'אן, שכבשו את הערים והיישובים, הרסו את הבניינים ובזזו את האוצרות.

המקום ננטש ובמרוצת הזמן הפך לעיי חורבות. נותרו 2250 מונומנטים שבנויים בצפיפות זה לצד זה בכמה גדלים ובצורות שונות. כמו מבקרים אחרים, מצאתי את עצמי פעור פה, כאילו נקלעתי לתפאורה של סרט הוליוודי.

ראו באתר זה: המונגולים.

במשך מאות שנים נעלמה בגאן כמעט לגמרי מהזיכרון התרבותי. האזור שבו שכנה נשלט עד המאה ה־18 על ידי חבורות של שודדים. רבים מהמבנים ניזוקו, קירות המקדשים ופסלי הבודהא נהרסו במהלך חיפושים אחרי מתכות ואבנים יקרות. במקומות מסוימים ניכר הנזק עד היום. המראה המונומנטאלי של באגאן עובר שינויים מרהיבים במהלך היממה. כל זריחה היא התעוררות: בתחילה מאירים ראשי הפגודות המחודדים והמעוגלים, ולאחר מכן המבנים הענקיים. השקיעה לעומת זאת דומה להירדמות איטית. כמעט תמיד מצולמת בגאן בתמונות בשעת השקיעה, ולא בכדי. שעת השקיעה קסומה ומפסגתה של פגודה זו או אחרת נשקף המראה המהפנט של המישור, הנצבע כולו בגוונים שבין תפוז לנחושת. ידועה במיוחד, סטופת מינגאלאזדי (Mingalazedi) שמהווה יעד לצלמים ושוחרי רומנטיקה. המרחב העצום הנשקף מראש הסטופה, נצבע באדום עמוק, העצים משחירים חיש קל ואיתם הבסיסים העצומים של המבנים. רק בסוף, עם אור אחרון, כבים גם שיאי הפגודות והסטופות הגבוהות.

רוב תושבי בורמה הם בודהיסטיים. חייהם מתנהלים על-פי עקרונות והנחיות שהנחיל סקיהמוני או גאוטמה בודהה – הקדוש והמתקן הדתי בן המאה הששית לפני הספירה. מיאנמר היא המדינה הבודהיסטית ביותר בעולם. כמעט 90% מתושביה הם בודהיסטים, הבודהיזם במיאנמר משתייך לזרם המכונה טראוואדה. הזרם הזה מייצג את הבודהיזם העתיק, הקרוב ביותר ללימוד המקורי של הבודהא מהמאה השישית לפני הספירה. הלימוד של הבודהא התחיל בתור פילוסופיית חיים אוניברסאלית, שמאפשרת חיים טובים ושלווים יותר לכל אדם, וברבות השנים הפך בודהא לאל והלימוד לדת, שיצרה סביבה ממסד דתי כיתתי. היום אפשר לפגוש נזירים בודהיסטים בגלימות בורדו בטיבט, בגלימות צהובות בתאילנד ובגלימות שחורות ביפן וקוריאה.

כבר המלכים הקודמים, כמו המלך המיתי אואוורטה, מי שהפך את באגאן, לאחד המונומנטים המרהיבים באסיה, הקדישו את הונם ואונם לבנות פגודות. מה שהניע את אותם לבנות כל כך הרבה מקדשים, וממשיך להניע את בנייתן של פגודות חדשות במיאנמר גם כיום, היא האמונה שהקמת מבנים, המשמשים לפעולות שמטרתן שחרור רוחני (תפילה, מדיטציה וקיום פולחנים), היא מעשה הצובר סגולות, המקנות "נקודות זכות" בחיים האלה ובחיים הבאים. המלך אנווארטה האמין בכל ליבו, שבניית עיר פגודות מרשימה ועשירה כל כך, תביא אלפי אנשים להתוודע אל תורתו של בודהא, דבר שיאפשר להם להשתחרר מסבלם ומי יודע, אולי גם להאדיר את שמו של המלך הבונה.

מה פלא שהבורמזים מתייחסים בכבוד כה רב אל מקדשיהם הרבים? בכל כפר, על ראש גבעה, ילבין מבנה של סטופה ("פגודה") או מקדש. חודי רבים מהם מצופים שכבות עבות של זהב הנתרם ברוחב יד על-ידי המאמינים. אלה חולקים בכך כבוד לבודהה, ל"דרך האמצעית" לגאולה וגם ליצורי הפלא המסייעים במלאכה. כיפות הזהב הנראות למרחוק תורמות גם הן להרגשת הקסם בארץ הזאת ומזכירות את שמה הקדום, בימי אשוקה, המלך ההודי מפיץ הבודהיזם. אז, במאה השלישית לפני הספירה נקראה "סובאנה בהומי", היינו, "ארץ ממלכות הזהב".

הסטופה החשובה במיאנמר היא השוודגון. המסורת המקומית מספרת על שני סוחרים בורמזים שחיו במאה השישית לפסה"נ, והיו הראשונים לפגוש את בודהה לאחר שזכה בהארה. השניים העניקו לבודהה את ארוחתו הראשונה: דבש ואורז שהביאו מארץ מולדתם – ארץ הזהב (אחד הכינויים לבורמה), וכתמורה הוא העניק להם שמונה משערות ראשו. כאשר חזרו השניים אל ארץ הזהב קברו את השערות בעיר דגון, ובנו מעליהן סטופה קטנה. הנסים שהחלו להתחולל במקום פרסמו מאוד את האתר, שהפך במהרה לאתר עלייה לרגל. עם הזמן פיארו והגביהו מלכי בורמה את הסטופה הגדולה שבלב עירם. שמה של הפגודה – שוודגון ("שווה" משמעו זהב, ודגון הוא כאמור אחד משמותיה העתיקים של העיר) מעיד על טיבה, והיא אכן מצופה ב- 8,000 מטילי זהב טהור (שמשקלם כחמש טונות). אף על פי שהתמ"ג במיאנמר הוא מהנמוכים בעולם, מן המעט שיש להם מעניקים המאמינים מתנות זהב כדי לפאר את הפגודה. לא בכדי טען מארקס שהדת היא "אופיום להמונים".

המלך אנאווארטה, ששלט בממלכה הבורמית הראשונה במאה 11, איחד את כל השבטים והקבוצות האתניות השונות תחת הבודהיזם מזרם הטראוואדה, עם תוספות בורמיות בצורת נאטים (אדונים/שומרים) שדבקו בבודהיזם הבורמי . מאז ועד היום אפשר לראות כל בוקר שורות ארוכות של נזירים יחפים, הולכים בראש מורכן, תוך ריכוז מדיטטיבי, בין הבתים, ואנשי הכפר יוצאים אליהם וביראת כבוד נותנים להם מעט אורז או תבשיל. כאשר מגיע יום ההולדת של ילד או ילדה בורמים, המתנה שלו היא לבשל ארוחה להוריו, כדי להודות להם על שטיפלו בו וגידלו אותו עד היום הזה.

ראו גם: הבודהיזם באסיה.

במיאנמר כמעט ואין בתי אבות. הילדים סועדים את הוריהם עד יומם האחרון ואם יש מבוגרים שאין להם משפחה, ישנם בתי מחסה שממומנים מתרומות ומופעלים על ידי מתנדבים מאנשי האזור. עצם הנתינה בתרבות הבורמזית היא המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל.

כאשר ילד בורמזי מגיע לגיל בגרות, הוא עובר טקס חניכה, בו מדמים את הסיפור של הבודהא – נסיך שיצא מהארמון והפך להיות נזיר. הילד מקבל מתנות רבות ומתייחסים אליו כמו אל נסיך, ואז ביום אחד מגלחים את שערות ראשו והוא הופך להיות נזיר ללא רכוש. כל ילד במיאנמר יזכה לכבוד השמור לנזירים לפחות פעם אחת בחייו ויעבור את השיעור החשוב כל כך, בו הוא לומד שהמציאות יכולה להשתנות ביום אחד בצורה קיצונית, אבל המקור לשלווה ולאושר נמצא בפנים. הוא גם רוכש השכלה, דבר שהדהים את הבריטים שהגיעו לבורמה ומצאו ששיעור הבורים בארץ זו קטן מזה שבבריטניה.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הבודהא לא לימד את חסידיו להיות כנועים או אפילו פציפיסטים. נהפוך הוא, הבודהא דיבר מפורשות על כך שבעל מקצוע צריך לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר, גם אם תפקידו הוא לוחם בצבא. אך משהו בצורת החיים המופנמת, ביכולת לקבל את המציאות בחיוך, אפילו כשהיא קשה מנשוא, הוא שמאפשר כנראה למיעוט אכזרי לשלוט ברבים אחרים. השלטון הצבאי מציג את עצמו כמאמין בבודהיזם ומדי פעם תורם למנזרים או מפרסם בעיתון את תמונתו של אחד הגנרלים ליד פסל של בודהא. מפליא ככול שיישמע, גם מעשי האכזריות הידועים בארץ זו נעשו על ידי מאמיניו של הבודהא

אבל גם סיפורו של הבודהה ואפילו סיפוריהם של גלגוליו לפני ההארה הנודעת אינם אלא פרקים באגדה המופלאה והמתמשכת של בורמה בה הוא מככב בראש חבורה אין סופית של נאטים, נזירים, קדושים ומפלצות, עלמות חן ושדות מטילות אימה. הנאטים מאכלסים כמה מהרקיעים שמעל ראשינו ונעים ונדים, חונים ופועלים כמעט בכל מקום אחר מסביבנו: בעצי היער ובגלי הים, בהר, בגבעה, או בעמק. המשקיפים המלומדים מבחוץ יאמרו כי אין הם אלא שרידיה של אמונה קדומה, פרה-בודהיסטית; אמונה שהיתה מקובלת בבורמה ובמקומות אחרים בדרום-מזרח אסיה לפני שהגיעו שליחיו של המלך ההודי אשוקה במאה השלישית לפני הספירה ובפיהם בשורת הדרך הנכונה לגאולה.

הרחק מאחורי עתיקות בגאן, קילומטרים רבים ממנה וגבוה מעל הפגודות נשקף הר פופה (Popa). הוא מתנשא לגובה 1,520 מטרים ונקרא "האולימפוס הבורמזי" בפי אנשי המקום. הר פופה, "פרח" בשפה הפאלית (Pali), הוא פקק געשי, המזדקר למרגלות הר געש כבוי. צורתו יוצאת הדופן הקנתה לו, לאורך כל הדורות, משמעויות מיסטיות בעיני המקומיים, עד שהפך למקום הקדוש ביותר למאמיני דת שכינויה נאט, הרוחות של הדת הבורמזית הקדומה. האמונה הרווחת בקרב בני דת זו היא שההר הוא מקום משכנם של 37 הנאטים (הרוחות) החשובים ביותר.

הר פופה משמש כמוקד דתי לעליה לרגל ומתקיימים בו שני פסטיבלים שנתיים גדולים; האחד בליל הירח המלא שבין החודשים מאי ליוני, והשני בליל הירח המלא שבין נובמבר לדצמבר. החגיגות נערכות כל הלילה ומלוות במופעים ובשתייה, אך על אף האווירה ההוללת של ימי הפסטיבלים, נשמרת במקום, ביתר ימות השנה, אווירה דתית מאופקת. בטפסם על ההר הקדוש, לא ילבשו עולי הרגל בגדים בצבעי אדום או שחור, לא יקללו ולא יאכלו בשר חזיר. בעבר כלל פולחן הדת הקרבת קורבנות, אולם בעקבות ההשפעה הבודהיסטית החזקה, פסקו מנהגים אלה לחלוטין.

 הדרך לשם מעניינת לא פחות מההר עצמו, והנוף, כמו במרבית שטחה של מיאנמר, שזור בבקתות איכרים, שהתמחותם בגידולים שונים, בעיקר של שומשום, בוטנים ודקל סוכר. עצירה בחוות החקלאיות מאפשרת הצצה על אורח החיים של הבורמזים הכפריים. כל חווה שייכת בדרך כלל למשפחה והאב אחראי בדרך כלל על דקל הסוכר, מין של דקל שגובהו כ- 25 מטרים ופריו מפריש מוהל מתוק. האב, בתפקיד ה"קוף", מטפס לצמרת העץ, פוצע את הפרי וקושר מתחתיו כלי קיבול לאצירת הנוזל המתקתק. אם המשפחה מרתיחה אט אט את הנוזל, שמתאדה והופך לגושי סוכר, המכונים ג'אגרי. מן הג'אגרי מייצרים מעין סוכריות, החביבות מאוד על תושבי מיאנמר, וחלקו של הנוזל משמש לייצור של משקה אלכוהולי מקומי.

לפני שעות הלימודים או אחריהן (במיאנמר לומדים בשתי משמרות), מצטרפים גם ילדי המשפחה לעבודה. לא אחת ניתן לצפות בילד כבן עשר, יושב על שור, הרתום באסל לאבן רחיים, "ומשכנע" את הבהמה, בעזרת מכות מקל, להמשיך ולהסתובב. זהו, אם כן, "בית מלאכה" לייצור שמן שומשום. אבן הריחיים מועכת את גרגירי השומשום שנאספו בשדה הסמוך, וכך מתבצעת הפקת השמן. הילדים הקטנים יותר, בני השש והשבע עסוקים בעיקר בשזירה של כפות הדקל, מהם הם יוצרים במיומנות מדהימה סלסילות בגדלים שונים, שבהן יסודרו בהמשך סוכריות הג'אגרי המיועדות למכירה. בשעות אחר הצהרים ירתמו את השור לעגלה וירכבו לאורך מספר קילומטרים, בדרכם חזרה אל ביתם באחד הכפרים.

על פסגתו של הר פופה, בגובה של כ- 300 מטרים, בנויים מספר מנזרים, כמו תלויים בשמיים, והמקום כולו נראה כמו נלקח מתוך סרט של "דיסני". האזור כולו הוא שמורת טבע והנוף הנשקף מן הפסגה הוא יפהפה, בעיקר בחודש אוקטובר, לאחר גשמי המונסון. הגישה לפסגת הר פופה היא באמצעות כ- 800(!) מדרגות ובעת הטיפוס ניתן לפגוש עולי רגל, המגיעים ממחוזות מרוחקים ואינם רגילים לראות תיירים. פגישה שכזו מרגשת את שני הצדדים ומלווה במבטי הפליאה של המקומיים לנוכח התלבושת, המראה וצבע העור של התיירים, דבר שעשוי להביך לפעמים, אבל אינו מלווה בתחושת המועקה המוכרת כל כך מהודו. "שותפים" נוספים לטיפוס הם עשרות הקופים, המלווים את עולי הרגל (תרתי משמע), בתקווה לקבל או לגנוב אוכל או חפצים אחרים.

עבור המקומיים אין סתירה בין הבודהיזם לפולחן הנאטים האנמיסטי. כפי שטען נזיר אחד: "הנאטים היו כאן מאז ומתמיד. והיום, כמו כולנו גם הם מאמינים ומשרתים נאמנים לבודהה. הם ועמם הקדושים, הקודמים והשדים למיניהם מעמידים את כוחותיהם יוצאי הדופן לעזרת הבודהה והמאמינים בו ובדרך הנכונה לגאולה". כמו כל בודהיסטי גם הם שואפים לזכות בנקודות זכות כמו להגיע למטרה הנכספת – שחרור ממעגל הלידות מחדש. הצורך בעזרת הנאטים השונים יכול להיות ענין יום-יומי. כך למשל זקוק הבורמזי המשחק בקובייה או הרוכש כרטיס הגרלה ומקווה לפרס הגדול, לעזרתו הדחופה של הנאט אשר על ההימורים. רקדן לבוש במחלצות ובכובע מכונף אופייני ילבש את דמותו של נאט זה ויחולל במשך שעות לצליליה יוצאי הדופן של תזמורת בורמזית עממית, בניסיון להבטיח את חסדו של הנאט למהמר ששילם ממיטב כספו לרקדן ולנגנים. ומאחר והנאט אשר על ההימורים הוא חובב גדול של עישון ושל יין, יעשו גם הרקדן בן דמותו סיגריות בשרשרת וייבש בקבוקי יין בזה אחר זה עד שיפול לארץ הלום יין ועשן.

וכך עולה לו הבורמזי מדי יום אל הפגודה הגדולה של שווהדאגון. מסביב לצ'די (פגודה דמוית פעמון) המרכזי פזורים פגודות, מקדשים, מזבחים ומקומות תפילה למכביר, ובהם וביניהם מספר רב של פסלי הבודהא. כאן יישא את תפילותיו וישקע במדיטציה לזמן מה. את פניו של הפסל ישטוף במים בכוונה רבה. הוא מקווה בכך לשטוף את חטאיו ולמרק את נשמתו כראוי. אבל, מאמין בבודהא ככול שיאמין, אין הוא רוצה ואולי אין הוא יכול להתעלם מדמותו של המלך אוקלפה הניצבת בפינה הצפון-מערבית של הפגודה הגדולה וגם לא מדמויות אביו – טאגיארמין מלך הנאטים – ואמו – מאי למו היפה – הניצבות בפינה הדרום-מערבית, גם לא משפע דמויות הנאטים האחרים הניצבות מסביב. אסיר תודה הוא להם על שסייעו ותרמו להקמת מקדש נהדר זה; יד ומזכרת ל"דרך האמצעית" – דרכו של הבודהא לגאולה. ובכלל, מי יודע אם לא יזדקק הוא בעצמו יום אחד לעזרתם?! על כן לא ישכח הבורמזי בעוברו ליד הפסלים להרכין את ראשו ולהצמיד את כפות ידיו זו אל זו מול חזהו, בברכה ובהבעת תודה לאין קץ.

דווקא בטיול יש זמן להרהר. ישנם מקומות בהם יש זמן. לצלם, לראות ופשוט להיות. לשבת בשוק, להתבונן במטפחות הצבעוניות, בפנים היפות המשוחות באבקה ולהרהר. לפני מספר ימים שוטטתי בטאונג'י (Taunggyi), עיירת מיעוטים קטנה לחופו של אגם אינלה (Inle). אגם צר וארוך ברמת שאן, בין טורי הרים גבוהים.

בני האינת'ה בחרו לגור בבתי כלונסאות ממש על מימיו הרדודים של האגם. משמעות שמם של בני האינת'ה הוא "בני האגם". הם הגיעו לאזור ככל הנראה במאה ה-14, בעידודו של נסיך מחוז ניאונגשוו'ה ("עיר מטעי הבננות המוזהבים"), שהיה בעבר מרכז שלטוני וכיום זו עיירה על הדרך הראשית לאגם. הנסיך, שהיה מרוצה מחריצות המהגרים, אישר הקמת ארבעה כפרים, ומכאן אולי מקור שם האגם. "אין" משמעו אגם, "לה" משמעו צעיר, קטן או ארבע. כל אחד מארבעת הכפרים התמחה בתחום ייחודי – ייצור משי, תכשיטים, מטריות נייר או ייצור סיגרים מקומיים המכונים שארוט.

"אגם אינלה", שזכה גם לכינוי "ונציה החלקאית", שוכן בליבה של רמה הררית בגובה של 875 מ' מעל פני הים וסביבו חיים מאה שלושים אלף איש. האגם מהווה אגן היקוות של ההרים הסובבים אותו וברובו רדוד יחסית. גובה המים נע רק בין מטר אחד לשניים בחלקים רבים מהאזור.
 
נסו לדמיין לעצמכם יום שיגרתי, בו עליכם 'לקפוץ' לשכנים או לחנות, לקחת את הילדים לבית הספר, ושתי הדרכים היחידות לעזוב את הבית הן בסירה או בשחייה.
 
כמעט לכל כפר יש את ההתמחות המקצועית שלו; בחלק מן הכפרים, טווים משי בעזרת נולים עתיקים, בכפר אחר מתמחים בייצור שמשיות ומניפות מנייר, ובאחר – תכשיטים או סיגרים, כפר של פחחים ושל קדרים.
 
מדי יום מתנהל שוק מרכזי, הנע בצורה מסודרת מכפר לכפר ומושך אליו את תושבי האזור. הגישה אל האגם מתבצעת דרך נהר רדוד המעוטר בפרחי יקינטון המים, ומאפשר תנועה של סירות מנוע. במקום שבו נשפך הנהר לאגם שטות סירות הדייגים, שהן סירות קאנו שטוחות ועליהן רשת בצורת קונוס, בגובה כשני מ'. רוחב כל סירה הוא כרוחב גזע עץ ממוצע, אך מיציבות הדייג העומד עליה ברור כי הוא "חש בבית". המים הרדודים של האגם וריבוי האצות על קרקעיתו חייבו את דייגי האגם לפתח שיטות ייחודיות של דיג וחתירה.

למקומיים שיטת חתירה יחודית, כשהם עומדים על הסירות, וברגל אחת אוחזים במשוט וחותרים באופן לולייני כמעט. יש להם שיטות דייג יחודיות והם מתפרנסים, בנוסף לדייג,  גם מחקלאות הידרופונית של ערוגות צפות.
 

הדייג עומד בסירה, ומאתר בועות אוויר זעירות שמשחררים הדגים. הוא מחדיר באטיות אל בין האצות מוט ארוך שבקצהו חלק מתכתי דמוי קלשון קטן, ומערבל. הדגים מריחים את האצות המרוסקות וממהרים ליהנות מארוחה דשנה. אז מכניס הדייג את רשת הדייגים דמוית הקונוס, ולוכד אותם. שיטת הדיג הזאת מחייבת עמידה על הסירה ושיווי משקל מעולה, המתפתח אצלם כנראה כבר מילדות. החתירה בסירות מתבצעת בעזרת רגל ימין. שיטת חתירה ייחודית זו, העושה שימוש בשריר הגדול של הרגל, מאפשרת לדייג לצפות לרחוק, ומקנה לו שתי ידיים פנויות להתעסקות עם הרשת הגדולה. בשעת בקר מוקדמת, טרם עלות השחר, נפרדים גווני הכחול והאפור, שמים מעל ומים מתחת, ברקע נראה אור וורדרד, וחתירה איטית, בלתי נשמעת, תופסת וממלאת את קוו העין, דמותו הציורית של דייג, על סירתו הזעירה, כשהוא משליך רשת אל המים.

הדיג ועבודות האמנות אינם העיסוק היחיד של בני האגם. חלק מהכפריים מגדלים עגבניות בערוגות ממש על המים. החקלאים מנסרים פיסות קרקע מהגדות, מערבבים אותן בבוץ ואצות מקרקעית האגם ובצמחי יקינטון המים, הרוויים בבועיות אוויר וגורמים להצפה. מדי כמה מטרים תוקעים החקלאים מוט במבוק צר וארוך המשמש כעוגן ומונע את היסחפות הערוגה ללב האגם. הטיפול בערוגות נעשה מתוך סירות הקאנו השטוחות.

בעיירה טאונג'י מתקיים יום שוק, אחת לחמישה ימים, אליו מתנקזים בני שבט האינתה, לקנות, למכור, להחליף ולהיפגש. זוהי הזדמנת פז להתרשם מקליידוסקופ של פרצופים, מספקטרום רחב של צבעים ובמגוון רב מאד של כובעים. ביקרתי במפעל קטן לסיגרים מעלי בננה, בבית אריגה מסורתי, בשוק בקר ויצאתי לשוט לבדי בתעלות המרשתות את ביצות השוליים של האגם, כלומר, אני וספן שהשיט את הסירה בחתירה, באמצעות משוט אחד, אותו הפעיל ברגלו, בעמידה זקופה ושלווה.

ביליתי כמה ימים בהתבוננות משתאה בשייטי האגם, עקבתי בהפתעה אחרי עשרות חקלאים שהכינו את ערוגותיהם מאצות ומצמחי מים שאספו מקרקעיתו של האגם, ערבבו אותם בבוץ ויצרו כך ערוגות צפות שקובעו למקומן באמצעות כלונסאות, למניעת היסחפותן בזרם. "התרוצצתי" בין סמטאות כפרי הכלונסאות על המים, קניתי את מזונותי בשווקי סירות צפים שמדי יום החליפו את מעגניהם, התבוננתי בקורמורנים שצללו לתוך האגם, בפרחים שעיטרו את שוליו בראשית אפריל ובעיקר רוויתי אושר אמיתי מהשקט, צלילות המים, הזריחות האפורות והשקיעות מבעירות העננים.

באחד הטיולים עגנו באחד האיים הקטנים, נכנסנו למקדש זעיר בנוי עץ שם ישבתי, לגמרי לבד, והרהרתי. בתחילה סקרתי את הטיול, העברתי במוחי, כמו בסרט את חוויותיה של מינאמר. התחלתי בפגודת שווגדאון העצומה, בעיר המקדשים האבודה בפאגאן, בעשרות הנזירים מקבצי הנדבות מדי שחר ובמקדשים המעטרים את הר פופה. כמו תמיד, הרהרתי בחיי עם נוגה ובחיי בלעדיה. העליתי באוב את משעולי האהבה בהן פסעתי אחרי שנוגה הלכה לדרכה.

שקיעה במנדליי. בירת הממלכה המדיווילית של בורמה. היום הזה ממש, לאחר ששקע האבק, ישבנו בצל פגודה מוזהבת, ממתינים לשקיעה מול נהר האירוודי. השמש הגולשת מעבר לאופק הצליחה להציץ לרגע מבעד למסך האפור של העננים והטילה על המאסה הכחולה של הנהר, שלהבת אש זהובה שדמתה לפגודה. ספינות משא שטוחות גחון חצו את הנחשול הזהוב ועיטרו אותו בצלליות כהות. מרגע לרגע עומעם זהבו של הפס הלוהט ומרכז הכובד עבר אל העננים, שהשמש הגוועת בהרים תפרה להם שוליים וורודים. אט אט נצבעו השמים בשפעה של גווני אדום, סגול וכתום, עד שדומה ועוד רגע יבערו במדורת ענק. השמש שקעה, השמים האדימו כהרף עין והעצימו את הדרמה של התבוסה. ענן התערב בענן, סירות הדייגים החלו לשוב הביתה. עוד רגע ונגמר היום ואת הלב מלאה תחושה מתקתקה של עצב.

מבין העננים הגוועים הגיחה דמות מטושטשת, שהתקרבה לעברי בצעדים קלילים ובטוחים. בתחילה ראיתי רק את החיוך וככל שהחשיך דימיתי לזהות את קווי המתאר הרכים של פניה. באותם רגעים, כשהבטתי במאבק השחור באדום, כואב ודומם, התיישבה לידי, מחייכת במלכותיות, מודעת לכוחה, נוגה משער הנגב.