זיכרונות אחרי מותי

כתב: גילי חסקין; 2017

ספרו החדש של יאיר לפיד, "זיכרונות אחרי מותי",  שהוא סיפור חייו של יוסף (טומי) לפיד, יצא לאור לפני מספר חודשים וזכה לשבחים מקיר לקיר. לדעתי בצדק רב. הוא  מרתק, כתוב בצורה קולחת, רגיש ובעיקר מפתיע. לפיד משתמש בטכניקה חדשה וייחודית המקנה לספרו משנה אמינות. קולו של אביו המת מדבר מגרונו ומצליח לשכנע, שאכן יוסף ולא יאיר, הוא הכותב את זיכרונותיו. הספר הצליח להפתיע אותי לטובה, ביכולת שלו לנתח בסכין חד את חייו ומעשיו של אביו, באהבה ובלא מעט ביקורת.

למען האמת, נגשתי לקריאת הספר בחשדנות מה. בניגוד לדעתו של יאיר ובניגוד לדעתו של טומי המנוח על עצמו, אינני סבור שהוא השפיע די על הציבור, או על הלך חשיבה מסוים המצדיק כתיבת ביוגרפיה אודותיו. כמו רבים אחרים, הסתייגתי בלשון המעטה מדמותו הכוחנית והרעשנית. של טומי ז"ל.

לפיד המנוח, הגם שלא היה גזען, התבונן באדנות אירופוצנטרית על כל מי שלא היה שייך, לקבוצת ההתייחסות הזאת. כפי שהיטיב לבטא זאת מוטי גלעדי, בשירו העוקצני על הזמר המרוקאי בֶּבֶּר, ששאף לחדור דרך המשוכה הקוצנית של רשות השידור ונתקל בתשובתו היהירה של המנכ"ל, שהסבירה לו במבטא הונגרי בולט, שאופן ההיגוי השרוי בפיו אינו עומד בקריטריון הנדרש, כהוא זה.

לפיד המנוח היה קומיסר פוליטי ימני, שהאופן בו ביטא את דעותיו, האפיל על אישיותו ההומאנית. מינויו לתפקיד יו"ר רשות השידור, אכן נתקל בהתנגדות קולנית של חוגי האומנים והתקשורת, אך לא רק בשל דיקטטורה רעיונית כפי שמוצג בספר. אין לי ספק, שלו אפרים קישון, שהיה קרוב לעמדותיו הפוליטיות של לפיד, היה ממונה לתפקיד, הוא לא היה מתקבל בזר של וורדים, אך גם לא נתקל בחזית כה עוינת. כפי שיאיר הודה במקום אחר, לפיד רכש לעצמו ביושר את יריביו.

בתודעה הציבורית הקולקטיבית, טומי לפיד לא התקבע כעיתונאי בעל השכלה רחבה וקשרים חובקי עולם אלא "חבובה" צעקנית מ"פופוליטיקה", שהביאה לידי ביטוי את תרבות השיח הישראלית הרדודה והקולנית ביותר. לפיד הופיע שם כדי "להכניס להם", לא כדי לנסות לשכנע חלילה, אלא כדי לספק את תאוות ההתנצחות. לפיד היה זה שבמקום לדון בטיעוניה של האם אודות החינוך המיוחד שנמנע מבנה, התייחס באדנות שוביניסטית לתסרוקת שלה. לפיד הוא זה שלאחר פיגוע דמים הופך לב וקרביים, בחר שלא לתפוס את עמדת המבוגר האחראי, אלא לבטא דווקא את נהמת בטנו של הציבור המוסת ביותר, כשהוא ספק שואל, ספק מציע לפוצץ מכוניות תופת בלב הערים הערביות.

אכן, בתכנית הרדיו השבועית שלו בא לידי ביטוי אדם שונה לחלוטין, חכם, רגיש וחושב. אבל טומי מ"פופוליטיקה", הצליח להאפיל כמעט לחלוטין על יוסף לפיד מ"השבוע שלי".

לפיד האב כתב הרבה ומכר הרבה. קשה להתווכח עם הצלחה. אולם טומי עצמו מעיד דרך בנו שבספר הבישול המצליח שלו, על המטבח ההונגרי, אין אפילו תרומה קטנה משלו. הוא בסך הכול רתם את פרסומו להוצאת קובץ של מתכונים מועתקים. אכן, הוא אשר הפך לרב מכר, לא מעט הודות ליחסי ציבור מוצלחים, אבל אינני בטוח שבקובץ הפלגיאטי הזה יש הרבה במה להתגאות.

בניגוד ליאיר ולטומי עצמו, אני חושב שמדריכי הנסיעות שכתב היו שיר הלל לשטחיות. מדריכי הנסיעות הלועזיים, 'ביידיקר' ו'מישליין' אינם עבשים כפי שטען, אלא מעמיקים, רציניים ומפורטים. היתרון היחידי של מדריכי לפיד, היה בכך שנכתבו עברית. אך גם אני, שטענתי שהם עניים בתוכן, נכבשתי בהומור בו נכתבו והוקסמתי מיכולתו של לפיד להביא את רוחה של הארץ או העיר הנדונה, בכמה משפטים קצרים וקולעים ובנפשו היהודית ההומייה. זהו היה כנראה סוד קסמו של לפיד, שגרם לעתים גם לאחרים להיות כמוהו, גם וגם. בניגוד לאשתו שולמית, לדעתי טומי לא כתב לדעתי ספר או מחזה חשוב. יחד עם זאת, הוא הצליח בכישרונו, בהומור העצמי שלו ובחנו לכבוש את לבם של רבים ואני בתוכם, כאשר הכריז קבל עם ועדה, שרעייתו שולה כותבת טוב ממנו.

לעניות דעתי, לפיד עושה לעצמו ולאביו הנחה ניכרת בכול הקשור להצלחת מפלגת "שינוי" ולכישלונה המהדהד. "שינוי" היתה מפלגת אווירה, שביטאה מצב רוח זמני ואת הצורך הישראלי  בהצבעת מחאה. אולם כמו במקרה של מפלגת הגמלאים, לא היה ללפיד עצמו מה לומר לאורך זמן. לפיד, הגם שמתואר כידידו האישי של הרב ישראל אייכלר, בנה קמפיין מוצלח המבוסס על שנאה. אני מתנגד כמותו למקום  אותו תופסים החרדים במדינה, אך הנימה בה דיבר, הזכירה לי את "הפרוטוקולים של זקני ציון". תשדיר הבחירות שלו בו הוא מדבר בלעג על מוצרים כשרים ולא כשרים, זכור לי כמופע אימים של הסתה. כפי שלפיד עצמו אמר, הטון הוא זה שעושה את ההבדל.

לפיד הצעיר לא מביא לידי ביטוי את היושר האינטלקטואלי המאפיין אותו בדרך כלל, באופן בו הוא מתאר, או לייתר דיוק מטייח, את התרסקותה של "שינוי" בהנהגת אביו. צריך לקרוא כדי להאמין: חבורה של פעילים מפלגתיים, שכמו לפיד נכנסו לשירות הציבורי כדי להשפיע ולהתקדם, דרשו והצליחו לקיים הליך בחירות דמוקרטי ולפיד, מוצגים כסוסים טרויינים שחדרו לקודש הקודשים של המפלגה. לאחר שפעיל אלמוני ניצח בהתמודדות את אברהם פורז, דבר שגרם לאחרון להתנהג כילד מפונק ולעזוב את הדרך.בה צעד שנים רבות.

לפיד לא רק שלא נהג כמנהיג, אלא הגיב בעצמו כילד מפונק והודיע לציבור שאינו מאמין במפלגה שהוא עצמו הקים. אני חושד בלפיד,שהתגובה התבוסתנית הזאת זאת נבעה מכך שבחושיו החדים הבין שזה הסוף והעדיף להיזכר כמי שפרש מרצון ולא כמי שהושלך על ידי הציבור. אליבא דלפיד, האב כמו הבן, ההצלחה כולה שייכת ללפיד והכישלון, ליצריהם של אחרים. אני מניח שכותב אובייקטיבי יותר היה מציג אחרת את הפרשה. אלא שלפיד הבן איננו כותב אובייקטיבי ואיני מעלה על הדעת כותב אובייקטיבי שהיה נדרש לדמותו של לפיד האב.

התחלתי לקרוא את הספר בתחושה של התנגדות. בדעה קדומה. אולם להפתעתי הנעימה, הספר ריתק אותי ועד מהרה מצאתי את עצמי קורא בו לאט ועוצר להפסקות יזומות, כדי להאריך את העונג שבקריאה. יאיר הצליח, בכישרונו הנדיר ובאהבתו העזה, להעביר אותי לצדו השני של המתרס. להפוך אותי ממתנגד לאוהב. הוא השכיל לצייר ביד אמן את דמותו של אדם רב קצוות, שהוא גם אינטלקטואל אירופאי וגם תגרן מזרח אירופאי; גם ג'נטלמן מנומס וגם שוביניסט מושבע. לאומן וליברל. גס רוח ובעל נפש רגישה. לפיד מתואר ובצדק, כאדם שמוכן ללכת רחוק עם האמת שלו, אך גם להחליפה במידת הצורך. אבל יותר מכך, לפיד הבן הצליח לצייר בחן וברגישות את דמותו של נער מזרח אירופי, שעבר את השואה, שילם עליה מחיר יקר ויכול היה לה. הנער שיכול היה להיות קורבן לזוועה הנאצית או למשטר האימים הקומוניסטי, הגיע ארצה, הרבה בסיועה של יד הגורל והפך להיות ישראלי יותר מרבים מאיתנו. ישראלי כפי שרק מהגר יכול להיות. עולה חדש שהחל את דרכו בארץ כחשמלאי רכב, המשיך כנער שליח ופילס את דרכו במו ידיו, לצמרת התקשורתית בארץ.

יאיר מצליח לנסוך נופך אנושי להפליא בדמותו של מי שנחשב בעיני רבים ל"שור זועם". בעזרת עטו המושחז מוצג לפיד גם  כאדם יוצר, אב למופת ובעל מושלם. אין זה דבר של מה בכך. הוא מבקר את ההתנהלות הקולנית  של אביו, באופן שהוא גם אוהב וגם נוקב. הדרך שבה מתאר יאיר בביקורת ובסלחנות את השגיאות הגסות, שעשה אביו בחינוכו שלו, והאופן בו הוא מספר על הטרגדיה המשפחתית שעברה המשפחה עם מותה של מיכל, שובה את הלב וגורם אפילו לקורא ציני כמוני, לאהוב וכמעט להתאהב, באדם שעד לפני כמה עמודים, היה נשוא התנגדותו והסתייגותו.

בזכות הספר ייזכר טומי לא רק כמתקוטט סדרתי זעום פנים אלא כאדם היודע להיות חבר אמיתי ויאיר עצמו אינו נכנע לציפיות של ההמון ומתאר באומץ את אהבת המשפחה לאהוד אולמרט, גם כשדמותו הציבורית בשפל המדרגה. אולמרט מוצג קודם כול כאדם היודע להיות חבר טוב ברגעים קשים ודרכו, מוצג ככזה גם לפיד עצמו.

דרך סיפור חייו של טומי משכיל יאיר לשרטט את סיפורה של המדינה כולה, ברמת דיוק גבוהה למדי, למעט כמה טעויות קטנות (כמו "חטיבה שבע עליה פיקד קהלני", בעוד שמפקד החטיבה היה יאנוש בן גל) שהיו יכולות להימנע עם עריכה חיצונית ביקורתית יותר.

יאיר הוא קודם כל בן אוהב ובכך טמון עיקר קסמו של הספר וקסמו של יאיר עצמו. כבר לפני מספר שנים נחלץ לעזרתו של טומי בראיון טלוויזיוני אישי ונוגע ללב שהצליח להיות גם מעניין, גם נוקב וגם מפרגן. הוא מתאר בכנות ובגילוי לב  את שגיאותיו הקיצוניות של אביו כהורה, אך מגלה כלפיו מידה גדולה של סלחנות. כנראה שכבר בשלב מוקדם של חייו, נגמל יאיר מהצורך האובססיבי של מתבגרים, להתחשבן עם הוריהם. דרך קולו של האב המדבר מגרונו, מצליח יאיר לבוא חשבון גם עם עצמו ועם חייו שלו בכנות מעוררת הערכה, אך ללא התערטלות מביכה.

הספר הוא לא רק סיפורו של טומי לפיד. הוא במדה רבה סיפורה של המדינה, של "מעריב" שהיה פעם העיתון של המדינה ושל התקשורת בכלל. לפיד כמו "ישראלי", בן דמותו המצויר של דוש, הוא תמצית הסיפור הישראלי, לטוב ולרע. אם הייתי צריך להציג את הסטריאוטיפ הישראלי, יתכן שהייתי בוחר בדמותו של לפיד, לא רק בגלל מעשיו וכתיבתו, אלא גם בזכות הדרך בה תואר על ידי בנו.

כמו אצל הסבתות הפולניות ואולי גם ההונגריות במקרה דנן, אי אפשר בלי איזו שהיא הסתייגות. יטומי מוצג כאב אוהב וגאה, אך יאיר מנצל את גרונו כביכול של אביו המת, כדי לטפוח לעצמו על השכם, באופן מיותר וכמעט מביך. טוב היה עושה לו היה חוסך מהקוראים את ההשתבחות מהצלחותיו ומהצלחות של ליהי אשתו. יאיר לפיד הוא עיתונאי וסופר מצליח, שאני מנבא לו עוד גדולות ונצורות. דווקא משום כך, ראוי היה לוותר על תיאור מקומו בראש רשימת רבי המכר. ראוי היה להשאיר את הבמה הזאת לטומי לבדו ואולי גם לשולה תבל"א. על הצלחותיו של יאיר, אלו שהיו ואלו שעוד יהיו, ראוי שיידבר הביוגרף שלו ומי יודע, אולי לא יהיה זה בנו. אולי מה שיאיר עוד יחולל  יצדיק ספר שיכתוב ביוגרף חיצוני.

מומלץ מאד!