ורנסי – פרקי יומן

כתב: גילי חסקין; 1989

"העיר הקדושה", "עיר הנצח", "עיר החכמים", "ירושלים של הודו" – אלה רק חלק מן הכינויים שהוענקו לעיר הפלאית ורנסי (Varanasi), שלגדת הגנגס, הנהר הקדוש הנובע בהימליה, משערותיו של שיווה.

לאורך רצועה של כמה ק"מ, בנויה ערבוביה של מבנים ציוריים ומאסיביים, צבועים בשפע של גוונים. יש שם ערבוב מבלבל של משטחי אבן, גרמי מדרגות, מקדשים, פסלים, ארמונות נישאים ומפוארים. בשום מקום לא נפער חלל. מראה הצוקים אינו נחשף בין גודש המבנים.

מקור השם הוא ככל הנראה בשני היובלים של נהר הגנגס שצמודים לעיר, הנקראים וארונה ("Varuna") ואסי ("Assi"). אולם במשך שנים קראו לעיר "בנארס" (Banaras) שהיא גרסה הינדית של שמה הסנסקריטי. כתבי ה'ריג ודה' (Rig Veda) מתייחסים לעיר בשם "קאשי" (Kashi), מהמילה "קאש" – שהוראתה "לזרוח".

קאשי היא מרכז העולם ההינדואי. כל המקומות הקדושים מיוצגים בה. גם כל האלים. קאשי יושבת על קצה הקלשון של שיווה וכן היא מעבר למעגל הזמן והמרחב.

ורנסי הייתה ידועה בתור "עיר האור" בכתבים העתיקים. העיר מוזכרת באפוסים ובאגדות, אבל העדויות ההיסטוריות הראשונות עליה מופיעות בכתבים של נוסעים סיניים, החל מהמאה החמישית לספירה, המספרים על מקדשיה הרבים.

עד המאה ה-12 פרחה העיר תחת שלטון הינדי. עד שב-1194 בא לכאן שליט דלהי המוסלמי, כותב א דין אייבק, ולפי המסורת, החריב בה אלף מקדשים.  אכבר, השליט השלישי של האימפריה המוגולית, שהיה בעל תפיסה סובלנית וקוסמופוליטית. השקיע בה במאה ה-16 ומימן את בנייתם של שני מקדשים גדולים לאלים שיווה ווישנו. כבר בשלב זה העיר היוותה לא רק מרכז מסחרי, אלא גם מרכז תרבותי ורוחני חשוב, ומשכה אליה מלומדים ומטיפים דתיים רבים מכל רחבי דרום אסיה.

הסופר האמריקאי מארק טוויין רשם בשנת 1897 את אחת האמרות המזוהות ביותר עם העיר: "בנארס עתיקה יותר מההיסטוריה, עתיקה יותר מהמסורת, אפילו עתיקה יותר מהאגדה, ונראית עתיקה פי שניים מכולם יחד". הרוזן הרמן קייזרלינג (Hermann Keyserling), שביקר כאן לפני מלחמת העולם הראשונה, השתפך בהתלהבות ביומן המסע שלו ותיאר  בהתלהבות את האדיקות הדתית המתקיימת במקום . הוא מספר על קדושתה הטבעית של וורנסי,  בניגוד לאירופה אותה הוא מתאר כמלאכותית. בוורנסי חש קרוב ללבו של העולם, יותר מכפי שהיה בכול מקום אחר. הוא האמין שבמהרה, יזכה לחמלה של התגלות אלוהית. בספרו המליץ לכל מי שמתעתד להיות כומר נוצרי, שיקריב שנה מלימודי התיאולוגיה שלו וישהה כאן על הגנגס. רק כאן  יגלה מה המשמעות של אדיקות. .

כל הכתרים שנקשרו לוורנסי מתגמדים נוכח השפע שיש לה להציע. העיר הזאת, שהייתה מרכז תרבות ולמידה כבר לפני 2,500 שנה, נודעה בעולם העתיק בחכמיה. הנזירים האורתודוכסיים ביוון העתיקה, ואפילו מתבודדי המדבר בארץ ישראל של תקופת בית שני, לחשו מפה לאוזן על גדולתם של חכמי הודו ועל יכולת ההקרבה שלהם , שרבים מהם חיו בוורנסי. מקדשים רבים נבנו בה במהלך השנים, אך אלה נהרסו בידיו הקנאיות של אורנגזב, הקיסר השישי והאחרון בסדרת המוֹגוּלים הגדולים, אשר ציווה להשמיד את המקדשים ההינדיים והצית את שרשרת השנאה שבוערת עד היום. על חורבותיו של מקדש ראמה נבנה מסגד ענק, וכיום זוממים הינדים קנאים להרסו ולבנות מחדש את מקדש ראמה תחתיו. נשמע מוכר מדי. מוכר עד פחד. ממשלת הודו, המבינה שפעמיים רע איננו מניב טוב, שולחת את צבאה לעטוף את המסגד בחומת מגן אנושית מזוינת, למנוע פגיעה והתלקחות ענק שעלולה להבעיר את הודו כולה. לא יכולנו שלא לחשוב שוב ושוב על הבית. עדיין, לאורך גדת הנהר, פרוסה שרשרת של מקדשים. אנשים רבים מצטופפים בפתח המקדש הקטן, כדי לחוות את ה"דרשן", העמידה מול הצלם. הם משליכים  פנימה שרשרת פרחים ומחרוזת תפילה. אותה מרימים הברהמינים, נוגעים עמה בצלם והחזירו למאמינים. ברהמין זקן שעומד לפני הדביר (קודש הקודשים), מחזיק בידו מנורה ובה תשעה פתילים דולקים, אותה הוא מקרב  אל הצלם.

בעיר הזאת למעלה ממאה גהאטים – אתרי טבילה בנהר. סמלי הלינגם (lingam), אברי המין הזכריים מאבן, מזדקרים בכל מקום. זוהי עירו של שיווה, והלינגם הוא גם אברו וגם סמל רוחו. המיניות הזכרית אצלנו, אצל המאיה שבמרכז אמריקה וגם כאן, בעיר הקדושה, מחברת את האדם לאלוהיו. חלק מן המבנים המקיפים את הגהאטים נראים כתלויים על בלימה, בעוד אחרים מחליקים ממש אל הנהר. מראה הנהר איננו מלבב. אל מימיו המזוהמים מטילים אלפי אנשים את מימיהם, רוחצים בו את כליהם, טובלים את בשרם, מסתבנים, וזורקים את אפר חבריהם.

ורנסי דורשת זמן וסבלנות. לא הבנתי זאת בתחילה. הגענו ביום חם ולוהט של טרם מונסון. כבר הייתי עייף מהקבצנים, מהסוחרים ומהמתווכים. עייפתי מסמטאות השוק, מהתגרנים המכריזים על מרכולתם בקול, מהסרסורים הקטנים, ואפילו משפע הצבע. זה כבר היה גדוש מדי. צפוף מדי. רועש מדי. הכול היה יותר מדי. פנינו לנהג הריקשה וביקשנו להגיע לבית המלון. נהג הריקשה הנהן בהסכמה, הם לעולם לא יאמרו שאינם מכירים את המקום. הוא הסתובב בסמטאות, שאל, התבלבל, ושב על עקבותיו, עד שפקעה סבלנותי ושאגתי לעברו: "זה ליד הביג בן, קרוב לתמזה." כאשר המשיך להנהן ירדתי מהריקשה נזעם, סימנתי לנוגה שתרד אף היא ומצאנו נהג אחר. הנהג החדש ניסה לעניין אותנו בחנות מזכרות, כרטיסי טיסה, חשיש, ומה לא. כאשר קלט את עייפותנו, הציע לנו מלון אחר, ששייך לאחיו. מוזר, אין אף נהג ריקשה ערירי. הם כולם מוקפים ברשת צפופה של אחים, בני דודים וקרובי משפחה שלהם בתי מלון, מסעדות, חנויות וסוכנויות לתיירים.

יום אחד הספיק לי. ביקרנו במקדש "אמא הודו" ובו מפת תבליט גדולה של תת היבשת ההודית, ראינו את עץ הבניאן הענק השולח שורשי אוויר הננעצים באדמה ומכים שורשים משלהם, המשכו של העץ. הענף ממשיך לגדול ושולח שורשי אוויר נוספים, כך שדומה כי העץ מתקדם. חנינו למרגלות העץ המקודש, ניערנו את הסוחרים הטורדניים שחסו בצלו, צפינו על כיפתו של מקדש הזהב, ואפילו טיפסנו על אחד המגדלים שמעל מדורות השריפה. ראינו את בני המשפחה קונים גזרי עצים לבעירה, את הברהמין מברך, את הפרחים המפוזרים על המת המכוסה בבד, את הגפרור ואת הלהבה. עוד מעט האיש ייהפך  לערמה קטנה של אפר שתפוזר בנהר. אין עוד מקום שממחיש חזק יותר את המשפט "מעפר באת ואל עפר תשוב". באגרה ראינו את הטאג' מהאל, הנחשב לקבר היפה עלי אדמות. בביג'פור (Bijapur) ביקרנו בגולגומבאז ((Golgumbaz – היכל קבורה נוסף, הנחשב למבנה הקבר השני בגודלו בעולם, ובשעת בוקר, כשהוא ריק ממבקרים, כיפתו הענקית משמיעה את ההד חוזר שתים-עשרה פעמים. נזכרתי בפירמידות שבמצרים, בקבר אגאממנון שביוון, במוזוליאום של האליקרנסוס שבאסיה הקטנה, באלפי חיילי-החרס לצד קברו של הקיסר הגדול בשיאן. גם בתקופה המודרנית בנו את מבני הקבר המונומנטליים למאו טצה טונג בביג'ינג, צ'יאנג קאי צ'ק בטאיפה, הו צ'י מין בהאנוי, ואתא תורכ באנקרה ,מוחמד החמישי ברבט ועוד,  כולם ארמונות לגוויות. כאן, אדם עשיר ככל שיהיה, עטוף בבד נקי ומקושט, מונח על ערמת עצים, בני משפחתו סביבו, מדורה וזהו. כלום. ערימה קטנה של אפר שתיכף תפוזר בנהר. צמרמורת. תחושה עזה של ריקנות. היה איש ואיננו עוד. אפסותם של החיים מוחשית כל כך, ומיד עולות המחשבות. מה המטרה? לשם מה? השאלה ממנה התחילו התהיות שחלקן הובילו לזרמי המחשבה. השאלה הזו הניעה אנשים למעשים גדולים. כך איברהים בן אדהם הצופי, כך פרנציסקוס מאסיזי, כך הבודהא. השאלות שלנו מינוריות יותר. האם המטרה היא להטביע את חותמנו ביקום או להשאיר זכר אנושי אחרינו, או שמא רק למצות את החיים עד תומם? הודו מעמתת אותנו עם השאלות הללו. לא ניתן להתחמק מהן.

במקום מוטל איסור חמור על הצילום. על כל מגדל עומד שומר המקפיד לבל יוציא תייר את מצלמתו ויחלל את כבוד המת, שהוא גם קדושת החיים. היצר הרע, העיתונאי, רוצה להנציח. היצר הטוב אומר לכבד. התבוננתי בשומר ולכדתי את החיוך הנסתר בזוויות פיו, חיוך שכבר למדתי להכיר, של מי שממתין להצעה שתבוא. והיא תמיד באה.

"יקר מאוד להישרף במדורת עצים, נכון?" אמרתי לו.

"כן," ענה לי השומר בנימה של צער. "שריפה חשמלית זולה הרבה יותר, אבל הכבוד…" הוא היסס רגע ושאל, "אתה רוצה לצלם?"

"הייתי רוצה לתרום עבור מדורת עצים," עניתי.

הרמזים היו ברורים דיים. הוא קרץ לי וסימן בידו, ואני שלפתי את מצלמתי כגנב ולחצתי כמה פעמים. אין הרבה חדווה בצילום הזה. נוגה לכסנה אלי מבט מאשים ואני כבר חשתי בחרטה, שילמתי לו את סכום העתק שדרש והסתלקנו משם.

לאורך הנהר נשקף מראה גדוש וצפוף של מרפסות, מגדלי מדרגות וארמונות מלכותיים. גודש של פסלים. מיעוטם נאים, מרביתם גסים ואפילו מעוותים . אבל המראה הדומיננטי הוא תנועה של אנשים בכול מקום. הם לבושים בגדים ססגוניים, נעים לנחיל של נמלים צבעוניות מעלה מטה, ונדחסים במשטחים הנמתחים לאורך הנהר.

השקיעה הייתה סתמית למדי. כדור השמש הכתום נבלע בתוך האובך, מאחורי כמה צלליות של סירות ההולכות ונמוגות. עוד יום נגמר. ואנשים ממשיכים לרבוץ על הגהטות, ילדים מוכרים עלים ובהם פרח ונר, שלם רופייה ותוכל להשיטם בנהר. צעירים מבצעים תרגילי יוגה מסובכים, סהאדו עומד על ראשו כששערותיו פזורות לו סביב סביב כפרח. אנשים שקועים במדיטציה , ועל פניהם ניכרת תחושה של דבקות. באותה נשימה אפשר להרגיש שהמחזה גרוטסקי, פראי, חסר עידון, ללא קדושה וללא טוהר.

העיסוק המרכזי בורנסי הוא הצליינות. סביבם התפתח עסק של "פאנדיטים" היינו ברהמינים, הדואגים לצרכיו של הצליין. הם מלווים אותו מהרגע שירד בתחנת הרכבת, דואגים לו למקום לינה ומוודאים שיקיים כהלכה את מצוות העלייה לרגל, שתסייע לו להיטיב את הקרמה שלו, עולה רגל זקן שהגיע ממרחקים, כדי לגעת באדמתה המקודשת של העיר. דומה שנפשו אפופת שלווה. הוא חש הקלה. דומה והוא זוכה להתרוממות רוח.

על הגהטות נראים סהדואים רבים. אלו סגפנים נודדים, שעזבו את משפחתם ועסקיהם ויצאו לחפש דרך. הם בולטים בגופם הכחוש, בזקנם וברסטות המלוכלכות שלראשם. במקל שבראשו קלשונו של שיווה, בשלושה פסים מאוזנים על מצח ובידם כלי אלומיניום, שם הם מחזיקים את המזון אותו הם מקבלים מהמאמינים. חלקם אמיתיים וחלקם נוכלים. פה ושם נראים יוגים, מורים רוחניים גלוחי ראש, ולצידם חסידיהם. לכמה מהם מעריצים אירופאים שהגיעו הנה ממרחקים  כדי לצקת מים על ידיהם.

המשורר קאביר, אחד הקדושים החשובים של תנועת הבהקטי בצפון הודו במאה ה-16, לא כתב רק שירי אהבה יפים אלא השתמש גם לעיתים בשבט לשונו בכדי לבקר כל תופעה דתית שלא מצאה חן בעיניו. באחד משיריו הוא לועג ליוגי שיושב במקדש בסיכול רגליים ובמקום לעבוד את ברהמה, הוא עורך פוג'ה לפסל האבן וממלמל את ה"גיטה" כמו פטפטן". אם אני הייתי כותב זאת, הייתי נחשב למתנשא. אבל לקאביר מותר.

הכוהנים מציעים ברכות תמורת תשלום. אחדים מתיישבים לידם כדי שיסמנו את מצחם בטילאק. שישה כוהנים ג'ייניסטים זקנים ועקומי גו יוצאים מן המים כשהם עירומים כביום היוולדם. נוגה פולטת צעקה ואני מהסה אותה. זהו מראה קשה. בטן נפוחה, זכרות מדובללת, לכמה מהם מקרים קשים של בקע מפשעתי ("קילה"). אנו מסתפקים במה שראינו, הודפים את הצעות המעסים והמרפאים, מתעלמים ממבטי הקבצנים שאין להם סוף ומפלסים את דרכנו בסמטאות, נזהרים לבל נדרוך על גללי פרות, שואפים את ניחוחות התבלינים. נחירינו עייפו. ידינו כבדו. אנו מטפסים למלוננו הנמצא ממש מעל הנהר. סוף סוף מקלחת. נוגה ואני מחליפים רשמים ונרדמים חבוקים.

השחר טרם עלה כשהגענו לגדת הנהר, והמקום המה אדם כאילו לא היה לילה. עשרות נערים ניגשו אלינו בחמדנות כדי למכור לנו מעט קדושה. התעלמנו מהם, בחרנו באופן אקראי מישהו מבין עשרות השייטים המאותתים לנו בידיהם, והפלגנו בסירה על הנהר הקדוש. התחושה הייתה של הגשמת חלום. לפנינו נפרשה העיר הקדושה בהודו. זוהי הודו במיטבה, זוהי גם הודו בכיעורה. מי שאהב את הודו חזקה עליו שיאהב את ורנסי. מי שלא הצליח לאהוב את הודו, גם ורנסי לא תעורר בו אהבה. נעצנו מבטינו בגדת הנהר, מנסים שלא לאבד דבר מהמראות. העיר התעוררה. צלליות ראשונות טבלו רגל זהירה בנהר, כמה אנשים החליקו אל המים. נשים צנועות נכנסו אל המים כשהן עטופות מכף רגל עד ראש, אך כאשר פלג גופן העליון נחשף במקרה, נותרו אדישות, כמעט לא טרחו לכסות את שדיהן והתמכרו לרטיבות ולניקיון. מישהו ישב על דרגש, רגליו משוכלות בתנוחת לוטוס, עיניו עצומות למחצה והוא כולו בעולם אחר. אולי טוב יותר. מרגע לרגע נוספו אנשים, והם הלכו וגדשו את גהטות הרחצה. לאורך הנהר התקבצו שורות מקבילות של מתפללים, מקומיים כצליינים. הם מירקו את כליהם, כיבסו את הסארי שלהם, שתו והשתינו. מאות מהם הצטופפו תחת יער השמשיות, סמוך למקדש ששקע במים, ולמרגלות הארמונות שבנו המהרג'ות. לצד השמשיות ומתחתן ממש, התנהל מיקח וממכר. קודש וחול. חיים ואלוהים.

"זהו," אמרתי לנוגה. "ראינו הכול. אפשר להמשיך הלאה." נוגה סירבה. היא הייתה זקוקה ליום נוסף של מנוחה בטרם תאזור כוח להמשיך לנוע. נחנו עם ספרים וסיפורים תחת המאוורר החלוד שבמסעדת המלון. למחרת, כאשר לכסנתי את מבטי ממנה אל התרמיל, ביקשה נוגה לצאת לקניות. ידעתי שעצבי לא יעמדו במבחן וביקשתיה ללכת לבדה. היא יצאה עם להקת בנות צעירות למסע של רכישות, ואני ירדתי אל הגנגס לבדי, בעצתה של נוגה, ללא מצלמה. להתבונן מבלי להציב את המראה על הקיר, ללא מסגרת, להנציח בזיכרון ולא בסרט הצילום. להיות מנותק מחישובי פרופורציות ואור. להיות.

עברתי את כולם. מסאג'יסט מיוחד שמתמחה בעיסוי הקרקפת, שלושה מעסים שבמשך שעה לשו את גופי, ומנקה אוזניים שהצליח לשלוף מתחתית אוזני גוש בוץ, שנוגה, כמומחית למבנה האוזן, הסבירה לי שלא יתכן שהיה שם. פגשתי מגיד עתידות חמוש בתוכי ומגיד עתידות המיטיב לקרוא בכף יד. ראיתי אוכל זכוכית ובולע אש. פגשתי רמאים ונוכלים ותלמידי חכמים.

בעודי מטפס מן המדרגות, הלום שמש, מפלס דרכי בין הסוחרים והחמדנים, אחז בידי קבצן זקן. הבטתי בפניו המקומטות. הוא היה מוזנח ודוחה, אפו פחוס ונחיריו נפערים לצדדים, גבותיו כמעט ואינן נראות וחיוכו מעוקם. "היי," קרא לי. "בוא לכאן." המשיך כשהוא מתעלם מתנועת ידי העצבנית. ביקשתי ממנו בעדינות ככל שיכולתי לזוז, אך הוא לא ויתר. "עלי לדבר איתך על החיים," אמר במבטא הודי מוזר. דומה היה שלשונו תחובה בצדה הפנימי של לחיו והוא מגייס אוצר מלים ממילון אוקספורד בן מאתיים שנה. "?Why are you doing? what are you doing” שאל במבטא כבד ובקול מרוסק.

"עזוב," התחננתי בטון גס יותר.

"”Do you think about your Dharma? שנה הזקן.

נדרכתי באחת. הקבצן בעל המראה העלוב הזכיר את המושג "דהרמה", את הייעוד שאין לשנות, את הסדר הקוסמי. ברכתה וקללתה של הודו.

"אדם חייב להישמע לצו הדהרמה שלו," הכריז בטון של נביא זעם, שלא הלם את עליבותו.

"ומה אם הדהרמה שלך אומרת שעליך לעשות מעשים בניגוד לקודים שלך?" הקשיתי.

הקבצן, כמו ניחש את  מחשבותיי, המשיך לשאול במקומי: "מה אם אתה חייל והדהרמה שלך היא גם להרוג?"

דילמה. כאן נכנס מושג הקרמה; סך הצטברות המעשים. השכר והעונש. אדם יכול להיטיב את הקרמה שלו. להקפיד על מצוות הפוג'ה, לשמור על חוקי הקסטות, לעלות לרגל. כך ייטיב את הקרמה שלו ובגלגול הבא ייוולד בדהרמה מוצלחת יותר. "הדהרמה שלך בגלגול הזה," הוסיף הזקן, "היא תוצאת הקרמה שלך, סך כל מעשיך בגלגול הקודם. מן הסתם היית איש טוב מאוד אם אתה מטייל בעולם כשכיסיך גדושים ממון ו…" כאן רמז לנוגה. הם יודעים הכול. מתבוננים וצוברים מידע. חייכתי. הזקן השליך אבן לעבר כלב עזוב ומוכה שחין והוסיף, "הכלבים העזובים המשוטטים ברחובות, בגלגול הקודם היו פוליטיקאים…"

חייכתי. לא שפשפתי את עיני כדי להאמין, עפעפי היו רטובים מזיעה. ובכל זאת היה זה מחזה סוריאליסטי. קבצן מוזנח ואני, משוחחים על הפילוסופיה ההינדית. לפתע בא החשד: אולי הוא שינן כמה משפטים כדי להרשים פתאים כמותי הצמאים למגע אנושי עם מקומיים. שאלתי אותו שוב על הדילמה של הלוחם וכך, בלי משים, גלשנו לאפוס הגדול של המהבהרטה. שוחחנו על הגיבור אֳרג'וּנָה, העומד זקוף במרכבתו, קשת בידיו, מיתרה מתוח ועוד רגע יירה את החץ שיפתח במלחמת גוג ומגוג. לפתע קינן בו הספק. "לשם מה המלחמה? לאן יוביל ההרג? לפניו נמצאים שארי בשרו הרחוקים. הם יירו ויהרגו זה את זה. את האוויר ימלאו זעקות הפצועים וריח הדם ואחר כך צחנת המתים."

ניהלנו את השיחה יחדיו. ארג'ונה נמלך בדעתו והוריד את קשתו כאומר לשים קץ למסע הטירוף הזה. ואז שמע את הרכָּב שלו אומר בטון שקט, כמעט מצווה, "ארג'ונה, עליך לירות. הדהרמה שלך היא להילחם." ארג'ונה מתבונן ברכב שההין לצוות עליו בטון כזה, ומגלה להפתעתו כי זהו האל קרישנה בכבודו ובעצמו, המצווה עליו לפעול בהתאם לצו הדהרמה, גם אם הוא סותר את צו המצפון. השיחה הזאת, העימות בין דהרמה למוסר ומקומה של הקרמה בדילמה הזאת, היא למעשה תמציתו של ספר חשוב – בהווד גיטה. כיצד כבר אלפי שנים מתלבטים ההודים בשאלות הללו. מרשים עוד יותר כיצד הקבצן ואני, בלב המדרגות ההומות אדם, בחומו של יום, מנהלים שיחה על ספר הספרים של המחשבה ההינדית. הודו היא מלכת הנוודות.

בערב שבתי למלון ונשקתי לנוגה שחזרה גדושה בחוויות. היא סיפרה לי על כמויות הבגדים שקנתה לכל העולם, וכיצד כבר הספיקה לשלוח אותם ארצה. היא למדה ממני שבמקום לעמול קשות ולתחוב הכול לחבילת קרטון, מוטב לתפור אותה בבד במו ידיה ולגשת לסניף הדואר, לעמוד בתור ולצעוק  “Parcel”. מיד יצוצו מומחים שהכנת חבילות היא פרנסתם, אולי שניים או עשרה, בוחרים אחד מהם ותוך עשר דקות תהיה חבילה. האורז גם מכיר את פקיד הדואר, הוא מסמן מהו הסכום שיש לשלם לו, ואחרי כמה דקות נוספות אתה יוצא משם מחייך. נוגה סיפרה לי שבניגוד לי, החליטה לבטוח באנשים. הודי חביב עזר לה שלא על מנת לקבל פרס והיא, ליתר ביטחון, הזכירה את המילה "בעלי" בכל משפט, אך לא היה בכך כל צורך. היא סיפרה לי כיצד היא, בניגוד לנטייה שלי לעשות הכללות, שמה מבטחה בזר ופגשה גבר עדין וגא. הוא הסתייג מכל החרמנים המנסים את מזלם עם תיירות. היא פגשה אדם טוב וכן שסולד מהנואפים העושים שם רע לארצו ונעלב בשם הנשים ובשם ההודים. נוגה כבר הכינה עצמה להביט בי במבט מנצח של מי שלא חדל להעניק הזדמנויות לבני אדם. הבחור החביב חרד לביטחונה ועמד על כך שילווה אותה עד למלון, אלא שבדרך החל לבקש את שכרו בנשיקה והתמקח על כך כפי שרק הודי יודע לעשות…

"מחר אפשר לזוז סוף סוף," הכריזה נוגה. שתקתי. נזכרתי בסרט הנע שראיתי על גדת הנהר, באנשים שפגשתי, במראה החמה לאורך שעות היום ובשלווה שהחלה לחלחל. נשקתי לנוגה ואמרתי בשקט. "מחר נשארים. אני זקוק לעוד יום בוורנסי."