ונציה – עיר וקרנבל

כתיבה: גילי חסקין, בעזרתו של יגאל אבני *

                                                                    צילום: מיכל יחזקאל

כתבה מקוצרת התפרסמה גם במגזין התיירות של YNET

ראה גם, כתבה מקוצרת באתר האינטרנט של מסע אחר: יופיה גלוי והסמוי

ראו באתר : קרנבלים של חורף באירופה 

הקרנבל של ונציה הוא הזדמנות נהדרת לגלות את סודותיה של אחת הערים הקסומות בעולם. קרנבל התחפושות של ונציה כבש לעצמו מעמד של אירוע מסקרן, אליו מגיעים תיירים וחוקרים מרחבי העולם.

הקרנבל של ונציה שונה מאוד מקרנבלים אחרים באירופה.  הוא מתנהל ללא תהלוכות או אירועים מאורגנים ומסודרים.  עיקרו של הקרנבל הזה הוא מעין הצגת ענק של מסכות ותחפושות מרהיבות, שעליהן טורחים רבים מן המשתתפים כמה חודשים.  אין ארגון מסודר או יד מכוונת שמורגשת במיוחד.  המשתתפים פשוט מציגים תמונות ותנוחות דרמטיות או קומיות ברחובות העיר.  במוקד הקרנבל עומדות המסכות, המעוצבות בדקדקנות, שעוטים משתתפים.  המסכות של הקרנבל בוונציה מתקשרות למסורת הקומדיה דל-ארטה האיטלקית ולמסורות תיאטרליות וקרנבליות אחרות, ביניהן משחקי וחילופי תפקידים, שהיו פעם עיקרו של הקרנבל.  משתתפי הקרנבל, כל מי שרוצה להתחפש ולהציג את יצירתו בחוצות העיר, משוטטים ובעיקר מצטלמים במשך כמה שעות בכל יום.  עיקר הפעילות מתרכזת בכיכרות המרכזיות של ונציה ובראשן, כמובן, פיאצה סן מרקו.  בכל ימי הפסטיבל מנגנות כאן כמה תזמורות ומאות אלפים נאספים כדי לראות, להראות ולהיראות.

רבים מן המשתתפים הם סטודנטים לתיאטרון מצפון איטליה, שרואים בהשתתפות הזו תרגיל מעשי והתנסות בהתמודדות עם קהל.  הרוב המכריע של הצופים בקרנבל הם תיירים מחו"ל, בעיקר מארצות הברית.  למרות שמארגני הקרנבל משתדלים לקשור אותו לעבר המפואר של העיר, האמת שטוחה קצת יותר.  את ימיו הנוכחיים של קרנבל ונציה חידשו רק בתחילת שנות ה-80, בעיקר כדי לעודד תיירות לעיר, ששוקעת בתרדמת חורף מעיקה כלכלית.  עשרת הימים הסואנים של הקרנבל מצליחים להחזיק את בעלי העסקים בוונציה עד לאביב, תחילתה של עונת התיירות.                                            

 ונציה כדי שאוכל להבחין בטיבן המיוחד של הערים האחרות, נחוץ לי שאצא מנקודת מוצא של עיר הנשארת תמיד מובנת מאליה. לגבי דידי, עיר זו היא ונציה". מרקו פולו, בספרו של איטאלו קאלווינו, 'הערים הסמויות מן העין'.ונציה היא אחת הערים שדי באזכור שמן בלבד כדי להעלות רטט נוסטלגי, גם בלבו של מי שטרם ביקר בה. ונציה היא עיר מרתקת בין מים לשמים.  רומנטיקנים נלהבים כינו אותה "אפרודיטי מאבן העולה מתוך הקצף".  זוהי עיר חושנית שכבר לפני מספר עשורים הפכה לאבן שואבת לתיירים, שנמשכו אל קסמה, אל האור הרך השפוך עליה ואל קרירות רוח הים המנשבת בה.  יש בה מיזוג מופלא של סולידיות ואשליה, רומנטיקה וריקבון.  זוהי עיר של ארמונות אבן מגולפים, פסלים יפהפיים, תעלות מים, כלי שיט צבעוניים השטים בתעלות, סמטאות נסתרות, נשים העורכות קניות בגשר "ריאַלטוֹ", מאכלי ים משובחים, כתבי יד ואוצרות שאין להם שיעור.  סמוך לה, בכפר מורנו, מנפחים זכוכית מעודנת ויוצרים כלים עדינים, ששמם נקשר בשמה של העיר. זוהי עיר קסומה ללא מכוניות, והתחבורה בעיר העתיקה, כולה מתנהלת על המים.

ונציה היא עיר כה יפה עד שדומה לעתים שהיא בלתי מציאותית, בנויה על כלונסאות של עבר מפואר, משתקפת ומרצדת במימי התעלות, חזיון בצבעים – וורוד, צהוב, זהוב וקרם.  ונציה היא קיטש מיוחד במינו, המספק גם את טעמם של אניני הטעם.  ונציה היא ערבוביה של מראות המשתלבים בהרמוניה עם אופייה של העיר: ספינה שטה בין קליפות תפוחי אדמה הצפות על המים; בריח מוזהב מתנצנץ משער מרקיב; צריח גותי נוטה לכיוון מרפסת מצועצעת בסגנון בארוק, גבירות לבושות הדר, שפיח מספינת מנוע מתערבל עם הבושם העולה מהן, זוגות המאכילים יונים בכיכר סאן מרקו; תיירים שרים "לה דונה אֶ מובילה" בעוד הגונדולייר מאזין לווקמן.  ונציה.

                                                                         ונציה בנויה על 119 איים קטנים, ש-150 תעלות מפרידות ביניהם; 400 גשרים מקשרים ביניהם; 150 אלף תושביה חיים עליהם, ויותר ממיליון תושבים מבקרים בהם מדי שנה. המתיישבים הראשונים בוונציה מצאו הרבה יותר מים, ביצות ותעלות ממה שקיים בימינו.  במשך הזמן, בייחוד אחרי המאה ה- 12, החלו הוונציאנים למלא תעלות בחול, להרחיב את האיים ולהגביהם.  התוצאה היא עיר שאותה חוצה לשניים "התעלה הגדולה" (Gran Canal), ואת שאר השטח חוצות תעלות משניות.  האזורים המיובשים מכוסים במדרכות אבן, ובצדם חורי ניקוז קטנים, המאפשרים למים לעלות בעת גאות מבלי לגרום נזק לאבני המדרכה.  כיום מאיימות הנסיבות יוצאות הדופן של ונציה על עצם קיומה: שקיעת הקרקע שעליה נבנתה העיר, ועליית מפלס המים הסובבים אותה, מסכנים אותה דרך קבע.  גם האדם תורם משלו לנזק הסביבתי. עד למאה ה20- נשמר בעיר איזון עדין בין מה שהאדם קיבל לבין מה שעשה, בין הנוף הטבעי לסביבה האורבאנית.  כיום, עם הפיתוח התעשייתי, מתרבה צחנת הפטרו-כימיקלים ומאפילה על ניחוחות המזרח.  נראה שהנזק גדול ויש הטוענים שאף בלתי הפיך. אונסק"ו הכריז לפני מספר שנים על העיר ונציה כולה כעל "נכס של המין האנושי", הכרזה הקובעת שיש לפעול, ומהר, להצלתו של כל אתר בעיר, הנתון לסכנת התפוררות.  ואכן, כמה אמצעים ננקטו כבר לקידום פני הסכנה, וגובשה תכנית לשמירת הקיים ולשיקומו.

           

צילום: מיכל יחזקאלהוונציאנים האמינו – ומאמינים גם כיום, כי ונציה היא "טבור העולם". לפני עשרים דורות הלמה מימרה זו את המציאות.  ונציה היתה מדינה עשירה, שתושביה החרוצים פיתחו שיטות חדשניות בבנקאות, במסחר ובשייט; היא היתה מודל לחיקוי בשל משטרה המדיני הנאור; ולבסוף, וונציה היתה אחת הערים המרשימות ביותר בעולם, מבחינת תכנון אורבאני וארכיטקטוני, ועושר שכיות החמדה האמנותיות והתרבותיות שבה.ונציה נוסדה בשנת 811 בידי תושבי מאלמוקו (Malmocco), שברחו מפני הפראנקים.  מי שהיו עד אז "עכברי יבשה", הפכו בעל כורם כמעט ליורדי ים.  הם התיישבו בריבוֹ אַלטו (הגדה הגבוהה), הנקראת כיום ריאַלטוֹ.  השאלה המשמעותית ביותר שההוויה הוונציאנית מקפלת בתוכה היא – כיצד יכלו קומץ אנשים להתיישב בראשית ימי הביניים על כמה איים בוציים, בלב לבה של לגונה שכוחת אל, ללא כל אוצרות טבע ומשאבים חיוניים, ולהקים אימפריה כה אדירה?

 

   

צילום: דורון בן שמעוןונציה היא אחת הערים המובהקות בהן באה לידי ביטוי תפארתו של הרנסאנס, אז היתה בית לאומנים וגם מושא הערצתם.  כך למשל, אנדראה פלאדיו, האדריכל הנודע של המאה ה- 16, הקים כנסיות מרשימות ומבנים בשרות הדת, הותיר אחריו מונומנטים אדירים בבנייה ציבורית, ולא משך ידו גם מבנייה של וילות נהדרות, שבהן התגוררו אצילי ונציה בכל אלה הטביע את חותמו המיוחד.  אסכולת הציור הוונציאני,  הניכרת בחושניותה, מתאפיינת בכך שחשיבות הצבע בה עולה על חשיבות הרישום; אמניה השכילו להעלות על הבד את משחקי האור והצל בנופים המצועפים שהוציאו תחת מכחולם.  להבדיל מהסגנון המלומד והרוחני של פירנצה, פרח לו בוונציה סגנון חופשי וספונטאני יותר, שלאחר דורות רבים השפיע על האימפרסיוניסטים.  הרנסאנס בוונציה הגיע לשיאו בשלושה אמנים דגולים: טיציאן (1490-1576), שהפליא לצייר תמונות דרמטיות ולרכך את הדינאמיות שלהן במשחקי אור וצל; טינטורטו (1518-1594), שיצירותיו מסעירות באי השקט הפנימי שניכר בהן; ווֶרונזֶה (1528-1588), שבסגנונו הדקורטיבי וצבעיו העשירים הצליח לשקף את פארה של הרפובליקה "השלווה מכול'.בניגוד לערים קסומות אחרות, כמו סיינה או פירנצה, יש בוונציה הרבה יותר מאשר איטליה ורנסאנס.  האמנות הוונציאנית התפתחה בתנאים כה ייחודיים, עד שלא ניתן להשוותה עם אומנותה של כל עיר אחרת באיטליה.  אופייה המיוחד מצטייר על רקע תנאים היסטוריים, כגון התיישבות באיים, העיסוק המסורתי של תושביה במסחר ימי, ובעיקר הקשר המדיני המוקדם עם העולם הביזנטי, כיבושיה בים האדריאטי ובים התיכון, ועוצמתה הכלכלית של הרפובליקה.  בוונציה ניתן לחוש את נשימתו החמה של המזרח.  כאן אפשר לחוש כיצד ממלכת ביזנטיון, היצירה שנולדה מכוח המפגש, אלים ככול שיהיה, בין התרבות הלטינית לבין אנטוליה, פורשת כנפיים מעבר לזמן ולמרחב.  בזיליקת סאן מרקו, עמודי הגרניט שהובאו מהמזרח, האריות שנשדדו מקונסטנטינופוליס, הפסיפסים.  התשתית הביזנטית שרדה כמרכיב אסתטי משמעותי גם לאחר חדירת השפעות גותיות באדריכלות, בפיסול ובציור, והיא לא נעלמה גם עם התגברותן של מגמות הרנסאנס בעשורים האחרונים של המאה  ה- 15.  מוזר ככל שיישמע, יש בוונציה הרבה מקסמה של ביזנטיון.  ונציה היא הרבה יותר מזה.  אליה פור, מבקר האומנות הנודע, כתב עליה כבר ב- 1927, כי "מאז הסתלקותו של העולם העתיק ולאחר עידן הקתדרלות, סימפוניית האבן המרשימה ביותר נמצאת בוונציה".  למען הגילוי הנאות נציין כאן כי לא כולם אוהבים את ונציה.  מבקרים רבים טוענים כי הקשר עם ביזנטיון, והמסחר עם המזרח הוליד אשליה של פאר.  הממשות העיקרית של הכוח הכלכלי התבטאה לדעתם באשליה של פאר.  בלעשות רושם.  מעט אדריכלות אמיתית והרבה תמונות יפות.  כך למשל כתב עליה ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון,שביקר בה ב- 1746: "גשר נאה ועליו שתי שורות בתים שמקלקלות אותו, וכיכר גדולה מעוטרת באדריכלות הגרועה ביותר שראיתי מימי".כמו רבים וטובים, וכמו מיליוני המבקרים שמצביעים ברגליהם, אני סבור אחרת.  בוונציה נושם המבקר בכול יום ערכים אנושיים ורוחניים.  יש כאן פיזור מופלא של אמנות, אולי יותר מבכל אתר אחר.  אך היא עדיפה עשרת מונים על מוזיאון, משום שכאן האומנות צוברת משמעות.  כאשר חיפשתי פסל נידח של ברניני באחת הפינות החבויות של העיר, שאבתי הנאה גם מהגילוי.  זו היתה חוויה אסתטית גדולה יותר מאשר ביקור בכול מוזיאון, מרשים ככל שיהיה.  יחד עם זאת, תהיה זו טעות להתייחס אל העיר המופלאה הזאת כאל מוזיאון פתוח ותו לא.  קירות האבן מסתירים ומספרים על אלף שנות היסטוריה עשירה, שאותה ממשיכים לחיות תושבי ונציה של היום.  ונציה איננה רק עירם של ציירים, אדריכל  ונוסע מפורסם.  זוהי גם עירו של המאהב הגדול ג'אקומו קזנובה.  עד היום מפעמת בוונציה רוח אנושית.  לא הייתי בה מספיק פעמים, אך בכול פעם שאני חוזר לוונציה, אני מדלג, כמעט מרחף מעל התעלות אל כיכר סאן מרקו, שם במשך מאות בשנים נפגשו אמנים, סופרים וזוגות נאהבים כדי לשתות קפה ולהפוך עולם בהבל פה.  אהבו אותה נוסעים, סוחרים ורומנטיקנים, ביירון ודיקנס, ווגנר וגתה, שיקספיר שלא ביקר בה, ובעצם כל אחד.

ונציה מרהיבה בכל ימות השנה, במיוחד בסתיו ובאביב, כשפחות חם והלחות איננה מעיקה.  גם האור רך יותר. בסוף חודש מאי, או בשבוע הראשון של יוני, נערכת בוונציה חגיגת סֶנסֶה (עליית ישו השמיימה). בחגיגה זו עורכים את נישואי ונציה עם הים.  זהו טקס מפואר, הנחגג החל משנת 1000 (עם הפסקות מעטות) ומציין את נצחונו של הדוג'ה פייטרו אורסאלו ה-II על הפירטים בים האדריאטי, שהוביל לכיבוש דלמטיה ואיסטריה.  הדוג'ה, מושל ונציה, עוטה גלימת זהב, עולה על הbucentaur-, ספינת המשוטים המוזהבת שהיא סימלה של העיר.  הוא שט לפתח הלידו, שם המתין לו בעבר הפאטריארך, שולף טבעת נישואין ומשליך אותה המימה בהכריזו: " הו ים, כך אנו מתחתנים עמך, כסמל לשליטתנו עליך".  לאחר תפילה לשלום הספנים חוזרת הסירה לעיר.  החל מ1975- הוסיפו לטקס את הווגה לונגה, תחרות החתירה הארוכה, במסלול שאורכו 30 ק"מ.בקיץ, כשהאוויר אביך והסיורים עלולים להיות יגעים, בעיקר בשל העמידה הממושכת בתור, ודומה שהעיר תוצף בתיירים, מתקיימים בוונציה פסטיבלים גרנדיוזיים.  החשוב שבהם הוא פסטיבל 'ישו גואל הים', החג הלאומי הוונציאני.  חגיגת המושיע מתרחשת בשבת השלישית של חודש יולי.  מדי שנה נוהגים הוונציאנים למתוח גשר ארעי אל האי ג'ודקה ( Giudecca, הנקרא כך משום שבו התיישבו ראשוני היהודים בוונציה), ולעבור בסך לכנסיה, שם מקבלים את פניהם הנזירים הקפוצ'ינים, שומרי הכנסייה.  לקראת ערב יוצאות משפחות ונציה בסירותיהם המקושטות לאגן סאן מרקו, שם מבלים את הלילה באכילה ובשירה.  חצי שעה לפני חצות מוארים השמים בזיקוקים מרהיבים..

   

סיפורה של ונציה הוא ארוך, מפותל ורב פנים.  ביקרתי בה מספר פעמים וטרם השכלתי להבין את מלוא היחסים המורכבים בין עבר להווה, רומנטיקה ומיתוס, בין תרבות לשעשוע, פנטזיה ומציאות, פאר ואשליה, שמהן בנויה העיר.  קשה לקרוע את המסתורין של ונציה, שמלוא יופייה אינו ידוע; תמיד תישאר עוד מחיצה להסתיר ועוד סוד לגלות.                                                                    

עיר שלמה בתחפושת – קרנבל המסכות בוונציה

למשך עשרה ימים ססגוניים מתמלאת העיר במופעי רחוב, נשפים, מופעי אש ופנטומימה, ובעיקר – מסכות.  תושבי ונציה הם אנשים גאים ושומרי מסורת קנאים, הידועים במעשיותם ובמיומנותם כסוחרים.  הבאוטה (bautta) – מסיכת הקטיפה השחורה, והדומינו – השכמייה הרחבה בעלת הברדס, שהיו בעבר מקובלים ביותר בוונציה, נלבשים עדיין בקרנבל ומשמרים ימים עברו.  הכלל היחידי התופס כאן, הוא שאין כללים:  איש הישר בעיניו יעשה, והמבקרים מתחרים ביניהם מי הצליח להשיג את המראה הביזארי והמטורף ביותר, ומי מתהדר במסכה אוונגארדית יותר.דומני שקרנבל ונציה הוא החגיגה הגדולה ביותר באירופה, ללא ספק המתוקשרת ביותר.   כשהגעתי לעיר בבקר מעורפל, ציפיתי אמנם לראות את אותן מסיכות מפורסמות שהבטיחו לי הפרסומות במשרדי הנסיעות, אך שום דבר לא הכין אותי לחוויית המפגש המהממת, מכת-החושים והמסחררת, עם עיר שלמה שעוטה על עצמה תחפושת ענקית ומסוגננת.  מעריכים שקיבולת הרחובות בעיר העתיקה של וונציה כ- 30,000 איש.  בקרנבל יש ימים, בעיקר בסוף שבוע ובמזג אויר יפה, בהם מסתובבים בעיר כ- 100,000 איש.  יש ימים בהם מגיעה רכבת לתחנה, הנמצאת במרחק של 3-4 ק"מ מכיכר סאן מרקו, מוקד ההתרחשות, והנוסעים אינם מצליחים לרדת ממנה.  בימים כאלה מי שמצליח לנוע, עושה זאת בתוך נחשול גואה; בתוך ים אדם.  למרות זאת, אני מוצא כי הצפיפות הרבה והדוחק הבלתי אפשרי של המוני החוגגים, מקומיים ותיירים כאחד, הם אחד הדברים היותר נעימים ומחממים בחורף קפוא של תחילת השנה.  גלים גלים של בני-אדם שוטפים את Lista de Spagna, הרחוב הראשי, עד לפיאצה האלגנטית והמהודרת של מרקו הקדוש.  חלקם עטופים בגלימות סאטן בוהקות, מסיכות מסתוריות ומזמינות כאחד על פניהם, וחלקם "כאילו" משתתפים במשחק – מסתירים את חציה העליון של בבואתם במסכת עיניים (שיותר מגלה מאשר מסתירה), חיוך ביישני על שפתותיהם ואישונים מציצים במבוכה מסוימת, כמו מבקשים לקבל אישור להתנהגותם המעט ילדותית והמשתובבת.  ההמונים שנוהרים לעיר, בעיקר מכל רחבי איטליה, ומהעולם, מתכוונים למצות ולזקק את החוויה החושית העזה עד הטיפה האחרונה.

קרנבל מהו
קרנבל (Carnival) הוא חגיגה עליזה, חגיגה של היתר ופריקת עול, הנהוגה בארצות קתוליות רבות, בימים האחרונים שלפני צום "הארבעים".

סביר להניח כי שורשיו של הקרנבל קדומים הרבה יותר, משום שהנצרות הנה במידה רבה מיזוג של דתות כנען ורומא הפאגאניות עם רעיונות מונותיאיסטיים חדשים.  אסכולות מרכזיות של חוקרים, העוסקים בתולדות העולם העתיק, מוצאות קשר נסיבתי קדום יותר, המחבר בין קרנבל המסכות לחגיגות הסטורנליה (Saturnalia), חגו של האל האטרורי סָטוּרנוֹס, אל המספוא והתבואה במיתולוגיה הרומית (שלימים התמזגה דמותו עם זו של קרונוס היווני), בימים הקדומים של הרפובליקה.  בחג זה הותרו חילופי תפקידים בין גברים לנשים, בין אצילים לדלת העם ובין מציאות לפנטסיה.  בסטורנליה היו העבדים מסבים לשולחן כאדונים ואלו אדוניהם היו משרתים אותם.  אחד מהם, בדרך כלל עבד גדול גוף ובעל הבעה מטופשת, היה נבחר ל"מלך", קיבל חותמות, הוציא צווים, ואף שכב ככל שרצה עם פילגשי אדונו.  טקס היפוך לכול דבר.  כאשר חברה מסוימת רוצה להבטיח משמעת וסדר היא משיגה אותם דווקא על ידי היפוכם.  לאחר שתמו ארבעת ימי החג, תלו את העבד בראש חוצות אות לכך שהסדר שב על כנו.  בעולם הנוצרי קיבלו החגיגות גוון דתי.  בימי הביניים נהגו בכנסיות לעטות מסכות בדמות השטן, כדי ללמד את המאמינים להיזהר ממנו.  עם הזמן, התגבשו קרנבלים בערים קתוליות רבות באירופה, ולימים גם בעולם החדש, כשבכל מקום ממזג הקרנבל את הפולקלור הייחודי לאותה עיר.  כך צמחו להם קרנבלים יפים בקלן, מיינץ, בזל, פירנצה, וכמובן ונציה.  בכולם כמעט השתמרה המסורת של פולחן השוטה, אולי מזכרת לאותו עבד רומאי שהפך מלך למספר ימים.  כמעט בכל הקרנבלים האירופאים מככבים שוטים, כמו פטרושקה הרוסי, פיירו הצרפתי וארלקינו האיטלקי.  לדעת כמה אנתרופולוגים, השוטים אינם מעידים דווקא על הווייתו ההיתולית של הקרנבל, אלא גם, ואולי בעיקר, על טבעו האמיתי של הקרנבל, כחלון למאגיה וכשפים.  כבר בעת העתיקה התייחסו בני האדם בכבוד לחריגים שבחברה.  אנשים שונים, פיזית או נפשית, נחשבו לבעלי יכולת ליצור מגע עם העל טבעי.  בעולם העתיק סימל המלך את השמש  ואחד מטקסי הפולחן היה צחוק היסטרי, שתפקידו היה לעורר את השמש, כדי לאלצו לחדש את השלטון ביקום.  ייתכן כי בדמות השוטה, הצוחק בקול ולועג לקודשי הכנסייה, יש משום הד לאותה מסורת קדומה.

הקרנבל הוא חג של היתר ופריקת עול.  מאפייני הקרנבל הם הזלילה והשתייה, בדרך כלל מאכלי בשר – הנחשבים למאכל האהוב על האלים, או מאכלי דגנים, המסמלים פוריות.  מאפיין בולט עוד יותר הוא פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית, ולעתים קרובות היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי, הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות.  במהלך הקרנבל נהגו להוזיל את מחירי המזון והמשקאות, דבר שתרם לאווירה החגיגית.  גברים צעירים נעו בחבורות והטרידו נערות ולעתים אף אנסו אותן.  ההמונים נהגו לחבר שירים ומחזות, ששמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסייה.
במסגרת הקרנבל התחפשו החוגגים לאנשי כנסייה וערכו פרודיות על המיסות, גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, לעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים.  העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון.  ההתפרעות היתה תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר.  משתמה התקופה בה הותרה חציית הגבולות, חזרו החוקים והכללים, וזרועם הקשה של האדונים נטלה שוב את השלטון.  כנראה שדווקא בחברות שמרניות, שייחסו לסדר משמעות קדושה כמעט, הותירו ואף עודדו שבירה חמורה כל כך של הכללים, משום שכמעט כל חברה הזקוקה לחוק ומצייתת לו, זקוקה גם לחוויה של שבירתו – לתקופה מוגדרת, כמובן.  אווירת הפריצות, התרת הרסן ואורגיות המין הפרועות של פסטיבל חסר מעצורים זה, יכולות ללא קושי לגרום לגרסאות המאוחרות הרבה יותר של הקרנבלים להסמיק מבושה צדקנית ורחומה.  הכנסייה הכירה בחיוניות הקרנבלים במשך מאות בשנים.  היה זה הקדוש אמברוז שהאריך בשלושה ימים את הקרנבל במילאנו.  במאות ה- 10-11 השתתפו האפיפיורים עצמם באירועים, שכללו תכופות גם פרודיות על טקסי פולחן נוצריים.  מאוחר יותר גברו קולות הצנזורה הכנסייתית.  האפיפיור אינוסנט ה-III הוציא צו האוסר על הכמרים להשתתף באירועים של השתטות ומוקיוניות.  בכל זאת, האירועים נמשכו.  השפעתם של מנהגים מקומיים, עליהם נוספו השפעות תקופתיות, הוסיפו לקרנבל מרכיבים חדשים.  בהדרגה ובמקומות שונים נוצרו תערובות משונות, רחוקות יותר ויותר מן המהות המקורית.  בסוף המאה ה- 15 אסר הקפיטן ג'וסטיויארה מפאלרמו על השלכת ביצים סרוחות, ירקות רקובים ומים באושים, על עוברים ושבים בחגיגות הקרנבל.  בתחילת המאה ה- 16 הותר לנשים בלבד, בערי איטליה, לשפוך מים על עוברים ושבים, ובלבד שיהיו נקיים.  בפירנצה של המאה ה- 16 הוזמנו החוגגים בימי הקרנבל לחדר האנטומיה של סנטה מאיה דל נואיבה, כדי לחזות בביתורן היסודי של גוויות.  במאה ה- 17, לפי מצוות האפיפיור, נוצלו חגיגות הקרנבל של רומא לביצוע פומבי של הוצאות להורג.  העידן החדש חזה בהעלמם של מנהגי קרנבל רבים.  במקומות אחדים, כמו בוונציה, חודשה המסורת מתוך מגמה של שימור פולקלור, בדגש של תחפושות ומסכות.

המסכות
בוונציה, עיר המגלמת בחזותה תפאורה הולמת לתחפושות ולמשחקי פיתוי, מצאה המסכה את מקומה הטבעי.  המסכה העניקה להמוני העם הזדמנות לבלות בלי רגש של אפליה.  ייחודן של המסכות – שנוצרו כאן כבר בראשית ימי הביניים, והיום הן תעשייה משגשגת – היה כי הם העניקו אנונימיות מוחלטת למי שעטה אותן על פניו.  כך יכול היה בן מלך להפוך לפשוט העם, ולו למספר ימים; אחת העם הפכה לנסיכה לרגע; ואצילים יכלו להתערבב אלה באלה ולהתחכך בעם, מבלי שזהותם תיחשף.  שלא לדבר על כך שכל המאהבים למיניהם יכלו לפגוש את בנות זוגן מבלי להיתפס….

המסכות, המהוות פריט חובה לכל מתחפש מתחיל, עשויות מעיסת נייר, אותה מייבשים העוסקים במלאכה, צובעים אותה כיד הדמיון הטובה עליהם, ומצפים אותה בציפוי מיוחד.  וונציה מציעה למבקרים בה, מלבד יופי קיטשי מרהיב, גם חנויות מעניינות – ביניהן חנויות המיוחדות למסכות בלבד.  ניתן לסייר בחנויות הללו, להתרשם מהמראות ולהרגיש כמו עליסה בארץ הפלאות.
בכל הקרנבלים כמעט, בולט מקומן של המסכות השונות, שבמקומות רבים מבטאות את כוחה של האומנות המקומית.  מכיוון שבכל שנה נוהגים להשתמש בהרבה מסכות חדשות, הפך עיצוב המסכות לענף כלכלי חשוב, ואומנים שוקדים על הכנתן במשך השנה כולה.  הקרנבל מאפשר לאדם הצצה לתוך מציאות אחרת מזו שבה הוא חי.  הקרנבל הוא כלי לחוות את אותה מציאות חלופית שהאדם עורג לה.  בקרנבלים, כמו בפולחנים, מאפשרת החברה לפרט שבה, להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות.  המסכות המופיעות בכל הקרנבלים, הנן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו.  משום כך מעוררת המסכה תחושה חזקה של אי אימון.  המסכה, ששורשה בעברית הוא "מסך", נקראת בשפות אירופה בשמות דומים:  Masque בצרפתית, Mask באנגלית, ו -Maschera באיטלקית.  המילה מתקשרת עם "מסקרה" – איפור.  היא כלי לכיסוי, התחזות ורמאות.  ייתכן שמקור כולם במילה הערבית "מסח'רה", שהוראתה קסם, כישוף (ומזה בא טקס ה'סְח'ור' הבֶרְבֶרִי, שבסרטה של חנה אזולאי-הספרי קראו לו 'שְחוּר').  המסכה מתקשרת עם מציאות חלופית אותה דוחה החברה המהוגנת.  המסכה נקראה בלטינית "פרסונה" (Persona) שהוראתה "להישמע דרך".  הפרסונה היתה כלי, דרכה נשמע קולו של השחקן בתיאטראות הקדומים.  הפרסונה, כלומר המסכה, איננה רק מכסה על האישיות אלא מאפשרת להעביר רבדים שלה, כלומר, לסייע לאדם לגלות אותה.  לדעת פסיכולוגים אחדים מסייעת המסכה להסתיר את האישיות האמיתית.  לדעת אחרים, מציגה המסכה את אחת הזהויות של אותו אדם.  אוסקר ויילד טען כי "המסכה חושפת יותר מאשר הפנים עצמם".  אדם יכול להתחפש לדמות שסגנון חייה מנוגד קוטבית לסגנון חייו.  להיות לזמן קצר מישהו אחר.

למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט.  ברגע שאדם לובש את המסכה משהו בשפת הגוף שלו משתנה.  משהו מן האדם נעלם, ומופיע בזהות אחרת.  המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה.  באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך לבישת המסכה, שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה, ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: אל עולם הרוחות, השדים, החיות והאלים.  המסכה מאפשרת לאדם להפוך לאחד היצורים השולטים במחוזות אילו, וממתנת את הפחד מהם.  האדם הלובש את המסכה חווה מציאות מורכבת.  הוא משיג בנוסף לזהותו שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה.  אחד ההיבטים החשובים של הקרנבלים וה'פייסטות' (fiestas) השונות, שהמסכות תופסות בהם חלק חשוב, הוא אפוא במעבר הרגעי אל אותם מחוזות עלומים, אל אותן זהויות נסתרות.