התרבות הנוראגית בסרדיניה

העידן הפרהיסטורי בסרדיניה

כתב: גילי חסקין; ‏08/02/2024

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לאריה אלאלוף על תרומתו.

ראו קודם: מבוא לסרדיניה.

סרדיניה, שבים הליגורי, הנמצאת סמוך למשולש הדמיוני שבין איטליה, צרפת וספרד, מחווירה ביחס לאיטליה גופא (במכונה גם "הייבשת"), בכול הקשור לפסלים ומונומנטים מהתקופה הרומאית, קל וחומר, מתקופת הרנסנס והבארוק. אולם היא עשירה במבנים פרהיסטוריים ייחודיים.

ראשית הנוכחות האנושית בסרדיניה

ראשית הנוכחות האנושית בסרדיניה, החלה לפני כ- 200,000 שנה. מקור התושבים הקדומים באיטליה היבשתית, כשסרדיניה וקורסיקה בתקופה הקרחונית היוו אי אחד גדול, מופרד מחוף טוסקנה, ברצועת מים צרה. (מאוחר יותר, המרחק לא אפשר מעבר בני אדם). תושביו הראשונים של האי, שהגיעו בסירות מהיבשה, היו ציידים-לקטים. באי נמצאו שרידים פלאוליתיים (תקופת האבן הקדומה) מועטים מאוד ושנויים במחלוקת. מקובל להניח שיישוב של ממש, החל רק בתקופה המזוליתית, לפני כ-10,000–11,000 שנה[1].

סרדיניה בתקופה הנאוליתית

בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה), מופיע גזע אנושי שונה ומתיישב באי. מתיישבים אלה כבר מייצרים כלי חרס, תרבות חקלאית ומשתמשים באובסידיאן (זכוכית וולקנית). במערת קורבדו (Corbeddu) שבאולאנה (Oliena), נמצאו שרידים של האדם הקדמון מהתקופה שבין שנת 6,000 לפנה"ס לשנת 2,700 לפנה"ס. עד אותה עת גרו בני האדם באי בדרגשי סלע קטורים למחצה, גידלו בעלי חיים, השתמשו בכלי צור, צדו עופות ודגו דגים. נמצאה קרמיקה מסוג "קארדיום" (Cardium pottery), שמאפיינת את "תרבות קרדיאל (Cardial )" שהתפתחה עד שנת 4,500 לפנה"ס. כן התגלו כלים מברונזה המתוארכים לסביבות 1,600 לפנה"ס . בסרדיניה יש מרבצי נחושת בכמות רבה. אבל אין שם בדיל, הנחוץ לייצור ברונזה. את הטין הם ייבאו מחצי האי האיברי[2].

באלף השלישי-רביעי לפני הספירה, מופיעות בסרדיניה שתי תרבויות מפותחות, שלימים הוגדרו על פי השמות בהן אובחנו לראשונה: "בונו איגינו" (Bonu Ighinu) ו"אוזיארי" (Ozieri). הן למעשה תקופת מעבר כלקוליתית (נחושת). הן מתאפיינות בקרמיקה משוכללת, מעוטרת בדגמים אמנותיים וגיאומטריים; ובכלי אבן. כמו כן, מופיעות צלמיות. ראשיתן נטורליסטיות, עגלגלות ואחר כך מסוגננות. מזכירות באופיין  צלמיות קיקלדיות ואנטוליות (למשל פסל "האשה היושבת" מצ'טאלהויוק (Çatalhöyük)[3], פסל "ונוס מבאר שבע" [4], או פסלה של האלה קיבלה ((Cybele הפריגית[5]. כנראה שמדובר בייצוג של אלה אם, או אלוהות אדמה כלשהי[6]. רובן נמצאו בקברים. הכלכלה של נושאי תרבויות אלו היתה מבוססת על חקלאות, גידול חיות משק, דייג וסחר עם ה"יבשת". בסוף התקופה מופיעים כלי נשק, בעיקר מנחושת[7]. בשנת 2014, הוכרזה התקופה הכלקוליתית בדרום סרדיניה, באלף הרביעי לפני הספירה, כמקום הפקת הכסף הקדום בעולם[8].

לא רחוק מהעיר הצפונית ססארי (Sassari), נמצא מונטה אקאדי (Monte d'Accoddi), תל דמוי זיגוראט מסופוטמי , המתנשא מעל סביבתו. גם אודותיו אין הרבה מידע. זהו מזבח ענקי, שגובהו כ-10 מ' וכבש גדול עולה אליו ממערב. נמצא פיר אנכי מוביל לחדרי הקבורה שצורתם העגלגלה. לעתים הם מחוברים על ידי מעברים ופרוזדור כניסה (בדומה ל"דרומוס" המיקני). יתכן והם מחקים בתי עץ של התקופה. מידותיו הבלתי רגילות של המבנה (40X 40 מ'). גובהו וצורתו, הביאו להסכמה בין החוקרים, שמדובר באתר פולחני לכול דבר. לחיזוק ההשערה שימשו גם המנחות שנמצאו סביב המבנה. זמנו של המזבח נקבע לאלף השלישי לפני הספירה. בזמן שתרבות בייקר (Beaker culture) התפשטה במערב אירופה[9]. לדעת חלק מהחוקרים, נושאי תרבות זו הגיעו לסרדיניה משני אזורים שונים: הגל הראשון הגיע מספרד וצרפת והשני, ממרכז אירופה ומאיטליה[10].

בסרדיניה זו התקופה הכלקוליתית. בארץ ישראל זו ברונזה קדומה[11].

באותה תקופה, בין 3,400 ל-2,700 לפני הספירה, מופיעים בסרדיניה, 38 ק"מ דרומית-מערבית לנאורו (Nuoro), הקברים החצובים בסלע, המכונים "דומוס דה ז'אנאס" (Domus de Janas), היינו, "בתי הפיות", (שאינן תמיד חביבות),  או "בתי המכשפות", על שם יצורים נשיים קטנטנים שייחסו להם משכן בבתים אלה. החלל הפנימי מזכיר בקצה עגולה ולה תקרה קונית או משולשת[12]. הקירות מעוטרים בתבליטים או תחריטים שחלקם סמלים מאגיים או דתיים, ביניהם ספיראלות, זיגזגים וקרני שור. ניכר בהם שרידיו של הצבע האדום[13].

בעשרים קברים כאילו, בעיקר בצפון- מערב סרדיניה, מופיעות דלתות דמה, המזכירות במידת מה את אלו של הקברים המצריים בסקארה, מתקופת הממלכה הקדומה של מצרים[14]. דלתות הדמה מצוירות, בעיקר בקיר האחורי של החדר הראשי, בצורת מסגרות אנכיות או אופקיות ומשקוף בולט. בכמה מקרים, ה"דלת" מעוטרת בקרני שור, בצורת האות הלטינית U [15].

.אתר זה, מזכיר במידה רבה את המכלול המונומנטלי של לוס מיארס (Los Millares) אשר באנדלוסיה[16] ובמידת מה את תרבות הטליוטיס (talaiots), המאוחרת יותר, המופיע באיים הבלאריים. לדעת כמה חוקרים, הדמיון בין תרבויות אלו לכמה מבנים שמופיעים במסופוטמיה, מעידה על השפעה תרבותית, שהגיעה ממזרח הים התיכון[17]. אחרים חושבים שמדובר בקונוורגנציה (התפתחות מתכנסת), שבה אנשים, מתרבויות שונות, מאמצים פתרונות דומים, בשל צרכים דומים.

בתום תקופת המעבר הכלקוליתית,  נראה בבניה שינוי מהותי. מופיעים שרידי ביצורים סביב הכפרים הפרוזים בעבר. בתקופה זו הגיעו לסרדיניה, גלי הגירה חדשים, שהביאו עמם דת חדשה וחשיבה אחרת, טכנולוגיה חדשה וצורת חיים אחרת. התרבות שקדמה להם נחשבה למיושנת , או שהם פירשו אותה מחדש[18]. השפעות חיצוניות אלו מביאות תרבות מגליתית. זוהי ראשיתה של תרבות תקופת הברונזה המפוארת. בתקופה זו נבנו מצבות, מעגלי אבן (קרומלך). דולמנים דמויי השולחן[19] והמנהירים דמויי העמוד[20], שדוגמתם נמצאו בדרום צרפת וצפון איטליה. גם בקורסיקה הסמוכה, התפתחה תרבות המנהירים, שחלקם מעוטרים בתגליפים שונים[21]. כמו כן, נמצאו כ-4,000 היפוגאום (Hypogeum), כלומר, קברים תת קרקעיים[22] . מספרם של מבנים אלה לסוגיהם מגיע לכ-7,000.

ראו באתר זה: התרבות המגאליתית, מעגלי האבנים המסתוריים ; טיול מגאליתים בהר מירון

החל מהמאה ה־16 לפני הספירה, מתקופת הברונזה התיכונה ואילך, החלה התרבות הפרוטו־נוראגית  (Proto-nuraghe). זוהי מאופיינת  בערמת אבנים ששטחה 1,000 מטרים רבועים או פחות וצורתה משתנה. בתוכה מופיעים החדרים הפנימיים והמסדרונות, שצורתם עדיין פשוטה מאוד. לעתים אלו חדר עגול אחד, מקורה בכפה מדומה (אבנים מונחות זו על זו, וכל שורה מוכנסת מעט פנימה ביחס לזו שמתחתיה).) ומחובר במסדרון כלפי חוץ.  הם פזורים בכול רחבי האי. הסוגים המורכבים יותר הם גדולים ובתוכם כמה חדרים. הפרוטו-נוראג עוצב בקווים גליים, המאפיינים בכלל את האדריכלות הסרדית. בין הארכיאולוגים של סרדיניה ניטש ויכול על הסדר הכרונולוגי של התפתחות הנוראגים. הרוב סבורים שהם מבשריה של הנוראגים ה"קלאסיים", כלומר שמהמבנים הללו התפתחו הנוראגים ה"אמתיים", בעלי שלושה או ארבעה המגדלים, היוצאים ממבצר גדול, שצורתו סגלגלה ומתוכננת היטב.

התרבות הנוראגית

שמה של התרבות הנוראגית (Nuraghic), נובע מהמגדלים הנוראגיים האופייניים לה. אלו הם מבני ענק מאבן, הנראים כדלי הפוך, בנויים אבני מידות בלתי מסותתות, ללא חומרי מילוי ביניהם.  מתוך הפרוטו־נוראג צומח מגדל ענק, עגול, המגיע לגובה של 25 עד 30 מטרים. למגדל זה כמה קומות, וחלקו העליון שטוח, בדומה למגדלי הטירות של ימי הביניים באירופה. סביב המגדל יש מערכת סבוכה של חדרים, מעברים, מתקני מים ומזון. הנוראג הקלאסי דומה למין כוורת של דבורים, הכוללת הרבה תאים קטנים ומעברים, אך כולם סביב המלכה האם – המגדל הענק שבמרכז. גם הנוראגים המפותחים, מצטיינים באלמנטים המקוריים – חדרים מקורים בכפה מדומה, המחוברים ביניהם בקורידורים.

ריכוזי הנוראגים נמצאים בחלק המערבי של סרדיניה, באזורי השפלה והגבעות הנמוכות, החל ממישור קמפידנו (Campidano) שבדרום ועד לגבעות המבותקות והבקעות הזרועות בולדרים מגרניט, של אזור גלורה (Gallura ) שבצפון. קיים נוראג כמעט על כל 3 קמ"ר[23]. הם מועטים יותר ברכסי ההרים הגבוהים, במרכז ובמזרח האי.  המבנים בצורת כוורת, הניתנים לזיהוי מיידי, אינם נמצאים בשום מקום אחר בעולם, ולכן הם משמשים כ"סמלה מסחרי של  סרדיניה. זוהי התרבות המקומית היחידה, שהתפתחה באי, טרם שגברו בו באלף הראשון לפני הספירה, השפעות קרתגו ורומי.

התרבות הנוראגית פרחה בערך בתקופת הברונזה המאוחרת, 2,000-1,000 לפני הספירה. באותה תקופה התפתחה ביוון התרבות המיקנית, שהתבססה על ערים בצורות ומעט מצודות, כמו למשל בטירינס (Tiryns) [24]שליד מיקנה. במזרח הים התיכון וב"קשת הפוריה" היו אימפריות וערי מדינה, לרוב עם ישוב כפרי מפותח. כל אלה  נעדרים בסרדיניה. התרבות הנוראגית היא יוצאת דופן מכול הבחינות[25]. הנוראגים הקלאסיים הגיעו לשיא התפתחותם בין המאה ה־14 למאה העשירית לפני הספירה. הנוראגים (Nuraghi  ברבים: nuraghe) נראים כ"גורדי שחקים" פרהיסטוריים, המזדקרים מעל הנוף הגבעי של האי. הנוראגי נמצאים רק בסרדיניה ובפריסה מאד מרשימה. כיום ידועים ורשומים כ 7,000 מבנים ורק מעטים נחפרו ממש. זאת הסיבה לוויכוחים הסוערים באשר לטבעם. מוצאה של המילה "נוראג" ככל הנראה, בלשון הסארדית הקדומה, בה דיברו לפחות עד הכיבוש הפוניבמאה השישית לפני הספירה. פירושה של המילה "נוראג" הוא "ערמת אבנים".

לפי מילון אוקספורד, האטימולוגיה של הנוראגי אינה ברורה ושרויה במחלקות. יתכן שיש קשר בין המילה למקום שנקרא  Nurra, או למילה הסארדית nurra, שהוראתה "ערמת אבנים"[26]. היו שהציעו קשר למילה הערבית "נור", שהוראת האור, אם כי הצעה זו זכתה להתנגדות רבה. אולי למילה הלטינית murus, שהוראתה חומה.

בשונה מהבנייה המקובלת באגן הים התיכון, בנו בסרדיניה מעין ערמות אבן ענקיות, גבעות מלאכותיות, שבתוכן חללים פנימיים שתיפקדו כחדרים. החדרים היו בנויים לרוב בשיטת הכיפה המזויפת, כדי שמשקל האבן הרב שמעליהם לא ימוטט אותם[27]. הקשר בין החדרים הפנימיים, כמו גם הקשר אל העולם שבחוץ, נוצר באמצעות מסדרונות בנויים, שהיו מעברים צרים, מקורים בשיטות שונות, שגובהם כגובה אדם או פחות מכך.

המגדלים הנוראגיים בסרדיניה נחשבים בין המבנים המגליתיים השמורים ביותר באירופה. הבונים הגיעו להישג ארכיטקטוניים – טכנולוגיים – אמנותיים ברמה הגבוהה ביותר באגן הים התיכון המערבי!

בשנת 1953, כתב ג'יובני ליליו (Giovanni Lilliu), הארכיאולוג המפורסם ביותר של סרדיניה (הידוע בעיקר בזכות חפירתו של היישוב הנוראגי המשוכלל ביותר באי: ה–Su Nuraxi di Barumini,  שהוכרז על-ידי אונסק"ו, כאתר מורשת עולמי), במגזין Le vie d'Italia: "הנוראגי של סרדיניה, בדומה לפירמידות של מצרים ולקולוסיאום של רומא, מלמדים לא רק על הפריחה של התרבות המקומית, אלא גם על תפיסה רוחנית, שהעניקה לביטוייה החיצוניים, אופי מונומנטלי מתמשך"[28].

ב-1963 יצא לאור ספרה של הארכיאולוגית מרגרט גואידו (Guido), "סרדיניה אנשים ומקומות עתיקים"[29], שפרסם את הנוראגים בכול העולם.

הצורה הבסיסית של הנוראג היא חרוט קטום, הולך וצר, במפלס הקרקע פרוזדור כניסה מוביל פנימה לחדר שגגו מקומר – תּוֹלוֹס (Tholos). הוא נבנה בשיטת 'הכיפה המדומה' (falsedome). בה הלחץ אינו מגיע מהאבן הראשה, כלפי מטה והצידה, אלא שהקירות הולכים ומתקרבים ככול שעולים כלפי מעלה. בחדרים אלו ניכר דמיון בולט ל"אוצר אטריאוס" (Treasury of Atreus) המיקני, בן המאה ה- 16 לפנה"ס. יחד עם זאת, עקרון הבניה המיקני שונה מזה של הנוראגים. האחרונים יכולים לכלול שלוש קומות של חדרים, כל קומה קטנה יותר מזו שמתחתיה. בתום הבניה, נחצב חדר מדרגות בקיר, שהוביל עד הגג[30].

הנוראג הגדול והידוע ביותר הוא סו נוראז'י די ברומיני (Su Nuraxi di Barumini),היינו,  "הנוראגי של ברומיני ", שבדרום האי, שטחו  ארבעה דונם. סביבו התפתח  כפר בנוי בקתות עגולות, שבא לחסות בצל המבצר.

האתר הוא מצודה גדולה הבנויה על גבעה (Bruncu su Nuraxi) בגובה של 238 מטר והשולטת על המישור המקיף אותה. הוא נבנה מבזלת וקומותיו העליונות נבנו מאבן חול ומחוואר כדי לא להכביד על משקל המבנים. הבנייה נעשתה במשך תקופות שונות, בין המאה ה-15 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס, סביב מגדל מרכזי שהגיע לגובה של 18.5 מטר ובו שלוש קומות. המגדל עצמו נבנה בין המאה ה-15 לפנה"ס למאה ה-14 לפנה"ס. אל המגדל הוביל מסדרון באורך של 3 מטר שלצידו הייתה עמדת שמירה. בתוך המגדל ממוקם גרם מדרגות המתחיל בגובה של 4.2 מטר מעל לרצפה ושאל תחילתו ניתן היה להגיע בעזרת סולם או חבל.

סביב למגדל המרכזי ניצבים ארבעה מגדלים נוספים בגובה של 12 מטר ובכל אחד מהם שתי קומות. מגדלים אלה מאוחרים למגדל המקורי בכ-200 שנים, והם חוברו זה לזה בחומה ויצרו חצר מרכזית שבה נמצאת באר מים שעומקה 15 מטר. מאוחר יותר, בין המאה ה-10 לפנה"ס והמאה ה-8 לפנה"ס הוקם באתר מערך ביצורים נוסף ובו חומה ושלושה מגדלים נוספים בגובה של 10 מטר כל אחד[31]. סביב מתחם מרכזי זה השתרע כפר ובו כחמישים בקתות, שנבנו מאבנים גדולות וכוסו בענפים, שהונחו על קונסטרוקציות בצורת חרוטים העשויות מעץ. במאה ה-6 לפנה"ס חרב האתר ונבנה שוב בתקופת השלטון הקרתגני[32].

אתר סנט'אימבניה ((Nuraghe di Sant'Imbenia) שוכן בצדו הצפוני-מערבי של סרדיניה, באזור אלגרו, ונמצא סמוך לים. זהו אתר מרשים, המורכב מנוראגה מרכזי מבוצר, מוקף בבקתות אבן עגולות, במבנה של חלת דבש , הגולשות במורד הגבעה.

החפירות במקום, התבצעו בשנים 1982-1996 על ידי החוקרת לו  סצ'יאבו (Fulvia Lo Schiavo). היה זה פרויקט רחב ממדים שארך כ-15 שנה, ובו נחשף אתר התיישבות נוראגי. בשנים 2008 – 2010 נערכו חפירות מחודשות בראשות החוקר מרקו רנדלי (Marco Rendeli),. אתר זה מהווה גורם מפתח חשוב, לתהליך ההתיישבות והפיתוח האזורי-תרבותי.

הנוראגה של סנט'אימבניה (Nuraghe di Sant'Imbenia) מתוארך לתקופה שבין המאה ה-15 למאה ה-5 לפנה"ס. הוא בנוי בצורת ריבוע ובליבו ניצב המגדל הראשי. שני המגדלים המשניים, מהם נותר רק הבסיס, ניצבו סמוך לכניסה לאתר בפינתו הדרום-מזרחית. הכפר הוקם בין המאה ה-15 למאה ה-13 לפנה"ס, אך השרידים שנותרו בו כיום הם מהמחצית הראשונה של האלף ה-1 לפנה"ס. תושבי הכפר עסקו באמנויות שונות, ועמדו בקשרי מסחר עם הפיניקים, ועדות לכך מצויה בקרמיקה יוונית ופיניקית שנתגלתה במקום.

בתקופה הנוראגית, כלל האתר מבנים קטנים סביב שטח פתוח, ומטרתו העיקרית הייתה להוות חלק מתהליך התפתחות עירוני של האזור בתקופה זו. במאות ה-10 וה-9 לפנה"ס עבר האתר שינוי אדריכלי שמובחן גם במקומות נוספים בסרדיניה. השינוי כולל מעבר ממבני יחידים קטנים למבני-על גדולים, החורגים מהשטח שהוגדר קודם לכן על ידי המתיישבים המקומיים.[33]. על פי הממצאים, האתר רב הממדים שימש כשוק, במאה ה-9 לפני הספירה[34]. בחדר במבנה מעוגל שמספרו 24 בתוך בור מעוצב, קרוב לקירות המבנה מתחת לרצפת המבנה, נמצא קנקן חבוי, שהכיל מכלול חפצי מתכת שמשקלם הכולל נקבע ב-41 קילוגרמים. הקנקן 24, כלל בתוכו 14 מטילי נחושת עגולים, 19 שברי מטילי נחושת, 8 גרזני ברונזה וחרב מסוג אידדה (idda)  [35].  נראה כי המטילים הכבדים במשקלם וגסים יותר, נבחרו להיות מונחים בתחתית הכלי, ומעליהם הגרזנים והחרב. בנוסף לכך החוקרים ציינו שייתכן וכוונתו של מי שיצר את המחסן, הייתה להשתמש בשנית בגרזנים המוטמנים. סימן שנחרט על גבי אחד מהם, פורש כזיהוי אפשרי לסימונו או למשקלו. [36]. עדות למטילים רבים, בניה מונומנטלית והתרחבות גבולות אתר סנט'אימבניה, העידה גם על שינוי תפיסות תרבותיות, ויחסה הכלכלי- מסחרי. נוכחות טבעית של מכרות שנמצאו בשפע רב על פני הטופוגרפיה הייחודית לסרדיניה, והמטמון מחדר 24, הציגו לחוקרים תמונה רחבה כיצד המתכות השונות שימשו כחלק אינטגרלי מחיי היום יום של תושבי המקום באי.

מאוחר יותר, בתום העידן הנוראגי, הגישה הנוחה למכרות, הייתה מהגורמים החשובים להפיכתה של סנט'אימבניה לאחד הצמתים המרכזיים של רשת המסחר באי. מבחינה כרונולוגית והיסטורית, עדויות למסחר באתר זה, קיימות מסוף המאה ה-9 לפנה"ס עד המאה ה-8 לפנה"ס[37].

מרשים במיוחד הוא הנוראג של ארוביו (Arrubiu), שבדרום סרדיניה, שהוראת שמו בשפה הסארדית היא "נוראג אדום". זהו מגדל גדול, אחד הגדולים מבין הנוראגים, בנוי מאבני בזלת שחורות, גדולות מאד, שנבחר לייצג את כול המושרת??? הנוראגית. גובהו של המגדל המרכזי כעשרים מטרים והוא מוקף בחומה ובה ארבעה מגדלים קטנים יותר.

נוראגי מפורסמים נוספים, אף הם אתר מורשת עולמית הם סנטו אנטינה (Santu Antine), שליד הכפר טוראבלה (Torralba) שבצפון סרדיניה. נוראג פלמוורה (Nuraghe Palmavera), שלייד אלגיירו (Alghero) נוראגי סרוצ'י (Nuraghe Seruci) אשר באזור גונסה (Gonnesa), נוראג ג'נה מריה (Nuraghe Genna Maria) באזור וילה נוואפורו (Villanovaforru). האחרון, הפתיע  את הארכיאולוג אדם זרטל, בגלל הדמיון ביינו לבין תל אל אחוואט זהו  אתר ארכאולוגי מתקופת הברזל א', היא "תקופת ההתנחלות" של שבטי ישראל בארץ כנען. האתר ממוקם במדרון המערבי של הרכס עליו בנוי היישוב קציר, מדרום לכביש נחל עירון (ואדי עארה) בצפון-מערב השומרון. הוראת שם האתר הוא "הקירות", "החומות", או "חצרות" בערבית המקומית. מבנה האתר הוא ייחודי במינו. ייתכן שנבנה על ידי השרדנה, אחד משבטי גויי הים. המועד המשוער לבנייתו (1160–1150 לפני הספירה, לדעת זרטל) תואם את המועד המשוער להגעת גויי הים לארץ ישראל וכן את מועד המלחמה בין ברק בן אבינועם וסיסרא בנחל קישון, המרוחק כ-14 ק"מ מהמקום[38].

זרטל טוען, כי מבחינת גודל האבנים וההישג ההנדסי, ניתן להשוות את הנוראגים לפירמידות של מצרים. אך כאן, לדעת זרטל, הבניה מושכלת יותר. להבדיל מהפירמידה, הבנויה שורות של אבנים גדולות ומסותתות, דמויות לבנים, המונחות זו על גבי זו, ברבדים מסודרים, בוני הנוראג, עשו שימוש בגושי סלע גדולים ובלתי מסותתים, שהועלו אל הקירות והונחו בהתאמה, כדי ליצור את המגדל המרכזי (ה"תולוס"). גם האבנים שמהם נבנו המגדלים שמסביב והמסדרונות התת קרקעיים (קוֹרִידוֹרים), הן מאותו סוג. בניה כזו קשה ומורכבת לא פחות מזו של פירמידה ואפשרויות הטעות מצומצמות מאד, גם אם הגובה נמוך בהרבה. זאת ועוד, בניית הנוראג כללה חלקים רבים, שהיה צורך לחשב אותם היטב. מלבד החדרים ,היה צורך להשאיר מסדרונות רבים למעבר וכן גרמי מדרגות, למעבר מקומה לקומה. את כל זה היה צורך לתכנן מראש.

להבדיל מהפירמידות של מצרים או הזיגורטים של שומר, הנוראגים נבנו כאילו יש מאין. הם לא היו עוד חוליה בשרשרת של הישגים תרבותיים. בדומה לאתרים הפרהיסטוריים באירופה, שסטונהנג' (Stonehenge) הוא המפורסם שבהם[39], הם אינם קשורים לתרבות שקדמה להם, שהייתה מאד פרימיטיבית.הפירמידות של מצרים, של האלף השלישי לפני הספירה, היו פרי הישגיה של הממלכה הקדומה, שכללה אמנות מפותחת, כתב, מדעים, רפואה, שלטון מרכזי, ערים וארמונות, כך שאת היצירות ההנדסיות הללו, אפשר להבין על הרקע התרבותי מהן צמחו.  לא ברור מאין לקחו בוני הנוראגים את היידע המקצועי לבנות בניינים מורכבים כאלה. לא ידוע דבר על המתמטיקאים שחישבו את אופן הבניה ולא ידוע מי היו המהנדסים שניהלו אותה. לא ברור מה היה הבסיס הכלכלי והרקע החברתי של מפעלי ענק אלו[40].

סמוך לנוראגים לא מעטים  ישנם ריכוזים של בקתות אבן עגולות. לדעת חלק מהארכיאולוגים הנוראגים היו מעיין מבצרים פיאודליים וסמוך להם התפתחו כפרים בלתי  מבוצרים, בהם חיו הווסאלים של אדוני הנוראגים. קוטרן של בקתות האבן העגולות, ששתים מהן שוחזרו, הגיע לארבעה מ' בקירוב. הן היו בנויות קיר לא עבה מאבנים קטנות, עם פתח בנוי באחד מחלקי המעגל. קיר האבן היה בגובה מטר או שנים וכנראה שמעליו הוקם מבנה מעץ[41].

היעדרו של תיעוד כתוב, הוא אחד הקשיים העיקריים בקביעת הכרונולוגיה המדויקת של סרדיניה. הארצות שבמזרח הים התיכון ובעיקר לאורך הקשת הפורייה – בעיקר מצרים, מסופוטמיה ואנטוליה, העשירות יחסית בתעודות כתובות מהאלף השני והאלף הראשון לפני הספירה. במידה פחותה בהרבה, השתמשו בכתב, גם במרכזו  של הים התיכון – יוון והעולם האגאי. כאן התגלה ופוענח הכתב הלינארי הקדום -. לעומת זאת, במערבו של הים התיכון של אותה תקופה, עדיין לא נראה כתב. לא באיטליה, לא בצרפת ולא בספרד, ומכאן גם האלם האופף את התרבות הנוראגית. האלפבית הגיע לסרדיניה, רק עם הפניקים הראשונים, שנחתו על אדמת האי בסוף המאה התשיעית לפני הספירה. לא רק שתושבי האי עצמם לא הותירו אחריהם מסמכים כתובים, אלא גם מספר האזכורים של סרדיניה בתרבויות השכנות, מועט להפליא. זניח.

ישנן מספר השערות בנוגע לתפקידם של הנוראגי. רבים מהם בנויים על שפתו התלולה של המצוק ונשקפת מהם תצפית נאה. הרומאים ראו בהם מצודות – קסטרו (Castro). הם סברו המונומנטים המגאליתיים האלה שומרים על נתיבי סחר עתיקים, מעברי נהרות ואתרים קדושים. לפי גישה זו, בה תומכים כמה חוקרים, כמו למשל מנואלה לקוני (Manuela Laconi), מארגון Paleotur , המנהל את האתר הנוראגי לוסה (Losa). לדעתה, מראשי המגדלים, נשקפה תצפית שאפשרה לנושאי התרבות הזאת, לצפות על הנוף שהיה אז מיוער, לראות למרחקים ולזהות איום פוטנציאלי. לדבריה, מכול נוראגי ניתן היה לזהות נוראגים אחרים. לפיכך, הנוראגים לא היו רק סמל לכוח ועושר, אלא רשת של תקשורת, מעיין אינטרנט קדום[42]. רוב החוקרים מסכימים שיש כאן אלמנט של ביצור. אין ספק שמדובר בבניה גדולת ממדים של מעין טירות מבוצרות.  מה גם שלב הנוראג, המוקף במגדלי ענק, המזכירים מעט את הטירות המדייוואליות באירופה. על התיאוריה הביצורית מקשה מספרם הגדול של הנוראגים. יחד הם יכולים להכיל 350,000 איש. מספרים גדולים בהרבה מקיבולו הכלכלי של האי בעת העתיקה. אין באי די ישובים בעת העתיקה, שימלאו את הנוראגים בעת מלחמה. שנית, באותם נוראגים שנחפרו, כמעט ולא נמצאו סימני מלחמה, שריפה או חורבן. כמעט כל הנוראגים ננטשו בדרכי שלום. שלישית, נמצאו רק כלי נשק מעטים – שריונות, ראשי חצים או חניתות, יחסית למה שהיינו מצפים ממבצר. גם הממצא היום יומי אינו מעיד על התבצרות. חסרה למשל חסימת פתחים לקראת מור, או כלי אגירה רבים למזון ולמים.

רביעית, אין כול הוכחות בתקופה הנוראגית, לפלישות מן הים של כוחות זרים, שנגדם לכאורה נבנו מפעלי ענק אלו. גם קברי אחים, המאפיינים טבח בשעת מלחמה. מעטים. נמצא קבר אחד, לא רחוק מסן ספראטה (San Sperate), ובו כמאה שלדים. אבל לא ברור שהמתים מתו בעת ובעונה אחת ולא ברור ממה מתו. דעה אחת גורסת שהנוראגים נבנו לצורכי שלטון, כדי להרשים את האוכלוסייה. לפי שעה זו, לא הביצור הוא העיקר, אלא עצם קיומם והרושם שהותירו על האוכלוסייה הכפרית, כלומר המבנים הללו היו סמלי שלטון. גם כאן, המכשלה העיקרית של התאוריה, הוא מספרם הגדול של הנוראגים. לא יתכן שהיו באי כל כך הרבה אדונים פיאודליים, גם אם לא חיו כולם בעת ובעונה אחת. אם כך, מה תפקידם של הנוראגים  הקטנים[43]? במהלך השנים עלו תיאוריות שונות, שהציעו שהנוראגים היו מחסני מזון או מגדלי תצפית אסטרונומיים, כבשנים להתכת מתכות, בתי סוהר ומקדשים לאל השמש[44].

סביר להניח, שהם שימשו למגורי אדם, אך לא ברור מדוע נבנו כך. בהעדר טקסטים היסטוריים אפשר רק לשער, שכל נוראג שימש משפחה מורחבת של לוחמים ואיכרים. ההנחה כי היו בין הנוראגים לוחמים עולה משפע המתכת ורמת המטאלורגיה של התרבות הזו, שהתבטאה, בין השאר, בייצור של נשק ובמבנה חברתי פיאודלי של לוחמים. הארכיאולוגים מצאו בתוך הנוראגים ממצא, המורה כי התנהלו בהם חיי משפחה רגילים; הכינו בהם מזון, ישנו ועשו פעולות ביתיות אחרות[45].

בנוסף לנוראגים בודדים, יש מקבצי ישובים בגדלים שונים, המחוברים בגדר ומעבר היוצרים מצודה ממש, מוגנים על ידי קיר מגן וכוללים מספר חצרות, בארות, מחסנים. יתכן וראשי השבט גרו במבנים ובוודאי שמשו כמרכז כלכלי וחברתי ואף דתי. בעת מלחמה ספקו הגנה. יש להם ללא ספק אלמנטים הגנתיים. הם היו מוקפים בלוסטרדות בולטות (מעקה שתפקידו למנוע נפילה בין שני מפלסים).

קבר הענקים

אתר מסוג אחר הוא "קבר הענקים" מראשית האלף השני, שנמצא בנקרופוליס של מונטה פראמה. (Mont'e Prama), ב-1974, ליד קאבראס (Cabras). ה"קולוסי" (Kolossoi) , כפי שקרא להם הארכיאולוג גיובאני ליליו (Giovanni Lilliu)[46].  זהו  חדר קבורה,  ששטחו נע בין 10 – 30 מ"ר, בנוי מאבנים מותאמות יפה ומעליו רוגם עפר – דומה לקברים מגליתיים בצרפת.  בקבר נמצאו 32 פסלים בגובה של 2-2.5 מ', המתארים לוחמים, קשתים, מתאבקים ומתאגרפים, האוחזים במגן וחובשים כפפות הגנה . לפי אחת הדעות, אלו שומרי הקבר של בוני הנוראגים. הפסלים הללו מתוארכים למאות ה-11-8 לפני הספירה והם נחשבים לפסלים האנתרופומורפיים הקדומים, אחרי הפסלים העתיקים של מצרים וקודמים לקורוי (kouroi) של יוון העתיקה[47]. מקורם ומטרתם המדויקים של הפסלים הללו נותרו אפופים במסתורין, אך הם הפכו לפנים של העבר הנוראגי של סרדיניה.

הבארות המקודשות

בחלק מהאתרים, כמו למשל סנטה ויטוריה (Santa Vitoria), שבמערב האי, יש "בארות קדושות" ( Posso sacro), ששמשו למטרות פולחניות. לבאר הקדושה האופיינית יש ככר עגולה לגמרי, שקוטרה כעשרה מטרים; פתחה פונה לעתים לעבר הישוב הסמוך; והיא מוקפת קיר מתחם נמוך. במרכזה הגיאומטרי של הכיכר המרוצפת, יש פיר חצוב ובנוי, שקוטרו כשני מטרים ויותר, כדי להגיע למי תהום עליונים. אל אופק המים, יורדים במדרגות, בפרוזדור אלכסוני. המסדרונות והמדרגות כאחד, בנויים אבני גזית מסותתות ומוחלקות. כמו כן, נמצאו מבנים מורכבים ומרשימים, שנבנו סביב באר, שייתכן ושימשה כמוקד להתכנסות שבטית או עליה לרגל. משום כך מכונים גם "מקדשי מים". התגלו כשבעים מבנים כאלה, מרביתם מהמאות ה-14 וה-13 לפני הספירה, בתקופה בה סרדיניה הייתה נתונה להשפעה מיקנית[48] חזקה (באמצעות הסחר הימי)  [49].  לרובם תכנית דומה: במרכז, מבנה הכפה הנוראגי, לעתים תת קרקעי. סביב המבואה נבנו ספסלים שעליהם נמצאו מנחות וצלמיות. בנויים מאבן גיר או בזלת, מסותת בדייקנות. אבן פולחנית מחורצת – עדות להקרבת קרבן או טכס נסך[50].

"הבאר הקדושה" סנטה קריסטינה (Santa Cristina), שבכפר פאולילאטינו (Paulilatino) שבחלק המרכזי-מערבי של האי, בנויה על רמה, בלב שטח של  כרמי זיתים והיא השמורה מבין הבארות.

.הירידה אל פני המים שם, נעשית בגרם מדרגות בעל מתאר משולש. המדרגות כה משוכללות שנדמה כאילו נבנו רק אתמול. בתוך מסדרון הבנוי אבני בזלת מוחלקות. סביב הבאר יש מעגל גדול בנוי וספסלים לתוכו. לא הרחק משם, יש מעגל נוסף. הארכיאולוגים הסארדיים סבורים שמדובר בפולחנה של אלוהות המים ונערכו שם גם אספות גדולות. שריד לכך קיים עד היום, בכנסיות עם פולחן של מים קדושים, שנבנו בסמוך. מקדש הבאר תוכנן להסתנכרן בצורה מושלמת עם ימי השוויון, ובכל שנה בחודשים מרץ וספטמבר, השמש מאירה את המים בתחתית. לדעת   סנדרה פאסיו (Sandra Passiu), העובדת בתחזוקת האתר, בזמן ימי השוויון, כשהשמש היתה מיושרת בצורה מושלמת עם המקדש, חשו נושאי התרבותהנוראגית, אנרגיה חזקה מאוד, חיוביות, סוג של רווחה. באופן יוצא דופן אף יותר, כל 18 ו- חצי שנה, כאשר הירח נמצא בנקודה הגבוהה ביותר בשמיים, האור שלו זורח דרך חור קטן במרכז הכיפה מעל הבאר כדי להשתקף על המים שמתחתיו. ההתרחשות הבאה מתוכננת ליוני 2024.

הידע ההידרולוגי של נושאי התרבות הנוראגית, היה ראוי לציון, כי כל הבארות הקדושות נחצבו והגיעו אל מי התהום. מכאן שהאנשים הכירו את האפיקים התת קרקעיים וידעו כיצד להגיע אליהם[51].  בסמוך למקדשים נמצאו מכלולים של חנויות, בתי הארחה וכדומה. חלקם משמשים מוקדי עליה לרגל כיום.

דת

לא ידוע כמעט דבר על הדת ועל הפולחן שלה בחברה הנוראגית. המנחות ששרדו באתרים, בעיקר פסלוני ברונזה המאפיינים את התרבות של האי הם פסלונים קטנטנים, שגודלם 15 ס"מ. יש בהם מיניאטורות של חפצי יום יום, כלים חקלאיים, סירות, בעלי חיים וכמובן בני אדם בעיסוקים שונים המאפשרים הצצה לעולם החברתי של התקופה. כל פסלון הוא יצירת אמנות אינדיבידואלית. אפשר להבחין בסגנונות שונים: "בארוק"; גיאומטרי ופופולרי ולא ברור אם הם בו זמניים או עוקבים. קשה לתארך אותם. למוזיאון הבריטי בלונדון יש כמה באוסף שלו, אבל את התצוגה השלמה ביותר ניתן להתפעל במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי בבירת סרדיניה, קליארי. שם, ניתן  לעמוד פנים אל פנים מול צ'יף סרדיני עתיק, לבוש גלימה ארוכה ופגיון טקסי קשור לחזהו. נראה שדמויות נשיות, לבושות בטוניקות ישרות ושכמיות עם כובעים גבוהים ורחבי שוליים, היו כוהנות, בעוד שאחרות המחזיקות חיילים ותינוקות כאילו לקחו את תפקיד המטפלות. פסלונים רבים נושאים מתנות מזון. אחד מהם נושא עז קטנה על כתפיו ואחר נראה מציע צלחת של סופגניות מתקופת הברונזה.

ניקולה פינה (Nicola Pinna), מהמוזיאון הארכיאולוגי הלאומי בקליארי. טוענת כי פסלונים אלו  "הם מייצגים את כל ההיבטים השונים של החברה הנוראגית, בעלי חיים, אלוהויות וספינות". הרוב המכריע של ה"ברונזטי" (bronzetti), כפי שנקראים בסארדית פסלוני ברונזה[52], אלו פסלוני לוחמים, מה שמוביל חוקרים לחשוב שהעם הנוראגי היה חברה דמוית מלחמה, המאורגנת במחלקות צבאיות. חיילים וקשתים עם חרבות ומקל, מתוארים כשהם חובשים קסדות מנומרות או קרניים וצווארוני מתכת גבוהים. רבים נושאים מגנים עגולים, וחלקם מוגנים על ידי שריון משוכלל ומסכות כדי להפחיד את יריביהם. לדעת פינה, זו הייתה ציוויליזציה צבאית… שבה החמולות השונות היו נלחמות זו בזו[53]  (למרות שבנוראגים לא נמצאו הרבה כלי נשק). פסלונים אלו, חלקם מתוארים בכישרון, עד לפרטי פרטים, הוכנו בטכניקה של "שעווה אבודה". הם מזכירים מאד פסלונים שנמצאו באתרים אטרוסקיים במרכז איטליה[54] בקמפניה ודרום יותר, במושבה היוונית קורטיני (Crotone)[55].

פסלים לא מעטים מייצגים את השור, שאפיין גם את התרבות הפרה-נוראגית, או יצורים שנראים כחצי שור – חצי אדם, בדומה למינוטאור של התרבות המינואית בכרתים[56]. כמו כן נמצאו יצורים אנושיים שלהם ארבע עיניים וארבע זרועות. ופסלון של אייל בעל שני ראשים, שמין הסתם יש לו משמעות דתית. בעל חיים מקודש נוסף הוא היונה. כמו כן נמצאו דיסקים מסותתים, מעוטרים בסימנים גיאומטריים, הידועים כ"פינטאדרה" (pintadera), שתפקידם טרם הוגדר. אלמנט חשוב בדת הנוראגית הוא הפוריות, המתקשרת לכוח הזכרי של השור והשמש ולכוח הנשי של המים והירח. לדעת כמה מומחים, הופעת פסלים בסגנון ים תיכוני, של אמא אדמה והאל האב (Babai)., מלמדים על קשרים תרבותיים עם מזרח הים התיכון. ייצוגם של גיבורים מיתולוגיים כמו נוראקס (Norax), דארדוס (Sardus), יולאוס (Iolaos), ואריסטאוס (Aristeus)  מלמדים שהם קיבלו מעמד של אלוהויות.

ברוזנטי נמצאו בכול רחבי סרדיניה, בנוראגי, בקברים ובמקדשים. אבל מספר בלתי רגיל נמצא בשבעים הבארות הקדושות , שנבנו ברחבי סרדיניה, דבר שהוביל חוקרים לחשוב שהם היו מנחות שהוגשו לאלים.

החפירות הארכיאולוגיות מלמדות, שהתושבים הנוראגיים, היו מתכנסים במועדים קבועים במהלך השנה, במקומות מקודשים, שהיו מאופיינים במדרגות ישיבה ובאר קדושה. בכמה מקומות, נמצאו מקדשים מלבניים, עם חדר מקודש (או דביר), שמן הסתם הוחזקה בו אש התמיד[57]. שמותיהן של האלוהויות אינם ידועים, אבל סביר להניח שהם היו קשורים אל המים אל גרמי השמים ואל מועדי יום השוויון, היום הארוך והיום הקצר בשנה.

הקרמיקה הנוראגית מצטיינת בצורות מיוחדות ובעיבוד שונה מזה של כלי החרס שנמצאים בארץ, בסוף תקופת הברונזה המאוחרת וראשית תקופת הברזל. חלק מהשוני נעוץ בחיפוי המזוגג והכהה של הכלים, הנעדר לגמרי מהכלים של תקופות אלו בארץ .הייחודיות של הנוראגים מביאה להנחה שהתרבות המיוצגת על ידם היא מקומית, נעוצה במסורות תרבותיות מקומיות. יש הנחה שהתרבות הנוראגית בשיאה, בתקופת הברונזה המאוחרת, זכתה לפריחה מופלאה, בשל מחצבי הנחושת והעופרת עבור יצור הברונזה  של העולם העתיק ואפשר פריחה תרבותית ייחודית. כששקעה התרבות של תקופת הברונזה, במאה העשירית לפני הספירה לערך, הפכו חלק מהנוראגים למקדשים. על כך מעידים מזבחות האבן שנמצאו בתוכם, שעוצבו בצורה של נוראג שלם.

החוקרים הראשונים טעו לחשוב שזמנם של הנוראגים אלף שנה יותר מאוחר והשוו אותם לתרבות האטרוסקית. היוונים שחשבו שסרדיניה הוא האי הגדול ביותר בים התיכון ותיארו אותו כמקום מופלא של חופש ואושר – מכנים את המבנים שראו כ"דדאליים" (daidaleia)- כי ייחסו אותם לדדלוס (Daedalus), שאחרי שברח מכרתים לסיציליה, עבר משם עם מתיישבים יוונים, לסרדיניה.

אריסטו כתב בספרו, 'על דברים נפלאים שנשמעו': "אומרים שבאי סרדיניה מצויים בנינים יפים רבים, מסודרים בסגנון היווני הקדום. בין השאר, מבנים בעלי כיפה, מעוצבים בשלל צורות. האומרים שהללו נבנו על ידי יוליאוס בן איפיאלס, יוצא חלציו של הרקלס, בזמן שכבש את התספיאנים והפליג אל המקומות האלה, כדי ליישב אותם. הדבר נעשה בשל תביעתו על האי, משום מוצאו מהרקלס, אדון כול הארצות לפאת מערב".[58].

תושבי סרדיניה המקוריים, הסארדים, היו כנראה ממוצא ליגורי היו רועים, חקלאים ולוחמים, התרכזו בעיקר בהרי מרכז האי. יתכן שהשרדן, הנזכרים בין גויי הים (The Sea People) [59], שפלשו למצרים בתקופתו של רעמסס השלישי, במאה ה-13 לפני הספירה, היו סארדים.

הקואליציה של גויי הים כללה חמישה שבטים: הפלישתים, הסֶקֶל, השֶקְלֶש, הדַנָנֻ והוֶשְוֶש. לאלה הוסיף רעמסס, בפפירוס בן אותו הזמן, את שבט השרדנה (Shardana). מעדויות שונות ומחפירות ארכיאולוגיות ברחבי הים התיכון, אנו יודעים שגויי הים השמידו את התרבות המינואית בכרתים, את התרבות המיקנית ביוון של תקופת הברונזה, את העיר טרויה ואת האימפריה החיתית. אחר כך נפגע ונהרס הסדר החברתי והפוליטי בכנען ובסוריה. גויי הים היו גם הגורם החשוב ביותר שהרס, בנוסף לגורמי פנים, את העולם הידוע של תקופת הברונזה באזור הים התיכון. בכך פתחו עידן חדש, שהישראלים היו כבר חלק ממנו[60].

על קיר המקדש של רעמסס הופיעו, בנוסף לכתובות, גם תבליטי ענק שאיירו את המלחמה בין הצבא והצי המצרי לבין גויי הים. קטע אחד של התבליטים מוקדש למלחמה ביבשה, וקטע האחר למלחמה בים. התבליטים של מקדש מדינת האבו (Medinat Habu) והכתובות ההיסטוריות הם התעודה המפורטת ביותר המתארת את גויי הים. רעמסס השלישי הצליח לעצור את גויי הים. לאחר תבוסתם, אמר המלך: "הושבתי אותם במצודות ונתתי להם מנות מאוצרי". ובכך הפך רעמסס השלישי חלק מגויי הים לשכירי חרב שלו.

מיד עם פענוח הכתובות במדינת האבו, ראה דה מאספרו, את הדמיון הלשוני בין השמות של חלק מהשבטים של גויי הים לבין שמות האיים: מוצא השַרְדָנָה, שיער, הוא מסרדיניה; את הסֶקֶל צירף לסיציליה. אך לדבריו לא היה שמץ של הוכחה. יתרה מזאת, עד עתה, לאחר מאה שנות מחקר, לא היה ידוע דבר על מוצא השבטים. הפלשתים מופיעים במקרא כגדולי האויבים של ישראל; אך תולדותיהם של שאר השבטים לוטים בערפל. יגאל ידין הציע שהדננה (הדַּנָּאִים (Δαναοί), התמזגו לימים עם שבט דן. לפי דעתו, הדנאים המוכרים לקוראי ה'איליאדה', כאחד משמותיהם הנפוצים של שבטי היוונים, על שם דנאוֹס מלך לוב, שהיה בנו של מלך מצרים, ונכדו של פוסידון, אל הים והספנים[61]: השרדנה, הסקל והאחרים כאילו התנדפו באוויר, והמקורות ההיסטוריים נשארו אילמים לגבי גורלם.

השרדנה מוזכרים במכתבי אל עמרנה[62] ובכתבי אוּגָרִית (ראס שמרה שצפון ללטקייה). המכתבים מגְּבַל (ג'בייל שמצפון לביירות) מוכיחים שהשרדנה הגיעו למזרח הים התיכון כבר במאה ה-14 לפנה"ס, ובכך קדמו בהרבה לפלשתים ולשאר השבטים מגויי הים. כבר בתקופה זו שימשו כשכירי חרב בצבאות השונים. רעמסס השני, מגדולי הפרעונים בשושלת ה-19 (1220-1290 לפנה"ס לערך). צירף את השרדנה לצבאו כשכירים ואף הכניס אותם למשמר הראש שלו, כפי שעולה מתבליטי קרב קדש, על מצבת ניצחון מהעיר טאניס (צוען) שבדלתא, חקוק  הקטע הבא: "השרדנה עם הלב המרדן… אותם. ספינות מלחמה עצומות באמצע הים… לפניהם". במסגרת ההכנות לקרב קדש הוא כותב כך: "והנה עתה, הוד מלכותו הכין את חיל הרגלים שלו, את מרכבותיו, את השרדנה משבי הוד מלכותו, שאותם הביא בעקבות ניצחונותיו, מצוידים בכל הנשק על פי פקודות הקרב.

השרדנים נודעו כלוחמי מרכבות מעולים, שהמצרים ואומות אחרות שמחו לצרפם לצבאותיהם כשכירי חרב. הם הופיעו במזרח הקדום כמאה שנים לפני גויי הים האחרים, במאה ה־14 לפני הספירה, ושירתו כחיילים אצל נסיך גבל. לאחר מכן הם היוו חיל שכירים מיוחד בצבא המצרי, והרכיבו את גדוד שומרי הראש של רעמסס השני המהולל בקרב קדש נגד החיתים (1280 לפני הספירה).השרדנה נחשבו ללוחמים מהוללים, שהמצרים ואומות אחרות שמחו לצרפם לצבאותיהם כשכירי חרב. הם הופיעו במזרח הקדום כמאה שנים לפני גויי הים האחרים, במאה ה־14 לפני הספירה, ושירתו כחיילים אצל נסיך גבל. לאחר מכן הם היוו חיל שכירים מיוחד בצבא המצרי, והרכיבו את גדוד שומרי הראש של רעמסס השני המהולל, בקרב קדש נגד החיתים (1280 לפני הספירה). בתבליטים מופיעים השרדנה כשהם חובשים קסדה מיוחדת, שזוג קרניים בולט ממנה, ואוחזים חרב ארוכה ומגן עגול. לאחר תבוסתם ב־1180 לפני הספירה, הושיב אותם רעמסס השלישי ב"מצודות", ומאה שנים מאוחר יותר סיפר כוהן מצרי בשם אמנופה (Amenope), ברשימת השמות שלו (Onomasticon of Amenope), כי השרדנה יושבים בכנען, צפונית למקום מושבם של הפלשתים[63].

לאחר מכן הם נעלמו. המלומד הגרמני אלברכט אלט (Albrecht Alt) קרא להם באחד ממאמריו "השבט האבוד"[64]. שום יישוב שלהם לא נמצא, וגם לא נמצא זכר לתרבותם החומרית. הדבר עמד בסתירה משוועת לתפקיד המרכזי שמילאו בדרמה של גויי הים.

לבושם וציודם האופייני של השרדנה היה דומה לגויי הים האחרים, פלישתים, ת'כר, או סיקוליים, (ששרידיהם נמצאו גם בתל דור שבחוף הכרמל)[65], הדנאים ואחרים, פרט לקסדה. ציוד זה כלל מגן מאורך, חרב עם להב ארוך, בגד בעל עיבוד דמוי צלעות מעור או מתכת, שמלה קצרה וקסדה בעלת שתי קרניים בולטות. קסדה אחרונה זו אפיינה רק את השרדנה. מקור המידע על שריונם ושאר הציוד בתבליטים שנתגלו על הקיר המזרחי של מדינת האבו, מקדש המוות של רעמסס השלישי, (1185 עד 1150 לפנה"ס לערך) מהשושלת ה-20 במצרים, הנמצא ממערב לנילוס וממול לעיר לוקסור. כבר עם פענוח ופרסום כתובותיו של מלך זה, על ידי האגיפטולוג הצרפתי גסטון מַסְפֵּרוֹ ( (Gaston Camille Charles Maspero; הציע הנ"ל (מי שטבע את המונח "גויי הים"), את הקשר בין השם "שרדנה" לאי סרדיניה. הצעה  שהועלתה רק על פי דמיון השם, ללא סימוכין נוספים. מאז חזרו חוקרים שונים לרעיון של מאספרו, אך ללא הוכחות, הוא נשאר בבחינת תאוריה.

ב-2001 הציע פרופ' אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה, קשר חדש אל השרדנה. באתר אל-אחוואט (el-Ahwat) שליד הישוב קציר, מעל נחל עירון, שפירושו שמן הוא "הקירות" או "החומות". ערמות האבן הן שהעניקו למקום את שמו. באתר שנחפר בין 1993 ל-2000, התברר שהאתר מוקף בחומת ענק, שרוחבה שישה עד שמונה מטרים[66]. זאת ועוד, נתגלתה ארכיטקטורה בעלת דמיון למבנים הנוראגיים באי סרדיניה[67]. באל-אחוואט נתגלו מסדרונות ומבנים בשיטת 'הכיפה המדומה' (falsedome). שהוגדרו כיחידאיים במזרח הים התיכון  ודומים לאלה של התרבות הנוראגית (Nuraghic) סרדיניה,[68].[69]

זרטל מביא חיזוק לטענתו, בשם "סיסרא", שמקור שמו לא הובן עד עתה. הוא הציע את הקשר הלשוני לעיר סאסארי (Sassari) בצפון סרדיניה. כידוע, חלק ניכר משמות המשפחה קשור בעיר המוצא. שתי חוליות נוספות למעבר השם נתגלו באי כרתים, שם פוענח השם "סייסרה" (Seisara) כשם תֵּאוֹפוֹרִי[70] ממוצא סרדיני (וכן בעיר אוגרית (ראס שמרה שבצפון סוריה). בארכיון אוגרית[71] מצא  הארכיאולוג ויליאם אולברייט ((William Foxwell Albright, את שמו של נסיך בשם סי-סא-רואה (Si-sa-ru-wa), שנקשר כנראה למושבה השרדנית שהייתה בעיר בתקופת הברונזה המאוחרת. המסקנה מכאן שסיסרא הוא שם שושלתי ממוצא סרדי, שהגיע למזרח התיכון עם השרדנה. סיסרא היה כנראה גנרל שרדני, שעמד בראש קואליציה של הכנענים עם גויי הים.

אפשר לומר שהשרדנה הם אפיזודה במרקם ההיסטורי העשיר של כנען. הם היו שבט אחד בין רבים. קבוצת אוכלוסין, שמנתה מאות ואולי כמה אלפים, שאבותיהם הגיעו מסרדיניה, נכדיהם ואולי אפילו ניניהם שימרו קצת מהבניה הנוראגית: רק כמה אלמנטים ולא יותר. לאחר שירותם בצבא המצרי, הם התיישבו על הקרקע במורדות הר אמיר והקימו מושבות מבוצרות בפיקוח מצרי. כשרפתה קצת האחיזה המצרית בכנען, הם יכלו לצאת לעצמאות ובתקופה זו כנראה חברו לכנענים והתערבבו בהם[72]. התגלית המפתיעה מעלה שפע שאלות: מדוע עזבו השרדנה את האי העשיר? מה היה אופי יישוביהם ושלטונם? איזו דרך עשו בים עד שנחתו בחוף המזרחי של הים התיכון? השאלות הללו פותחות בפני חוקר תרבויות הים התיכון אופק חדש לגמרי של כיווני מחקר בין־תחומיים, שבאמצעותם אולי נעמוד סוף־סוף על המסתורין של גויי הים[73].

ראובאתר זה: טיול בעקבות דבורה , ברק וסיסרא

קשרים תרבותיים

מלבד העדר הסבר מספק לצורה המיוחדת של המבנים, אחת הבעיות העיקריות שעימה מתמודדים החוקרים נעוצה ביחידאיות של התרבות הנוראגית.. נושאי התרבות הנוראגית קרובים באופיים לתרבויות נוספות בנות זמנם, שהתפתחו במערב הים התיכון, אם כי, זיהוי אל אחוואט כאתר נוראגי אינו מקובל על מרבית החוקרים, בראשם ישראל פינקלשטיין, ששלל את הזיהוי מכול וכול[74].

פרט לסרדיניה עצמה, נמצאו מבנים נוראגיים מועטים רק בקורסיקה, בסיציליה ובאיים הבלאריים. כך למשל התרבות הטאליוטית (Talaiotic), שהתפתחה באיים הבלאריים והתרבות הטורנית (Torrean) של דרום קורסיקה. יש הסכמה כי הנוראגים של סרדיניה השפיעו על הקמת הטלאיוטים (talaiots)[75] של האיים הבלאריים מנורקה (Menorca) ומיורקה[76].

התרבות הטליוטית (Talaiotic Culture) הוא הכינוי שניתן לחברה שהתקיימה באיים הגימנסיים  [77](Gimnesias, שהם האיים הבלאריים המזרחיים ביותר, בתקופת הברזל. מקורותיה הם מסוף האלף השני לפני הספירה, שמה נגזר מהטליוטים (Talayot), שהם סוג של מגאליתים והמבנים הנפוצים והסמליים ביותר מהתקופה הפרהיסטורית של האיים הבלאריים. הטליוטים מתוארכים לשנת 1,000 לפני הספירה. ישנן לפחות כ-274 טליוטים ליד יישובים. בעוד שלחלק מהטליוטים יש תפקיד הגנתי מובהק, ייעודם של טליוטים אחרים אינו ברור. יש המאמינים שהם שימשו לתצפיות ואיתות למגדלים[78].

עד שלהי המאה ה-20, הייתה תאוריה שהתרבות הטליוטית נוצרה מתוך אינטראקציה בין עמים חדשים ממזרח הים התיכון ותרבות האיים המקומית, בצורה של פלישה תוקפנית, או אולי כהתבוללות שלווה. התרבות הטליוטית התעוררה במקביל להתרחשות המשבר שנגרם על ידי גויי הים, אשר חולל מהפכה בחברות בחלק זה של הים התיכון עד המאה ה-13 לפני הספירה. תאוריות אלו התבססו בעיקר על שרידים ארכיטקטוניים הקיימים בשפע על מיורקה ומנורקה. העם הטליוטי נחשב לגזע לוחמני, בשל שפע הטליוטים או מגדלי ההגנה וקיומן של עיירות מוקפות חומה[79]. בנוסף, הטליוטים היו דומים במובנים רבים לנוראגים של סרדיניה, מה שמחזק את התאוריה שהעם הטליוטי היה ממוצא סרדי[80].

בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, טליוטים החלו להתרבות על מיורקה, או שהופיעו בצורה מבודדת כאבן גבול טריטוריאלית, או בעיירות, אך לרוב קובצו יחד במרכזים טקסיים. במיורקה, מרכזי טקסים אלה היו בשפע כמו העיירות עצמן. חלקם כללו קבוצות קטנות של מבני אבן (טליוטים, רגמים), הפזורים על פני האי, ולעיתים קרובות שימשו כאבני גבול בין העיירות. חלק ממרכזי הטקס הללו כללו שורה של עד שבעה מבני אבן לאורך מרחק של יותר מחצי קילומטר. השפע של מרכזים אלה משמש עדות לחשיבותם: ככל הנראה הם היו המקום שבו נפתרו מחלוקות תכופות, ושם חגגו חגיגות שונות. המרכזים שימשו גם לוח שנה עונתי וכלכלי (פעילויות כלכליות כמו זריעה, קטיף, ציד), שבו יכלו להיפגש צעירי עיירות שונות (ובכך הבטיחו זיווגים בין אוכלוסיות שונות).

יש קשר ברור בין הנוראגי לבין הטורי (torri) , שהוראת שמם "מגדלים", שבקורסיקה, מדרום לאג'סיו[81] . מבנים אלו הם פרי יצירתם של נושאי התרבות הטוראנית, אותה גילה הארכיאולוג הצרפתי רוז'ה גרוז'אן (Roger Grosjean), שפעל שם משנות החמישים של המאה ה-20 ואילך[82]. התרבות הטוראנית התפתחה בקורסיקה רק בסוף האלף השני לפני הספירה, סוף תקופת הברונזה שם (תקופת הברזל אצלנו). שמה נלקח מן המילה הלטינית Torre, שפירושה מגדל. המבנים הטוראניים הפשוטים ביותר, מצטיירים כמבנה עגול, דמוי מגדל, שמסדרונות בתוכו. ידוע במיוחד האתר קוקורוזו (Cucuruzzu), המאפיין את תרבות המגדלים הטוראנית[83]. זהו אתר קטן, שקוטרו כ-50 מ',  שנחפר אף הוא על ידי רוז'ה גרוז'אן, המסורות והעקרונות של הבניה, נלקחו מהתרבות הנוראגית, אף על פי שאין בכול קורסיקה ולו נוראג אמיתי אחד. בין קווי הדמיון אפשר למנות את שיטת הבניה, את חוסר האחידות בקווי הקירות, את השימוש בגומחות ובמסדרונות ומעל לכול, את האלמנטים העגולים, הבנויים מאבן, המקורים ב"כיפה מדומה"[84]. כמו ה"תולוס" היווניים, הקרויים פה cabanes. לאחר היכרות לא ארוכה עם הנוראגים של סרדיניה, ברור שמדובר באותן מסורות, באותו עולם ובאותה מסורת ארכיטקטונית[85].

אין בנמצא מקורות כתובים. לא ברור מדוע ההיסטוריונים היוונים והרומאים, שהרבו לכתוב על מצרים, פרס וארץ ישראל, כמעט ולא תיארו את התרבות הסרדית. לא ברור מה היו המגעים בין התרבות הנוראגית למזרח – אין ספק שהיו קשרים אך לא ברור אם בתיווך מיקני או עצמאי . גורמים אלו החדירו לתרבות הנוראגית,  יסודות זרים, כמו פולחן המים הקדושים, מצבות של ענקים ופסלים מברונזה. בעוד שבאזורים אחרים יש תקופת אופל תרבותית, בסרדיניה ממשיכה פריחה גם לאלף הראשון לפני הספירה. מופיעים פסלי אבן גדולים, המחקים את הצלמיות מהברונזה ומקדימים פיסול יווני ומעידים על מעבר מחברה שבטית לחברה עירונית. בוודאי כתוצאה מהגעת הפניקים.

להמשך קריאה, ראו באתר זה: תולדות סרדיניה בעת העתיקה.

הערות

[1] Broodbank, C. (2006). The origins and early development of Mediterranean maritime activity. Journal of Mediterranean Archaeology, 19(2), 199.

[2] Lo Schiavo, F. (2003), "The problem of early tin from the point of view of Nuragic Sardinia", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F. (eds.), The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 121–132

[3] Mellaart, James : Çatal Hüyük, A Neolithic Town in Anatolia, London, 1967;  Guide book of "The Anatolian Civilizations Museum"` Lecture of Dr. R. Tringham, The Neolithic World of Çatalhöyük, at the University of Leuven

[4] צלמונה, יגאל (עורך), 40 יצירות-מופת של יופי וקדושה מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2005

[5] Roller, Lynn Emrich (1999). In Search of God the Mother: The Cult of Anatolian Cybele. Berkeley and Los Angeles, California: University of California Press

[6] https://en.wikipedia.org/wiki/Mother_goddess

[7] Ugas, Giovanni (2005). L'Alba dei Nuraghi. Cagliari: Fabula editrice. .

Maria Grazia Melis (2014). "Silver in Neolithic and Eneolithic Sardinia, in H. Meller/R. Risch/E. Pernicka (eds.), Metalle der Macht – Frühes Gold und Silber. 6. Mitteldeutscher Archäologentag vom 17. bis 19. Oktober 2013 in Halle (Saale)". Halle: Landesmuseums für Vorgeschichte Halle.

[8] Maria Grazia Melis (2014). "Silver in Neolithic and Eneolithic Sardinia, in H. Meller/R. Risch/E. Pernicka (eds.), Metalle der Macht – Frühes Gold und Silber. 6. Mitteldeutscher Archäologentag vom 17. bis 19. Oktober 2013 in Halle (Saale)". Halle: Landesmuseums für Vorgeschichte Halle.

[9] James McNish , The Beaker people: a new population for ancient Britain, 22 February 2018

[10] Giovanni Lilliu, Arte e religione della Sardegna prenuragica, p.132, https://www.nhm.ac.uk/discover/news/2018/february/the-beaker-people-a-new-population-for-ancient-britain.html

[11] סודו של ססרא, עמ' 184

[12] "Domus de Janas in Sardegna". Archived from the original on 2016-03-04.

[13] Domus de Janas, Portale Sardo Archived March 4, 2016, at the Wayback Machine

[14] Christine Hobson, Exploring the World of the Pharaohs, Thames & Hudson Ltd., 1997. p.85

[15] Contu, Ercole (2006). La Sardegna preistorica e nuragica. Volume 1: la Sardegna prima dei nuraghi [Prehistoric and Nuragic Sardinia. Volume 1: Sardinia before the nuraghi] (in Italian). Carlo Delfino editore

[16] https://es.wikipedia.org/wiki/Los_Millares

[17] Ercole Contu, Sardegna Archeologica – L'Altare preistorico di Monte D'Accoddi, p. 65

Giovanni Lilliu, Arte e religione della Sardegna prenuragica, p.132

[18]  Giovanni Lilliu, La civiltà dei Sardi, p. 362, La civiltà nuragica pp. 25-27

[19] דּוֹלְמֶן הוא מבנה מגליתי, כלומר בנוי מאבנים גדולות, שמקורו לרוב בתקופות הטרום־היסטוריות המאוחרות וההיסטוריות הקדומות. הדולמנים מקושרים לרוב לקבורה. הדולמנים עשויים ממספר אבנים גדולות (מגליתיות) הערוכות במבנה, (לעיתים מבנה פשוט של שתי אבנים מאונכות שעליהן אבן ראשה מאוזנת, ולעיתים מבנים מורכבים בהרבה) יש שסוברים שהם במקור היו מכוסים באבנים נוספות או באדמה, אשר שימשו כתא קבורה. אלה התפזרו עם השנים, ונותר רק המבנה המגליתי. פירוש השם דולמן הוא "שולחן אבן" (בברטונית: "דול" – שולחן, "מן" – אבן).] מילים בשפות אירופיות אחרות, כגון "Hünenbetten" בגרמנית ו-"Hunebed" בהולנדית מרמזות כי אלה נחשבו למיטותיהם של ענקים. דולמנים רבים אופייניים לתקופה הנאוליתית באירופה, והיו בשימוש עד לתקופת הברונזה. (. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 111)

[20] מנהיר (צרפתית: Menhir) הוא מגלית (אבן גדולה) גדול וניצב ממקור אירופאי פרהיסטורי. צורתו מלבנית לרוב, כשקצהו העליון מחודד בצורה גסה. למנהיר צורה פאלית, ולכן חוקרים רבים מתייחסים אליו כמייצג את דמות הזכר. המילה "מנהיר" שימשה לראשונה בידי ארכאולוגים מן המאה ה-19 על בסיס המילה הברטונית העתיקה שפירושה "אבן ארוכה". בברטונית המודרנית (המדוברת במערב צרפת) הביטוי המקובל הוא "פאולבן" (Peulvan).כיום, אין בידינו ידע אודות ההקשר התרבותי בו נוצרו המנהירים. עד לתקופה האחרונה, הם נחשבו שייכים לתרבות אנשי ביקר, שאכלסו את אירופה באלף השלישי לפני הספירה בשלהי התקופה הנאוליתית ובתחילת תקופת הברונזה. אך מחקרים עדכניים בנוגע לגילם של המנהירים בברטוניה מצביעים על מקור קדום יותר, מלפני כ-6,000 או אף 7,000 שנים.

[21] כמה וכמה אתרים חשובים של התרבות המגאליתית התגלו בדרום מערב קורסיקה, הגדול שבהם הוא פילטוזה (Filitosa) ובו צבר של מנהירים ומבנים אחרים, על גבעה, בעמק מוקף הרים.

[22] היפוגאום (לטינית Hypogeum או Hypogaeum, רבים Hypogea; מיוונית "היפו" – תחתי ו"גאה" – קרקע) הוא מבנה תת-קרקעי, בדרך כלל קבר או מקדש, מהתקופה שקדמה לנצרות (מבנה זהה מהתקופה הנוצרית מכונה קטקומבה). בדרך כלל ישנן בהיפוגאום גומחות לשם הטמנת אפר או שרידי אדם, אם כי המושג עשוי להתייחס לכל מבנה עתיק או לחלק ממבנה כזה הבנוי מתחת לקרקע. ההיפוגאום הידוע ביותר הוא הזה של חל-ספליני  (Ħal Saflieni) בפאולה (Paola) שבמלטה.

[23] Lilliu, Giovanni (1982). La Civiltà Nuragica (PDF). Sassari: Delfino. Archived from the original (PDF) on 2012-05-14 – via Book on line from Sardegnadigiltallibrary.it.

[24]  טירינס הייתה עיר ביוון העתיקה אשר שכנה במישור ארגוס, כ-20 ק"מ דרומית-מזרחית למיקנה, בצפון-מזרחו של חצי האי פלופונסוס. סמוך מאוד לחומה המערבית של העיר עובר הכביש המוליך כיום מאתונה לנַאפְפְּלִיוֹ ואל חוף הים האגאי הסמוכים אל התל מדרום. בשנת 1999 הוכרז האתר הארכאולוגי של טירינס, יחד עם זה של מיקנה, כאתר מורשת עולמית.

[25] סודו של ססרא, עמ' 188

[26] Oxford English Dictionary (online ed.), s.v. nuraghe

[27] אדם זרטל, סרדיניה וישראל

[28] Sardinia's mysterious beehive towers: https://www.bbc.com/travel/article/20221017-nuraghi-sardinias-mysterious-beehive-towers

[29] Margaret Guido, Sardinia, (Ancient peoples and places), 1963

[30] it:Museo archeologico nazionale di Nuoro, Il Sarcidano: Orroli, Nuraghe Arrubiu at www.museoarcheologiconuoro.beniculturali.it. Archived 2015-06-30 at the Wayback Machine

[31] https://whc.unesco.org/en/list/833/

[32] המחקרים שנערכו באתר בין השנים 1949 ו-1956 אישרו כי היה נושב עד למאה ה-1 לפנה"ס, דהיינו לאחר שהאי נכבש על ידי הרומאים, אם כי נמצאו מספר עדויות להתיישבות שהמשיכה במקום עד המאה ה-3.

[33] Marco Rendeli, Sant’Imbenia and the Topic of the Emporia in Sardinia, PRESSES UNIVERSITAIRES DE LA MEDITERRANEE., 2018 , pp 191-204

[34] Marco Rendeli, Sant’Imbenia and the Topic of the Emporia in Sardinia, PRESSES UNIVERSITAIRES DE LA MEDITERRANEE., 2018 , pp 191-204

[35] Marco Rendeli & De Rosa beatrice, Projecte Santa Imbenia., Nova Descobertes Arqueologiques, L’alguer, 2010, pp 7-18.

[36]

rendeli marco, Sant’Imbenia and the Topic of the Emporia in Sardinia, PRESSES UNIVERSITAIRES DE LA MEDITERRANEE, 2018, , pp 191-204

[37] https://www.italia.it/en/sardinia/things-to-do/barumini-the-nuraghi

[38] אדם זרטל, "עיוני עירון", קתדרה 97, (2000), עמ' 25-7.

[39]

סטונהנג' (Stonehenge) הוא מונומנט פרהיסטורי השוכן במישור סולסברי שבמחוז וילטשייר באנגליה, כ-8 קילומטרים צפונית לעיר סולסברי. סטונהנג' הוא אחד מהאתרים הפרהיסטוריים המפורסמים בעולם, והוא מורכב מתעלה מעגלית רדודה שעל גדתה הפנימית בנויה סוללת עפר המקיפה מעגל גדול של אבנים עומדות שבמרכזו חמישה טריליתונים בצורת פרסה. הארכאולוגים סוברים שהאבנים העומדות הוצבו במאה ה-22 לפנה"ס, והסוללה המקיפה אותם ביחד עם התעלה, המרכיבים את החלק הקדום ביותר של המונומנט, מתוארכים למאה ה-31 לפנה"ס. ראו בהרחבה באתר זה: מעגליה אבנים המיסתוריים.

[40] סודו של ססרא עמ' 179-180

[41] סודו של ססרא, עמ' 123

[42] https://www.bbc.com/travel/article/20221017-nuraghi-sardinias-mysterious-beehive-towers

[43] סודו של ססרא, עמ' 186-188

[44] Blake, Emma (April 2001). "Constructing a Nuragic Locale: The Spatial Relationship between tombs and towers in Bronze Age Sardinia". American Journal of Archaeology. 105 (2): 145–161.

[45] זרטל, סרדיניה וישראל

[46] Andreoli, Alice (July 27, 2007). "L'armata sarda dei Giganti di pietra". Il Venerdì di Repubblica. Rome: Gruppo Editoriale L'Espresso: 82–83.

[47] Leonelli, Valentina (2012). "Restauri Mont'e Prama, il mistero dei giganti". Archeo. Attualità del Passato (in Italian): 26–28. Retrieved November 21, 2012.

[48] ראו באתר זה: התרבות המיקנית

[49] Campus, Franco; Leonelli, Valentina; Lo Schiavo, Fulvia. "La transizione culturale dall'età del bronzo all'età del ferro nella Sardegna nuragicain relazione con l'Italia tirrenica" (PDF). beniculturali.it. Bollettin o di Archeologia Online (in Italian). Archived from the original (PDF) on 2016-09-24. Retrieved 2017-07-30.

[50] — Giovanni Lilliu, La civiltà dei Sardi, p. 362, La civiltà nuragica pp. 25-27

[51] אדם זרטל, סודו של ססרא, מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, , דביר 2010, עמ' 95-96

[52]Vulci, Vetulonia, Populonia, Magione

.

[53] https://www.bbc.com/travel/article/20221017-nuraghi-sardinias-mysterious-beehive-towers

[54]

[55] ראו באתר זה: האטרוסקים

[56] ראו באתר זה: התרבות המינואית.

[57] Lilliu, Giovanni. "Arte e religione della Sardegna nuragica",( Archived from the original (PDF) on 13 November 2012.

[58] אריסטו, על דברים נפלאים שנשמעו, סעיף 100, מצוטט בסודו של ססרא, עמ' 109.

[59] גויי הים הוא שם כולל לקבוצות עמים שפשטו במאה ה-13 לפנה"ס, מאיי הים התיכון על התרבויות המבוססות במזרח – הפיניקית, החיתית, המיקנית, המצרית. מקור המונח באגיפטולוגיה בה הוא מסתמך על תיעוד מצרי רב שנים, המתאר קבוצות של פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של הים התיכון, וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון רעמסס השלישי, בן השושלת ה־20.

במשך הזמן, עם התרחבות המחקר, הורחב השימוש במונח לתיאור אותם עמים שהגיעו בדרך הים לחופים המזרחיים של הים התיכון גם לפני תקופה זו, ושישבו בו גם לאחריה, ותרבותם מקורה בים האגאי ובאיי הים התיכון. סברה מקובלת היא שפשיטות גויי הים, שהיו מצוידים בנשק ברזל מול הברונזה של התרבויות הוותיקות, הן שהביאו עמן את ימי הביניים הקטנים: תקופה בה נמחקה התרבות המיקנית על הכתב העתיק שלה, ליניאר B, נחרבה האימפריה החתית, התרבות הפיניקית המזרחית ספגה מהלומה קשה ממנה התאוששה רק לאחר כמחצית האלף, ואילו מצרים נדחקה מארץ ישראל (מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמיחי מזר, האוניברסיטה הפתוחה (1990) – יחידה 8.3

Ayelet Gilboa‏, Sea Peoples and Phoenicians along the Southern Phoenician Coast – A Reconciliation: An Interpretation of Šikila (SKL) Material Culture. Bulletin of the American Schools of Oriental Research 337: 47 – 78)

[60] זרטל, סרדיניה וישראל

[61] יגאל ידין, "ודן, למה יגור אניות", במערבו של גליל

[62] The Amarna Letters Megaera Lorenz https://web.archive.org/web/20020619125300/http://www.courses.psu.edu/cams/cams400w_aek11/amarnal.html

[63] האונומסטיקון של אמנופה הוא מסמך ממצרים העתיקה המתוארך לסוף המאה ה-12 לפנה"ס או ראשית המאה ה-11 לפנה"ס, ימי השושלת ה-20. אונומסטיקון כולל קטלוג של 610 גופים מנהליים/מונחים במבנה היררכי. זו אינה רשימה פשוטה של מונחים. האונומסטיקון נקרא על שמו של אמנופה המופיע בו כסופר שכתב את הרשימה. אין מידע לגבי זהות הכותב. האונימסטיקון ידוע ממספר טקסטים שנמצאו, חלקם מתקופת הביניים השלישית השושלות ה-21 וה-22 (בין מחצית המאה ה-11 ועד מחצית המאה ה-8 לפנה"ס). הטקסטים נכתבו על גבי פפירוס, לוחות עור וחרס. הטקסטים לא היו שלמים. אחד העותקים השמורים ביותר שנמצאו, נכתב על גבי פפירוס, והוא נמצא באל-חיבה שבמצרים התיכונה. עותק זה נרכש על ידי האגיפטולוג הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב שרכש גם את מגילת ון אמון. העותק שוכן היום במוזיאון פושקין במוסקבה. עותק זה שימש כבסיס לספרו של האגיפטולוג הבריטי אלן גרדינר שיצא לאור בלונדון בשנת 1947 בשלושה כרכים: Ancient Egyptian Onomastica. המסמך נחשב כמקור חשוב לאגיפטולוגים החוקרים את מצרים העתיקה בנושאי המשפט הפרעוני, הממשל והכהונה, הגאוגרפיה, הכלכלה והארגון הפוליטי של עמי האזור בתקופת הממלכה החדשה.

• [64] F. Albright, "Albrecht Alt", Journal of Biblical Literature, 75 (1956), 169–173

[65] ראו באתר זה: תולדות טנטורה.

[66] אדם זרטל" חומות האבן, סרדיניה וישראל, מסע אחר, און ליין

[67] אדם זרטל, סודו של סיסרא – מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, הוצאת דביר, 2010.

[68] אל-אחוואט הוא אתר מבוצר ששטחו 30 דונם. הוא בוצר בחומה רחבה (6 מטר) ומגדלים, וכן שער מבוצר בצפון. האתר מתוארך לתקופה בין 1210 ל-1150 לפנה"ס, לערך. נמצא בו ממצא קטן רב ובעל ערך כרונולוגי: כעשר חרפושיות מצריות, שהחשובה בהן היא של רעמסס השלישי עם שמו המלכותי, פסלונים וחותמות, וכן ראש של יעל עשוי שנהב. הראש הנ"ל שימש לעיטור וקישוט של כלי פאר, לרוב מבהט. הממצא הארכאולוגי הנ"ל וכן החרסים הרבים מעידים על אתר קצר ימים, שננטש לחלוטין כ-50 שנה לאחר הקמתו

[69] האתר שוכן על מדרון גבוה של קמר אום אל־פחם וצופה אל כל רוחבו של הכרמל, אל זכרון־יעקב, אל מישור החוף ואל הרי השומרון המערביים. ביום נאה רואים ממנו את מגדל אוניברסיטת חיפה בצפון ואת מגדל שלום בתל־אביב מדרום. אך נראה שבכך מסתכמים יתרונותיו של האתר. תנאי המחיה בו קשים, והתנאים הסביבתיים אינם מאירים לו פנים. סביבו צמח חורש ים־תיכוני סבוך, משולב בעצי חרוב, ששרידים ממנו אפשר לראות גם היום. סלע הגיר הקשה במיוחד טרשי למדי. אין בו מקורות מים נובעים וקרקע חקלאית זמינה. והכי חשוב – הוא מרוחק למדי מהדרך ההיסטורית החשובה, דרך הים (VIA MARIS הרומית), שחיברה את מצרים ומסופוטמיה. נדמה היה, שמייסדי האתר ביקשו במכוון "לברוח מהציוויליזציה", להתרחק ממעבר עירון ולהקים להם מסתור מבוצר בתוך החורש, רחוק מאלוהים ומאדם. (אדם זרטל, סרדיניה וישראל).

[70] שם תֵּאוֹפוֹרִי (יוונית: θεόφορος, נושא אלוה) הוא כינוי של אדם, מקום או מושג, המכיל בתוכו שם של אלוהות. עדויות להם, בכתובים או בממצאים ארכאולוגיים, משמשות כלי חשוב להבנת הדת וההיסטוריה הדתית של התרבויות להן השתייכו בעלי השמות התאופוריים.

[71] כתבי אוגרית הם אוסף של טקסטים עתיקים שנכתבו בכתבי יתדות (אלפביתיים והברתיים) בשמונה שפות לפחות, והתגלו משנת 1928 באתרי העיר אוגרית. עד כה נמצאו מעל 1,300 לוחות ושברי לוחות חרס כתובים באלפבית אוגריתי ,רובם באוגריתית, מעטים מהם בחורית ובאכדית וכ־1,500 לוחות ושברי לוחות חרס בכתב יתדות הברתי. הכתבים נכתבו בסביבות 1400–1200 לפנה"ס [ח. א. גינזברג, נ"ה טורטשינר (עורכים) אוּגרית, ירושלים: מוסד ביאליק שליד הסוכנות היהודית לא"י, על ידי ועד הלשון העברית בארץ ישראל, תרצ"ו, מחקרים לשוניים. ;צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, ]1996.

[72] סודו של ססרא, עמ' 317.

[73] זרטל, סרדיניה וישראל

[74] Finkelstein, Israel (2008). "Radiocarbon Dating and Philistine Chronology with an Addendum on el-Ahwat". Ägypten und Levante. 17: 73–82.

[75] omila, Joan J. Menorca: An Architectural Guide

Quintero, Josephine (2011). DK Eyewitness Travel Guide: Spain. Dorling Kindersley. p. 527.

[76] Ugas, Giovanni (2005). L'alba dei Nuraghi. Cagliari: Fabula. p. 25.

[77] האיים הגימנסיים (בקטלאנית: Gimnèsies, ; בספרדית: Gimnesias ), הוא שם קולקטיבי שניתן לחלק המזרחי של האיים הבלאריים בספרד, שמייחדת את האיים מיורקה, מנורקה וקבררה,  מהאיים איביזה ופורמנטרה המכונים "איי האורן" (Islas Pitiusas).

השם "האיים הגימנסיים" בא מהמילה היוונית "גמנוס"  שפירושה "עירום". לפי "אלכסנדרה" של ליקופרון (אנ'), השם נובע מנוהג המקומיים ללכת עירומים. אולם, לפי סטראבון, השם מתייחס לחימוש הקל של חיילי האיים. ( Strab. xiv. p. 654; Plin. l. c "The Rhodians, like the Baleares, were celebrated slingers" Sil. Ital. iii. 364, 365: "Jam cui Tlepolemus sator, et cui Lindus origo, Funda bella ferens Balearis et alite plumbo."

[78] Garcia, Lluis. "The Talayot Culture in Menorca." The Balearic Islands. London: Thames & Hudson, 1972. 67-74.

[79] Margaritoff, Marco (2019-09-20). "3,200-Year-Old Bronze Age Sword Unearthed On Spanish Island Of Mallorca". All That's Interesting. Retrieved 2019-10-30

[80] חפירות ארכאולוגיות שנערכו בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 קבעו שהטליוטים נבנו יותר מאוחר – בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, כלומר הם לא נבנו בתקופת גויי הים. והנוראגים של סרדיניה, אך יתכן מאד שהושפעו מהם.

[81] Paolo Melis: the relations between the northern Sardinia and Corsica in the ancient Bronze age.

[82] Roger Grosjean and the stonemen  of Corsica

[83] https://en.wikipedia.org/wiki/Torrean_civilization

[84] https://www.gites-corsica.co.uk/corsica/cucuruzzu.html

[85] סודוו של סיסרא, עמ' 220.