התרבות המיקנית

כתב: גילי חסקין: ‏23 מאי 2021

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראו באתר זה: מבוא לטיול ביוון; טיול ליוון – חומר עזר למטייל, היסטוריה של יוון העתיקה, התרבות המינואית.

טיול ליוון, עבור רוב המטיילים הישראליים, הוא קודם כול טיול לצפון ההררי, האירופאי. אזור מסעיר בנופיו ההרריים, באגמיו בצבע כחול עמוק, בנהרות השוצפים ועוד.

אולם טיול ליוון לא יהיה שלם ללא טיול בפלופונז (Peloponnese) , חצי האי שהוא לבה של יוון העתיקה. מי שמגיע לפלופונז, חזקה עליו שיבקר באתרים המיקנים, טירינס (Tiryns) ומיקנה (Mycenae), שהם לה לבה של התרבות היוונית, גם אם אינם קשורים ישירות ליוונים של התקופה הקלאסית.

"התרבות המיקנית" הינו מונח מודרני, המציין את תרבות הברונזה המאוחרת (1200-1600 לפני הספירה), שהתפתחה בייוון ובאיים ובאיי הים האגאי, ואשר השפעתה התפשטה לחופי אסיה הקטנה, סוריה, סיציליה ודרום איטליה. יָוָון המִיקֶנִית הי היא השלב האחרון בתקופת הברונזה ביוון העתיקה, היא שימשה כתפאורה לשירה האפית של הומרוס וסיפורים אחרים מהמיתולוגיה היוונית[1].

התרבות המיקנית, כמו התרבות המינואית שקדמה לה, אינן קשורות ישירות ליוון של התקופה הקלאסית. בין אלו מפרידות מאות רבות של תקופה שאין עליה מידע ומשום כך מכונה "תקופת החושך", אולם הם חלק מהמיתולוגיה ומהזיכרון הלאומי של היוונים[2].

יוון המודרנית רואה עצמה ממשיכת דרכה התרבותית של יוון העתיקה. היוונים מאמינים שהם צאצאיהם של המיקנים והמינואים. בעבר, המעיטו חוקרים לגבי מידת הקשר של יוון של היום, ליוונים של העת העתיקה, אולם כנראה שלאמונה זו יש כיום אישוש מדעי (במאמר שפורסם בירחון המדעי היוקרתי Nature). בדיקות DNA של שרידים מיקנים ומינואים נמצאו תואמות במידה רבה ליוונים המודרניים, עם השפעות מועטות יחסית של עמים אחרים שהיגרו לאזור[3]. דגימות DNA שנלקחו משיניהם של 19 שלדים מיקנים ומינואים מאתרים שונים ביוון מהאלף השלישי לפני הספירה ועד 1700 לפני הספירה, הותאמו לדגימות של 30 יוונים מודרניים ושל למעל מ-330 דגימות של בני עמים אחרים מתקופות שונות וממקומות שונים כקבוצת ביקורת. המחקר הראה כי היוונים המודרניים הם אכן צאצאיהם של היוונים הקדמונים, המיקנים ולפניהם המינואים. פחות מ 15% של ה-DNA היווני כיום מושפע מהגירה מאוחרת יותר של עמים אחרים מאירופה[4].

התרבות המיקנית ביוון התקיימה בין המאה ה-17 לפנה"ס ועד סוף תקופת הברונזה ב-1100 לפנה"ס לערך. התקופה המיקנית שואלת את שמה מהאתר הארכיאולוגי המרכזי מיקנה הממוקם בצפון-מזרח מחוז ארגוליס (Argolis)[5] אשר בחצי האי פלופונסוס בדרום יוון.

זוהו אתרים רבים. למעלה מארבע מאות ביוון גופא. המרכזים העיקריים היו מיקנה, טירינס ופילוס (Pylos). גם אתונה, תבאי (Thiva) היו מרכזים מיקניים. כך גם אתרים מקומות מרוחקים כגון כרתים, קפריסין ואסיה הקטנה, כיום טורקיה. בנוסף לערים הגדולות, היו ביוון מספר מוקדי פולחן מסורתי בצורת מקדשים ביתיים.

"התרבות המיקנית" הוא מושג, שאינו מתאר מדינה אלא תרבות חומרית. אין כל יסוד לחשוב, שהיתה איזו ממלכה שמרכזה היה במיקנה, ואשר כיוונה את חייהם של כל הישובים בעלי התרבות האחידה. למרות שהממצאים הארכיאולוגיים מגלים אחידות של תרבות חומרית, העולם המיקני היה מפוצל מבחינה פוליטית ואפילו הסמכות של המלך רב העצמה של מיקנה, היתה אזורית ולא ארצית. יוון היתה מחולקת למספר גדול של מדינות, שנשלטו על ידי אריסטוקרטיה צבאית, בעלת שליטה חזקה על עם הארץ, שאפשרה רמה גבוהה של חיים ומותרות. יחסי העמים השונים היו תקינים, אך כל יחידה שמרה על עצמאותה, תמונה מתאימה למסופר על גיבורי הומרוס, שכל אחד היה מלך בפני עצמו. הם יצאו למסע משותף נגד טרויה, בהנהגת אגממנון, מלך מיקנה, אך היו רחוקים מלקבל את מרותו[6]. יש המציעים כי אגאממנון הוא כינוי למלך שנבחר כשליט על, לתקופה של סכנה. (אולי כמו בשומר – שם מלך, שנבחר בעת סכנה היה "לו-גאל", מעל השליטים האחרים).

התרבות המיקנית היא, מכל הבחינות, התקופה הראשונה של תולדות היוונים. היא הותירה שתי עדויות, בנוסף לחומר שנאסף בחפירות.

א. תעודות מכתב המאשרות כי אלו היו יוונים. תעודות המאפשרות לקבל מושג מסוים על החברה, השלטון, הכלכלה, הדת באותה תקופה.

ב. אוסף של אגדות ומסורות, שהגיעו לתקופה היסטורית ממש (ארכאית וקלאסית), ואשר על אף היותן מעורבות במיתוסים ובסיפורי מעשיות, שמרו בתוכן ידיעות היסטוריות אמיתיות וזיכרונות מהימנים, בנוגע למקומות ישוב, מוסדות שלטון, חברה[7].

רוב האתרים והחרסים "המיקנים" – מונח שמצוי בכל ספר ומוצגים במוזיאונים – אינם ממיקנה גופא. התברר שכמות עצומה של קרמיקה מיקנית, באה מרודוס, מארץ ישראל ומקיפרוס (קפריסין). מוסכם כיום, כי נושאי התרבות המיקנית היו דוברי יוונית וכי ניתן לזהות אותם עם ה"אכאים" המופיעים בשירת הומרוס.

בספר ב' של האיליאדה, מופיע קטלוג הספינות. מסופר כמה ספינות הביא כל מלך. אכילס למשל הביא רק שלוש- ארבע ספינות. הקטלוג מלמד על יחסים משפחתיים בין נסיכי הערים הקטנות – כולם אכאים ) אם כי גם המינואים שאינם אכאים, מצטרפים למאבק ומוציאים קבוצה גדולה של ספינות(.

זוהי התקופה הראשונה של תרבות מפותחת ביוון. תקופה התרבות הראשונה שיצרו היוונים. קו היכר האופייני לתרבות המיקנית הוא הכוח הריכוזי הגדול של המלכים. עדות לכך הם המבצרים, הארמונות הגדולים והמצודות, הקברים המלכותיים ו"החומות הקיקלופיות" העצומות[8]. האוצרות שהתגלו בקברים מראשית התקופה המיקנית, מלמדים כי כבר אז צברו השליטים עושר וכי הטכניקות של מלאכה ואומנות היו בשלב מתקדם.

בעיני היוונים נחשבה תקופה זו ל"תקופת הגיבורים" וערכיה היו לנכסי צאן ברזל של התרבות היוונית. כפי שציין ההיסטוריון תוקידידס, זו היתה התקופה הראשונה של הופעת רגש פאן הלני. סופה נזכר כאחת מתהפוכות הגורל האכזר, שהיה ליסוד קבוע בראיית היוונים את ההיסטוריה.

גילויו של שליימן

התרבות המיקנית נתגלתה שלושים שנה לפני התרבות המינואית, על ידי הנריך שליימן (Heinrich Schliemann), סוחר גרמני ששם לו מטרה להוכיח את אמיתות האיליאדה ואודיסיאה.

שליימן היה ארכאולוג גרמני ועסקןעבר חיים דרמטיים. נולד במדינה הגרמנית הבלטית  Meklenburgב-1922. אביו השתיין מת כשהיה בן תשע. נאלץ לעזוב את בית הספר בגיל 14. עבד חמש שנים בהעמסת ארגזים בחנת מכולת. נסע להמבורג ועלה על ספינה בדרך לוונצואלה. הספינה עלתה על שרטון מול האי ההולנדי טקסל. הגיע עירום ותשוש לאמסטרדם. עבד בחברות סחר שונות ולמד שפות. מהר. בגיל  24 עבד עבור חברת מסחר הולנדית בין לאומית וב- 1846 מונה כנציגה בסנט פטרבורג. דיבר שוטף הולנדית, צרפתית, אנגלית, ספרדית, איטלקית ורוסית. ב- 20 השנה הבאות צבר כסף רב, כולל עסקה רווחית במיוחד כבנקאי בקליפורניה, בעת הבהלה לזהב. בגיל 40 כבר היה מספיק עשיר כדי שיוכל להתמכר לפנטזיה של הזהב. הוא טען כי האפוסים של הומרוס מבוססים על עובדות. חיפש אישה מתאימה למשימה. ב- 1868 כתב לידידו בישוף אתונה, וזה הפגישו עם סופיה אנגאסטרומנוס בת ה-17. כאשר נפגשו שאל אותה שתי שאלות קריטיות: "האם תוכל לצטט את הומרוס והאם תרצה לנסוע? הם נישאו ונסעו להיסארליק שבאסיה הקטנה, כדי לסייע לו בעבודתו.

שליימן ידוע בעיקר כמי שגילה את חורבות העיר טרויה בתל על יד היסרליק (Hisarlik) שבטורקיה, דרומית למיצר הדרדנלים[9].

הגיע בחפירותיו לתקופת הברונזה הקדומה (המאה ה- 23 לפנה"ס) וסבר בטעות שהגיע לעירו של פריאמוס.

ביתו שבאתונה, שנבנה על ידי האדריכל הגרמני ארנסט צילר זכה לשם "ארמון טרויה" ובניהם של הזוג כונו אגאממנון ואנדרומכה. את אוצרות טרויה תרם שליימן למוזיאון האתנולוגי בברלין. ב- 1945, בעת הכיבוש הסובייטי, נעלם. חשבו שאולי הותך אולי נמכר בשוק השחור. הסתובבה  שמועה שהוא מאוחסן בחדר הכספות שבמוזיאון פושקין במוסקבה. באוגוסט 1993 הכריז שר התרבות הרוסי, יבגני סידרוב, כי הוא ראה את האוצרות שהוסתרו במוסקבה, לפי הוראת הקרמלין. לקראת סוף העשור, האוצרות הוצגו לציבור במוזיאון פושקין. כיום טוענים היוונים, התורכים, הגרמנים והרוסים לבעלות על אוצרות פריאמוס.

בשנת 1876 חפר שליימן במיקנה. שם מצא עיר מפותחת עם קברים וחומה. שליימן רצה להאמין שגילה את עירו של אגאממנון מן המאה ה-12 לפני הספירה, אך התברר כי  החומה שגילה הייתה בערך מהמאה ה-14 לפנה"ס.

הופעת ה"מיקנים"

תמונת התרבות ביוון של ראשית תקופת הברונזה אחידה ואפרורית. כפרים וערים ללא חומות. בתים קטנים וכו'. אין עדיין סימן לעושר והיופי שמתגלה במיקנה של שנת 1600 לפנה"ס בערך.

החוקר ג'ון צ'דוויק (John Chadwick)  טוען שהקבוצה השליטה, שהיתה דוברת יוונית הגיעה סביב 1900 – עד 1600 לפנה"ס לפלופונז. בערך בתקופה זו קורה דבר שנתן כיוון שונה לחלוטין להתפתחות התרבות ולהיסטוריה של כל העולם האגאי:  מיקנה נעשתה מרכז של עושר ושלטון – של תרבות ועוצמה צבאית – ללא מתחרים. תרבות שהתפתחה בפתאומיות, כאילו התפוצצה עם כמויות ענק של ממצאים, וכמויות גדולות של זהב. במקום נראות חומות משלבים שונים מהמאה ה-  16 עד למאה ה- 13 לפני הספירה. אלו מבצרי ענק. העיר בוצרה מספר פעמים מבצרים, עיר תחתונה וביצור פנימי של המצודה.

תוך זמן קצר צצו מרכזים "מיקניים" חשובים נוספים ביוון המרכזית והדרומית. מכאן ואילך, במשך 400 שנה, מתגלית אחידות בממצאי החפירות, עד כי אפשר לראות את התרבות כיחידה אחת. ואכן היא כונתה בשם "התרבות המיקנית". אך יש לשים לב שכינוי זה בא לציין אך ורק את אופיים האחיד של סגנונות הממצאים ואין בו כל תוכן אחר. זה תוצר של קבוצה חדשה של אנשים. קבוצה שונה מזו שישבה ביוון עד אז.

מסתבר כי התרבות המיקנית על ארמונותיה ומלכיה היתה התרבות הראשונה שפיתחו היוונים. מסקנה שרבים התנגדו לה, כיון  שזיהו את התרבות היוונית העתיקה עם תרבות הפוליס (עיר-מדינה) בלבד. אולי כדאי לקרוא לעמים שחיו במיקנה ובשאר המרכזים ביוון, בשם "אכאים",כפי שהם מופיעים אצל הומרוס.

את ארבע מאות השנים, שבין 1600 ל-1200 ניתן לחלק לשתי תקופות:

• 1400-1600 לפנה"ס: זהו עידן הקשרים ההדדיים והתחרותה גדולה עם כרתים. בראשיתן, כרתים היתה הכוח המושל בכיפה בכול הים התיכון המזרחי (עם שלוחות למערב)., מבחינה ימית, מסחרית ותרבותית. אך האכאים החלו להתחזק ביוון ולפתח בהדרגה , צורה מקורית של תרבות (גם אם הושפעה מכרתים). הם גם הקימו כוח ימי, שהתבסס גם על שוד ים והתחרה בזה של כרתים. ב-1500 לערך הם השתלטו על כרתים ושמו קץ לגדולתה ולתרבותה. מעתה ואילך, נשאו האכאים את הישגי התרבות של המינואים, בגרסתם שלהם.
• 1400-1200 לפנה"ס: האכאים, שהיו עם למוד מלחמה והצטיינו כימאים מנוסים, התשלטו על איי הים האיגאי, והגיעו עד קפריסין. הם הקימו מושבות על חוף אסיה הקטנה וסוריה והתערבו באירועים מדיניים של מזרח הים התיכון[10]. מאותה תקופה נמצאו 24 תעודות חיתיות, בהן מופיע השם "אכיאווה", כמציין שם של ארץ, כלומר, אכאיה, ארץ האכאים. במכתב של מלך החיתים לשליט אכאווה הוא מתייחס אליו כאל ראש מעצמה, כנראה מדובר בשליט רודוס, שם התגלה ישוב מיקני גדול[11]. כמו כן, התפשטה התרבות המיקנית, לסיציליה, ולאיטליה הדרומית. האכאים מופיעים גם בתעודות מצריות בקשר לפשיטות של גויי הים, ב-1225 וב-1190 לפני הספירה. המלכים הפרעונים מרנפתח ורעמסס השלישי מתפארים בכך שניצחו וגירשו פולשים שבא מן הים ומן היבשה ומונים ביניהן את ה"אכאיושה" – כנראה האכאים.

החברה המיקנית  

התרבות המיקנית נשלטה ברובה על ידי אריסטוקרטיה של לוחמים. סביב המאה ה-15 לפנה"ס המיקנים הרחיבו את שליטתם עד כרתים, מרכז התרבות המינואית,

החברה המיקנית היתה היררכית, עם ממשל ריכוזי ובירוקרטי. בראש הפוליס עמד מלך, שנשא את התואר Wanax, והיה כל יכול (בעיר המדינה שלו). כפופים לו היו ה-Lawagetas -מנהיג ההמון, אשר היה קרוב לוודאי שר הצבא; לכול אחד מהם היו פמליה של בני לוויה וחלקת אדמה מיוחדת.  הנלווים מלאו תפקידים צבאיים חשובים. היתה שכבה של בעלי מרכבות והיו בעלי הקרקע העיקריים. היו מעמדות שונות של אומנים שנפרדו זה מזה: בנאים, צורפים, קדרים, אורגים, טווים ועוד. למטה יותר, בסולם החברתי, היו עובדי האדמה. בתחתית הסולם החברתי היו העבדים, שמספרם היה כנראה גדול.

קברים

המיקנים קברו את האצולה שלהם בקברים דמויי כוורת (Tholoi). אחוזות קבר אלה היו חדרי ענק עגלגלים עם תקרות גבוהות וכניסות ישרות מרוצפות באבן. בתדירות גבוהה אנשים נקברו עם פגיונות, או ציוד צבאי מסוג כזה או אחר. מתי האצולה הגבוהה נקברו לעתים קרובות מעוטרים בכתרים, מסכות זהב, שריון מתכתי ואף כלי נשק עם אבני חן.  הם נקברו בצורת ישיבה  וחלק מהם עברו תהליך של חניטה. חלק מהמתים שנמצאו בחפירות של שלימן לא עברו תהליך של חניטה אלא תהליך של שריפת הגופה ובמקום מסכת זהב זכו לכבוד של כד מוזהב שבתוכו נח אפר המת.

המחקר הארכיאולוגי חשף אתרי קבורה עגולים  (Grave Circle) מהתקופה המיקנית הקדומה, דהיינו  1500-1600 לפנה"ס. סוג הקברים הם קברי פיר (Shaft Grave) אלו חתכים מלבניים באדמה, הדומים לארובות אוויר. מידותיהם שונות, הגדול שבהם הוא בן  6.55 מ' באורך ו-  4.10 מ' ברוחב. עומקם  5-10 מ'. מעל כל קבר הוצבה מצבה ועליה חרתו קישוטים, דמויות של בעלי חיים ותמונות של צייד או מלחמה, ללא רמז לזהות הקבורים. לא פורטרט ולא סימני כתב. המפליא והמיוחד בקברים אלה הוא העושר של החפצים שנתגלו בתוכם –  תכשיטים, כדים מעוטרים בפרחים וקישוטים גיאומטריים, חפצי מתכת טובים (כולל חרבות) ואבנים יקרות.

על פני המתים היו מהודקות מסכות של זהב. שהן פורטרטים של ממש. בקבר המסומן כסימן "V" במיקנה מצא שליימן, מסיכת מוות עשויה זהב, אותה כינה "מסכת אגאממנון" וחפצים נוספים מזהב[12]. הוא סבר כי הוא מצא את קברו של אגממנון. בעת פתיחת הקבר הכריז שלימן "ראיתי את פניו של אגממנון". אולם חוקרים מודרניים סוברים כי מקורה של המסכה הוא בין השנים 1550–1500 לפנה"ס, תאריך המוקדם מתקופת חייו המשוערת של אגממנון. המסכה מוצגת כיום במוזיאון הארכאולוגי באתונה.

באתר הארכאולוגי שבו נתגלתה "מסכת אגממנון" התגלו למעשה חמש מסכות. שלוש מתוכן התגלו במערת קבורה "IV" ועוד שתיים במערת קבורה "V". בנוסף לכך התגלו בקבר "III" שרידיהם של שני ילדים אשר פניהם וידיהם מכוסים בעלי זהב. באחד משני שרידי הגופות נקבעו חורים בציפוי הזהב במיקומן של העיניים.

יש לציין כי לא על כל הגופות באתר הקבורה נמצאו מסיכות ועיטורי זהב. לצד כמה מן הגופות בקברים אלו, הנחשבים בעיני החוקרים לקברי אצולה, נתגלו גם כלי נשק , חלקם חרבות וחניתות אמתיות וחלקם פגיונות לקישוט. הפגיונות היו עשויים בחריטה עדינה של זהב ואלקטרון. כמו כן נמצאו בקברים טבעות זהב, קנקנים של כסף וזהב, כד בצורת ראש פר עשוי מכסף, עם קרני זהב. ורד בעל דמות של ראש אריה עשוי זהב. ליד הגופות של הנשים נמצאה כמות גדולה של תכשיטי זהב.

הכמות העצומה, לפי כל קנה מידה, של זהב וחומרים יקרים אחרים (שנהב, כסף, ענבר), בממצאים של קברי הפיר במיקנה, עוררה שאלות רבות על מקור העושר והחפצים עצמם. היתה תקופה שסברו כי היו אלו דברי ביזה, שהובאו ממקומות אחרים, בעיקר מכרתים.  אך בדיקה מדוקדקת של החפצים הראתה, שלמרות השפעות זרות (ביניהם, כמובן, של כרתים), חפצי מיקנה הם מקוריים בסגנונם ובטכניקות שלהם

שליימן היה בטוח שהוא גילה את קבר אגממנון , אך בפועל הקברים היו עתיקים יותר, מרביתם מהתקופה  שבין 2000 לפנה"ס ועד למאה ה-12 לפנה"ס. בדיקה מדוקדקת של החפצים הראתה שהם מקוריים. יצירה של מיקנה עצמה. קברי הפיר של מיקנה מעיד על עושר מופלג שהיה בידי השכבה השלטת ועל התפתחות חומרית, אמנותית ותרבותית שהגיעה עד כדי פריחה במאה ה- 16 לפנה"ס. עם זאת, משהו מוזר באוצרות אלו: לא ברור הקשר, או חוסר הקשר, של תקופה זו לקודמתה או לבאה אחריה.

בסוף התקופה של קברי הפיר האחרונים, החלו להשתמש בקברים מסוג חדש המכונה "קברי תוֹלוֹס", היינו מבנה מקומר, בעלי צורה עגולה ,שנחפר בצלע גבעה, אליהם נכנסים דרך פרוזדור המהווה חתך בצלע ההר המכונה "דרומוס".  הנריק שליימן והחוקרים שבאו אחריו גילו בקרבת מיקנה תשעה קברים מסוג זה. בעלי צורה עגולה, חצובים בהרים ודומים באופן כללי לכוורת, הגדול שבהם נקרא "אוצר אטראוס"[13]. ויש בו גושי אבנים, שמשקלם למעלה ממאה טון. זהו מפעל בניה ענק. כמפעל בניה, יש המשווים אותו לפירמידות במצרים. לקבר זה נכנסים דרך פרוזדור באורך של  36 מ' וברוחב של  6 מ' .

מהפרוזדור נכנסים לאולם גדול, הנמצא מתחת לאדמה, דרך פתח שגובהו  6.5 מ' ורוחבו 2.5 מ'. האולם עגול בעל קוטר של  15 מ' וגובהו  15 מ'. זוהי למעשה כיפה מדומה, שאיננה בנויה מקשתות, אלא טבעות טבעות של אבנים מסותתות מונחות זו על גבי זו בשיטת אריח ולבנה, שכל טבעת שמונחת יותר גבוה, היא גם הקטנה יותר. עד לפסגה המכוסה באבן עגולה אחת. מעיין כפה מדומה בניגוד לכיפה רגילה המעבירה עומסים בצורה מעגלית אל הבסיס עליו היא עומדת. [כיפה מדומה (כמו קשת מדומה, או קמרון מדומה), היא  שיטת קירוי, בה נדבכי הקירות מוזזים במדורג כלפי פנים החלל המקורה. בשיטת קירוי זו, בניגוד לכיפה רגילה, בסיס ההנדבך וחלקו העליון – מקבילים][14].

..

ארמונות

זמן קצר לאחר הופעת קברי התולוס, דהיינו סביב שנת  1400לפנה"ס, נבנו ארמונות מבוצרים. הארמונות הם בעיקרם מגורי השליטים, מקומות פולחן ומחסנים לשמירת העושר המצטבר. אולי גם מקלטים לשעת הצורך, עבור תושבי הישובים בסביבה. המפורסם שבארמונות היא ארמון מיקנה, המצטיין בחומתו האדירה בעלת "שער האריות". לא רחוק ממיקנה – מבצר קטן יותר, אך מבחינה מסוימת מרשים יותר, הוא מבצר טירינס. לאורך החומה, מוצאים מעבר לחיילי המשמר, המהווה פרוזדור מכוסה, בנוי אבנים. בתוך המבצרים מוצאים סידורים להספקת מים חיים, בעת מצור, דרך מנהרה המגיעה עד למעיין. כל המבנים הללו בנויים מאבנים ענקיות. חלקים של החומה היו גלויים בתקופת יוון הקלאסית והתושבים האמינו שהם נבנו על ידי ענקים קדומים – קיקלופים, כי לא האמינו שבני תמותה רגילים מסוגלים לבנות ארמונות כאילו. קירות אבן מתקופת הברזל הבנויים מאבנים גדולות בלתי מסותתות מכונים "קירות קיקלופיים". כך מצויים קירות מעין אלה גם  בשכם ובגזר שבארץ ישראל.

קברי התולוס והמבצרים מעידים על ארגון ממלכתי כפייתי, שהיה מסוגל לרכז את כוח האדם הדרוש לביצוע עבודות כאלו. המבנה הכללי של הארמונות המיקנים שונה מזה של הארמונות בכרתים. הדבר נובע הן מהשוני שבאקלים, שהוא קר יותר, והן מבעיית הביטחון, מה גם שבניגוד לתרבות כרתים, הרגועה, זוהי תרבות מלחמתית. עובדת היותם בנויים בתוך מבצרים צמצמה את היקפם, ומנעה מהם התרחבות. במרכז הארמון אין חצר פתוחה אלא אולם הנקרא מגרון. בעל תקרה נתמכת על ידי עמודים ובעל צוהר באמצעו.

הקישוטים בארמונות מושפעים מכרתים, מתקבלת על הדעת ההשערה כי אמנים מן האי קישטו את מגורי שליטי היבשה. ציורי הקיר מזכירים את גבירות החצר בקנוסוס, ובהם תשומת לב רבה לעיצוב השיער והיופי. בציורים מופיעים גם סוסים. בכרתים לא ידעו מהו סוס. סצנות מצייד – חדש בתרבות המיקנית ולא הופיע בתרבות המינואית. כלים מיקנים שהתגלו באל עמרנה שבמצרים, מאפשרים לתארך תאריך כרונולוגי מדויק של התרבות המיקנית. סביב האתרים נמצאו אין ספור חרסים, ואף כדים שלמים. בעיה – מצד אחד אחידות רבה בממצאים מאתרים שונים. מצד שני אין עדות על אחידות או כפיפות לארמון אחד

דת

העדויות הכתובת שופכות מעט אור על הדת המיקנית. הן מזכירות את זאוס, הרה, פוסיידון, אתונה, הרמס, ארטמיס, ולמרבה הפתעה, דיוניסוס, שאינו מוזכר באיליאדה (ופולחנו נחשב למאוחר יותר), מופיע על גבי לוח מפילוס. האלים ניתנים לאבחנה בציורים, על ידי הרמת שתי הידיים באוויר או בתנועה קדימה של קבלה. האלים נזכרים תמיד כמקבלי מנחות. היו אלו בהמות לקורבן, חיטה, יין, דבש ובעיקר שמן זית. שמות האלים, הפרטים המעטים על טקסי הפולחן, רומזים על רציפות בין הדת בתקופה המיקנית, לזאת של התקופה היסטורית.

נכון להיום לא זוהתה אוכלוסיית כמורה בתרבות המיקנית. נמצאו עדויות על חותמים, טבעות ואף אמצעי פולחן לריטואלים של תפילה. מתפללים בדרך כלל מצוינים על ידי ידיים שלובות או על ידי יד ימין מורמת כאות שלום או על ידי השמת יד אחת על המצח.

הכתב המיקני

התקופה נחקרה על ידי מייקל וונטריס (Michael George Francis Ventris), אליס קובר (Alice Kober‏) וג'ון צ'דוויק (John Chadwick) שפענחו את הכתב, שכונה לימים "כתב קווי ב' (באנגלית: Linear B).

זהו השם המודרני שניתן לכתב שהתגלה בחפירות הארכיאולוגיות במקומות אחדים בכרתים וביוון. לוחות חומר וכדים צבועים בכתב זה נתגלו בעיקר בקנוסוס, פילוס ומיקנה, וכן בטירינס, תבי ואלאוסיס. סך התגלו 5,000-4,000 לוחות. הלוחות של קנוסוס, שהיו הראשונים להתגלות, שייכים למאה ה-14 לפנה"ס ונשמרו בעזרת אש שהרסה את הארמון. הלוחות שהתגלו ביוון שייכים למאה ה-13.

כתב ליניארי ב' זה קשור לכתב ליניארי א', כתב שלא פוענח במלואו ששימש את התרבות המינואית ונמצא בארמון בקנוסוס, כרתים. גם כתב זה הוא בחלקו כתב הברות, ובחלקו סמלים לוגוגרפים. המבנה הגרפי של הכתב היפני המודרני הוא בעל אופי דומה.

החוקר לאונרד פלמר (Leonard Robert Palmer) חקר את ליניארי א, החליט שהשפה היא לוּדית. שפה אנטולית קודמת לחיתית שהמשיכו לכתבה בכתב חרטומים. פענוח נוסף של הלינאר A , נעשה על ידי הפילולוג כורש הרצל גורדון, שהחליט שהשפה נכתבת באותם הסימנים של הליניאר B , אך היא שמית צפונית מערבית  . יש שטוענים כי הכתב הקווי ב', היה  אופייני לפלופונז והקווי א', היה השפה הכרתית. שפה שמתה, אך שרידים שלה נותרו בכרתים זמן רב.

מכול מקום, הכתב הקווי ב', היה הכתב של השפה המיקנית. הייתה זו שפה מדוברת בין המאות ה-16 וה-11 לפנה"ס לפני השימוש באלפבית היווני, והשימוש בה דעך עם נפילת התרבות המיקנית. התקופה שבין השימוש בכתב ליניארי ב' לבין השימוש באלפבית היווני, תקופה שבה אין עדות לשפה כתובה, ידועה כתקופת המעבר היוונית.

בשנות ה- 50 פענח מיכאל ונטריס את הכתב הקווי ב'. לאחר שנהרג בתאונת אופנוע, המשיך צ'נוויק את העבודה ותירגם כתובות שנמצאו בפילוס וטירינס, והוברר לעולם המדעי שאנו עוסקים בכתב של שפה יוונית. בתהליך הפענוח השתמש וונטריס בשיטת "תֺֽשבּוּץ", לסדר את הסימנים הפיקטוגרפיים. הם יצאו מהנחה שהשפה יוונית. ברגע שהכתב פוענח, יכלו להבחין בבירור בשייכות השפה לשפות ההודו אירופאיות. התוצאות התפרסמו ב- 1952 ואחר וויכוח עז מוסכם שהכתב מייצג דיאלקט של יוונית ארכאית.. רוב הלוחות הינם חשבונות ולוחות אינוונטר, שהוכנו על ידי פקידי הארמונות. מצויים בערך  87 סימנים.

מלחמת טרויה

המסורת מספרת על ניצחון על העיר העוצמתית טרויה, שהיוותה יריב לכוח המיקני. פרשת טרויה תופסת מקום מיוחד במינו בתולדות יוון הקדומה. מכיוון שהטקסטים היחידים שמתעתדים את האירועים הללו הם האיליאדה והאודיסאה של הומרוס וטקסטים יוונים אחרים, המהולים בכבדות במיתולוגיה ישנם ספקות רבים בקיומה של מלחמת טרויה. יחד עם זאת, סביר להניח שמלחמת טרויה הוא ביטוי ספרותי לאירוע היסטורי, היינו, התיישבות היוונים באסיה הקטנה. הדעה המקובלת כיום על רוב החוקרים היא כי יש בדברי הומרוס, הד למאורעות שקרו בסוף התקופה המיקנית, ממש ערב נפילתה של תרבות זו.

חורבן

בסוף המאה ה-12 לפנה"ס ותחילת המאה ה-11 לפנה"ס החלה הדעיכה של יוון המיקנית. האוכלוסייה התמעטה בצורה ניכרת וחלק גדול מהאוכלוסייה נהיה בור. כמעט בכול האתרים, שבהם היו ישובים מן התקופה המיקנית, גילו החוקרים, סימנים של חורבן. הארמונות והביצורים נהרסו בידי אדם; במקרים רבים הוצתו. יחד עמם עבר מן העולם, המבנה המדיני, הכלכלי והחברתי של התרבות המיקנית. אין הסבר ממצה לחורבנה של התרבות המיקנית. בצורה מסורתית דעיכה זאת מיוחסת לפלישות של השבטים הדורים, אך כיום ישנם ספקות בנוגע לטענה זאת. יתכן שמדובר במלחמות פנימיות. מה שברור הוא שהדורים מחקו את שרידי התרבות המיקנית. עבור כמה מאות שנים ("תקופת החושך", עד שהיוונים פיתחו תרבות גדולה נוספת, שהיתה שונה לחלוטין מזו המיקנית.

הערות

[1] E. Venneule, Greek in the Bronze age, 1964

[2] Lazaridis, Iosif et al. "Genetic origins of the Minoans and Mycenaeans". Nature, 2017 (Supplementary Information, "The Mycenaeans", pp. 2–3).

[3] Genetic origins of the Minoans and Mycenaeans, Nature, https://www.nature.com/articles/nature23310

[4] Ann Gibbons ת The Greeks really do have near-mythical origins, ancient DNA reveals. Science, https://www.sciencemag.org/news/2017/08/greeks-really-do-have-near-mythical-origins-ancient-dna-reveals?utm_source=sciencemagazine&utm_medium=facebook-text&utm_campaign=thegreeks-14498

[5] ארגוליס המודרנית שייכת מנהלתית למחוז פלופונסוס, וממוקמת במזרח הפלופונסוס שבדרום יוון, על שטחו של רוב חצי האי ארגוליס. ארגוליס נתחמת על ידי המפרץ הסרוני במזרח, הים האגאי ומפרץ ארגוליס בדרום, ארקאדיה במערב, וקורינתוס בצפון. הפינה הדרום מזרחית של חצי האי ארגוליס, וכן מספר איים קטנים מדרומו ומזרחו, שייכים מנהלית למחוז אטיקה. בתקופת יוון העתיקה, ארגוליס נשלטה על ידי הפוליס ארגוס, שעל שמה נקראה, וכללה בשטחה גם את החוף המערבי של מפרץ ארגוליס (שטח השייך היום לארקאדיה), ובכך גבלה בחבל לאקוניה שנשלט על ידי ספרטה. שתי ערי המדינה התחרו לעיתים קרובות על ההגמוניה בפלופונסוס, והיו יריבות מרות שנים רבות. שטחה של ארגוליס 2,154 קמ"ר, ואוכלוסייתה מונה, נכון ל-2011, 97,044 נפשות. בירתה של ארגוליס היא נַאפְפְּלִיוֹ, עיר נמל על חופו הצפוני של מפרץ ארגוליס, אשר שימשה גם כבירה הראשונה של יוון המודרנית עד לשנת 1834. ארגוליס הררית בחלקיה הצפון מזרחיים, מזרחיים ומערביים. עם זאת, מרכז ארגוליס והשטח שבין מפרץ ארגוליס ובין תעלת קורינתוס מישורי ופורה. שטח זה שימש כנתיב תחבורה ראשי לאורך ההיסטוריה, וכן כאדמה החקלאית העיקרית.(ויקיפדיה)

[6] אֲגַמֶּמְנוֹן הוא בנם של אטראוס ואיירופה, נינו של טנטלוס ואחיו הבכור של מנלאוס. לאחר שאייגיסתוס רצח את אטראוס, אגממנון ומנלאוס ברחו אל ספרטה, וגרו שם כמה שנים. אגממנון רצח את טנטלוס, בעלה של קליטמנסטרה בת טינדראוס מלך ספרטה, רוצץ את ראשו של בנם הקטן והכריח את קליטמנסטרה להינשא לו. מנישואיו אל קליטמנסטרה נולדו לאגממנון הבנות אלקטרה ואיפיגניה והבן אורסטס. אגממנון, בעזרת אחיו מנלאוס וטינדראוס חותנו, פינה את אייגיסתוס ותיאסטס מכס שלטונם ונעשה מלך מיקנה.

כשפאריס חטף את הלנה, אחותה של קליטמנסטרה ואשתו של מנלאוס, אגממנון איגד את כלל יוון מאחוריו כדי לנקום בטרויה. אגממנון היה לוחם גדול, אבל הגאווה והעקשנות שלו גרמו להרבה אסונות לעם היווני. כך, לדוגמה, במהלך ציד, הרג אגממנון אייל מקודש לאלת הציד ארטמיס ואמר בלעג שאפילו האלה עצמה לא הייתה יכולה להרוג אייל בצורה טובה יותר. בתגובה סלקה ארטמיס את הרוח, כדי שלא יוכל להפליג. אגממנון המבוהל היה מוכן להציע את בתו איפיגניה כדי לפצות את האלה. כך, ארטמיס העלתה את איפיגניה על המזבח. חלק מביזת העיר טרויה, לקח אגממנון את קסנדרה, בתו של פריאמוס מלך טרויה ואחותו של הקטור לשפחה. כשחזר הביתה העמידה אשתו, קליטמנסטרה, פנים שהיא מאושרת לראותו, והכינה לו אמבט חם. בשעה שיצא אגממנון מן האמבט זרקה אשתו, שמעולם לא סלחה לו על אובדן בתם איפיגניה, פיסת בגד על ראשו, ואז, היא ומאהבה אייגיסתוס, רצחו אותו, את קסנדרה ואת התאומים שהיא ילדה לאגממנון,

[7] משה עמית, תולדות יון הקלסית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ה (להלן: תולדות יוון הקלאסית), עמ' 40-52

[8] היוונים של התקופה הקלאסית האמינו שהחומות הענקיות שהוקמו על ידי אבני גוויל בלתי מסותתות, נבנו על ידי הקיקלופים, ענקים בעלי עין אחת

[9] שלימן היה בנו של מטיף פרוטסטנטי אביון ממקלבורג והפך למיליונר עד גיל 30, כשהוא עושה את הונו בכל העולם, מקליפורניה, הולנד, שווייץ, תוניס, רוסיה, סרי-לנקה ועד שנגחאי. הוא היה לדוקטור לפילוסופיה, חבר מעוטר באגודות מדעיות יוקרתיות של מדינות שונות, הוא ידע, לא פחות מ-17 שפות  : גרמנית, לטינית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, פורטוגזית, רוסית, דנית, שוודית, פולנית, סלובנית, יוונית, יוונית עתיקה, פרסית, טורקית וערבית.

הוא היה לאחד המגלים של כל התרבות המיקנית, ונודע כמגלה אוצרות שריתקו את דעת הקהל העולמית וסוקרו מדי יום בעיתונות – אף-על-פי שהוא, דילטנט מוחלט בארכאולוגיה, הרס שכבות היסטוריות שלמות בדרך לגילוייו ואוצרות העבר שהוא גילה היו עתיקים יותר בממוצע בחמש-מאות עד אלף שנים ממה שהוא עצמו חשב והכריז: כך היה עם "האוצר של פריאמוס" וכך היה עם "האוצר של קליטמנסטרה".

[10] תולדות יוון הקלאסית, עמ' 50.

[11] G. Huxley, Achaens and Hittites, Oxford, 1960

[12] Spencer P.M. Harrington, “Behind the Mask of Agamemnon”, Archeology, Volume 52 Number 4, July/August 1999, https://archive.archaeology.org/9907/etc/mask.html

[13] אטראוס (יוונית: Ατρεύς) הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית, בנו של פלופס (שעל שמו קרוי חצי האי פלופונסוס), האח של תיאסטס ואביהם של אגממנון ומנלאוס.

אטראוס ותיאסטס היו אחים תאומים, בניהם של פלופס, מלך אולימפיה והיפודאמיה, אשתו. האחים הרגו את אחיהם החורג, כריסיפוס ("סוס הזהב), הבן של פלופס ושל הנימפה אקסיוכה. השניים קנאו בו ואמם, היפודאמיה, חששה שאביהם ידיח אותם ויעדיף את הבן הצעיר, לכן זרקו אותו לתוך באר . הוא אביהם של אגממנון ונלאוס.

[14] תודה לפרופ' ארתור סג"ל על הבהרתו.