התרבות האולמקית במקסיקו

האולמקים

כתב: גילי חסקין

 המוזיאון האנתרופולוגי במקסיקו סיטי – סרטון באדיבותו של מיכאל גרובמן

התרבות המפותחת הראשונה באמריקה התיכונה

טיול במקסיקו כולל כמעט תמיד ביקור באתרים החשובים של המאיה, טהוטיהואקן, הזפוטקים ולעתים גם הטוטנאקים. אולם טיול במכסיקו לא יהיה שלם, אם לא יכלול את הביקור באתר האולמקי בלה ונטה  LA VENTA, שם התחיל הכול

רעיונות שהפכו בסיסיים לכול עמי האזור בעתיד, מקורם בתרבות מיסתורית זו. היגואר בתרבותם הוא אל וטוטם של מנהיגות אלוהות הנחש היא סמל העולם הארצי, המים והקשר לשאול. בתרבות זו התבסס פולחן המוות.

האולמקים – אומה פרה-קולמביאנית, שהתרכזה באזורי השפלה הטרופיים של דרום-מרכז מקסיקו, בעיקר באזורים שהם היום מחוז ורקרוז (Veracruz) ומחוז טאבאסקו (Tabasco) במצרי טהואנטפק (Tehuantepec). השפעת התרבות שלהם התפשטה רחוק יותר, ויצירות אמנות של האולמקים נמצאו אפילו באל סלבדור. האולמקים היו בעלי השפעה בערך משנת 1200 לפנה"ס עד לשנת 400 לפנה"ס, והרבה טוענים שהם למעשה תרבות האם של כל התרבויות של מסו אמריקה (Meso America).

האולמקים הם עם שאין מידע על מקורו ומראהו. הם כנראה שהגיעו מעבר לים והתיישבו בחוף של מפרץ מקסיקו. בתקופתם חלה התפתחות גדולה בתחום האומנות הדתית.

אזור המחיה המרכזי של האולמקים מאופיין בשפלות ביצתיות המופרדות על ידי רכסים מתונים והרי געש. הרי טוקסטלה (Tuxtla) נמצאים בצפון, ביחד עם מפרץ קאמפץ' (Campeche). האולמקים בנו ערים ומקדשי קבע במספר אזורים, בהם סן לורנזו (San Lorenzo), טנוצ'טיטלאן (Tenochtitlan), לה ונטה (La Venta), טרס זאפוטס (Tres Zapotes), לגונה דה לוס קרוס (Laguna de Los Cerros), ולה מוחארה (La Mojarra). השפעתם ניכרה מעבר למרכז הטריטוריה שלהם: החל מצ'אלקאטזינגו (Chalcatzingo), עד למערב האזורים ההררים של מקסיקו, ועד ללזאפה (Lzapa), שנמצאה לחופי האוקיינוס השקט (כיום חלק מגואטמלה). היצירות האולמקיות נמצאו לאורך כל מזו אמריקה (מקסיקו ואמריקה התיכונה) בתקופה זו.

באלף השני לפני הספירה החלו פני התרבות באמריקה התיכונה ובדרומה של אמריקה הצפונית להשתנות. התהליך התרחש במקביל באזורים שונים ולעתים מרוחקים זה מזה. התמורה החובה היא הופעת הערים, ששינו את תפישתם החברתית-מעמדית של התושבים. עם היווצרות העיר חלו כמה שינויים חברתיים. מעמדו החברתי של יותר המזון הפך למשני ובראש המדרג החברתי ניתבו הכוהנים, השליטים, חיילים, אומנים, קדרים ובנאים.

באזור צ'יאפס שבדרום מקסיקו של ימינו ובגואטמלה החל השלב בתולדות תרבות המאיה המכונה "פרה קלאסי", במדינת ווחאקה (Oaxaca) שבדרום-מערב מקסיקו החלה להתבסס תרבות הזפוטקים  (Zapotecas)ולאורך החוף האטלנטי צצה התרבות האולמקית.

ראו באתר זה: תולדות מקסיקו

הזיכרון המיתולוגי של התרבות האצטקית, המאוחרת בהרבה, מייחס את תחילת התרבות שבאזור החוף, להגירה שבאה מעבר לים. המספרים  מתייחסים לתרבות שהתגלתה באור המישור וסחף הנחלים שלחופי האוקיינוס וכונתה "אולמקית" (Olmec) בפי הגל האחרון של המתיישבים, שהגיעו עוד לפני בואו של האדם הלבן, כאשר פגשו את שרידי התרבות הזאת, במסעם לעבר הרמה הגבוהה של מכסיקו.  לא ידוע מהו השם שבו האולמקים כינו את עצמם; בתיאורים של תרבויות אמריקאיות קדומות מכנים את האולמקים בשם "טאמואנצ'ן" (Tamoanchan). האצטקים, שלא ידעו את מקור התרבות הזאת, יצרו מיתוס על, שהשתלב במיתוסים אחרי והעניקו למקום את השם "אולמק", שהוראתו "היושב על מים רבים" לפי פירוש אחר, "היושב באזורי הגומי". תרבויות אמריקאיות קדומות, מהתרבות האולמקית ועד לתרבות האצטקית, סחטו שרף גומי מעץ בשם Castilla elastic, שהוא עץ המפיק גומי המצוי באזור[1]. היה זה השם השגור בפי האצטקים לאנשים שחיו באזור זה בזמן קדום יותר. אולי השם "אולמק" (Olmec) הוענק להם בשל כדורי הגומי בהם השתמשו במשחק הכדור הקדום שלהם (ראה להלן).

חוקרים מודרניים ייחסו את השם "אולמק" להריסות הגלויות ויצירות אמנות באזור זה, קודם שידעו שממצאים אלו היו נטושים למעלה מאלף שנים לפני זמנם של האנשים שהאצטקים כינו בשם אולמקים. לא ידוע מהו השם שבו האולמקים כינו את עצמם; בתיאורים של תרבויות אמריקאיות קדומות מכנים את האולמקים בשם טאמואנצ'ן (Tamoanchan).

הכומר הספרדי ברנרדינו דה סאהאגון[2] שמע מהמקומיים את התיאור הזה: "בזמן רחוק, שאיש אינו יכול לספר עליו, שאין איש שיכול להעלותו בזיכרון…באניות בים, הם הגיעו. קבוצות רבות היו, ומשם הגיעו אל החוף. ולא מרצונם באו. היו כוהנים שכיוונו אותם, שהראו להם את הדרך שקבעו האלים". מאחר יותר, בתקופה "הקלאסית" סמוך מאד לבוא האצטקים פעל באותו אזור עם אחר ומשום כך כונה גם הוא "אולמקה". כדי להבחין בין הוותיקים לחדשים, כינו האצטקים את הקדומים בשם "אולמקה הוישטוטין"(Olmeca Huixtotin), כלומר, "האולמקים שליד המים המלוחים". הארכיאולוגים העדיפו לכנות אותם בשם המקום בו תרבותם הוגדרה לראשונה: לה ונטה" (La Venta).

חוקרים מודרניים ייחסו את השם "אולמק" להריסות הגלויות ויצירות אמנות באזור זה, קודם שידעו שממצאים אלו היו נטושים למעלה מאלף שנים לפני זמנם של האנשים שהאצטקים כינו בשם אולמקים. לא ידוע מהו השם שבו האולמקים כינו את עצמם.

התרבות האולמקית התקיימה באזור ששטחו הקיף כ-18000 קמ"ר.  משערים שחיו באזור כ-300000 איש. מספר מרשים לאור העובדה שהקיום התבסס על חקלאות דלה ששיטת "כרות ושרוף".

אזור המחיה המרכזי של האולמקים מאופיין בשפלות ביצתיות שמקוטעות על ידי רכסים מתונים והרי געש. הרי טוקסטלה (Tuxtla) נמצאים בצפון, ביחד עם מפרץ קאמפץ' (Campeche). כאן בנו האולמקים את המערכת המסובכת של מקדשי העיר הנצחיים שלהם במספר אזורים. אוצרות האולמקים נמצאו לאורך כל אזור אמריקה הקדומה בתקופה זו.

תנאי הקרקע והאקלים כילו את מרבית השלדים ועל האולמקים ניתן ללמוד בעיקר משרידי התבליטים ופסלי האבן. הם היו נמוכי קומה ומוצקים.עיניהם היו מלוכסנות, אפם קצר ורחב ועצמות הלחיים בולטות.

ראשית התרבות

תרבותם של האולמקים צמחה בסן לורנזו טאנוצ'טיטלאן (San Lorenzo Tenochtitlan), שבה מאפיינים אולמקיים ייחודים החלו להופיע בסביבות 1150 לפנה"ס. עליית התרבות באזור זה כנראה נעזרה בתנאי הסביבה של אדמת סחף פורייה, שעודדה תפוקה של תירס. תנאי סביבה אלו יכולים להיות מושווים לאלה של מרכזי תרבויות קדומות אחרות: מסופוטמיה ועמק הנילוס. טוענים שריכוז האוכלוסייה הצפוף בסן לורנזו עודד את עלייתם של מעמדות חזקים שהבטיחו לבסוף את שליטת האולמקים באזור, וסיפקו את הבסיס החברתי שהוביל ליצירת פרטי האמנות היוקרתיים המתוחכמים והסמליים שהגדירו את תרבות האולמקים.

חומרים שנמצאו בסן לורנזו ומקורם בוודאות ממקומות רחוקים, רומזים על כך שלאליטת האולמקים הייתה גישה לרשת מסחר נרחבת במרכז אמריקה. נראה שהגנו על המסחר על ידי מערכת צבאית כלשהי. בתבליטים אולמקים נראה מפגש עם דמויות שנראות שונה. לחלקם חזות מעט שמית. חלק מההיסטוריונים טוענם שיש בכך עדות למאבק בין בני עמים שונים ואולי בין גלי הגירה שונים. האולמקים היו הראשונים באזור שעיבדו אבנים קשות והשתמשו לשם כך בכלים שתבעו סבלנות אין קץ. הם היו הראשונים שהקימו מקדשים ומרכזי פולחן גדולים.

אמנות האולמקים

המנות האולמקית מיוחדת בפשטותה, ביראליזם חושני ובסמליות רבה. הפיסול האולמקי הוא אחד הביטויים הנשגבים ביותר באמנות הייבשת. קורות האמנות של האולמקים מאופיינות בפיסול מונומנטאלי ובתגליפים קטנים ומרהיבים. הקברים, להם הוקדש מאמץ רב, עשויים מעמודי אבן, דמויי קורות עץ. פסלים וציורים מדגישים את מושג ההוייה הכפולה, במיוחד את החיים והמוות, כיחידה בלתי נפרדת. רוב האמנות האולמקית מעוצבת בסגנון מיוחד ומשתמשת באיקונוגרפיה כדי לשקף את המשמעות הדתית של יצירות האמנות. עם זאת, ישנן גם יצירות אמנות אולמקיות שמחקות את הטבע, ומציגות תיאור מדיוק של אנטומיית גוף האדם, המשתוות כנראה רק ליצירות האמנות הקלאסיות של תקופת בני המאיה. מוטיבים נפוצים ביצירות הם פיות הפונים כלפי מטה וחריצים באזורי העיניים, שאת שניהם ניתן לראות במצגות של לוחמים המחופשים ליגוארים. פסלונים של האולמקים נמצאו בשפע באתרים הנמצאים לאורך תקופת התפתחותם.

בנוסף לנושאים הקשורים לבני אדם, האומנים האולמקים היו מומחים ביצירת גילומים של בעלי חיים, כמו פסל החרס bird vessel, שמוערך כנוצר בשנת 1000 לפנה"ס. כלי חרס נוצרים בתנורים שיכולים להפיק טמפרטורה שעולה על 900º מעלות צלזיוס. התרבות הפרהיסטורית היחידה שיכלה ליצור כאלו טמפרטורות גבוהות היא התרבות המצרית העתיקה.

בתבליטים נראים אנשים בפעילות יומיומית כגון עבודה בשדה או פולחן. לפעמים תוארו הדמויות כאנשים בעלי כנפיים, שבעזרתם חדרו לשמים ויצאו מהם. לעיתים הם חודרים וגחים מבטן האדמה. אולי הדבר מלמד על סיפור מיתולוגי אודות מאבק בין אלים, או שמא מתארים טקס שמאניסטי?תושבי העמק הכירו כבר אז את סמי ההזייה והשאמנים השתמשו בהם בפולחנים שביצעו במצבי אקסטזה. באחד הריקודים האקסטטיים, התקשרו רקדנים, חבושים במסיכות יגואר, שהיו במצב טראנס, עם בנות האדם והקשר המיני שקיימו עמם הוליד את איש היגואר, הלא הוא האולמקי.

בפסלי האולמקים ניכרת התהייה ממה קורה לאחר שהחיים נגמרים וכיצד ניתן להתמודד עם המוות? במקרים רבים חוצה דמות מסוימת את הסף שבין החיים למוות. יש תבליטים המתארים סצינה של לידה ולידה מוצג כהן היוצא ממערה ותינוק מונח על ברכיו. האם זו לידה, האם קורבן אדם? מכל מקום, הלידה מתקשרת תמיד למוות. דרך אותה כניסה – יציאה ממערה. רחם האדמה. זהו ביטוי אומנותי דתי להתמודדות עם חרדת הכליה.

בחלק מהפסלים מורכב ראש האדם משני חצאים. הצד האחד מסמל אתה מוות והצד האחר את החיים. במוזיאון הארכיאולוגי של העיר חאלאפה Xalapa)), בירת וורה קרוז, נמצא פסל מהאתר האולמקי אשר בסן לורנזו. הפסל ממחיש היטב את הרעיון של "ההוויה הכפולה". צד אחד של פניו מכוסה ומסמל מוות ואילו הצד האחר, מסומל על ידי ראש חי ועצוב למראה, המסמל את החיים. הסתרת הפנים מצביעה על הניסיון לפענח את סוד המוות. פסלים אחרי מלמדים על כפילות הוויה מסוג אחר. בהתאם לאמונה זו, שהועברה מן האולמקים, דרך התרבויות שירשו אותם במזואמריקה והגיעה עד לאמרינידים (ה"אינדיאנים") של ימינו, לכול אדם יש כפיל, נפש תאומה שנולדה עמו. נפש שהושאלה מעולם החי, הקובעת את התנהגותו ואת גורלו של אדם. את היותו בלתי מנוצח או את גורלו המר. אירוע הפוגע בנפש התאומה, הינו בנפש החיצונית, החייתית, פוגע גם בנפש האנושית. יש גם כפיל חייתי קבוצתי והוא הטוטם השבטי, את התפקיד הזה מילא היגואר עבור האולמקים. היה זה נפש תאומה של השכבה השלטת.

התרבות האולמקית לא השאירה שום מסמך, המזכיר ולו במעט את אלו שהותירו בני המאיה. לכן, קשה לדעת על המיתולוגיה שלהם ומה שיודעים, מסתמך  על פרשנויות שניתנו לפסלים וליצירות האמנות ועל השוואות עם מיתולוגיות פרה קולומביניות אחרות. מהאמנות האולמקית ניתן ללמוד כי אלים כמו "הנחש בעל הנוצות" ו"רוח הגשם",  היו קיימים בפנתיאון המזו אמריקאים, כבר בזמנם.

ראו באתר זה: שאמניזם

במקומות אחדים מתואר קרב בין שתי קבוצות של לוחמים, הנושאים רמחים, כידונים ומגינים. אולם הלוחמים נראים אלים. ייתכן שזהו תיאור דל מאבק בין אלי השמים לאלי האדמה. האומנות האולמקית מיוחדת בפשטותה, בריאליזם חושני ובו זמנית גם בסמליות מופלאה. הפיסול האולמקי הוא מהביטויים הנשגבים ביותר של אמונות מזו אמריקה. גם בתקופות מאוחרות לא קמו לה מתחרים.

ייתכן שהאולמקים היו הראשונים באמריקה המרכזית שפיתחו שיטת כתב, אבל לא נמצאו עדויות לכך. בימינו, ישנו ויכוח האם סדרת סמלים שנמצאה בשנת 2002 ותוארכה כשייכת לשנת 650 לפנה"ס שייכת לכתב האולמקים, ובכך קדמה לכתב של שבט הזאפוטק (Zapotec) משנת 500 לפנה"ס. ישנו כתב נוסף שידועים בשם אפי-אולמק (פירוש השם אפי-אולמק הוא "לאחר האולמקים") ויש שמשערים שהאפי-אולמק מייצג כתב מעבר, בין שיטת הכתב הלא ידועה של האולמקים לזו של בני המאיה, אך אין ודאות בכך.

האולמקים הם כנראה שהמציאו את משחקי הכדור הקדומים באמריקה המרכזית, הנפוצים בתרבויות שונות של האזור, ושימשו למטרות בידור ודת – ניתן לקבוע בוודאות שהם הראשונים שתיעדו משחקים כאלה.

הדת של האולמקים פיתחה את כל המוטיבים העיקריים שנמצאו בתרבויות הבת שלהם: עיסוק אינטנסיבי במתמטיקה ובלוחות שנה, והתמקדות רוחנית במוות, על ידי הקרבת קורבנות אדם. פסל אולמקי מתאר כהן , על ברכיו ילד ובידו מאכלת…בנוסף ההסדרים הפוליטיים של ממלכות בעלות היררכיה נוקשה הופיעו כמעט בכל תרבות מקסיקנית ומרכז אמריקאית שבאה אחריהם.

כנראה היו האולמקים אלה שהמציאו את הטלאצ'טלי (Tlatchli), משחקי הכדור הקדומים באמריקה המרכזית, הנפוצים בתרבויות שונות של האזור, ושימשו למטרות פולחניות. היה זה משחק בין שתי קבוצות שסימלו כוחות שונים ביקום ובסיומו היו הכוהנים מקריבים את אחת מהן[3]. ניתן לקבוע בוודאות שהאולמקים היו הראשונים שתיעדו משחקים כאלה. לא ברור אם האולמקים הקריבו את שחקני אחת הקבוצות לאלים, כפי שעשו זאת בני המאיה, שבקשו להרוות בדמם את השמש, כדי לפצות אותה על מה שהפסידה במאבק עם כוחות החושך. כבר בשנת 900 לפני הספירה פיתחו האולמקים את לוח השנים המדוייק שלהם, שחלקים ממנו, בתקופות מאוחרות יותר, נמצאו באזור המפרץ

האולמקים העלו את הרעיון הדתי שיופיע בהמשך בכול התרבויות שלה אזור והוא "ההווייה הכפולה", לפיו מוות וחיים הם יחידה שלמה ובלתי נפרדת, ושני מרכיביו אלה של מהות החי מהווה שלמות. הם אולי הראשונים אשר במסגרת "כפילות ההוויה", חיברו את האדם עם כפיל בצורת חיה ובאמצעותו אל הטבע. החיה האישית גם תלווה אותו בעולם המוות.

המיתולוגיה האולמקית לא השאירה שום מסמך שניתן להשוות אותו למסמכים שנמצאו על המיתולוגיה של בני המאיה, ולכן כל הצגה של המיתולוגיה האולמקית מסתמכות על פרשנויות שניתנו לפסלים וליצירות האמנות והשוואות עם מיתולוגיות קדם-אמריקאיות אחרות. האמנות האולמקית מראה שאלילים כמו "הנחש בעל הנוצות" ו"רוח הגשם" כבר היו קיימים במקדש האלים של אמריקה הקדומה בימי האולמקים.

פסלי הראש הענקיים של האולמקים

נראה שהאמנות האולמקית הידועה ביותר הם הפסלים הענקיים שלהם בצורות ראשים שחובשים קסדות. מפני שאין מקור פרה-קולומביאני המסביר אותם, פסלים מרהיבים אלו היו הנושא להרבה ספקולציות. אם מתחשבים בייחודיות של כל פסל, נראה שהפסלים הללו הם דיוקנים של שחקני כדור מפורסמים או מלכים שלובשים את בגדי המשחק.

טווח גודלם של הראשים משתנה מאלו שנמצאים בראנצ'ו לה קורבטה וגובהם 3.4 מטר עד ל-1.47 בפסלים שנמצאים בטראס זאפוטס. הראשים הגדולים ביותר שוקלים 20 טונות. כמה מהראשית נקברו במתכוון באדמה. הראשים האלו גולפו מגושים בודדים או מאבנים גדולות שהן התוצר של התפרצות געשית, שנחצבו בהרי טוקסטלה. סביר שראשים אלו נישאו על רפסודות ממחצבה מרוחקת כדי להגיע ללה ונטה, מרחק של כ-80 קילומטר, הרפסודות היו צריכות לעבור דרך הגלים הרוגשים של מפרץ קאמפאץ'.

כמה מהראשים, ואנדרטאות רבות אחדות, הושחתו בדרכים שונות, נקברו ונחשפו, הוצבו במקומות חדשים או נקברו מחדש. לא ידוע אם הפעולות האלו היו חלק מפולחן דתי או שהם תוצאה של סכסוך או סכסוכים.

נכון להיום גילו 17 פסלי ענק בדמות ראשים השייכים לאולמקים. מצאו 10 פסלים כאלה בסן לורנזו, 4 פסלים בלה ונטה, 2 פסלים בטרס זאפוטס, ופסל אחד בראנצ'ו לה קורבטה שליד טרס זאפוטס.

היו מלומדים, כדוגמת נחום מגד, שהצביעו על השפתיים הבשרניות והאף הרחב של פסלי האולמקים כעדות לכך שמוצאם הוא ממערב אפריקה. אחרים, כגון איבון פלייטמן, מציעים לראות בפנים ה"נגרואידיות" ביטוי לאמונתם במשמעות הדתית של היגואר, שמצטיין במולטי פוטנציה ומשמש כטוטם על ברוב התרבויות הפרה קולומביאניות ומציינים את האמונה ב"אדם-נמר" (חצי אדם וחצי חתול) שהייתה נפוצה באמונות הקדם אמריקאיות. היגואר נחשב לחיה בלתי מנוצחת וסימל גם את השמש.

בנוסף הם מציינים שלא כל האנשים בעלי שפתיים מלאות ואפים רחבים הם אפריקאיים, ושלכמה מילידי אמריקה עדיין יש תכונות אלו כמו כן מצוין שפסלי האולמקים הענקיים מראים קפלים בעיניים, תכונה שאינה נמצאת אצל אנשים במערב אפריקה. מגד, בתגובה מצביע על כך שבתבליטים מופיעים טיפוסים שאינם נגרואידים ואינם מקומיים, כמו למשל, טיפוסים שמיים. ייתכן שמדובר בגלי הגירה שונים. מגד מחזק את התיאוריה שלו על ידי אסטלה שנמצאה בעיר לה וונטה שבאזור מפרץ מכסיקו ועליה תבליט המתעד אדם בעל חזות שמית, אוחז דגל בידו וסמוך לו כתובת בכתב הירוגליפי, המציינת את האירוע ובסמוך, הרוגליף המציין עקבות הליכה. האם הדבר מסמל שהאדם הגיע ממקום אחר? האם יש כאן סיפור על מפגש עם אנשים מאזור המזרח התיכון? יש לציין כי תיאוריה דומה הועלתה על ידי הפילולוג האמריקאי ממוצא יהודי, הרצל כורש גורדון, בספרו Before Columbus""[4]. כמה מחברי המורמונים טענו שייתכן שהאולמקים מוזכרים בספר מורמון בגלל קווי הדמיון לארכאולוגיה האולמקית. עם זאת, הספר של המורמונים מציין דברים שאינם ידועים כחלק מהתרבות האולמקית, כמו השימוש בברזל, במשי ובפילים. ספקולציה זו אינה נתמכת על ידי אף קבוצה מלומדת בתחום של אמריקה הקדומה.

הפסלים המונומנטאליים הללו פוסלו כראשים, ולא כחלק מגוף, אולי כסמל של ראשי החברה.  הם נקברו בצורה טקסית, אולי כמלווי המנהיג שמת. בה בעת היה צורך ליצור פסל אחר של ראש מנהיג חדש.  יש הטוענים שהכובע שעל הראשים, המזכיר בצורתו "קסקט" מתאים לשחקני משחק הכדור, אותו משחק פולחני שהמציאו האולמקים, ובו השחקנים למעשה ממחיזים את המאבק הקוסמי בין אלי השמים לאלי המוות. אם אכן גרסא זו נכונה, עשויים הראשים לציין את השחקנים שהפסידו במשחק וראשם נכרת, כפי שמוכר לנו מתרבויות מאוחרות יותר. אריך פון דניקן הציע שמדובר בראשים של טייסי חלל….

כלי חרס ומסחר

בחודש מרץ 2005, צוות של ארכיאולוגים השתמש בניתוח המבוסס על נייטרונים, כדי להשוות בין 1,000 יצירות אמנות מקרמיקה בסגנון אולמקי עם 275 דוגמיות כדי לגלות את מקורם. הם מצאו ש"האולמקים ארזו וייצאו את האמונה שלהם ברחבי האזור בצורה של צורות ועיצובים קרמיים ייחודים, שנהפכו במהירות לחותמת-איכות של מעמד האליטה באזורים שונים של מקסיקו העתיקה".

מתברר שהחלפות של כלי חרס בין מרכזי השפלה ומרכזי האזורים ההררים היו הדדיים, או דו-כיווניים. חמש מהדוגמיות שנתגלו בסן לורנזו היו "באופן שאינו משתמע לשתי פנים" מאואקסאקה. על פי הארכיאולוגים שערכו את המחקר, הדבר "סותר טענות קודמות שאזור המפרץ היה המקור היחידי לקדרות באמריקה הקדומה".

מתמטיקה

בשיטת הסימון הרומית אין סימון מיוחד לאפס, והוא מבוטא בהיעדר כל סימון. המחסור בסימן מיוחד עבור האפס עיכב את התפתחותה של שיטת הסימון העשרונית, המקובלת היום. אחרוני האולמקים כבר החלו להשתמש בספרה אפס, מהפיכה עצומה העולם המספרים. מאות שנים לפני תלמי ולבטח לפני הערבים שהביאו לעולם המוכר. האולמקים הכירו את האפס כבר במאה ה-5 לפנה"ס. הספרה אפס תיהפך לחלק אינטגרלי מספירת בני המאיה.

חורבן

לא ידוע מה קרה בוודאות לתרבות זו. מרכזם העיקרי, סן לורנזו, לא היה נטוש בשנת 900 לפנה"ס, ולה ונטה נהפכה לעיר הבירה. שינויים באקלים הם כנראה שגרמו למעבר זה, וגם מספר נהרות ששינו את מסלול זרימתם. עם זאת, ישנם עדויות המעידות על פלישה והרס האזור של האולמקים בזמן זה. ייתכן מאד שצאצאי המייסדים והמתרבתים הסתאבו. החברה הפכה לרודנית והתהוו מתחים פנימיים ומצבים שהביאו בסוף התהליך להתפוררות ולשקיעה.

בסביבות שנת 400 לפנה"ס, גם לה ונטה נחרבה, אם כי החשיבות של מערכת הטקסים המורכבת שלהם כנראה המשיכה להתקיים אחר תרבות ומדינת האולמקים. כמה מאות שנים לאחר שהם נטשו את הערים העיקריות שלהם, הגיעו תרבויות אחרות כדי לרשת את מקומם ולהתבסס באדמותיהם – הבולטת בהם היא תרבות בני המאיה ממזרח, הזאפוטק מדרום-מערב, ותרבות הטיאוטיהואקן ממערב.

הערות

[1] קאוצ'וק הוא מונח המתייחס לסוג של גומי טבעי (Castilloa elastica) המופק מזנים שונים של עץ ה-Castilla (בעיקר משני הזנים Castilla elastica ו-Castilla ulei). עץ הקסטילואה אלסטיקה נפוץ בצפיפות נמוכה ברמות שבשולי אגן האמזונאס באזור גידול שצורתו כמעיין קשת המשתרעת מקולומביה, עובר באקוודור ופרו ועד לבוליביה. מחוץ לדרום אמריקה גדלים עצי הקסטילה גם במרכז אמריקה ובמקסיקו והעמים הילידים באזורים אלו הפיקו מהעץ גומי.

[2] . כתב היד נמצא בפירנצה ומכונה"קודקס פלורנטיני".

[3] משחק זה, שהיה נפוץ במרבית התרבויות במזו אמריקה נעשה לחלק חשוב בתרבות ובדת האצטקית ואף הוקם לכבודו מגרש משחקים מיוחד במערכת המקדשים הגדולה בטנוצ'טיטלאן (באזור מקסיקו סיטי של ימינו). ביישובים אצטקיים אחרים נמצאו שרידי מגרשים נוספים. גם לבני המאיה הייתה גרסה דומה של המשחק.

המגרש היה מעוצב בצורת האות I (אָי, כולל הקווים העליון והתחתון) כאשר אורך הרגל היה 15 מטר, רוחבה 10 מטר וגובה הקירות הצדדיים כ-3 מטר. על כל אחד מן הקירות הייתה ממוקמת טבעת אבן אנכית במחצית הגובה. על השחקנים היה להעביר כדור עשוי גומי דרך אחת הטבעות, מבלי שהכדור יפגע ברצפה. השחקנים יכלו להכות בכדור רק באמצעות המותניים וחגרו חגורות מיוחדות מעליהן.

במסגרת משחק הכדור האינדיאני שיחקו שתי קבוצות זו נגד זו, כשכל אחת סימלה את אחד מכוחות היקום –  הכוחות העליונים והכוחות התחתונים. הראשונה נקראה מסדר הנשרים – כוחות השמים והרקיעים, והשנייה נקראה מסדר היגוארים – כוחות השאול והשמש הלילית.  בתום המשחק הוקרב קרבן. אין הסכמה בין החוקרים האם השחקנים שהפסידו במשחק הפכו לקרבן, או שמא דווקא השחקנים שניצחו היו אלו שהוקרבו. כך או אחרת, הכוהנים כרתו את ראשי הנבחרים או שלפו את לבם המפרפר במחזותיהם, בתנועת סיבוב מיומנת, בעודם בחיים.  כנראה שמטרת הטקס היתה להשיב את הסדר הקוסמי על כנו; לספק לשמש הפצועה את הדם שאיבדה במלחמת "בין הערביים", כדי לחדש את כוחה ולאפשר לה לשוב לזרוח ולקום לתחייה.

[4] Before Columbus, Links Between the Old World and Ancient America, 1971, Crown, New York