התפתחות הבודהיזם הטיבטי

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: הבודהיזם באסיה

ראו באתר זה: תולדות טיבט  ; עקרונות הבודהיזם הטיבטי

ראו גם: הבודהיזם לאורך דרכי המשי

תודתי נתונה לניסו קדם, מחברת 'אדמה – מסעות וטיולים' – על הסבריו המועילים.

העיסוק בבודהיזם בכלל ובעקרונות הבודהיזם הטיבטי בפרט, חשובים מאד לטיול בטיבט, לטיול בבהוטן, בסיקים ובחלקים שונים של סין

בהתפתחות הבודהיזם הטיבטי אנו מונים חמישה שלבים עיקריים:

א. דת טיבט הקמאית, הפרה-בודהיסטית.

ב. חדירתו הראשונה של הבודהיזם והתפתחותו בטיבט עד פרוץ הריאקציה האנטי בודהיסטית במאות ה-10-7.

ג. השתלטותו המחודשת   של הבודהיזם בטיבט, במאות ה-14-11.

ד. גיבושו הסופי של הבודהיזם הטיבטי והרפורמה הגדולה, במאות ה-15-14.

ה. ביצורו וביסוסו של הלמאיזם וריכוז השלטון בידי הדלאי לאמה – ה"לאמא הגדול" – מהמאה ה- 15 ועד 1951.

טיבט הפרה – בודהיסטית

האמונות והנהגים הדתיים המקומיים בטיבט הטרום בודהיסטית התרכזו בעיקר באלוהותם של המלכים ובטקסים המורכבים שנועדו להבטיח את המשכיות החיים שלאחר המוות. בפולחן האבות הקדמונים הובאו מנחות וקורבנות ונעשה שימוש בקסמים ובחישובים אסטרולוגיים כדי לזהות את מקור צרותיהם של אנשים ולפעול כנגד ההשפעות השליליות של הרוחות הרעות. אחד הנדבכים של הבודהיזם הטיבטי הוא כישופים ומאגיה. המקור שלו הוא בדתות העממיות. הבון הוא סוג של דת כזו.

הטיבטים הקדומים האמינו שהעולם נברא על ידי רוחות הנקראות צ'ה  – (Cha). הגורל, ששלטו באירועים הקוסמיים בהתאם לטסונג  – (Tsung), שהוראתו חוק. פסגות ההרים נחשבו קדושות ומאוכלסות באלים רבי כח הקרויים טסאן (Tsan).

כנראה שדת הבון היתה שמניסטית וכהניה היו דומים לשמאנים של המונגולים ושל השבטים האחרים באסיה המרכזית והצפונית.

השמאניזם קיים בתרבות הסינית. התורות הדאואיסטיות נובעות ממנו. הבודהיזם הטיבטי לא איבד את היסוד השמאני שלו. מזהים שמאן לפי הכובע שיש לו כתר של חמישה עלי כותרת. לעיתים רואים צילום של בודהא עם כתר של שאמנים. עד היום, השמאניזם, שהוא חזק מאד בתרבות הטיבטית.

מקור המילה "שמאניזם" מהמילה הטונגוזית (ממשפחת השפות האורל-אלטאית). שמאן הוא בעל תפקיד של ספק כהן, ספק מכשף, ספק רופא אליל. מסימניו הרבים של השמאניזם הם האמונה ברוחות, המשפיעות על גורל הציבור והפרט ובאפשרות ליצור עמן מגע בעזרת טקסים פולחניים של השמאניים. מכיוון שגם המתים יכולים להיות בעלי עוצמה בעולם הרוחות, הרי שיש בשמאניזם גם קצת מפולחן המתים ומתכונותיו. על פי רוב, מבורך השמאניזם בטכניקה של טראנס, ולכן יש הרואים בשיטות ההתבוננות והמדיטציה האקסטטית של הדתות המפותחות, מעין גלגול של השמניזם הפרמיטיבי. את השמניזם מאפיין המצב האקסטטי, דהיינו, היכולת של השמאן להיפרד מן הגוף. בשלב זה עולה רוחו של השמאן אל עולם הרוחות, נאבקת עמהן שם, עד שהיא משיגה את מטרותיה. כאשר חוזר השמאן ממסעו ומתעורר הוא מספר על הקורות אותו, סיפורים בעלי חשיבות רבה בהתפתחות הסיפורת שבע"פ בחברות שונות.

ראו בהרחבה, באתר זה: שמאניזם ואירועי טראנס

הבון:

ידוע מעט מאד על הדת הקדומה של טיבט – עד שהונהג בה הבודהיזם במאה ה- 7 לספירה. דת הבון מתוארת במקורות הטיבטיים כדתה הקדומה של הארץ וכמתנגדת עיקרית לבודהיזם[1].

בון או בונפו הם מכשפים או שמאנים שמסוגלים לתקשר עם כוחות הטבע, עם שדים ועם אלים. היו שמאנים שתפקידם היה להביא מזל טוב ועושר בעולם הזה, אחרים היו קושרים רשתות של חוטי צמר כדי ללכוד שדים, היו מכשפים שידעו לגלות את העתיד ושמאנים שתפקידם היה "לסגור חשבון" עם החיים והמתים. היו להם גם מכשירים ששימשו אותם לשם תעופה ברחבי טיבט.

מקור השם לא ברור, שכן המקורות הספרותיים הם מאוחרים ואפילו ביצירות הספרותיות של ה"בון פו", נאמני הדת העתיקה, ניכרים סימני השפעה בודהיסטיים. הבון המקורי היה אמונה בשדים וברוחות השוכנים בהרים ובגבעות, בעצים, במעיינות ובאגמים, באוויר, בשמיים ומתחת לאדמה. על פי דת הבון, התחלק העולם לשלש ספירות: השמים, הארץ, והעולם התחתון. בכל חלק כזה שלטו אלים מסויימים. הפולחן עסק בעיקר בטקסים מאגיים לריצוי הרוחות, השבעתם, הגנה מפניהם ושימוש בכוחם לצרכים שונים.

מאפייני הבון:

קוסמולוגיה מפורטת, הערצת הדרקון, פולחן מפותח, הכולל טקסי ריפוי, טקסי קבורה, ריקודי מסכות וקורבנות (כבשים, כלבים, חמורים וקופים ואולי אף קורבנות אדם) וטכניקה של אקסטזה שמנית, היו נהוגים שנים רבות. טקסי התפילה נועדו לשמש, לירח, לגרמי השמים ולדרקון. אם כי נראה שלא היו לבון מקדשים מפוארים או כהונה היררכית. חלק ממסורות אילו השתמר תחת מעטה דק של תוספות בודהיסטיות (כאמור, ייתכן בכלל שמדובר בצורה של בודהיזם).

יסוד חשוב בדת שקדמה לבודהיזם היה פולחן המלכים, שנחשבו לאלים. זמן-מה היתה קבורת המלך, כרוכה בהמתה טקסית של מקורביו; כמו כן נהגו להקריב קורבנות של בעלי חיים, בעיקר סוסים, להצלה ממחלות או מצרות. המאמינים נהגו להשפיע על האלים בדרכים מאגיות שונות כמו סידור חוטים צבעוניים בצורות ובדגמים קבועים, תקיעה בשופרות, פיזור זרעים מקודשים ועוד.

הבודהיזם – שלב החדירה הראשונה

זמן רב לפני המאה ה- 7, באו בני טיבט במגע עם ארצות מרכז אסיה, שלתוכן חדרו גם דתות אירניות ונצרות נסטוריינית; עם צפון הודו שהיתה בודהיסטית ועם סין.

בתקופה בה התבסס הבודהיזם בטיבט והפך לדת מדינה, בהודו, הוא כבר היה בשלבי העלמות. הבודהיזם הופיע בצפון הודו במאה החמישית לפנה"ס התפשט דרומה ומערבה, הגיע לקולוניות היווניות שכבש אלכסנדר מוקדון, לסרי-לנקה שנקראה בעבר ציילון, הגיע לתאילנד ולמדינות אחרות בדרום-מזרח אסיה, הגיע למרכז אסיה, שם קמו ונפלו ממלכות בודהיסטיות גדולות, ומשם המשיך לסין ומאוחר יותר ליפאן. טיבט שנמצאת על התפר הגבוה בעולם בין הודו לסין הושפעה מתרבויות אלו ומתרבויות אסיה התיכונה.

המיתולוגיה הטיבטית מתייחסת לאירועים אגדתיים שונים המצביעים על בואו של הבודהיזם בתקופה הטרום היסטורית. אולם לפי העדויות (הסיניות) חדירתו הראשונה של הבודהיזם והתפתחותו בטיבט אירעה באמצע המאה ה-7 . אז שלט המלך הטיבטי סוֹנְגְצֶ'ן גַאמְפּוֹ (649-627) על ממלכה, שחלשה גם על צפון בורמה, וזמן-מה – על נפאל. בעת שלטונו נעשו המגעים הראשונים עם הבודהיזם המַהַיַאנִי, שהגיע אותה עת ממזרח תורכסטן. תפקיד חשוב במגעים אלה מילאו שתי נשותיו של המלך, שכן באו מנפאל ומסין – ארצות שכבר היו בודהיסטיות. הן הביאו עמן ציורים ואיורים של דמויות בודהה, וכן כתבים אסטרולוגיים ורפואיים של מסורות ארץ מוצאן. בתקופה זו גם הכתב הטיבטי עבר שינוי: משלחת נשלחה לקשמיר כדי לעבד ולשפר את הכתב הטיבטי ולסדרו במבנה יעיל וחדשני יותר. לאחר מכן החלו לתרגם את התכנים הבודהיסטיים הראשונים מסנסקריט לטיבטית; אולם מאחר שפעילות זו לא הייתה רחבת-היקף, לא זכו הלימודים לתפוצה רחבה   בתקופה זו נבנה הג'וקנג (בלהאסה), אשר הוקדש להן. האגדה מדגישה את מקומן של הנסיכות, שהגיעו עם פמלייה של נזירים ומלומדים. עובדה היסטורית היא שכיבושיו הצבאיים של מלך זה היקנו לו עצמה צבאית ומדינית גדולה והוא נחשף להשפעה התרבותית של הודו ושל מרכז אסיה וסין. המלך שאף לרכוש יוקרה תרבותית על ידי יבוא של דת מתוחכמת, כתב ויסודות של ציוויליזציה מפותחת בשנת 632 הביא את הכתב ההודי מקשמיר. יחד עמו חדרה גם ספרות בודהיסטית ותרגומה לטיבטית.

אך למרות זאת נשאר הבודהיזם דת מיעוט ואף עורר התנגדות נמרצת של חוגי האצולה, שחששו לזכויותיהם הפיאודליות, מפני מלוכה חזקה הבאה בברית עם הבודהיזם. לכן המאבק האנטי בודהיסטי של הבון קיבל אופי מדיני ואצילי- לאומי-טיבטי. התחילה תקופת מאבק בין המלכים לשרי החצר האנטי בודהיסטיים.

עם הגעת הבודהיזם לטיבט הבון הפך לדת שולית, והוא הוטמע בו במידה רבה אך גם עיצב בכך את הבודהיזם הטיבטי.

כוהני הבון ניסו להוכיח את עליונותם על הדת החדשה ועל כוהניה. הזדמנות פז נקרתה לידיהם בסוף המאה השביעית. את טיבט תקפה מגיפת אבעבועות וכוהני הבון אשר היו מנוסים בכגון אלה, זיהו את המגיפה וידעו כיצד להתמודד עמה. לרוע מזלם של הבודהיסטים, גם המלכה חלתה במגיפה, נצחונם של הבון היה ברור והוא הוביל לגירוש מורים הודים רבים ותלמידיהם.

בזמן כהונתו של המלך קריסונג טסן (755-797) הגיע לשיאו המאבק בין חצר המלוכה והבודהיזם מצד אחד לבין האצולה והבון מצד שני[2].

הבודהיזם היכה שורש כאמור כבר במאה השביעית, אולם רק במחצית השנייה של המאה השמינית נוצר "הבודהיזם הטיבטי" כמיזוג יחיד במינו של תיאוריות, פרקטיות, וטקסים בודהיסטיים הודיים עם פולחנים מקומיים. מיזוג זה נעשה על ידי פאדמאסאמבאווה (Padma-Sambhava) – בסנסקריט פירושו "נולד מהלוטוס" – הוא היה יוגי ורב-אמן טנטרה, מיסטיקן ומומחה בנהגים טקסיים נסתרים[3].

האגדה עליו מספרת כי הוא בה מחבל ארץ בהודו בשם Uddiyana. כאשר בת מלך רצתה להפוך לנזירה הוא השתכנע באמיתות כוונותיה והתגלם מולה מתוך האוויר הריק. שמועה פשטה כי שרלטן מסתובב עם בת המלך ואביה פקד לכלוא אותה בבור מלא קוצים ואותו שלח אל אזור שומם ופראי כבול לגזע עץ עולה באש. לאחר שבוע בו עדיין נצפה עשן מיתמר מהמקום חזר לשם המלך וראה שבאותו מקום בו העלה את פאדמה-סמבהאווה למוקד נוצר אגם שבאמצעו צמח לוטוס ועליו ילד כבן שמונה. המלך הבין את טעותו ונתן את ממלכתו וגם את ידה של בתו לקדוש.

הדבר שחיזק במיוחד את כוחם של כוהני הבון בקרב העם הוא יכולתם הכישוף או אחיזת העיניים שלהם. חלק מהניסיון לחזק את הבודהיזם היה הזמנת כוהנים בודהיסטיים שלהם גם יכולת כישוף. כך גם מגיע המורה המלומד פאדמאסאמבהאווה מהודו לטיבט. על פי המסורת הוא היה בן מלך שנולד מתוך פרח לוטוס ומשטען לכסא המלכות באחת מנסיכויות הודו, גורש משם, ומאז נדד תוך לימוד מתמיד של הבודהיזם וסודות המגיה השחורה. שליטתו ברזי הכישוף השאירה גם את כוהני הבון פעורי פה. אירוע שקשה לאמת היסטורית כי המסורות מערבבות דמיון ומציאות, וחכם זה מתואר במקורות בצורה מיתית, כמכשף שניצח את השדים האנטי בודהיסטים. ברור הוא כי האסטרטגיה שלו, להפצת הבודהיזם בטיבט, כללה הכנסת אלילים מקומיים לתוך הפנתיאון הבודהיסטי. אירוע זה היה נקודת תפנית בחדירת הבודהיזם לטיבט. באותו זמן (שנת 787) נבנה על ידו בסאמייה (Samye) המנזר הגדול הראשון בטיבט, הקיים עד ימינו.

הוא מוכר גם כגורו רינפוצ'ה (Rinpoche) שהוראתו "מאסטר יקר ערך". אשר ההולכים בזרם הנינגמה מחשיבים אותו כבודהה שני ומייחסים לו מיתוסים רבים. לגורו רינפוצ'ה היו נשים רבות, אך יֵשֶה צוגיאָל, יוֹגיני מפורסמת בטיבט, הייתה בת-לווייתו העיקרית בחייו. כאשה צעירה הייתה משרתת של המלך הטיבטי טְריסוֹנג דֶצֶן, וזה נתן אותה כ"מתנה" לגורו רינפוצ'ה כמנחת דהרמה על הסמכתו. מאז הייתה לתלמידה של גורו רינפוצ'ה, וקיבלה כמעט את כל לימודיו. בזכות תרגולה הגיעה להגשמה הגבוהה ביותר.

הטיבטים מעריצים את פאדמאסאמבווה לא רק כמורה דגול, מפיץ הבודהיזם, מכניעם של הרוחות ומייסדו של מסדר ה ,Nyigma-Pa-אלא גם כגילוי אמיתי של הבודהא. הודות להצלחתם והשפעתם של פדמסמבווה ושאנטרקשיטה, התמסד בטיבט הבודהיזם הסיני ולא מתחרתו – המסורת הסינית.

עם השנים סיפורי נסים נקשרו בו והוא נתפס כהתגלמות של הבודהא אמיטבה  (Amitābha), בודהא שחמלתו ומעלתו כה גבוהים עד כי קריאה בשמו מספיקה כדי להיוולד מחדש, משוחררים ממעגל הלידות והמיתות, בגן-העדן בו הוא חי. פאדמאסאמבהאווה זכה גם לכינוי "הבודהא השני".

במבט יותר היסטורי, פאדמה-סאמבהאווה ייסד בטיבט תת זרם של המהאיאנה שנקרא "וג'רהיאנה" או "דרך היהלום". דרך זו מדגישה כי ניתן להגיע להארה באופן מידי על ידי הבנה עמוקה שלה והזדהות קיומית עמה. לשם כך ישנם תרגילים שניתן לבצע, טקסטים שיש לשנן ולדקלם ותמונות מקודשות שיש להביט בהן כדי להבין את סוד ההארה. הזרם הזה נקרא גם "בודהיזם טנטרי". טנטרות הם טקסטים שמכילים את התרגילים או הלחשים שנועדו לעזור למתאמן להגיע להארה והן מייצגות ידע סודי ואזוטרי שמקורו במסורות דתיות אחרות בהודו[4].

במאה השמינית היתה גם פריצה גדולה קדימה של הנזירות הטיבטית. המינזרים גדלו במספרם, באוכלוסייתם ובכוחם הפוליטי. התפתח מפעל גדול, בתמיכה נדיבה של המלכים, של תרגום שיטתי של כתבים בודהיסטיים לטיבטית, על ידי צוותים של מלומדים-נזירים-הודים-טיבטים. לקראת סוף המאה ה-8 נערך פולמוס גדול במנזר הנודע סאמיֶה, בו הוחלט כי טיבט תאמץ את סגנון הבודהיזם ההודי, ולא הסיני. מאה מלומדים הודים ומתורגמנים טיבטים הוזמנו כדי לתרגם מסנסקריט לטיבטית את מלוא היקף לימודי הבודהה.

אפשר לומר שהבודהיזם היה בעל אופי מארגן בטיבט שעד אז שלטו בה שליטים מקומיים ולא היה לה כתב משלה. הטיבטים עצמם בכתבים ההיסטוריים המסורתיים שלהם רואים בעצמם עם שהיה "פראי וטיפש" עד שהגיע הבודהיזם

תקופת הפריחה, המכונה "ההתפשטות הראשונה של התורה", הגיעה לקצה במאה התשיעית, כאשר האחדות הפוליטית של טיבט התערערה והממלכה הגדולה התפוררה. במאה התשיעית ירדה טיבט מגדולתה הצבאית ולא חזרה עוד אליה.

בתקופה זו ידם של נאמני הבון גברה והבון פו חזרו אל טקסיהם, אם כי ההשפעה הבודהיסטית מורגשת גם אצלם. הבודהיזם הטיבטי במאה ה- 9 מגלה סימני ניוון: מאגיה במקום מיסטיקה, זלזול בתקנות הנזירות, והפקרות מינית הנובעת מן הטנטרה. המאבק להחדרת הבודהיזם לטיבט ידע עוד עליות ומורדות, הכל בהתאם לשחקנים החשובים ששחקו על המגרש באותה עת, כלומר, מי היה המלך ואיזה מלומד היה דומיננטי באותה תקופה.

לאחר תחרות שהתקיימה בין מכשפי בון לנזירים בודהיסטים בה הפסידו המכשפים, בתחילת המאה התשיעית, הכריז המלך הטיבטי על הבונפו כעל כופרים ונאסר עליהם לחזות עתידות ולקיים פולחנים. למרות זאת, הם הורשו להמשיך ולבצע טקסי גירוש שדים במקרה שהמלך לא מרגיש טוב. את המתח בין שתי המסורות אפשר למצוא בסיפורו של הקדוש הבודהיסטי מילה-רפה. כשהלך להר קאילאסה לעשות מדיטציה, נתקל מילה-רפה בבונפו שאמר לו שההר הזה שייך לו ולשכמותו ושבבקשה יעזוב את המקום. אז החלה תחרות בין השניים שהסתיימה במרוץ אל פסגת ההר. את ההטמעה של דת אחת בשניה אפשר לראות גם ביכולות התעופה של השמאנים הקדומים האלו שעברו בירושה אל המיתוסים של הקדושים הבודהיסטים המאוחרים יותר. מעבר לכך, רשתות החוטים, מנחות האוכל והדם ובובות ששימשו לפולחן קיימים כולם ברפרטואר הפולחני הלמאיסטי.

השתלטות מחודשת מאות ה-14-11

הבודהיזם החל לחזור לאיתנו רק כעבור מאה שנים, בטיבט המערבית. שם יסדו הנסיכים שגלו את ממלכות  ,Maryul, Guge .Purang -חורבן הממלכה הטיבטית שם קץ להתרחבות הפוליטית והצבאית, חיוניותו של העם הטיבטים הופנתה לאפיקים של יצירתיות רוחנית.

במאה ה- 11 התחילה התעוררות דתית שקבעה את עתיד הלמאיזם הטיבטי: צעירים בקשו הסמכת נזירות; תלמידים נסעו ללימודים בהודו; הורחבה פעולת המתרגמים ונוסדו מנזרים חדשים. החלה פריחה של מנזרים בודהיסטיים שהפכה לגורם המשפיע ביותר על עיצוב החברה הטיבטית עד היום.

בתקופה זו הגיעו פיגורות חשובות:

לוטסבה (Lotsava) מילולית – המתרגם: זהו כינויו של מלומד, חניך הודו.

רינצ'ן זנגפו  ( Rinchen Zangpo) אשר ייסד במאה ה- 11, בתמיכת מלך פוראנג, מקדשים ומנזרים רבים.

אטישה:(Atisha) הודי מבנגל שהוזמן לטיבט כדי להחזיר את הסדר והמשמעת למנזרים, הניח את היסודות לכת הקאדאמפה (Kadmapa) [5]  ותיקן את הלוח הטיבטי. הוא החדיר את הכתבים הידועים בשם קלאצ'קרה, כתבים עליהם מבוסס לוח השנה הטיבטי. הוא אשר יסד והעמיד את מוסד הנזירות הלמאיסטית. בתקופה ההיא נהגו מלומדים ומורים רוחניים טנטרים, לרבות מתרגמים רבים, לחיות כיוגים אל מחוץ למנזרים. אטישה שילב משנה טנטרית עם מסגרת מנזרית, שהדגישה משמעת וכללי מוסר קונוונציונאליים.

וירופה (Virupa) ייסד את כת הסה-קייה (Sa –kya-Pa) שהשפיעה על הלמאיזם המאוחר. המסדר התעשר והתעצם משום ששכן על נתיב הסחר לנפאל. נוצרה מסורת דינמית שעל פיה הורישו ראשי המנזרים את משרותיהם לבניהם. שיטת ירושה: ראש מנזר פרוש, אחיו מטפלים בענייני חולין, מוריש את משרתו לבן אחיו.

במאה ה- 13 נכנע ראש הסאקיה למונגולים ובכך מנע את השמדת הציוויליזציה הטיבטית, מונה על ידי ג'ינגיס חאן למושל טיבט. מאוחר יותר מינה קובלאי חאן, (נכדו של ג'ינגיס חאן), אשר קיבל את הבודהיזם, את בן אחיו ויורשו של הלאמה הגדול של הסקיה-פה, למלך טיבט. כך החל סידור פוליטי מיוחד שנודע  כ-Yon- Cho (יחס פטרון-כומר). לפי הסדר זה, שכן המלך הנזיר של טיבט בחצר המלך כמדריך רוחני לקיסר. בתמורה, הכיר הקיסר בשלטון הסאקייה. כוחו של הסאקייה ירד במאה  ה-14.

גיבוש סופי במאות ה-15-14.

בתחילת המאה ה-14 חל גיבוש של הספרות הרשמית. זו כוללת את אוסף ה"טריפיטאקה" (Tripitaka) הקלאסי וכן את כל הספרות המהיאנית העצומה. קאנון זה התהווה כבר בימיו של הבודהה ורובו הם אוספים של דרשותיו, אם כי חלקים ממנו שייכים לתלמידיו בתקופות מאוחרות יותר. מקובל שקאנון זה הועבר בעל-פה במשך כ-400 שנים לפני שהועלה על כתב, והוא הקאנון של האסכולה הבודהיסטית העתיקה ביותר שנשתמרה עד ימינו, ואשר נקראת טהרוואדה (סנסקריט: תורת מסדר הזקנים)[6].

ספרות

הספרות הטיבטית מתפתחת החל מהמאה ה- 7 ואילך, בעיקר בשל עניינם של מקצת שליטי הארץ בהפצת הבודהיזם. על ידי סיגול של סימני שיטת כתב הודית מתקופת גופטה Gupta)), נוצר במאה ה- 7 כתב מקומי, המכיל 30 סימנים. חלק ניכר של החיבורים במאות ה 7-13 היו תרגומים של חיבורים בודהיסטיים (בעיקר מסאנסקריט) שנעשו בשיטתיות ובכישרון רב. אך בינתיים קמה גם ספרות מקומית, כתבי דברי הימים, וספרי אגדות ותפילות; אלא שרוב חיבורים אלה הוצפו על ידי הזרם העולה של הספרות הבודהיסטית.

הקנון הטיבטי של כתבי הקודש הבודהיסטיים נחלק לשניים:

• ה"קאנג'ור" ("המלה המתורגמת"), כלומר תורתם של הבודהות עצמם, למעשה כל הספרות המהיינית העצומה.
• ה"טנג'ור" ("המסכתות המתורגמות) – בעיקר חיבורים שנכתבו על ידי כהני דת הודיים. אנציקלופדיה של דברי פרשנות ושל מדעי הרפואה, האסטרולוגיה, הלוגיקה, השירה ועוד.

באותה תקופה כבר היו מצויים כמה חיבורים היסטוריים ממקור טיבטי, אך מן המאה ה- 13 ואילך התפתחו, בשל פעילות המנזרים והמסדרים הרבים, האוספים הגדולים של חיבורים היסטוריים וביוגרפיים, של מסכתות ופירושים, של תפילות ומחזות דתיים, שקבעו את מקומה של הספרות בטיבטית, בין היצירות הספרותיות בעלות מספר הכתבים הגדולות שבעולם. בימי פעולות הביעור שניהלו הסינים כנגד התרבות הטיבטית, בשנים 1959-60 הלכו וודאי לאיבוד ספרים רבים, אך מכיוון שהיה נהוג להשתמש בדפוסי בלוק במרכזי הדת השונים, סביר להניח שחלק גדול מהם נשמר.

גיבוש ארגוני:

למרות נסיונות לקיים את התקנון הנזירי הבודהיסטי ולדכא את ההפקרות במינזרים, עדיין שלטה המגמה הטאנטרית-מאגית והכמורה שאפה לשלטון חילוני.

הרפורמה:

הרפורמה הגדולה בוצעה על ידי צ'ונג-קהה-פה (Tsongkhapa 1357-1418)[7]. הוא היה בן להורים נוודים, אך מהר מאד הפך לעילוי בתחום הדתי והלוגי וייסד מנזר בגיל צעיר מאד. שארגן את מסדר הנזירים, קבע תקנון קפדני, הטיל משמעת חמורה על המצטרפים למסדר וקבע את סדרי הפולחן והתרגולים הרוחניים. כמו קודמו אטישה, הוא מיזג את הבודהיזם המסורתי של המהיינה עם נהגים אזוטריים טנטריים והחמיר, כמו אטישה, במשמעת ובפרישות.

כדי להבדיל את המסדר המתוקן, גם הבדלה חיצונית משאר הכיתות, החליף את המצנפת האדומה במצנפת צהובה ועל כן ידועה הכת בשם "גה-לוג-פה"(Ge-Lug-Pa) , היינו "אנשי המידות התרומיות", וגם בשם "הכנסייה הצהובה" או "המצנפות הצהובות". מרכזה בכמה מינזרים גדולים שנוסדו על ידי צ'ונג-קהה-פה. בטיבט קיימות מספר כתות עד היום. שלושה מסדרים של אדומי המצנפת ומסדר צהובי המצנפת אשר מהווים את הרוב בטיבט. הדלאי למה הראשון, קרובו של קפה, היה בן המסדר הזה.

המסדר נחשב למסדר רפורמיסטי והוא קרא לשיבה אל החיים הבודהיסטים המקוריים של חיי מוסריות וטוהר, (מכאן גם שם המסדר- "ההולכים בעקבות המוסר") הכת הצהובה השתלטה עד מהירה על טיבט והפכה לכנסייתה הרשמית, בעוד "המצנפות האדומות" נחשבו כבעלי דרגה נמוכה יותר, כמכשפים ושמנים. המסדרים השונים, שניתן לזהותם לפי צבעי הכובעים השונים שלהם, נלחמו בצורה אלימה אחד בשני בסיוען של משפחות אצולה טיבטיות על השפעה ודומיננטיות בטיבט.

לנזירים אילו, בניגוד לנזירים אחרים, אסור היה להינשא ואסור היה להם לשתות אלכוהול או צמחים נרקוטיים. אירוני הדבר שבעוד שצ'נג-קהה-פה היה נערץ במיוחד בשל למדנותו והתרחקותו מפוליטיקה, הרי המסדר שלו נעשה מעורב עמוקות במשחק הפוליטי.

מכיוון שהגה-לוג-פה הקפידו על פרישות מינית, היה קושי בקיום העיקרון השושלתי, ומכאן השיטה הטיבטית המיוחדת של העברת הירושה של "גלגול הנשמות", המקובלת בלאו הכי בבודהיזם ההודי. לפי שיטה זו, כל לאמה בדרגה גבוהה, אשר מת, חוזר לעולם הזה – לרוב אחרי 40 יום – ונולד כתינוק. נקבעו שיטות לזיהוי ה"אינקרינציה" ומובן כי שיטות אילו השאירו מקום לתככים של חוגים אינטרסנטיים.

נהוג להציג את הבודהיזם הטיבטי לפי חלוקתו לכתות או למסדרים, חלוקה שנגרמה בעטיין של נסיבות היסטוריות. מסדרים אלה נבדלו זה מזה קודם כל בקשריהם הפוליטיים. הבדל נוסף היה במסורות הפרקטיקה, כפי שנמסרו מדור לדור. כך התפתח מנהג ה"שושלות", כלומר, מסורות-פרקטיקה ייחודיות המועברות אישית ממורה לתלמיד.

הדלאי לאמה

מאז טסונג-קהה-פה ועד לכיבוש הסיני, היו כל הדלאי למה בני המסדר הזה. מה שהפך את צהובי המצנפת למסדר הדומיננטי הוא תמיכת המונגולים בהם, החל מהמאה ה- 16. הדלאי לאמה הראשון נחשב גן-דון-דרום-פה Gen-Dun-Drum-Pa)) – בן אחיו ויורשו של צ'ונג-קהה-פה. אולם תואר זה ראוי רק לגה-דין-גיה-מצ'ו (-1543 -1588), הדלאי לאמה השלישי, אשר חידש את קשרי טיבט עם המונגולים. הוא הלך למונגוליה ושכנע את החאן אלטאן להחיל את הבודהיזם על מונגוליה. המונגולים קיבלו את הדת הלמאיסטית בנוסח הכנסייה הצהובה, החאן שהתלהב גם מאישיותו של הטיבטי, העניק לו את הכינוי המונגולי, "אוקיינוס החוכמה", תואר שהוחל גם על שני קודמיו של הדלאי למה השלישי. תואר נוסף שהוענק לדאלאי לאמה הוא – ו"אג'ראדהארא" – "נושא היהלום".

לפי המסורת מתגלגלת "אוולוקיטשוארה" בשושלת הדלאי לאמה, כלומר, הדלאי למה הוא התגלמות של הבודהיסטווה של החסד והרחמים והפטרון של טיבט.

מאז 17 בנובמבר 1950 מכהן בתפקיד הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו.

פאנצ'ן למה (Panchen Lama): ראשי מנזר טאשילונפו  Tashi Lhunpo) , הידועים יותר בתור פאנצ'ן- רימפוצ'ה, טשי למה, או פאנצ'ן לאמה. הם התגלמות של "אמיטאבהה", הוא הבודהא של האור האינסופי. הפנצ'ן למה הופך למושג חשוב החל מהמאה ה- 17, כשהדלאי למה ה- 5 נתן תואר זה למורהו האהוב. "פנצ'ן" פירושו, "מלומד גדול".

אפשר להמשיל את הפנצ'ן לאמה לקרדינל, שהוא דומיננטי בקביעת האפיפיור, אך לעולם לא יוכל להיות האפיפיור.

גם המנצ'ו (Manchu), העם שכבש את סין במאה ה-17 וייסד בה את השושלת האחרונה, האמינו בלמאיזם ותמכו בו באופן מעשי. אחד מקיסרי המנצ'ו הפך את ארמונו למקדש למאיסטי. שושלת זו כבשה את טיבט כחלק ממסע התרחבות שמטרתו הייתה גם חיסול השפעת המונגולים באזור אך נתנה לטיבטים עצמאות רבה. במאה ה18 היה הדלאי למה השליט העליון והבלתי מעורער של האומה הטיבטית עד לכיבוש הסיני המחודש במאה ה-20. עם נפילת השושלת הסינית האחרונה הכריז הדלאי למה על עצמו כשליט של טיבט הריבונית. ריבונות זו שלא זכתה מעולם להכרה רשמית מצד מדינות אחרות, הסתיימה בשנת 1951 עם הכיבוש הקומוניסטי.

הערות

[1] עד לשנות ה-60 של המאה ה-20, האמונות הטרום-בודהיסטיות האלה של טיבט, כונו בשם בון (Bon), אולם לפי המחקרים החדשים יותר, החלו להשתמש במונחBon  המבוטא "פון" (Pon) , שמשמעותו כהן,  רק במאה ה- 11, לציון פלג דתי שהתפתח בתוך הבודהיזם הטיבטי, כדי להבדיל בינו לבין הזרם המרכזי שקרא לעצמו  .(Chos)כתבי הפון שגובשו במאה ה- 15 סוטים אך מעט מתורת ה-  CHOS. הם כוללים סוטרות, טנטרות, כללי משמעת של נזירים והדיוטות וביוגרפיות של

מייסדם המיתי שנרב מיבו  ,(Sheranb Mibo)שעוצב לפי הדגם של הסקייה מוני. נוהגי דתם, כוללים פולחנים וטקסים מורכבים, רקודי מסיכות, מנחות, דגלונים וגלגלים של תפילה, עליות לרגל וכיו"ב. הם מהווים מיעוט בטיבט ומרוכזים במזרחה. יש, בין מאמינים אילו קהילת פליטים נפרדת באזור  SIMLAשבהודו.

מכיוון שבמרבית הספרים, עדיין מכונה דתה הקדומה של טיבט, בשם החדש יחסית "בון", נשתמש בו גם אנחנו, בבואנו לדון בדתה הקדומה של טיבט.

[2] במאה השמינית טיבט הייתה בשיא עוצמתה הצבאית ומלכיה זכו לביקורים של בני חסות כמו מלכי בנגל, שהיו אמונים על הבודהיזם הטנטרי ומן הצד השני חתמו על ברית "ידידות נצחית" עם הסינים. באחד מרגעי השפל של השושלת הסינית הטיבטים אפילו כבשו את הבירה צ'אנג-אן (כיום שיאן) והציבו בה קיסר משלהם, מבצע שלא החזיק מעמד.

[3] מוזכרת גם דמותו של הפאנדיט (המלומד) ההודי שאנְטַרַקשִיטָה, (Santaraksita) , מילולית: "שומר השלום", שהורה את המשנות והפרקטיות של מהיינה הודית קונבנציונלית.

[4] תודה לנועה גראס, על הרצאותיה וסיכומיה עבור מדריכי "רואים עולם"

[5] .. נוסד על ידי דרומטון (Dromton)  תלמידו של אטישה. החל מהמאה ה- 11 שמרו על משמעת מנזרית חמורה, עסקו במדיטציה של תובנה, והדגישו את אחדות החכמה והחמלה. במאה ה- 15התמזג עם המסדר החדש והמתוקן של הגלוג פה.

[6] פירוש המונח "טריפיטאקה" הוא "שלושת הסלים", שהם:

• וינאיה – נדרים ומבנה אורח חייהם של נזירים, אוסף הדרשות שהן הקודקס האתי-מוסרי לנזירים.
• סוטרה – יסודות תורת הבודהיזם. אוסף דרשות שעיקרן תאוריה ויישומה – פילוסופיה, מוסר ואתיקה.
• אבהידהרמה – תכנים אנליטיים, פילוסופיים ופסיכולוגיים. ניתוח אפיסטמולוגי ברובו של התודעה, הדרכים בהן היא תופשת את המציאות, ומעט אונטולוגיה.

לימודי הטהרוואדה מסתמכים על הקאנון הפאלי, המכיל כ-4 מיליון מילים. אסכולת הטהרוואדה ואסכולות נוספות של הבודהיזם הראשוני טוענות שקאנון זה מכיל את דבריו של הבודהה עצמו.

[7] מילולית: האיש מצונגה: PA  הוראתה "שייך