התנינים בתרבות

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: התנינאים – זוחלי הענק.

יצור אימתני כמו התנין, הטיל יראה על בני האדם, בתרבויות שונות. מקומם של התנינאים בתרבות האנושית נרחב, והם שימשו כסמלים בתרבויות מזרחיות ומערביות רבות, ובחלק מהתרבויות והדתות אף סגדו להם כאלים או פחדו מהם כמפלצות אכזריות. במקומות רבים, ייחסו להם יכולת מאגית ואפילו סגולות אלוהיות.

ראו באתר זה: דרקונים.

"דמעות תנין" הוא מטבע לשון המציין צער מזויף. הפרשה של בלטות דמע אצל התנין, יוחסה לבכי אמיתי, כבר במאה ה-13. הנזיר ברתולומאוס אנגליקוס כתב באנציקלופדיה על הטבע, שפרסם ב-,1225 כי "כאשר תנין פוגש אדם במים או על החוף, הוא הורג אותו, אם הוא יכול ואז בוכה עליו ובולע אותו לבסוף: "weepeth upon him and swalloweth him at last". במאה ה-16 דיווח ההרפתקן וסוחר העבדים ג'ון הופקינס, כי תנינים באיים הקריבים מזילים דמעות כדי לפתות את קרבנותיהם להתקרב לטווח הלסתות. פוטיוס הראשון, הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול במאה ה-9 [1], כתב שהתנין נוהג להזיל דמעות כשהוא אוכל את טרפו.  לאחר שהדעה הקדומה הזואולוגית התבססה, השתמש  וליאם שייקספיר בדימוי זה לציין צער מזויף. כך, למשל, עשה במערכה השלישית של המחזה "הנרי השישי". המשורר האנגלי אדמונד ספנסר (Edmund Spenser), בן המאה ה-16 הזכיר בשירו "The Faerie Queen" , את התנינים, שבבכיים המזויף גורמים לטרפם להתקרב אליהם. אזכור דומה של דמעות התנין, נמצא בספרו של רוברט ברטון (Robert Burton), "האנטומיה של המלנכוליה" (The Anatomy of Melancholy.).

התנין מוזכר רבות במקרא והוא מבעלי החיים הבודדים המוזכרים בסיפור הבריאה. פעמים רבות השם תנין אינו מתכוון לתמסח (קרוקודיל), אלא כשם נרדף לנחש, או לדרקון. אפשר, שהמובן המודרני של השם תנין במקרא, היה מפלצת קדומים החיה בימים. כך למשל: "חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם; וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר." (דברים, ל"ב, ל"ג). "הַלְלוּ אֶת-ה', מִן-הָאָרֶץ– תַּנִּינִים, וְכָל-תְּהֹמוֹת" (תהילים, קמ"ח, ז'). יתכן שיש קשר בין "תהמות", למפלצת "תיאמת" אלת הים הקדומה ואם הדור הראשון של האלים מן הפנתיאון המסופוטמי[2].  יש המשערים כי הלוויתן היונק, נקרא תנין: " גַּם-תנין (תַּנִּים) חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן" (איכה, ד', 3).

בספר בראשית, לתנינים משמעות סמלית ומיסטית שמעבר לשם החיה בלבד: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית, פרק א', פסוקים כ'-כ"א). הנביא יחזקאל מדמה הנביא את פרעה לתנין: "כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱֹיִ, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל, כ"ט, ג').הכוונה כמובן לתמסח האופייני למצרים. גם ירמיהו, שהורד למצרים לאחר רצח גדליה, מזכיר תנין: "בלענו כתנין"  ומתכוון לתמסח (ירמיהו, נא, ל"ד).

השם תנין, שהוענק כנראה לתמסח האימתני בדרך השאלה, התאים למפלצת המיתולוגית שנודעה בשם תנין. נחש אגדי (אולי הכוונה לדרקון), מכתבי אוגרית. בכתובים באים בתקבולת השמות תנין ופתן, שאינו אלא בת'ן של המיתוסים של אוגרית. כי שנאמר: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין" (תהילים צ"א, י"ג). התקבולת תנין=פתן, רומזת למיתוסים הקדומים של הבריאה ומלחמת האל בעוזרי רהב: לוויתן נחש ברח. הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו, נ"א, ט'). התנין מופיע רבות  במיתולוגיה הכנענית, מופיע גם בסיפורי עלילות בעל וענת. מרד הים והתנין נגד אלוהים, הוא מסורת מיתולוגית, שרווחה אצל עמי המזרח הקדום. באפוס אנומה אליש (Enûma Eliš) הבבלי, מתוארת המלחמה שניהלה המפלצת תיאמת, נגד צאצאיה האלים, ובראשם מרדוך בן האלים. מגופתה המבותרת יצר מרדוך את השמים ואת הארץ. במיתוס האוגריתי מופיע תנין (כתיב תנן), כעין דרקון, שהשתתף במלחמתו של ים, כנגד בעל.

באפוס המספר על מלחמתו של האל הכנעני בעל ואחותו ענת באל ים, מתחולל קרב בו הורגת ענת את עוזריו של ים וביניהם את התנין. בתעודות אוגרית הוא שם נרדף ללווייתן. על פי רמזי המסורת המיתולוגית הישראלית, שליקט קאסוטו מן המקרא, מתברר כי התנין היה מעוזריו של האל הכנעני ים[3]. התנינים סייעו לים ולנהרות במרדם נגד אלוהים ואלוהים הרגם: ""אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם; שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן  תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים" (תהילים, ע"ד, י"ג).

יתכן שהשם תנין לתמסח, נכנס לשימוש בשלב מאוחר יחסית, שכן הוא מופיע בבירור רק בדברי ירמיהו ויחזקאל, היינו, בסוף תקופת בית ראשון.  סביר להניח כי, אזכורי התנין במקרא מלמדים על כך, שהמקרא דוחה את סיפורי הבריאה הקדומים. לפי סיפורים אלו, התנין נחשב לחיה חזקה בעלת כוחות אדירים. אולם, המקרא מדגיש כי אלוהים ברא את התנינים ("ויברא אלהים את התנינים"), ומכאן שהם יצורים הכפופים לו. לתנין הייתה מלחמה גדולה עם האל, ובסופה אלוהים ניצח. ככתוב: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו, פרק כ"ז, פסוק א'). איוב מוחה כנגד מעשי האל נגדו, וגורס שאין האל צריך לשים עליו משמר, כפי שנאלץ לעשות לתנין: "הֲיָם-אָנִי, אִם-תַּנִּין: כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר" (איוב, ז', י"ב).

בסיפור על המטות של משה ואהרון, מקבילים השמות נחש ותנין. "וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם." (שמות, ז', י"ב).כשמשה ואהרון התייצבו מול פרעה בדרישה לשחרר את בני ישראל ממצרים, שימש המטה לביצוע מעשה מופת לבקשת פרעה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה – יְהִי לְתַנִּין" (שמות ז', ט). גם חרטומי מצרים משליכים את מטותיהם בלהטיהם ויהיו לתנינים, לאחר מכן בולע המטה את מטותיהם.

התנין כמפלצת, המזכירה את אגדות הדרקונים שומרי האוצר, מופיע באגדה בתלמוד הבבלי. באגדה זו התנין שומר על אבן יקרה במצולות הים: "אזלינן בספינתא וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא נחית בר אמוראי לאתויה אתא תנינא קא בעי למבלע לה לספינתא" (שטנו בספינה וראינו אבן טובה שהיה שומר עליה תנין, ירד האמודאי להביאה ובא התנין ורצה לבלוע את הספינה)[4].

הנצרות אימצה את המיתוס של התנין כדמות מיסטית המגלמת את הרוע. בחזון יוחנן מזוהה דמותו עם השטן אשר הושלך ארצה עם חבר מרעיו על ידי אלוהים ונאסר לאלף שנים: "ותהי מלחמה בשמים מיכאל הוא ומלאכיו נלחמים בתנין והתנין נלחם ומלאכיו: …וישלך התנין הגדול הנחש הקדמוני אשר נקרא שמו מלשין ושטן המדיח תבל כלה הוא השלך ארצה ומלאכיו עמו השלכו"[5].

התמסח היה נפוץ במצרים ומתואר רבות באמנותה הקדומה. המצרים הקדמונים העריצו את התנינים וראו בהם בעלי חיים מקודשים. אולי משום שהוא טורף דגים, שנחשבו לאויבי השמש. מאחר שמספר רב של תנינים פקד את אדמות המצרים עם הצפות הנילוס העונתיות, המצרים קישרו אותם לנצחיות אדמותיהם. האל סובק (Sobek) מהמיתולוגיה המצרית היה אל-תנין, שלעתים הוא מתואר כאחת ההתגלמויות של השמש. הוא תואר כבעל גוף אנושי וראש של תנין. בידו השמאלית אחז מקל, ובידו הימנית – את הענח' (סמל לאריכות ימים בתרבות המצרית העתיקה). בכמה מקדשים מצריים נהגו להחזיק תמסחים חיים בברכות, לכלכלם ולקשטם ובמותם לחנוט אותם ולקבור אותם בארונות[6]. שני אתרים מרכזיים שימשו לסגידה לסובק: המרכזי שבהם – בקרוקודילופוליס (Crocodilopolis ) – עיר התנינים ביוונית, כיום נאת המדבר פאיום.

ראו באתר זה: אל פאיום.

מקדש נוסף, שחלקו שימש לסגידה לאל סובק, הוא מקדש קום אומבו שבמצרים העליונה. במקדש נמצאו כמה מאות של תמסחים חנוטים.  כמו כן לתוורת (Taweret), אלת הילדים והפוריות, היה גב וזנב של תנין היאור.

באפריקה, ובייחוד באזור חלקו העליון של נהר הוולטה (Volta)[7] ובאזור האגמים הגדולים, עמים רבים העריצו את התנינים. כך למשל, תושבי כפרים ששכנו בסמוך למקווי מים שורצי תנינאים נהגו להביא לכבודם מזון ולהעניק להם שמות. התנינים נחשבו לרוחותיהם של תושבי הכפר הקודמים ששבו להגן על הכפרים. האי דמבה (Damba) שבאגם ויקטוריה הוקדש לתנינים. תושבי בּוגַנדַה (Buganda) שבאוגנדה[8], נהגו להשליך חלקים מגופות אויביהם למים בשביל התנינים. הנוארים[9], הגם שסגידתם היתה מאופקת יותר, כיבדו אותם אם הטוטם שלהם היה בדמות תנין, ואם הטאבו על הריגת תנינים הופר, הם נהגו להקריב לו קורבן. במדגסקר, עיקרון של "עין תחת עין", חל גם תנינים – מותר היה להרוג תנין, רק אם התנין הרג אדם. שבטי  Sakalava ו- Antandroy ‘, רואים בתנינים כנושאי רוחות אבותיהם ומשום כך מגישים להם מזון[10]. כאשר ניצוד באופן שרירותי, הם ציפו כי אדם אחר ייהרג. זאת ועוד, האמינו ביכולת אבחנת צדק ואמת אצל התנין. על אדם שנחשד במעשים רעים הוטל לחצות נהר; אם תפס אותו תנין – הרי שהיה אשם, ואם לאו – הרי שהוא חף מפשע. עמים אחרים, בגאנה למשל, קישרו את התנינים למושג הנקמה, והאמינו כי מכשפות מסוגלות לשלוח נחשים, זבובי צה צה ותנינים לשליחויות נוראות. ביימת טורקאנה, הריגת תנין הינו שלב הכרחי בטקס ההתבגרות. בפדרציית Wukari שבניגריה, יש מקדש המיוחד לתנינים, בו מודים להם המקומיים, על עזרתם, במהלך ההגירה הפנימית ברחבי המדינה[11].

.בכמה מקומות בדרום-מזרח אסיה נחשבו התנינים ליצורים אליהם התגלגלה נשמתם של שליטי עבר, ולכן הם ממשיכיהם כסמכות אכזרית ומענישה. לכמה אלים הינדיים, צורה של תנינים. כך למשל, האל הוודי ורונה (Varuna), רוכב על המפלצת מאקארה (makara), שלה צורת תנין. גם חברו ורוני (Varuni) ‘ רוכב על גבי תנין[12]. גם בגואה עבדו לתנין והיתה נערכת לכבודות תהלוכה שנתית שנקראה Mannge Thapnee

במספר חברות מסורתיות בפיליפינים, התנינים היו קרובים במעמדם לאלים ולכן אסור היה להורגם. במערב טימור, אינדונזיה נחשבו התנינים כאבות השושלת של נסיכי העיר קופאנג (Kupang). הן היו נוהגים להקריב כמה מבנות המקום עבור התנינים, כדי בנות אלו יהיו נשות אבותיהם. בכמה מקומות, נעזרו קוסמים בסין, בקריאות האליגטורים, כדי לחזות גשם.

אחת התאוריות באשר למקורו של הדרקון הסיני גורסת כי הוא היה במקור דמוי-תנין. הדרקון משמש במסורת הסינית כסמל לבשורות טובות. לפי המסורת, הדרקון האגדי המריא לגן-עדן בנקודת השוויון שבאביב, וצלל למעמקי הים בנקודת השוויון שבסתיו. בתקופת שלטונה של שושלת טאנג (618–907), חוקרי טבע ורוקחים בדרום סין כבר ידעו להבחין בין תנין (ממשפחת התניניים) לבין אליגטור, אף על פי ששניהם עדיין שויכו בתודעה לדרקונים המיתיים.

גם בקרב האבוריג'ינים של אוסטרליה קיימים מיתוסים וסיפורים רבים הנוגעים לתנינאים. חלקם נוגעים למוצא היקום, חלקם – להיווצרותם של נהרות, ואחרים – לנושאים שבטאבו ולחוק. התנינאים מופיעים רבות גם באמנות האבן של ילידי אוסטרליה. תחריטי האבן (פטרוגליפים) שלהם הם מהתיעודים האנושיים המוקדמים ביותר שקיימים לגבי תנינאים. כך למשל, גילוף שנעשה בידי אבוריג'ינים של חיה גדולה ובעלת קשקשים נמצא בדרום אוסטרליה, והוא מתוארך לתקופה שלפני 30,000 שנים לערך.

בני המאיה מן המאה ה-10 האמינו  כי העולם מונח על גבו של זוחל ענקי הנמצא בשלולית. ידוע במיוחד האל האצטקי ציפקטלי ( (Cipactli , בן המאה ה-14, המתואר כאליגטור מפלצתי הצף במים הקדמונים והעולם על גבו[13]. על יחסם של האמרינידים לתנינאים ניתן ללמוד מתיאוריו של החוקר הצרפתי ז'אק לה מואן. באחד מציוריו נראים שני תנינים ענקיים (שצוירו בגודל לא פרופורציונלי) וחבורות של ילידים שמנסים להרוג אותם. מאוחר יותר, אנתרופולוג בריטי מהמאה ה-19 חקר את דמות התנינאים בשבט הצ'יריקי (Chiriquí ) שבפנמה[14], על ידי התחקות אחר הציורים שלהם על כלי החרס ועל הכלים שלהם.

באירופה התנינאים כמעט שלא היו ידועים, ולכן הם מופיעים במספר קטן של יצירות אמנות מערביות. גם הופעותיהם בספרות היו דלות. במחזהו "אנטוניוס וקלאופטרה", ויליאם שייקספיר מציג את התנינאים כחיה מיתית ומפלצתית, מה שמבוסס על תדמיתם בימי הביניים יותר מאשר על המציאות. המערב שם את הדגש, על ערמומיותו, על נבזותו ועל פראותו של התנין. כך למשל, במחזה המפורסם "פיטר פן" מאת ג'יימס מתיו בר,י מופיע תנין (ככל הנראה אליגטור אמריקני), שבתחילה אכל את ידו של קפטן הוק (ולכן במקום יד יש לו קרס), ובהמשך פיתח תאווה מיוחדת לאכילת יתר חלקי גופו. למזלו של קפטן הוק, התנין בלע גם את שעון היד שלו, ותקתוק השעון מאפשר לו מאז לזהות את התנין. מייקל דנדי, גיבורו של הסרט "קרוקודיל דנדי", היה לוכד תנינים.

הצוללת הראשונה שנכנסה לשירות בחיל הים , בשנת 1959, נקראה "אח"י תנין. צוללת זו ואחותה אח"י רהב, נקראו על שם שתי מפלצות הים מחזון ישעיהו. את השם העניק להן דוד ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. ב-2014 נקלטה בחיל הים הצוללת הראשונה מסדרת דולפין AIP, שנקראה אף היא אח"י תנין[15].

הרכב האמפיבי  "ז'ילואה" ( Gillois amphibious tank-carrier), נקרא בצה"ל "תמסח" ומילא תפקיד מפתח בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים[16].

הערות

[1] בנצרות האורתודוקסית הוא מוכר כסנט פוטיוס הגדול.  נחשב כפטריארך החזק והמשפיע ביותר של קונסטנטינופול מאז יוחנן כריסוסטומוס, וכאינטלקטואל החשוב ביותר של זמנו. הוא היה דמות מרכזית בהמרת דתם של הסלאבים לנצרות.

[2] השם "תיאמת" קשור, ככל הנראה, למילה האכדית "tâmtu" המציינת ים ומקבילה למילה העברית "תהום". יש חוקרי מקרא הטוענים כי המושג המקראי "תהום" והביטוי המקראי תהו ובהו קשורים אל האלה תיאמת. אף כי בתרבות המודרנית מוצגת תיאמת לעיתים קרובות בדמות דרקון או תנין (ובמיוחד במשחקי מבוכים ודרקונים שם תיאמת היא דרקון איום ונורא בעל ראשים מרובים), אין בנמצא טקסטים עתיקים הקושרים אותה בבירור דווקא ליצורים אלה.

[3] מ', ד' קאסוטו, מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון, א', ספרות מקראית וספרות כנענית, הוצאת מגנס, ירושלים, תשל"ב, עמ' 75 ואילך.

[4] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ד, עמוד ב'

[5] הברית החדשה, חזון יוחנן, פרק י"ב, פסוקים 7–9, בתרגום דליטש)

[6] Catherine C. Harris. "Egypt: The Crocodile God, Sobek". Tour Egypt

[7] נהר וולטה זורם באפריקה המערבית בתחומן של גאנה ובורקינה פאסו. הנהר ניזון משלושה יובלים – הוולטה האדום, הוולטה השחור והוולטה הלבן. לאחר איחודו, זורם הנהר אל אגם וולטה, מאגר המים המלאכותי הגדול בעולם שנוצר לאחר הקמת סכר אקוסומבו. אורכו של האגם 520 ק"מ, והוא משמש לייצור חשמל, לתחבורה וכמקור למי השקיה. נהר וולטה נשפך אל מפרץ גינאה, והוא המקור לשמה הקודם של בורקינה פאסו (וולטה עילית).

[8] בּוגַנדַה (Buganda) היא הגדולה מבין הממלכות המסורתיות באוגנדה. הממלכה מאחדת 52 שבטים של בני בַּגנדה, קבוצה אתנית המונה כ-3 מיליון נפש. בגנדה היא הגדולה שבין הקבוצות האתניות הרבות במדינה, אף שהיא רחוקה מלהיות רוב ומהווה רק 17 אחוזים מאוכלוסיית המדינה.

בוגנדה נמצאת בחלק המרכזי של דרום אוגנדה, וגובלת באגם ויקטוריה בדרום, בנילוס הלבן במזרח ובאגם קיוגה בצפון. בירת אוגנדה והעיר הגדולה בה, קַמפַּאלַה, שוכנת בבוגנדה. השם אוגנדה היה שמה של הממלכה בפי חלק מדוברי סוואהילית, והוא השם שאומץ על ידי הבריטים לפרוטקטורט שהקימו ב-1894, שמרכזו היה בבוגנדה..

[9] בני הנואר הם קונפדרציה של שבטים בדרום סודאן ובמערבה של אתיופיה. יחד, יוצרים בני הנואר את אחת הקבוצות האתניות הגדולות במזרח אפריקה והם משתייכים לקבוצת העמים הנילוטים. הם רועי צאן שמסתמכים על גידול בקר שמספק להם את כל צורכיהם. הנוארים הם אחת הקבוצות האתניות המעטות באפריקה שהצליחו להדוף כוחות קולוניאליים במהלך המרוץ לאפריקה. הלוחמים הנוארים התמחו בלחימה, עם נשק שנעשה מברזל מעוצב בצורה טובה

[10] Campbell, Gwyn (2012). David Griffiths and the Missionary "History of Madagascar". Leiden, The Netherlands: Brill.

[11] Fidelis Mac-Leva. "Nigeria: How Giant Crocodiles Guided Jukun to Kwararafa". All Africa. 24 June 2009

[12] Kumar, Nitin (August 2003). "Ganga The River Goddess – Tales in Art and Mythology"

[13] John Black. "Cipactli and Aztec Creation". Ancient Origins. 19 May 2013

[14] JOURNAL ARTICLE

On the Ancient Indian Tombs of Chiriqui in Veraguas (South-West of Panama), on the Isthmus of Darien

[15] יוחאי עופר, צוללת חדשה לישראל: אח"י תנין התגייסה לצה"ל, באתר nrg‏, 7 בספטמבר 2014

[16] "הגרוטאות מאירופה" על גדוד התמסחים במבצע אבירי לב (נכתב על ידי צה"ל)