התגבשותו של כוח המגן העברי

 

 

 

התפתחותו של כוח המגן העצמי של היישוב התעכבה בזמן לעומת התפתחות מוסדותיו וארגוניו העצמיים האחרים. הזרוע הביטחונית צמחה במקביל לצמיחת הישוב וכתוצאה מגידול האיום הביטחוני עליו. רק בהדרגה עבר היישוב מתפיסה של הגנה פיסית על הרכוש והחיים בכל נקודת יישוב בנפרד, להכרה בצורך בכוח מגן ובמכשיר כוח צבאי, במאבק על הביטחון הכללי ועל הקיום המדיני והלאומי שלו.

ביוני 1920 הוקמה ה’הגנה’, לאחר פירוק 'השומר'. מייסדיה ופעיליה הראשונים היו אנשי ‘השומר’ וחיילי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

 

 

 ייסוד ארגון ה'הגנה'.

הארגון נוסד במסגרת 'ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל'. צעד זה נעשה מכורח המציאות. הגופים המייצגים של היישוב המאורגן והתנועה הציונית, שהיו מוכרים מטעם השלטון הבריטי, לא יכלו לאמץ גוף מליציוני לא חוקי. מחוץ להם, היתה רק ל'הסתדרות העובדים' מסגרת ארגונית קבועה שיכלה לקיים פיקוח על ה'הגנה'. אולם הארגון לא יכול היה לקום ולהתקיים ללא תמיכה שניתנה לו מדי פעם על ידי ההנהלה הציונית. עם זאת, טרם בשלה אז ההכרה בכל המוסדות הציונים והיישוביים, כי אכן יש צורך בארגון מגן ארצי כזה. משום כך ניתן לקבוע כי 'הסתדרות העובדים' פעלה כחלוץ העובר לפני המחנה, כאשר ראתה את גודל השעה ונתנה את ידה להקים את ארגון ה'הגנה'. אולם, הקשר של ה'הגנה' שבשנותיה הראשונות ל'הסתדרות העובדים', גרמו לכך שבתקופה זו הסתייג ממנה החלק ה"אזרחי" ביישוב וכך גם חלקים מהציבור הדתי[1]. 

לאחר פרעות תרפ"א (1921), באו על הארץ שבע שנים שקטות. היתה זו תקופה של בנייה והתפתחות, בה הוכפל היישוב היהודי בארץ-ישראל[2]. דפוסי הפעולה בארגון זה נוצרו בשנות העשרים, על בסיס של גרעינים פעילים אוטונומיים בערים הגדולות, שפעלו במשימות בעלות אופי בטחוני – מקומי[3].

שנות השקט היחסי הולידו שאננות רבה וחלק מן המנהיגים החלו לפקפק בצורך של ארגון הגנה ארצי, שתבע תקציבים לא מעטים. אותם מנהיגים הִשלו את עצמם כי ניתן לסמוך על ממשלת המנדט הבריטית שתגן על היישוב היהודי בשעת הצורך. אולם מאורעות תרפ"ט (1929) הפכו את הקערה על פיה. במאורעות אלה הצליחו חברי הארגון לצמצם את היקף הפגיעות של הערבים, אך נוכחו שהיישוב היהודי בארץ לא היה ערוך להתגוננות, והצבא הבריטי לא היה מסוגל לספק את ההגנה הדרושה, למרות התחייבותה של הממשלה הבריטית, במסגרת המנדט של חבר הלאומים. למרות שבמספר מקומות ניצלו היהודים בזכות הכידונים הבריטיים, הרי מנקודת מבטו של הישוב הוכחו כוחות הביטחון המנדטוריים כמשענת קנה רצוץ. המאורעות חוללו זעזוע לא רק לגבי הבריטים אלא גם בכל הנוגע לארגון ה'הגנה'. מצד אחד הוכחה חולשתו, אך מצד שני הסתבר, שרק בזכותו לא הפך האסון לקטסטרופה. לכן, בראשית שנות ה-30 נתחזקה הדעה בהנהגת היישוב כי יש להפוך את ה’הגנה’ לארגון שיישא באחריות להגנת היישוב כולו. בקיץ 1930 הוקמה וועדה בין מפלגתית בת תשעה חברים, בראשות יו"ר הוועד הלאומי פנחס רוטנברג, שהחליטה על מינוי מרכז חדש ל"הגנה', שמנה חמישה חברים (שני נציגים מטעם ההסתדרות, שני נציגים מטעם החוגים ה"אזרחיים" ונציג אחד מטעם ההנהלה הציונית) וכן על העברת ה'הגנה' מטעם הסתדרות העובדים אל מרות הוועד הלאומי. לאחר שנה, בקיץ 1931, הוסכם על דעת מנהיגי המפלגות הציוניות, להקים בראש ה'הגנה' מפקדה ארצית (מ"א) קבועה ובה שישה חברים – מחציתם ממגזר ההסתדרות ("השמאל") ומחציתם מן החוגים האזרחיים ("הימין"). תמורה רבת משמעות זאת התבצעה ללא קשיים, לפחות מצדה של הסתדרות העובדים, והיתה למעשה חלק אנטגרלי מיצירתה של הקואליציה השלטת בתנועה הציונית וביישוב היהודי, שבה בלטה ההגמוניה של מפא"י. ההתנגדות העזה ביותר לשינוי באה מחוגי הפיקוד בראשותו של יוסף הכט, שנאבקו לשמור על חופש הפעולה ממנו נהנו במהלך שנות העשרים. עקרון המרות הציבורית שוב הועמד במבחן וניצח[4]. הרכב זה החזיק מעמד עד ערב הקמתה של המדינה, למרות הקשיים שגרם והמשברים שציינו את פעילותו (מפקדה זו פעלה עד שנת 1936, כשהנהלת הסוכנות החליטה למנות חבר שביעי, ניטרלי, לתפקיד ראש המפקדה הארצית (הרמ"א). בשנים 1930-1931 הועבר אפוא ארגון ה'הגנה' מן המרות ההסתדרותית אל המרות הציונית הכלל לאומית. בכך הפכה ה'הגנה' לצבא העברי הלאומי של המדינה היהודית שבדרך[5].

 

מול תהליך הכלליות של ה'הגנה' חל תהליך מנוגד שהביא לפילוג בארגון. המשבר בפיקוד שהוזכר לעייל יצר אווירת משבר מתמשך בשורות הארגון, שחש תחושה של כישלון וחוסר מעש במאורעות תרפ"ט (1929). משבר זה הוליד את הפילוג שהחל בסניף ירושלים, כאשר קבוצת מפקדים, בראשות אברהם תהומי, פרשה מה’הגנה’ באפריל 1931, על רקע אידיאולוגי ואישי. אנשים אלה, שחלקם היו מקורבים לחוגי הרוויזיוניסטים, הקימו את "הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל", שנקרא בתחילה "ארגון הגנה ב'" ולימים "אצ"ל". אנשי ארגון זה טענו כי ה'הגנה' נכשלה במשימתה, מכיוון שלא חרגה מדפוסיה המקומיים המוגבלים וסיגלה לעצמה השקפת עולם דפנסיבית. עתה, טענו, האיום הערבי מחייב להקים ארגון צבאי של ממש, נתון למשמעת ריכוזית ומשוחרר מעכבותיה של התאפקות. תהומי ניסה לקבל את תמיכתם של ראשי מפלגת 'הציונים הכלליים', אולם עקב ההסכם שנעשה בארץ בדבר הקמת המפקדה הפריטטית (שוויונית), הם השיבו את פניו ריקם. גם זאב ז'בוטינסקי סירב תחילה לתת את חסותו לארגון החדש. ז'בוטינסקי התנגד להקמת מחתרת עברית בארץ-ישראל. הוא גרס כי כדי להגן על היישוב היהודי בארץ, יש להקים יחידה צבאית עברית בחסות שלטון המנדט הבריטי.

הארגון החדש התרכז בירושלים, ובמסגרתו התארגנה קבוצה של סטודנטים שלמדו באוניברסיטה העברית ושנודעה בכינוי "הסוחבה" (הרעות). חברי קבוצה זו היו בין בוגרי הקורסים הראשונים של הארגון, וחבריה מלאו תפקידי מפתח בהמשך התפתחות האצ"ל. בין חברי קבוצת הסטודנטים בלטו במיוחד דוד רזיאל, אברהם שטרן, הלל קוק וחיים שלום הלוי. במשך הזמן הצטרפו לארגון צעירים חדשים, בעיקר משורות תנועת הנוער 'בית"ר' וכן חברי 'מכבי', שהיתה תנועת ספורט בלתי מפלגתית. הוקמו סניפים חדשים ברחבי-הארץ (בתל-אביב, חיפה וצפת) והארגון הפך להיות ארצי.

בחודש יוני 1933, נרצח בתל-אביב ד"ר חיים ארלוזורוב, בשעה שטייל עם אשתו על שפת הים. רצח ארלוזורוב, ששימש כיו"ר המחלקה המדינית בסוכנות היהודית וכן היה מהמנהיגים הבולטים של תנועת הפועלים בארץ, הכה בתדהמה את היישוב היהודי בארץ ובעולם כולו. ברצח הואשמו שלושה יהודים שהיו פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית ולמרות שיצאו בסופו של דבר זכאים, נוצלה האשמתם לשיסוי גורף של הציבור כנגד הרוויזיוניסטים ככלל, בין הייתר, בשל ההסתה הפרועה שניהלו חוגי הימין כנגד ארלוזורוב ופעילותו. לא כאן המקום לדון בכל הפרשה, ונסתפק בהשפעתה על התפתחות האצ"ל. ההסתה עשתה את שלה ובקונגרס הציוני ה-18, שהתכנס בפראג כחודשיים לאחר הרצח, ירד כוחה של המפלגה הרוויזיוניסטית ועלה כוחן של מפלגות הפועלים. אולם ההשפעה על התפתחות האצ"ל היתה הפוכה. "החוגים האזרחיים" לא ראו בעין יפה את העובדה שה'הסתדרות' גייסה אף את שירות הידיעות של ה'הגנה' לאיסוף חומר נגד החשודים ברצח. ה'הגנה' היתה אמורה להיות ארגון בלתי מפלגתי, והפעלתה נגד המפלגה הרוויזיוניסטית חרגה מסמכות מפקדיה. בלטה לעין העובדה, שלמרות הקמתה של המפקדה הפריטטית, הַשְלִיטָה ב'הגנה' היתה נתונה כולה בידי מפלגות הפועלים. תהומי נסע לפראג כדי לנסות שוב לארגן תמיכה ציבורית רחבה באצ"ל. הפעם מצא אוזן קשבת, ובסופם של דיונים ארוכים, הוקם ועד פוליטי עליון לאצ"ל, שהיה מורכב מנציגי מפלגת ה'ציונים הכלליים', מפלגת הדתיים 'המזרחי' וכמובן מן המפלגה הרוויזיוניסטית בראשותו של ז'בוטינסקי. ה"וועד המפקח" לא זו בלבד שנתן גיבוי פוליטי-ציבורי, אלא אף שיפר במידה רבה את מצבו הכספי של האצ"ל. הצטרפותו האישית של ז'בוטינסקי הגבירה את הצטרפותם של חברי בית"ר לאצ"ל ובכך הרחיבה את שורות הארגון.

במאורעות 1936 חלו תמורות חשובות באצ"ל: הרחבת השורות הגבירה את השפעת חברי בית"ר, שהפכו למרכיב העיקרי של הארגון. בעקבות כך, גברה השפעתה של המפלגה הרוויזיוניסטית ושל ז'בוטינסקי באופן אישי וקטנה השפעתו של הוועד הציבורי בו השתתפו גם נציגים של המפלגות ה"אזרחיות". עם תחילת המרד הערבי, נוצר שיתוף פעולה זמני בין האצ"ל לבין ארגון ה'הגנה' בהגנת היישובים היהודיים מפני התקפות הערבים. בתל-אביב, למשל, חולקו עמדות ההגנה על-ידי העירייה לשני הארגונים וברמת-גן אף הוקמה מפקדה משותפת. שיתוף הפעולה לא ארך זמן רב. מדיניות המוסדות הלאומיים היתה תחילה הגנה פסיבית שעיקרה היה "הבלגה", בעוד שחברי האצ"ל היו בדעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. בתקופה הראשונה של המאורעות הורה ז'בוטינסקי לחבריו בארץ "התאפקות ואורך רוח", כדי לאפשר לו למצוא פתרון יסודי לבעיית הביטחון של היישוב היהודי בארץ. ז'בוטינסקי היה עקבי בדעתו כי רק על-ידי הקמת גדוד עברי, באישור השלטונות, ניתן יהיה להגן על היישוב. כבר בשנת 1920, כאשר הוטל עליו לארגן את ההגנה בירושלים, פנה אל הממשלה וביקש ממנה נשק לגאלי כדי לחמש בו את החברים. כאמור, התנגד ז'בוטינסקי להקמת מחתרת, בטענה שאין בכוחה להדוף את התקפות הערבים. הוא טען כי רק צבא סדיר, ממושמע ומצויד כהלכה, יוכל למלא את תפקיד הגנת היישוב. וכך, מיד עם פרוץ המאורעות בשנת 1936, פתח ז'בוטינסקי בפעולה מדינית ודרש מהממשלה הבריטית לאפשר הקמת גדוד עברי בארץ-ישראל. ז'בוטינסקי גם התנגד מסיבות מוסריות לטרור ופעולות נקם, אולם חשש כי חוסר תגובה מצד היהודים, ייחשב על-ידי הערבים כחולשה וחשש גם מאיבוד שליטה על חסידיו בארץ שסברו אחרת.

 

ראו באתר זה: הקמת האצ"ל.

 

הקמת "ארגון ב'" לא יצרה את הכוח הצבאי המיוחל. הארגון החדש לא הצליח להתפתח באותו קצב שבו התפתחה ה'הגנה' ולקראת מאורעות תרצ"ו לא הצליח להעמיד כוח של ממש. מכיוון שכך, גרס תהומי כי על רקע החרפת המרד הערבי ותכנית ה"חלוקה" של 1937, יש לחזור לארגון האם. לדעתו של תהומי היו שותפים גם חברים בוועד הציבורי של הארגון. סביר להניח שהגיעו למסקנה זו גם משום שנוכחו שארגון ב' הופך להיות למסגרת המחתרתית שבה נקלטו נוער בית"ר וחברי התנועה הרוויזיוניסטית וחשו כי רסן השליטה בארגון הולך ונשמט מידיהם. אישי ציבור שונים עשו ניסיונות תיווך בין הארגונים הצבאיים, אולם הדברים לא הגיעו לכלל איחוד. ז'בוטינסקי תמך באופן עקרוני באיחוד כוחות המגן, אולם הִתנה זאת באיחוד מלא של שתי ההסתדרויות הציוניות: ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בראשותו של ז'בוטינסקי וההסתדרות הציונית הישנה, בראשות ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית. ואמנם התנהלו באותם ימים דיונים אינטנסיביים לאיחוד פוליטי, אולם הם נסתיימו בלא כלום[6].

המרד הערבי הביא להרחבתו של ארגון ה'הגנה' ולתפיסה שונה של יעדיו. שנות המאורעות העלו בצורה ניכרת את מידת חיוניותו של הארגון וזיכו אותו בהכרה כללית ביישוב. לא פחות חשובה היתה ההכרה הבריטית בצורך להקים משטרת יישובים במעמד של מליציה ארצית שפעלה בהשראת ה'הגנה'. מכאן ואילך ראה הארגון את עצמו כאחראי להגנת היישוב, ושימש ככוח פעיל במאבק המדיני – בעיקר בתחומי ההתיישבות והעלייה – לצד תפקידיו הביטחוניים. המרד הערבי הכתיב למעשה את הצורך בהקמת מסגרות חדשות כמו הפו"ש (פלוגות השדה) ויצירת תפיסת בטחון חדשה, הכרחית, שבמרכזה המעבר מהגנה סבילה בישובים למתקפה המעבר מהגנה סבילה בישובים לאופנסיבה ופעולות מנע יזומות כנגד הכנופיות הערביות. בהדרכתו של יצחק שדה ובהמשך גם של אורד וינגייט חדרו היחידות המיוחדות אל שטחי האויב הערבי לפעולה בדרכים ובכפרים. עם הניסיון הקרבי שנרכש עלו גם רמת האימון והיכולת המקצועית ובמקביל להן השתפרו מאד איכות הנשק וכמותו[7].

ראו באתר זה: פלוגות הלילה המיוחדות

 

תהומי שראה את התפתחותו של ארגון ה'הגנה' ואת התעצמותו טען כי ה'הגנה' קיבלה את מרות המוסדות הלאומיים, ואף הבינה כי אין מנוס מהקמת ארגון המבוסס על סדר ומשמעת צבאיים, שתי הסיבות העיקריות שבגללן הוקם האצ"ל (להוציא כמובן את בעיותיו האישיות של תהומי עצמו). כך התרחש בחודש מאי 1937 פילוג בשורות האצ"ל. תהומי, עם קבוצה גדולה של חברים, חזר אל ארגון ה'הגנה', ולקח אתו גם את מרבית הנשק. גם הוועד הציבורי התפרק ונציגי מפלגות האזרחים, שהשתתפו בוועד הלאומי ובהנהלת הסוכנות היהודית, הצטרפו אף הם ל'הגנה'. הוויכוח העיקרי שעמד בין תהומי לבין מתנגדיו באצ"ל, היה לא רק בשאלה של "הבלגה" לעומת "תגובה", אלא התמקד בשאלת עצם קיומו העצמאי של הארגון. התחושה בקרב נאמני הארגון היתה, שנוכח ההתפתחויות הפוליטיות הצפויות בארץ, בעקבות דיוניה של ועדת פיל, יש לשמור על הארגון, שלא יהיה כבול בפעולותיו על ידי ראשי ההסתדרות והסוכנות היהודית. תהומי פרש – אבל האצ"ל לא חוסל. הארגון אמנם נפגע קשה כתוצאה מן הפילוג; כל חברי המפקדה הראשית וכן חלק גדול מחברי המרכז והוועדים המקומיים, הצטרפו להגנה. לעומת זאת, הקבוצות האקטיביסטיות ומרבית האנשים הצעירים נשארו נאמנים לארגון, שהפך להיות הומוגני מבחינה פוליטית. האצ"ל נעשה כפוף למפלגה הרוויזיוניסטית, וז'בוטינסקי נעשה המנהיג והמפקד הראשי[8].

 

פרסום "הספר הלבן" ב-17 במאי 1939 ומסכת האירועים שקדמה לו מאז דיכוי המרד הערבי, משמשים במובנים שונים נקודות ציון מרכזיות בתולדות היישוב וצומת הכרעה חשוב בתולדות ה'הגנה', ביעדיה ובדרך התפתחותה. בספרות המחקר מצוינת תקופה זו כתקופה של משברים ודילמות בהנהגת היישוב ובפיקוד ה'הגנה', שניתן להסביר אותם במציאות ובאירועי התקופה: היעדר מקורות מימון, תקציב מוגבל, ויכוחים על סדרי העדיפויות בהשקעת המשאבים ותחושה של התרחקות הסכנה מפני הרבים עם דיכוי המרד, הביאו לפירוקו של הפו"ש שהיה המכשיר העיקרי של ה'הגנה' במאבקה במרד הערבי[9]. כבר במרץ 1939 דובר חובר תזכיר בידי אליעזר ליכשטיין ואלעזר גלילי המדבר על הצורך להפוך את ההגנה' ל"אורגניזציה צבאית", כתנאי להמשך הקיום היהודי בארץ. זאת מחשש שמלחמה עולמית תוציא לחודשים רבים את הכוחות הבריטיים מן הארץ ואז יעמוד הישוב פנים אל פנים מול ערביי ארץ ישראל הנתמכים על ידי ערבים שכנים. לפיכך הציעו המחברים הקמתו של חייל שדה עברי שיהיה מבחינת תנאי לניהול מדיניות ממשית. לבד מן האויב הערבי, שהיה הסיבה והמאיץ להקמתו של כוח צבאי עברי, נתפסה גם בריטניה הגדולה, כאויב שיש לכוון גם כנגדו את כוחו הצבאי המוגבל של היישוב[10].

מלחמת העולם השנייה שפרצה בספטמבר 1939 הציבה אתגרים חדשים וקבעה סדרי עדיפויות והתייחסות שונים וסותרים. היו רבים שביקשו לממש את האפשרויות שנפתחו בגיוס לצבא הבריטי. במקביל, בקש ארגון ההגנה לבסס את בניין הכוח המקומי כמסגרת לוחמת בסיוע בריטי, אם כנגד האויב הנאצי ואם לצורכי הגנת הישוב. אלא, שלא זו בלבד שלא זכה לסיוע כזה ולהיענות מצד הבריטים, אלא אף נרדף על ידם, משום שחששו מפני פעולתו של הארגון כנגד מדיניות 'הספר הלבן' ומיומרותיו להשתלט בבוא העת על ארץ-ישראל [11].

מפקד ההתנדבות שאורגן על ידי ה'הגנה' והחל בהתלהבות ובקול תרועה עם תחילת המלחמה החטיא למעשה את מטרותיו. הצהרת הנכונות של רבבות להתנדב למאמץ המלחמה היתה חשובה לכשעצמה, אולם לא הושגה המטרה העיקרית של ארגון מסגרות צבאיות שיוכשרו בסיוע הבריטים לפעילות של ממש[12]. הבריטים, מתוך שיקול מדיני – גלובאלי, בחרו להוסיף ולאכוף את מדיניות 'הספר הלבן' בצורה אינטנסיבית ביותר וניכרה החמרה רבה ביחסם אל הארגון. העוינות ההדדית הגיעה לשיאה במשפט המ"ג (מעצרם ומשפטם של 43 חניכי קורס המ"מים של ה'הגנה'), בסגירה הרמטית של שערי הארץ תוך דיכוי אכזרי של ניסיונות ההעפלה (פרשיות 'פאטריה', 'אטלנטיק', 'סטרומה' ואחרות), ובהכבדה רבה בתחום גזירות הקרקע.

 

ראו באתר זה: טביעת "פטריה".

 

נתונים אלו מציינים את הסיבות לימי השקיעה, המשבר וחיפושי הדרך של ה'הגנה' ממחצית שנת 1939[13]. הפעולות ההכרחיות לארגון מחודש של ה'הגנה' התנהלו בכבדות ותוך ויכוחים וחיכוכים בין חלקים שונים ביישוב, באשר להמשך דרכה. פעולות ההתארגנות בתקופה זו כללו גם מגמת מרכוז שבבסיסה העתקת מוקד הפעילות וההכרעה מן הסניפים אל המפקדה הארצית ואל המטה שלה. מעבר זה היה תלוי בתכנית שעיקרה הקמתם של שלושה חיילות: חייל השדה (החי"ש) שנועד לשמש גרעין של צבא יהודי מאומן וזמין לכל פעולה מחוץ לתחומי ההגנה המקומית; חייל המשמר (החי"ם) שהיה אמור לפעול במסגרת של הגנה מרחבית (סטאטית) להבטחת ישובים וחייל העם, שהיה אמור לשמש רזרבה לחיילות האחרים. בהקשר זה יש להזכיר את הקמת הפו"ם (היחידה לפעולות מיוחדות), שנועדה לנתב את התסיסה הגדולה כנגד "הספר הלבן". הפו"ם היתה מעין יחידת קומנדו שפעלה בסופו של דבר בעיקר כנגד שרידי המרד הערבי, למרות שיועדה בעיקר למאבק בבריטים. פעולת הפו"ם הבולטת ביותר היתה טיבוע ספינת המשטרה "סינבאד II", שעסקה במרדף אחר מעפילים. פעולות הפו"ם כנגד הערבים היו קרובות באופיין לפעולות טרור.

 

ראו באתר זה: הפו"ם.

 

שחרורו של דוד רזיאל מהכלא הבריטי בעקבות תפישתו שהבריטים הפכו מאויב לעמית נוכח הסכנה הנאצית, גרר האשמות מצד כמה מחבריו ובראשם אברהם שטרן ("יאיר"), שטענו כי קנה את חירותו האישית במחיר שיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית. המחלוקת בין שטרן לרזיאל נסבה סביב שתי סוגיות עיקריות מלבד, כמובן, בעיות אישיות ועניין של אופי וסגנון, שמוסיפים במקרים כאלה שמן על המדורה: הסוגיה האחת היתה – שאלת מרות המפלגה. שטרן וחבריו טענו כי על הארגון להשתחרר מתלותו במפלגה הרוויזיוניסטית ולהחליט בעצמו על דרכו המדינית. לדעתם, ראשי התנועה הרוויזיוניסטית, בהיותם לגליים וגלויים לשלטונות, מערערים את הקונספירציה ומונעים את התפתחות המלחמה, מתוך דאגתם לקיום המפלגה. לעומתם, טען רזיאל, כי המפלגה היא העורף הציבורי, ממנו שואבת המחתרת תמיכה מוסרית וכספית והיא משמשת מאגר לגיוס לוחמים להרחבת השורות. לדעת רזיאל, מנהיגי התנועה ובראשם זאב ז'בוטינסקי, מתווים את הדרך הפוליטית ועל האצ"ל לקבל את מרותם. הסוגיה השנייה היתה – שאלת הפסקת המלחמה בבריטים. שטרן טען, כי אין להפסיק את המלחמה בבריטים, אפילו הם נמצאים במצב מלחמה עם גרמניה. לדעתו, כל עוד הבריטים שולטים בארצנו, הם האויב מספר אחד ויש להילחם בהם עד לסילוקם מן הארץ. רזיאל טען לעומתו כי הגרמנים הם האויב מספר אחד של עם ישראל, ואין להקשות על הבריטים כל עוד הם נלחמים בהיטלר.

כך, על רקע אידיאולוגי ומוטיבציה אישית, פרשו  מספר חברים מן האצ"ל והקימו ביולי 1940 את ארגון "האצ"ל בישראל", לאחר הירצחו של שטרן (ב-12 בפברואר 1942), שינו ממשיכי דרכו את שם הארגון ל"לוחמי חרות ישראל" (לח"י), כדי לחדד את השוני בינם לבין הארגון ממנו פרשו.

ראו באתר זה: מהאצ"ל בישראל ללח"י.

 

ארגון זעיר זה, היה קואליציה מיוחדת של אנשים בעלי השקפות עולם קיצוניות, חלקן קוטביות, מהימין, מהשמאל ומהחוגים הדתיים, שהיו מאוחדים בהתנגדות אלימה וחסרת פשרות לשלטון הבריטי, גם כאשר אלו נלחמו בנאצים.

התסבוכת המורכבת והטראגית של ימי מלחמת העולם השנייה, יצרה זהות אינטרסים זמנית בין הציונים לבין הבריטים, דבר שהוביל לשיתוף פעולה בתחום המבצעי- מודיעיני בין היהודים לבין הבריטים ובסופו של דבר גם להקמתה של החטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל, וככינוי הרווח ברבים "בריגאדה"). לסיטואציה הצבאית והפוליטית של המלחמה קשורה גם הקמת הפלמ"ח, הכוח העברי העצמאי הראשון, שהיה מגויס באופן מלא ועמד לרשות הנהגת הישוב[14].

ב-19 למאי 1941 החליטה המפקדה הארצית של ההגנה על הקמת תשע פלוגות מגויסות דרך קבע. במחצית השנייה של 1941 נעשו פעולות הארגון הראשונות ולבסוף הוקמו בפועל שש פלוגות בלבד[15]. הגורמים הדומיננטיים בהקמת הפלמ"ח היו פרסונאלי, פוליטי ואסטרטגי: אישיותו של יצחק שדה שחתר, ללא לאות, להקים כוח ארצי מגויס והיעדרותם המופגנת של נציגי "החוגים האזרחיים" מדיוני המפקדה הארצית", על רקע סכסוך בדבר עמדות השפעה וסמכות בפיקוד העליון של ה'הגנה' ובדרגים שמעליו. גורם שלישי שסייע בהקמת הפלמ"ח היה קשור להתפתחות המלחמה בזירה העולמית ובעיקר בחזית המזרח התיכון. על רקע התקדמות הגרמנים והתמוטטות המערך הבריטי במזרח התיכון גבר החשש שמא ערביי ארץ ישראל ינצלו את ההזדמנות ויחדשו את מאבק הדמים ויותר מזה איום הפלישה הנאצי לארץ ישראל, תחילה מצפון ואחר כך מדרום. הפלמ"ח הוקם עקב צירוף שלושת הגורמים שנמנו לעייל, ללא תלות בנכונות הבריטים לסייע בהקמת הכוח[16]. אף  שהקמתו של הפלמ"ח לא נבעה ישירות מפעולות "השיתוף" עם הגורמים הבריטיים כנגד מעצמות הציר, אין לתאר את השנה הראשונה לקיום הפלמ"ח, בין אביב 1941 לסוף קיץ 1942, בלי פעולות "השיתוף". בנוסף לתכנון המשותף של פעולות גרילה בארץ ישראל שלאחר הכיבוש ובנוסף לשיתוף הפעולה המבצעי, שכלל הקמת רשת מודיעין בסוריה, סייעו הבריטים בפעילות אימונים מוגברת במחצית הראשונה של 1942 ותרמו להתפתחותו של הפלמ"ח כיחידה צבאית, בעלת רמה מקצועית גבוהה[17]. אולם עם חלוף סכנת הפלישה הגרמנית והסרת האיום על ארץ ישראל, הקיץ הקץ על השותפות עם הבריטים ואלה הסירו לחלוטין את תמיכתם. הפלמ"ח שב ומצא את עצמו בצומת הכרעה באשר ליכולתו להמשיך ולהתקיים[18]. בסופו של דבר גובש הרעיון של מחנות עבודה ואימונים בקיבוצים, שתמורת מכסת ימי עבודה לכל מתגייס דאגו המשקים לכלכלתו ולאימונו של הכוח המגויס. באופן זה היו הקיבוצים לבסיסי העבודה והאימון, ובתוכם נרקמה רוח הפלמ"ח והווייתו[19].

התרחקות המלחמה מזירת ארץ ישראל חדדה את הניגודים בין האינטרסים הציוניים לאלו של הבריטיים, דבר שהוביל את מנחם בגין, מפקדו החדש של האצ"ל להכריז על מרד כנגד השלטונות הבריטים. בדומה למבצעי ההעפלה, היה גם הטרור נגד הבריטים חלק מהמאבק על השלטון בישוב. פעולות הטרור של האצ"ל ושל הלח"י כנגד השלטון הבריטי, שהסבו נזק לאינטרסים של היישוב, ושיאם היה בהתנקשות של חברי לח"י בלורד מוין, נציגה הבכיר ביותר של בריטניה במצרים, ב-6 בנובמבר 1944. הרצח עורר זעזוע כבד בישוב והוביל לשיתוף פעולה של ההגנה עם הבריטים. בפעולה שכונתה "הסֶזוֹן", היינו "עונת הצייד", הסגירו יחידות של מתנדבים את אנשי האצ"ל לידי הבריטים, פעולה שהותירה פצע פתוח שהמשיך לדמם בלבם של אנשים רבים, גם כמה עשורים לאחר הקמת המדינה. בסופו של דבר הפסיק הפלמ"ח את הסזון ובאוקטובר 1945, הוקמה "תנועת המרי העברית", שהיתה מסגרת פוליטית מיוחדת שהוקמה על ידי מוסדות הישוב וארגון ה'הגנה', תוך הסכם עם הארגונים הפורשים, על מנת לבצע את פעולות המאבק נגד הבריטים. בתקופה זו חלה הסלמה בפעולות נגד הבריטים, ששיאם ב"ליל הגשרים" של הפלמ"ח ב-17 ביוני 1946; פעולה שגרמה לשלטונות נזק חומרי ולוגיסטי ובעיקר נזק יוקרתי. ההסלמה ניכרה גם בפעולות האצ"ל. חטיפת חמישה קצינים בריטיים בתל אביב סימלה את קצה החוט אליו היתה ה'הגנה' מוכנה ללכת, במסגרת תנועת המרי[20].

 

ראו באתר זה: תנועת המרי העברי.

השלטונות גמרו אומר לשים קץ למאבקו המאוחד של היישוב. ב-29 ביוני החל 'מבצע אגאתה' – המבצע הבריטי המקיף ביותר כנגד הישוב, שנודע יותר בשם "השבת השחורה". הפעולה שכללה חיפושי נשק מסיביים ומעצרים, הבהירה לראשי היישוב שהמשך התנגשויות בין השלטונות לבין כוחות ההגנה עלול להביא לידי חיסולו של הכוח הצבאי היהודי ולסיכון המפעל הציוני. פעולת נקם של האצ"ל – פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ב-22 ביולי 1946 – גרמה להרג של עשרות אנשים, לפירוק 'תנועת המרי העברי' ולחיכוכים נוספים בין הארגונים. היישוב המאורגן התרכז עתה במאבק נגד ההעפלה ו"הפורשים" בפעולות גרילה כנגד הצבא הבריטי, שהגיב מצדו בחיפושי נשק המוניים ובפעולות נקם.

הסוכנות המשיכה במאבק בשתי זרועות: בתחום המדיני הוחלט על נסיגה מתכנית בילטמור ועל הסכמה לחלוקה ולהקמת "מדינה בעלת כושר קיום" (viable state) ובתחום האקטיבי, להפסיק את המאבק הישיר בבריטים ולהתרכז בתחום ההעפלה. לאחר גירושן של שתי ספינות מעפילים לקפריסין ('ההגנה' ו'החייל העברי'), יצאו תושבי חיפה להפגנות, שבמהלכן נהרגו שלושה אזרחים והפלמ"ח חיבל ב-18 באוגוסט באניית הגירוש 'אמפייר הֵייווּד'[21], דבר שהוביל לחידוש חיפושי הנשק.

התקופה שתחילתה ב"שבת השחורה" באה אל סיומה בחיפושים שנערכו בשלהי חודש אוגוסט 1946, בקיבוצים דורות ורוחמה שבנגב הצפוני. השלטונות קיוו כנראה כי כאן תתגלה בפניהם יגור שנייה, שתצדיק את התנהגותם בחודשים האחרונים בפני דעת הקהל בבריטניה בפרט ובעולם בכלל. הפעולה הבריטית היתה אלימה והחיילים שביצעו את החיפושים היו מלאי חימה, נראה היה כי באו לא רק לחפש נשק, אלא גם לנקום את נקמת שבעה מחבריהם, שנרצחו על ידי אנשי לח"י בתל אביב ולהגיב על פיצוץ 'המלך דוד'.

הם הרבו בהרס ובמעשי חבלה, גנבו, בזזו, הכו חברי קיבוץ וקישטו את הקירות בסיסמאות אנטישמיות. מהתנהגות הצבא נראה כי הכוונה העיקרית היתה להביא הרס וחורבן ליישובים אלה, כדי להרתיע את היישוב לבל ימשיך במריו[22]. מבחינה בריטית, כוונת המבצע היתה לרמוז, רמז עבה במיוחד, מה עלול לקרות ליישוב את ימשיך במאבקו. אי אפשר היה להתעלם מנקודה זו[23].

יחד עם זאת, המאבק על ההעפלה נמשך. בנובמבר 1946 נתפסו על ידי הבריטים ארבע ספינות מעפילים ('כנסת ישראל', 'לטרון', 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני'). בסוף פברואר 1947 גורשו לקפריסין מעפילי הספינה 'חיים ארלוזורוב', שבלטו בהתנגדותם המאורגנת לבריטים וב-12 למארס הצליחה ההגנה להוריד לחוף מחצית ממעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי', טרם שנתגלו על ידי הבריטים, בעוד שהמחצית האחרת התערבבו בבני הארץ שהמתינו בחוף. הבריטים תפשו חמש ספינות נוספות, אך גולת הכותרת של מאבק ההעפלה היתה ההתכתשות סביב אניית 'יציאת אירופה– תש"ז' (אקסודוס 1947), שבה נדחסו 4,500 עולים שהבריטים גירשו את נוסעיה לצרפת וגרמניה[24]. דבר שזיכה את התנועה הציונית בהישג תעמולתי חסר תקדים[25].

אכזריות הפעולה הבריטית ומאבקה של 'יציאת אירופה–תש"ז' היו צעד נוסף לסיומו של השלטון הבריטי בארץ־ישראל. היה ברור שהמדיניות הבריטית הגיעה למבוי סתום[26]. עוד קודם לכן, החליטו מוסדות היישוב לצאת למאבק בתחום אחר והוא ההתיישבות. ב-6 אוקטובר 1946 עלו על הקרקע אחד עשר ישובים חדשים בנגב; בגליל נוספו שלושה ישובים חדשים עד ראשית 1947 ועוד שלושה ביהודה. נקודת שיא נוספת במבצעי ההתיישבות היתה הנחת צינור המים מניר-עם לנגב בשנת 1947.

ההעפלה וההתיישבות לא נועדו להחליף את המאבק המדיני אלא לתמוך בו עלי ידי חיזוק כוחו של הישוב[27]. ואכן, היישוב המאורגן קיבל החלטה, הלכה למעשה שלא להיאבק עוד בבריטים, כדי למנוע תגובות של דיכוי; החלטה ש"הפורשים" סירבו לקיים[28]. היתה זו בעצם הנחייה לצמצם את המאבק בספר הלבן רק בתחומי ההעפלה וההתיישבות, להבדיל מאצ"ל שהמשיך ב"מרד" נגד "הכובש המשעבד" ולח"י ב"מלחמה" כנגד "האימפריה הבריטית" והיו עיוורים לגבי סכנת הפלישה. במקביל ניסתה הסוכנות להגיע לפשרה עם הבריטים, שכחלק ממנה שוחררו מנהיגי היישוב שהיו עצורים בלטרון.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם גילו הערבים פאסיביות מדינית. הן משום שטרם התאוששו מדיכוי המרד שלהם על ידי הבריטים ב-1939, הן משום שתבוסת גרמניה במלחמה העולמית החלישה את מחנה תומכי משפחת חוסייני והן משום שקיוו להפיק תועלת מהעימות בין היהודים ובין הבריטים. רק אחרי שפורסמו המלצות הוועדה האנגלו־אמריקאית – ובייחוד אחרי שהביאו הבריטים את בעיית ארץ־ישראל לאו"ם – הבינו מנהיגי הערבים שכדי לעכב את הקמת המדינה היהודית עליהם לעשות מעשה מיד. פעילותם המדינית והצבאית הולידו את דגירת המלחמה[29].

בסוף שנת 1946 עיצב בן גוריון את עמדתו לגבי המאבק ; כלפי חוץ הוא נחשב ראש וראשון לאקטיביסטים , שדגלו בהמשך המאבק נגד הבריטים , אך למעשה פנו דעותיו ומחשבותיו לכיוון שונה לחלוטין . שוב לא ראה בבריטניה את אויבם של היישוב היהודי בארץ ישראל ושל הציונות . הוא הגיע למסקנה ששעת העצמאות המדינית הולכת וקרבה , ופירוש הדבר עימות מחודש עם הערבים . אלא שעתה לא יהיו אלו ערביי ארץ ישראל , אלא מדינות ערב העצמאיות , להן צבאות סדירים העלולים ליטול חלק במערכה הגורלית על ארץ ישראל .

כבר בדצמבר 1946, בנאומו בישיבה סגורה של הוועדה הפוליטית בקונגרס הציוני הכ"ב בבזל, הזהיר בן גוריון: "התקפת ערביי ארץ ישראל אינה מסכנת את היישוב העברי. אולם יש סכנה שהמדינות הערביות השכנות ישלחו את צבאן לתקוף את היישוב ולהשמידו, ועלינו להתכונן מיד, במקסימום יכולתנו הטכנית והכספית".

 

ה הסוכנות המשיכה במאבק בשתי זרועות: בתחום המדיני הוחלט על נסיגה מתכנית בילטמור ועל הסכמה לחלוקה ולהקמת "מדינה בעלת כושר קיום" (viable state) ובתחום האקטיבי, להפסיק את המאבק הישיר בבריטים ולהתרכז בתחום ההעפלה. לאחר גירושן של שתי ספינות מעפילים לקפריסין ('ההגנה' ו'החייל העברי'), יצאו תושבי חיפה להפגנות, שבמהלכן נהרגו שלושה אזרחים והפלמ"ח חיבל ב-18 באוגוסט באניית הגירוש 'אמפייר הֵייווּד'[30], דבר שהוביל לחידוש חיפושי הנשק.

התקופה שתחילתה ב"שבת השחורה" באה אל סיומה בחיפושים שנערכו בשלהי חודש אוגוסט 1946, בקיבוצים דורות ורוחמה שבנגב הצפוני. השלטונות קיוו כנראה כי כאן תתגלה בפניהם יגור שנייה, שתצדיק את התנהגותם בחודשים האחרונים בפני דעת הקהל בבריטניה בפרט ובעולם בכלל. הפעולה הבריטית היתה אלימה והחיילים שביצעו את החיפושים היו מלאי חמה, נראה היה כי באו לא רק לחפש נשק, אלא גם לנקום את נקמת שבעה מחבריהם, שנרצחו על ידי אנשי לח"י בתל אביב ולהגיב על פיצוץ 'המלך דוד'.

הם הרבו בהרס ובמעשי חבלה, גנבו, בזזו, הכו חברי קיבוץ וקישטו את הקירות בסיסמאות אנטישמיות. מהתנהגות הצבא נראה כי הכוונה העיקרית היתה להביא הרס וחורבן ליישובים אלה, כדי להרתיע את היישוב לבל ימשיך במריו[31]. מבחינה בריטית, כוונת המבצע היתה לרמוז, רמז עבה במיוחד, מה עלול לקרות ליישוב את ימשיך במאבקו. אי אפשר היה להתעלם מנקודה זו[32].

יחד עם זאת, המאבק על ההעפלה נמשך. בנובמבר 1946 נתפסו על ידי הבריטים ארבע ספינות מעפילים ('כנסת ישראל', 'לטרון', 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני'). בסוף פברואר 1947 גורשו לקפריסין מעפילי הספינה 'חיים ארלוזורוב', שבלטו בהתנגדותם המאורגנת לבריטים וב-12 למארס הצליחה ההגנה להוריד לחוף מחצית ממעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי', טרם שנתגלו על ידי הבריטים, בעוד שהמחצית האחרת התערבבו בבני הארץ שהמתינו בחוף. הבריטים תפשו חמש ספינות נוספות, אך גולת הכותרת של מאבק ההעפלה היתה ההתכתשות סביב אניית 'יציאת אירופה– תש"ז' (אקסודוס 1947), שבה נדחסו 4,500 עולים שהבריטים גירשו את נוסעיה לצרפת וגרמניה[33]. דבר שזיכה את התנועה הציונית בהישג תעמולתי חסר תקדים[34].

אכזריות הפעולה הבריטית ומאבקה של 'יציאת אירופה–תש"ז' היו צעד נוסף לסיומו של השלטון הבריטי בארץ־ישראל. היה ברור שהמדיניות הבריטית הגיעה למבוי סתום[35]. עוד קודם לכן, החליטו מוסדות היישוב לצאת למאבק בתחום אחר והוא ההתיישבות. ב-6 אוקטובר 1946 עלו על הקרקע אחד עשר ישובים חדשים בנגב; בגליל נוספו שלושה ישובים חדשים עד ראשית 1947 ועוד שלושה ביהודה. נקודת שיא נוספת במבצעי ההתיישבות היתה הנחת צינור המים מניר-עם לנגב בשנת 1947.

רבים מפיגועי 1947 היו פליליים, חלק גדול מהם היו תוצאה של סכסוכי קרקעות, אבל נאמני המופתי ניצלו את כולם לטיפוח הרגשות הלאומניים ושיוו להם משמעות מדינית[36]. מינואר עד אמצע מאי 1947 נמנו 388 מעשי גניבה ושוד מיהודים, לרבות 53 מעשי שוד מזוין, 10 סכסוכי קרקעות אלימים ו-7 קטטות והתנגשויות. אחד עשר יהודים נרצחו[37].  במאי 1947 נרצחו שני יהודים מפתח תקווה, דבר שגרר פעולות תגמול של ה'הגנה' (ראה להלן). ניסיון שוד מזויין של כיתת סיירים של הפלמ"ח ליד המונפורט הסתיים בהטבעת אחד השודדים ובמנוסת חברו[38].

באוגוסט 1947 התבצע שוד מזויין בבית קפה "גן הוואי" מצפון לירקון, שגרר אחריו פעולת תגמול של ה'הגנה', בה נהרגו בלתי לוחמים. הש"י העריך כי ההתנגשויות בין יהודים לערבים, בעיקר באזור תל אביב, סודרו על ידי גורמים הרוצים להראות שיש בארץ התנגשות כללית בין יהודים לערבים[39].

יוחנן רטנר דיווח לבן גוריון שצפויות עוד מהומות והמליץ "לתקן את ההזנחה בביצורי היישובים וסידורי הביטחון"[40]. בן גוריון כינס פורום ביטחוני בו העלה חשש שה'הגנה' תיגרר לפעולות מניעה, גמול ואנטי טרור ותוסט ממשימתה העיקרית: התכוננות למלחמה סדירה[41]. ואכן, בראשית  ספטמבר 1947, אמר מפקד תל אביב, יהושע גלוברמן, כי מאורעות אוגוסט בתל אביב הם האזעקה הראשונה וכי מאורעות דמים יפרצו בסוף השנה[42].

ההעפלה וההתיישבות לא נועדו להחליף את המאבק המדיני אלא לתמוך בו עלי ידי חיזוק כוחו של הישוב[43]. ואכן, היישוב המאורגן קיבל החלטה, הלכה למעשה שלא להיאבק עוד בבריטים, כדי למנוע תגובות של דיכוי; החלטה ש"הפורשים" סירבו לקיים[44]. היתה זו בעצם הנחייה לצמצם את המאבק בספר הלבן רק בתחומי ההעפלה וההתיישבות, להבדיל מאצ"ל שהמשיך ב"מרד" נגד "הכובש המשעבד" ולח"י ב"מלחמה" כנגד "האימפריה הבריטית" והיו עיוורים לגבי סכנת הפלישה. במקביל ניסתה הסוכנות להגיע לפשרה עם הבריטים, שכחלק ממנה שוחררו מנהיגי היישוב שהיו עצורים בלטרון.

 

למרות הפסקת הפעילות הצבאית של ה'הגנה' כנגד הבריטים, באביב 1947 הגיע המרי היהודי נגד השלטון הבריטי לשיאו: פעולות חבלה של ארגוני מחתרת, ספינות מעפילים התעמתו עם הצבא הבריטי ואלפי עולים נכלאו במחנות בקפריסין, משטר צבאי בן יותר משבועיים הוטל על תל אביב, יישובי גוש דן והשכונות היהודיות בירושלים. בה בעת, היו סימנים שממשלת בריטניה מאסה בשלטונה בארץ ישראל. כבר ב-18 בפברואר הודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, על העברת "הבעיה הארצישראלית" לאו"ם.

באותם ימים  בן גוריון יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית ומנהיג היישוב, חזר ארצה לאחר שהות ארוכה בחו"ל ולאחר   שביקש וקיבל מהקונגרס הציוני אחריות ל"תיק הביטחון". בן גוריון

חקר בן גוריון את ראשי ההגנה על מצב הארגון – ולא אהב את מה ששמע. לרשות המדינה שבדרך עמדה אז בסך הכל מיליציה, בטח לא צבא. בתוך שלושה חודשים גיבש מנהיג היישוב את התוכנית שלפיה הוקם צה"ל. בן גוריון, נטל לעצמו פסק זמן מכול נושא אחר והתמסר ללימוד הנושא הביטחוני. כמעט שישה שבועות הקדיש עצמו בן גוריון ל"סמינר עצמי", כפי שהוא כינה זאת, כדי להתכונן למילוי התפקיד החדש, שר הביטחון של המדינה שבדרך. כמנהגו, הוא החל לפעול במרץ. וניהל חקירה שיטתית, כדי לעמוד על יכולת היישוב היהודי לעמוד במערכה הצבאית הקשה הצפויה לו במקרה שהבריטים יעזבו.

במהלך תקופה זו – מ-26 במארס עד 6 במאי, ולאחר מכן מסוף מאי עד תחילת יוני – נפגש בן גוריון, בעיקר בביתו בשדרות קרן קיימת 17 בתל אביב (כיום שדרות בן גוריון), עם עשרות ממפקדי ההגנה. הוא מילא מחברות שלמות בנתונים על מפקדים בכירים יותר ופחות, שיטות אימונים, כלי נשק, מצבורי תחמושת ואפשרויות ייצור ורכישה ויצא לסיורים. מסקנותיו, כפי שנמסרו לצמרת ההגנה באמצע יוני, גרמו ל"רעידת אדמה" שהדיה נשמעו עוד תקופה ארוכה.

בן גוריון ציין לעצמו ארבעה עשר נושאים מרכזיים: "מבנה, ארגון, אימון, חינוך, תכנון, הדרכה, ציוד, החסנה (אחסנה), תעשייה, רכישה, תקציב, ש"י (שירות ידיעות), נוער, יחסים (כנראה עם ארגוני המחתרת האחרים, 'הפורשים')". לאורך שבועות ה"סמינר", וככל שהצטבר אצלו יותר חומר, לא הסתיר בן גוריון את דאגתו מאי-מוכנות היישוב וכוח המגן העיקרי שלו – ההגנה.  בעיני רוב מי שבאו עמו בדיאלוג, הוא נתפש כדאגן וכפסימיסט חסר תקנה. בין המוזמנים אליו, כדי לדווח על המצוי והרצוי מבחינת הציוד, ההיערכות והתוכניות להגנת היישוב, היו כל מי שהיתה להם נגיעה לנושאי הביטחון בעת ההיא. גם הדור הצעיר יותר יוצג בפגישות וכלל מפקדים בדרג הבינוני[45]. היו כאלה שלא הבינו למה הוא חותר. דבריו על טנקים, תותחים ומטוסי קרב היו מעבר לאופקיהם של רוב הנשאלים. אחדים חשבו, שנושא הביטחון, החדש מבחינתו, סחרר את ראשו. לפי כמה עדויות היו אנשים, בהם בכירים, שיצאו מפגישה עמו סברו כי "הזקן השתגע"[46].

בן גוריון נפגש עם האנשים בארבע עיניים, או בקבוצות קטנות. הוא שאל אותם על אימונים, הכשרת מפקדים, מקורות המימון והנשק. בשיחות אישיות ביקש לעתים מידע על רמתם של מפקדים מסוימים והתאמתם לתפקידם. בשיחה עם משה זליצקי (כרמל), לימים אלוף בצה"ל, חבר כנסת ושר, שבעת ההיא שימש כמפקד מחוז הצפון של ההגנה, אמר לו האחרון כי משה סנה היה ראש מיפקדה ארצית טוב. אולם הרמטכ"ל באותו זמן, יעקב דוסטרובסקי (דורי), לימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל – התגלה כשמרן מדי, דבק בדוקטרינות של הצבא הבריטי ו"לא החשיב את האימפרוביזציה שלנו". אשר לרמטכ"ל בפועל, יצחק שדה, "הוא אינו איש ארגון אלא איש פעולה".

לכרמל היו גם הצעות מעשיות: לרענן את המטכ"ל באמצעות "כוחות צעירים", כהגדרתו. הוא הציע את יגאל אלון, נחום שריג, אורי יפה ושלמה שמיר. זאת, משום ש"מחלקת התכנון אינה בסדר והוא הדין בהדרכה". המועמד שלו לתפקיד הרמטכ"ל הבא של ההגנה – ישראל גלילי.

תוך כדי השיחות והבירורים, הרגישו בני שיחו של בן גוריון שהוא מרבה לשאול על שילוב הקצינים המשוחררים מהצבא הבריטי בפיקוד ההגנה. פעם אחר פעם התברר לו, שנוצר ניכור בינם למפקדים שנשארו בארץ ישראל והובילו את הארגון ברמה הארצית והמקומית בשנות מלחמת העולם השנייה ולאחריה. ל"חיילים", בעלי הניסיון הקרבי באחד הצבאות המרכזיים במלחמת העולם השנייה היתה עדיפות בעיניו על מפקדי ה"הגנה" שהתאמנו בארץ ישראל, במחתרת[47].

ב-6 במאי 1947, חלה הפסקה ב"סמינר" ובן גוריון התפנה לנושאים מדיניים. הוא ערך גיחה קצרה לארה"ב, כדי להשתתף בדיוני העצרת המיוחדת של האו"ם בעניין ארץ ישראל. לקראת סוף מאי חזר לארץ והסתער מחדש על הנושא.

ב-27 במאי הגיע בן גוריון לסיכום ראשון, פסימי למדי. ביומנו כתב, ש"אין אימון מספיק אף בחטיבה (פלמ"ח). מחסור במפקדים, והמפקדים המצויים אינם מספיקים (ברמתם). אין ניסיון של פעולה, התכנון לקוי, מבנה התקציב לא מכוון למטרה. הפגם הקשה ביותר – לא נוצל הניסיון והחומר האנושי הצבאי (של משוחררי הצבא הבריטי). הציוד לא מותאם.

בהמשך היומן רשם לעצמו בן גוריון מהלכים חיוניים לשינוי המצב. הוא ביקש שתי תוכניות לארגון מחדש של ההגנה. את הראשונה הכינו למענו ראש המפקדה הארצית של ההגנה, הרמ"א המכהן זאב פיינשטיין, והרמ"א לשעבר, יוחנן רטנר; על השנייה שקדו שני קצינים משוחררים מהצבא הבריטי, חיים לסקוב ופריץ אייזנשטטר. התוכניות היו שונות זו מזו, ובן גוריון נטה, כצפוי, לקבל את הצעת ה"חיילים". בימים הבאים הוא החל לנקוט בשיטת "המקל והגזר": תחילה הילל ושיבח, ולאחר מכן ביקר ותקף[48]. לאחר עשרה ימים הופיע בן גוריון בפני פורום חדש, "ועד הביטחון". הוא מצא לנכון, שוב, לשבח את ההגנה וציין כי "יש הישגים גדולים בשטח האימון הגופני והחיסון הגופני, בייחוד בפלמ"ח… יש כיבושים חשובים בשטח הימאות… יש כושר פעולה של קומנדו". אולם בהמשך, מנה שורה ארוכה של ליקויים. המפקדים מקבלים רק הכשרה של מפקדי מחלקות, אין קצונה בכירה, אין שמירת סודות, לעתים יש כפילות בפיקוד, חסר ציוד.

אף שרוב ראשי ה'הגנה' שאותם תיחקר גילו אופטימיות ביחס לסיכויי העמידה של היישוב, בן גוריון לא הצטרף אליהם. "אני לא השתכנעתי מהתשובות האופטימיות", כתב. לדעתו יש ליישוב סיכויים לעמוד בהתקפה עליו, אך המחיר יהיה כבד ו"חלילה ייפלו אלפים".

 ב-18 ביוני, כמעט שלושה חודשים לאחר פתיחת ה"סמינר", פירסם בן גוריון את מסקנותיו הסופיות בצורת תזכיר ארוך למיפקדת ההגנה. הוא התווה מבנה משולש לארגון: חיל מחץ מעולה למטרות מיוחדות; חיל תנופה במתכונת צבא סדיר; וחיל מגן טריטוריאלי. המשימה הדחופה ביותר: הכשרת מפקדים עד רמת מפקדי גדודים; יש להקים בית ספר גבוה למפקדים, שיכשיר מג"דים וקציני מטה (עד אז הקורס העליון של ההגנה הכשיר מפקדי מחלקות בלבד).

הוא הציע גם שינויים מרחיקי לכת במבנה המטכ"ל וערך שינויים אישיים. הצמרת הנוכחית – הרמ"א זאב פיינשטיין והרמטכ"ל בפועל יצחק שדה – הוחלפה; יעקב דורי, הרמטכ"ל עד 1945 – הוחזר לתפקידו; ישראל גלילי נבחר על ידו לשמש כרמ"א החדש. מעתה ואילך, קבע בן גוריון, הפיקוד העליון יהיה מורכב משלושה: הוא עצמו, גלילי ודורי.

 

בחודשים הבאים המשיך בן גוריון, במרץ האופייני לו, לקדם את יוצאי הצבא הבריטי. בשל כך, הוא נתקל בהתנגדות מצד ראשי ההגנה והמאבקים האלה נמשכו גם במהלך מלחמת העצמאות, שהחלה בסוף נובמבר 1947.

הוויכוח על העדפותיו של בן גוריון, נמשך עד ימינו. תומכיו מציינים, כי הוא היה הראשון שהכיר בסכנה המוחשית והמיידית מצד צבאות מדינות ערב, ולקראת התנגשות כזאת שקד להכין את ההגנה ולהפכה לצבא. זאת, בעוד ראשי הארגון צפו מהדורה נוספת של "מאורעות" (מהומות דמים), ותמכו בהשארת המבנה הנוכחי, תוך הכנסת שינויים מתונים.

לעומת זאת, לדעת אלה שהביעו את התנגדותם לבן גוריון ולאימוץ הדוקטרינה ה"סדירה" בבנייה מחדש של ההגנה, תוצאות מלחמת העצמאות מוכיחות את נכונות הגישה של ראשי ההגנה. לדעתם, רוב המפקדים הבכירים בלחימה בשטח נמנו עמם, ודווקא רוב הקצינים יוצאי הצבא הבריטי לא הוכיחו עצמם במלחמה זו ובשנותיו הראשונות של צה"ל.

אולם על נקודה אחת אין עוררין: בן גוריון טלטל את ה'הגנה', התווה את דרך פעולתה, פתח בפניה אופקים חדשים והצביע על הדגשים העיקריים לקראת התמודדות אפשרית עם צבאות ערב. ה"סמינר" היה חדר הלידה של צה"ל. יתכן שבן גוריון ראה בעיני רוחו צבא אחר, "צבאי" יותר, אך החיכוך המתמיד בין שתי האסכולות בהגנה העניק לצבא החדש את אופיו המיוחד. בן גוריון נתן את אישורו לשילוב בין הגישות, תוך שהוא חותר לממש את התוכניות והרעיונות שלו, שאותם הגה ועיצב באביב 1947.