השמדת העם האמרינידי ("אינדיאני"), באמריקה הספרדית

הספרדים והילידים של אמריקה: מפגש, עימות והשמדה

כתב: גילי חסקין; ‏09/09/2023.

ראו קודם: הכיבוש הספרדי של אמריקה; הקולוניאליזם הספרדי. דרום אמריקה – המלצות לקריאה.

טיול בדרום אמריקה, באמריקה התיכונה, במקסיקו, בכמה מהאיים הקריביים ובמידת מה, גם טיול בארצות הברית, מזמן למטייל, מפגש עם התרבות רחבת הממדים שערכו הספרדים ביבשת. לתרבות זה היה מחיר נורא.

הערה: השם המקובל לילידי אמריקה, "אידיאנים", מקוור בטעותו של קולומבוס, שהאמיןש הגיע להודו. מכייון שינם הודים, נכון להתייחס אליהם בתור Indiginos (ילידים), או Amerinides

כבר בהיסטוריוגרפיה של המאה ה-16, הייתה הבנה שבאמריקה נעשו מעשים קשים מאד כלפי האוכלוסייה הילידית. גם אלו שצידדו במלחמה ב"אינדיאנים", לא חלקו על כך. הכתר הספרדי שם לעצמו יעדים יומרניים: כיבוש, ניכוס העושר, ניצול וניצור. אבל הוא ביקש להשיג את יעדיו בצורה חסכונית, כמו שימוש במפקדים ובחיילים המממנים מכספם את מסעות הכיבוש. כמו כן עמדו לרשומתו מעט מאד לוחמים מיומנים ומפקדים מקצועיים.

הפער בין גודל היומרה לבין דלות האמצעים לכיבושה, חייב טקטיקה צבאית נמרצת ואלימה במיוחד. הפער יצר גם תלות מוחלטת של הכובשים בנכסים של הנכבשים, בכוח עבודתם, ובכוחם המגויס לצורכי מלחמה ונשיאת מטען.  שילוב נסיבות אלו, הוא שייצר את האלימות והדיכוי הקיצוניים. בשל קומץ הלוחמים  ודלות אמצעיהם, שלא יכלו להספיק למלחמה ממושכת והדרגתית, היו הספרדים זקוקים לניצחון מהיר ומוחץ, שיצדיק את המלחמה מבחינת הכתר. כדי לצמצם את הסיכון הגדול שלקחו, נקטו הספרדים בטקטיקה מבעיתה, אם כי הגיונית מבחינת הנסיבות, של הטלת אימה על אויביהם, בדמות חיסול המוני של קהילות שלמות, בדרך אל היעד. הססנות או שמירת צלם אנוש, היו עלולות לחסל בנסיבות אלו את השאיפות הספרדיות. סיבה נוספת להפעיל כוח רב, היה הצורך לקיים באופן חומרי את הכובשים, בהסתמך רק על מקורות מקומיים, החובה להחזיר לתומכים במסע המלחמה, את הונם נושא הריבית, הצורך לשכנע את הכתר שההרפתקה הייתה כדאית, כדי לזכות ממנו ללגיטימציה, בתואר ובמעמד הראויים.

כמו כן, היה צריך כוח לשם ניצור כפוי של אוכלוסייה פגנית, שנתפסה בתודעה הספרדית כברברית וכקניבלית. אוכלוסייה שבמקרים רבים סירבה למסור לכובשים את  רכושה, כוח עבודתה ואת נשמתה. הם נלחמו ונטבחו.

הפלישה הספרדית לאמריקה הביאה להרס המבנים החברתיים, הכלכליים והמנטליים של האוכלוסייה האמרינידית. האמונה בטבעם האלוהי של הספרדים פגה מהר. מנהגיהם המוזרים, הלהט שאחז בהם למראה הזהב ואכזריותם, ניתצו עד מהירה את האמונה, שהם שליחי האל.

לפלישה הספרדית היה, מנקודת מבטם של הילידים, גם ממד קוסמי. הפלישה הביאה לקץ שלטונו של אל השמש. מעתה איבדו החיים הארציים כל משמעות. וכיוון שהאלים מתו, לא נותר לאמרינידים אלא למות. החוקר לאון פורטייה, בספרו  El reverso de la Conquista מתאר תחושה ילידית, כי עולם הטבע כולו משתתף בדרמת התבוסה.

טראומת הכיבוש הייתה הרבה מעבר למפלת האלים הקדמונים. השלטון הספרדי עשה אמנם שימוש במוסדות  המקומיים, אך בעת ובעונה אחת הביא להתפוררותם, עד שנותרו רק מבנים חלקיים, שהצליחו להתקיים מחוץ להקשר הקוהרנטי שהעניק להם בעבר את משמעותם. התוצאות ההרסניות של הכיבוש, השפיעו על החברות בכל רמה: דמוגרפית, כלכלית, חברתית ואידיאולוגית.

הכובשים (conquistadores) נהגו כרצונם. הם העבידו את הילידים עבודת פרך במכרות, בשליית פנינים וביערנות ואלו מתו בהמוניהם. כבר אנשיו של קולומבוס, שנשארו באי אספניולה, בזזו כפריים ושמו יד על נשים ילידיות. חלק מהארהואק (Arawak), ילידי האי, התקוממו. כששב קולומבוס, הוא ואנשיו חדרו לכול עמקי האי, ולצד נשק ופלדה, הם הפעילו כלבי קרב וסוסים, הפתיעו את ה"מורדים" בפלישות לילה ותפסו ברמייה את מנהיגם. על הנכנעים הוטל מס גולגולת, שכילה במוקדם את מרבית הזהב שנאסף במשך דורות. אז הוכרחו הארהואק לשטוף זהב בנחלים, עבודה שלא היו מורגלים בה, בתנאים קשים, שהייתה קטלנית עבורם (מדוע).

ההתיישבות

ההתיישבות הספרדית באמריקה התחילה כבר במסעו השני של קולומבוס ל"איי הודו", בשנת 1493. מטרת האנשים שהפליגו עמו, הייתה בעיקר לצבור  עושר, הודות לזהב והכסף, שלפי טענת קולומבוס, נמצאים בשפע באמריקה. רק כאשר התגלה שהמציאות היא אחרת, החלו המתיישבים הספרדיים לצבור את עושרם באמצעות דיכוי הילידים ושעבודם.

כיוון שהכובשים היו יזמים פרטיים, אשר השקיעו מכספם בכיבוש העולם החדש, אין תימה, שאחרי השלמת הכיבוש, הם שאפו להחזיר לעצמם במהירות את ערך השקעתם, במחיר ניצול נורא של הילידים.

הייתה כאן קריסת האופק הקיומי של בני האדם. נעלמה משמעות החיים של אומה שלמה. אמונתם נסדקה לחלוטין. לכן לא ייפלא אפוא, כי שני מאפיינים של החברה האמרינידית מוטבעים בתקופה זו – אלכוהול וקוקה. הספרדים עודדו את צריכת האלכוהול המקומי והביאו עמם יין. הכובשים ניצלו את הקוקה כדי לסחוט עבודה מן המקומיים ללא מתן כמות מספקת של מזון ושינה.

האנקומיינדה

ניצול הילידים היה מבוסס על מוסד ה"אנקומיינדה" (encomienda), נחלת האדמה, שהמתיישב קיבל, יחד עם מספר אנשים שהמתיישב קיבל והיו חייבים לשרת אותו בעבודתם. במסגרת שיטה זו, עבדו הילידים תחת מרות האדם הלבן ובתמורה , היה צריך האדון הספרדי, לדאוג שיחיו "כמו נוצרים".

הכתר הספרדי קבע אמנם כללים ברורים לגבי הזכויות והחובות הכרוכות באנקומיינדה, אך האנקומיינדרוס, בעלי האנקומיינדה, התייחסו אל האמרינידים כאל בהמות עבודה. לא זו בלבד שהילידים נושלו מאדמותיהם, אלא שהם גם שועבדו ונוצלו בעבודות פרך, כמו היה מדובר במוצר מתכלה.

מבחינת הילידים, שיטת האנקומיינדה הייתה הרסנית וחמורה בתוצאותיה, מבחינה דמוגרפית, חברתית ומדינית כאחד. פערי המעמדות החריפים בתרבויות הפרה קולומביאניות, "הורישו" איכרות נכנעת, שהמשיכה לשרת את אדונה החדש. אולם אוצר זה הלך וקטן, בגלל מחלות ודיכוי.

מוסד ההקצאה

במקביל לאנקומיינדה, נוצר מוסד של הקצאה של כוח עבודה מקומי (repartimiento), עבור הספרדים, בענפי המכרות, הבנייה, התשתיות ובתחומים נוספים.

כפי שמסביר איתן גינזבורג, בספרו 'ג'נוסייד': כל מעסיק שנזקק לעובדים, הפנה בקשה לרשויות המושבות ולאחר בחינת בקשתו, הוקצה לעותר, מספר מסוים של גברים, בציון העבודה שלשמה גויסו ומשכה המדויק. עם הזמן, ככל שמספר הילידים קטן ומספר הלבנים עלה, גברה התחרות על כוח העבודה. תחרות זו גרמה לפיתוח אין סוף תחבולות עקיפה של ההגבלות על מספר ימיה עבודה ועל תנאי העבודה, לרעתם של הילידים.  ככל שחלף הזמן, גבר הלחץ על העובדים. מנהלי עבודה העלו את מכסות הייצור היומי, האיצו את קצב העבודה, קיצצו בזמני אכילה ומנוחה ואילצו את הפועלים לעבוד כמעט ללא הפסקה, גם בשעת הארוחה. חובת העבודה הייתה הרסנית. ילידים הועסקו בעבודות שמעולם לא הורגלו בה, בתנאים קשים ורבי סכנות. מקומות רבים, כמו למשל מכרות הכספית בפרו, היו סביבה רעילה ביותר. גורלם של הכורים במכרות הכסף לא שפר. אנשים אלו עבדו בעומקים של 2,00 מ' מתחת לפני האדמה, בתעלות שהגיעו לאורך של 2,000 מ' ובתוך תעלות ברוחב של עשרות מ'. הם נשמו אוויר דליל וסבלו מקור מעמקים נורא.  הטיפוס מן המכרה לאורך הפיר, על גבי סולם חבלים, עם מטען כבד על הגב, היה משימה קשה בפני עצמה. בעת זיקוק הכסף, במדורות ענק, התפשט באוויר ענן מורעל של אדי כספית, חומר ששימש להפרדת הכסף משאר חומרי החציבה ועם הזמן הרעיל את העוסקים במלאכה. התוצאות היו רעד קשה חסר שליטה, שכונה "רעד הכספית" נשירת שיער ושיניים ועם הזמן, גם מוות.

עובדים רבים הועברו מאזורים חמים מאוד, לאזורים של אקלים קר ואפילו מקפיאה הם נאלצו לגמוא מרחקים גדולים לאזורי הגיוס, על חשבונם, להמתין במכלאות ובבתי כלא, עד להקצאתם כבהמות בשוק. אחר כך נאלצו לשהות במקום תקופות ארוכות. העיתונאי והסופר האורוגווי, אדוארדו גליאנו (Galiano), טוען שבמכרות הכסף של פוטוסי (Potosi), נשארו מאחור שמונה מיליוני מתים; שבעה מתוך עשרה שבאו למקום[1].

ההיסטוריון הצ'ילני מריו גונגורה (Gongora) מבהיר כי הקשר בין עבודת המכרות להתמעטות האוכלוסייה, היא תופעה היסטורית ידועה[2].

חלק מהילידים בחרו בתגובה של אינסרסה  = (Enserase) היינו, בריחה. "אינסררסה סיירה" היא בריחה להרים ו'אינסררסה אינטרנה' (Enserase Interna) היא בריחה פנימה. הדבר הוביל להתאבדויות קולקטיביות, כפי שקרה במיצ'ואקן (Michoacan) שבמקסיקו. במקומות רבים רווחו הפלות מלאכותיות והחלטות קיבוציות שלא ללדת.

מס הגולגולת

אחד ממקורות ההכנסה החשובים של האנקומנדרוס והכתר היה מס הגולגולת – טריבוטו  (tributo)-, שהוטל על כל בוגר, או אבי משפחה (גבר או אלמנה), בני 18-50, למעט קסיקים (צ'יפים), נשים שאינן ראשי משפחות, חולים, נעדרים, ילדים, או זקנים. הטריבוטו היה צריך להימסר במקום המגורים בלבד תיאורטית, כדי למנוע נטל נוזף שלהעברתו למקום מרוחק. כמו כן, אסור היה שהשומה תעבור את היקף הטריבוטו, שנגבה מן הילידים, בתקופה הטרום – היספנית. הוראות אלו נותרו בגדר אידיאל בלבד. המציאות הייתה שונה לחלוטין  כשהתגוררו האנקומנדרוס בערים, היו שיירות של טריבוטריוס נושאים אספקה זו על גבם, עד לטירות שבנו הללו במרכזי הערים ואחרים סיפקו בתורם, את כול שירותי הבית, החצר, הגן והמשק הקטן המצורף אליו. כשביסס הכתר את המערכת המנהלית שלו, עברה גביית המס וההנאה מפירותיה, לרשות המדינה. המס היה נגבה בכסף, במצרכים, או בשירותים, אחת לתקופה, בהתאמה למקום ולזמן. כך נהנו הממשל, הכנסייה והאוצר המלכותי, שהתחלקו בטריבוטו, מזרימה קבועה של כספים, מוצרים ושירותים. כמו כן, נאלצו הילידים, לשלם מעשר נוסף, מס גולגולת עבור הקסיקים שלהם[3].

מס הגולגולת נכרך בדיונים וויכוחים בדבר גובהו והתאמתו למספרי הילידים, שהלכו וקטנו. היה פער עצום, בין הוראת המלך משנת 1553, לגבייה זהירה ומתחשבת, לבין המציאות במושבות. האנקומנדוס הנהיגו דרכים יצירתיות כדי להשיג רשימות של חייבי מס ארוכות ככל האפשר, על ידי מניית תינוקות בני יומם, ילדים, נשים, נפקדים, נכים וזקנים.  חייבים נאסרו והוחזקו אסורים, עד שישלמו את חובם. הנזירים הפרנציסקנים כתבו למלך קרלוס הראשון, בשנת 1550, כי יורה להפסיק כל שירות אישי ואספקת ארוחות, המתווספים על הטריבוטו העיקרי, שבו פרטים רבים כמו שעועית, פלפלת אדומה, גרעינים, מלח, מספוא לסוסים, עץ, כלי בית, מחצלות, פחם, פירות מסוגים שונים, שאם אינם מצויים בחלקתם (של הטריבוטריוס*, עליהם לקנות אותו בכיכר העיר. הטריבוטו מוטט את הילידים והביא אותם לעוני קיצוני. השופט והמפקח, אלונסו דה בוריטה (Zorita), דיווח: "הילידים מתים ומספרם פוחת…ומשום שעל האינדיאנים מוטלים מיסים כה כבדים, של שני תשלומי מס גולגולת, שאין הם מסוגלים לתמוך בנשותיהם ובילדיהם, הם עוזבים אותם לעתים קרובות (אף כי הם אוהבים אותם מאד), נוטשים את בתיהם הקטנים העלובים ואת שדותיהם. הם בורחים אל היערות, שם הם נטרפים. אחרים תלו את עצמם בייאושם"[4].

הטריבוטו היה המוסד היציב ביותר וכנראה גם המייאש ביותר, לגבי ילידים רבים באמריקה. הוא ביטא כמציאות וכסמל, את השעבוד העמוק בו היו נותנים הילידים. ההפרדה בין מתיישבים ספרדים, שאינם מעלים מס גולגולת, לבין תושבים ילידים, המעלים אותו ברציפות, ביטאה את ההבדל המהותי בין שתי האוכלוסיות.

הקצאה יצור ולרכישה

מוסד ידוע לשמצה אחר היה הקצאה ליצור ולרכישה. מוסד זה חייב את הילידים בחובת ייצור של מוצרים הכרחיים לשוק הספרדי, כמו חיטה, למשל, שלא היו שימושיים במשק הבית ובשוק האינדיאני ומנגד, הטלת חובת קניה של מוצרים מיובאים מספרד. רבים מהם לא היו שימושיים עבור האמרינידים. כך למשל, רכשו ילידים שנהגו ללכת יחפים, נעליים או גרבי משי.

טרנספר כפוי

תפרוסת הישובים של הילידים, לא היתה נוחה לספרדים, הפיזור האופייני של הקהילות האמרינידיות, נראה לספרדים תופעה ברברית, משום שאורח חיים זה לא היה מאורגן על בסיס מוניציפלי מסודר, על פי מיטב המסורת המוניציפלית הספרדית. זאת ועוד, הפיזור הקשה על הספרדים לגייס את כוח העבודה הילידי ולהטיל פיקוח רוחני על חיי היום יום של האמרינידים. משנגזר על הילידים לשמש עורף חקלאי לישוב הספרדי, עורף תעסוקתי למכרות ויעד לשטיפת מוח נוצרית, היה צורך לעצב מחדש את אורח חייהם הקהילתי. כמו כן, ביקשו הספרדים, להנמיך את הפרופיל הפוליטי, התרבותי והחברתי של האמרינידים, שהיה קשור למרכזי הפולחן העתיקים. הספרדים העתיקו אוכלוסיות שונות של ילידים, ממקום למקום, גם כדי למחוק את זהותם ואת תודעתם המסורתית. הטרנספר הכפוי תבע מספר עצום של קורבנות. רבים לא הצליחו להסתגל לשינויה עמוק בסביבה ובאורח החיים. תופעת העקירה וה"יישוב מחדש" תלווה כמעט את כול מקרי הג'נוסייד בעתיד.

עבדות

תופעה נוספת הקשורה בקולוניאליזם, הייתה עבדות של ילידים. הפער הגדול ביותר בין היומרה ההומניסטית של הספרדים לבין מציאות הכיבוש, הייתה תופעת העבדות. האנקומנדרוס הראשונים ראו בילידים, שעמדו לרשותם, עבדים לכול דבר וניצלו אותם בהתאם. כל האליטות של ראשית התיישבות הספרדית באמריקה החזיקו בעבדים: אנקומנדרוס, בעלי מכרות, נושאי משרות של הכתר, סוחרים ובישופים. הנזיר הפרנציסקני טורביו מוטולינה ((Motolina כתב ביולי 1533, מכתב נזעם למלך, בנוגע לשגרת ציד עבדים במחוז גואטמלה וסימונם בברזל מלובן[5].

קונפליקט פנימי:

הספרדים היו נתונים בקונפליקט פנימי קשה בשאלת היחס לאמרינידים. בספרד של המאה ה- 16 התנהלו דיונים רבים בשאלה זו מן הבחינה הלגליסטית והאתית גם יחד. בספרד הייתה מסורת עשירה שקבעה מהי מלחמה צודקת (בלטינית: .(justum bellum האמרינידים לא עמדו בשום קטגוריה אירופאית בשאלה זאת. הם לא פתחו במלחמה, לא הפרו ברית כלשהי, לא הכירו את הנצרות ולא יכלו להיחשב ככופרים. בניגוד למוסלמים בחצי האיברי, שנחשבו לכופרים בנצרות ומשום כך שעבודם היה מותר, לא היה הדבר נכון לגבי האמרינידים. הספרדים ניסו לעתים למצוא פתרון מגוחך בדמות כומר העומד במרחק כמה מאות מטרים מהאמרינידים וקורא להם בלטינית את עיקרי הנצרות. מכיוון שהאמרינידים לא הבינו במה מדובר, אפשר היה להחשיבם ככופרים…

העובדה המעניינת היא, שלספרדים היה חשוב ליצור עילה חוקית להצדקת המלחמה. גם פתרון דחוק זה לא פתר את שאלת העבדות והאוכלוסייה האמרינידית הוגדרה בשורה ארוכה של חוקים כנתינים של הכתר. מלכי ספרד שהחלו לספוג את הערכים ההומניסטיים של הרנסנס היו שרויים בדילמה: מצד אחד היו מעוניינים לשלוט בשלטון צדק ובמנהל תקין, מה גם ששאפו להציל את נשמתם של האמרינידים. מצד שני, הכתר רצה למשוך לעולם החדש כובשים ומתיישבים. הפיתוי היה תמורה כספית ובמקרה דנן, מתן זכויות על האוכלוסייה האמרינידית. החקיקה הספרדית במאות ה-16 וה- 17 מבטאת את הדילמה הזאת.

הקונפליקט בא לידי ביטוי בהקמת מוסדות כגון האודיינסה (בית משפט), שנועד לפקח על הפקידים השולטים באימפריה ולהקשיב לטענותיהם של האמרינידים ולהגן על זכויותיהם כנתינים. למוסד זה לא היה מקביל בהיסטוריה הקולוניאלית של מדינות אירופה האחרות. גם הכנסייה היתה נתונה בקונפליקט; עמוק מזה של הכתר. מצד אחד היתה פעילה בהרס התרבות המקומית ומצד שני התעוררו נקיפות מצפון אצל אותם נזירים וכמרים שראו בישו דת של אהבה ורחמים. מהר מאד פרץ ויכוח נוקב בין תומכי הניצור בכוח ובמהירות לבין אלו שיעצו לעשות זאת בהדרגה. ויכוח זה הזכיר את הוויכוח שהיה קיים באירופה בין הצלבנים למיסיונרים בתקופת מסעי הצלב.

עלתה שאלה בכלל אם המקומיים נחשבים ליצורי אנוש, וזאת בשל אי אזכורם בתנ"ך ובברית החדשה. אם הם לא מוזכרים, אז הם לא בני אנוש, אם הם בני אנוש, אז כתבי הקודש אינם מלאים ואינם נכונים. אם הם בני אנוש, צריך להציל את נשמתם, אם הם לא בני אנוש, אין להם נשמה והם רק בהמות עבודה.

זעקת מונטסינוס

הזעקה הראשונה למען האמרינידים נשמעת באי אספניולה. נזיר דומיניקני בשם אנטוניו דה מונטסינוס (Montesinos) , בדרשה שהשמיע ב-21 בדצמבר 1511, הלין על כי המתיישבים תוקפים את הילידים למרות שאלה לא ביצעו שום מעשה עוין נגד הכובשים; על כי אינם מספקים לילידים ששועבדו מזון או מרפא, ועל כי איש לא דואג ללמדם את עיקרי הדת הנוצרית. בדרשה פומבית, קרא לשומעיו הספרדים: "אתם הספרדים שרויים בחטא ללא כפרה, בגלל האכזריות והעריצות שבה אתם נוהגים באמרינידים התמימים. אתם רוצחים אותם בתאוותכם להפיק זהב מדי יום. כלום אין אלה בני אדם? כלום לא ניחנו בנפש ובתבונה? כלום אינכם מצווים לאהוב אותם כמותכם"?

הייתה זו ביקורת חסרת תקדים כנגד השעבוד הספרדי וזו עוררה את זעמם המיידי של הנוכחים עד שלא ניתן היה להשלים את הדרשה. ראשי הממשל באי התכנסו בביתו של קולומבוס עוד באותו הערב ודרשו ממונטסינוס ומחבריו, לחזור בהם מדבריהם בדרשה שתערך ביום ראשון הבא ולא, יואשמו בחתרנות נגד המלך (אשר אישר למתיישבים לקחת להם ילידים) ויוחזרו לספרד.

שבוע לאחר מכן, נשא מונטסינוס דרשה שנייה ובה דברי תוכחה קשים נגד המתיישבים הספרדים. הפעם גם הוסיף, כי הנזירים בטוחים כי גישתם משרתת את אלוהים נכונה וכי הוא ושאר הנזירים באי לא יעניקו מחילה לספרדים אשר ידם במעל.

הקהל שהאזין לדבריו, התנגד נמרצות. המוחים ערערו על עצם זכותו של הנזיר למתוח ביקורת על פועלם של המתיישבים הספרדים באי אליו הגיע קולומבוס פחות משני עשורים קודם לכן. לאחר התלאות שעברו בחצותם את האוקיינוס האטלנטי והגעתם לארצות שנתגלו בשמם של מלכי ספרד, הם ראו את שעבוד הילידים וההשתלטות על אדמותיהם כזכות טבעית ובלתי ניתנת לערעור.

מוטנסינוס וחבריו הנזירים, נשלחו לספרד. הוא נפגש עם מלך ספרד פרננדו השני.  מונטסינוס תיאר בפניו את הזוועות אשר ראה בהיספניולה ושטח בפניו את טענותיו כנגד שיטת האנקומיינדה. אף שהמלך ניאות להקשיב, הוא  לא הסכים לבטל את מוסד האנקומיינדה. למרות זאת, כשנה מאוחר יותר, ב-27 בדצמבר 1512, חוקקו חוקי בורגוס (Leyes de Burgos), אשר הסדירו את זכויות האינדיאנים ואת יחסי העבודה בינם לבין הספרדים, כולל עונות עבודה, חובת אספקת דיור, ביגוד, מזון והגנה על נשים וקטינים.  אם כי המתיישבים הספרדים לא צייתו להם.

בעקבות תיאוריו התעורר הוויכוח אם האמרינידים הינם בני אדם. השאלה היתה כה מהותית, עד שב- 1537 נאלץ האפיפיור פאולוס  השלישי, להתערב ולפרסם בולה מיוחד (Sublimis dues), בו קבע כי האמרינידים הם בני אנוש, אחרת אין טעם בניצורם. מכיוון שכך, צריך להציל את נשמותיהם ואסור להתייחס אליהם כאל בהמות עבודה.

הצדקת הכיבוש

באותם ימים התגלגל בספרד חיבור מאת המלומד החשוב חואן ג'ינס דה ספלוודה (Sepuleva 1490-1574), הוא ביקש להוכיח, כי מלחמת הספרדים ב"אינדיאנים", היא מלחמת צדק. ספלוודה היה הכומר של הקיסר קרל החמישי והתפרסם כתיאולוג, משפטן, פילוסוף, היסטוריון ואסטרונום. חיבורו 'דמוקרטס השני' (Democrates Secundus), משנת ,1544 היה למעשה הטיעון החריף והבלתי מתפשר ביותר שנכתב בספרד על נחיתותם הטבעית והסגולית של האמרינידים באמריקה. ספלוודה הסתמך במיוחד על השקפותיו של המלומד היווני הגדול אריסטו, אשר טען שסוג מסויים של בני אדם, הם נחותים מכוח הטבע ולכן הללו ראויים לשמש כעבדים לעליונים עליהם[6].

ברתולמאו דה לאס קסאס

מול ספולוודה התייצב כומר ספרדי מהמסדר הדומיניקני, בשם ברתולומה דה לאס קסאס Bartolomé de las Casas;‏ 1484 – 1566), שהגיע לאספניולה כבר ב-1502, קיבל אנקומיינדה והשתתף בכיבוש קובה, בה קיבל אנקומיינדה נוספת. פסוק בספר בן סירא, המשווה הלנת שכר לשפיכות דמים, העיר את מצפונו. הוא ויתר על האנקומיינדה שלו והצטרף למסדר הדומיניקני. שפעל במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה, והיה הבישוף הראשון של צ'יאפס (Chiapas). אדם שאפשר להגדירו כמעין "חסיד אומות העולם". האיש שחזה במו עיניו בזוועות שבוצעו בילידי הקריביים, הפך את הצלת האמרינידים למשימת חייו. בשלב מסוים חזר לספרד והקדיש את כל מעייניו להצלת האוכלוסייה הילידית באמריקה.

בספרד פעל לאס קסאס למען האמרינידים אצל מלכי ספרד ופרסם מספר ספרים. בעקבות פועלו נקרא "מגן האינדיאנים". בספרו "Brevísima relación de la destrucción de las Indias" ("תיאור קצר של הרס האינדיאס"), שנכתב ב-1542 ויצא לאור ב-1552, תיאר דה לאס קסאס את אכזריותם של הספרדים כלפי ילידי אמריקה, ובמיוחד באיים הקאריביים, מרכז אמריקה ומקסיקו של ימינו. תיאור מעשי הכיבוש והשעבוד האכזרי שירתו את התעמולה האנטי ספרדית שהפיצו יריביה של ספרד. כך התפתחה ה'לינדה נגרה' ( ,(Leyenda Negraהאגדה השחורה, על מעשי הזוועות של הספרדים באימפריה שבאמריקה.

לאס קסאס טען שבהסכם טורדיסיאס, לא חילק האפיפיור בין הספרדים לפורטוגלים את השליטה בעולם, אלא רק את החובה להפיץ את הנצרות. בהמשך פיתח דוקטרינה של הגדרה עצמית, לפיה השלטון נועד לשרת את העם, פעולות חשובות שלו טעונות התייעצות עם העם ואת אישורו. עוד כתב כי אף מדינה, מלך או שליט אינם יכולים להתנכר לנתיניהם ולשנות את המערכת הפוליטית מבלי לקבל את הסכמת הנתינים.

הוא צייר תמונה אידיאלית ושלוה של האמרינידים ותיאר אותם  כבני אדם שלווים, תמימים ובעלי תרבות גבוהה. לדברי לאס קסאס, גם המשימה העיקרית, הפצת הנצרות, יוצאת נפגעת מכך: "…דרך זו היא נפשעת, עריצה ובזויה לשמו המתוק של ישו, גורמת לחילול השם לאין קץ נגד אלוהים והדת הנוצרית. יש בידינו שפע של ראיות לנזק שגישה מלחמתית זו גרמה ועדיין גורמת בעולם החדש, כיוון שהאינדיאנים [כך] רואים באלוהינו אלוהים אכזר, לא צודק ולא רחום יותר מכל האלים, נפגעת המרתם לנצרות, וניצורם של כופרים רבים לאין ספור איננו אפשרי".

מן הצד השני של המתרס התייצב מאוחר יותר, נזיר דומיניקני בשם חואן חינס דה ספולודה  ,(Juan Gines de Sep'ulveda)  שטען כי על פי אריסטו, קיימת אבחנה טבעית בין עבדים לאדונים ובין ברברים לבעלי תרבות. ספולוודה הכביר מלים בתיאור שפלותם ונחיתותם של הילידים הברברים. האמרינידים לפיכך, הינם עבדים מטבעם והספרדים שלחמו את מלחמת המצווה, במאות שנות הרקונקיסטה, נועדו לשלוט בהם. התיזה העיקרית שלו הייתה כי הכיבוש הספרדי מביא ברכה לילידים הנבערים מדעת. טיעוניו של ספולוודה ינוצלו בעתיד על־ידי כובשים אימפריאליסטיים בהזדמנויות רבות.

לאס קסאס טען גם ששיטת האנקומיינדה היא המצאה של השטן. בשנת 1550 , זימן הקיסר ההבסבורגי קארל החמישי (הוא קרלוס הראשון מלך ספרד), את השנים לדיון פומבי בבירה ואיאדוליד (Valladolid). קארל החמישי, שקיבל חינוך הומניסטי, הושפע מאד מלאס קסאס ובהשפעתו, חוקק ב- 1542 את 'החוקים החדשים'  .(Leyes Nuevas) זו הדוגמא הראשונה וכנראה גם היחידה, עד המאה ה-19, של חקיקה קולוניאלית, המשקפת נקיפות מצפון אצל הכובשים. היו אלו חוקים שבאו להגן על האמרינידים וקבעו שהם נתינים חופשיים של הכתר הספרדי. חוקים אלו ניסו להביא בהדרגה לחיסול שיטת האנקומיינדה והושמו סייגים לריסון הניצול. שעבוד בפרך וניצול חיי אדם נאסרו באופן מוחלט. עמדה מתונה יותר, זו שהתקבלה, הוצגה בידי התיאולוג פרנציסקו דה ויטוריה: הספרדים, טען, רשאים לנוע, לסחור ולהפיץ את סחורותיהם החופיות. לשם כך להחזיק בשטחי אמריקה ולהגן עליהם ועל תושביהם.

המלך הצהיר על וויתור על הרווחים משליית הפנינים שהיתה אחד ממקורות ההכנסה החשובים של הכתר הספרדי, אך עלתה במאות חייהם של אלפי שחורים ואמרינידים. חוקים אלו לא הוצאו לפועל, כי כלכלת המושבות היתה מיוסדת על עבודתם של הילידים והללו עבדו רק מתוך כפייה.

תקנות בורגוס

פילוסופיית הכיבוש הספרדי, כפי שנקבעה בבורגוס, קבעה שילידי אמריקה הם נתינים וסליים של המלך הספרדי וכפופים לסמכותם של הכנסייה הקתולית ושל האפיפיור. משמעות הדבר הייתה, שלאחר שהחיילים הספרדיים מציגים בפני הילידים מסמך דרישה, יש להם ברירה אחת: להתמסר, או להיחשב כמורדים במלכות, שדינם מוות. עד מהירה התברר שהזרים אינם ממתינים שאיומיהם יובנו, בטרם החלו להוציאם אל הפועל.  כך משל, אחת הטענות שהושמעה כנגד ארנן קורטס, בפרשה בה טבח את ילידי צ'ולולה (Cholula) שבמקסיקו, הייתה שלא קרא בפניהם את מסמך הדרישה, כפי שאמור היה לעשות. בהמשך התברר שגורל המקומיים נחרץ לשבט גם לאחר שהתמסרו.  כפי שכתב ברתולומאו דה לאס קסאס: "מזעזעת אף יותר הייתה העובדה, שכאשר תושבים מקומיים מצייתי לפקודות, הם עדיין מטופלים בגסות כעבדים רגילים. הם מוצבים לעבודה קשה וצפויים לכול צורה של התעללות וכאב מייסרים, המבטיחים את מותם האטי והכואב, יותר מהוצאה להורג. אכן, בעבורם הסוף הוא דומה: הם, נשותיהם וילדיהם מתים כולם, וכל מה ששייך לעמם, נמחה מעל פני האדמה".

הפעלת הכוח הברוטלית

ברוב המקרים הילידים התנגדו להפוך לווסלים כנועים של מלך ספרד. לכן הופעל נגדם כוח ברוטלי. המזוויע ביותר התרחש בעת הניסיונות לחשוף את מקורות הזהב האגדתיים,. בעולם החדש הופעל רפרטואר מצמרר של עינויים קשים, כדי להשיג מידע על אוצרות, בין שהילידים ידעו על כך ובין שלא. הספרדים שיסו כלבים באיכרים תמימים, שרפו למוות אנשים, בתוך בקתות שננעלו היטב מבחוץ, קצצו איברים ומסרו אותם כמאכל לכלבי המלחמה, תלו בני אדם שהביעו התנגדות ועוד. במקרים בהם לא נמצא זהב, התלוו מעשים קשים נוספים כמו אינוס נשים, שריפת יבולים והרעבה, גירוש אוכלוסיות, חטיפת אנשים לעבדות וכן רצח סתמי לשם הנאה, או נקמה.

מתוך עדויותיו של ספרדים עצמם, או של ילידים בני הדור השני, ואחרים, ברור שלא מדובר ב"אגדה שחורה", היינו, האשמת שווא, כפי שטענו הספרדים.

שיטת הכיבוש ויומרותיו, לא אפשרו לכתר הספרדי להפסיק את מחול השדים האכזרי, שהתנהל באמריקה לאורך המאה ה16, שמא יקומם עליו את המפקדים והחיילים, שהפכו בינתיים למתיישבים ותבעו, בצד מבחינתם, את המגיע להם, קל וחומר, את האמצעים הבסיסיים לקיומם הפיסי במרחקים. באזורי הספר המצב היה קשה יותר שם פעלו סוחרי העבדים, שמכרו את סחורתם האנושית בשווקים של האיים הקריביים.

אחת הדוגמאות הקיצוניות לעמוד על אופיו האלים של הכיבוש, היה מסע ההשתלטות של פדרו דה אלברדו (Pedro de Alvarado) על ממלכת גואטמלה. הספרדים התקבלו שם בשמחה על ידי בני שבט הקיצ'ה (Quiche), ששמחו על ההזדמנות להיפרע מיריביהם, הקלצ'יקלס (Calchiqueles). תוך זמן קצר יחסית (אם כי מאוחר מדי עבורם), הבינו הקיצ'ה כי מדובר בהשתלטות של הספרדים עליהם. שני הכוחות נפגשו בעיר אוטטלן (Utatlan), בירת הממלכה מאיה-קיצה. המלך המקומי יצא לקראת הבאים, על פי כללי הטקס, כשהוא נישא באפיריון, ומלווה בתרועת חצוצרות ובהלמות צופים. כנהוג בארצו, ערך לכבוד הבאים, סעודה מפוארת. למחרת בבקר, הזמין את מלך קיצ'ה ואת שריו הבכירים לפגישה מחוץ לעיר. הוא דרש מהם זהב. מאחר שהשיבו לו שאין זהב בידיהם, שרף אותם חיים. אחר כך הזעיק את הקלצ'יקס מהעיר גואטמלה, התיר להם לפרוץ אלה עיר ולבוז אותה. בשלב הבא מינה קורטס שנים מבניו של המלך שנרצח, לשליטי העיר והטיל שעבוד על כל שאר התושבים. לאחר שייסד את העיר גואטמלה כבסיס לשלטונו, יצא למסע של ביזה, השלטת טרור ושעבוד. מטרה נוספת הייתה חיסולה של המנהיגות המקומית, מן הדרג הראשון. אלוורדו ידע שהנאמנות המפויסת שגילתה כלפיו רוב האוכלוסייה, תהיה על תנאי בלבד. חיפוש המנהיגים המסתתרים עלה בגרימת הרס, שריפה, ורצח של כמה  למה שנקרה בדרכם. התנגדויות מקומיות, גם אם קטנות, הבעירו את חמתם של הספרדים ואלו השליכו תינוקות, ילדים, נשים הרות, זקנים וצעירים, למלכודות שהתושבים עצמם הציבו לסוסים.

מקרה מפורסם, מזעזע לא פחות התרחש בעיר קוסקטלן (Cuzcatlan), הסמוכה לעיר סן סלבדור, בירת אל סלבדור של ימינו. כאן התקבלו הספרדים בסבר פנים יפות על יד התושבים. לאחר הסעודה, ללא סיבה נראית לעין, התנפלו הספרדים על העיר, שבו את כול אנשיה וחילקום ביניהם כמשרתים. כל חייל קיבל לפחות חמישים איש. כשהתברר שכמות הזהב שנשדדה הייתה קטנה ומאכזבת, קשרו את המקומיים זה לזה בצווארם. על גופם הוטבע סמל

העבדות המלכותי והם נגררו בשיירות ארוכות. האזור שהיה צפוף אוכלוסין הפך לשממה. קציר הדמים היה נורא. בשנים 1524-1540 נהרגו בחבל זה 4-5 מיליוני בני אדם.

בשנות החמישים של המאה ה-16 נודעו כמה מעשי טבח המוניים, בהם הספרדים, שהתקבלו בכבוד רב ובהפתעה גמורה, החלו לטבוח במארחיהם, מבלי לחוס על ילדים, נשים, עוללים וזקנים. אירועים אלו חזרו על עצמם בכיבוש אמריקה התיכונה ואמריקה הדרומית. היו בהם מכניזם של הטעייה, של ענישה קשה (בדרך כלל בגין הסתרת מידע, או בגין חשד במרדנות או בחתרנות), במקרים רבים, באמצעות החרבת ישובים על יושביהם ושעבודם, רצח פתאומי ללא סיבה נראית לעין (במטרה להטיל אימה), ניצול יריבויות בין ערים וקבוצות אתניות שונות, כדי לגייס מקומיים לשורת הלוחמים הספרדיים, תמורת שלל ונקמה, שעבוד התושבים באשמה פורמלית של אי ציות או בגידה, שימוש במנהיגות חלופית כנועה, ביזה, אינוס, השפלה, שריפת יבולים והרעבה ונקיטת מגוון רחב של צורות הרג יצירתיות, לשם הנאה ובידור. התוצאה הייתה תמותה המונית, השמת אזורים רחבי ידיים ומניבים, חלקם עשירים בתשתיות מתקדמות של תעלות השקיה וניקוז, טרסות, דרכי מעבר ושווקים, שהיו מעוצבים היטב, לשם ניהול חיים אנושיים.

סיבות עקיפות למוות הילידים

ג'ון המינג (Peru), מבכירי חוקריה של פרו, טוען כי הספרדים הרגו ילידים, באופן סתמי ושרירותי, רק לעתים רחוקות. עיקר התמותה נבע מסיבות עקיפות, שהספרדים היו אחראים להן: הזנחת התשתית החקלאית המפותחת של האינקה, הרס מערכת הובלת המים המשוכללת, שנועדה לקיים אוכלוסיות גדולות; הרס מערכת הטרסות, שהיו בנויות בקפידה על פני שלוחות הרריות נרחבות, שוד מערכת איסום התבואה לתקופות בצורת או אסונות טבע אחרים     הרס מערכת הדרכים והגשרים, שנועדה להולכי רגל, אך קרסה נוכח סוסי המלחמה הכבדים והעגלות הכבדות ולבסוף, שוד הגידולים החקלאיים.  כל אלו מוטטו את הכלכלה של בני האינקה וחיסלו את אפשרויות הקיום החומרי של הילידים.

לפי עדותו של סייזה דה לאון (Sieza se Leon), הספרים צדו את עדרי הלמות והאלפקות של הילידים והובאו לשוק של לימה, לא לשם אכילת בשרם, אלא כדי להפיק מהן מוח עצמות ושומן ובמקרים רבים, חלב נרות בלבד. התוצאה הייתה רעב כבד, הפחתת יכולת הגוף לעמוד במגפות שפרצו שוב ושוב ותמותה. פסקואל דה אנדגויה (andagoya), אחד ממגליה של פרו, מדווח על 50,000 ילידים שהתאספו בקוסקו, צלבים בידיהם והתחננו לקבל מזון, בשם אהבת האל. משלא נענו, השליכו את הצלבים. לא נותר להם אלא למות ברעב.

בנוסף להרס התשתיות הקיומיות, תרמו לחורבן סיבות נוספות: החיפוש הקדחתני אחר זהב; גיוס ילידים , כבר בזמן הכיבוש, כדי שיהיו סבלים, שייטים, פילגשים, ובהמשך גם חקלאים ובעלי מלאכה. הדיכוי של התקוממויות ילידים, ליבוי יריבויות פנים-אמרינידיות והחלת כלכלת שוק, שערערה לחלוטין את המשקים האמרינידים האוטוקרטיים. כל אלו תרמו את שלהם לקריסתה של רקמת החיים הילידית.

סיבה מרכזית למות הילידים היתה החיידקים שהביאו עמם הספרדים. המחלות, שהגיעו לאירואסיה, החל מהתקופה הנאוליתית, עם ביות בעלי החיים, גרמו לתמותה רבה, אך עם השנים, התושבים התחסנו נגדם. לעומת זאת, ילידי אמריקה, נחשפו להם לראשונה ומתו בהמוניהם, גם ממחלות פשוטות יחסית, כמו חצבת לאבעבועות רוח.

התוצאה הייתה קשה למראה. גם ספרדים, דיווחו למלך בזעזוע על ההרס הנורא ועל התמעטות האוכלוסיה קריסטובל דה מולינה, מדווח למלך על שני מחוזות בפרו, שלקחו לעצמם הכובשים פיסרו ואלמרגו, שבכל אחד מהם חיו עשרות אלפי ילידים וכעבור עשור, נותרו בהם כמה אלפים בלבד[7].

חיסול תרבותי

במקביל לחיסול הפיסי של האמרינידים, ערכו הספרדים חיסול תרבותי. התרבויות הפרה קולומביאניות יצרו במהלך השנים, מערכת של מיתוסים, פירמידות, אתרי פולחן, מצפי כוכבים, טקסים, חגיגות תקופתיות ועוד. כמו כן, היו להן מערכות של חינוך, כהונה, יצירה אמנותית והבנייה תרבותית ממוסדת. הכיבוש הרס לחלוטין את התשתית הזאת ואת נושאיה המרכזיים ואסר על ביצועם של מנהגים דתיים כלשהן. אתרי פולחן נהרסו ועל תשתיתם נבנו כנסיות ומנזרים, במקרה של המאיה, נאספו ספרים ונשרפו, מורישי המורשת האורלית חוסלו.  האליטה התרבותית נרצחה, או גויסה, כמתנצרת, לשירות המושבות. קהילות הועתקו מאתרי הפולחן, הזיכרון והקבורה שלהן; מושגי הזמן והמרחב נמחקו. ממפעל חיסול התרבות ומחיקת הזיכרון היה מפעל משותף הן לשלטונות האזרחיים של המושבות והן של הממסד הכנסייתי . היו אנשים, כדוגמת לאס קסאס, במקסיקו ודומינגו תומס בפרו, שרצו לקדם תהליך הדרגתי של המרת דת, תוך שילוב העולם האיקונוגרפי ומנהגים של הילידים. אולם הגישה הכללית היתה שאין די בסינקרטיזם ובשכנוע, כי המוח הפשטני של ה"אינדיאני" ומנהגיהם שמקורם מן השטן, ימנעו את הצלחת המהלך. עמדה זו נוסחה בקיצוניות על ידי הכומר הישועי חוסה דה אקוסטה (Acosta), שקרא להרס שיטתי של האלילים והטקסים הפגניים, מולווה בכפיה דתית, בלתי מתפשרת של הקתוליות.

ניתן להבחין בכיבוש הרוחני, לא רק בין אנשים, אלא בין תקופות:

בתקופה הראשונה, מ- 1523 שהיא שנת בואם של הפרנציסקנים הראשונים ועד 1555, עת התכנסות הקונסיליום הדתי המקסיקני הראשון, היה למיסיונרים יותר חופש פעולה. המיסיונרים למדו את שפת האמרינידים וראו בהם מכשיר להחזרת הנצרות לקדמותה הטהורה. יש לציין, כי בתקופה זו הצטרפו לכנסייה הספרדית, מיטב אנשי הרוח והאינטלקטואלים של ספרד והחדירו לה את ערכו של ההומניזם האירופאי.

השינוי מגיע עם עלייתו לשלטון של פיליפ השני  והתגברות הקונטרה רפורמציה באירופה. באותה תקופה חל בספרד מפנה ריאקציוני, שהביא עמו גם את הצרת צעדי המיסיון. הפעולה הדתית התרכזה בידי הבישופים תוך הצרת צעדי המסדרים השונים. התפישה החדשה גרסה שבמקום ללמוד את שפות האמרינידים, יש ללמדם ספרדית כדי ליצור אחדות תרבותית. ספרד הפכה למגינת האורתודוכסיה הקתולית והסתגרה מאחורי חומות של דת מאיימת. הפצת הנצרות במקסיקו נתפסה כחלק חשוב של תפקידי המדינה. למרות שרוח 'החוקים החדשים' לא האריכה ימים, נמשך המאבק להצלת האמרינידים לאורך שנים רבות. היו כמה וכמה ניסיונות של אנשי כנסייה במאות ה-16 וה-17 להקים לאמרינידים קהילות נפרדות מן הספרדים. במקסיקו פעל וסקו דה קירוגה  , (Vasco de Quiroga)  שהקים קהילות אוטופיות בכפרים עצמאיים. מפורסמת מכל, היא פרשת הישועים בפרגוואי שהקימו יישובי ענק של אמרינידים חופשיים כמעט. במהלך המאה ה- 16, נכנסו הנזירים למאבק, לא רק עם הכובשים והמתנחלים, אלא גם עם הכנסייה עצמה; לייתר דיוק עם הכמרים שחיו בתוך האוכלוסייה הספרדית [בכנסייה הקתולית קיימת אבחנה בין הנזירים החיים על פי תקנון – רגולה (Regula) – לבין הכנסייה הסקולרית[8], שהם הכמרים החיים בתוך האוכלוסייה החילונית]. המאבק נמשך עד אמצע המאה ה- 17. הקולות הלכו ונחלשו, עם התבססות הכיבוש וההנאה מפירותיו. מחאה חריפה נוספת נגד השעבוד, תתעורר באירופה רק בראשית המאה ה- 19.

מסעות הטיהור הדתי, שנמשכו עד לסוף התקופה הקולוניאלית, העידו ללא ספק, על נחישותם של הספרדים, לעקור משורש את כל המנהגים והאמונות הפרה קולומביאניים ולהרוס את כלי הקודש, שנותרו בידי הילידים. .

בין החיבורים החשובים המתארים את האסון שנגרם לאוכלוסייה הילידית באמריקה, עקב הכיבוש הספרדי, אפשר למנות את ספרו של השופט וההומניסט אלוסו דה סוריטה (Aloso de Zorita), שספרו "אדוני ספרד החדשה" (The Lords of New Spain)  יכול לסכם את מה שתואר כאן. תיאוריו הקשים על המציאות במקסיקו, לאחר כיבושה, מבוססים על עשרים שנות פעילות, בשלטון הספרדי באמריקה. הוא היה בין ההיסטוריונים הראשונים בספרד, שטענו שבאמריקה היה תור זהב בתקופה הפרה קולומביאנית והיה אחד המבקרים החריפים של הזוועות והאימה שחוללו בני ארצו בעולן החדש. בחיבורו הוא מתאר את החורבן הנורא שהביא הכיבוש הספרדי על האצטקים. הכיבוש הרס למעשה את מרקם החיים של הילידים, הרחיק אותם ממקורות מחייתם הטבעיים, שלל מהם את אמצעי הייצור והקיום והרס את משטרם המדיני והחברתי. כל אלו, לצד ניצולם האכזרי, לטובת האינטרסים הכלכליים של הספרדים, הביאו עלייה על הילידים:

[…] לא מעט גאווה ורהב דרושים היו כדי להקים את הבניינים האלה, כי לשם כך היה צריך להחריב את הערים והבתים האינדיאנים הרבה מבנים הוצרכו האינדיאנים להרוס, לרבות בתיהם שלהם, וכן להביא חומרים למקסיקו, לבנייתה של העיר הגאה הזאת. הם נהרסו ממעמדם, משום שאולצו לשלם מס עובד כבד ומופרז, כי בפחדם מפניה ספרדים, נתנו את כל אשר היה להם. מאחר שאותו מס עובד מופרז היה ונדרש בלא הפוגות, הרי כדי לשלמו מכרו את אדמתם בזול ואת ילדיהם מכרו לעבדים. כאשר לא נותר להם עוד במה לשלם, מתו רבים בשל כך בכלא. אם עלה בידם לצאת משם, הרי יצאו במצב עגום, עד כדי כך, שכעבור כמה ימים, יצאה נשמתם. אחרים מתו מפני שעינו אותם, כדי שיגידו היכן יש זהב והיכן הטמינו אותו.  מספרם התמעט גם בגלל שעבודים לעבודה במכרות ובשירותם האישי אצל הספרדים. בשנים הראשונות הגיעה הבהילות להשגת עבדים, עד כדי כך, שמכול עבר נהרו אל מקסיקו העיר, ומכול רחבי ארצות הודו, אספו אותם עדרים עדרים כבני צאן, אשר יותן מכווה בבשרם. הספרדים תבעו מאדוני האינדיאנים במפגיע, להביא את כל העדים ופחד גדול נפל על האינדיאנים, עד שכדי להניח את דעתם של הספרדים, הביאו את נושאי כליהם ואפילו את ילדיהם הם….

הם גוועו באלפיהם בעמלם במכרות הזהב והכסף; ובדרך אל המכרות, מהלך 80 או 100 ליגות. העמיסו עליהם משאות כבדים שלא הורגלו בשכמותם. הם מתו במכרות, או לאורך הדרך, מרעב, וקור, או מחום לוהט…ספרו של סוריטה, אשר ניסה לשמש להם כדובר ולעורר את מצפונם של בני עמו מהווה  עדות מזעזעת לסבל הנורא של הילידים באמריקה הספרדית.

דה הומניזציה

לספרדים חסרו מושגים ותבניות תפיסתיות מתאימות לעיבוד המפגש עם הילידים, שלא עלו

בקנה אחד עם שום אוכלוסייה המוכרת להם. המושג היחידי שהתקבל על דעתם בנסיבות אלו היה "ברברים". ה"אינדיאנים" נתפסו כיצורים שאף פעם לא יוכלו להיות בני תרבות. גם אם יתנצרו, יוכלו הילידים להגיע, לכול היותר, למעמד של "ברברים מתורבתים". בחמישים השנה הראשונות לכיבוש, התקיימה בפועל, גישה דה הומנית עמוקה כלפיה ילידים.

התפיסה הנוצרית, שאומצה על ידי הכתר, הייתה שהילידים הם יצורים על גבול בעלי חיים שוכני יערות, שתבונתם בסיסית בלבד. הבישוף של סנטה מרתה, גיורדנו ברונו (Bruno), ראה בהם חרקים – הגדרה שהם יצורים מסוכנים לאנושות[9]. יש לזכור, כי דה הומניזציה של הקורבן, והתייחסות אליו כאל בעל חיים, בדרך כלל בעל חיים מעורר דחיה, הם מרכיבים קבועים בדרך לג'נוסייד[10].

כברברים נגזר על הילידים להיחשב ל"עבדים טבעיים", משום שחסרו תבונה אנושית. מכיוון שהילידים היו עבדים טבעיים, הוכרעה זכותם של הספרדים, להשתלט עליהן גופנית, קניינית ורוחנית. כדי לשכנע עוד יותר את המתלבטים בהגדרה זו, לרבות המלכה איזבל, שלא היתה שלמה עמה, הודבקו לילידים תכונות מפלילות כמו קניבליזם, עצלות, סטיות ועוד הגדרות שמהן היה אפשר לגזור את ההצדקות לשעבודם. גישה חריפה זו, היא שנתנה את ההשראה ואת ההצדקה למבני השעבוד והניצול, שנוסדו עוד בשלב הקריבי של המושבות ועשו בילידים שמות.

משפלשו הספרדים ליבשת וגילו את עצמתם התרבותית של האצטקים ושל האינקה, היה צורך לתקן את ההגדרות. החל מ-1534, נקבעה בתודעה הספרדית, דה הומניזציה מתונה יותר. מעתה ואילך, ראו הכנסייה והכתר, בילידים בני אדם, אך ההגדרה האנושית שלהם היתה חלקית. הילידים, כך נטען, כשלו במבחן התרבות שלהם בכמה היבטים: הם לא אפשרו לספרדים להיכנס בשלום לשטחיהם. הם חסרו טכנולוגיה ויכולת מדעית (לא הכירו את הברזל ואת הגלגל), סירבו לקבל את חוקי הנצרות, התפריט שלהם כלל עכברים, תולעים, עכבישים ונחשים. הם חסרו ספרות ותיעוד היסטורי של פועליהם והגרוע מכוך הם הקריבו בני אדם ואכלו אותם. הם יוכלו להיחשב כבני אדם, לאחר תהליך ארוך של חינוך. עד אז, היליד אינו בן תרבות והשליטה בילידים מוצדקת מעל לכול ספק. העובדה שהספרדים ביכרו שלא לפתח תפיסת אדם שלמה של ה"אינדיאנים", מבהירה שבאמריקה התקיימה בפועל, גישה לא הומנית כלפי הילידים. מנקודת מוצא זה דה-הומנית זו, נולדה אווירת הפקרות ששלטה במושבות

האמריקאיות לאורך שנים רבות. תרבות המלחמה, הכיבוש וההתיישבות הספרדית, הטילה את מלוא כובד האחריות למימון המפעל הקולוניאלי, להזנתו ולהעשרתו, על הילידים, תוך הפקעתם מכול זכות, נכס, מעמד, או תבנית של ניהול עצמי[11]. איתן גינזבורג מדגיש: לא היה צריך לרצוח את הילידים, כדי שימותו בהמוניהם. דיה היה ליצור את התנאים ולעצב את הנסיבות המתאימות, כדי שהדבר יתרחש, אף אם לא תמיד בכוונת מכוון ואלו היו, תנאים ונסיבות של רצח עם[12].

מוות המוני

אחת התוצאות המידיות של הקולוניאליזם הלטיני באמריקה הוא מוות, פשוטו כמשמעו. אסון דמוגרפי בקנה מידה חסר תקדים בהיסטוריה. לא רק קץ הציוויליזציה, אלא ג'נוסייד של ממש. דיכוי הילידים האכזרי, ניצולם, לצד המחלות והמגפות שהביאו בני אירופה לעולם החדש, עשו שמות בילידי אמריקה. שיטת איסוף הנתונים מסובכת. על גודל האוכלוסייה טרם בוא הספרדים אנו למדים מהכרת האמצעים החקלאיים ויכולת הנשיאה של השטח. כאשר הגיעו הספרדים, הם התחילו לגבות מעשרים וכך נוצר רישום.

היסטוריונים מקומיים טוענים, שעם בוא הספרדים חיו בשטחים שכבשו כ- 60-70 מיליון ילידים. אין מספרים בדוקים, אך כיום מעריכים, כי תוך 60 שנה, מתו % 90 מהם. [כך למשל, ב- 1519 חיו במקסיקו, 25 מיליון ילידים. ב-1532 ירדה האוכלוסייה ל-16 מיליון ; ב-1548 ל-6.5 מיליון וב-1578 – 1.9 מיליון].

אוכלוסייה זו מתה בנסיבות המצדיקות הגדרה של "רצח העם הגדול בהיסטוריה האנושית. ניתן להבחין בין שלושה מעגלים של אחריות ספרדית לג'נוסייד:

מעגל האחריות הישירה לקטל הילידים, בתקופת מלחמות הכיבוש; מעגל האחריות הישירה, בגלל היחס הגרוע, לו זכו הילידים  ומעגל האחריות העקיפה, לקטל של רוב האוכלוסייה, שמקורו בחיידקים שהביאו עמם הספרדים והילידים לא היו מחוסנים נגדם. מה שכונה בהיסטוריוגרפיה, "ההלם המיקרובי".

כפי שהוזכר, הספרדים הם חלוצי העידן הקולוניאלי בעת החדשה. מכל הבחינות, גם מבחינת הפשעים שביצעו כנגד העמים הנכבשים, אך לא היו הגרועים מכולם. אף מדינה כמעט ממעצמות אירופה לא תינקה אחר כך בפרשה היסטורית איומה זאת.

ביבליוגרפיה

* אליאב פלדון מירי, "נקיפות מצפון בראשיתו של העידן הקולוניאלי", זמנים,  14, חורף .1984.

* אלירב פלדון מירי, חמש מאות שניה לגילוי אמריקה, תל אביב, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, הוצאה לאור, תשנ"ג, 1992

* ברונר פרד, רחום אילן, המעצמה העולמית הראשונה, ספרד, אירופה ואמריקה , בראשית העת החדשה, כרמל, ירושלים, 2007

* גינזברג איתן, ג'ניסייד,  מפגש ועימות – השמדת העמים האינדיאנים של אמריקה הספרדית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2009.

* גליאנו אדוארדו, העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית, תל-אביב, הוצאת מפרש, .1990.

* דיימונד ג'ארד, רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002.

* ואשטל נתן, "האמרינידים והכיבוש הספרדי", זמנים  ,41, תל-אביב .1992

1978

* זכאי אביהו, אירופה והעולם החדש, גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה המאות הט"ו-י"ז, ירושלים .1993

* ליאון פורטייה (עורך), חזון המנוצחים: העדות האצטקית לכיבוש מקסיקו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, .1976

*  מדין צבי, "האמנם  500 שנה לגילוי אמריקה", זמנים, 41, אביב 1992.

* מדין צבי, כיבושה של האימפריה האצטקית: מיתוס, פרגמטיזם ואידיאליזם, תל אביב, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1998

קרנר אלכס, "הזעקה שבישרה על לידת המאבק לזכויות האדם", באתר הארץ, 22 בנובמבר 2017

Diaz Bernard, Historia de la conquista de Nueva  España,  1517-1521

Dominguez Ortiz, Antonio, The Golden Age of Spain, 1516–1659, Oxford: Oxford University Press, 1971.

Elliot J. E. "The Spanish conquest and the settlement of America", in Lleslie Bethel, (ed.) The Cambridge History of Latin America, Cambridge, 1988.

Hemming John, The conquest of the Inca, London, Abacus, 1970

Lockhart, James, Schwartz, Stuart B., Early Latin America: A History of Colonial Spanish America and Brazil, Cambridge: Cambridge University Press, 1983.

Pagden, The Fall of Natural Man: the American Indians and thr Origins of Comprative Ethnology, Cambridge, 1988.

Parry  H. J., the Establishment of European Hegemony, 1415-1715, New York, 1966

Ramon menendez Pidal, The Spaniards in Their history, New York, 1950/

Thomas , Hugh, , Conquest: Montesuma, Cortes and the fall of Mexico, New York, 1993

Zamora Maargarita, Language, Authority and the Indigenous History in the Comentarios Reales de las Incas, Cambridge, 1988.

הערות

[1] אדוארד גליאנו, העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית, עמ' 37, 43.

[2] Mario Gongora, Studies in the Colonial History of Spanish America, Cambridge`, 1975, p. 147

[3] אביהו זכאי, ג'נוסייד, מפגש ועימות, השמדת העמים האינדיאנים של אמריקה הספרדית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה,  תל אביב, עמ' 152

[4] Zorita, Life and Labor in Ancient México, pp 223-232

[5] מצוטט ב"ג'נוסייד", עמ' 165

[6] אביהו רונן, אירופה והעולם החדש, גילוי אמריקה וכיבושה על יגי מדינות אירופה במאות הט"ו-ט"ז, ירושלים, 1993, עמ' 228

[7]Heming,  The conquest of the Inca, p. 348

[8] הכהונה הסקולרית (saeculum= כדור הארץ). זוהי הכמורה החיה בעולם חילוני ומספקת שירותים רוחניים: הטפה, סקרמנטים והדרכה רוחנית.

[9] Pagden, The Fall of Natural Man, p. 43

[10] ג'נוסייד, עמ' 234

[11] Pagden, 74-95

[12] ג'נוסייד, עמ' 236-237