השלטון הצרפתי בהודו-סין

 

 

 

דגל צרפת הורד מזמן. החרפה של דיין ביין פו נראית רחוקה, אבל הצרפתים עדיין נוכחים כאן, בכנסיות, בבתי המידות ואפילו בבאגטים. נוכחות הצרפתים וגיבושה המדיני של הודו-סין הינם חלק בלתי נפרד מההדרכה ומהטיול בלאוס, בקמבודיה ובעיקר בווייטנאם.

במאה ה-17 החלה חדירת הצרפתים לווייטנאם, בעיקר לאנאם ולטונקין.  תחילה הגיעו לאזור סוחרים פורטוגזיים (1615), הולנדיים (1636), בריטיים, וצרפתיים, וכן מיסיונריים (בעיקר ישועים), מהארצות הלטיניות.  נוכחות צרפתית של ממש החלה בסוף המאה ה- 18, עם הפטרונות על השליט המקומי נדויין אן (Nguyen Anh) וביקור בנו בן הארבע בוורסאי (1787).

 

נוכח שקיעתן של פורטוגל, והולנד כמעצמות ימיות, תפשה צרפת, כמעצמה קולוניאלית, את המקום המרכזי בדאגותיה של בריטניה, והן הלכו וגברו, ככל שהתרחבו אזורי ההתנגשות שבין שתי המעצמות באירופה גופא ואף מעבר לים, בעיקר בהודו.  הצרפתים הקימו ב-1664 מושבות בפונדיצ'רי (בדקאן) וצ'אראנדגור (בבנגאל).  על פונדיצ'רי נאלצו להתכתש עם ההולנדים (1672).  הצרפתים התערבו גם במאבקים שבין המהרטים לבין המוגולים, ועד 1740, עלתה קרנם מאד.  בעקבות מלח' הירושה האוסטרית (1740-1748) ומסיבות מסחריות ולאומיות טבעיות, החלו פעולות איבה בין החברות, כששני הצדדים מפעילים לעזרתם, נסיכים הודים בעלי בריתם.  ב-1746 לקחו הצרפתים את מדרס והחזירוה ב- 1749.  בהנהגתו של דיפלכס, ניצלו הצרפתים את האנדרלמוסיה ששררה בדקאן והטילו על רובו את מרות הצרפתים.  אם כי, מרבית הישגיו של דיפלכס – שלא נתמך מספיק ע"י צרפת – בוטלו ע"י המנהיג הבריטי רובוט קליו (Robert Clive). בשנות מלחמת שבע השנים, הצליח קליו להדוף את מרבית הנסיכים ההודים, בני בריתם של הצרפתים, אל החוף. ראוי לציין, בהקשר זה, כי מלחמת אנגליה – צרפת באה לידי ביטוי גם בקנדה וגם בלואיזיאנה. [יש הטוענים כי הסיבה לניצחון הבריטי היה החינוך הבריטי שעודד את המפקדים ליטול יוזמה, להבדיל מהחינוך האבסולוטי הצרפתי. המפקדים הצרפתים היו מוכשרים אך נטולי יוזמה ונקטו במדיניות של "ראש קטן"].

ב- 1763 הסתיימה מלחמת שבע השנים, צרפת איבדה את היכולת להגיע להגמוניה בהודו והזירה התפנתה לבריטניה.  ב-1770 חדלה להתקיים 'חברת הודו המזרחית" הצרפתית, אך המאבק בין הבריטים לצרפתים נמשך עד סוף המאה ה-18 והודו עברה מיד ליד.  ההתייחסות הבריטית למושבות היתה מיוחדת: הודו לא היתה מושבה בריטית, לא שטח חסות (פרוטקטורט) ולא דומיניון.  היה זה מושג מעורפל למדי. היתה קיסרית והמושל בפועל לא היה גוברנר Goberner)=מושל), אלא משנה למלך.  היחס המיוחד הזה בא לידי ביטוי בגיוס לצבא.  כאשר גייסו חיילים הודים לצבא, הם לא גויסו לצבא הבריטי אלא לצבא ההודי. אצל הצרפתים ההתייחסות היתה שונה:  המושבה היתה חלק מצרפת.  חיילי המושבות היו חיילים צרפתים. [אחרי 1870, כשצרפת הפכה להיות מדינה מדרגה ב', וגרמניה התחזקה, התכוננה צרפת לנקום, ונערכה לכך כשגייסה חיילים נאמנים מבני המושבות, ואכן במלחה"ע הראשונה, כשליש מהחיילים הצרפתיים באו מן הקולוניות].  הגישה הצרפתית אמרה שלהיות צרפתי זה לא עניין של מקום לידה אלא של תרבות[1].  [הפילוסוף רֵנָן הכריז כי אומה היא קבוצת אנשים העורכת משאל עם תמידי על קיומה]. 

 

 

 

בוייטנאם של סוף המאה ה-18, היטיבו הצרפתים לנצל לצורכיהם את הסכסוכים בין השושלות המקומיות ומיהרו להיענות להזמנת התיווך של הנסיך האחרון לבני נגויין, להתערב בסכסוך ולחתום עמו על חוזה ידידות (1787).  הוא נטל לעצמו את השם ג'יאה לונג  (Gia Long) ואת התואר "קיסר".  תמורת עזרתם זו, נמסרו לצרפתים, כמה איים בשפך המקונג.  בימי יורשיו נעכרו היחסים עם צרפת, דבר שהוביל את כיבוש המדינה ע"י הצרפתים.

ייחסם העוין של כמה שליטים מקומיים כלפי הנצרות, סיפק לצרפתים עילה להתערב בענייני הודו-סין.  ב-1847 התקיף הצי הצרפתי את נמל דאנאנג, בתגובה על הפעולות כנגד המיסיונרים הצרפתים.  משם התקדמו דרומה וב- 1859 כבש הצי הצרפתי את סייגון.  ניצחון הצרפתים בקרב ( (Chi Hoa Ky Hoa, סיים את סוף הפעילות הצבאית הוייטנאמית המאורגנת, כנגד הצרפתים.  מעתה ואילך החלה פעילות של גרילה.  ב-1862 השתלטו על המחוזות המזרחיים של הדלתא.  באותה שנה (1862) חתם הקיסר טו דוק (Tu Duc), על הסכם שנותן לצרפתים שלש פרובינציות במזרח + חופש פעולה למיסיונרים + קנס כספי.  כדי לגייס את סכום הקנס, התיר הקיסר למכור אופיום בצפון ווייטנאם (המונופול נמסר לסינים).  בנוסף לכך, הוא זעזע את שלטון המנדרינים ע"י הצעת משרות מנדריניות למכירה. בשנים  1872-1874, גנרל צרפתי, בלחץ סוחרים, השתלט על מצודת האנוי. הקפטיין פרנסיס גארנייר כבש את האנוי והחל לגבות מסים ממצודות באזור הדלתה של הנהר האדום.  פעילות זו הסתיימה, כאשר גארנייר נרצח ע"י ארגון בשם "הדגלים השחורים" .(Co Den) .  ארגון צבאי למחצה, שונא מערביים, שהיה מורכב מווייטנאמיים, שבטי הרים וסינים. טו דוק פנה בייאושו לסינים ואפילו לבריטים ולאמריקאים.  קרבות של צבאות סיניים +  Co Den לחמו נגד הצרפתיים.  כמה שבועות לאחר מותו תקפו הצרפתים את הואֶ ואלצו את חצר המלכות לחתום על הסכם הפרוטקטוראט.

ב- 1867 כפו הצרפתים על ממשלת סיאם למסור לידיהם את קמבודיה.  ב- 1883 השתלטו על לאוס. רק התנגדות בריטניה מנעה את השתלטות צרפת גם על תאילנד.  ב- 1887 הכריזו הצרפתים על 'איחוד מדינות הודו-סין' (Indochina) שכלל את קוצ'ין – צ'ינה, אנאם, טונקין, קמבודיה, לאוס ונמל צ'ינזואן בסין.  ב- 1888 הוגלה הקיסר האם נגי לאלג'יריה. פעולה זו חיסלו למעשה את קיומה של ווייטנאם כמדינה עצמאית, אם כי מרידות ופעולות גרילה אפיינו את כל תקופת השלטון הצרפתי.  המושבות הצרפתיות הקיפו את חלקו המזרחי של חצי האי הודו-סין, בשטח רציף של 641,300 קמ"ר והתקיימו משנות ה- 90 של המאה ה- 19 ועד לאחר מלחה"ע ה-II.   

חטיבות השלטון השונות שיקפו את הרקע הגיאוגרפי והאתני של כל אזור. הארץ היתה מחולקת למושבה קוצ'ין-סין ול- ארבעה שטחי חסות:

 1. מישורי טונלה-סאפ ועמק המקונג התחתי – קמבודיה.

 2-3. אדמות האורז של החוף המזרחי והדלתא של הנהר האדום – אנאם וטונקינג.

 4. אזור ההרים שבצפון מערב והמקונג התיכון – לאוס.

 

 

בקוצ'ין, באנאם ובטונקין ישבו אנאמים.  בקמבודיה – קהמרים ובלאוס – אוכלוסייה מעורבת של בני לאו – תאי, אנאמים ושבטים הרריים.  בראש השלטון הצרפתי הועמד מושל כללי, כפוף למשרד המושבות בצרפת, ולו היו כפופים מושל קוצ'ין-סין ונציגי צרפת בכל אחת מארצות החסות.  הצרפתים לא הקימו "מושבה גזעית". במשך כל תקופת שלטונם קיימו יחסים חברתיים תקינים בינם לבין שכבת המשכילים והילידים באוכלוסייה המקומית.  לעומת זאת, היתה הפרדה תחוקתית בין האזרחים הצרפתיים לבין המקומיים, שהיו נתינים בלבד.

לזכות השלטון הצרפתי יש לזקוף תקופת שלום ובטחון באזור הנרחב הזה ב-2-3 דורות והרבה מאד הישגים טכניים, כלכליים ותרבותיים.  לקראת מלחה"ע ה-2 היתה הודו-סין גדולת יצואני האורז בעולם, וכן התפחתה בה הפקת הקאוצ'יק והפחם.  סייגון היתה אחד הנמלים החשובים באסיה.  נוצרה גם שכבת אינטליגנציה מקומית.  הצרפתים הניחו את מסילת הברזל מסייגון להאנוי, בנו נמלים, חפרו מערכות ניקוז ותעלות השקיה, שיפצו את הסכרים והקימו מכוני מחקר.  השירות הרפואי השתפר לבלי היכר, אך השיפורים, שנועדו בעיקר להגדיל את יעילות הארץ לטובת הכלכלה הצרפתית, לא הביאו תועלת רבה להמונים המקומיים.  הריבוי הטבעי גדל בהרבה.  לעומת זאת, כפי שייטען לימים רוזוולט, הווייטנאמים היו ראויים למשהו טוב יותר:  מספר האיכרים בעלי המשקים הקטנים, שלא יכלו לפרנס את בעליהם, הלך וגדל ורובם היה חייב כסף למלווים בריבית.  בעקבות פיתוחן של אחוזות מטעים גדולות בבעלותן של חברות מסחריות והאפשרויות שנפתחו בפני מעמד משתפי הפעולה לעשיית מעשי שחיתות, הפך השלטון הצרפתי את פני החברה.  כך הפכה איכרות בעלת קרקע לאריסים חסרי קרקע, שהיוו %50 מהאוכלוסייה, ערב מלחה"ע ה-II. השלטון הצרפתי בהודו-סין בעבר היה הנצלני ביותר באסיה.  המנהל הצרפתי התרכז בקידום ייצורם של אותם מוצרים – אורז, פחם, גומי, משי, תבלינים ומינראלים – שהיה כדאי לייצר וניצל את המשק המקומי כשוק למוצרים הצרפתיים.  הצרפתים ניהלו את המסחר הרווחי במלח, אלכוהול ואופיום. כמו כן, ייצרו סוג של אופיום הפועל מהר יותר, וממכר יותר, וע"י כך מגדיל את הרווחים.  הכסף הושקע במכרות הפחם, אבץ ומיני מתכות, ובגידול תה, גומי, קפה.  מרבית הקרקע התרכזה בידי מעטים.  בקוצ'ין-סין לדוגמא, % 2.5 מהאוכלוסייה החזיקה % 45 מהקרקעות.  נוצר מעמד של חסרי קרקע – "איכרים חסרי נחלה".  אחרים שילמו מס עד גובה של % 60 מהתוצרת.  לפני בוא הצרפתים רוב האיכרים היו בעלי קרקע. ב-1930 הפכו % 70 מהם לחסרי קרקע.  הווייטנאמיים הועסקו בתנאים תת אנושיים.  באחד ממטעי הגומי, מתוך 45,000 פועלים, מתו 12,000 ממחלות ומתת תזונה.  השלטון הצרפתי סיפק פרנסה נוחה וקלה ל- 45,000 פקידים צרפתיים, בדרך כלל בעלי כישורים בינוניים. ביטל בתי ספר כפריים מסורתיים לטובת חינוך בנוסח צרפת, אשר, בגלל מחסור במורים מיומנים, הקיף בקושי, חמישית מכלל האוכלוסייה בגיל בית הספר, ואשר, לדברי סופר צרפתי, הותיר את הווייטנאמים "יותר בורים מכפי שהיו אבותיהם לפני הכיבוש הצרפתי".  שירותי הבריאות תפקדו בקושי:  רופא אחד לכל 38,000 תושבים, בהשוואה לרופא אחד לכל 3,000 תושבים, בפיליפינים, הנתונה לכיבוש אמריקאי.  המציאות שיצרו הצרפתים התנקמה בהם:  מכיוון שהם רוששו את הארץ, היא מעולם לא היתה שוק טוב עבור התעשייה הצרפתית.  הצרפתים כינו את המערכת הקולוניאלית שלהם בשם "לה מיסיון סיוויליזאטריס" (שליחות החדרת התרבות), דבר שתרם לסיפוק העצמי, אך לא הלם את המציאות.

 

 

בשטחי הקולוניאליזם האירופאי באסיה המזרחית והדרום־מזרחית, ניכרים בתקופה שבין המלחמות, מצד אחד, ניסיונות מהססים למדי של השליטים האירופיים להעניק ל"ילידים" ראשית של שלטון עצמאי חלקי מאד, ומצד שני, ניצניה של תנועה לאומית, התובעת עצמאות מלאה.  בשטחים אלו – "הודו סין הצרפתית", כמו "הודו המזרחית ההולנדית"(לעתיד אינדונזיה) ומאלאיה, שישמשו בתנועה הלאומית בערבוביה, זרמים מסורתיים של שנאת הזר ונאמנות לרוזנים פיאודליים מקומיים, מגמות דתיות של חידוש ורפורמה, יסודות לאומיים המתבססים על חוגי בורגנות צעירה ומשכילים וסטודנטים מן הסוג החדש, המתמערב, והשפעות קומוניסטיות-מהפכניות (המתחברות תדיר אל תסיסה אגררית הקיימת בארצות אלה ממילא).  גיבושה של התנועה הלאומית טרם הושלם ותחומיה ותביעותיה – הטריטוריאליים והלשוניים – טרם הוגדרו היטב.  חלק ממרץ שנאתה של הלאומיות החדשה הופנה דווקא אל בני מיעוטים, בעיקר הסינים. כדאי לזכור, כי תנועות השחרור הלאומיות באסיה, היתה תולדה,  תוצאה ישירה של שלטון המערב.  פרי אותו אימפריאליזם אירופאי שנגדו יצאה התנועה להילחם.  המערב הוא שהביא לארצות אסיה את עולם המושגים, את האקלים הרוחני-חברתי של הלאומיות הליברלית, והוא חינך דורות של משכילים צעירים בצלמו ובדמותו של עולם מושגים זה.  ייתר על כן, התמורות הכלכליות והחברתיות שהוא הביא לאסיה:

הפיכת משק סגור-נאטורלי למשק המייצר לשוק; הריסת שיטות משק מסורתיות וסילוק סייגים והגבלות; ייסוד ענפים קפיטליסטיים מודרניים בחקלאות (מטעים!) ובחרושת; הקמת ראשית תעשייה מודרנית, בניית רשת תחבורה מודרנית, מסילות ברזל וכבישים, ואיחוד אזורים מפוזרים ונפרדים למדינות אחידות כמעט, שנתאפשר בזכותן של אלו.  הנהגת משפט אחיד וכמעט שווה לכל, הקמת מוסדות מינהל ומשפט חדשים ויעילים, הצמחת שכבות קפיטליסטיות ומעמד פועלים חדש, הגברת הייצור והעלאת אחוז ההשקעה במשק, הם הניחו את היסוד להתעוררות התנועה הלאומית.  הם שגידלו את הכוחות שקמו להילחם בקולוניאליזם ולגרשו.  גם התסיסה, הסבל והעוני היו תוצאה ישירה של הקולוניאליזם ומתוכם נולדו התנועות המהפכניות של אסיה.  הקולוניאליזם הוא שהרס את אורחות החיים המסורתיות של מיליונים, מבלי לקלוט את כל העקורים – פיזית, כלכלית, חברתית ורוחנית – בסדרי חיים חדשים.  הקולוניאליזם הנהיג שרותי בריאות שהורידו את שעור התמותה מבלי שירד שעור הילודה משום כך, החל ממחצית המאה ה-  19 ואילך, גידול אוכלוסין עצום. מכיוון שהייצור לא יכול היה לעלות באותו קצב בו גדלה האוכלוסייה (וממילא חלק רב מפרותיו הוצאו אל מחוץ לאסיה), הרי התוצאה הבלתי נמנעת היא הירידה ברמת החיים, ירידה במנת המזון הממוצעת לנפש, בחלקת הקרקע הממוצעת לנפש.  דרכי המשק הקפיטליסטי קולוניאלי בראשית התפתחותו יצרו קיטוב בין העני, שנעשה עני יותר ויותר ובין העשיר.  המשפט המערבי הפך לא פעם מנהגי מסורת פטריארכאליים לעובדות משפטיות. ריכוז כזה של הבעלות על הקרקע ויצירת מעמד של איכרים חסרי קרקע היתה תופעה מקובלת במרבית הארצות. כך יצר שלטון המערב באסיה גם את המצב שחייב שינוי וקרא למהפכה, גם את הנסיבות שאפשרו מהפכה זו, את המכשירים לביצועה, וגם את הכוחות שדגלו בה וביצעוה.

 

 

 

מחאות והתקוממויות כנגד השלטון הצרפתי החלו מיד עם כינונו.  הווייטנאמיים היו עם גאה, שבמסורת ההיסטורית שלו, זכורה לטוב התקוממות לאחר כיבוש סיני בן יותר מאלף שנה, לא התכוון להשלים עם שלטון שזר לו בהרבה.  לאורך כל התקופה הקולוניאלית היו גילויי פטריוטיות.  החל מכתיבה ביקורתית של ספרים ועיתונים, וכלה בניסיון להרעיל את הממונה הצרפתי בהאנוי.  בשנות ה-80 של המאה ה- 19 וב- 1926 התקוממו מלכים ווייטנאמיים מאחורי מרידות שנכשלו.  בעוד מעמד משתפי הפעולה הולך ומשמין משולחנם של הצרפתים, פעמה תחושת הלאומיות בקרב אנשים רבים אחרים.  חבורות חשאי לאומניות, דתיות למחצה, התארגנו, ניהלו תעמולה והפגינו, דבר שהסתיים בחבישת בתי כלא צרפתיים ובגזרי דין מוות.

לאחר מותו של הקיסר Dong Khan, הוא הוחלף ע"י Than Thai בן ה-10, ששלט 18  שנה.  ב-1907 הואשם ע"י הצרפתים בחתירה נגדם; הוא הוגלה לאי ראניון, שם שהה עד שנת 1947.  בנו דו טאן  (Duy Tan) היה בגיל העשרה, כאשר הואשם, יחד עם המשורר טראן קאו ואן (Tran Cao Van) בניסיון למרד.  טראן קאו ואן הוצא להורג ודו טאן הוגלה לראוניון.  מרבית הווייטנאמיים התנגדו לקולוניאליזם אך לא לרעיונות מערביים ולטכנולוגיה. בראשית המאה ה-20 התגברה תסיסה אנטי קולוניאלית.  בעיקר ע"י סטודנטים שלמדו בצרפת, והשתרשו בתרבות הצרפתית וגם בשל עליית יפאן ובמיוחד לאחר ניצחונה על רוסיה.  סיסמת יפאן "אסיה למען בני אסיה", הגבירה את הנטיות הלאומניות.  פועלים אנאמיים שעבדו בצרפת וכן חיילים ששרתו בצבא הצרפתי  במלחה"ע ה I-מוערכים ב- 100,000, הביאו עמם רעיונות של הכרה לאומית וחזקו את התנועה למען ווייטנאם עצמאית.

בוועידת השלום בוורסאי, ניסה הו צ'י מין להגיש פנייה למען עצמאות ווייטנאמית, אך נדחה מבלי שהעניין יועלה כלל לדיון.  בעקבות זאת הצטרף למפלגה הקומוניסטית ההודו-סינית, שאורגנה ממוסקבה בשנות ה- 20, כמו אחותה הסינית וב- 1925 ערכה את הכינוס הראשון שלה בקאנטון. 

 

 

 

ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית הווייטנמית היא הביוגרפיה של הו צ' מין.

הו צ'י מין – (Ho Chi Minh) "הנאור" – כינויו של נגוין אי קווק – Nguyen Ai Quoc נולד ב-1892, בנו של פקיד ממשלתי משכיל, שפוטר ממשרתו בשל תמיכתו בתנועה הלאומית הצרפתית.  נגויין קיבל חינוך יסודי ועמוק בתרבות עמו, אך גם בתרבות הצרפתית.  עבד כעוזר צלם בפאריס ובאותה תקופה הצטרף לשורות המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. ב- 1919 הקים "ברית בינ"ל של הצבעונים", ופנה בשמה לוועידת השלום בוורסאי בדרישה לתיקון המשטר הקולוניאלי בארצו.  עם הזמן הקצינו השקפותיו.  ב-1925 הקים בקנטון את "הליגה הצעירה המהפכנית הווייטנמית".  ב-1939 הוקמה המפלגה הקומוניסטית הווייטנמית".

התנועה הווייטנאמית הלאומית (Viet Nam Quoc Dan Dang = VNQDD) היתה מפלגה המבוססת על אנשי המעמד הבינוני. עם הזמן, התנועה ראתה את עצמה קרובה לקומינטאנג הסיני (המייסד ,Nguyen Thai Hoc, הוצא להורג בגיליוטינה, יחד עם 12 מפקדים, במרד  Yen Bai של  1930).

בין שתי מלחה"ע, גברה בתנועה הלאומית ההשפעה הקומוניסטית, בעיקר הודות להנהגתו של הו צ'י מין. התנועה עוררה שביתות פועלים כבר ב-1920 והתקוממויות איכרים בשנות ה- 30 המוקדמות.  ב- 1930, במהלך מרד Nghe Tinh השתלטו על טריטוריות, אך נהדפו.  אלפים נעצרו ונכלאו, רבים הוצאו להורג וכ- 500 נידונו למאסר עולם.  בתי הכלא, שהתמלאו באסירים פוליטיים, הפכו אוניברסיטאות להכשרת מהפכנים. התנועה הקומוניסטית היתה התנועה האנטי-קולוניאלית החזקה ביותר – הקומוניסטים, שבאופן ייחודי, דיברו אל האיכרים המתוסכלים, שדרשו חלוקה צודקת של האדמות.  ב-1941 הקים הו צ'י מין את "הליגה לעצמאות ווייטנאם", שנקראה "ווייט מינה" והתנגדה לכיבוש היפני [חלק גדול מלוחמיו היו אלפים ששוחררו מהכלא הצרפתי, בעקבות עליית החזית העממית לשלטון בצרפת].

 

 צילום: יובל נעמן

 

תבוסתה של צרפת לצבא הגרמני באירופה, במלחה"ע ה II-ערערה את מעמדה גם בהודו-סין.  ב-1940, מיד עם תבוסתה של צרפת באירופה, נאלצו הצרפתים שבהודו-סין להיכנע לתביעותיה של יפאן.  הממשלה ההודו-סינית של וישי, הורתה לאדמירל ג'ין דו קוא  (Jean Decoux) להסכים לנוכחות חיילים יפאניים בווייטנאם ולהפוך את הודו-סין למעשה לשטח חסות ובסיס צבאי יפני.  האינטרס היפאני בהודו-סין היה קודם כל אסטרטגי, אך גם כלכלי – ניצול אוצרות הטבע.  כניעתה של צרפת ללא קרב גרמה לבוז רב בקרב המקומיים.  מקיץ 1941 ואילך החזיקו היפנים את כל הודו-סין למעשה כשטח כיבוש שלהם [חוץ ממספר מחוזות של קאמבודיה ושל לאוס, שתאילנד הורשתה לכבוש ולספח לעצמה; (אם כי אחרי מלחמת העולם ותבוסת יפן, הוכרחה תאילנד, ב-1946 להחזיר את מחוזות המריבה לקאמבודיה וללאוס)]; אולם הם הרשו לצרפת של וישי, לנהל את ענייניה הפנימיים של הארץ.  צרפתים בודדים ניהלו פעולות מחתרת נגד היפנים שבהודו סין: כן פעלו כוחות מחתרת ווייטנאמיים קומוניסטיים לאומיים, שבסיסי אספקתם וציודם, וכן הנהגתם המדינית ציבורית, נמצאו בסין הדרום מערבית ואורך הגבול הסיני.  הו-צ'י מין לא הכיר בשלטון היפנים והקים ב- 1941את תנועת ווייט-מינה, שהתנגדה לכיבוש היפני וזכתה לסיוע סיני ואמריקאי. החל מ- 1944קיבלו הווייטמינה מימון ונשק אמריקאי (מ"המרכז לשרותים אסטרטגיים" המסונף ל- (C.I.A) דבר שנתן לוויטמינה תקווה להכרה אמריקאית בתביעתם לעצמאות.

במרץ 1945, משחוסלה צרפת של וישי, החל הממשל הצרפתי להתנגד ליפאנים, דבר שלא עשו במשך ½4 שנים.  היפנים נטלו מידי הצרפתים את שלטונם בהודו-סין, זרקו את דה קו ואסרו את שריו.  אותה שעה הרשו היפנים למנהיגיהן הלאומיים של ארצות הודו סין להכריז על עצמאותם, במסגרת אסיה המזרחית היפנית. ב-11.3.45 הכריז באו-דאי, הקיסר של אנאם, ברשות היפנים ובמסגרת האימפריה שלהם על עצמאות ממלכתו ועל איחוד אנאם עם טונקינג שמצפונה ואח"כ גם עם ק'וצין-סין שמדרום, בשם ויייטנאם. [יומיים אחרי זה הכריז המלך נורדום סיהאנוק על עצמאות קאמבודיה; ובראשית אפריל 1945 עשה זאת גם המלך סיסאוונג-וונג של לאוס].  אולם כאמור, כוחות המחתרת בווייטנאם בראשות תנועת וויאט-מינה , לא הצטרפו ל"עצמאות" זו והוסיפו לפעול נגד היפנים. הלחץ היפאני לגידולים חקלאיים תעשייתיים, יחד עם שיטפונות והתמוטטות סכרים, גרם לרעב של ממש.  הממשלה הזמנית של צרפת המשוחררת הצהירה בינתיים, במרץ 1945, כי אחרי הניצחון על יפן תיהנה הודו-סין מאוטונומיה וממעמד מיוחד בתוך חבר העמים הצרפתי.  כאשר חזרו הצרפתים, הניחו לקיסר אנאם באו-דאי ולמלכי קמבודיה ולאוס, להכריז על עצמאות מדינותיהם, אך תנועת ווייט-מינה לא הכירה בכך, והכריזה על רפובליקת ווייטנאם בחלק מן השטח.

עם כניעת יפן באוגוסט 1945, לאחר ההפצצות האטומיות, באו שבועות אחדים של בין הזמנים, שבהם יצאו כוחות ההתנגדות ותנועת ויאט-מינה בגלוי בתביעותיהם לעצמאות מלאה.  הו צ'י מין הקים את "וועד השחרור הלאומי", וקרא להתקוממות כללית כנגד היפאנים – מהפיכת אוגוסט".  הוויאט-מינה השתלטו באחת על הצפון והוקמו "ועדות מהפכניות".  הקיסר באו-דאי ירד מעל כיסאו ומסר את שלטונו לידי שליחי ויאט-מינה, שמינו אותו כ"יועץ עליון".

 צילום: יובל נעמן

 

בדרום – ייצר הוויאט-מינה  קואליציה עם קבוצות בלתי קומוניסטיות. ב-  2.9.45 הכריז הו צ'י מין, בכיכר בא דין בהאנוי, (בתמיכת ה-או.אס.אס.), על עצמאות רשמית של וייטנאם בשלושת אזוריה ועל הקמת ממשלתה הלאומית המאוחדת בראשות תנועת וויאט-מינה  ומנהיגה הקומוניסטי הו צ'י-מין.  הו שלח שמונה מכתבים של בקשת סיוע לנשיא טרומן, אך לא נענה. עמדת ארה"ב התהפכה בחודשים האחרונים של מלחה"ע ה-II – הנשיא רוזוולט היה נחוש החלטה שלא לאפשר לצרפת לשקם את שלטונה הקולוניאלי בהודו-סין.  במשך שנים התנגד רוזוולט, בסלידתו מהקולוניאליזם ובכוונתו לפעול לחיסולו באסיה (תוך מחלוקת חריפה עם בריטניה).  בינואר 1943 אמר לשר החוץ קורדל האל: "אסור שהודו-סין תחזור לצרפת. המקרה ברור לחלוטין. צרפת שלטה בארץ זו – שלושים מיליון תושבים – במשך מאה שנים בקירוב, ומצבם של התושבים גרוע מכפי שהיה בהתחלה. מגיע (להם) משהו טוב יותר". יש לציין כי במהלך המלחמה פעלו בהודו-סין קבוצות חשאיות של אמריקאים, שהשתייכו ל"משרד השירותים האסטרטגיים" – O.S.S, אשר הצטרפו לתנועת ההתנגדות וסייעו לה ובאחת הפעמים הצילו את הו צ'י מין מהתקף של קדחת ודיזנטריה.  השינוי בעמדת ארה"ב נבע מהאמונה, כי חיוני לחזק את צרפת ואת גאוותה שנפגעה כתוצאה מהכיבוש הגרמני, כבלם בפני ההתפשטות הסובייטית.  אם כי בוועידת יאלטה, הסכים שצרפת תקיים משטר נאמנות בן 25 שנה, בתנאי שהמטרה הסופית תהיה עצמאות.

בשדר שהועבר לאו"ם באמצעות האו.אס.אס, הזהיר הו צ'י מין, כי אם האו"ם לא יקיים את הבטחה הכלולה במגילת היסוד שלו, ולא יעניק עצמאות לווייטנאם, הם ימשיכו להילחם עד שישיגו אותה.  שדר נוגע ללב שחובר בשמו של המלך באו דאי, נשלח אל דה גול:  "היית מבין את הדברים טוב יותר, לו יכולת לראות מה שמתרחש כאן, לו יכולת לחוש בתשוקה זו לעצמאות, המקננת בכל אדם ואשר שום כוח אנושי איננו יכול לכלוא עוד.  אפילו אם תבוא לכאן, לשוב ולכונן מנהל צרפתי, לא יוסיפו להישמע לו: כל כפר יהיה לקן התנגדות, כל משתף פעולה בעבר יהיה לאויב, והפקידים והמתיישבים שלך יבקשו בעצמם לצאת מאווירה זו, שאותה לא יוכלו לנשום".

היתה זו נבואה שנפלה על אוזניים ערלות.  עם כניעת יפן, בוועידת פוסטדאם, החליטו בעלות הברית, כי כוחות בריטיים יכבשו לעת עתה את דרום הארץ, ממעלת הרוחב °16 ודרומה, וכוחות סיניים יכבשו את האזורים שממעלת הרוחב °16 וצפונה.  כאשר הגיעו הבריטים לסייגון, השתלט כאוס.  מתיישבים צרפתים השתלטו על רכוש והמצב היה על סף מלחמת אזרחים. הגנרל הבריטי גרייסי (Gracey), שלרשותו עמדו רק 1800 חיילים (בריטיים, הודיים וגורקא), בקש מהיפנים המובסים, עזרה בהשלטת סדר.  הוא שחרר וחימש  1400 צנחנים צרפתיים, שפתחו במעשי טרור. הוויאט-מינה הכריזו על שביתה כללית ופתחו במעשי טרור כנגד הצרפתים.  בהואה נהרסה הספרייה המלכותית ואוצרות תרבות רבים הושמדו.  בצפון, נלחם הקומינטאנג בקומוניסטים הסיניים והאחרונים שלטו שם למעשה. הו צ'י מין הסכים לחזרה זמנית של הצרפתים לחמש שנים. הו מצוטט: "בפעם האחרונה שהסינים באו, הם נשארו 1000 שנה.  הצרפתים הינם זרים והם חלשים.  הקולוניאליזם מת. הסתיימה נוכחות האדם הלבן באסיה. אני מעדיף להריח חרא צרפתי לחמש שנים, מאשר חרא סיני עד סוף ימי".  הבריטים רצו לצאת, הצרפתים רצו להיכנס, הו צ'י מין רצה שהסינים יסתלקו, וכאמור, הממשל האמריקאי של טרומן, היה פחות פעיל נגד קולוניאליזם מאשר בתקופת רוזוולט.

הכוחות הצרפתים הגיעו בסיוע הצבא אמריקאי, בניגוד לרצונה של ממשלת ארה"ב.  בתחילת 1946 השיגה צרפת מסין את פינוי צבאותיה מצפון וייטנאם [הצרפתים חזרו והטילו, בצל הכיבוש הבריטי, את חסותם על קאמבודיה בלא התנגדות ניכרת: הוקמה אמנם תנועת התנגדות, "איסאראק", או "בני קהמר החופשיים", אולם פעילותם במלחמת גרילה ממש היתה מצומצמת. קאמבודיה היתה המדינה הראשונה שנאותה להסדיר יחסיה עם צרפת בהסכם "מודוס ויואנדי" שנחתם ב- :7.1.46 וכלל אוטונומיה פנימית, תוך חברות באיגוד הודו-סיני (עם איחוד מכס ומטבע) בהנהלה צרפתית ובחבר העמים הצרפתי, ענייני חוץ והגנה בידי צרפת.  גם בלאוס אפשרו וסייעו הסינים לכוחות התנגדות שמאליים להחליף את העצמאות שבחסות יפן בהכרות עצמאות שלמה, בספטמבר 1945 ולהשיג את איחוד הארץ כולה].

מדיניות ארה"ב היתה איוולתית, מבחינת האינטרסים שלה עצמה:  בתחילה, בצד ההשפעה הקומוניסטית, היתה השפעה אמריקאית חזקה וכוחותיה נחשבו כמשחררים.  ההערצה הזאת פגה בהדרגה, כאשר האמריקאים העבירו לווייטנאם את החיילים הצרפתיים.  החלטות הממשל, שדרדרו את יוקרת ארה"ב, נבעו מהפחדות של הצרפתים ושל גורמים בארה"ב, בפני השתלטות סובייטית.  לורד אצ'יסון, תת שר החוץ האמריקאי, הזכיר כל הזמן כי הו צ'י מין הוא "סוכן הקומוניזם הבינ-לאומי".  האמריקאים סייעו להחזרת הצרפתים למרות שהיה ברור להם כי העידן הקולוניאלי הגיע לקיצו].

במאי 1946 חתמו הצרפתים הסכם גם עם הו-צ'י-מין, ראש הממשלה מטעם תנועת 'ויאט-מינה', שלפיו תהיה וייטנאם רפובליקה עצמאית במסגרת האימפריה הצרפתית המחודשת. הם הכירו בעצמאות וייטנאם, בתנאי שזו תתאחר בפדרציה עם לאוס וקמבודיה ותהיה חלק מהאיחוד הצרפתי.  אולם המו"מ הנוסף על ביצוע פרטי ההסכם נכשל.  אפילו הסדר ארעי לא כובד.  ההסכם הופר ע"י שני הצדדים ופרצו פעולות איבה, בין ווייט-מינה, שנתמכה ע"י העם, לבין הצרפתים, שנתמכו ע"י הקיסר באו-דאי.  בייחוד פרצו התנגשויות סביב כניסתם של כוחות צבא צרפתיים לצפון וייטנאם. הצרפתים הצליחו לחזור לשלוט בווייטנאם, לפחות להלכה. כאשר הם הפציצו את נמל האיפונג, והרגו מאות ווייטנאמיים, בנובמבר 1946,  לאחר וויכוחים על אי בהירות במכס.  סבלנות הווייט-מינה פקעה וב-19.12.46 פתחו בהתקפה כללית מחודשת, ובזה החלה מלחמה מרובת דמים שארכה שבע שנים וחצי (מלחמת צרפת בווייט-מינה).  הו צ'י מין וכוחותיו נמלטו. תנועת ויאט-מינה הוסיפה להופיע כעומדת בראש מדינת וייטנאם עצמאית ושלטה למעשה בחלקים נרחבים, בייחוד בצפון.

 

 

 

החלה מלחמת גרילה עקובה מדם:  שלטון צרפתי נתבצר בסיגון ואילו בכפרים מנעו כוחות וויאט-מינה  את השתלטות הצרפתים וערערו את הביטחון עד היסוד.  למרות התמיכה האמריקאית ולמרות טיפוח אלמנטים לא קומוניסטיים, לא הצליחו הצרפתים להכניע את הו וצבאו.  הוא נהג להכריז: "אתם יכולים להרוג לי עשרה אנשים, על כל צרפתי שאהרוג, למרות היחס המספרי – אני אנצח ואתם תפסידו".

שלטונה של ממשלת וויאט-מינה  בדרום הארץ היה פחות מבוסס משהיה בצפון, והקואליציה שעליה נשען היתה בלתי יציבה:  יסודות פלגניים, שביקשו להפריד את ק'וצין-סין מעל וייטנאם ולהפכה לעצמאית, ובייחוד שתי תנועות כיתות דתיות למחצה, "קאו-דאי" (CAO DAI)  ו"הוא-האו" – (HOA HAO) נאמנותם לממשלת וויאט-מינה שבהאנוי ולוועידתה האזורית שבסייגון היתה מפוקפקת.

מראשית 1947 ביקשו הצרפתים מנהיג ווייטנאמי שירצה ויוכל להקים תנועה לאומית לא-קומוניסטית, נגד ממשל וויאט-מינה ולשתף פעולה עמם, להקמת מדינה עצמאית למחצה בחסותם.  הם בחרו בקיסר לשעבר בו דאי.  במרץ 1949, אחרי משא ומתן ארוך חתמה צרפת, את הסכם האליזה, עם באו דאי, שלפיהם קיבלה מדינת ווייטנאם שבראשותו אוטונומיה פנימית, אולם כלל מדיניות החוץ וההגנה נשאר בידי צרפת וכן גם עניינים כלכליים ומנהליים רבים.  למעשה לא הביא ההסכם לשום שינוי משמעותי.

בעקבות הסכם מרץ 1949 נחתמו הסכמים דומים עם לאוס (יולי 1949) וקאמבודיה (נובמבר 1949). בין שלוש המדינות הוקם "איחוד הודו סין", ושלושתן הצטרפו לאיחוד הצרפתי כ"מדינות חברות" (Etats Associes) אבל מאמצי באו דאי ומשטרו, לבסס את עמדתם וליצור לידם תנועה ציבורית בעלת ערך, לא הוכתרו בהצלחה.  משטרו של באו דאי היה חסר אונים ומושחת, אך האמריקאים שכנעו את עצמם שהוא תחליף לאומני הולם להו צ'י מין.  בנסיבות אלה ארכה המלחמה עם כוחות 'ויאט- מינה' – מלחמה שמומנה עתה בחלקה הגדול ע"י ארה"ב, כחלק של המאבק העולמי עם הקומוניזם, בעוד שהצרפתים הוסיפו לספק כמעט את כל הקצינים והחיילים – ונסתיימה במפלה כמעט מוחלטת. המוטיבציה הדרומית להילחם הלכה ופחתה.  דאו באי עצמו אמר כי "התנאים הפוליטיים הקיימים אינם מאפשרים לשכנע את בני העם ואת החיילים כי יש דבר שכדאי להילחם בעבורו".  עד 1949 עמדו לרשות ווייטמינה כוחות גרילה קטנים.  אולם ב-1950, אחרי ניצחון המהפכה הקומוניסטית בסין ועם החמרת המלחמה הקרה, זכתה ממשלתו של הו צ'י מין, בהכרה מצד סין וברה"מ.

 

 

יש לראות את המלחמה בווייטנאם על רקע המלחמה הקרה, שיצאה מחיתוליה בנאום "מסך הברזל" של צ'רצ'יל בפולטון, מיסורי, במארס 1946.  הוא קבע כי איש אינו יודע "מהם הגבולות, אם אמנם ישנם, למגמות ההתפשטות והפצת האמונה" של ברה"מ והאינטרנציונל הקומוניסטי שלה.  סטאלין הפר, אחת לאחת, את ההבטחות שנתן בוועידת יאלטה. 

    

 

       הצרפתים מפסידים בדיין ביין פו

המאבק הלאומי בווייטנאם השתלב במלחמה הקרה הגלובאלית בין הגושים.  הסיוע מסין וברה"מ הפך אותם לצבא סדיר, שסביבו כוחות גרילה.  בפברואר 1950 הוכר משטר וויאט-מינה על ידי ברית המועצות וסין העממית. ארה"ב הכירה במשטרו של באו דאי.  כוחות וויאט-מינה, פתחו עתה בפעם הראשונה – כנראה בעזרת ציוד חדיש, בעיקר תותחים, שקיבלו מסין – בהתקפה צבאית רבתי:  מאז נחרץ למעשה גורל הצבא הצרפתי בארץ. הצרפתים לא העריכו נכונה את כוחו של הרגש הלאומי ועשו שגיאות רבות בניהול המלחמה. כמו כן לא, הם  נהנו מתמיכת ארה"ב ושל נאט"ו, שסירבו לראות במלחמתם בהודו-סין את מלחמת המערב כולו.  הצרפתים הכניסו למאבק 160,000 איש ממיטב חייליהם, אך ללא הועיל.

הצרפתים, שהיתה להם עליונות בכוח אדם ועמדו לרשותם המשאבים האמריקאיים, השיגו תוצאות עלובות, משום שלחיילי הודו-סין (200,000), לחיילים הצרפתים (80,000), לחיילים הצפון אפריקאיים (45,000) ולחיילי לגיון הזרים הצרפתי (20,000) לא היתה סיבה ללחום למען צרפת. האמריקאים דיברו על החירות מהקומוניזם, אך הווייטנאמיים רצו בחירות ממנצליהם.  הן הצרפתים והן המקומיים, גם אם אייזנהואר טען כי הגזע האנושי בכללו שותף למושג המערבי הדמוקרטי של החירות.

בשנת 1953, לאחר החלשת הצבא הצרפתי, עבר צבא ויאט-מינה להתקפה כללית.  בינתיים כבר התעייפה דעת הקהל הצרפתית מן המלחמה בהודו-סין.  אנשים הבינו כי אי אפשר גם להחזיק תותחים בהודו סין ובאירופה וגם לספק חמאה בבית.  פוסטר דאלאס עשה הכול כדי שהצרפתים ימשיכו להילחם.  בראשית 1954 נשלחו להודו-סין 40 מפציצים מדגם בי-26 ועמם כ-200 טכנאים של חייל האוויר האמריקאי, בבגדים אזרחיים. הקונגרס הקציב  400 מיליון דולר ועוד 385 מיליונים נוספים, למימון ההתקפה שתכנן הגנרל הנרי נאואר, בהתפרצות קדחתנית של המאמץ הצרפתי ברגע האחרון.

כעבור כמה חודשים אירעה הקטסטרופה:  בהתפרצות קדחתנית של המאמץ הצרפתי ברגע האחרון. לקראת וועידת ז'נבה, ריכזו הווייט-מינה כוחות להפגנת כוח רבתי. בפשיטות ובירי ארטילרי הטילו אנשיו מצור על דיין-ביין-פהו, נקודת המשען הצרפתית החזקה בטונקין. הם הרסו את מסלולי הנחיתה של הצרפתים במארס 1954, ניתקו את קווי האספקה של הצרפתים ובעזרת משלוחים מתוגברים של אספקה מסין, שהגיעו לשיא של 4000 טונות בחודש, הביאו את המצודה למצב נואש, כשהצרפתים לחצו להתערבות פעילה יותר של ארה"ב.

הכוחות הווייטנאמיים צרו במשך 57 יום על  10,000 חיילים צרפתיים בדיין-ביין-פהו, נקודת המשען הצרפתית החזקה בטונקין. דבר שכמעט גרם הדבר להתערבות המעצמות ולמלחמה עולמית:  אז הוטלה שביתת הנשק של ג'נבה, בעזרתן הפעילה והאחראית של במעצמות הגדולות.  תחת רושם המפלה הזאת, עלה לשלטון בצרפת מנדס פראנס, ראש המתנגדים למדיניות שניהלה צרפת בהודו-סין וקיבל על עצמו לסיים את המלחמה. במהלך המלחמה נהרגו 35,000 צרפתים ונפצעו 48,000.  ב- 21.7.54 נחתמה שביתת הנשק: היא התבססה על הכרת שלטונה של ממשלת ויאט-מינה בצפון ווייטנאם ועל חלוקת ווייטנאם, בקוו הנהר  ,Ben Hai, לאורך קוו רוחב °17, בינו לבין ווייטנאם הדרומית.  חלוקה זו צריכה היתה להיות ארעית צבאית בלבד, וגורלה ומשטרה העתיד של ווייטנאם העצמאית והמאוחדת צריכים היו להיקבע בבחירות חופשיות שיערכו  בשני אזוריה ב- 1956, אולם בחירות כאלה לא נערכו.

הסכמי ג'נבה הביאו גם להשלמת עצמאותן של ווייטנאם, קמבודיה ולאוס ולחיסול שרידי תלותן בצרפת.  חברותן של שלוש המדינות באיחוד הצרפתי פגה כמעט מאליה.  בסוף 1954 הסכימו ביניהן לחסל לחלוטין את איחוד המכס והמטבע ושאר העניינים והשירותים המשותפים לשלושתן כשלעצמן, ולשלושתן עם צרפת.

 

 

 צילום: רותי אלטראס (אלבטרוס)

 

 

         גילי חסקין – מדריך טיולים בארץ ובעולם, גם בווייטנאם, לאוס וקמבודיה.

        צילומים מדרום-מזרח אסיה – ראה סיור וירטואלי.