השלום המונגולי

פקס מונגוליקה

כתב: גילי חסקין; 14-07-2020

תודתי לגדעון ביגר על הערותיו וליונתן גלובמן מ"שביל הדרקון", על תשובותיו ועל ששלח אותי לנוע בדרכי המשי.

ראו קודם באתר זה: הכיבוש המונגולי של צ'ינגס ח'אן, הכיבוש המונגולי של אירופה; הכיבוש המונגולי של עולם האיסלם, . מהי דרך המשי, תולדות רוסיה בזמן הכיבוש המונגולי; תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים. נתיביהן של דרכי המשי. דרך המשי – פריחתה וירידתה. ראשיתה של דרך המשי.

הדימוי המונגולי הרווח באירופה ובמזרח התיכון, הוא מסעות שוד והרס, שהותירו אחריהם רק חורבן. הזיכרון הקשה של חורבן הערים הרוסיות והאימה שאחזה את אירופה, הותירו את רישומם העז לדורות רבים. אולם המסעות המונגוליות, על אף אכזריותם וההרס שהותירו, תרמו רבות לשינוי תמונות העולם של תושבי אירופה.

האימפריה היבשתית הגדולה ביותר בעולם, הוקמה על ידי עם שלא מנה יותר מ-2.5 מיליון אנשים ולא ידע קרוא וכתוב. אימפריה שקמה בזכות חזונו של צ'ינגס ח'אן, ששאף להקים עולם אחד תחת שמי התכלת הנצחיים, אבל הפעם, לא בעזרת נשק, אלא באמצעות מסחר. השליחים, הסוחרים  והשגרירים שעברו בין שני העולמות הביאו עמם מידע רב. משנפרש באמצע המאה ה-13, שלטון יחיד על הנתיבים הבין-יבשתיים ואפשר היה לנוע בהם ללא פחד, חזרה ונפתחה הדרך מאירופה לאסיה ולמזרח הרחוק, הכובשים המונגולים פתחו עידן חדש של מגעים חברתיים ותרבותיים פוריים, ובכך איחדו בפעם הראשונה את תרבות המזרח התיכון, מזרח אירופה והמזרח הרחוק תחת שלטון אחד. התוצאות היו מידיות וברוכות למסחר ולתרבות.

באותה תקופה, "תקופת השלום המונגולי" (Pax Mongolica), בעיקר טרם ההתאסלמות של המונגולים שנשארו במזרח הרחוק, נפתחו אפשרויות של מגעים עם התרבות האירופאית, שכן אירופאים רבים ניצלו את שעת הכושר שיצרה נוכחות של שליטים לא מוסלמיים במזרח התיכון.  אמנם, מטרת חלק מהם היתה ליצור ברית עם המונגולים כנגד המוסלמים, אך לא מעטים מהם סיירו וחקרו את נתיבי היבשה אל סין. בתקופה זו פרחו גם דרכי הסחר הימיות של הספנים הערבים והיו גם הן חלק מנתיבי הסחר, שחיברו את סין, אינדונזיה והודו, לערב ולמזרח אפריקה.

המאה ה-14 קיבלה בפי חוקרים מערביים את הכינוי "פקס מונגוליקה" ("השלום המונגולי", או "פקס טטטאריקה", כלומר, "השלום הטטרי"). הח'אנים המונגולים ביקשו לממש בדרכי שלום, באמצעות סחר ודיפלומטיה, את הקשרים הדיפלומטיים והמסחריים, שלא הצליחו לכונן בכוח הנשק. יעד העל היה איחוד כל העמים, תחת שלטונם של שמי התכלת הנצחיים.

כבר במאה ה-13 , בתקופת הכיבושים המונגוליים, התקיימו קשרים בין מונגוליה לאירופה, הודות לשקט היחסי ששרר בדרכים. אנו יודעים על השפעות הגומלין בין העולמות, מכתביהם של נוסעים ושגרירים מעטים. אבל החל מראשית הכיבוש המונגולי, היו אלפי אנשים לא ידועים, שנחטפו בסערות המלחמה היו נפוצים במרחב המונגולי כעבדים, או כבעלי ממקצוע, העומדים ברשות עצמם. במארס 1245 כתב האפיפיור אינוצטנסיוס הרביעי (Pope Innocent IV), שני מכתבים "למלך ולעם המונגולים". המכתב האחד, נשא אופי דתי וכלל סיכום קצר של האמונה הנוצרית ופניה אל "מלכם של הטטרים", להתנצר. המכתב השני היה פוליטי בתוכנו ובו גינה האפיפיור את הטבח וההרס שזרעו המונגולים באירופה וביקש ממלכם להימנע מהתקפות נוספות. המכתבים נמסרו לשלש קבוצות של שליחים. שתי משלחות היו אמורות למסור את המכתבים למונגולים שחנו במזרח הקרוב, ומשלחת שלישית, החשובה מכולן, נשאה עמה מכתב שנחתם ב-13 במרץ 1245 שנקרא "Com non Solum" והצטוותה למסור את מכתב לחאן הגדול עצמו. המשלחת הזאת החשובה מכולן, הונהגה על ידי ג'ובני דה קרפיני (Giovanni da Pian di Carpini ). ‏הוא היה נזיר שנטל על עצמו את הפצת הבשורה של פרנציסקוס מאסיזי. קודם לכן, הוא מילא תפקידים מנהלתיים במסדרים ברחבי אירופה, כמו בסקסוניה, בגרמניה ובספרד[1].  אמנם, היו לפניו אירופאים שנסעו מזרחה ואירופאים רבים נלקחו בעל כורכם כשבויים למונגוליה, אך קרוב לוודאי שקרפיני היה האירופאי הראשון שנסע מזרחה, הרחק מעבר לבגדד וחזר כדי לספר את חוויותיו.

קרפיני היה כבן שישים וחמש כאשר יצא למסע מהעיר ליון (Lyon), משכנו של האפיפיור באותה העת, בחג הפסחא של 1245. הוא נשא עמו מכתב מטעם האפיפיור לשליט ה"טטרים", כפי שכונו בזמנו המונגולים באירופה. הוא גם התבקש לאסוף מידע רב ככול האפשר, על אותם אנשים מוזרים, שאיימו על אירופה. הוא יצא , התעכב מספר חודשים בפולין והמשיך בראשית 1246, בדרכו מזרחה. מסלול המסע עקב אחר מסלולו חזרתו של הנזיר הדומיניקני, פריאר ג'וליאן (Friar Julian) שיצא מהונגריה ב-1235, אל בולגריה שעל הוולגה[2]. ככל הנראה מלך הונגריה, שתמך במסע זה, סיפק מידע נחוץ לפני יציאתו של קרפיני למסעו[3]. כשנה לאחר שיצא לדרך הגיע לגדת הוולגה, שם חנה באטו ח'או, המפקד המונגולי המפורסם של הגזרה המערבית, שפלש לכל מזרח אירופה[4]. חלק מהדרך נסעו עמו סוחרים מברסלאו, פולין ואוסטריה. במכרותיו של באטו עבדו גרמנים מטרנסילבניה. עדות לקשרים מוקדמים בין העולמות.

באטו הורה למשלחת של קרפיני להמשיך למחנה של החאן הגדול של מונגוליה. מהרגע שנכנסו למערכת התעבורה המונגולית, הם גמאו כ-4,828 הק"מ הנותרים, במאה וששה ימים בלבד, ממוצע של כ-38 ק"מ על גב סוס, מדי יום ביומו, במשך שלושה וחצי חודשים. רכבו דרך הקרה חיתאי (Qara Khitai) לנהר אלא-קול (Ala Kul), והגיעו לאחר מסע מפרך למחנה שנקרא סירה אורדה (Sira Orda) שליד עיר הבירה המונגולית חרחורין (קראקורם Karakorum) אשר ליד נהר האורחון  [5] (Orkhon). היה זה המסע הארוך ביותר שערך אירופאי עד אז. קרפיני עבר מרחק כפול מזה שגמא אלכסנדר מוקדון.

המשלחת הגיעה, לאחר רכיבה קשה במיוחד, בדיוק למועד ההכתרה של גויוק חאן (Güyük), החאן הגדול החדש של מונגוליה. קרפיני כתב שבטקס ההכתרה היו יותר מארבעת אלפים שליחים מרחבי אירו אסיה, ביניהם דוכסים רוסים וסולטן בגדאד[6]. אציל רוסי שימש עבורו כמתורגמן. לאחר ההכתרה נשארו אנשי המשלחת במחנה של גויוק, בו היו רוסים והונגרים דוברי לטינית, שחלקם גרו שם אף כעשרים שנה, ויכלו לספק מידע רב על האימפריה המונגולית. המונגולים קיבלו בברכה את פניו של קרפיני, מתוך הנחה מוטעית שהוא מביא עמו כתב כניעה מטעם האפיפיור ומייתר עמי אירופה.

קרפיני נפגש עם גויוק חאן והעביר לו את מכתב האפיפיור, הקורא לו להתנצר. גויוק סירב ובתגובה דרש שהאפיפיור ושליטי אירופה יבואו אליו וישבעו לו אמונים. המשלחת נשארה במחנה עד ה-13 בנובמבר 1246 ואז יצאה למסע המפרך חזרה. ב-10 ביוני 1247 הגיעו לקייב, שם הנוצרים הסלביים קיבלו את פניהם בחגיגיות, כאילו חזרו מהמתים. קרפיני העביר לאפיפיור בליון את דוח המסע ואתה מכתב של גויוק חאן. במכתב מנובמבר 1246, ששרד עד ימינו, הציג גויוק ח'אן לאפיפיור שאלות, כמו מאין לו שאלוהים תומך בדבריו וטען שאלוהים נתן למונגולים, לא לאפיפיור, את השליטה בעולם. המגע הדיפלומטי הישיר הראשון בין אירופה לבין המזרח הרחוק התדרדר לדיון בתיאולוגיה, מעורב בעלבונות דתיים. יחד עם זאת, הדו”ח של ג'ובאני קרפיני הוא התיעוד הראשון של אחת האימפריות הגדולות ביותר עד היום והאימפריה הנומדית היחידה הידועה לנו. ניתן ללמוד מדוח זה על התרבות וצורת הלחימה המונגולית ובנוסף הדוח מספק מידע על האופן בו התנהלו מסעות חוצי גבולות באירואסיה של המאה ה-13 ועל הקשרים המדיניים בין האזורים השונים. ישנם במערב רק מעט מקורות ראשונים המתעדים את התרבות או את הכיבושים של האימפריה המונגולית. לדו"ח זה יש משקל רב במחקר האירופי על המונגולים ומרכז אסיה והשפעתם על אירופה. התפיסה הנוצרית אירופאית מודגשת בטקסט וייתכן שהייתה לה השפעה על האופן בו נחקקה דמותה של האימפריה המונגולית במערב ובמחקר האקדמי האירופאי המסתמך על מקור זה גם כיום.

בתקופת שלטונו של מנגקה ח'אן (Möngke Khan), שעלה לשלטון ב-1251, הופנתה תשומת הלב לבירה קראקורום (Karakorum). מנגקה התכוון להפוך את העיר הצנועה, ממקום מושבה של שושלת אוגודיי (Ögedei), לבירה הקיסרית של האימפריה המונגולית. הוא פנה לאומנים נוצרים, שנפלו בשבי המונגולים, במהלך חלקו במערכה על אירופה. הוא בחר בצורף פריזאי בשם גיון בושה ולצד צוות של חמישים אומנים עוזרים, להוסיף נופך אירופאי לבירה המונגולית.  כחלק מהאוריינטציה המערבית יותר של מונגקה ח'אן, נהנתה הנצרות בחצרו ממעמד נכבד.

ב-1253 יצא הנזיר הפרנציסקני וילהלם מרוברוק (Guillaume de Rubrouck ), לחצרו של הח'אן המונגולי, מטעמו של מלך צרפת, \ הוא חש ששליחותו הקדושה היא להביא מזור לשבויים האירופאים שבידי המונגולים ולגלות למונגולים את בשורת הנצרות האמתית, שתחליף את המינות הנסטוריאנית הטבועה בהם. הוא יצא לדרכו מעכו, בראשית 1253, בלוויית הנזיר הפרנציסקני ברתולומיאו מקרמונה ומזכיר מלכותי, שנשא עמו מתנות לח'אן. אל המשלחת הצטרף מדריך סורי כמתורגמן. באותו קיץ הגיע למחנהו של באטו ח'אן. פגישתו עם שליט אורדת הזהב, באמצע ספטמבר 1253, היתה מפגש ראשון, פנים אל פנים, בין בן אירופה לבין הח'אן המונגולי הגדול שהנהיג את הפלישה של 1241.  באטו ח'אן הפנה אותו למחנהו של הח'אן הגדול מנגקה, שם השתתף בחגיגות מרשימות לחג המולד. גם הוא נפגש עם אירופאים בחצר הח'אן, למשל צורף זהב מפריז.  וילהלם חש סלידה עמוקה כלפי הנוצרים האשורים, הארמנים והאורתודוכסים שפגש בחצר המונגולית, הואיל וכל מי שאינו קתולי, נחשב בעיניו לכופר. הוא נפגש עם הח'אן מנגקה, במאי 1254, לאחר שהמתין לו מספר חודשים ונקלע לוויכוחים תיאולוגיים עמו. ואחר כך לפולמוס עם חכם מוסלמי וחכם בודהיסטי.  הפולמוס הסתיים בשתייה והעיד על סובלנות מונגולית גדולה כלפי דתות שונות, בניגוד חריף לפטרונו של רובריק, שהיה עסוק באותה עת בלשרוף את כתבי התלמוד. יש להזכיר שבאותה תקופה (1255), התירה הכנסייה עינויים של אנשים, שנחשדו במינות. ב-15 באוגוסט חזר לטריפולי. מסעו של רובריק ארך שנתיים והשתרע על פני יותר מ-10,000 ק"מ. הוא נחשב לאד מגדולי הנוסעים בעולם וניתן להעמיד את מסעו בשורה אחת עם מסעותיהם של מרקו פולו ואבן בטוטא. לאחר ששב, הביא עמו דיווח על מסעו ותרם ליידע הגיאוגרפי האירופאי על אסיה תיכונה ועל המונגולים ומנהיגיהם. דיווחיו של וילהלם היו המפורטים ביותר שנכתבו בידי בני אירופה, על מונגוליה בימי הביניים. הוא היה בן אירופה הראשון שביקר בבירה קארקוראם וחזר בשלום.

בשנת 1264 השתלט קוּבּלַאי חַאן (Kublai Khan) נכדו של ג'ינגיס חאן על הממלכה המונגולית. לרשותו עמד הצבא הגדול ביותר בעולם.  באותו זמן הוא שלט בסין, טיבט, מנצ'וריה, קוריאה ומונגוליה המזרחית. אורדת הזהב שלטה בארצות הסלביות של מזרח אירופה וכן בשטחים נרחבים בצפון אסיה, באזור צפון קזחסטן וברוסיה של ימינו וסירבה להכיר בקובלאי כח'אן הגדול. צאצאיו של הולגו, שלטו במדינה האילח'אנית, מאפגניסטן ועד טורקיה. קובלאי ח'אן אולי לא התברך במיומנות הצבאית של סבו, אך נראה שעלה על כל אחד מבני משפחתו במיומנותו השכלית. בסופו של דבר הצליח לכבוש ולאחד את סין. קובלאי ח'אן היה מנהיג בעל יכולות רבות. הוא שילב טקטיקות צבאיות אכזריות בחוש דיפלומטי חד, והצליח לתמרן בין קבוצות לחץ שונות. בעזרת יועציו הצליח לאזן בין דרישת בני עמו המונגולים, צורכים של נתיניו הסיניים וציפיותיהם של הסוחרים התורכים והפרסיים.

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי של סין (בהכנה).

בדומה לסבו, עמד קובלאי ח'אן, על חשיבות הנהגתו של קוד משפטי ברור וחזק, שישמש עמוד התווך של המנהל האזרחי.  הוא הבטיח לבעלי האדמות זכות קניין, הפחית את המסיים, שיפר את הדרכים ואת התקשורת, כדי לזכות בתמיכה ציבורית רחבה עוד יותר, המעיטו בצורה משמעותית את מספר ההוצאות להורג.  כדי להקל על הסוחרים לנסוע ולסחור בבטחה ברחבי האימפריה, הרחיב קובלאי ח'אן, עד מאד את השימוש בכסף ניר. כשמרקו פולו הגיע למונגוליה, כבר פעלה השיטה במלוא התנופה. מרקו פולו מתאר כסף עשוי מקליפת תות בצורה שמוכרת לנו כיום כנייר, אך בתקופה זאת לא היתה מוכרת כלל באירופה. באמצעות הנייר העבירו המונגולים את היידע למערב אסיה ולאירופה. בצעד חדשני ומשמעותי, אפשר החוק המונגולי הכרזה על פשיטת רגל, אך שום סוחר לא היה רשאי להכריז על כך יתר מפעמיים, על פשיטת רגל, כדי להימנע מתשלום חובות. בפעם השלישית היו צפויים לעונש מוות. כמו כן הנהיג שיטת כתיב אחת, שתאפשר לכתוב את כול השפות המדוברות בעולם.

הסוחרים הוונציינים ניקולו ודודו מֶפֶאוֹ פולו, ניהלו את חברת היצוא המשפחתית בקונסטנטינופול (איסטנבול של היום), שהיתה אז תחת שלטון וונציה. ב-1261, כאשר השלטון בעיר חזר לידי השליטים הביזנטיים לבית פלאולוגיס, הפכה קונסטנטינופוליס לעוינת עבור הוונציאנים, והאחים החליטו לחפש את מזלם במקום אחר. הם המירו את סחורותיהם בשק של תכשיטים והפליגו אל מעבר לים השחור, בתקווה למכור את האבנים ברווח נאה. שרשרת של מפגשים בני מזל הביאה אותם אל בייג'ין (שנקראה אז שאנג-דה), אל חצרו של קובלאי ח'אן, הקיסר הגדול של שושלת יואן, נכדו של המצביא הידוע לשמצה, ג'ינגיס ח'אן, שעסק באותה עת במסעו הגדול לכיבושה של סין. הם היו בין ראשוני הסוחרים הנוצרים שחדרו לסין. בני משפחת פולו היו עבורו זרים שיכלו לתרום מבט מושכל מהחוץ וכנראה משום כך צירף אותם לפמלייתו.

בדרכם חזרה מאסיה הגיעו לעכו, בירתה של ממלכת ירושלים הצלבנית, שם נשארו כשנתיים עד לחזרתם לוונציה מסעם ארך שבע שנים. הם חזרו לאירופה ב-1269 או 1270 ובידיהם דרכונים מוזהבים, המציג אותם כשגריריו של הח'אן, דבר שהקנה להם מעבר בטוח ממקום למקום. הם נשאו עמם גם בקשה של  הח'אן מן האפיפיור, לשלוח אליו מאה נוצרים בעלי ידע במקצועות שונים, כדי שיחליפו ידע עם יועציו האישיים. לאחר ששהו בוונציה כמעט שנתיים, מצפים בקוצר רוח למינויו של אפיפיור חדש, התייאשו והחליטו לצאת ב-1271 למסע חדש אל המזרח, והפעם עם מרקו הצעיר. אחרי שחנו בעכו שבצפון ארץ ישראל, המשיכו משם לארזרום (Erzerum) שבמזרח תורכיה של היום, משם המשיכו לטבריז שבצפון אירן. לאחר מכן הגיעו למיצרי הורמוז[7] שבמפרץ הפרסי, אך בשל מצבן הרעוע של הספינות, החליטו להימנע ממסע ימי[8]. הם פנו ביבשה צפונה, חצו את פרס ואת ארמניה. הם המשיכו בדרכי יבשה קשות תנועה לאזור בו שוכנת אפגניסטן הנוכחית. מכאן ואילך נעו במרחבים בלתי מוכרים לבני אירופה  לחלוטין. ככול הנראה החליפו את סוסיהם בגמלים דו דבשתיים שהתאימו יותר לתנאים הקשים. מגג העולם גלשו לעולם שונה, לא רק גיאוגרפית, אלא בעיקר תרבותית. לא עוד נצרות ואיסלם, אלא דתות חדשות. הם חצו את צפון טיבט, הקיפו את מדבר טאקלמקאן היבש והקר, ביקרו בערים המשגשגות בנאות המדבר ירקנד וחוטאן  וחצו את מדבר גובי,. הם המשיכו על נתיבה המרכזי של דרך המשי, לכיוון סין, עד שהגיעו לקסאנדו (שאנגדו בסינית) , ששימשה אז כבירת הקיץ של שושלת יואן. מרקו פולו מתאר את ארמונו המפואר של קובלאי ח'אן ואת חיות הבר המאולפות ששוטטו בגנו. עם הגיעם לחצרו של הח'אן, בשנת 1275, היה מרקו פולו כבן 21. הוא הגיש לקיסר את כלי השמן הקדוש שהביאו מירושלים ואת מכתבו של האפיפיור וכנראה שרכש מיד את אמונות של הח'אן. הספר שכתב כמה שנים לאחר שובו, בשיתוף עם מחבר הרומנסות האיטלקי רוסטיקלו דה פיזה (Rustichello da Pisa), היה אחד הספרים הפופולריים באירופה של שלהי ימי הביניים.

ח'אנבליק מתוארת כעיר מוארת, גדולה עשרת מונים מרומא, מוקפת חומה ועתירת פגודות ענקיות.  מרקו פולו התרשם מהיעילות שבסין ובעיקר ממערך פרשי הדואר, שהעבירו מסרים דחופים בשיטה של "מרוצי שליחים". השהייה בסין, ארכה 17 שנים שבמהלכן היה איש אמונו של קובלאי ח'אן. במהלך השנים האלו יצר פולו יחסי קרבה חמים מאד עם המונגולים. עובדה זו לא יכולה להסביר כמה תהיות שעלו מיד עם שובו, כמו למשל, איך ייתכן שלא למד לדבר סינית, או מדוע לא הזכיר בספרו מנהגים סיניים מסורתיים, כשתיית תה או קשירת כפות רגליהן של נשים.

ההיסטוריון ג'ון לארנר (John Larner), שפרסם בשנת 2000 ספר מחקרי חשוב על מרקו פולו, טוען שייחודו של פולו לא טמון בעצם מסעו. היו נוסעים וסוחרים אירופאים שעשו מסעות לא פחות מסעירים ממנו. חשיבותו של הנוסע האיטלקי טמונה בכך שתיעד את מסעו בספר[9]. חיבורו: "ספרו של מרקו פולו, אזרח וונציה, שבו מתוארים פלאי העולם" נחשב כאחד האירועים החשובים בתולדות התגליות הגיאוגרפיות. בספר מובאים נתונים גיאוגרפים ואתנוגראפיים מדויקים על אסיה המרכזית, המזרחית והדרום-מזרחית. יש לזכור כי האירופאים בני המאה ה-13, ידעו אך מעט מאד על שאר העולם. כך למשל, מפת העולם ששרטט הגיאוגרף הערבי אל אידריסי, שתיאר באופן מדויק למדי את הים התיכון, מציג תמונה מאד עמומה ומעוותת של האוקיינוס ההודי. אנשים שמעו שמועות על מוצרים נחשקים מאד, כמו אבנים יקרות, בדי משי ותבלינים, אך לא היה להם מידע מהימן על המקומות הללו. עשרים וחמש שנים קודם לכן, תיאר ג'ובאני קרפיני את מונגוליה כ"ארץ עלובה" מכפי שניתן לתאר במילים", אך צייר במונחים מאיימים את צבאה. עתה צייר מרקו פולו, תמונה של אימפריה חזקה ומאורגנת, שהישגיה מעוררים השתאות. אחת הסיבות לסירובם של הבריות להאמין לסיפוריו היה ניסיונם המר מהכיבוש המונגולי שנותר טרי בזיכרון ההיסטורי והכירו את תיאורי הנזירים הנוסעים קרפיני ווילהלם איש ריבריק שתיארו כמה עלובה היא קראקוראם בירת המונגולים. המחשבה שיושב בארץ קתאי (סין) ח'אן גדול, אציל ונבון, לא נתפשה כאפשרית בכלל.

ספר המסעות של פולו, שימש כמקור יידע עיקרי לאנשי אירופה, על המזרח שהיה אז מאד מאד רחוק. לאחר שקראו אותו אנשי גנואה, וונציה, פיזה ובהמשך גם במקומות נוספים באירופה, הבינו הקוראים, שיש מעצמות מפותחות גם מחוץ לאירופה ושקיימת תרבות עשירה גם במחוזות מרוחקים. בעזרת ספרו של פולו אפשר להבין איך חיו, נסעו, סחרו ואפילו הרגישו לפני כמעט שמונה מאות שנים.

ראו בהרחבה, באתר זה: מרקו פולו

במקביל לשליחים האירופאים שנשלחו מזרחה, על ידי האפיפיורים ומלכי אירופה, כדי לפגוש את המונגולים, היו שליחים שיצאו מערבה, מטעם המונגולים, לביקור ולריגול באירופה. רבן בר צומא (Rabban Bar Sauma) היה נזיר נסטוריאני ממוצא אויגורי, שנולד באזור בייג'ינג  (Zhongdu) שבסין. הוא החליט להגשים חלום ולעלות לעיר הקודש ירושלים. הוא לקח אתו למסע את תלמידו רבן מרקוס (Rabban Markos)[10].  הוא גמא מרחק של  יותר מ-10,000 ק"מ, בדרך עקיפין יבשתית, מהבירה המונגולית , עד למערב אירופה. בדרכם עברו דרך מדינת טנגוט  ( Tangut), חוטן (Khotan) , וקשגר (Kashgar) – שלושתם במערב סין של ימינו –  תרז  (Taraz)  – כיום בעמק הסיר דאריה שבקזחסטן.  הוא המשיך לחורסאן ((Khorasan משם למרגה  ((Maragha  כיום באפגניסטן ולמוסול שבעירק. הוא הגיע לעיר הארמנית אני (Ani ) – כיום במזרח טורקיה – שהייתה אז תחת שלטון ממלכת גאורגיה. הם הוזהרו מפני המצב בסוריה, ושינו את מסלולם המתוכנן. לכן המשיכו אל פרס, שבאותה תקופה שלטה בה שושלת האילחאנים המונגולים, שם התקבלו בברכה בידי הפטריאך מר דנהא הראשון (Denha I), שהזמין את את בר צומא ומרקוס לחצרו של השליט האילחאני אבקה ח'אן (Abaqa Khan). במהלך הביקור רבן מרקוס הוכרז כבישוף של הכנסיה הנסטוריאנית. הפטריאך תכנן להחזיר אותם כשליחים חזרה לסין, אולם סכסוך צבאי בדרך מנע מהם את החזרה והם נותרו בבגדאד, שתחת שלטון האילח'אנים. ארגון ח'אן (Arghun Khan), בנו ויורשו של אבק'ה ח'אן, רצה ליצור ברית עם מדינות אירופה הנוצרית, נגד הממלוכים של מצרים. בר צומא נשלח לאירופה להיפגש עם האפיפיור ועם שליטים אירופיים נוספים. בשנת 1287 יצא עם משלחת גדולה שכללה את תומאס דה אנפוסי (Thomas de Anfusis) -בנקאי מגנואה, ומתורגמן איטלקי בשם אוגטו (Uguetus or Ugeto ,Ughetto)). בר צומא עצמו לא ידע שפות אירופיות כלל. הוא עבר דרך אימפריית טרפיזונד (כיום טרפזון) הביזנטית, או דרך האימפריה הסלג'וקית של רום לסימיסו ( Bay of Sorrento ) שלשפת הים השחור (כיום סמסון שבטורקיה). משם שטו לקונסטנטינופול. הם נפגשו עם הקיסר הביזנטי אנדרוניקוס השני פליאולוגוס והתלהבו מאד מכנסיית הגיה סופיה.  משם הפליגו לסיציליה שם חזו בהתפרצות הר הגעש אתנה ב-18 ליוני 1287. ב-24 ליוני הם חזו בקרב ימי במפרץ סורנטו בין שארל השני מלך נאפולי לחיימה השני מאראגון מלך סיציליה- קרב שהיה חלק ממלחמת "הערבית הסיציליאנית" (Sicilian Vespers). משם המשיכו לרומא, אך החמיצו  מפגש עם האפיפיור הונוריוס הרביעי (Honorius IV) שמת זה מכבר. במקום הם נפגשו עם הקרדינלים שלו. משם המשיכו דרך טוקסנה לגנואה, בה העבירו את חורף 1287-8. משם נסעו לפריז. בפריז בר צומא נפגש עם המלך פיליפ הרביעי "היפה", שקיבל בחיוב את המשלחת המונגולית והעניק לה מתנות רבות. הוא אף צרף למשלחת את האציל גובר דה אולוויל ( Gobert de Helleville), כדי שיצטרף אליהם במסעם חזרה. בגסקוניה, שבדרום צרפת, אז תחת שלטון אנגליה, פגש בר צומא את אדוארד הראשון מלך אנגליה (ככל הנראה בבורדו), אדוארד קבל את המשלחת בצורה מכובדת, אך לא נענה לבקשתם לסיוע צבאי, בגלל מלחמותיו נגד הסקוטים והוולשים. צומא חזר לבגדד בשנת 1288 נושא עמו במתנות ומסרים רבים משליטי אירופה. בניגוד לשליחים מונגוליים קודמים, שדבר ביקורם נשמר בסוד, התקבל בר צומא בגלוי בחצרותיהם של מלכי אירופה.

רבן בר צומא, שהיה רגיל לחופש הדתי שהיה נהוג ברחבי האימפריה מונגולית, הופתע לגלות, עם בואו לאירופה, כי רק קיומה של דת אחת מותר בה. הוא נדהם במיוחד מן העובדה שמנהיגים הדתיים מחזיקים בידים הכוח פוליטי כה רב על ארצות שלמות.  על אף קבלת הפנים הלבבית שזכה לה ברחבי אירופה, לא צלחה משימתו של רבן בר צומא, יותר ממשימתם של השליחים שלא זכו להכרה. הוא לא הצליח לכרות ברית עם אף אחד ממלכי אירופה. הישגו היחידי היה התחייבות מטעם האפיפיור לשלוח מורים לחצר המונגולית, כפי שקובלאי חאן ביקש כמה פעמים בעבר[11]. נסיעתו של רבן בר צומא ובמיוחד העובדה שהגיש  במו ידיו את הלחם הקדוש למלך אנגליה וקיבל את לחם הקודש מידיו של האפיפיור בכבודו ובעצמו, מלמדות עד כמה הספיקו המונגולים לשנות את העולם בחמישים השנים שחלפו מאז פלש צבאם לאירופה. הציוויליזציות שהיו בעבר עולמות נפרדים, כמעט בלתי ידועות זו לזו, הפכו חלק ממערכות בין יבשתית של תקשורת, סחר, טכנולוגיה ופוליטיקה. במקום לשלוח לוחמים רכובים על גבי סוסים ומכונות מצור מחריבות חומות, שיגרו המונגולים נזירים, מלומדים ושגרירים. ימי הכיבושים המונגולים חלפו, אך עידן השלום המונגולי רק החל.  בפעם הראשונה בדברי ימי עולם, לא היו אסיה המערבית וסין, רוסיה וטיבט מופרדות במדבריות שלא יצלחו למאום, או בארצות חדורות איבה הדדית, או במלחמות שמקורן בסכסוך בין שבטי או שודדים. שוטרים מונגוליים השגיחו על דרכי התקשורת ופקידים מונגולים רשמו בכל תחנת דואר את מועד בואן של השיירות  וצאתן. אוי לו למשנה למלך, בכל ארץ שהיא, ששיירה אבדה בתחומיו. אחד הכרוניקנים בן הזמן תיאר את המצב בלשון נמלצת: "נערה הנושאת על ראשה ככר זהב, יכולה היתה לטייל בבטחה בכול רחבי הממלכה"[12].

המונגולים קיימו דרכי סחר ברחבי האימפריה המונגולים מתחו גשרים, חצבו נתיבים בסלעים, הכשירו מיצרים למעבר . ודאגו לאספקת ציוד לתחנות, שהוקמו במרחק של שלושים עד ארבעים וחמישה ק"מ זו מזו. התחנות בהן ניתן היה לשכור בהמות רכיבה ומדריכי שיירות. מרקו פולו ששהה בחצר המונגולית, בשנים שבר צומא עשה במשימותיו באירופה, מתאר בהתלהבות, כנראה בהגזמה, את התחנות הללו, לא רק כ"יפהפיות" אלא כמצוידות ב"יריעות משי ובכול התפנוקים האחרים הראויים למשכן מלכים"[13]. הוקמו למעלה מ-1000 תחנות כאילו ובהן למעלה מ300,000 סוסים. לרשות רציו של הח'אן עמדו תחנות משנה שהיו נכונות לשמש אותו יומם ולילה.

כדי לעודד את הסחר בדרכים אלה, חילקו השלטונות המונגולים, מסמך שהיה מעין שילוב מוקדם של דרכון וכרטיס אשראי. ה"פאיזה" המונגולית היתה לוחית עשויה זהב, כסף או עץ, גדולה מכף יד, שנענדה סביב הצוואר או הוצמדה לבגד. על פי סוג המתכת והסמל שהוטבע על ה"כרטיס" – טיגריס או בז, יכלו גם אילו שאינם יודעי קרוא וכתוב, לעמוד על דרגת חשיבותו של הנוסע. הפאיזה אפשרה לבעליה לנסוע בכל רחבי האימפריה ולהיות בטוח כי יזכה להגנה, לקורת גג, להובלה ולפטור ממסים או מחובות מקומיים. לקובלאי היו משקים חקלאיים בפרס ובעירק וכן עדרי גמלים, סוסים, כבשים ועזים. צבא של פקידים חצה את כל רחבי האימפריה, כדי לבדוק את מצב הסחורות במקום אחד וכדי לחשב את הכספים במקום אחר. המונגולים בפרס סיפקו לקרוביהם בסין תבלינים, פלדה, תכשיטים, פנינים ואריגים. החצר המונגולית בסין שיגרה לפרס כלי חרסינה ותרופות.  קובלאי חאן ייבא מתרגמים ורופאים מפרס וכן כ-10,000 חיילים רוסים, בהם השתמש לישוב האדמות שמצפון לבירה באמצעות רשת הסחר שהלכה והתרחבה, היה אפשר לשלוח הודעות, אנשים וסחורות, בידי פרשים, או בשיירות גמלים, ממונגוליה לווייטנאם, או מקוריאה לפרס. במהלך המסעות הצבאיים השקיעו נציגי השלטון המונגולי מאמץ באיתור מפות, אטלסים וחיבורים גיאוגרפיים אחרים במחנות או בערים של האויב. בתקופת שלטונו של קובלאי ח'אן, מיזגו המלומדים את הידע של הערבים, הסינים, והיוונים ויצרו את הקרטוגרפיה המתקדמת ביותר, שנודעה עד אז[14]. בהשפעת הגיאוגרפים הערביים, שהובאו על ידי קובלאי ח'אן, ובמיוחד ג'מאל א-דין, יצרו אומנים בשנת 1267,  אטלסי מפות מיוחדים עבור קובלאי ח'אן, שתיארו את אירופה, את אפריקה וכן את אסיה ואיי האוקיינוס השקט. הפלישות הכושלות ליפן ולג'אווה לימדו את המונגולים לקח חשוב בעניין בניית ספינות. קובלאי ח'אן קיבל החלטה אסטרטגית חשובה, להעביר מזון ברחבי האימפריה שלו, באמצעות כלי שיט.  מרקו פולו, שהפליג מסין לפרס בדרכו הביתה, תיאר את הספינות המונגולית כמפרשיות ארבע תורניות גדולות, שבהן עד שלוש מאות אנשי צוות ועד ששים תאי מגורים לסוחרים. הנוסע הערבי  מסר כי כמה מהספינות נשאו אפילו צמחים שגודלו במכלי עץ וסיפקו לסוחרים מזון טרי.

ראו באתר זה: אבן בטוטא

המונגולים שיפרו את השימוש במצפן לצורכי ניווט ולמדו לשרטט מפות ימיות מדויקות יותר. הסינים היו הראשונים שגילו את המגנט. מזה התפתח המגנט, שבלעדיו קשה לתאר את חציית האוקיינוס האטלנטי ואת המסעות האיבריים לגילוי העולם החדש.  הדרך מנמל זייתון בצפון סין, להורמוז שבמפרש הפרסי, הפכה לדרך הים הראשית בין המזרח הרחוק למזרח התיכון. המונגולים הרחיבו את הסחר מעבר לתחום שליטתם הפוליטית ועודדו כמה מהווסלים שלהם, בעיקר את תושבי דרום סין, להגר ולהקים תחנות סחר בנמלים זרים. אלפי סינים עזבו את בתיהם והתיישבו במקומות חדשים: וייטנאם, קמבודיה, חצי האי המלאי, בורניאו, ג'אווה וסומטרה. כדי להגיע בדרך ישירה יותר אל השווקים האירופאים, עודדו המונגולים זרים מבחוץ, להקים עמדות סחר בשולי האימפריה, לחופי הים השחור. עוד בימי צ'ינגס חאן בשנת 1226 אפשרו המונגולים לסוחרים מגנואה, להקים עמדת סחר בנמל קאפה (Caffa) שבחצי האי קרים.

שני נתיבי שיירות בין יבשתיים – האחד על פני מונגוליה ואורדת הזהב והאחר על פני טורקסטן ואירן – קשרו את מזרח אסיה עם המערב והסתיימו בנמלים וונצינים או גנואזים בחופי הים השחור. בשנת  1340 נכתב ספרו של  הסוחר הפלורנטיני פראנצ'סקו באלדוצ'י פיגולוטי (Francesco Balducci Pegolotti): הפרקטיקה של המסחר  La Practica de la  Mercatura. שהיה ביסודו מורה דרך לסין.  בו הצהיר, כי הדרכים אל קתאי המונגולית "בטחות לחלוטין, בים ובלילה"[15]. הוא מייעץ לנוסעים בדרך לצמח את זקנם, לקחת מתורגמנים ולשלם להם בעין יפה לקחת נשים מקומיות כ"סוכנות בית" בטאנה, המקום בו משתפך הדון לים אזוב. שכן אשה משם "מדברת קומאנית, והיא תיטיב לדאוג לצרכייך". מומלץ שם לסוחרים לנסוע מגנואה או וונציה לקתאי (סין), עם גלילי בד, אותם יוכלו למכור ברווח גדול באורגנץ' (Urgench) – כיום באוזבקיסטן- שם ייקנו מטילי כסף ויימכרו אותם בסין, שם יקבלו כסף נייר ותמורתו ייקנו סחורות רבות. שוב ושוב הוא מדגיש את העובדה הלא תאמן "בכסף נייר תוכלו לקנות משי וסחורות אחרות כחפצכם, וכל איש, בכול רחבי הארץ יקבלנו; אינכם צריכים לשלם בעד הסחורות הנרכשות על ידכם במחירים מופקעים, בשל התשלום בכסף נייר".  הוא מוסיף ומדגיש כי הדרך לנמל הגנואזי טאנה שבים אזוב אל קתאי, בטוחה לחלוטין יומם ולילה". אכן, בכול אתר שלט ה"פקס מונגוליקה".  כדי לעודד את הסחר, המציאו המונגולים את פוליסת הביטוח. סוחר שיכולה הי להוכיח כי נשדד בדרך, היה מקבל חזרה תמורה לאוצרותיו הגזולים.

לצד נתיבי הסחר היבשתיים, התפתח הנתיב הימי למזרח הרחוק. שיירות ארוכות הגיעו למיצר הורמוז, ממנו הפליגו באניות להודו, ולדרום סין. שרשרת ארוכה של שיירות הובילה סחורות  ממיצרי הורמוז אל הים השחור ואל נמלי הים התיכון. ניתן היה לקנות משי סיני באירופה, במחירים שיכלו להתחרות עם אלו של תוצרת הארץ וייצרני המשי למדו את הדגמים הסינים וחיקו אותם. האירופאים למדו להכיר את מאכלי המזרח הרחוק ולמדו להכינם בעצמם. יש טענה שמקור המקרוני האיטלקי, בסין. כלי החרס המיוצרים במזרח התקבלו באירופה והשימוש בחשבוניה הסינית רווח עד היום ברוסיה כולה. משחקי קלפים היו נהוגים בסין עוד בשנת 1120 והקלפים הצבעוניים האירופאים הראשונים, היו דומים מאד לקפלים הסיניים במידותיהם.

המערב למד להשתמש בתבלינים  כמו פלפל שחור, זנגוויל ובשמים שונים. פנינים ואבני חן מהודו, נמכרו בשווקי אירופה. אכן, סחורות מהמזרח הרחוק הגיעו לאירופה קודם לכן, אבל בכמות קטנה בהרבה ודרך מצרים, שם ניצלו סוחריה את המונופול שיהיה להם וספסרו במחירים. הם גבו כ-300 אחוזי רווח על הסחורות ונהגו בגסות בסוחרים הנוצריים. עתה פתחו האילח'אנים המונגולים את השוק הפרסי. קהיר ובגדד התחלפו בטבריז, כמרכז לסחר הבינלאומי הסוחרים, ללא הבדלי גזע ודת, זכו להגנה ולתעודות מעבר חופשי בפרס. מאיראן הגיעו כלי נשק, שטיחים ומוצרי עור. ב-1315 ערכו סוכני הבנק הגנואזי של ויואלדי (Vivaldi), מסע להודו ומקץ חמש שנים נוסדו בתי חלפנות גנואזים לאורך חוף מלאבאר, לשם הגיעו הספינות הסיניות. עד היום ניתן לראות בקוצ'ין שבקראלה, בדרום מערב הודו, את רשתות הדיג המפורסמות שאפיינו את תקופתו של קובלאי ח'אן.  במקביל, התמשך נתיב השיירות הצפוני, מסין, דרך ארצות אורדת הזהב, אל המושבות האיטלקיות שבחצי האי קרים.. למזרח היה הרבה יותר להציע למכירה במערב, ממה שרצה לקנות ממנו. ובכל זאת, בגדים ממילנו היו מבוקשים באסיה; עבודות צורות אירופאיות, בעיקר איטלקיות, נקנו בכסף רב, כלי הזכוכית של ונציה היו מאד פופולריים במזרח והאלמוגים היו סחורה מבוקשת בסין. פסלי בודהה בסגנון הודי, ספרות הודיות ושיטות אסטרונומיות מעולם האיסלם, הגיעו לסין. לעירוב התרבויות היתה השפעת גומלין ניתן לזהות השפעה של מערב אסיה על יצירות ברונזה וקרמיקה סיניות מחיצות ביזנטיות יוצאו לסין ושם העניקו תנופה לאמנות חדשה[16]. יתכן שאפשר להסביר את עלייתה של סיינה, למרות נתוניה הגיאוגרפיים הלא מבטיחים במיוחד, בתפקיד שמלאה בסחר המונגולי.

בזכות הדחיפה שהעניקו המונגולים לסחר העולמי, הפכו אריגים חדשים ומגוונים, ממוצרים מקומיים, לסחורות בינלאומיות. מקורותיהם של אריגים אלה ניכרים עד היום באטימולוגיה של שמותיהם. בד חלק ומבריק במיוחד של משי, נודע במערב בשם "סאטין", שם שמקורו בנמל המונגולי זייתון, שממנו הפליג מרקו פולו עם שובו לאירופה. בניגוד לרומאים, הבריטים, ההולנדים והספרדים, המונגולים לא טבעו חותם כה מובהק על העולם שכבשו. הם לא הביאו עמם סגנון אדריכלי מובהק, לא בקשו לכפות את שפתם או דתם על העמים שכבשו. גם לא כפו על נתיניהם להכניס שינוי קיצוני באורח חייהם.  גם בתקופת השלום המונגולי, יישמו המונגולים את העקרונות הנוודיים של החברה שלהם. הצבאות המונגוליים אספו מתרגמים, וספרים, רופאים, אסטרונומים ומתמטיקאים  וחילקו אותם בין המשפחות, לפי אותו מפתח שבו חילקו מוזיקאים, טבחים, צורפים, אקרובטים וציירים. בניגוד לאימפריות המסורתיות, שצברו את העושר בעיר אחת, כמו בבל או רומא, לאימפריה המונגולית מעולם לא היתה עיר אחת מרכזית ובתוך האימפריה נעו סחורות ואנשים ללא הרף ממקום למקום.

בשנת 1261 הקים קובלאי ח'אן את המשרד לעידוד החקלאות ברחבי האימפריה. כך למשל הם טיפלו בבעיות הסחף של פרס, הביאו עמם זרעים מסין, נבטים ונצרים, אותם נטעו בתחנות חקלאיות חדשות, כדי לסגלם לאקלים ולקרקע של המזרח התיכון. הם הביאו זנים חדשים של אורז ודוחן וכן עצי פרי וירקות שורש.  הם שקדו על יבוא והרכבה של זנים חדשים, עד שבכול אזור גדלו עתה סוגים רבים יותר. הם העבירו גידולים חדשים מסין למזרח התיכון להיפך: אפונים, ענבים, עדשים, אגוזים, לפת, מלונים וירקות שונים. המשי המשיך אמנם לשמור על ערכו בסין ומחוצה לה, אך המונגולים גילו את חשיבות הכותנה והפיצו אתה במקומות רבים, כמו כן תכננו שיטות לגידול כותנה באזורים צפוניים וטיפחו טכניקות משופרות לאריגה ולייצור בדים.  כל חידוש בתחום אחד, עודד חידושים בתחומים שונים. גידולים חדשים הצריכו סגנונות חדשים של חריש, נטיעה, השקיה, גיזום, גידור, קציר, קטיף, דיש, טחינה, שינוע, שימור, חליטה, זיקוק בישול.

גם התרבות נעשתה ניידת בזכות המונגולים. כדי להשתמש ברבים מהמוצרים החדשים, לא היה די בהחלפת סחורות, אלא נדרשה העברת מערכת שלמה של ידע. החצר המונגולית יבאה רופאים ערבים לסין ורופאים סיניים יצאו למזרח התיכון. התברר כי הסינים בקיאים במיוחד בפרמקולוגיה ובאקופונקטורה וחימום נקודות בגוף בעזרת מוקסה. לרשות הרופאים המוסלמים עמד ידע נרחב התחום הכירורגי. כד לעודד חילופי ידע בקנה מדה גדול, הקימו המונגולים בסין בתי חולים ומרכזי הכשרה, שבהם שירתו רופאים מהודו ומהמזרח הרחוק, לצד מרפאים סיניים. קובלאי חאן הקים מחלקה לחקר הרפואה המערבית, בראשות מלומד נוצרי. בפרס הכבושה בידי המונגולים, פרסם בשנת 1313, רשיד א-דין, את הספר הראשון הידוע מחוץ לסין, אודת הרפואה הסינית. בקרב המוסלמים במזרח התיכון ובהודו התקבל יפה הנוהג הסיני של אבחון באמצעות הדופק. בשיטה כזו יכלו הרופאים לטפל גם בנשים, מבלי לפגוע בכובד המשפחה. רשיד אל-דין.  זכור כיום בעיקר כהיסטוריון שחיבורו "ג׳אמע אל-תואריח׳" (בפרסית: ״אוסף ההיסטוריות״), נחשב לספר ההיסטוריה העולמית הראשונה בעולם האיסלם.  היה איש אשכולות שסיפק גם כמה חיבורים תאולוגיים ומדעיים חשובים, בהם התרגום הראשון לפרסית של ספרות רפואה סינית, עליו ניצח. בזכות עבודות אלו הפך הווזיר לאחד המתווכים המרכזיים שאפשרו את מעבר הידע והחילופים התרבותיים בין מזרח למערב, בין סין לעולם האיסלם.

שנים ספורות לאחר איחוד סין תחת שלטונו, הקים קובלאי חאן, את האקדמיה למחקר לוח השנה ומשרד דפוס לייצור המוני של לוחות שנה ואלמנכים[17]. יש להזכיר שהסינים המציאו דפוס סדר כבר במאה ה-11. המונגולים השתמשו בדפוס כדי להעביר מסרים  של הפחדה. ככל ששטחי הכיבוש המונגוליים התרחבו והיו לאימפריה כבירה של מסחר, גדלה חשיבותו של לוח שנה שיוכל לתפקד היטב ולפעול על פי עקרונות אחידים בכל רחבי האימפריה. בכל מקום שכבשו, הקימו המונגולים מצפי כוכבים, שיוכלו למדד במדויק את תנועת כוכבי הלכת, הן לצרכים מעשיים והן לצרכים דתיים. הולגו ח'אן שלח למונגוליה, רבים מהאסטרונומים שנפלו בשבי המונגולים, בערים פרסיות וערביות, בין אלה היה ג'לאל א-דין, אחד האסטרונומים המבריקים של תקופתו. הערים של ממלכת חוארזם היו מרכזים מתמטיים חשובים במיוחד והמילה "אלגוריתם", למשל, נגזרה מהמילה "אל ח'ווראזם", כשם שהמילה "אלגברה" נגזרה משם ספרו של אל-חווארזמי (שהוקדש ל"אל-ג'אבר – אלוהים). המונגולים הביאו לסין את השימוש באפס, במספרים שליליים ובאלגברה. הם הפיצו בעולם את תורתו של אבן סינא[18] (מדיסינה). כך הגיעו לאירופה מחקריהם של איבן סהל (Ibn Sahl) ואיבן אל-היית'ם (המוכר במערב כ- Alhazen) [19], על ראשית מדע האופטיקה וחקר מדע האור ,בימי תור הזהב של האסלאם בימי הביניים. זהו ראשית היידע על עדשות, מהות האור, ותופעות אופטיות: הנפיצה, אור וצל, צבע האור בשקיעה, אשליית ההגדלה של השמש והירח הסמוכים לאופק, ליקוי  חמה, וקשת בענן. בלעדי ידע זה, קשה להעלות על הדעת, את התפתחות הפרספקטיבה שמאפיינת את הרנסאנס. חיבוריו של האחרון בתחומי האופטיקה השפיעו על מדענים מערביים רבים, כמו רוג'ר בייקון, ג'ון פיקהם, וויטלו ויוהאנס קפלר. חיבוריו החלוציים בתחום תורת המספרים, גאומטריה אנליטית, והחיבור בין האלגברה והגאומטריה, היו בעלי השפעה רבה על משנתו הגאומטרית של רנה דקארט ועל חישוביו של אייזק ניוטון. במגירות של לורנזו גיברטי (Lorenzo Ghiberti), שפיתח את הפרספקטיבה, מצאו כתבים של אל חאזן. המונגולים לקחו את אבק השריפה שהמציאו הסינים, כדי להבריח שדים ורוחות. המונגולים השתמשו בו בעיקר להפחדה, הוא הגיע לאירופה והוליד את התותחים שהפכו את החומות ללא עמידות.

אפשר להזכיר זה גם את המלומדים הערביים של ימי הביניים, שכתביהם הופצו ברחבי העולם בתקופת השלום המונגולי. כך כתביו של אל-ביירוני,  נחשב לאחד המלומדים המוסלמיים החשובים בתקופת ימי הביניים, מחקריו עסקו במגוון תחומים כגון: פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, ומדעי הטבע. בנוסף, הוא נודע כהיסטוריון, כרוניקאי, ובלשן. הוא שלט בפרסית, ערבית, סנסקריט, טורקית, יוונית, עברית, וארמית סורית. הוא הפך לפרשן החשוב ביותר לענייני המדע והתרבות ההודית, והיה למתווך בינה לבין העולם המוסלמי ובעקיפין גם לעולם המערבי. הוא הוכתר בתואר "מייסד לימודי הודו" וכן "האנתרופולוג הראשון". אל-בירוני כתב על מנהגים ואמונות של אומות שונות באופן אובייקטיבי. הוא קיבל את הכינוי "אל-אוסתאד'" ("המורה") על תיאורו יוצא הדופן של הודו בראשית המאה ה-11. כמו כן הוא תרם תרומה משמעותית למדעי כדור הארץ, ונודע כ "אבי הגאודזיה" על תרומתו החשובה לשדה המחקר הזה וכן לחקר הגאוגרפיה. דוגמא נוספת אל בתאני אל חראני, המוכר במערב כאלבתיניוס (Albatenius), שהיה הראשון לגלות כי נוסחת הזמן כפופה לשינוי במרוצת השנים וראשון להגיע בדייקנות לתיקון אורכה של שנת השמש.

בשנת 1269 הקים קובלאי ח'אן משרד דפוס שנועד להפיץ ברבים את החלטות השלטון ועודד את ההדפסה, גם בידי קבוצות שלא במסגרת שלטונית. לצד הפרסומים הממשלתיים היה אפשר למצוא בין החומרים המודפסים, גם ספרי דת, רומנים ספרותיים. חיש קל החלו מכבשי דפוס בכול האימפריה המונגולית, להדפיס חוברות חקלאיות, אלמנכים, כתבי קודש, קובצי חוקים, כתבים היסטוריים, מחקרים רפואיים, תיאוריות מתמטיות חדשות, פזמונים ושירים בשפות רבות ושונות. בתקופת השלום המונגולי, המיסיונרים קודמו בברכה ויכלו להטיף לתורותיהם באין מפריע. לסוחרים איטלקים, ברובם גנואזים, ניתנו רישיונות סחר ועד מהרה עשו עושר בסין[20].

בסבלנותם הדתית המוצהרת, בניסיונם ליצור אלפאבית אוניברסלי, בשמירה על תחנות הסחר, באהבת המשחק או בהדפסת אלמנכים, שטרות כסף או שרטוטים אסטרונומיים, הפגינו שליטי מונגוליה את גישתם האוניברסלית. הם היו מוכנים לאמץ ולשלב כל שיטה מוצלחת שפגשו בכיבושיהם. הכוח שניתן בידיהם, לפחות זמנית, אפשר להם להפיץ שיטות בינלאומיות חדשות בתחום הטכנולוגיה, החקלאות והידע שהחליפו את הדעות הקדומות של כל אחת מהציוויליזציות. בכך הם שברו את המונופול על המחשבה, שממנו נהנו האליטות המקומיות. אירופה לא נכבשה אמנם בידי המונגולים, אך מבחינות רבות קצרה את מיטב פירותיה של המערכת העולמית שהוקמה על ידיהם. האירופאים שתו בצמא את הידע החדש, אימצו בגדים חדשים, נפתחו למוסיקה חדשה, אכלו מאכלים חדשים ונהנו מרמת חיים שהלכה ועלתה במהירות כמעט מכול בחינה שהיא. בניגוד לתפישה האירופאית של מונגוליה, אותה למדו האירופאים מכרוניקנים כמו מאתיו פאריס (Matthew Paris) ותומס מספלאטו ( Thomas de Spalato) – סגן הבישוף של העיר הקרואטית, הנקראת כיום "ספליט –  שכתבו בשנת 1240 במלים קשות מאד על הפלישות המונגוליות[21], החלו המונגולים לייצג בעיני האירופאים, סחורות פאר ומותרות נדירים. המילה "טרטר" לא סימלה עוד אימה משולחת רסן. הסופרים האיטלקים דאנטה (Dante Alighieri) ובוקאצ'ו  (Giovanni Boccaccio) והסופר האנגלי צ'וסר (Geoffrey Chaucer), השתמשו בביטוי "Panni Tartarici", היינו, "אריג טארטארי", לתיאור האריג המשובח בעולם. כאשר המלך האנגלי אדוארד השלישי, הורה להכין 150 ביריות למסדר אבירי הבירית[22], הוא הדגיש עליהם להיות בצבע כחול טרטארי.

חידושים טכנולוגיים רבים הופיעו באירופה. הטכנולוגיה לשיפור כבשן ההיתוך הגיעה לאירופה מאסיה באמצעות נתיבי הסחר המונגוליים ואפשרה טמפרטורות גבוהות יותר, ששיפרו את איכות המתכת. נגרים השתמשו פחות ופחות בקרדומים להקצעת עץ ואימצו מכשירים מתמחים יותר לפעולות מסוימות., שהפכו את עבודתם למהירה ויעילה יותר. בנאים השתמשו בסוגים חדשים של עגורנים ומנופים. אירופה חותה התפשטות של גידולים חדשים, שהצריכו פחות עבודה: גזר, לפת, גרגר נחלים, כוסמת וגזר לבן, הפכו לחלק מקובל מהתזונה. הבישול שהעסיק הרבה עבודה השתפר בזכות מיכון שאפשר סיבוב קל של שיפוד הבשר. הכלים החדשים, המכונות והאמצעים המכנסיים?? עזרו לבנות כמעט כל דבר במהירות גבוהה יותר וברמה גבוהה יותר, כפי שבעבר, סייעה טכנולוגית הלחימה המשופרת של המונגולים, להרוס ולהחריב באמצעות הטכנולוגיה העדיפה של  תותחים וכוח האש. החרסינה הסינית, שמוכרת בצבעי הכחול לבן שלה, הובאה לאירופה על ידי המונגולים. את הקובלט, לייצור הצבע הכחול, הביאו מצפון אירן והוא חזר לשם, בכלי החרסינה.

החלפת הקלף בנייר, חייבה מיומנות רבה יותר של כל פועל, אך הרבה פחות שלבים. כך שהצריכה פחות אנרגיה וכוח עבודה. הידע החדש שהגיע לאירופה – מרשמי המסע של מרקו פולו ועד למצפה הכוכבים של אולוג בק (נכדו של טימור לנג) , הוכיחו לאירופאים, כי חלק גדול מהמידע שלהם אינו נכון. הדבר פתח אופקים חדשים וגילויים אינטלקטואליים. העקרונות המשותפים של האימפריה המונגולית  – כמו הנייר, עליונות המדינה על הכנסיה, חופש הדת, החסינות הדיפלומטית והחוק הבינלאומי, קיבלו חשיבות חדשה וחלחלו לאירופה. בשנת 1620 טען המדען האנגלי פרנסיס בייקון (Francis Bacon), כי הדפוס, אבק השריפה והמצפן, היו שלושת החידושים הטכנולוגיים ששינו את מראהו ומצבו של העולם כולו, תחילה בספרות, אחר כך בשדה הקרב ולבסוף בניווט[23]. יותר מהחידושים עמם, היו חשובים אינספור השינויים שנבעו מהם. בהכרה ברור של חשיבותם, כתב בייקון: "שום אימפריה, כת או כוכב, לא השפיעו ושינו את מעשי האדם, יותר מתגליות מכניות אלה" כול אלו הגיעו לעולם בתקופת האימפריה המונגולית.

המונגולים יצרו את הגלובליזציה הראשונה בעולם. המפגש של עמי הערבות עם יושבי הקבע, יצר עולם ללא גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים. המונגולים חיברו בין עמים ותרבויות. הם נהגו לשנע אנשים ממקום למקום, כך למשל שר  מונגולי בשם בולאד  (Chingsang Bolad), שנאלץ לעבור כשגריר לאילחנאת של איראן ואגב כך, מסר מידע רב ערך להיסטוריון הפרסי רשיד א- דין (Rashīd al-Dīn Ṭabīb) וכנראה שסייע לו לכתוב את ספרו "ההיסטוריה עולמית". בולאד הביא עמו לפרס, לפי המסורת, אלפי טבחים ואלפי ציירים. האוכל המונגולי-סיני לא נקלט באירן, אבל הציור השפיע מאד על הציור הפרסי ובעקבותיו גם על ההודי[24].במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-14, יצאו תשע משלחות של שגרירים מאירופה אל הח'אנים המונגולים ולא פחות מחמש עשרה משלחות באו אליהם. צירים מונגולים הגיעו לרומא, ברצלונה, ולנסיה, פריז ולונדון. טקסי קבלות הפנים ההדדיות של משלחות אלה הינם אותות ברורים של השפעת הגומלין.

יוני בארק כותב כי גם דתות כמו בודהיזם ואסלאם ניצלו את התנאים הייחודים שכוננה האימפריה והתפשטו לזירות חדשות. בעוד לבודהיזם הייתה נוכחות מוקדמת באיראן, הרי שעם התפשטות האיסלם למן המאה השביעית, הבודהיזם ומאמיניו כמעט שנעלמו מהמרחב האיראני-פרסי. כך למשל, אל-בירוני, המלומד המוסלמי בן המאה ה-11, התלונן כי לא מצא מאמינים בודהיסטים שיסבירו לו את עיקרי תורת הבודהא. הכיבוש המונגולי של איראן ועיראק במחצית המאה ה-13 והקמתם של מקדשים וקהילות בודהיסטיות במרחב דובר הפרסית בתמיכתם של השליטים המונגולים, אפשרו את המפגש המחודש בין העולם האיראני-מוסלמי לבין המאמינים הבודהיסטים. למפגש זה היו כמה תוצרים כמו אימוץ דפוסים אמנותיים חדשים בעולם הפרסי, אך גם התרחבות משמעותית של הידע על הבודהיזם בעולם האיסלם. תהליך מקביל התרחש גם באירופה בתקופה זו.

הפרנציסקנים קיימו את הקשרים ההדוקים של אירופה עם החצר המונגולית. משלחתו של פלאנו דה קרפיני, שהגיע למונגוליה בזמן הכתרתו של הח'אן גויק וויליאם מרובריק, שביקר במונגוליה בעת הכתרתו של מנגקה ח'אן, היו פרנסציקנים. במהרה קמה ארכיבישופות קתולית בבייג'ין וארכיבישופות בזייטון. נזירים פרנציסקנים היו השגרירים הראשונים לחצר שליט מונגולי והיה זה הנזיר והאלכימאי הפרנציסקני, ממוצא גרמני, ברתולד "השחור" (Berthold Der Schwarze), הקרוי גם ברטולד שוורץ, שאירופה ייחסה לו את תגלית אבק השריפה. יובל שנים אחרי מרקו פולו, הממלכה התיכונה לא היתה עוד אגדה[25].

האמנים בשרות מהסדר הפרנציסקני, נושאים וטכניקות מהאומנות הסינית והפרסית, שהובאו על יד המונגולים. ויתכן שמהמתנות שהביא רבן בר צומא עצמו. לציוריו של ג'וטו דה בונדונה  (Giotto di Bondone) ותלמידיו, גם אם מתארים סצנות מחייהם של ישוע ופרנציסקוס קדוש, הם העניקו לדמויות רבות עיצוב מונגולי או השתמשו בלבוש ובדים מונגוליים. כמעט בכל סצנה מחייו של פרנציסקוס הקדוש, מתוארים אריגים צבועים ומעוטרים, המגדירים את הסיפורים, או נכרכים תחתיהם בקפלים דימיוניים. ציורים מתארים את אריגי הברוקאד (שם איטלקי, המצאה סינית אריגה שנראית כמו רקמה), המפוארים שהיו חביבים על המונגולים ונשלחו כשי לאפיפיור ולמלכים. האמנים הציגו מגוון של ציורים נוצריים, דמויות של מונגולים, על תלבושתם האופיינית, כיסויי הראש שלהם והקשתות המונגוליות. בתמונת "הצליבה", גם היא של ג'וטו, ב- Cappella degli Scrovegni אשר בפדובה, נמצא ציור ובו, על קסדות של חיילים רומיים , נראים סימנים של כתב פאגס-פה ( (phags-pa הרבוע, שעוצב על פי הזמנתו של קובלאי ח'אן).

כך גם בציורו של ג'וטו "המדונה והילד" ((1320–1330), ברצועה העוטרת את ההינומה, מופיעים סימנים ערביים ומונגוליים. בכנסיית סן פרנסיצקו מאסיזי, מהשנים 1296-1300, מופיע ציור של סינט ג'רמה (Saint Jerome), קורא כתבים "פסאודו-מונגוליים עם אותיות פאגס – פא, כתובות מאוזן, במקום מאונך. בציור של ג'יובני דה ביונדו (Giovanni del Biondo,) , משנת 1370 לערך, המתאר את מות הקדושים של המרטיר סן סבסטיאן, נראה קשת מונגולי. בציור של סיימון מרטיני (Simone Martini), מ-1333, המתאר את הבשורה למרים, נראית נראים מריה והמלאך גבריאל, לבושים בבגדים מונגוליים. בציור של אמברוג'יו לורנזטי (Ambrogio Lorenzetti), "מות הקדושים של פרנציסקוס הקדוש", משנת 1330, נראה בין השומרים, חייל בעל תווי פנים מונגוליים.

כמו כן, ידוע ציור נהדר של דומניקו וונצינו (Domenico Veneziano), מהשנים 1439-1441, הנמצא בברלין, על ביקור שלושת המאגים, כשברקע נראים גמלי כפולי דבשת. דוגמא טובה היא ציור של ג'נטילה דה פבריאנו (Gentile da Fabriano) מ-1423, שנקרא אף הוא "הערצת המאגים" (Adorazione Degli Mag) הציור הוא כולו הדבקה של ברוקאדים – טכניקה של ציור מהמזרח. באסיזי, שם שכן המטה הראשי של המסדר הפרניציסקני, מוצאים עדות ברורה להשפעה סינית על הציורים. כך למשל, קומפוזיציה א-סימטרית, תנועה ערה ונוף שברקע. "במחזור הפרסקאות עטופים כל חייו של פרנציסקוס הקדוש במשי – כמעט בכול סצינה מתוארים אריגים צבועים ומעוטרים, המגדירים את הסיפורים, או נכרכים תחתיהם בקפלים דימיוניים"[26].

בפרסקו מאת סיימון מרטיני (Simone Martini),באגף הדרומי של קפלה סאן מרטינו  (San Martino) באסיזי, נראה סיני מזמר, לבוש בבגדי קודש. בציורים ניכרת השפעה אסייתית חזקה בתיאור הסלעים והעצים. האמנות האירופאית שהיתה שטוחה וחד ממשית לכול אורך ימי  הבינים, יצרה עתה סגנון חדש, שלא היה אירופאי מובהק ולא לגמרי אסייתי. היה זה סגנון שיש בו עומק, אור, בגדים וסוסים, שלימים יתפתחו לאמנות הרנסנס. באיור מפאדובה משנת 1306, המתאר את גלימתו של המושיע, מוצגת הגלימה כמונגולית בסגנונה ובסוג האריג ממנו היא עשויה. בנוסף לכך, שולי הזהב שלה מעוטרים באותיות מונגוליות. באותה כנסיה בפאדובה מוצגת המידה הרעה של חוסר הנאמנות כאשה, שראשה כובע מונגולי. נביאי המקרא תוארו כשבידין מגילות פתוחות ועליהם טקסטים בלתי קריאים בכתב המונגולי. הרמזים לכתיבה ולבגדים מחצרו של קובלאי חאן, חושפים קשר ברור בין אומנות הרנסנס האיטלקית לבין האימפריה המונגולית. במערה של סן בנדטו  (San Benedetto ) בסוביאקו, (Subiaco) נראה סוחר מונגולי. מלמד שאירופה של המאות ה -13 וה-14 הכירה היטב את המונגולים.

האופי והרעיונות של המונגולים מתגלה בעבודתו של איש הכנסייה הגרמני, ניקולאוס מקוסה (Nicholas of Cusa), שעבודתו משנת 1440, "על הבורות הנרכשת", נחשבת לראשית הרנסנס האירופאי. הוא הכיר את רעיונותיהם של הפרסים, הערבים והמונגולים ובשנת 1453 כתב מסה ארוכה בשם "על שלום האמונה", שבה מציג דיאלוגים דמיוניים בין נציגים של 17 עמים ודתות. המחבר מגלה ידע לא מבוטל בנוגע לאמונה הדתית המונגולית. ביקוריהם של שליחים מונגוליים, כמו רבן בר צומא, סיפקו לאירופאים ראיה שונה לחלוטין של המונגולים. הם החלו לראות באימפריה של קובלאי חאן חלופה מסקרנת לחברה שבה חיו. הדימויים הרומנטיים בספרות המונגולית, על עולם טוב בהרבה, באים לידי ביטוי ברור אצל ג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer) בשנת 1390. הסיפור הארוך ביותר ב"סיפורי קטרנברי", מתאר אגדה רומנטית ורבת דמיון על חיי צ'ינגס חאן.

בזכות המסעות המונגולים היתה באירופה קפיצה ביידע הגיאוגרפי, שבהמשך הורחב עלי ידי נוסעים כמרקו פולו. היתה גם קפיצה בידע ההיסטורי ובתקופתם נפוצו ספרי היסטוריה מאוירים. אבל החשוב ביותר הוא שתושבי אירופה גילו שבעולם מתקיימות ציוויליזציות מפותחות, שלא היו מוכרות להם . כדי שהפורטוגלים יצאו לגלות את העולם החדש, צריך היה לדעת שיש עולם חדש והדבר הושג, בין היתר על ידי המונגולים.

יש נטייה לראות את תולדות היבשת הארו-אסייתית כמאבק נצחי בין מזרח ומערב. על פניו, יש בכך צדק: המלחמה המיתית של יוון נגד טרויה, מלחמת פרס ביוון, מסעי המלחמה של אלכסנדר מוקדון, החל מקרב איסוס נגד דריווש והלאה מזרחה; דרק מאבקה של רומא בקרתגו ; ההתגוננות הנואשת של אירופה בפני אטילה ההוני, מסעי הצלב, הפלישה המונגולית . אולם במבט יותר בוחן, אפשר לראות שאת תולדות היבשת מאפיין יותר דווקא המאבק הנצחי של שני קצותיה, במזרח ובמערב, כנגד ארצות הנוודים שבמרכז, וריציה מוגדלת של מלחמת המזרע והישימון. כפי שהיטיב לתאר המשורר הפרסי פֿירדוסי, ביצירתו האפית "שאה נאמה" ("ספר המלכים"). הוא תיאר את תולדותיה של אסיה התיכונה, כמאבק מתמיד בין אנשי הערבות שנקראו בפיו "טוראן", לבין החקלאים שישבו בעמקי הנהרות, שכונו בפיו "איראן". עתה, בראשות צאצאי צ'ינגס ח'אן, היוותה אסיה התיכונה, בפעם הראשונה בתולדות היבשת הארואסייתית, קשר של ממש, בין מזרח למערב והביאה למגע בין תרבויות הקצה שלה. במשך עידן קצר בהיסטוריה, המזרח הרחוק והמערב הרחוק, הגיעו זה אל זה, בחנו זה את זה וקשרו קשרים כלכליים, דתיים, דיפלומטיים ומדעיים. תרבותה מזרח עוררה את אירופה והביאה אותה לתנופה תרבותית חדשה.

בשנות ה-30  של המאה ה-14 מוטטה את האימפריה המונגולית והעולם הגלובלי של אז, מגפת "הדבר השחור".  ההסבר המתקבל ביותר על הדעת, הוא שהמגפה פרצה בדרום סין, הלוחמים המונגולים נשאו אותה עמם כששבו צפונה. סין תפקדה כמרכז היצור של המערכת העולמית המונגולית ועם הסחורות שזרמו ממנה התקדמה גם המגיפה. זו היתה מגפת סחר. בדרכים המונגוליות ובשיירות, שהפכו את העולם של אירואסיה ליחידה אחת, נעו לא רק סחורות. הדרכים ותחנות המעבר שהקימו המונגולים למען הסוחרים, שמשו גם נקודות מעבר לפרעושים ולמחלות שהביאו. המגיפה הגיעה לבירת אורדת הזהב, סאראי שבמורד הוולגה, בשנת 1345. באותו זמן החל גאניגב (Janibeg), הח'אן הקיפצ'קי של אורדת הזהב, למצור על עיר הנמל קאפה (Kaffa). היתה זו תחנת סחר שהקימו סוחרים גנואזים, כדי לייצא עבדים רוסים למצרים. כאשר המגפה פרצה בצבא המונגולי ,נאלץ ג'אניבג, להסיר את המצור מעל קאפה ולסגת. אך המחלה כבר התפשטה מהמחנה המונגולי את הנמל הסמוך. על פי דיווח אירופאי אחד. השליך ג'אניבג את גופותיהם של קורבנות המגיפה, מעל החומות והמגיפה התפשטה בעיר. גם אם הסיפור הזה מפוקפק, המחלה הפכה והתפשטה, כאשר סוחרים ופליטים אחרים נמלטו מן הנמל בספינה, הם נשאו עמם את המחלה לקונסטנטינופול. ומשם התפשטה בנקל לקהיר שבמצרים ולמסינה שבאיטליה, הפעם בספינות, שהיו מדגרות אידיאליות. המגיפה לא רק בודדה את אירופה מהמזרח, אלא גם ניתקה את המונגולים בפרס וברוסיה מסין וממונגוליה. השליטים האילח'נים לא יכלו לקבל את חלקם ביבולה אדמות ובתי המלאכה, שהיו בבעלותם בסין. משפחת הזהב בסין לא קיבלה עוד את חלקה משטחי רוסיה ופרס. לנוכח הניתוק הזה קרסה כל מערכת הבעלות המשולבת. עם בוא המגפה קרס מרכז האימפריה ועמו קרסה כל המערכת המורכבת שנבנתה סביבו. קיומה של האימפריה היה תלוי בתנועה מהירה ומתמדת של אנשים, סחורות ומידע בכול רחבי שטחה. ובלא קשרים אלו, לא היה קיום לאימפריה.

הערות

[1] Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.2

[2] Arnold Joseph Toynbee, Constantine Porphyrogenitus and his world, Oxford University Press, 1973, p. 421

[3] Sinor Denis, "John of Plane Carpinis Return From The Mongols – New Light From Luxemburg", in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe. London, 1977, p.206

[4] Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, pp.52-55

[5] Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, pp.57-60

[6]Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.62

[7] מצר הורמוז מקשר בין מפרץ עומאן שבאוקיינוס ההודי לבין המפרץ הפרסי. בחופו הצפוני שוכנת איראן, ובחופו הדרומי איחוד האמירויות הערביות והמובלעת של צפון עומאן שבחצי האי מוסנדם.

שמו של המצר לקוח, על־פי דעה אחת, משמו של האל הפרסי "הורמוז", אהורה מאזדה (בפרסית, "האדון החכם"), שאותו החשיבו הפרסים בני הדת הזורואסטרית כאל הטוב, האחראי לבריאת העולם. על־פי דעה אחרת, שמו נגזר מהמילה הפרסית "הור־מוך" שמשמעה "דקל התמר".

[8] "ספינותיהם גרועות מאד; רבות מהן מתמלאות במים, משום שאינן מחוזקות במסמרי ברזל, אלא תפורות באמצעות חוטים שנטוו מקליפת קוקוס".

[9] John Larner, Marco Polo and the Discovery of the World, Yale University Press, 1999

[10] Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Rabban Bar Sauma" . Encyclopædia Britannica. 22 (11th ed.). Cambridge University Press. p. 767.

[11] THE MONKS OF KUBLAl KHAN, EMPEROR OF CHINA, OR ‘,THE HISTORY OF THE LIFE AND TRAVELS OF RABBAN SAWMA, ENVOY AND PLENIPOTENTIARY OF THE MONGOL KHANS TO THE KINGS OF EUROPE, AND MARKOS WHO AS MAR YAHBH-ALLAHA III BECAME PATRIARCH OF THE NESTORIAN CHURCH IN ASIA

TRANSLATED FROM THE SYRIAC, BY SIR E. A. WALLIS BUDGE, KT. M.A., LITT.D. (CAMBRIDGE), M.A., D.LITT. (OXFORD), D.LIT. (DURHAM), F.S.A, London, 1928

[12] מיכאל פרבדין, הכיבוש המונגולי, הוצאת מערכות, עמ' 265.

[13] Marco Polo, The Travels of Marco Polo, Trans. Teresa Waugh , Bew York, 1984, P 89

[14] Joseph Needham, Science and Civilization in China, Cambridge University Press., 1971

[15]  Francesco Balducci Pegolotti, Book of Descriptions of Countries and of Measures of Merchandise, Medieval Academy of America, 2012

[16] הכיבוש הגדול, עמ' 280-283

[17] אַלְמָנָךְ (אולי מערבית: المناخ. או ספר שנה, הוא כרונולוגיה או לוח שנה עם תוספת מידע בתחומים שונים. האלמנך מתאר בדרך כלל את המתרחש בתחום מסוים בתקופה קצובה וערוך בטבלאות. האלמנך כולל מראי מקומות, קטעי פרשנות וניתוחים סטטיסטיים בתחום אותו הוא סוקר בהרחבה. אלמנך יכול להכיל מידע אסטרונומי כמו זמני הזריחה והשקיעה של השמש או הירח, ליקוי חמה או ירח וכן זמני גאות ושפל, רשימות מסוגים שונים "קוי הזמן" בתחומים שונים ועוד

[18] אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן חסן אבן עלי אבן סינא . בלשונות אירופה אביסנה (Avicenna;‏ 980–1037), היה רופא, פילוסוף ומדען פרסי. ג'ורג' סרטון (מייסד ענף ההיסטוריה של המדעים, כינה אותו "המדען המפורסם ביותר של האסלאם ואחד המפורסמים ביותר בכל העמים, הזמנים והמקומות". אבן סינא הוא חיבר  450 ספרים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ו"הקאנון של הרפואה" (ידוע גם כ"הקאנון הגדול"). אבן סינא השתמש באידוי ליצירת שמנים אתריים ראשונים ולכן נחשב לחלוץ הארומתרפיה.

[19] אל-חסן בן אל-חסן בן אל-היית'ם אבו עלי (בלטינית: Alhacen או Alhazen – גלגול של שמו הפרטי, אלחסן, 965-1040 לספירה) היה מדען ואיש אשכולות מוסלמי ערבי. תרם רבות לחקר עקרונות האופטיקה, האנטומיה, האסטרונומיה, ההנדסה, המתמטיקה, הרוקחות, האופתלמולוגיה, הפילוסופיה, הפיזיקה, הפסיכולוגיה, התפיסה החזותית, ולחקר מדעי באופן כללי. איבן אל-היית'ם מכונה לעיתים "אל-בסרי" (על שם עיר מולדתו בצרה. הוא אף כונה בשם "תלמי השני", או "הפיזיקאי" של אירופה של ימי הביניים. אל-היית'ם נולד בבצרה, שהייתה אז חלק מפרס (כיום, עיראק) בסביבות שנת 965, והתגורר רוב חייו בקהיר, בה מת  בגיל 75. אל-היית'ם נחשב לחלוץ השיטה המדעית המודרנית, ולחלוץ בתחום הפיזיקה הניסויית. נחשב לאבי האופטיקה המודרנית, בזכות ספרו הנודע "ספר האופטיקה" ("כתאב אלמנאט'ר"), שבו הסביר והוכיח את תאוריית הראייה המודרנית. ספר זה דורג ביחד עם ספרו של אייזק ניוטון, עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע, כאחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה, בכך שהחל מהפכה במדע האופטיקה והתפיסה החזותית.

[20] הכיבוש המונגולי עמ' 277

[21] ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי של אירופה

[22] מסדר הבירית (באנגלית: Order of the Garter) הוא מסדר אבירים אנגלי. המסדר, אשר נוסד בשנת 1348, נמצא במקום השלישי, לאחר תוארי האצולה ולאחר צלב ויקטוריה וצלב ג'ורג' במערכת המסדרים, העיטורים והמדליות של הממלכה המאוחדת. החברות במסדר מוגבלת מאוד ומורכבת מן הריבון האנגלי, נסיך ויילס ולא יותר מעשרים וארבעה חברים מלאים נוספים, או "עמיתים". במסדר יכולים להיות חברים נוספים שלא מן המניין (חברי משפחת המלוכה הבריטית וכן מלכים ומלכות זרים). הריבון הבריטי לבדו הוא בעל הסמכות להעניק חברות במסדר ולהבדיל מחברות במסדרים אנגליים אחרים, אין עצתו של ראש הממשלה באשר לחברות במסדר מחייבת אותו. לכן, דינה של הענקת חברות במסדר הוא מתנה אישית של הריבון. שניתן ללמוד משמו, סמלו העיקרי של המסדר הוא הבירית שעליה סיסמת המסדר באותיות זהב: Honi soit qui mal y pense (בצרפתית עתיקה: "הבוז למי שיהגה בו רעה"). הבירית היא אביזר לבוש עתיק שלובשים חברי המסדר בעת אירועים טקסיים. רוב מסדרי האבירים הבריטיים מתייחסים לכל הממלכה, אבל שלושת המסדרים הנעלים חולשים על חלקי האי הבריטי בלבד. אבירי מסדר הבירית, הבכיר משלושתם בגילו ובמעמדו, באים מאנגליה ומוויילס בלבד. חברי אבירי מסדר הדרדר הם מסקוטלנד. אבירי מסדר פטריק הקדוש באים מאירלנד, אולם מאז קבלת עצמאותה של אירלנד לא נוספו עוד אבירים למסדר, והאחרון בהם הלך לעולמו בשנת 1974.

[23] Francis Bacon, The Works of Francis Bacon, Cambridge University Press, 2011

[24] Atwood, Christopher P. "Bolad chinsang". Encyclopedia of Mongolia and the Mongol Empire.

[25] הכיבוש המונגולי עמ' 277

[26] Lauren Arnold , Princely Gifts and Papal Treasures: The Franciscan Mission to China and Its Influence on the Art of the West, 1250-1350, San Francisco, 1999, p. 19