השגבת והאדרת הכנרת

השגבת הכנרת

הכנרת מתוארת בספרות, בשירה ואפילו בפובליציסטיקה העברית, כמקום יפהפה ומרנין לב, או לפחות כמושא לכיסופים.

נעסוק בהרחבה בנושא הזה, בסיורנו: אידיאולוגיות סביב הכנרת

צילום: גילי חסקין

רבות נכתב עליה. רחל המשוררת כתבה את "ואולי" (הלחין יהודה שרת):

"וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי?

הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים…"

"לעבדו בזיעת אפי", ו"גן", מרמזים להתייחסות למקום כאל גן עדן.

אלכסנדר פן כתב עליה את "כנרת" (הלחין מרדכי זעירא).‏

"כִּנֶּרֶת כִּנֶּרֶת, אֵלַיִךְ

נִמְשֶׁכֶת כָּל נֶפֶשׁ מֵאָז.

כָּל קֶסֶם מוֹלֶדֶת מֵימַיִךְ

יָפִיקוּ בַּלַּיְלָה כְּרָז".

צבי בן יוסף כתב והלחין את "יש לי כנרת":

"יֵשׁ לִי כִּנֶּרֶת מֵיתָרִים אַלְפַּיִם

שֶׁל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ, אֶשֶׁד וְשָׁמַיִם.

יֵשׁ לִי כִּנֶּרֶת שִׁבְעָתַיִם צְלִיל

עַל כָּל מֵיתָר שֶׁל עֶצֶב וְשֶׁל גִּיל".

רחל המשוררת כתבה את "כנרת" (לחן נעמי שמר).

"שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –

בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.

בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא

וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר".

עודד פלדמן כתב את "שירי לי כנרת"  (לחן מילי מירן ורמי קידר)

"שם הרי גולן באופק, ניצבים עוד בדממה.

ונערים בהולם דופק, עוד שומרים על הרמה.

ובישבם עם ערב סביב למדורה.

עונים הם לך כנרת בשירה":

שירים נוספים, למשל:

• "גם אני רוצה לשיר על כנרת", מילים אילן גולדהירש, לחן שייקה פייקוב
• "כנרת", מילים אביגדור המאירי, לחן מרק לברי
• "כנרת אחרת", מילים יהודה שרת, לחן משה וילנסקי
• "נגן לי ירדן", מילים יעקב שרת, לחן מוני אמריליו.
• "קסם על ים כנרת", מילים מרדכי הוניג, לחן עממי‏

האם הכנרת אכן כל כך יפה?

השאלה נשמעת טריוויאלית. אפילו פרובוקטיבית. הרי נכתבו לה שירי הלל ונקשרו לה עשרות כתרים. ובכול זאת? לו הייתם רואים את הימה הזאת, שצורתה כצורת לב תכלכל, מוקפת בהרים נמוכים יחסית, שרוב ימות השנה הם צהובים מיובש, באזור אחר בעולם, האם גם אז הייתם מתפעלים?

לו הייתם רואים את הימה הזאת בחבל טיצ'ינו השוויצרי, משוחררים מהמטען ההיסטורי חינוכי שאתם נושאים אתכם, האם הייתם חושבים שהיא יפה?

אגם לוגאנו, מחוז טיצ'ינו, שוויץ

חלוצי העליה השניה ובעיקר אנשי העט שלה, הכבירו מילים על קסמה של הכנרת. כך למשל כתב עליה אלכסנדר פן:

"כִּנֶּרֶת כִּנֶּרֶת, אֵלַיִךְ

נִמְשֶׁכֶת כָּל נֶפֶשׁ מֵאָז.

כָּל קֶסֶם מוֹלֶדֶת מֵימַיִךְ

יָפִיקוּ בַּלַּיְלָה כְּרָז".

דוד (דוליק) הורביץ, איש ביתניה עילית ולימים נגיד בנק ישראל, מתאר בזיכרונותיו (האתמול שלי), בהתפעלות את נופו הקסום של עמק הירדן, שנשקף לנגד עיניהם: יופי הגבעה הגליל, לבלוב השקדים באביב, עקלתון הירדן מתחת קשת הצבעים של הכנרת, הדר פסגת החרמון מרחוק […] עליית השחר המרהיבה מעל הרי הגולן".

מאיר יערי , חברו-יריבו כתב: "בביתניה […] אירסנו לנו את החרמון את האגם ואת הצוק המכונף שלנו […] ועתים יזדקר מעברה של הכנרת מתוך המצוקה התכלכלה רמת הגולן – רגל חומה עם צלעות לבנות. עננה גדולה תטוס ותגהר בצלה הגדול על ההר החום […] ים כנרת משתקף בצלילותו האגמית העמוקה בעיני האנשים[1].

בנציון ישראלי, איש "חבורת היחד", שהקימה את קבוצת כנרת, מספר על התאהבות האנשים בנוף, אותו הוא מתאר כמיוחד במינו: "לא אחת, בלילה, אפשר היה למצוא בחור יחידי יושב ומקשיב לרחשי החיים של הפינה הזאת ולהמית ליבו אליה"[2]. בהספדו לחברו יוסף זלצמן, שנרצח זמן קצר לאחר הגעת קבוצתו לחוות כנרת, סיפר בנציון ישראלי: "מאושר היה על שובנו לכנרת. מאוהב היה בנוף הזה. לא אשכח, איך היה שם ידו על כתפי ואומר: "בן-ציון, הבט! היכן יש לך בעולם פינה יפה כזאת?"[3].

מדוע אין יופייה של הכנרת מכה בסנוורים נוסעים משוחררי מטען אידאולוגי ציוני, כמו למשל מארק טווין? מדוע היא לא מהלכת קסם על התימנים, שעבדו בכנרת ולימים הודרו מהזיכרון הקולקטיבי, עד ששבו אליו בזכות המחקר?

ייתכן כי זכתה לכך לא מסיבות אובייקטיביות, אלא פוליטיות. מימי חסקין, בעבודת הדוקטורט שלה" "דמות הקורבן הנופל בקרב בספרות העלייה השנייה", עוסקת בהאדרה ובהשגבה של הנופלים, כמו של המרחב הגיאוגרפי בו פעלו[4].

ההתיישבות הציונית האצילה מיוקרתה על המרחב הגיאוגרפי שבו התקיימה ובמיוחד על המרחב הגלילי ועל הכנרת. חוקר הספרות העברית חנן חבר מסביר, שהקדושה של המרחב הגלילי והכנרת בפרט, נועדה לספר את סיפור ההגירה, כסיפור של תשוקה שלעולם אינה מסופקת[5].

במאמרו "קדושת המקום והלאום", חושף חנן חבר, כיצד הלאומיות היהודית, עיצבה את קדושתו של המרחב הגלילי ובמרכזו הכנרת. בפתח דבריו, מובאת עדותו של מארק טווין בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש", משנת 1867. טווין, שמסעו נעדר היה כל זיקה לאומית, מתאר את הכנרת, כ"אגם חדגוני ונטול מפרש". בקעת כנרות מתוארת כ"ארץ שממון, חוסר תוחלת ושברון לב" [6]. עדותו האובייקטיבית של טווין, השונה כל כך מהתיאורים הפואטיים והמליציים של חלוצי העליה השניה, יובל שנים אחריו, מאירה את היחסיות והמגמתיות הפוליטית ביחסם של בני דור זה, אל הכנרת. בניגוד למארק טווין, אנשי העליה השני,ה תפסו את הגליל בכלל ואת הכנרת בפרט, כמקום קדוש להיוולדותם כפרטים וכעם. דוגמא מובהקת לכך נמצאת במכתבו של בן ציון ישראלי לחיה חברתו, מתפייט על יופייה הראשון במעלה של הכנרת ועל היותה מתנת אלוהים: "ואפשר חיהל'ה לחיות בכנרת! אח לחיות! אחת היא הכנרת ואין שניה לה[…] רצה אלוהים לראות את השמים והארץ בתמונה קטנה וברא את הכנרת, שם אותה במסגרת והעמידה בין ההרים וכשגדל החום, לקח וקשר אותה לשלגי החרמון ומני אז, כה צר ורחב פה, כה חם, כה טוב פה!"[7]. ברל כצנלסון קרא לכנרת "הכלה הקוסמת, שהיתה מוציאה מן העולם את חתניה". הוא הגדיל ואמר: "אולי לא היינו ראויים לה…" [8].

נראה שלנוף היתה השפעה ניכרת על החלטת האנשים להישאר במקום. אך, כפי שמציינת ההיסטוריונית אניטה שפירא, היה ביופי הזה מן "הקסם של הסירנה, המפתה את הספן ומושכת אותו אל המצולות"[9]. דומה שגם שפירא נשבתה באשליית היופי של המקום.

הכנרת מתוארת כך, למרות שהיתה זו ארץ חרבה, למרות היימה הקטנה. ההרים היו קרחים, ללא פיסת צל, יוקדים בשמש הקופחת. כפי שכתבה רחל כצנלסון שז"ר, "נוף ירח אכזרי בשממונו, בבדידותו החשופה. בקעה מסוגרת בין הרים עירומים, שאין רואים בה זריחה ושקיעה, מנותקת מעולם ומלואו"[10].

מימי חסקין מסבירה במחקרה "מויב הכוח בספרותה עלייה השנייה",, כי ההגעה לכנרת מוצגת כהגעה למחוז חפץ והתשוקה אליה מומחשת בחזרות ובריבוי סימני קריאה. המיתיזציה של האתר מתוגברת על ידי קדושתו. הכנרת נתפסת כתמונה אישית, שאלוהים ברא לעצמו. עמדה זו של השתוקקות, וקדושה של הכנרת, מזכירה את עמדתם של עולי הרגל הנוצריים, כפי שמתוארת על ידי מרק טווין עצמו. טווין, המתאר את עולי הרגל, שחונכו מילדותם, לכבד ולהעריץ את המקומות הקדושים ורואה בהשגבה שלהם המצאה אינטרסנטית, שנועדה לגרום להם לנטוש את ביתם ויקיריהם, ולהפליג בים, במסע תלאות. בדומה להם, אנשי העליה השניה ראו בגליל מרחב הולם להגשמת האידיאל הלאומי ולכן ייפו וקידשו אותו. המרחב הגלילי, המרוחק ממרכז הארץ, בעל אפיוני הספר, התאים להגשמת רעיונותיהם המהפכניים. הקדושה הדתית התאימה את פולחניה לצורכי הלאומיות העכשווית, החילונית. הכנרת, שניצבה במוקד המרחב הגלילי, נתפשה כאתר קדוש, משום שנוסדה בה תנועת ההתיישבות החלוצית הקולקטיבית. לחוף הכנרת הוקמו אתרים, כמו הקבוצה הראשונה והחווה הראשונה, בה אשה עבריה זכתה לשוויון. ההתרחשויות ההיסטוריות והפוליטיות הללו, האצילו על המרחב הגלילי והוא נתפש כבראשיתי, כקדוש וכהולם את תפישת הליבה מחדש, אותה ביקשו החלוצים הצעירים לממש.

"ספר יזכור" מ-1911, שהיה ספר זיכרון לחלליה הראשונים של העלייה השנייה, הוא מקור היסטורי חשוב לעיצוב מיתוסי הגבורה וההקרבה של השיח הציוני בארץ. בהספדו של יצחק בן-צבי ליעקב פלוטקין, זקן הנופלים בספר, הוא הדגיש את התנועה המאופיינת והמכוננת, שכונתה "הגלילה" ומדבר על "הגליל המבורך"[11]. המרחב הגלילי שהכנרת היא חלק ממנו, מתואר לעתים בצורה ארוטית ממש. ציפורה זייד, לימים חברת 'השומר' ואשתו של אלכסנדר זייד, תיארה את הגעתה לסג'רה, כהגעה למקום אגדתי ומעורר תשוקה: "קרני שמש לטפניות אמצוני בלהטן המבורך..[..] פסעתי על מרבדי העשב הירוק והדשן. מתוך תאוות חיים פורצת פשטתי את זרועותי מול מרחבי האפקים, כי גמל בי הרצון לחבק ולנשק את השדות הללו, ולהשיב להם אהבה כגמולם"[12]. מימי חסקין מסבירה כי עבור ציפורה זייד, השמש הארץ ישראלית אינה שורפת (כפי שקרה בפועל), אלא מבורכת. הפסיעה על העשב נדמית כחלום אגדי. האדמה היא מושא אהבה מואנש וגם סוג של מזבח[13].

מימי חסקין מרחביה ומבארת בעבודתה,  כי הקדושה של הגליל בכלל והכנרת בפרט, מילאה תפקיד פוליטי בכינון הלאומיות של המהגרים החדשים. תפקיד הכנרת היה לשמר את סיפור ההגירה כסיפור של תשוקה, שלעולם אינה מסופקת. השגב כולל בתוכו מרכיב של אינסופיות בלתי ניתנת להכלה, כי ברגע שסיפור ההגירה ימומש, הוא יאבד מן האוטוריטה שלו ומכוחו הפוליטי. ר' בנימין (י' רדלר פלדמן, שהיה אז מזכיר החווה ולעצת ש"י עגנון, קרא לה "כנרת")[14], תיאר ביוני 1908, את ימיו הראשונים בכנרת, שהיתה גולת הכותרת של ההוויה הגלילית: "חן המקום גורם […] הנה אתה בא ממלחמיה, והירדן, הנער העלז הזה, משטה בך… פעם הוא מתקרב אליך וצועד אתה שפי על שפתו ושומע בלחש להמיית גליו. ופתאום – נעלם וייחבא בתוך רוכסות הגבעות ואינו[…] מרים את עיניך ומסתכל בתועפות הרים שמסביב וברצועות, רצועות נאות של "נאות דשא, עונג ואור..[…] ופתאום, פתע פתאום, ים כנרת לפניך, מעין עלמה צעירה, בת שבע עשרה, עם עיניים כחולות, נוצצות, מפיקות תום וחיבה וחיים…..[15]. מימי חסקין מסבירה, במחקרה, כיצד מכתבו של ר' בנימין, משקף את הקושי שלו להכיל את המרחב המקודש. התיאורים עוצמתיים כמו "תועפות ההרים". רצועות הדשא שבין ההרים מתוארות בשפת תהילים המקודשת, ומרמזות לפסוק "בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני" (תהילים כ"ג)[16].

התיאור מזכיר את דבריו של אדמונד בורק על הנשגב: "במצב זה הנפש כל כך מלאה באובייקט שלו היא שוגבת, עד שהיא אינה יכולה להכיל שום דבר אחר, גם לא מחשבה רציונאלית עקבית על מושא ההשגבה עצמו. כך צומח הכוח הגדול של הנשגב, שלא נוצר על ידי אובייקט ההשגבה עצמו אלא צופה את מחשבותינו ומאיץ אותנו בכוח בלתי ניתן לכיבוש"[17]. לכן, הכתיבה שתיארה את המרחב כנשגב, שיקפה השתוקקות למצות את החוויה, יחד עם הכרה שיש בחוויה מרכיב של אינסופיות בלתי ניתנת להכלה. האינסופיות נועדה להשאיר את סיפור ההגירה הציוני, כחלום שלא מומש עד סופו, שלא מוצה עד תומו, כדי שלא יאבד מהחיוניות שלו ואגב כך, גם לא מהאוטוריטה שלו ומכוחו הפוליטי.

כאשר יוסף חיים ברנר הספיד את אברהם יוסף ברל[18], הוא הדגיש את מרחב הפעולה של הקורבן, משום שזהו מרחב קדוש, אשר גופות הקורבנות מעצימים את קדושתו: "באחוזת "כינרת" עבד האיש[…] ועצמות שניהם, כעצמות יתר אחיהם אשר אתם, בחלקת האדמה המעטה אשר בידינו בגליל. האם לא קדושה היא אדמת הגליל?[19] אדמת הגליל מוצגת כחלופה למזבח הדתי.

יצחק לופבן[20], במאמרו "פורצי נתיבות", שנכתב על חלוצי העלייה השנייה, במבט רטרוספקטיבי על התקופה, מסביר שם את המשיכה למרחב הגלילי, תוך הסתייעות בשפה ובמושגים דתיים: "שם המיתוס הגבורה ואהבת העבודה. שם מיתוס הקנאות הלאומית. שם הפלחה הפשוטה. לא נוטעים. לא סוחרים ביין ובתפוחי זהב. שם אדמה עתיקה, אדמת קדומים. יותר פשטות ויותר טבעיות […] הקלקול של ה"יישוב" ביהודה עוד לא היכה שם שורשים, עוד לא חדרה הלבנטיניות לבין הסלעים הפראיים. שם, עוד מרחב לכיבוש, להתערות חלוצית, למסירות נפש. שם נכנסת תנועת העבודה לתקופה חדשה. "השומר", החורש, סג'רה, כנרת […] המחשבה החברתית של תנועת העבודה, מתחילה למצוא את ביטוייה הראשון. העמקת התוכן. שם מניחה ההסתדרות הציונית את אבן הפינה הראשונה לעבודתה הקונסטרוקטיבית בארץ"[21]. לופבן מציע שני הסברים לכוח המשיכה של הגליל: מצד אחד, עתיקותו ופראיותו, אשר אפשרו את הלידה החדשה, האישית והלאומית. ומצד שני, בניית מוסדותיה הייחודיים של העליה השניה, העלתה את כוח משיכתו של המרחב הגלילי והגבירה את כוח המשיכה אליו. ברומן שפרסם מאיר סמילנסקי , הוא מתאר חוויה של עולה חדש המגיע לעבוד בגליל וחברו, איש הגליל מכריז שלפני התחלת העבודה יש לעלות אל התבור, כשילוב של טקס חניכה ופעולת התקדשות גם יחד. העולה החדש חש את קרבתו של התבור, המתואר כהר מכושף, שקסם רובץ עליו,  ומבקש לגעת בו, אלא שקרבה זו מתעתעת. התבור כאתר של קדושה אינו מאפשר לגעת בו. התשוקה לגעת באתר המקודש לא מתממשת, משום שעליה להיות בלתי מתכלית. בדרך זו נשמרת השאיפה הפוליטית לנכס את המרחב, מבלי לצאת מתהליך הניכוס. מהלך דומה עד מאד מופיע בשיר "כנרת" של רחל המשוררת: "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם! בדממה בוטחת מצווים עצור". גם כאן, בתיאור הרי גולן, כמו בתיאור התבור אצל סמילנסקי, ההר מעורר משיכה ותחושתו שקרבתו גדולה. אך קדושתו של ההר מונעת את ההגעה הסופית אליו, על מנת לשמר את התשוקה אל המרחב הציוני. התשוקה הבלתי מתכלית מתבטאת בסיפור של סמילנסקי על התבור: "על כול מדרך כף רגליך יגלה לעיניך מחזה חדש. ויעלם המחזה לפתע פתאום כלעומת שבא… עוד לא שבעה עינך מהביט בו ואיננו… הקסם שמעורר התבור הוא בלתי נחקר ובלתי מתכלה. עיצוב זה הוא תוצר מובהק של הלאומיות שביקשה השתוקקות בלתי נדלית אל המרחב.

משה ביילינסון , שבמאמרו "המורדים במציאות", העלה על נס את הגבורה וההקרבה שייחס לחלוצי העליה השניה, כותב: "לחיות כאן ללא תקווה כמעט, שישתנה דבר מה, שלא לשווא יהיה הקורבן, ללא תקווה כמעט, לחיות כאן בדלות, בעוני, מתוך מחלה, מתוך סכנת נפש ממש"[22]  בניגוד למשה ביילינסון, המתאר את חייהם הקשים של החלוצים ואת ההקרבה שנדרשו לה, כותבת רחל בלובשטיין (רחל המשוררת): "וכאילו שינה על הגורן או באורווה, לצלצול שיירת הפרדות, לא תערב שבעים ושבעה משינה במיטה רכה, למי שצעיר באמת?". מימי חסקין מסבירה, כי תוך בניית הטיעון, נגד תפישתו של בילינסון, רחל בונה בעצמה את השגב של העליה השניה ובייתר שאת. היא מחזקת בעצמה, מזווית אחרת, את המיתוס המרומם בכול תפארתו: "להשכים בבקר לא להוראה, לא להנהלת חשבונות – מסגרת פעולה מסורתית לגבי עלם יהודי – כי אם לשדות, לגן, למגע המטהר, המחדש, המרומם באמא-אדמה, לזרוע ולטעת, להיות שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית…[23]". בשירה "מעולם", שמרמז על עמדתה ביחס לעזיבתה הכפויה את כנרת, היא כותבת: "מעולם לא השכמתי עם שחר לגן, לעבדו בזיעת אפי", ובכך רומזת לגירושו של האדם מגן העדן, המשול לגירושה שלה מגן העדן האבוד של דגניה ומהמרחב הנשגב של הכנרת. גם בשיר "מנגד" רחל מתארת את חוויית משה רבנו, שאינו מצליח לבוא אל הארץ המובטחת. חוויה זו מבטאת בנוסף להחמצה האישית שלה, את הנשגבות של המעשה הציוני.

המיתיזציה של כנרת בולטת במיוחד על ידי השוואת תיאוריה אלו, לתיאורה על ידי התימנים , שהובאו על ידי שמואל יבניאלי, כדי להתחרות בפועל הערבי. היחס האינסטרומנטלי של ראשי הישוב והתחרות על המשאבים, הביא לגירושם מכנרת בשנת 1930. במכתב משנת 1928, שכתב מנהיגם דוד בן ישראל, במאמץ למנוע את גירושם, הוא מתאר את התערותם של התימנים בכנרת ואגב כך עולה תמונה קשה של המרחב הכינרתי: "האדמה היתה מעלה אבנים וסדריות, וביצות מלאות מים. לא היה עץ אחד, לא בדגניה, לא בכנרת ולא לכלום. אנחנו עבדנו בכול אלו העבודות. סבלנו והמת ריח הביצות ומחלות"[..][24]. גם יוסף בן דוד מרגלית, שתיאר את חיי היום יום של התימנים בכנרת, כותב: "הביצות היו מגיעות מבית הקברות של דגניה עד בית הקברות של כנרת. בואדי הזה, הוואדי הזה היה כולו ביצות, לכול האורך. ושמה היו יתושים, מלריה. בבקר, עם זריחת השמש היו מסתכלים ורואים את היתושים ממש כמו עמודים, מהמים ועד גובה חמישה עשר מטר, היו היתושים עמודים כאלה"[25].

תיאור זה המשקף רעב ומחלות, לצד ניצול, נעדר את הילת המיסטיפיקציה, שנמצאה באופן כה מובהק בטקסטים שנכתבו על ידי ה"שייכים". היעדר הקדושה וההשגבה משקף שתיאורים אלו, ואולי גם תיאורי היופי, בכתבי בני העלייה השניה, הם אמצעים מגמתיים ופוליטיים, שנוצרו על ידי המנגנונים הלאומיים ובאו לידי ביטוי בידי החלוצים, עושי דברם.

הערות

[1] מכתב חיבור מיערי לגולה, מתיתיהו מינץ, חבלי נעורים: התנועה השומרית, 1921-1911, ירושלים, תשנ"ה,, עמ' 382-383.

[2] בן ציון ישראלי, כתבים ודברים, עמ' 62.

[3] בן ציון ישראלי, מתוך "לדברי ימינו", ספר יוסף זלצמן, עמ' 13

[4] מאירה (מימי) חסקין , דמות הקורבן הנופל בקרב בספרות העלייה השנייה, חיבור  לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה, הוגשה לסינט האוניברסיטה העברית בירושלים במרץ 2008.

[5] חנן חבר, הכנרת, קדושת המקום והלאום, אל החוף המקווה. הים בתרבות העברית ובספרות העברית, ירושלים, מכון ואן ליר, עמ' 82-45.

[6] מארק טווין, "מסע תענוגות לארץ הקודש", תל אביב, תשל"ב, עמ' 82.

[7] בן ציון ישראלי, (9/8/1909), העלייה השניה – מחקרים, מקורות, אישים, כרך מקורות, עמ' 31.

[8] מכתבו ללאה מרון, בן שמן, 4/12/1913, אגרות, ו', עמ' 423

[9] אניטה שפירא, ברל, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשמ"א, עמ' 98.

[10] רחל כצנלסון שז"ר, "כנרת שמלפנים", מסות ורשימות, תל אביב, תש"ו, עמ' 217.

[11] יצחק בן צבי, "יעקב פלוטקין, ז"ל", בתוך: א"ז רבינוביץ' (עורך), זכרונות, מצבת זכרון לחללי הפועלים העבריים בא"י, יפו, תרע"ב, עמ' 16-12.

[12] ציפורה זייד, "עם השומר", בתוך: ברכה חבס (עורכת), העליה השניה, עם עובד, תל אביב, עמ' 530.

[13] מימי חסקין, שם, עמ'200-199.

[14] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית בא"י, תל אביב, מסדה, 1970, עמ' 46

[15] ר' בנימין, בתוך: יהושע קניאל (עורך), העליה השניה- מחקרים, מקורות, אישים, כרך מקורות. ירושלים, יד בן צבי. עמ' 230-228.

[16] מימי חסקין, שם, עמ' 145.

[17] Edmund Burke, A Philosophical Enquiry into the Origin of our Ideal of the Subline and Beautiful, 1990

[18] שומר שנהרג על ידי חברו

[19].     י"ח ברנר, 28/8/1911.

[20] לימים עורך "הפועל הצעיר"

[21] י' לופבן, "פורצי נתיבות", בתוך: ברכה חבס (עורכת), העליה השניה, תל אביב, תרצ"ז, הוצאת עם עובד, 42-41.

[22] משה ביילינסון, "המורדים במציאות", (תרפ"ט), בתוך: מרדכי נאור (עורך), העליה השניה, 1903-1914, ירושלים, יד בן צבי, עמ' 73-71.

[23] רחל בלובשטיין, "קורבנות?, למאמרו של משה בילינסון 'חצי יובל לעליה השניה'" , שירת רחל, תל אביב, ,'1929, עמ' ר"ו-ר"ח.

[24] יהודה ניני, ההיית או חלמתי חלום, תימני כנרת – פרשת התיישבותם ועקירתם תרע"ב-תר"ץ, 1912-1930, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1996 עמ' 102-101.

[25] שם, עמ' 109.