גילי חסקין
כתב: גילי חסקין
ראו באתר זה: מונטגרו – המלצות לקריאה.
תודה לזאב בן אריה על התרגום של חלק מהשירים ועל פרשנותו.
מעל החוף המונטנגרי, מעל מפרץ קוטור (Kotor) שצורתו דמוית פיורד, מתנשא הר לובצ'ן (Lovcen). הוא זה שנתן למדינה את שמה: "הר שחור". הביקור בהר לובצ'ן הוא לדעתי ביקור חובה, בטיול למונטנגרו. בנוסף ליופי הטבעי ולנוף המרהיב הנשקף ממנו, הר זה מסמל את העצמאות המונטנגרית, את אחיזם של המונטנגרים באדמתם, את זיקתם לאומה הסרבית ובו ניצב מבנה הקבר של פטר פטרוביץ' נייגוש, המשורר הלאומי של מונטנגרו, ואחד המבטאים את הזהות הסרבית, שעד זה מכבר, היה מונטנגרו חלק ממנה.
ראו באתר זה: תולדות סרביה בתקופה העות'מנית
הגאומורפולוגיה של הר לובצ'ן היא תוצאה של תוואי נוף קרסטי, שעבר עיצוב על ידי קרחונים לפחות בשתי תקופות שונות. הקרחון המאוחר יותר הקיף שטח של לפחות 39.9 קמ"ר, היה בעל עובי מרבי של כ-290 מטר והשתרע מעל קו גובה של 1,259 מטר. על הר לובצ'ן יורדים משקעים רבים, בסביבות 4,000 מילימטר לשנה. זהו אחד האזורים הגשומים ביותר באירופה.
החל מסוף המאה ה-15 שמשה צ'טיניה (Cetinje), שלמרגלות הרכס, כבירה של מונטנגרו.
הגם שהבלקן היה חלק מהאימפריה העות'מאנית, הטורקים לא הצליחו מעולם לבסס אחיזה איתנה בפסגות הגבוהות של "ההר השחור"[1]. ההצלחה של המונטנגרים להחזיק בהר במשך מאות שנים, העניקה ללובצ'ן את הכינוי: "הגיברלטר של האדריאטי"[2]. להר שתי פסגות: סטירנוביק (Stirnovik), שגובהה 1,749 מ' וז'זרסקי (Jezerski), שגובהה 1,657. אל הפסגה הנמוכה יותר מוביל גרם של 461 מדרגות ונשקף ממנה נוף עוצר נשימה.
בשנת 1962 תואר הר לובצ'ן ב'על המשמר': "מקוטור מתחילה העלייה בכביש צר, המעלה אותך ב־26 סרפנטינות עוצרות־נשימה אל הרי לובצ'ן, שם מתחילה מונטנגרו ה"אמיתית", עריסתה של האומה המונטנגרית. הכביש נבנה בזמנו על ידי האוסטרים, תוך הסכם עם ניקולה הראשון, מלך מונטנגרו, שמלך קרוב ל־60 שנה. הכביש הוא צר עד־כדי־כך, שכאשר פגשנו בדרך שתי משאיות עם מטען מקררים חשמליים מצ'טיניה. נאלצנו לתמרן חצי־שעה עד שיכולנו להמשיך בדרכנו. אף־על־פי־כן, הכביש הוא מבצע הנדסי גדול. טרם נבנה, היה הקשר היחיד לצ'טיניה מצד הים דרך־לא־סלולה, שהיא שביל יותר מאשר דרך, בה עברו בקושי עגלות־איכדים ואמצעי־התחבורה הטוב ביותר היה על גבם של סוס, פרדה או חמור. האגדה מספרת, כי המהנדס אשר בנה את הכביש היה מאוהב במלכת מונטנגרו מילנה, וכסמל לאהבתו האריך את הכביש במקום מסוים ב-400 מטר, כדי שיוכל לציין אות "M". הנהגים הנוסעים בכביש זה הם אמנים במלאכתם, כאמרתו של ברנאר שאו, אשר עבר פעם בכביש זה: "נהגים אלה הם אומנים באמת, אך הנוסעים אתם הם משוגעים". משעלית אל הנקודה הגבוהה ביותר בכביש, נפתח לפניך מראה־הוד: ים של טרשים, המונחים כאילו זה על גבי זה, טרשים קרובים ורחוקים, כולם בצבע אפור־כהה, כמעט שחור. מכאן שמה של הארץ ("הר שחור"), וכאן עריסתו של העם"[3].
על פסגת ההר הקים פטר פטרוביץ נייגושי השני (Petar Petrović Njegoš 1813-1851), בשנת 1845, קפלה שתכנן בעצמו בסגנון ביזנטי, לזכר דודו פטר הראשון פטרוביץ', שליט מונטנגרו. לפני מותו, ציווה פטר השני שיקברו אותו בקפלה זו. בשנת 1855, ארבע שנים לאחר מותו , הועברו עצמותיו לקפלה על הלובצ'ן.
בינואר 1913, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, דרשה האימפריה האוסטרו-הונגרית שהמונטנגרים יעבירו לידיה את הר לובצ'ן[4]. כדי לסייע למונטנגרו במלחמה נגד האימפריה האוסטרו הונגרית, הציבו הצרפתים בספטמבר 1914 סוללת תותחים בדרום הר הלובצ'ן ממנו התחילו להפגיז את האוסטרים החל ב-19 באוקטובר 1914. האוסטרים הזמינו תגבורת בדמות אניית מערכה שעד 26 באוקטובר 1914 הצליחה לשתק את התותחים[5]. הר הלובצ'ן בוצר מחדש, אולם בינואר 1916, כדי למנוע מהאיטלקים להתקדם לחוף הים האדריאטי אל קוטור, הקדימו האוסטרים לכבוש את הלובצ'ן, שנתן להם עמדה אסטרטגית על הים האדריאטי ומנע מהאיטלקים לתקוף אותם בחוף האדריאטי[6]. הקרב על הלובצ'ן החל ב-8 בינואר 1916 וכבר ב-10 בינואר נכבש הלובצ'ן[7]. נפילת ההר פגעה קשות במורל החיילים והביאה לכניעת מונטנגרו.
השלטון האוסטרו- הונגרי דרש מהמונטנגרים להשיב את עצמותיו של פטר השני לצ'טינייה, בגלל היות המקום סמל לאומי של האויב ומתוך הצהרה שהמקום נדרש לצרכים צבאיים[8]. על פי גרסה אחרת, האוסטרים החליטו להקים על ראש הלובצ'ן אנדרטה לפרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה[9].
הקפלה עצמה ניזוקה קשות במלחמה. לאחר המלחמה, מונטנגרו נכללה ביוגוסלביה ונוהלו דיונים ארוכים על קבורתו מחדש של פטר השני. שלטונות מונטנגרו בקשו לשחזר את הקפלה המקורית, בעד שלטונות יוגוסלביה החליטו על תחרות תכנון למאוזולאום חדש. אולם בהיעדר מימון, נזנח הרעיון של הקמת מאוזולאום והקפלה הישנה שוחזרה ונחנכה בספטמבר 1925 בנוכחות אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה ומריה מרומניה, מלכת יוגוסלביה. המקום היה לאתר לאומי וביקרו בו נציגים ממדינות זרות[10]. השלטונות הקומוניסטיים של יוגוסלביה פרקו את הקפלה בסוף שנות ה-60 ובמקומה הקימו בשנת 1971 מאוזוליאום שתוכנן על ידי הפסל הקרואטי המפורסם איוון מסטרוביץ. המאוזולאום נחנך בשנת 1974 עם הבאת עצמותיו של פטר השני לקבורה מחדש.
מ-1516 ואילך שלטו במונטנגרו הבישופים האורתודוכסים של צ'טינייה (Cetinje), שנקראו "וְלָדיקָה" (Vladika). היה זה מעמד מיוחד של נסיך-בישוף. הזיקה בין הכנסייה לשלטון אומץ בהתלהבות על ידי העם והביא לרגיעה בצמרת השלטונית החיבור לאנשי הדת הביא לעלייה ביוקרת השלטון, דבר שמנע חיכוכים ותככים בקרב שליטים מקומיים והוציא מכלל אפשרות ברית עם התורכים. נאמר אז" "הוולדיקה הוא מונטנגרי ומונטנגרי בלבד. ואינו יכול להיות אלא אדם שנולד במונטנגרו, לאחת המשפחות המונטנגריות". הוולדיקס שלטו בתוקף כוחם המוסרי, כוח שכנוע ותפילה. אופי שלטוני מיוחד זה, היה הבסיס לעצמאותה של מונטנגרו, שדמתה לאי בלב ים של מעצמות המאיימות להטביעה. שלטון הוולדיקס במונטנגרו מנע את חדירתם של רעיונות זרים ותואר על ידי היסטוריונים כמקבילה האירופאית לטיבט: תיאוקרטיה הנשלטת על ידי הכנסיה האורתודוכסית, שנבחרת מקרב בני שבט נייגוש, אשר חיו בעמקים המסולעים, למרגלות הר לובצ'ן. הוולדיקס נבחרו תחילה באספות עם, אך מ-1697 ואילך, דנילו פטרוביץ' תפש את השלטון ושינה את המצב. מאז עבר התפקיד בירושה במשפחת פטרוביץ' נייגוש, בדרך כלל אל בן האח משום שלבישוף (להבדיל מכומר) אסור להינשא.
שושלת פטרוביץ' נייגוש שלטה במונטנגרו בצורה כמעט רצופה. שנות שלטונם היו בצל האיום העות'מני ממזרח, שהיה סכנה מוחשית ותמידית. פטרוביץ הראשון. שלט במונטנגרו באמצע המאה ה-19, ולמעשה חונך באופן מיוחד כך שיהיה השליט הפילוסוף האפלטוני. כמועמד לשלטון, קיבל כבר מגיל צעיר חינוך מטובי המורים במונטנגרו. הוא הנהיג את קודקס החוקים – ה"זאקוניק של פטר הראשון" ("Zakonik Petra Prva"). הוא נודע גם בתוכנית לשחרורה ואיחודה של סרביה משלטון העות'מנים. בימי שלטונו הוא עשה צעדים לקראת הנהגת מוסדות שלטון, תרבות וכלכלה מודרניים בארצו: כולל הקמתם של רשויות מיסים, בתי ספר ומיזמי מסחר גדולים.
ראו בהרחבה באתר זה: תולדות מונטנגרו
ביום סתווי עכור של שנת 1813 נולד בכפר הקטן נייגוש (Njeguši), נסיך צח ובריא, שייקרא בשם פטר פטרוביץ' השני. פטר זה, שייזכר בכינויו "נייגוש", עתיד להיות הבישוף של מונטנגרו, המלך המיתולוגי שיצעיד את ארצו לעצמאות וגם המשורר הגדול ביותר של התרבות הסרבית בכל הזמנים. הצלילים הראשונים ששמע היו דנדנון פעמונים, פעיית גדיים ושירת רועים, שקולם נחבט אל ההרים[11].
פטר השני היה גדול מלכיה של מונטנגרו. הוא היה אדם מרשים – גובהו היה מעל שני מטר וכבר מגיל צעיר (עלה לשלטון בגיל 17) גילה יכולות מנהיגות והבנה עמוקה של האופי המונטנגרי ומצבה המיוחד של האומה.
פטר נייגוש השני, היה הוולדיקה (Vladika) האחרון של מונטנגרו. הוא התחנך במנזר צ'טנייה ,אשר אז שימש גם כבית ספר ומשם המשיך ל Savina -אשר במפרץ קוטור ונשלח לקבל השכלה באירופה וברוסיה. מורהו הרוחני, היה המשורר הסרבי סימו מילוטינוביץ' (Simo Milutinovic) שהכיר לו את השירה אירופאית והשירה סרבית. הוא היה בקיא הן בספרות החולין ובמדע והן בספרות הדת, אינטלקטואל של תקופתו. אחרי שהוכרז לקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, כונה גם "פטר הקדוש מצטיניה תחליט לכול האורך של המאמר – צ'טיניה או צ'טיניה !)" ( סווטי פטר צטינסקי). בזמן שלטונו הארוך חיזק את המדינה המונטנגרית, על ידי איחודם של שבטים יריבים, וייצב את שליטתו כנסיך-ארכיבישוף על חבלי הארץ המונטנגרים.
סכסוכי גבול עזים ניטשו בין הרועים הסלאבים לבין הטורקים ובעלי בריתם, המתאסלמים החדשים. בתקופת שלטונו רשמו המונטנגרים כמה הצלחות מרשימות כנגד העות'מניים בשדה הקרב. יום אחד, נשאל פטר, כמה זמן לוקח להגיע מבודבה (Budva) שבחוף לצטניה. לשאלה זו השיב: "אם אתה ידיד- חמש שעות לערך. אבל אם אתה אויבי- נצח נצחים".
כול אומה כמעט מתמודדת עם הפער שבין המקום שנועד לה, לפי השקפתה, מתוקף תולדותיה, לבין מצבה בפועל. דומה שבאומה הסרבית, שבמשך דורות מונטנגרו הייתה חלק ממנה, הפער מתסכל במיוחד. העם הסרבי היה אחד מהעמים הסלאבים שפלשו לבלקן במאה השביעית. באמצע המאה ה-12 עלתה לשלטון שושלת נמאניץ' (Nemanjić), שהביאה את סרביה לתור זהב שארך כמעט שלוש מאות שנה. ב-1170 מינה קיסר ביזנטיון, מנואל הראשון, את סטפן נמאניה (Stefan Nemanja) ל"ז'ופאן" (שליט), של הנסיכות הגדולה הסרבית (הידועה גם כ"ראשקה", בלטינית: Rascia). במות מנואל ב-1196 ,השתחרר סטפן מתלותו בביזנטיון. הוא איחד כמעט את כל חבלי סרביה, עודד את המסחר ויסד כנסיות ומנזרים רבים. אבי האומה הסרבית הוא בנו הצעיר של סטאפן, ראסטקו נמאניץ' נולד כנראה ב-1174 ובגיל 18 נעשה נזיר ונסע למרכז הרוחני שהתפתח באותה תקופה בהר אתוס. שם צלל למעמקי המיסטיקה והתאולוגיה ואימץ את השם "סאבה" (Sava), על שמו של אחד מאבות הנזירות במדבר יהודה, שעסק בסוגיות תיאולוגיות ונתן פרשנות מיסטית לברית החדשה. על שמו נקרא מנזר מר סבא.
לאחר ששהה בהר אתוס[12] ארבע עשרה שנה, שב לסרביה, השכין שלום בין שני אחיו, שהתחילו במלחמת אזרחים ביניהם. והקדיש את עצמו להפצת הדת בגרסתה היוונית-אורתודוקסית בקרב עמו. . ארבע אותיות S על הדגל הסרבי הם סיסמתו של סאבה: "Samo Slona "Srbina Spasava, שהוראתו: "רק אחדות תציל את הסרבים".
נפילת ביזנטיון במסע הצלב הרביעי (1204) אפשרה את עלייתה של סרביה. סטפן קיבל את כתרו מהאפיפיור וכך נעשה למלך הסרבי הראשון ב־1217. אחיו סאבה, הצליח לקבל בביזנטיון מעמד אוטונומי עבור הכנסייה הסרבית, ונעשה לארכיבישוף הסרבי הראשון ב־1219. כך הסרבים זכו לשני סוגי עצמאות: ארצית ודתית.
חשיבותה של סרביה גדלה עוד יותר, עם חורבן בולגריה על ידי הטטרים ובימי אורוש (Uroš) הראשון, הייתה סרביה לכוח מרכזי בבלקן וקיבלה בהסכם עם רגוזה (Raguza) – כיום דוברובניק- מוצא לים[13]. גם לאחר שובה של השושלת הפליאולוגית לכס הקיסר בקונסטנטינופול, ב-1261, לא חידשה ביזנטיון את כוחה בבלקן. בתקופת מלכותו של מילוטין (Milutin) בנו של אורוש, התפשטה סרביה על חשבון ביזנטיון, סיפחה את צפון מקדוניה, בכלל זה את סקופיה וכלכלת הארץ שגשגה. תחת שלטונו התחזקה סרביה, למרות העובדה שהיא הייתה צריכה להיאבק לעיתים בשלוש חזיתות שונות (הונגריה, בולגריה וביזנטיון). המלך מילוטין היה דיפלומט מוכשר והשתמש בשיטה הדיפלומטית הימי-ביניימית המועדפת: נישואי שושלות. הוא התחתן חמש פעמים, עם נסיכות הונגריות, בולגריות וביזנטיות. בין היתר, נשא לאשה את בתו של המלך ההונגרי לדיסאוס (Ladislaus) הרביעי וזה העניק לו אדמות בצפון מזרח בוסניה, את מחוז מאצווה (Mačva, ואת העיר בלגראד, שהייתה לראשונה תחת שלטון סרבי. מילוטין הצליח לכבוש ולספח שטחים בצפון מזרח סרביה. הוא גם מפורסם בכך שבנה כנסיות, שכמה מהן הן דוגמאות יפות לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית: מנזר גרקניקה (Gračanica) בקוסובו, הקתדרלה במנזר הילנדר (Hilandar) בהר אתוס, כנסיית ארקאיינג'ל (St. Archangel) הקדוש בירושלים ועוד. בגלל תרומות אלה, המלך מילוטין הוכרז כקדוש, למרות חייו ההפכפכים.
לסרביה של ימי הביניים יצא מוניטין פוליטי, כלכלי ותרבותי באירופה, והגיעה לשיא באמצע המאה ה־14, בזמן מלכותו של סטפן דושן, שעלה לשלטון בשנת 1331. בעקבות עימות פנים סרבי בין סטפן דושאן לאביו סטפן דצ'אנסקי על רקע חוסר רצונו של אביו לתקוף את האימפריה הביזנטית הדיח סטפן דושאן בסיוע ראשי הצבא הסרבי את אביו מכיסאו (חנק אותו למוות). ומלך מבירתו פריזרן Prizern)) שבקוסובו. סטפן דושאן הפך את סרביה לאימפריה. הוא ניצל שעת חסד היסטורית, שבה נחלשה ביזנטיון, הן בשל התפשטות הטורקים באסיה הקטנה והן בשל מרידות הבולגרים.
כוחה הגובר של הממלכה הסרבית מסוף המאה ה-13 עורר דאגות רציניות במעצמות הבלקן המסורתיות, בולגריה והאימפריה הביזנטית, שב-1327 הסכימו לפעולות צבאיות משותפות נגד סרביה. שלוש שנים לאחר מכן, התעמתו הצבאות הבולגריים והסרבים בקרב וולבוז'ד (battle of Velbužd)[14], בו הבולגרים נתפסו בהפתעה. הניצחון הסרבי עיצב את מאזן הכוחות בבלקן בשני העשורים הבאים. הבולגרים לא איבדו שטח בעקבות הקרב אך לא הצליחו לעצור את ההתקדמות הסרבית לעבר מקדוניה. סרביה הצליחה לכבוש את מקדוניה וחלקים מתסליה ואפירוס והגיעה להיקף הטריטוריאלי הגדול ביותר שלה אי פעם. סטפן דושאן הוכתר כקיסר ב-1346 בתמיכת הפטריארך הבולגרי סימאון.
בשנת 1333 תקף דושאן את האימפריה הביזנטית שנשלטה על ידי אנדרוניקוס השלישי לבית פאלאולוגוס (Andronikos III Palaiologos), בעזרתו של הגנרל הביזנטי סירגיאן (Syrgian), שערק לצבאו. הוא כבש בקלות יחסית את אגמי אוכריד ופרילפ (במקדוניה של ימינו) ואת קסטוריה (כיום בצפון יוון).
גם חולשת ההונגרים שיחקה לטובתו והוא הצליח להרחיב מאד את ממלכתו. הוא כבש גם את אפירוס, את אלבניה ותסליה, מידי השליטים לבית אנז'ו (Anjou). ששלטו באזורי החוף ומידי ביזנטיון. אלבנים רבים ברחו דרומה והתיישבו ביוון. הוא הכפיף למרותו את בוסניה ואת רגוזה, היא דוברובניק שבקרואטיה של ימינו
סטאפן הרחיב את הממלכה למזרח, בכך שסיפח את העיר ניש (Niš) ואת האדמות שסביב לה, ולדרום בכך שסיפח טריטוריות במקדוניה, ובנה את מנזר ויסוקי דצ'אני (Manastir Visoki Dečani) במטוחייה (קוסובו) – הדוגמה המונומנטלית ביותר לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית – שהעניקה לו את שמו.
בשנת 1346 הוכתר בבירתו החדשה סקופיה (כיום בירת מקדוניה העצמאית), ל"צאר הסרבים, היוונים, והבולגרים". תואר שסמן בלי ספק את התפשטותה הטריטוריאלית של סרביה, שנצלה באותה תקופה את היחלשותן הצבאית של האימפריה הביזנטית והונגריה.
החצר שהקים, הייתה חיקוי לחצר המפוארת שבקונסטנטינופול, אותה רצה לכבוש. ואכן, דומה היה שהיא תירש את קיסרות ביזנטיון. הוא הקים פטריארכיה נפרדת לכנסיה הסרבית.
ב-1354 פרסם קודקס חוקים, שנקראו חוקי ה"דושאנוב זאקוניק", היינו, "קודקס סטפן" (Dušan's Code). היה זה הישג משפטי חסר תקדים – כנראה היצירה החשובה ביותר של סרביה המדייוואלית – ומעיד שתרבותה של סרביה, באותה עת, לא פיגרה בהרבה אחרי אלו של המדינות המפותחות ביותר באירופה. האדריכלות וציורי הקיר של תקופה זו, הן מונומנטים תרבותיים חשובים ביותר לעם הסרבי. תחת שלטונו הגיעה סרביה לשיאה הטריטוריאלי, הכלכלי, הפוליטי והתרבותי. מותו סיים את ההתנגדות לאימפריה העות'מנית המתקדמת וכתוצאה מכך לנפילת הכנסייה האורתודוכסית המזרחית.
אולם ב-1362 עלה לשלטון השולטן הטורקי מוראד (Murat) הראשון. כוחותיו התקדמו באין מפריע לכיוון הכוחות הסרביים. ביוני 1389 התעמתו הכוחות הטורקיים עם הכוחות הסרביים בהנהגת לזר חרבליאנוביץ' ,בקוסובו של ימינו. הסרבים נחלו מפלה איומה.
הנסיך לזר נפל בשבי והוצא להורג. מספרים שמת כשבפיו האמרה "טוב למות בקרב מלחיות בחרפה". בלילה שלאחר הקרב התגנב הלוחם הסרבי מילוש אוביליץ', לאוהלו של מורט הראשון והרגו בדקירת פגיון. השולטן נקבר בשדה הקרב[15]. לא רחוק מקברו, ניצבת אנדרטה לזכר הנופלים במערכה[16].
אף על פי שידם של העות'מאנים הייתה על העליונה והם הצליחו לחסל את הצבא הסרבי, הם סבלו אבדות כה כבדות, עד שנאלצו לסגת לכיוון בירתם אדירנה (Edirne). הסרבים נותרו עם מעט מדי לוחמים היכולים להגן ביעילות על ארצותיהם. משום כך, בשנים הבאות נפלו הנסיכויות הסרביות בזו אחר זו בידי האימפריה העות'מנית הגדלה. קרב קוסובו הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה העממית והרשמית ובתודעה הלאומית הסרבית. הקרב הפך לימים להיות לסמל לאומץ ולהקרבה סרבית והוא הונצח בשירים ובסיפורים רבים. במשך שנים צוין ה-15 ביוני, על פי הלוח היוליאני, כיום אבל לאומי של הסרבים.
מאז הסרבים לא שבו עוד לקוסובו, אולם האוכלוסייה האלבנית, שעד אז הייתה נוצרית, נשברה רוחה ורובה התאסלמה. בעקבותיה גם האוכלוסייה הבוסנית. אירוע שנחשב בעיני הסרבים לבגידה גדולה. כך החל הסכסוך שנמשך כבר 600 שנה. המונטנגרים ראו את עצמם כחלק מהאומה הסרבית הגדולה, שכבודה נרמס ולאומיותה הושפלה, חירותה נשללה והיא שועבדה לכוחות זרים. מנקודת מבטם, האומה הסרבית הייתה אור גדול שכבה, ורק מונטנגרו נשארה גחלת לוחשת, שממנה ניתן להבעיר מחדש את האש הגדולה מחדש[17]. במהלך המאה ה-17 הייתה שרויה מונטנגרו במאבקים מתמידים כנגד העות'מאניים. שלושה גורמים מסבירים את הצלחת המונטנגרים במאבקם:
- כוח הלחימה המיוחד של האוכלוסייה.
- תוואי השטח ההררי הקשה לתנועה. המונטנגרים נהגו לומר על שטחם המבותר, כי "צבא קטן יובס בו וצבא גדול ימות מרעב".
- כשרון ביחסים הדיפלומטיים עם וונציה.
מונטנגרו הצליחה לשמור למעשה על עצמאותה (סביב הר לובצ'ן) במשך כל אותם שנים. זאב בן אריה מדגיש כי העצמאות פירושה היה גם חירות דתית ואישית, כבוד לאומי, שאיפה לחופש ולחיים נאורים. התקפת הכוחות המונטנגרים על המוסלמים בפודגוריצה, גרמה להם לאבדות כבות. כאשר הווזיר הגדול ראשיד מחמת פאשה (Reşid Mehmed Pasha), שיפד בתגובה מונטנגרים רבים שנפלו לידיו.
המאבק בטורקים נתפש כמאבק של כוחות הטוב נגד הרע, מאבק למען חירותו וכבודו של האדם באשר הוא אדם. בעקבות מאבק זה התפרסמו המונטנגרים כגזע של אנשים אמיצים וחזקים, גזע של אנשי על שיכולים להכול[18]. אולם במאבקם של המונטנגרים לעצמאות היו גם נקודות אפלות. כשהתחיל הבישוף דנילו את השושלת של נייגוש והניף את נס המרד, הדבר הראשון שהוא עשה זה טיהור אתני של מונטנגרו מכל האנשים שהתאסלמו.
מורשתה הלאומית והתרבותית של מונטנגרו שזורה בדמותו פטר פטרוביץ נייגושי השני —מסתבר שהשילוב של הספרא והסייפא אינו זר לפוליטיקאים של מונטנגרו גם כיום. שר התרבות של מונטנגרו היה בעצמו משורר. גם איגור לוקשיץ, מי שהיה שר החוץ של ארצו, פרסם שני קובצי שירה: "ספר הספק" ו"ספר הפחד". כמה שורות מהשיר "הנביא" מהקובץ "ספר הפחד": "היפתחו, שמים. / שלחו לנו טיפות של בריאה חדשה. / היפתחי, אדמה / העניקי לנו את כוח הפריון. / הטירה עוד תיפול / אבל שום דבר לא יהיה הרה גורל. / אבירים יחפשו טחנות רוח חדשות / ודרקונים זקנים ימררו בבכי"[19].
נייגוש כתב ספרים ושירים רבים, חלקם ספרי פילוסופיה, חלקם ספרות יפה, חלקם ספרי דת. נייגוש מסמל יותר מכול את המאבק לעצמאות. בחייו הקצרים, כתב כמה מהשירים היפים והמורכבים ביותר בשפה הסרבית. המאבקים נגד המוסלמים הזינו את שירתו האפית של נייגוש. קבצי השירה שהותיר אחריו — "קולו של איש הר", "כתב תשובה לחרון הטורקי", "שיר לחירות", ובעיקר "המראה הסרבית" (Ogledalo Srpski) — היו שירה דתית עמוקה מהולה ברגשות פטריוטיים עזים. בני מונטנגרו ראו את עצמם באותם ימים כחלוץ של האומה הסרבית. נייגוש העריץ את הנסיך הסרבי קאראגורג'ה (Karađorđe), היינו, "ג'ורג' השחור", שהוביל בשנת 1804 את בלגרד למרידה אמיצה נגד העות'מאנים[20].
לשיא יצירתו הגיע נייגוש בפואמות "הניצוץ של המיקרוקוסמוס" ו"עטרת ההר" (Gorski Vjienac), שהודפסה בשנת 1847 בווינה. לאנגלית תורגמה בשנת 1930 בידי הבלשן הבריטי ג'יימס ויילס, ראש המחלקה לאנגלית שנפתחה באוניברסיטה של בלגרד[21]. "עטרת ההר", שנרשמה בקולמוס על פסגת ההר הנישא לובצ'ן, שעליה נהג נייגוש להתבודד, מתארת בארבע מערכות את סיפור האולטימאטום המפורסם שניתן הבישוף דנילו בשנת 1702, לאוכלוסייה המונטנגרית שהתאסלמה וחיה בזאבליאק צרנוייביצי (Žabljak Crnojevića) – ליד אגם סקאדאר- לחזור לנצרות. רבים מהם הוצאו להורג עקב סירובם. הוא מתאר הוצאה להורג המונית של מתאסלמים, אירוע שספק אם התרחש באמת ומשבח את השומרים על אמונתם:
"אלו שנמלטו מהחרב הטורקית, / אלו שלא חיללו את האמונה האמיתית / אלו שסירבו להיות כבולים בשלשלאות, / מצאו מסתור בהרים הגבוהים מאוד, / להקיז דמם יחד ולמות בגבורות… ללא יזע, שיר גדול לא יכול להיות מושר / ללא מאמץ, שום חרב לא תשויף! / הגבורה היא אדון כל רע, / היא גם המשקה המתוק ביותר לנשמה; / דורות שלמים שיכרו בה את עצמם לדעת. / אשרי זה ששמו יחיה לנצח. / סיבה טובה הייתה לו לחיות! / לפיד מתמיד בחושך / לא יכבה לעולם ולא יפיג את צחות אורו"[22].
זאב בן אריה רואה במאבק זה, גם את מאבקו של האדם לחירות אישית ורוחנית. דרך סיפור המאבק של המונטנגרים לעצמאות, מספר נייגוש את סיפורו של האדם באשר הוא אדם ונוגע במוטיבים אוניברסליים של מלחמת הטוב ברע, ועוד….
"עטרת ההר", מספר פטר בסיפור האמיתי כמסגרת, ולא ממש נצמד לעובדות והפואמה, הוא למעשה שיר הלל למאבק לחופש, צדק וכבוד. הגיבורים נאבקים לתקן פגם בחברתם- נוכחותם של מונטנגרים מוסלמים, שבחרו מרצונם החופשי להתאסלם כשהם באותו הזמן במאבק בין הטוב והרע
עמיתי זאב בן אריה, תרגם מאנגלית כמה קטעים מתוך "עטרת ההר" ומדגיש את המוטיב של חיפוש אישי לחופש המביא לדמוניזציה של האחר, דבר המביא לתוצאות טראגיות והרסניות:
"ראה את השטן עם שבע מחלצות שני/ עם שתי חרבות ועם שני כתרים על ראשו/ הנכד הגדול של הטורקי, עם קוראן/ מאחוריו המונים של הפסולת המקוללת הזאת/ צועדים להביא הרס לכל כדור הארץ/ כשם שארבה הורס את השדות הירוקים/ אם הסוללה הצרפתית לא הייתה עומדת בדרכו/ הים הערבי היה מציף את הכול!"
מילים אלו שם פטר השני בפיו של הבישוף דנילו שעמד לבדו על הר לובצן, במאה ה-17, מצפה לבואם של ראשי השבטים שיגיעו לפגישת הוועידה שתכריע לגבי המאבק לעצמאות. השטן עם שבע המחלצות הוא כמובן הסולטאן הטורקי. גם הקוראן הופך להיות כאן שטני, בישוף דנילו נמצא במצב של מצוקה שבו העולם נצבע בצבעים קודרים, ובכדי להיחלץ ממצב זה הוא חייב לצבוע את האחר בצבעים אפלים. זאת השלכה של הקדרות של ליבו, שמשתקפת גם בשמיים שמתעננים להם לפתע. בישוף דנילו מכין בתוך עצמו את ההכשר להחלטה שתבוא, ושהוא רוצה להעביר, החלטה להרוג אנשים חפים מפשע[23].
תחושות התסכול של המונטנגרים, הפכו לזעם, שתחילה מופנה פנימה, ובהמשך יוביל בעתיד למעשים רצחניים, כעס על הבוגדים שהפכו להיות מוסלמים!
כפי שתרגם זאב בן אריה:
"אלוהים כועס על האנשים הסרבים / מפני חטאי הבשר הרבים שלהם/ המלכים והצארים שלנו דרכו ברגל גסה על החוק/ הם החלו לריב אחד עם השני בעוצמה/ ולנקר זה את עיניו של זה/ הם זנחו את הממשלה ואת הארץ ובחרו בכסל שיהיה האור המנחה שלהם./ המשרתים שלהם הפסיקו לשמוע לאדוניהם/ ורחצו עצמם בדם של הצארים שלהם/ המנהיגים שלנו, תהיה קללת אלוהים על נשמותיהם/ קרעו את האימפריה לגזרים קטנים/ ומצצו את הכוח של הסרבים בתאווה./ המנהיגים שלנו, לוואי ויעלם זכרם/ זרעו את הזרע המר של חוסר הרמוניה/ וכך הרעילו את השבט הסרבי כולו/המנהיגים שלנו, ממזרים :
בניגוד לרעים, שהם אשמים, יש גם טובים שמייצגים את הערכים של חופש, כבוד, אומץ, יושר. ואלו הם המונטנגרים הנלחמים על חירותם:
פחדנים/נהיו בוגדי האומה./ גורל מקולל של קוסובו/ השם הסרבי נמחק בכל מקום/ אריות עוצמתיים הפכו לאיכרים כנועים/החמדנים והנמהרים שינו דתם לאיסלאם/ הלוואי והחלב הסרבי שלהם יגרום להם להיות חולים במגפה/ אלו שלא חיללו את האמונה האמיתית/ מצאו מפלט בהרים הנישאים הללו/לשפוך דמם יחד ולמות בגבורה/לשמור את השבועה הקדושה/ את שמם האהוב, את חירותם הקדושה/ ראשינו עמדו במבחן הקשה של קרבות/הנערים האמיצים שלנו זרחו כמו כוכבים זוהרים./ אלו שנולדו בהרים נישאים אלו/ נפלו יום אחר יום במלחמות העבר העקובות מדם/ נתנו את חיים בעבור כבוד, שם וחופש."
לבסוף באה הקריאה לפעולה, עדיין לא במילים מפורשות אלא בהלך רוח, סיסמא, החלטה:
"הכה את השטן ואל תשאיר לו זכר/ או עזוב את העולם וזה וגם את העולם הבא!"
לאחר הקריאה לפעולה הכללית, בא הפירוט של האויבים הספציפיים והמסקנה הבלתי נמנעת מקיומם, שיש להשמיד אותם.
"אתה צודק, וואיווד מיליגה/ לוואי ואלוהים ימחוק כל זכר לגזע שלנו/אם נחיה בפחדנות ובבושה/מדוע בשם השטן במדינות נוצריות אלו שלנו? / מדוע אנחנו מזינים נחש בחיקינו?
בשם אלוהים, איזה אחים הם אלו/ שמביישים את הפנים המונטנגרים/ ויורקים באופן גלוי על הצלב?/ איך יכול בוגד להיות יותר טוב מאביר? / מה זה הדיבור הזה על "חרב" ו"קוסובו"?/האם לא היינו שנינו בשדה הקרב של קוסובו?/ נלחמתי אז ועדיין אני נלחם היום"/ אתה היית בוגד אז ועדיין אתה בוגד היום' איבדת את כבודך לפני העולם,/ ביישת את האמונה של אבותיך/ הפכת עצמך עבד לזרים!"
במהלך האפוס נזעקת זעקה מרה על גורלם של הסרבים, והמיתוס של האומה הסרבית. היצירה של נייגוש שמהללת את מאבקם של המונטנגרים לחירות, הכשירה את הלבבות למעשי העוולה שנעשו 150 שנה אחר כך על ידי הסרבים בבואם לעשות טיהור אתני במוסלמים של בוסניה וקוסובו. כך הופכת להיות יצירת מופת, שהיא מפסגות הספרות הסלאבית והאנושית, יצירה שמכוונת לכבוד האדם וחירותו, להיות הכשר לרצח!
בהקשר זה, אפשר להזכיר את יצירתו של הפילוסוף הרומי סֶנֶקָה (Seneca): "חופש שמדכא חופש אחר הוא עריצות".
הערות
[1] Serbo Rastoder, A short review of the history of Montenegro, in Montenegro in Transition, 2003, page 110
- [2] THE MONTENEGRIN-ALBANIAN CAMPAIGN IN 1916: THE LAST SUCCESSFUL UNILATERAL CAMPAIGN OF AUSTRIA-HUNGARY, page 126
[3] מ. נחומי," שתי ערים במונטנגרו: צטיניה וטיטוגראד", על המשמר, 1 בנובמבר 1962
[4] אוסתריה והרשחור, הצבי, 12 בינואר 1913
[5] המצור על קטרו, מוריה, 14 בדצמבר 1914
[6] Noppen, Ryan & Wright, Paul, Austro-Hungarian Battleships 1914-18, Osprey Publishing, Oxford, UK, 2012, pps:28-30
[7] השתלשלות המאורעות בהרשחור, החרות, 24 בפברואר 1916
[8] amara Scheer, THE PERFECT OPPORTUNITY TO SHAPE NATIONAL SYMBOLS? AUSTRO-HUNGARIAN OCCUPATION REGIMES DURING THE FIRST WORLD WAR IN THE ADRIATIC AND THE BALKANS, ACTA HISTRIAE • 22 • 2014, page 684
[9] Andrew B. Wachtel, Chapter 5. How to Use a Classic: Petar Petrović Njegoš in the Twentieth Century, in IDEOLOGIES AND NATIONAL IDENTITIES, pages 136-139
[10] שתים שלוש שורות, דואר היום, 10 ביוני 1929
[11] יוסי אבני לוי, "המלך נייגוש כותב שירים", הארץ, 29 במאי 2018
[13] רגוזה הןא שמה באיטלקית של דוברובניק גם כיום. שם זה התפתח מהשורש היווני "xau" שמשמעותו "אסון" או "מורד" (ממילה זו בא השם הלטיני "לאוס" (Laus) או "לאוסה" (Lausa) שהתגלגל ל"לאוסיום" (Lausium), "ראוסיום" (Rausium), "רגוסיום" (Ragusium) ולבסוף "רגוזה" (Ragusa).
[14] קרב וולבזד Velbazhd התרחש בין הצבאות הבולגרי והסרבי ב-20 ביולי 1330., ליד העיר Velbazhd, כיום קיוסטנדיל (Kyustendil) שבבולגריה.
כוחה הגובר של הממלכה הסרבית מסוף המאה ה-13 עורר דאגות רציניות במעצמות הבלקן המסורתיות, בולגריה והאימפריה הביזנטית, שהסכימו לפעולות צבאיות משותפות נגד סרביה ב-1327. שלוש שנים לאחר מכן התעמתו עיקר הצבאות הבולגריים והסרבים בוולבז'ד והבולגרים נתפסו בהפתעה. הניצחון הסרבי עיצב את מאזן הכוחות בבלקן בשני העשורים הבאים. הבולגרים לא איבדו שטח בעקבות הקרב אך לא הצליחו לעצור את ההתקדמות הסרבית לעבר מקדוניה. סרביה הצליחה לכבוש את מקדוניה וחלקים מתסליה ואפירוס והגיעה להיקף הטריטוריאלי הגדול ביותר שלה אי פעם. המלך החדש שלהם סטפן דושאן הוכתר כקיסר בתמיכת הפטריארך הבולגרי סימאון ב-1346.
[15] Wayne S. Vuchinich & Thomas A. Emmert, Kosovo: Legacy of a Medieval Battle, University of Minnesota. 1991
[16] הילארי קלינטון בקרה במקום, ביקור שהתנהל על מי מנוחות, עם ילדים ופרחים. אלא שבמסע הבחירות שלה לראשותה מפלגה הדמוקרטית, נכשלה בלשונה וספרה על "ביקור קשה" ועל יריות שנורו כביכול מעל לראשה.
[17] זאב בן אריה, עטרת ההר.
[18] שם, שם
[19] תרגום: אלכסנדרה לאינוביץ', בלגרד
[20] קאראג'ורג'ה כלומר "ג'ורג'ה השחור", (מטורקית "קארא" = שחור) בשמו האמיתי ג'ורג'ה פטרוביץ' (1762– 24 1817) היה מייסדה של סרביה המודרנית, ראש המרד הסרבי הראשון נגד השלטון העות'מאני (1804–1813). הנהיג אישית את כוחות המורדים במספר קרבות ובעקבות מלחמתו בטורקים הקים מחדש ישות מדינית סרבית, שבראשה עמד ב- 1804 –1813. נשא את התואר "ויליקי ווז'ד" – "המנהיג הגדול" או "הדוכס הגדול". בניהול המדינה נעזר באספת העם ובמועצה.
[21] הארץ, שם
[22] תרגום: דייאן אראקוביץ', בלגרד
[23] זאב בן אריה, "עטרת ההר".