הר אתוס – מפגש שני (חלק שני).

יומן טיול בהר אתוס 

כתב: גילי חסקין

קטע יומן זה חולק לשנים מסיבות טכניות.

ראו קודם: הר אתוס – מפגש שני . חלק מס' 1

ראו גם, באתר זה: חומר רקע לטיול ליוון

הטיול להר אתוס הוא אאחת החוויות החזקות הזכורות לי לטיול ליוון.

המעבורת הגיעה באיחור מקובל. את המרחק למנזר אוסיוס גרגורי, אותו הלכתי במשך שעתיים, היא גומאת בעשר דקות בלבד. אני מספיק להציץ במפל שהרשים אותי הבקר, כשהוא זוהר בחוטי כסף, אך בעוד רגע הוא נעלם. השמים אפורים. אני מנסה לברר את תחזית מזג האוויר, כדי לדעת אם לתכנן הליכה או לא. את המילה היוונית ל"גשם" אני דווקא מכיר. "וורחי". שואל את המבוגרים ועתירי הניסיון אם ירד גשם. חלק אומרים שכן וחלק טוענים שלא. מרביתם מסכימים על "אולי"…

מבט אל סימון פטרה המרהיב, אין ספק, בצד הזה, המערבי, יש לשוט אחר הצהרים, כשהמנזרים מוארים, בעיקר ביום יפה. אך גם עתה, בבקר, כשהשמים מעוננים, המראה מלא הוד. אני משחזר את הטיפוס התלול שעשיתי אמש. כמה יוונים משיבים לי במבטי הערכה כשאני מתאר להם את המסלול שהלכתי. מבט חטוף על מבנים בודדים התלויים באוויר על המצוק, בתוך הירק ועל שרידי מנזרים מימים ימימה. אני משתומם נוכח ההתפעלות שלי עצמי. הרי מדובר במקום שהכרתי. כאילו אל הבטחתי לעצמי שלא לשוב למקום שאהבתי. כאילו לא שיננתי לעצמי ולאחרים שאיננו מתגעגעים רק למקום, אלא לתחושה הייחודית שהיתה לנו אז וזו כידוע אינה חוזרת. כאילו עירא ואני, בטיול הגדול לארצותה ברית, לא הגדרנו את החזרה המאכזבת כ"תסמונת ניו יורק", לציון המקום בו התופעה הזאת הכתה בנו במלוא עוזה. ולמרות הכול, ההר ומנזריו מרשימים מבראשונה.

כעבור 45 דקות לערך, המעבורת פולטת אותנו בנמל דפני. אני מזהה כמה רוכלים המציעים למכירה תשמישי קדושה ונדמה לי שנזיר או שנים שפגשתי אמש. מבין הנזירים בולט בחור צעיר שזקנו המרשים מגיע עד לחגורתו. אני רוצה לאכול בורקס מיובש וספוג שמן כמו אמש, אבל גל המבקרים הזורם אל האוטובוס, מרמז לי שכדאי לוותר.

אני נדחק אל האוטובוס הצפוף. המקומות הראשונים שמורים לנזירים. על השמשה תלויה "משבחה" ענקית ולה עשרות חרוזי עץ. מורשת שאימצו כנראה מן האסלאם לצדי עומד יווני שהגיע לכאן היישר מסידני. דור חמישי באוסטרליה. כמו היהודים הם מטפחים את הגעגועים למולדת. גם אם ללא כוונה מעשית. כפי שהיהודים שולים את בניהם לקיבוץ, יש יוונים השולחים את בניהם למנזר, לשנה או שנתיים, כדי שיתחבר לשורשים ויישמר את המורשת. הוא הצביע על דמיון בינינו לבינם. שנינו, כך אמר, איננו מוקפים בידידים סביב ארצנו.

האוטובוס מטפס בדרך המתפתלת אל קרייס, שנים עשר ק"מ צפונית- מזרחית משם. החורש הים תיכוני מתחלף חיש קל ביער עבות של ערמונים וערמוניות. בכמה מקומות יוצרים הענפים מעיין סכך לדרך מוצלת. חיש קל אנו בגובה של כ-600 מ' מעל פני הים, כשמבין העצים מציץ הכחול של המים וכמה מנזרים שנחשפים לרגע בתוך הירוק. מרגע לרגע רואים את השמים, אך רוב הזמן הרקיע בצבע ירוק. כעבור כ-40 דקות הגענו אל קרייס. מרחוק נשקפים קירותיו הלבנים וכיפותיו הירוקות של הסקיטי (Skite) של אנדריוס הקדוש. סקיטי הוא דרגה נמוכה ממנזר (Abbey, Moni) בהיררכיה של ההר. לייתר דיוק הוא שלוחה של מנזר. באופן מפתיע הוא גדול בהרבה ממנזרים אחרים. טוענים הבית התפילה שלו, הקתוליקון, הוא הגדול ביותר שמוכר בבלקן.

קרייס נראית כאילו לקוחה מימי הביניים. מקום שאינו דומה לכלום. רחוב ראשי ובו חנויות שקירות העץ שלהם משוחים באדום עז ובהם מוכרים מזכרות, על המדרון צמחייה צפופה ממנה בולטים מבנים דתיים ובתווך מיניבוסים היוצאים אל איוירון, מחוז חפצי. אני כמעט מתפתה לעלות עליו, אך מתעשת ויוצא לקנות מעט מזון. מתלבט אם לא כדאי להקדיש מעט זמן למנזרים שבעירה. ה-Protato, הקתדרלה של קרייס ידועה בציורי הקיר שלה. אני חושש שזמני קצר ומתחיל ללכת בכיוון שהנזירים מסמנים לי. בדרך מאפייה המציעה למכירה בורקסים לוהטים וריחניים, היישר מן התנור. אכן, הפתעה. אני טורף שנים וממשיך ללכת. השביל לא ברור כל כך. נזירים שאני שואל לדעתם אינם יודעים מה להשיב, חבורה של סטודנטים יוונים טוענת שמדובר בארבע שעות של הליכה. אני מוצא את עצמי בדרך הרכב ולפני שאני תוהה מדוע אני הולך ולא נוסע, מכוון אותי שלט, אמנם ביוונית, לכיוון המנזר. אכן, עברנו לא מעט מאז הטיול הקודם, לפני שנות דור ממש, כשהכיוונים סומנו בשלטים מתקלפים מעץ.

אני יורד בתלילות בתוך היער. שפע של עצי ערמון, ערמונית, אלון שסוע, מיילה סורית ועוד. שביל האבן הונח כאן לפני מאות בשנים. אבנים לא מעטות נסחפו במשך הזמן. אני מהרהר בשבילי האינקה, המושכים אליהם מטיילים מקצות תבל ומזכיר לעצמי שכאן לא פחות יפה ושהשבילים עליהם אני דורך קדומים יותר. מדהים עד כמה שזה קרוב ויחד עם זאת כל כך רחוק. מעת לעת שלט קטן מכוון את דרכי. פה משם מתוחים גשרים מאבן. אני שומע רחש מוזר ולפני מזנק חזיר בר בבהלה. מהיר מכפי שאספיק לצלמו. הפרחים שונים. לבנים וגדולים יותר. אחד מהם, שושן צחור, מרהיב בצבעו הלבן ובאבקניו הצהובים.

אני דורך בתוך מצע עבה של עלים, ריח רקבובית נעים של טחב. משני צדי כמות גדולה של שרכים. עליה הגדולים של "אברנית הנשר", שבארץ היא צמח מוזגן וכאן עשב פשוט. הנוף כמעט ואינו נראה, רק אני ושפע העצים.  גשר אבן חוצה גיא מרהיב. חרוץ בין צוקים עמוקים, שזור ביער עבות ובתווך נחל הזורם באשדות מכסיפים וממלא ברכות מים גדולות. אני מתלבט אם לטבול במים, אך נזכר בכללי הצניעות המחמירים של ההר ומוותר על רחצה.

אחרי כשעה וחצי של הליכה, מתגלה המבנה ההדור. תחילה רק ראשי מגדליו ואחר כך המנזר על כיפותיו ושדותיו המעובדים בחריצות. אני משקיף על המנזר ממעל. מבנה מרהיב, מוקף חומות גבוהות. אני נכנס לחצר. נזיר אדיש מסמן לי את מקומו של חדר האורחים. אני  מאמץ את זכרוני. המקום מוכר לי. בעיקר את המגדל האדום במרכז החצר, שכעת נמצא בשיפוצים . סביב הכנסייה מסדרון צבוע להפליא ומחלונותיו הצבעוניים חודרות קרני אור בכול גווני הקשת. אני נזכר בתחושת ההתפעלות שלי מפעם. אכן, מאז ראיתי מנזרים רבים, ברומניה, בולגריה ואפילו ביוון, אך אני עדיין נפעם. עובר מציור לציור, מזהה את תמונות הצליבה והסעודה האחרונה. הצבעים גודשים אותי. מעייפים משהו. חדר האורחים חדש לגמרי. אני מוצא שולחן עליו מוגשים מים ולוקומי. חסר לי האוזו. קל להתרגל לטוב. בחדר שליד, פינת קפה. על השולחן לחם פרוס וגבינה לבנה. אינני רעב, אבל באתוס יש למלא את הבטן, כמו את בקבוקי המים. קופה גדולה בפינת החדר מבקשת מן האורחים לתרום לשיפוץ הכניסה. אינני מאמין באלוהיהם, אך מכייון שהאמונה בו היא שגרמה לנזירים לאחר אותי, אני תורם בנפש חפצה. מקווה שמי מהם יראה אותי. אני מתחבר לחשמל ונרגע מול היומן שבמחשב. כעבור כשעה מגיעים כמה מבקרים. כמו במקומות אחרים הם מנחשים את מוצאי הרומני. אינני רוצה להכזיב ומאשר ב"צ'י פאצ'ה", היינו "מה שלומך" ברומנית. בכך בעצם מסתיים הרפרטואר שלי. קצת מעט עבור מיש סבתו נולדה וגדלה במולדובה. כדי לאושש את מוצאי החדש אני מוסיף ביידיש "רומנישטי" גנב, ביטוי גזעני ששמעתי מזקני כפר ביל"ו.

הנזיר הממונה על האירוח עונה תשובות מינימליסטיות. אני לרגע תועה במבוך המסדרונות של המנזר, עד ששלט "אקסודוס" מכוון אותי החוצה. מילה יוונית שכול ישראלי מכיר. אני יוצא מן המנזר ושוכח לסור אל אב המנזר, כפי שכתבה לי מריה בהנחיות המפורטות שרשמה לי. בחצר החיצונית אני פוגש תייר אנגלי קורא בספר, שמכוון להמשיך בדרכו רק מחר. בינתיים הוא נהנה מהשלווה ומהאווירה שהמקום מספק. אני שואל את עצמי שוב מדוע איני יכול לנהוג כמוהו, אך רגלי נושאות אותי החוצה, אל המרחב, אל סימן השאלה בקצהו של כל שביל, אל האופק שאין לו סווף. אני מתלבט אם להמשיך מכאן דרומה, אל מנזר פילותאו (Filotheou), או להמשיך כמתוכנן למנזר סטוורוניקה (Stavronikita). מחליט להיצמד לתכניתי המקורית. ההליכה לשם נחשבת לקלה, למי שרגליו רעננות. אני כבר אחרי שני קטעי הליכה ומשום כך קצת עייף. שביל צר מסתעף ימינה מהדרך הראשית. אני שם לב שמדובר בעמוד שנקל להזיזו ומשום כך מטפס בדרך העולה. מתברר שעולה לכיוון קרייס. נהג מיניבוס מסב את תשומת לבי ואני חוזר לדרך המובילה אותי למבצר הבנוי מעל מפרץ רוגע. המים חלקים כמראה, אך השקט הזה יכול להטעות. משיחותי עם הנזירים הבנתי שהים הזה סוער לעתים קרובות, בעיקר בצדו המזרחי של ההר דבר המשבית לפרקים את תנועת הסירות ממנזר למנזר. לא נראה לי נכון להמשיך על החוף, מה גם שאינני מזהה שביל.

אני מטפס בדרך העפר התלולה, רק כדי לרדת בשביל צר, שיחזיר אותי שוב אל החוף. עדיין איני מזהה כול שביל ומתעקש לחפש במקום אחר. פעם מגיע לחורבות מנזר עתיק, ופעם מתעקש לטפס בדרך תלולה, השמש, כאילו להכעיס יצאה דווקא עתה ואני כולי מגיר זיעה. אני צופה ממרומים אל מבצר החוף ואל העלייה המיותרת שגזלה ממני חצי שעה ולא מעט מאמץ, חוזר למפרץ ומתקדם בשביל צר. אין זכר ליער המרשים שראיתי קודם. אני פוסע בחורש נמוך, לייתר דיוק משהו בין בתה לבין חורש. פעם קראנו לו "גריגה"; מזכיר את המאקי, החורש הצפוף והנמוך של דרום צרפת, בו הסתתרו לוחמי המחתרת הקרויה על שמו. המים הקרירים מפתים, אך אני מתאפק. מודע למחיר שייגבה המלח. כמו לשתות מים מלוחים. כמו הלוואה שנוטלים מהבנק.

כבר חלפה שעה והמנזר אינו נראה, אני מטפס בשביל צר, בתוך יער צפוף, שגזעי העצים מכוסים כולם בקוציץ סורי. לפתע נראה גג כסוף של אחד המחסנים, שרעפי הצפחה שלו בוהקים בשמש. מעבר לעצים מתגליתה שפה משוננת של מגדל רבוע, עוד כמה צעדים והנה המנזר. סטוורוניקה הוא אחד המנזרים החדשים שנבנו על ההר, רק בן חמש מאות שנה. הוא אחד הקטנים ואחד הנעימים שישנם. זהו מנזר קטן יפהפה. נדמה לי שהתאכסנתי בו פעם. אני זוכר את המשקפת המשקיפה אל המצוק, את רצפת העץ המתפוררת, את התהום שנפערה מתחת רגלי. המנזר בנוי בשטח מעובד להפליא. פסים מסים של חריש מעודן, כאילו מישהו שימן אותם במגרפת ענק. בפעם הקודמת ראיתי נזירים רבים עובדים בשדות. הפעם, אני רואה כמעט אך ורק פועלים, אזרחים רגילים שנשכרו לעבודה בשרות המנזר. אני צופה למנזר פנטוקרטור, הנמצא אף הוא על החוף, טובל בחורש סבוך. לא כל כך רחוק, אבל כפות רגלי מאותתות לעצור. שפשפת שהתפתחה וייבלת חדשה מסכימות עמם. מחשב שהלילה אוכל לשהות כאן, מחר עם שחר אגיע לארוחת הבקר בפנטוקרטור, אשוט בסירה היוצאת דרומה, אשקיף על המנזרים המוארים באור יפה של בקר, אצלם עד שאצבעי תכאב. אגיע לפינה הדרומית של ההר, ממש מתחת לפסגה, עד למנזר המפורסם מגיסטי לוורה. משם אשוב צפונה באותה סירה, ואמשיך דרומה עד ווטופדיו שבצפון מזרח. איך אמשיך משם?  לא ברור עדיין. אני מתקרב אל המנזר, מתפעל מהחדרים הבנויים למעלה, מתחת למגדלים ומעל לחומות. אמה עתיקה ומתוחזקת היטב מזרימה מים אל המנזר, שנראה מכאן כמבצר. למרגלות האמה בריכות מים בהם שטים דגי זהב. אני מתבונן בבואתו של המבנה הנשקפת במים. המגדלים זוהרים במהופך, מראה קסום וכפול, הנקטע על ידי דג זהב שתופר בשחייתו את החיזיון, בקו כתום נעלם.

בפתח המנזר חבורה של יוונים. אני מתיישב לצידם. נזיר חביב מגיש לי מים קרים ולוקומי. מתברר שהם נוסעים מכאן. אני מקווה שהם ממשיכים לפנטוקרטור. למרבה התימהון הם מספרים לי שהם נוסעים עד ווטופדי… נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. האם גם היום זהו יום המזל שלי?  נזיר מלווה אותי לסיור קצר במנזר. הכנסייה קטנה ויפה, אם כי אינה מרהיבה כמו היתר. אולי ממשום שחשוך כאן מדי. אני ממשיך לחשב, שמחר בבקר אוכל להפליג בסירה לאורך חופו המזרחי של חצי האי, כפי שתכננתי. אחד המבקרים מזהיר אותי שהסירה אינה מפליגה מדי יום, שהרבה תלוי במזג האוויר. היום למשל לא הפליגה. ומה יקרה אם לא תפליג גם מחר? דליה טענה שהעולם בעדי. אני מחליט להצטרף אליהם. נהג הרכב שואל אם יש לי הזמנה ומסביר שאין אפשרות להתאכסן בווטופדי ללא הזמנה. את היוונית שלו אינני מבין. אך את המילה "פרובלם" אני מבין מצוין. נזכר שדליה הבטיחה שהכול מסתדר לטובתי ומחליט להמר שוב. המיניבוס הקטן ששכרו מטפס אל ההר, עד לקרייס. הצמחייה התחלפה במהירות מחורש ליער אירופאי. קרייס טובלת בירק על מנזריה ואנו ממשיכים לאורך ההר. כעבור חצי שעה של נסיעה מגיעים למחסום. אני מבין שהנהג מדווח לו אודותיי. השוער מטלפן אל המנזר ורץ אלינו עם תשובה. אני מתבונן בשפת הגוף שלו. אי אפשר לטעות בתנועות הראש ההחלטית מלמטה למעלה. זהו ה"אוחי" המפורסם, היינו, שלילי מוחלט. אני מסכם עם הנהג שאגיע עמו למנזר ואדבר על ליבם של הנזירים. הוא חוזר על המילה "פרובלם" ובכול זאת נאות. אנו צופים במורדותיו של ההר הגולשים מגובה של כ-800 מ' אל קוו המים. למרגלותינו, ממעוף הציפור נראה מנזר פנטוקרטור, אליו רציתי להגיע עד לפני כשעה. המנזר נראה כאי צבעוני המוקף בירק מכול צדדיו, למעט מפרץ כחול ממזרחו. הרכב יורד במהירות מההר אל קוו המים, בנוף של יערות, זיתים ואחר כך גם כרמים ופרדסים ואנו בפתח המנזר. אני רץ אל השער. הנזיר שמקבל את האורחים מקשיב לסיפורי. הוא שואל אם יש לי הזמנה ואני בתשובה פולט את שמו של V, ידידה של מריה, שלמדתי שיש לו מהלכים בהר. הוא אינו מכיר את האיש, אך השם מוכר לו. איני יודע אם זו היתה הסיבה, אבל הוא מתרצה. אני מבשר לנהג המופתע ורץ חזרה אל המנזר, מבעד לשער העגול נראה בית תפילה משוח באדום ובתי מגורים צבועים בצעי פסטל כחלחלים. אני מצלם בהתלהבות, עד שהנזיר עוצר אותי בתקיפות. אסור לצלם כאן. הוא חוזר על הכללים של המנזר: זמני תפילה בין 21:00 ל-01:00 ושוב בין 06:00 ל-09:00, שערי המנזר ננעלים בשעה 21:00. אין יוצא ואין בא. כמו בכול מקום הוא שואל אותי למוצאי. אני מחליט שלא להתכחש למוצאי, למרות שגם משה רבנו עשה כך. נזכר בחיוך איך פעם, בקלמבקה שליד מטאורה, הפצרתי בנזירים שיתירו לי להיכנס לכנסיה הסגורה לקהל. לשאלתם השבתי שאני מספרד והם הפטירו בבוז: "קתולי"… אני משיב שאני מישראל. השאלה השנייה, החוזרת אף היא, בכול מנזר היא לדתי. האם אני אורתודוכסי? אני עונה שלא והם משלימים "יהודי" או "עברי". אני תוהה מה הם חושבים.

 

מול הרפקטריום חדר אכילה קטן עבור אורחים, לצד מחסן שמן הזית. הנזירים מצאו שיאן כמו שיש לאכסון שמן. המיכל הראשון היה סרקופאג מהמאה ה-1 לספירה…. ארוחת הערב אינה בדיוק גורמט. עשב בלתי מזוהה מבושל עם מעט אורז. אני מעשיר אותו בלחם טבול בשמן, זיתים שחורים, בבצל ובעלי חסה רעננים. גבינה שקניתי אמש משדרגת את המזון בצורה מפתיעה.

נזיר חביב מקבל אותי באכסניה. האגף הזה נבנה מחדש. יש בו מעלית, מסדרונות רחבים, שולחנות אירוח, שטיחים, נברשות מהודרות ואפילו מקלחת חמה. למרבה הפתעה אני מקבל חדר זעיר, עבור עצמי בלבד. מיטה נוחה, סדינים מעומלנים ומגבת. טוב מהחדר ששכרתי באוראנופוליס. מחלוני הקטן נשקף נוף של חורש, ברושים, זיתים והרבה אגוזי מלך.לאחר מקלחת אני יורד בקבקבים אל החצר, מניח לכפות רגלי להירגע. נזיר ממוצא אמריקאי, בעל עיניים טובות, עורך סיור מודרך לחבורה של תיירים גרמניים ואמריקאיים. הוא מראה לנו בקיר הכנסיה אבנים שנלקחו מהעיר הרומית דיון (Dion) שעל חורבותיה נבנה המנזר. ליד מגדל השעון דמות של חייל. ההר הקדוש מתנהל עדיין על פי שעון ביזנטיון. היום מתחיל בערב, כמו אצל היהודים, אבל תמיד בשעה 12:00 בלילה. את השעון מעדכנים מדי חודש לערך. כעת השעה 20:00 לפי שעוננו וחצות לפי שעון אתוס. תנאי השירות מפתיעים אותי. אפילו מכונת קפה. מסתובב בחצר באור אחרון, מכבד את האיסור לצלם ומנסה לבלוע כמה שיורת בעיני. לספוג ואולי גם לזכור. אני מעריך שיש במנזר כ-40 אורחים ועוד כמה עשרות נזירים. כולם גברים. האם כך מרגישות המתמודדות ב"מלכת המדבר"? אני לא חש איזו העצמה גברית ולא חיבור קולקטיבי ל"אבא טבע". קשה להבין את נפש האישה…

לקראת השעה 21:00, נשמע צלצול פעמונים. הנזירים והאורחים מתכנסים בכנסיה, אני מתבונן בשמים המשחירים תוך כדי לגימת קפה ופורש לחדרי.

‏27.05.2012

נקישות על דלתי משכימות אותי לתפילה. אני בוחר בספר. בקר רגוע יותר. אין לאן ללכת. לא ברור עדיין אם הסירה תצא לדרכה דרומה. האוטובוס יגיע רק בשעה 10:00. המנזר רחוק מכדי ללכת לכול מנזר אחר. אני יוצא אל החצר, נהנה מקרירות הבקר. יושב לשולחן עץ ענק וכותב תוך כדי הצצה אל ציורי הקדושים ותמונותיהם של ראשי המנזר. על הקיר מפה עתיקה של העולם. הכול מטופח להפליא. כל כך מפתיע. כל כך שונה ממה שזכרתי. בפרץ של נוסטלגיה אני מתגעגע אל ההזנחה, אל הדקדנטיות הרומנטית של אז. היכן הים שהציץ דרך קורותיה של רצפת המרפסת? היכן הקרש שנפל לאחר פסיעה בלתי זהירה? האור עולה אט אט, אני יוצא אל החצר, שאין בה נפש חיה. הכול עסוקים בתפילה.

לקראת 09:00 לערך החצר הומה אנשים. זה עתה יצאו מן התפילה. הנזירים משוחחים בשקט והתיירים מתבוננים בהם בסקרנות. הסברתי לנזיר האמריקאי שאני מרצה להיסטוריה ושחשוב לי לצלם. הוא ניגש עמי לאב המנזר, שעיניו זהרו בכחול וללחייו זקן בסגנון משה רבנו. האב הקדוש, שהיה לבוש בחליפה אדומה נראה כפוסטר אידיאלי. סטריאוטיפ של אב מנזר. לא העזתי לבקש רשות לצלם גם אותו. צלצול פעמון קרא לחברים לחדר האוכל. הנזירים ומרבית האורחים התאספו ברפקטריום ואילו הפלבאים, ואני ביניהם, סעדנו בחדר שממול. טרם שיגעו באוכל, כולם עומדים ומצטלבים. שפתי כולם ממלמלות תפילה חרישית. כמו ברכת המזון אצלנו. אני ממלמל את "ונתנה תוקף" ומתיישב עם כולם. הקדושה הזאת נספגת. נזיר ששמע על בואי, סיפר לי שעבד כמתנדב בקיבוץ שריד, בתקופת מלחמת ששת הימים. לדבריו, חפר במצדה יחד עם יגאל ידין ובתל ערד במשלחתו של יוחנן אהרוני. בארץ, כך סיפר, נפגש לראשונה בנצרות המזרחית ואימץ את אמונותו הקתולית. ארוחת הבקר כללה מרק חומוס, במרקם דומה למסבחה המוגשת בחומוסיות שלנו, בתוספת ביצה קשה, שמן זית, זיתים, חסה וגבינה מלוחה. כל אלו יחד  היוו תפריט לא רע בכלל. מולי ישב אחד המבקרים שלא חדל מלהרעיף עלי מכול טוב. מעת לעת הגיש לי ביצה, בצל, כף נוספת של חומוס ודאג שאשטוף את הכול ביין.

אני יוצא אל החצר הריקה, מתבונן במרפסות הבולטות החוצה וסגורות בעץ כחלחל, צבוע בגווני פסטל רכים. בתווך הכנסייה זוהרת בארגמן, צבע מלכותי. זוהי הכנסייה המרשימה ביותר שראיתי בהר ובמחשבה שנייה, זו אולי הכנסייה האורתודוכסית היפה שראיתי אי פעם. למעט הכנסיות המלכותיות של איסטנבול. קונסטנטינופוליס. למבנה נרטקס (מבואה) כפול, פסיפס נהדר של הדזיס, בן המאה ה-11. מריה ויוחנן המטביל מביטים בישו באור של בקר, שונה מהפסיפס של אמש, שקיבל את הקרניים האחרונות של היום. בכניסה לחדר הראשון, עמודים ולהם כותרות רומיות. מבנה התפילה עצמו, מעוטר כולו ועל האיקונוסטיס, איקונות נהדרות ממוסגרות בריקועי זהב או כסף.

גלגל המזל ממשיך להסתובב בכיוון שלי. מתברר שהים שקט והספינה תגיע. אני גולש אל הנמל וממתין. הרגעים הללו, לא רבים, בים 09:45, זמן הגעתה המיועד של הספיה ועד ל-10:00, השעה בה הגיעה בפועל מותחים מעט. הרהורי ספק מתחילים להתגנב, שמא לא תגיע ובינתיים הפסדתי את האוטובוס. כמה רגעים אחר כך הספינה הגיעה. כמה מבקרים יורדים ואני מדלג פנימה, תופס עמדת תצפית באחד החלונות הקטנים ושוקע במראות שמולי. תוך מספר רגעים אנו ליד מנזר פנטוקרטור, אליו כיוונתי להגיע אמש. נראה נפלא מן הים, כשהוא גולש מההרים המיוערים העוטרים אותו ככתר. מעליו, על המדרון הירוק, בולט מבנה נוסף, סקיטי, שלוחה של מנזר פנטוקרטור, המוקדש לנביא אליהו. אחריו, מופיע מנזר סטוורוניקה הנראה כמזדקר בתלילות היישר מתוך המים. עוד רגע ואנו במפרץ של איוירון בו ביקרתי אמש. אני מתפעל מן המים הכחולים הצלולים. "הים האגאי" כבר אמרנו?  נזכר איך בפעם הקודמת ציננתי את עצמי במים הקרירים וחשתי את עקצוץ המלח לאורכו של היום.

בין המנזרים מבצרים עתיקים ומעגנים מוזנחים. הספינה מדרימה אל קצהו של הר אתוס, שלצערי פסגתו המחודדת מכוסה בעננים. שטנו עד למנזר הגדול והמפורסם מגיסטי לוורה (Megistis Lavra), היינו הלאורה הענקית. אולם אין הכוונה לאוסף של מערות מרוחקות שהנזירים החיים בהם מתאספים לתפילה שבועית, כפי שאנו מכירים במדבר יהודה, אלא במנזר לכול דבר. בניגוד לקודמיו, המנזר הזה אינו נמצא על קוו המים, אלא על מצוק בגובה של מאה מ' מעליו. אני מתבונן במסד הענק הבנוי גרניט ובמבנים הצבעוניים שמעליו. הספרות מכבירה שבחים על המקום, על יופיו, על הנוף הנשקף ממנו ובעיקר על הכנסת האורחים הנודעת שלו. במנזר ציור מפורסם של גן העדן בו נראים בחורים מרקדים עם בתולות חסודות. כמעט כמו נחלתם המובטחת של השאהידים. התמשיחים מרהיבים, כמו גילופי העץ, כמו האיקונות, כמו עיצוב הזהב והכסף. לאורך השנים שימשו הנזירים מקור לא אכזב לבדיחות, בעיקר בקרב יהודים שההתנזרות ממין זרה להם, אבל גם אצל נוצרים, עיין ערך בוקצ'יו, פאזוליני ועוד, אבל היתה להם תרומה עצומה בשימור אוצרות האומנות של אירופה. אני מתלבט אם לא כדאי להישאר כאן. חושש מלהתל במזל. זהו אחד המקומות המרוחקים באי.

אני תוהה איך אשוב משם. תוהה אם לא לשוב לפנטוקרטור, הידוע בתנאים הטובים שהוא מציע. מקדם מדי. מה אעשה שם כול היום? אולי אחזור משם במיניבוס שהביא מבקרים חדשים. ואם לא יימצא כזה? מחירי מונית "ספיישל" יקרים מדי. הספינה הרימה עוגן והשייט משך בכתפיו ולא הבין מדוע שילמתי את מלוא הכרטיס עד לכאן, רק כדי לשוב על עקבותיי. אני מרים את ראשי אל היער, שם ממעל נמצא מנזר "פילותאו" (Filotheou) שפעם כמעט ונשרף בעטיי. אני מחליט לנסות. גם בשל הסקרנות ובעיקר בגלל הצמחייה העבותה האופפת אותו. המנזר, הגבוה בכמה מאות מטרים, מוקף מן הסתם ביער עבות. במחשבה שנייה מקדים ויורד במעגן שלמרגלות מנזר קרקאלו  (Karaallos), כדי להרוויח עוד מנזר. נזיר ממושקף ומזוקן שקודם סימן לי בעצבנות שלא לצלמו, מקבל כעת את פני בברכה. אחר כך פצח בסדרת השאלות הזהות: מאין אני? לאיזו דת אני משתייך? אחר כך שאל לאמונתי בישוע. הבהרתי שאני חושב שהיה אדם טוב והוא היקשה אם אנו נוהגים לצלוב אנשים טובים בארץ ישראל. השבתי לו שזה לא אני ובכלל, זה היה מזמן, אך לא נראה שהוא מעוניין שיטרידו אותו עם עובדות. הרהרתי בו, בקדוש המעונה, שפרופ' קלויזנר הוכיח שנולד ומת כיהודי טוב. נזכרתי בנבואותיו החברתיות, בקנאותו לצדק, ברמזים המשיחיים שפיזר סביבו, בקנאותם של יהודי ירושלים, בסבלו על לא עוול בכפו ובעיקר בחטאים שנעשו בשמו. כמה שנאה בשם האהבה.

אני מתפלל לכול הקדושים שיישלחו לקראתי ג'יפ, אך כנראה שאין אדם צריך להתפלל למען עצמו. אני מטפס בדרך התלולה. כבר צהרים והשמש קופחת בעוז. בדרך עובר מיניבוס, בדרכו אל מגיסטי לאורה. ברגע שהוא חולף על פני עובר במוחי הרהור של כפירה: אולי צריך הייתי לרדת במגיסטי לאורה, להתרשם, להתבונן, לצלם, לשתות את האוזו ולהספיק לשוב עם המיניבוס הזה. אין ספק שהעלייה המאומצת תורמת משהו להרהורי כפירה כאילו. השייט העריך את המרחק בעשרים דקות של הליכה. אולי בירידה. בערב וללא תרמיל. אני מתנשף, מתאמץ והעליה אינה נגמרת. כעבור כארבעים דקות אני פוגש כמה נזירים, שהם מעודדים אותי שהקץ קרוב. ממבט ראשון המנזר נראה מאכזב מעט, אך כשאני מתקרב, דרך שדרת הדובדבנים, הוא מתגלה לפני במלוא הדרו. כמו מבצר מדיביאלי שכתליו מחביאים סיפורים בני מאות בשנים. גני הירק מטופחים להפליא ויוצרים הרמוניה עם המבנה ועם הים שברקע. במנזר לא ממתין לי איש. אפילו לא בחדר האורחים. אני חרד להתמכרותי ללוקומי, גופי דורש את מנת האוזו שלו, אך לשווא. הקתוליקון סגור, לא נותר לי אלא להתבונן בקירות ובציורים. אין ספק, ברו של המנזר מרשים לאין ערוך מתוכו. אני מעמיס בצער את התרמיל, נפרד מהנזיר שנועץ בי מבט אדיש. הדובדבנים המנקדים את העלווה באדום מזמנים עימות נוסף בין היצר הטוב ליצר הרע, עד שהאחרון משכנע שהם נועדו לכך, אחרת ינשרו ויירקבו. אני מתחיל לצעוד במעלה המדרון ושלט קטן מכוון אותי אל מנזר פילותאו. השביל בו פסעתי בתוך היער הינו אחד היפים שבהר. אבנים דחוסות בין סלעי הגרניט, מדרגות מאולתרות ושפע של ירק. טיפסתי כחצי שעה, בשביל תלול ומוצל להפליא. עד שהגעתי לדרך העפר העולה אל המנזר. עוד עשרים דקות של מאמץ ולנגד עיני חומותיו של מנזר פילותאו, אליו הגעתי באותו לילה סוער ויצאתי ממנה אפוף עשן. כנראה שחזקה על הפושע לשוב אל מקום הפשע. בינתיים אני נהנה ממראהו הקסום של המנזר, ממטעי האפרסקים שלמרגלותיו, בגן הקולורבי המטופח ובגינת הוורדים, המשתקף במי הבריכה. בגן שולחן וכסא, עשויים צפחה. מקצה הגינה נשקף המנזר כולו במהופך בתוך המים. קשה היה לעצור את התפעלותי. התקשיתי להחליט לאן להתבונן קודם.

ישבתי לרגע על ספסל תחת עץ האגוז והבטתי למזרחה אל הים. למרגלותיי נראו מנזרי סטוורוניקה ופנטוקרטור בכול יופיים. נכנסתי למנזר, שמשמעות שמו "אוהב האל", הצצתי לקתוליקון שנפתח לרגע והתפעלתי מנברשות הכסף והזהב ופניתי אל חדר האורחים. חלק זה של המנזר מושקע להפליא ומעוטר בשטיחים שמקרום הארמני ברור. ישבתי בחדר מהודר, נרשמתי בספר האורחים והתכבדתי באוזו ובלוקומי המסורתי. על הקיר תמונה של מנזר מר סבאס, כמו אצלנו במדבר יהודה. בפעם הקודמת פגשתי נזיר ששהה שם כשנתיים.

הנזיר הממונה על האורחים שאל אותי אם אני אורתודוכסי. לתשובתי שהנני יהודי לא הגיב בצהלה גדולה, אך גם לא בעוינות. הוא רק הפטיר שאהיה מנוע מלהיכנס לכנסיה עצמה, אלא רק למבואה. אחר כל שאל אם אני רוצה ללון. לתשובתי הוביל אותי לחדר בו שכנו עוד שני יוונים. אני מנסה להבין מה הוא אומר. את המילה "קאטו", היינו למטה, אני מזהה, כמו במילה "קטמון", המנזר התחתון. ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי הכין לנתי באותו לילה רק ונמהר, שראשיתו בתעייה בציר וסופו בתמרות עשן. מן הסתם הלינו אותי בחדר קטן, בלתי פורמאלי, כיאה לאדם שהרהיב עוז להיכנס באישון לילה. התבוננתי בשעון. השעה רק 14:00. מוקדם מכדי להישאר. אני משכנע את עצמי לנהוג כמו היוונים וכמו אורחים אחרים. להישאר כדי לנוח, לכתוב ולספוג את האווירה. בינתיים ניסיתי לברר איך יוצאים משם למחרת בבקר. לא הצלחתי ליצור קשר עם תחנת המוניות וכמותי כשלו גם צמד היוונים. מונית מיוחדת תעלה כסף רב, כך הם טענו. החדר צנוע מאד. לא רע עבור לינת חינם, אבל עלוב ביחס לאמש. כנראה שהאויב של הטוב הוא המצוין. אני מתיישב על המילה, מנסה להסתגל לרעיון. אחד היוונים מכריז "מכבי תל אביב" ואני עונה ב"פנתייקוס". אין כמו ספורט כדי ללכד אנשים וליצור חברויות. אני מתיישב לכתוב ואחד מידידי החדשים נרדם והחל לנחור בקולי קולות. סימנתי בעיני לידידו וזה השיב שקצרה ידו. עוד רגע וגם זה נרדם והחל לנחור אף הוא. היה זה דואט כמעט מושלם. במחשבה שניה, היה זה קנון, שגם מנצח מנוסה היה מתקשה לזמן. אחד מהם שאף את האוויר בנחירה ורעהו נשף אותו בנערה. נזכרתי בלילות איסלנד, בטיול הג'יפים, כשרמי שותפי לחדר הופך את הלילה מחוויית רגיעה לליל שימורים. אמרתי לעצמי שאינו מתכוון לעבור זאת שוב "לילה לבן" ובכלל, עדיין מוקדם. לאן אני רוצה ללכת? לאן שייצא. לאן שאמצא. המקום הזה אינו מתאים לי. לא בא לי טוב. רוצה להמשיך הלאה. אולי לאיוירון, שם זכור לי חדר אורחים מהודר.

למרבה הפתעה רגלי מגיבות כאילו המתינו רק לרגע הזה. התקשיתי למצוא את שביל היער המקצר לאיוירון בעוד האורחים שישבו בצל האגוז ריפו את ידי והזהירו אותי שהשביל המיוער חמקמק. השעה מאוחרת מכדי לקחת סיכון. בלית ברירה החלתי לגלוש בדרך הרכב, מתנחם שיפה אף היא. נזירים שפסעו מולי העריכו את דרך היער בשעה וחצי של הליכה ואת דרך הרכב בשעתיים וחצי לפחות ואכן הפיתולים עצבנו מעט, אך ניחמתי את עצמי בנוף ובתקווה שיגע רכב. יום המזל המשיך לשחק. ג'יפ נהוג בידי נזיר ותוך כרבע שעה אנו במנזר איוירון. המקום מזמין ומפתה, אבל את המנזר הזה אני מכיר ואני סקרן להכיר מנזר חדש. אני מתחיל לפנטז על פנטוקרטור. עליו כמעט וויתרתי לפני כמה שעות. אני מניח שהוא שווה. לא לחינם המליץ עליו ידידה של מריה. הנזיר הצביע אל המנזר, קרא בשמו ואני השבתי בשלילה. כאשר הצטלב בחרדת קודש, הצטלבתי גם אני. לשאלתי מה אני עושה, נזכרתי בחיוך בבדיחה על יוסף בורג המנוח, מי שהיה שר הפנים מטעם המפד"ל שנצפה כשהוא מצטלב. לשאלת עיתונאים השיב כי עשה זאת במצוות אשתו שהנחתה אותו שלא לצאת מהבית טרם שיוודא שמשקפיו נמצאים בכיס השמאלי של החולצה, פנקס השייקים בכיס הימני, הכיפה על הראש והחנות שבמכנסיו סגורה…חלפנו על פני מבצר שהתרומם מעל הים ולרגע הואר באור נפלא של ערב. בקושי התאפקתי מלעצור אותו. שהרי תמונה כזו אסור להחמיץ. ויתרתי. דרך הרכב התפתלה בנוף נהדר וכהרף עין נתגלתה לנגד עינינו קרייס, על מנזריה, צריחיה וכיפותיה. הרחובות היו ריקים והשמש האירה עליהם באור רך. כמעט עיר רפאים. ללא התכונה שאפיינה אותה בשעות הצהרים, כשכולם באים לכאן בדרך אל המנזרים ומהם. בהיעדר מועמדים, עלי לשכור ואן במיוחד עבור עצמי. המחיר 25 אירו. לו היינו עשרה אנשים, כל אחד היה משלם סכום פעוט. השארתי את תרמילי במשרד המוניות ויצאתי בריצה לראות את מנזר קוטלומוסיו (Moni Koutloumoussiou,( שבקצה העיירה, המוקדש לטרנספיגורציה, ההשתנות של ישו על הר תבור, לעיניהם הנדהמות של משה ואליהו.

מנהל המשרד הקציב לי רבע שעה ואני רץ בדרכי לאסוף ברעבתנות עוד מנזר, כפי שאספתי קופסאות גפרורים כשהייתי ילד, כפי שאספתי עופות אקזוטיים כשהייתי נער. אני מחייך בסלחנות נוכח הגרגרנות האינטלקטואלית שלי ומסכם לעצמי שהמנזר אינו שווה את הטרחה. פרח נזירות משועמם שוחח בעצלתיים עם נזיר. כול הייתר, סתמי לגמרי. למעט נזיר שעבד בתחזוקת הכרם. שבתי בריצה למשרד רק כדי לגלות ששני יוונים כבר יצאו עם המונית שיועדה לי. ניתן היה לחלוק עמם את הסכום. ללמדך שיש לסמוך על המזל בהר אתוס, אבל אסור להתגרות בו. אני מנצל את הזמן ומתיר לעצמי קצת "שחיתות" – בקבוק קוקה קולה קר ושקית עם דובדבנים. כשאני מושיט את ידי לכיסי, אני מגלה שהארנק נעלם. מן הסתם נשמט מכיסי הימני. ויתרתי על הדובדבנים ויצאתי מבוהל אל מנהל המשרד. הוא הביט בי במבט אדיש ורק שאל אם יש בידי כסף כדי לשלם את הנסיעה. סיפרתי לו שהארנק נעלם בג'יפ נהוג על ידי נזיר. הוא הפטיר בבוז שבהר חיים כאלפיים נזירים. ניסיתי לתאר אותו וסימנתי על לחיי תנועה של זקן, מנסה לחשוב אם קיים בכול ההר ולו נזיר אחד שאין זקן ללחייו…

ביקשתי ממנו שאם וכאשר יגיע אותו נזיר, מן הסתם ישאיר אצלו את הארנק. "נזיר טוב" מלמלתי כמה פעמים, מעכל את העובדה שהטרמפ עלה לי למעלה מ-200 אירו, מבלי לספור את עלות הארנק המשובח. בינתיים הופיע נהג אחר עם מיניבוס במיוחד עבורי וכך נסענו כ-20 דקות בדרך עפר. במקום מסוים עלה לרכב נזיר והוסבר לי שאינו אינם משלמים עבור הנסיעה. נסענו עד לתצפית מרהיב על המנזר ממעוף הציפור ממש, כשסביבנו עצי זית מכסיפים ברוח ולמטה, יער עבות, עוקף בזרועותיו את המנזר. עוד כמה רגעם ואנו בשער. סיכמתי לעצמי שהשד אינו נורא והמחיר אמנם רחוק מלהיות זול, אבל יש תמורה לאגרה. הארנק האבוד עדיין מציק. ה-200 אירו שבו עדיין צורבים, אבל אני נחוש להמשיך הלאה.

מנזר פנטוקרטור קסום ביופיו. מתרומם בתלילות מעל הים. הקפתי אותו סביב סביב, מתפעל מן הכחול ומהירוק חליפות. המדרון מיוער הגולש לכאן מקרייס זרוע מנזרים קטנים. נכנסתי לחצר הפנימית שעצי חושחש היו נטועים בה, כמו בפלזואלות של אנדלוסיה. המתנתי ארוכות בחדר האירוח, מבלי לדעת שבמנזר הזה עלי לצלצל בפעמון. נזיר צעיר דובר אנגלית ביקש את אישור השהיה שלי וכאשר הבחין בשמי, אורו עיניו. מתברר שהם המתינו לי שלשום ותהו מדוע נפקדתי. הוא הוביל אותי לחדר זוגי יפה, עם שירותים ומקלחת צמודים, הכול במיוחד עבורי. מן הסתם ניכרת כאן ידו של V. אני משבח את מריה בפעם האלף ומודה לנזיר מקרב לב. האורחים התאספו לכנסיה. נכנסתי בעקבותיהם לחדר הפנימי, שם נישקו את האיקונה בתורם. לאחר תפילה של שעה לערך יצאו אל הרפקטריום והזמינו אותי במאור פנים להצטרף אליהם. גם במנזר הזה לא יקבלו פרס נובל על בישול, אך בזכותו של הטבח גיליתי מה נפלא טעמו של לחם יבש, שחתיכת הגבינה שבכיסי הפכה אותו למעדן של ממש. בסיום הארוחה עמדנו לכבודם של הנזירים ולכבודו של הטבח שיצא כשראשו מורכן. לדעתי בצדק. כאשר יצאנו מצאנו את הנזירים מחוץ לרפקטריום, קדים לכבודנו. יצאתי מפתחו האחורי של המנזר, צפיתי מהצוק אל הדייגים שלקו המים, בסנוניות שסחררו את האוויר במעוף זריז ובמעט קרני השמש שהצליחו לחדור מעבר לעננים ולהאיר את המבנה. מחר, הבטיח לי הנזיר המאחר, ישכימו אותי בשעה 04:00 לפנות בקר, לתפילת השחר. אני מקווה שלא יגזימו בעוצמת ההשכמה ומאחל לעצמי לנום כפי שעשיתי הבקר.

‏28.05.2012

את הקריאה לתפילה אפילו לא שמעתי. כאשר הקצתי בשעה 06:00 לערך היו הנזירים שקועים כבר שעתיים בתפילת הבקר, כמו סבא משה, בבית הכנסת של התימנים, בשכונת בצרון שבדרום תל אביב. לבדי בחדר האורחים. מכין תה מעשבים שליקטו הנזירים סביב החצר ומתגעגע ל"ארל גריי". רכב המנזר עליו בניתי את תכניות היום עדיין לא יוצא לכיוון קרייס. כמה יוונים מבשרים לי שהזמינו רכב לשעה 09:00. אני מחשב במהירות שעם "זמן פציעות" המוכר כל כך באתוס. נהיה בקרייס כעשר דקות לפני שיצא האוטובוס לכיוון דפני. נפרד מחלומותי אודות הסקיטי של הגיה אנדראה. יצאתי לשערו המזרחי של המנזר, שער הים, אור רך של בקר הציף את המדרון והעניק משנה בוהק לירוק הירוק שלו. קרן האור שטפה את הסקיטי של אליהו הנביא. מבנה אפור, שקשתות התוף שלו משוחות בצבעי אדום ולבן עזים. שקט. מדרום למנזר, נישאת פסגתו המחודדת של אתוס, מתערבבת בענן ולמרגלותיי ההר, ניצב בגאון מנזר סטוורוניקה, כמו אגרוף השלוח בגאון מתוך הים. אווירה מכושפת משהו. ללא קול של מנוע, צפירת ספינה או רעש מטוסים. אפילו לא צלצול פעמונים. כמה דייגים מטילים חכותיהם בדממה, חתול לבן שצופה עליהם ממעל, סנוניות ונזיר היוצא לעבודתו בשדה.

שבתי לחדר האורחים ובעודי מכין לעצמי קפה, מגיע הנהג מאמש. ניסיתי למלמל שלא הזמנתי שירות, רק הזכרתי אמש את שעת יציאתי, שהוא עצמו אמר לי שניתן לקבוע רק בהזמנה טלפונית ושאינני מעוניין לשלם שוב 25 אירו. בעודי מנסה להתנסח בתקיפות וברכות, הוא שולף את הארנק שאיבדתי אמש. לעיניו הנדהמות השיב: "הנזיר". לא נותר לי אלא למלמל את המנטרה מאמש "נזיר טוב"… כדי שלא להעליב את הנהג יצאתי החוצה וספרתי את הכסף. אף אירו לא היה חסר. נזכרתי שוב בדליה שהשביעה אותי להאמין שהמזל משחק רק לטובתי, שאת מכסת המזל הרע ניצלתי עד תום בהודו. מכיוון שכך, כבר לא היה אכפת לי לשלם 25 אירו, אך בטרם עליתי לרכב, רצתי חזרה וקראתי לכמה צליינים שיש רכב. הם מיהרו בעקבותיי וכך חלקנו את הסכום. 2.5 אירו לכול אחד.

בעל המשרד מוודא שקיבלתי את כספי. אני מאלץ אותו לאפשר לי להשאיר את התרמיל במשרדו ואני רץ בקלילות, נהנה מהיעדר תרמיל על כתפי. כפי שחש מן הסתם אדם על הירח. העיירה טובלת בירק, המדרונות הירוקים גולשים אל הים ונזירים מסתובבים כה וכה. הסקיטי של סנט אנדראו, זו שהרשימה אותי מרחוק עם כיפותיה וצלבי הזהב שלה, מאכזבת מעט. היא אכן גדולה וצלביה אכן זוהרים בשמש, אבל מודרנית למדי. חלקה הרוס, חלקה נמצא בשיפוץ. יש שיגעונות שמוטב מלהניח להם.

בדרכי לאוטובוס אני מהרהר שמא כדאי לנסות ולהגיע גם אל מגיסטי לאוורה, במין תשוקה של מאלף חיות המכניס את ראשו ללוע הארי בתקווה שיצליח להוציאו משם. אני מתרה בעצמי לחדול ונדחק לאוטובוס היורד לדפני, כמו רבים אחרים. זו לי הפעם השניה בדרך הזאת. אני מתבונן בנופ בראוותנות, מתפעל משפע הירק, מהברושים הבולטים בירוק העז שלהם בתוך הירקרק של עצי האגוז והדולב. ליד מנזר כסירומפטאמו אני מבקש לרדת. שנים מנחשים שאני רוסי ואני מאשר ב"דוברה אוטרה". נוכח חיוכם אני מונה את שמות שליטי רוסיה החל מלנין ועד לפוטין. כמעט וסיימתי את תצוגת התכלית והנער הפוזל מוכר הכרטיסים הורה לאוטובוס לעצור. אני מעמיס את התרמיל על שכם, נכון להתחיל יום חדש. מזג האוויר ממש לפי הזמנה. שמש זורחת ושמים מאירים בכחול. שביל ברור מוביל אותי בנוף מוריק, בדרך שאבניה הונחו בעמל רב, על גבי גשרי אבן, מעל פלגי מים, אל המנזר הרוסי הגיו פנטלימונוס.

הדרך נוחה, כמעט כולה בירידה. ציוץ ציפורים נשמע מכול עבר, זיקית ירוקה להפליא חוצה את דרכי. נזיר צעיר עולה בשביל מולי ומשפיל את פניו, כמאותת לי שאינו מעוניין לפתוח בשיחה. חצי שעה של הליכה ואני בפתחו של המנזר. זהו מבנה ענק. גדול בהרבה מכול מנזר אחר. נראה ככפר שלם. אם לא די בכך, בונים לו כעת אגף חדש. למנזר כיפות בצל ירוקות, צלבים מוזהבים והכול זוהר בשמש. אני נכנס דרך חנות המזכרות. הניקיון ספרטני, אך האווירה קרירה ומרוחקת.. אני מטפס שש קומות, בכולן שורות של חדרים. כולם מיועדים לנזירים או לאורחים חשובים מרוסיה. הנזירים כאן לא מלינים מבקרים במנזר ודומה שאינם משתגעים משמחה למראה זרים. המסדרונות אפלים ואין בהם נפש חיה. אני פותח דלתות ובכול מקום מגלה עוד קטע של המנזר, עד לקומה השישית, כשהוא נשקף למרגלותיי, ממעוף הציפור ממש. אני מחשב שמכאן ועד למנזר דוכיאריום יש כשלש שעות הליכה. כולל ביקור קצר במנזר כסנופודוס שבדרך. אני מאמין שאספיק אם אזדרז. משם אוכל להמשיך בסירה המהירה היוצאת מדפני בשעה 15:45. האם הסירה עוצרת שם בדרך הלוך? אני מקבל תשובות סותרות. אם אני טועה, אשאר בהר בניגוד לכללים. מחליט שדי. Enough is enough. ניצלתי די את המזל שלי. ובכלל, כדאי להותיר משהו לפעם הבאה. אני ממתין בנמל, שקוע בספר, עד שמגיעה המעבורת. על סיפונה עשרות מבקרים. אני מתפלא היכן היו בכול הזמן הזה. הספינה עוברת ליד מנזר הנראה נפלא באור של אחר הצהרים. מנזר דוכיאריום נחשב לאחד היפים שבאי. במפנהו הצפוני הוא מתגלה כצבעוני מבין המנזרים. השמש מחמיאה גם לירק העוטף אותו. הנה, הנמל של מנזר זוגפרו שגם הוא יישאר לפעם הבאה. אם תהיה. השחפים מסתחררים בין הספינה לבין המנזרים, ביני לבין החלומות. אני נפרד בצער מן ההר. תוהה אם אשוב לשם. עוד חצי שעה של הפלגה ולפנינו אורנו פוליס היפה שבעתיים מאשר בבקר. הנה המבצר, הנה המזח. בעלת הבית מקבלת אותיב מאור פנים. אפילו לא גבתה כסף עבור הכבישה. אי יוצא למסעדה הקבועה שלי, למנה הגונה של פירות ים. שלום לך ביזנטיון