הרעיונות והאידיאות הציוניים שצמחו בסג'רה

סג'רה, כמסד ליוזמות בעליה השניה

כתב: גילי חסקין

נבקר בסג'רה במסגרת הסיורים: טיול בעקבות 'השומר'; נוצרים, יהודים וצ'רקסים סביב התבור; מושבות הגליל התחתון

ראו קודם: חוות ההכשרה והמושבה סג'רה.

אנשי העליה השניה, שהשתייכו לתנועת הפועלים (והיוו מיעוט מכלל זרם העולים בתקופה זו, שמנה בין  20 ל- 30 אלף יהודים), היו ברובם צעירים, רווקים, בני המעמד הבינוני בארצות מוצאם. מרביתם הגיעו מ'תחום המושב' ברוסיה, שם היו חסרי מקצועות מוגדרים וחסרי השכלה פורמלית. עם זאת רובם היו בעלי השכלה לא פורמלית: הן השכלה מסורתית והן השכלה כללית. עולים אלו נשאו עימם מטען תרבותי וערכי שהושפע מהלכי הרוח ששררו ברוסיה באותה עת.  מבחינה רעיונית, המושג "העלייה השנייה", מתקשר ל"פועלים", לאותם בני נוער מחוסרי הון, בעלי תודעה חברתית לאומית, ובחלקם הלכו לעבוד במושבות העלייה הראשונה. זרם זה, הוא זה שיצר את תנועת העבודה הארץ־ישראלית[1]. העולים הללו, הם אלו שהגו את מרבית הרעיונות על עתיד החברה החדשה שיש להקים בארץ־ישראל. כתוצאה מתסיסות רעיוניות אלו, נעשו ניסויים חברתיים-כלכליים שונים והוקמו מסגרות חיים אידיאולוגיות-פוליטיות ואידיאולוגיות חברתיות-כלכליות חדשות. אלה הולידו את הייחודיות של תנועת העבודה הארץ-ישראלית בהשוואה לתנועות דומות אחרות ברחבי העולם, והטביעו את חותמם על הציונות ועל היישוב היהודי בארץ[2].

מספרם המשוער של הפועלים במושבות לא הגיע על-פי רוב לאלף איש במושבות. עולים אלו הם שהחלו ביצירתה של תנועה בעלת תשתית ערכית הנשענת על רעיונות לאומיים, לצד שאיפות ליצירת חברה יהודית בארץ ישראל, המבוססת על ערכים של צדק חברתי, שוויון ושותפות[3].

ראו באתר זה: זרם הפועלים בעלייה השנייה.

סג'רה היתה המסד ממנו צמחו  אידיאות ויזמות.

'בר גיורא'

כיבוש השמירה היה בין היעדים שחלוצי העלייה השנייה הציבו לעצמם. השלטון העות'מני הסתפק בשמירה על הביטחון והסדר בערים הגדולות ובדרכים המרכזיות, אולם בפנים הארץ היתה נהוגה שיטה של חסות. יישובים רבים נאלצו לשלם דמי חסות לתקיפים מקרב הערבים, ואף שגייסו שומרים ערבים או צ'רקסים, לא היו בטוחים, שכן לא אחת שיתפו אלה פעולה עם הגנבים.

מצב זה, לא התקבל על דעתם של העולים, בעיקר מן הפעילים במפלגת 'פועלי ציון', שהיו מעורבים קודם לעלייתם ארצה, בארגוני ההגנה העצמית היהודית ברוסיה. בסוכות 1907 כינסו ישראל שוחט ויצחק בן צבי ביפו קבוצה בת ששה-שבעה חברים, עימם יסדו ארגון הגנה סודי בשם 'בר גיורא' (כשמו של שמעון בר גיורא, שלחם ברומאים). מטרת הארגון היתה להקים בארץ כוח מגן יהודי שישמור על המושבות ויגויס מבין חברים בתנועת הפועלים. סיסמת ארגון בר גיורא היתה: 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום' (מתוך שירו של יעקב כהן – 'בריונים'). ברור היה לכל המייסדים כי 'בר־גיורא' או 'ב"ג', כפי שנקרא בלשון הסתרים של חבריו, אמור היה להיות החלוץ ההולך לפני המחנה, מעין אגודת סתרים העוברת לפני ההמונים. ארגון זה, שהושפע מהמסורת המהפכנית הרוסית, נועד לשמש מסדר קונספירטיבי, לפי מסורת מפלגת הס"ר ברוסיה, למטרות שונות, החל מקידום ענייני הפועלים ועד להגנה על ענייני היהודים[4]. ישראל שוחט כתב בזיכרונותיו: "המסדר קם. נשבענו אמונים למולדת ולמשמעת ללא תנאים, למסירות, להקרבה עצמית, לחברות נאמנה"[5]. הם החליטו להתרכז במקום אחד. ישראל גלעדי הציע לרכז את כולם  במרח' (גבעת עדה), שם יקבלו על עצמם את העבודה בשדות במרעה ובשמירה. לאחר שהצעה זאת נפלה, ולאחר שנכשל הרעיון להתרכז בזיכרון יעקב, הופיע ההצעה של סג'רה, שהתקבלה על ידי הקבוצה וגם מומשה[6]. נקבע שכל חברי הקבוצה יחויבו לעבור לגליל התחתון. למעט יצחק בן צבי ויחזקאל חנקין, שנשארו ביהודה, כדי לרכוש חברים חדשים למסדר[7].

אנשי 'בר־גיורא' השתלבו בפעילות ה'קולקטיב' בסג'רה(ראו להלן), שסיפק להם כיסוי מתאים ולמעשה השתלטו עליו. עם הזמן נוצרה זהות בין ב"ג לבין ה'קולקטיב[8]. אל 'בר־גיורא' הצטרפה גם מניה וילבושביץ (לימים שוחט), שהיתה מייסדת ה'קולקטיב' ומלאה לאחר מכן תפקיד חשוב בפעולותיו[9].

מראשית בואם לחווה חתרו אנשי 'בר גיורא' להשיג את השמירה במקום. המנהל אליהו קראוזה סירב להם, כי לא האמין ביעילותה של השמירה העברית, חשש לסכן צעירים יהודים ובעיקר פחד מנקמתם של השומרים הלא יהודים, שיפוטרו. התנגדותו של קראוזה נשברה, לאחר שלמד כי השומר הצ'רקסי אינו ממלא את תפקידו נאמנה[10]. מעשה כיבוש השמירה בחוות סג'רה נעשה למיתוס שבני הדור האדירו אותו. במציאות היו הדברים פרוזאיים יותר  השמירה היתה מעורבת, בשיתוף צ'רקסים ורק לשנה – עונה אחת, מחורף 1908 ועד לסוף קיץ 1908[11].

להמשך קריאה:, ראו באתר זה: השומר'

הקולקטיב

סג'רה היתה גם ערש הקולקטיב ההתיישבותי הראשון בארץ וזה הודגש פחות בספרות. היוזמת היתה מניה וילבושביץ (לימים שוחט) והרעיון הבלתי שגרתי שלה היה לאפשר לקבוצת פועלים לנהל אורח חיים קולקטיבי ולעבד את אדמות חוות סג'רה במשותף. צורת החיים בקומונה היתה ידועה לה מנעוריה ברוסיה, עת חייתה כחצי שנה בקומונה במינסק[12]. מניה וילבושביץ היתה כבת 24 כאשר הגיעה ארצה ב-2-1-1904. קודם לכן, בקיץ 1903, הצטרפה לחבורת טרוריסטית מאנשי הס"ר, שרצתה לרצוח את השר פלווה. התכנית נכשלה בגלל הלשנתו של אזף. מניה עזבה את רוסיה והגיעה לברלין ומשם הוזעקה על ידי אחיה, המהנדס והתעשיין נחום וילבושביץ, לבוא אליו באופן דחוף ארצה, בטענת שווא שהוא חולה. רק בארץ ישראל נדבקה מניה בחיידק הציוני, לאחר שסיירה בארץ, לאורכה ולרוחבה,  במשך כחודש וחצי, בחברת אחיה[13].

כשהחלה להתערות בארץ, הציע לה יהושע חנקין לערוך מחקר על סיבות המצב הכלכלי הירוד של מושבות הברון, וכך כתבה בזיכרונותיה על תקופה זו: "המתיישבים לא הורגלו לתת לעצמם דין וחשבון ולא רשמו דבר. האיכרים היו מרי נפש, כי נואשו מאפשרות של התיישבות חקלאית רציונלית בארץ זו, ששולטים בה התורכים מצד אחד ופקידי יק"א מצד שני. […] היא גיבשה את עקרונותיה: לא בעלות פרטית על הקרקע אלא בעלות ציבורית; לא יחסי עובד-מעביד אלא יחסי שוויון חבריים. מניה ניסתה לגייס לרעיון הקולקטיב כל מי שיכלה, אך לא הצליחה. רבים מאיכרי המושבות חשדו כי היא סוכן סמוי של יק"א, וכי הרעיון נועד רק כדי להפסיק את התמיכות בהם; הפקידים לא יכלו לתפוש כיצד אפשר לעבוד ולחיות בלי משגיחים ומנהלי עבודה; הפועלים הקשיבו לה בהתלהבות אך חסרו ידע בעבודת האדמה, ובכיסם לא היתה פרוטה אף לעשיית צעד ראשון.

מניה הושפעה מאוד מהרעיונות הטולסטואיים ובילדותה העריצה את אחיה משה, שעזב את הבית והלך לחיות כטוחן בין הפועלים הפשוטים, למרות שהיה בנו של בעל הטחנה. וכך כתבה כשנכבשה לרעיון הקולקטיב: "מילדותי שללתי בהשפעתו של אחי משה וילבושביץ את המשטר שכולנו חיים בו, משטר של עשירים ועניים. אחי היה גדול ממני בעשר שנים. הוא היה קוסמופוליט ו'טולסטואי', וזה שנים רבות שהיה פועל מתוך מניעים מוסריים. חשבתי שרק אנשים החיים מיגיע כפיהם הם הישרים וההגונים, והבורגנים פושעים מדעת או שלא מדעת, וביקשתי צורת חיים שיהיה בה מינימום של ניצול הזולת… באתי לידי מסקנה, שההתיישבות החקלאית של הפועלים צריכה להיבנות על בסיס קולקטיבי". כמו כן, הושפעה מכת ה"דוחובורים" שתפסה מקום מיוחד בין הכתות שצמחו ברוסיה במאה התשע-עשרה. הם הסתייגו מן הכנסייה ומעיקרי הדת הפרבוסלבית וטיפחו בקרבם אהבת זולת, דאגה לחלש ועזרה הדדית. העבודה נחשבה בעיניהם כערך עליון לעצמו, מקור לבריאות הנפש ולא רק אמצעי קיום. כשגורשו לאזורים טרשיים בקווקז כיבדו אותם האיכרים ההרריים, בשל חריצותם והתמדתם בעבודה קשה ולא נגעו בהם לרעה. ה"דוחובורים" הושפעו מיחסו של טולסטוי לעבודת כפיים כמטהרת את הנפש ומהשקפותיו נגד קניין פרטי ובעד פשטות החיים. בתקופת הצאר ניקולאי השני נרדפו. אנשי רוח השפיעו על הממשלה הרוסית להניח להם לעזוב את הארץ, ורבים עקרו לקנדה. בביקוריה במושבות ה"דוחובורים" בקנדה, הבחינה כי יש שוני מהותי בין אורח חייהם לבין צורת היישוב הקולקטיבי שביקשה ליצור, שכן המניע העיקרי שלהם היה דתי בעוד שבארץ ישראל היו המניעים חברתיים-לאומייים. בוטחת בהשקפותיה המשיכה ללמוד על יישובים חקלאיים שיתופיים בדרכים אחרות.

אנשי "פועלי ציון" טענו שהרעיון של ה"קולקטיב" יערפל את התודעה המעמדית של הפועלים ואנשי "הפועל הצעיר" – שייכשל מפני שהפועלים אינם בשלים לחיות במשותף. היחיד שהסכים עימה היה יהושע חנקין, שהלך אתה לסג'רה, לשכנע את מנהל החווה להסכים לקבל לעבודה קבוצת פועלים בלי משגיח ופקידים. החווה נמצאה במצב כספי קשה. בקיץ 1907 התאכרו הפועלים המצטיינים ויק"א פיטרה את כל המשגיחים והמדריכים ומכרה את רוב הציוד החקלאי. לקראת הגשמים היה צריך להכין את האדמות לזריעת חורף, ולפיכך נתקבלו כמה פועלים זמניים לעונה זו. מנהל חוות סג'רה, אליהו קראוזה היה אגרונום מנוסה וידע שאם לא יוחל לאלתר בעבודת הפלחה, תלך השנה כולה לאיבוד. כשבאו לפניו מניה ויהושע חנקין, עסק בהכנת מאזן השנה שחלפה וכבר היה נהיר לו שהסתיימה בהפסד. מניה וילבושביץ בקשה למסור את עבודת הפלחה בחווה לקבוצת הפועלים, בתקווה שהצלחת הקבוצה המתוכננת בסג'רה תפתח פתח להתיישבות עתידית בחורן[14].

אליהו קראוזה הקשיב בדריכות להצעה אך חשש להיעתר, שכן רעיון האחריות המשותפת של פועלים שיעבדו בלי השגחה היה בלתי מובן לו. הוא  ידע, שהוא צפוי לפיטורים אם הסכמתו להצעת גיסו תיוודע להנהלת יק"א. גיסו יהושע חנקין שכנע אותו, שאין לו מה להפסיד; אם לא יסכים להצעה, ממילא יוזנחו השטחים ואז יחריפו בעיות הביטחון. הוא הבטיח, שהפועלים שיבואו הנם מסורים ובעלי מוטיבציה גבוהה, והטעים כי מניה אשה מעשית מאוד ולא תיזום על אחריותה משימות שלא תוכל לבצע. קראוזה התנה את הסכמתו להצעת מניה, בכך שוועד הקולקטיב יחויב להגיש לו ערב ערב את תכנית העבודה ליום המחרת ולדווח לו מה בוצע ביום החולף. על יסוד תנאים אלו החכיר להם 2,000 דונם, השאיל בהמות וכלי עבודה, ונתן זרעים ומקדמה להוצאות קיום ואישור לחיות שנה בחווה.

כשהגיעה הקבוצה לסג'רה לא ידעה אפילו יוזמת הרעיון, שיותר ממחצית חבריה נמנו עם "בר גיורא", מסדר חשאי שקם במטרה להוות גרעין לכוח הגנה לוחם. מארגן הקבוצה היה ישראל שוחט. הוא היה מי שהציע למניה את קבוצת הפועלים שהסכימו לעלות מהשפלה לסג'רה, אך את דבר השתייכותם למסדר החשאי לא גילה לה. מבחינתו היה חשוב שחברי "בר גיורא" יתרכזו במקום אחד, הרחק ככל האפשר מהמרכז ביהודה, ויוכלו להתאמן שם יחד ולצאת לפעולות שמירה. רחל ינאית שהשתייכה לחבורה כותבת על אותה החלטה: " רוח המרד של הגליל מתחיה בליבנו. בגליל נתמזגו המרד והגבורה בגאולה". לרוב הפועלים  לא היה ניסיון בעבודת פלחה, שעליה התבססה החקלאות בגליל התחתון. ישראל שוחט עבד לפני כן כמזכיר בבית-הספר בשפיה וזמן-מה כמנקה בריכות ביקב; ישראל גלעדי התייחס לאדמה בחרדת קודש והתרגל בייסורים להלך יחף כחלק מההתקשרות אליה; צבי בקר ויחזקאל ניסנוב למדו חייטות בקווקז ובבואם לארץ עבדו כפועלי מטעים. סעדיה פז, מהיחידים שהתנסו בעבודת פלחה, סיפר כי הפועלים הכורדים בסג'רה בזו לפועלים האשכנזים שחרשו בפרדות.

אליהו קראוזה תמך בפועלים החדשים האלה. האיכרים הרוסיים, הגרים, לימדו אותם הרבה. בערבים ניתנו להם שיעורים בחקלאות ובעברית. קיילה גלעדי, בזכרונותיה על ימי "הקולקטיב" בסג'רה, סיפרה כי בערבים היה אליהו קראוזה, "מרצה לנו את שיעוריו בחקלאות: על הפלחה וחיי הצמח, על הזנת בהמות העבודה ועל תזונת האדם. שיעורים אלה – רישומם היה רב. הוא ידע לנטוע בנו אהבה לשדה ולקשור אותנו לעץ ולטבע"[15]. החיים היו ראשוניים, מרגשים ומלאי חוויות. מניה היתה מנהלת החשבונות של החווה; הדבר חייב רישום קפדני של שעות עבודה, פגעי טבע וגניבות, שיקלול הוצאות והכנסות, והתמודדות בסבך הבעיות האישיות והחברתיות של חברי הקולקטיב. כשנערך באותו קיץ המאזן השנתי, התברר שהשנה הסתיימה ברווח.

רעיונות פמיניסטיים

בקולקטיב היו שנים-עשר חברים ושש בחורות: מניה, שלוש האחיות: שפרה, שרה ואסתר שטורמן, ושתי האחיות קיילה וצפורה בקר. במרבית המקומות, הפועלים שיתפו את הפועלות בקבוצות העבודה וב"קבוצות כיבוש", אך שיתוף זה היה מוגבל. בדרך כלל נזקקו לצעירות כעובדות מטבח וכמנהלות משק הבית בלבד, ולא הכירו בזכותן השווה לעבודה בכלל ולאותה עבודה בפרט לפעמים גם לא היה שוויון בזכות הבעת הדעה וזכות ההצבעה. כך היה בקבוצת הכיבוש של אום ג'וני, במרחביה ובקבוצות פועלים מעורבות נוספות[16]. מבחינה זו, המקרה של ה"קולקטיב" בסג'רה היה יוצא דופן.  הבחורות התעקשו לעבוד בפלחה, תפרו לעצמן בגדי עבודה אפורים כשל הגברים, קיצצו שערן, חבשו כאפיות ויצאו לשדה. אליהו קראוזה עודד אותן. הוא ידע שאין חקלאי בלי חקלאית, ושלא יקומו עובדי אדמה עבריים, אם נשותיהם יעבדו רק בבישול וכביסה. למרות שנתקל דווקא בהתנגדות הפועלים, שלא הבינו ללבן של הצעירות, הוא הורה ללמד את הבחורות את מלאכות השדה. קילה גלעדי כותבת: "למעשה, היינו משתתפות בכול העבודות, יחד עם הגברים. חרשנו, קצרנו, תלשנו, נשאנו שקי תבואה כבדים על גבינו, העמסנו תבואה וחציר וכו' וכו'. רק לא זרענו"[17].

בימי הבראשית עטורי ההוד של התארגנות "בר גיורא" בסג'רה, בשנים 1907-1908 מוכרים התיאורים של הצוותא בלימוד הנשק ועל כך שכמה מהן רכשו אקדחים כנשק אישי[18]. אלכסנדר זייד סיפר על המאמצים שעשו הצעירות, כדי לשתף את עצמן בתפקידי השמירה: "שבת אחת, בעמדי על המשמר, יצאו אלי ציפורה ואסתר בקר (שטורמן) ואמרו לי בטון נמרץ: "לך, שכב לישון. אנחנו נשמור במקומך. פיקפקתי רגע, אך בלי ויכוחים רבים, מסרתי להן את המשרוקית ואת הרובה ונכנסתי בלב שקט למיטה החמה. לילות אחדים עברו בשלום בשמירתן ואחר כך העזו ובאו בתביעה גם למאירקה חזנוביץ. הוא הסכים להצעתן ומסר להן את נשקו, אך נשאר איתן כל הלילה והיה שר להן משיריו"[19].

באסיפת היסוד של "השומר" בסג'רה, באפריל 1908, טענה מניה, כי יש לשתף את הנשים גם בשמירה, למרות הבעייתיות שבדבר, שהרי בעתיד, ביישובי הקבע של השומרים, יצטרכו הנשים להיות אחראיות לביטחון המשק והילדים, כאשר יצאו הגברים לביצוע משימות הרחק מן הבית. רוב הגברים שנכחו בדיון זה התנגדו לדעתה של מניה. כך למשל התבטא צבי נדב: ""למה לנו בחורות עסקניות כאלה, עם הפסיכולוגיה והפילוסופיה שלהן? שאינן נותנות לנו לחיות חיים אנושיים ופשוטים? הבה וניקח כל אחד מאתנו – ארבע בדואיות, בחורות יפות ובריאות, הבדואית תקרב לך את הסוסה, תגיש לך את הרובה, מבלי לשאול אנה דרכך ומתי תחזור… כל בדואית תלד לנו ארבעה בנים , ובמשך דור אחד יקום שבט גדול וחזק – שבט 'השומר'"[20]."  למרות זאת, בתקרית הראשונה שבה נקראו אנשי "השומר" לעזרה מחוץ לתחומי סג'רה (ההתנפלות של המוגרבים על מסחה באוגוסט 1908) – יצאו עימם גם אסתר שטורמן וצפורה זייד (האחיות בקר)- בניגוד מפורש לדעת ישראל שוחט – ובהסכמת מניה, אז כבר אשתו[21]. מניה קבעה בניסיון הקולקטיב של סג'רה שני ערכי יסוד: שיתוף כללי ושוויון בין נשים וגברים בעבודה. הקולקטיב בסג'רה היה ניסיון מוצלח ראשון בהפעלת קבוצת עובדים שיתופית בארץ. ניסיון זה קדם בשנתיים לקבוצת דגניה[22]. רעיון הקיבוץ קשור ל"קולקטיב" של סג'רה. גם אלה הטוענים שדגניה היתה שונה מה"קולקטיב", צריכים להכיר בכך, שקבוצת הכיבוש של אום ג'וני ב-1909, הוקמה על בסיס התקדים של סג'רה. רק עם הצלחתה של זו, בא ההמשך של דגניה[23].

החורש

בסג'רה נוסד ב-1907 "החורש", שהיה ארגון של פועלי הגליל[24]. היה זה ניסיון ראשון בתולדות העלייה השניה ליצירת מסגרת אחת לכל פועלי הגליל, ללא הבדל מפלגה. מטרות 'החורש' היו: להכין ולהכשיר במושבות ובחוות את התנאים הדרושים להתפתחותו של אלמנט של פועלים-פלחים, בריאים בגופם וברוחם. לשם כך יש להיטיב ולהקל את חייהם החומריים והרוחניים של חברי הסתדרות זו ביסוד קופת מלווה, בתי תבשיל, לשכות מודיעין (לשכות עבודה), שיעורי ערב לעברית ולערבית, הכשרה מקצועית בחקלאות, התעמלות ונשק. וכן יש לנהל תעמולה רחבה בין הפועלים על הנחיצות הגדולה בשיתוף פעולה ואחווה למען היקלטות בחקלאות[25].

ברל כצנלסון קבע את 'החורש' בכותל המזרח של החיים הפוליטיים בתנועת העבודה, כאשר פסק בסדרת הרצאותיו ב'בית רוטנברג' בחיפה בשנת 1944: '"החורש" היה הניסיון הראשון והיחידי המוצלח לגבש את הקשרים של כלל הפועלים – עד קוּם ההסתדרות[26].

'החורש' הוקם כהסתדרות ארצית עם ועד מרכזי וסניפים במקומות שונים ויכלו להצטרף אליו כל הפועלים במושבות הפלחה וכל הפועלים במושבות האחרות העובדים בפלחה[27]. בין מייסדי הארגון היו ישראל גלעדי, שלמה צמח, אליעזר שוחט וישראל שוחט. בנוסף לרצון לשפר את תנאי חייהם, ביקשו המתארגנים גם לקדם את האינטרסים הלאומיים של ציבור הפועלים. הפועלים ביקשו לקדם את משקי הפלחה כדרך לתפוס שטחים נרחבים לטובת המטרות הלאומיות של היישוב

הסתדרות 'החורש' הוקמה על-ידי פועלי הגליל, שנבדלו מחבריהם אשר עבדו במושבות המטעים ביהודה (כך כונה אז אזור השרון והמרכז), הן בתנאי חייהם והן באופייה של עבודתם. בעוד במושבות המטעים הועסקו הפועלים על-בסיס יומי, הועסקו פועלי הגליל בעבודות הפלחה, אם בחוות הלאומיות ואם במושבות, בהן נשכרו כיחידים לעבודה של שנה במשקי האיכרים. תנאי השכירות כללו מגורים ומזון בבית המעסיק, בנוסף לשכר זעום. פועלים אלו העריכו כי לשיטת ההתיישבות היהודית בגליל יתרונות על-פני שיטת ההתיישבות במושבות יהודה, מטעמים לאומיים. משקי המשפחות שהתבססו על מטעים השתרעו על-פני שטחים בני 50-40 דונמים, בעוד משקים שהתפרנסו, כמו בגליל על גידולי שדה נזקקו לכ- 300-250 דונם כל אחת. בהתאגדותם קיוו הפועלים הללו לקדם את המשק הפלחי, כדרך לתפוס שטחים נרחבים לטובת המטרות הלאומיות של היישוב. ב'החורש' השתתפו פועלים שהשתייכו לשתי מפלגות הפועלים, שלא היו מעורבות כלל ביזמת חבריהן להקמת הארגון[28].

במטרותיו של ארגון 'החורש' יש ניצנים של רעיון ההיאחזות בעבודה חקלאית או אחרת על בסיס שיתופי-קואופרטיבי. בין מנסחי עקרונות היסוד היה אליעזר שוחט, לימים בעלה של חנה מייזל ומראשוני נהלל. מטרותיו הארגון היו לעודד התיישבות חקלאית בארץ ישראל, ברוח הציונות המעשית, לקדם את תנאי החיים וההעסקה של הפועלים באמצעות התארגנות כוללת של הפועלים[29]. בתחילת 1908, בהשפעת אנשי "בר גיורא" נוסף לתקנות הארגון "להנהיג בין החברים התעמלות וללמד אותם לאחוז בנשק", אולם סעיף זה לא מומש[30]. בין סעיפי המצע נכתב: "האיכרות צריכה לתפוס מקום בראש, כי האדמה היא יסוד של כל מדינה ומשפט הבכורה לפלחות". 'החורש' הוא למעשה אבי האידיאות החקלאיות, שצצו והתפתחו במשך הזמן. הסתדרות זו פעלה במשך כשנתיים עד להתפרקותה.

ניצני ארגון 'הרועה'.

ב-1907-1908 הצליחו אנשי "בר גיורא", לכבוש את השמירה בחוות סג'רה. בעקבות הצלחות אלה, נעשה גם ניסיון לכבוש את המרעה בסג'רה. כפי שכותב מוטי זעירא: "מקצוע הרועה נחשב מקצוע חקלאי מכובד, המתאים לתנאי הארץ, אך מעבר לכך הוא נגע בשורשי ההוויה הציונית–החלוצית המתחדשת בארץ, הפעים את הנפש והסעיר את הדמיון. דמות הרועה ועדרו הפושט על הגבעות הירוקות נראתה לרבים כסמל להשתרשות מחודשת במולדת העתיקה, וכאות ליכולתו של החלוץ לנכס לו את העבודה, את פשטות הקיום ואת החיבור האורגני אל האדמה ואל הטבע"[31].

רעיון הכיבוש והפיתוח של המרעה היהודי בארץ ישראל, היה מעוגן במרקם האידיאולוגי של כיבוש העבודה, שהתייחס בראש ובראשונה לכיבוש העבודה החקלאית במושבות היהודיות. בימי ראשית הציונות ענף המרעה התבסס ברבות מהמושבות העבריות. חוסר ידע מקצועי בתפעול הענף הצריך העסקה של ערבים מנוסים למען הצלחתו. לערבים אלה היה כושר עבודה רב והם הסתפקו בשכר זעום. 'כיבוש' המרעה מידי הערבים טמן בחובו סיכון רב, שכן ברור היה שהרועים הערבים לא יוותרו בנקל על מקצועם ואם יפוטרו, יציקו לאיכרים היהודיים. בנוסף, הדעה הקדומה כי ליהודים אין את המיומנות הדרושה והידע בענף המרעה הרחיק את הענף מהפועל היהודי. עבודה זו לא משכה אליה אנשים גם משום שהיה בה סיכון אמיתי: רועה בודד עם עדר הנפרס על כברת ארץ רחבה ומרוחקת, היה טרף קל לשודדים ופורעי חוק אחרים. בדומה לרעיונות של כיבוש העבודה והשמירה, גם רעיון כיבוש המרעה תפס חלק חשוב באידיאולוגיה של תנועת הפועלים בראשית צעדיה. כבר באסיפת היסוד של "בר גיורא" ביפו, ב-1907, עמדו על הפרק שתי הצעות: לייסד תנועת שומרים ולהקים תנועת רועים[32]. רעיון כיבוש המרעה בא אפוא להשלים את השאיפה לשחרורו של הישוב מתלות בגורמים הזרים המקומיים ולהקנות לו בכך תדמית חדשה של זקיפות קומה ואוטונומיה, תחת השלטון העות'מני. יותר מכך, כיבוש המרעה אמור היה לסייע משמעותית ליעילותה ולהצלחתה של השמירה העברית[33]. ישראל שוחט הדגיש את הצד הביטחוני בנימוקים להקמת "הרועה": הרועה נמצא תמיד בשדה ובא במגע עם רועים ערביים ואם אלמנטים אחרים והוא יכול ללקט מהם ידיעות ולהוות זרוע מודיעינית לארגון "השומר"[34].

הקבוצה חלמה ולחמה על כיבוש עבודת המרעה מידי הערבים שעבדו במושבות היהודים בענף, במטרה להגיע ליעד הנכסף: לחסוך די כסף כדי לקנות עדר משלהם אתו יוכלו לנדוד ולחיות חיי נווד בדואי. הקבוצה למדה את מלאכת הרעייה אצל בדואים באזור עמק יזרעאל, וכעבור שנה החלה לעבוד ברעיית צאן ביישובים יהודיים בגליל התחתון.

אליהו קראוזה, מנהל חוות סג'רה וועד המושבה, גילו היסוסים רבים ביחס להעברת המרעה לידיים יהודיות ולכן התקבלה הפשרה של רעייה משולבת, בהשתתפות רועים יהודים ולא יהודיים[35].  הישג הראשון היה בשיתופם של רועים-שומרים יהודים במרעה הלילי המרוכז ("רביעה"), בחודשים פברואר-מארס, לצד שכירים צ'רקסים מכפר כמא[36]. הרעייה המשולבת בשמירה של עדר בלילה, נחשבה למשימה קשה ביותר, הרבה יותר מאשר השמירה ביום[37]. אין פלא ששילובם של יהודים במשימה זו נראה הישג ואתגר מיוחד, דבר שחייב את אנשי 'בר גיורא', לגייס את מיטב אנשיהם[38]. החדירה לתחום שנראה עד אז כנחלתם הבלעדית של הבדואים והצ'רקסים, עוררה התנגדות רבה בקרב האחרונים, לאחר שכבר איבדו את השמירה[39].  כתוצאה מכך נוצרו מתיחויות בין הרועים היהודים לבין הרועים הצ'רקסים, שהביאו להתנגשות בין דב שווייגר לבין חסן, בנו של השייח' הצ'רקסי. בעקבות הסכסוך האלים, הגיע קראוזה להכרה שאין להמשיך ברעייה מעורבת והעביר את המשימה לידיהם ארגון 'בר גיורא'. למרות זאת, לא הושגה שליטה יהודית מלאה, לא בשמירה ולא ברעייה בחווה[40].

בשנים הבאות כוונו כל המשאבים האנושיים ותשומת הלב של 'בר גיורא' ואחרי 'השומר', לכיבוש השמירה ולכיבוש העבודה. הן בעזרה לכיבוש מקומות התיישבות חדשים והן בהשתתפות ב"קבוצות כיבוש", כמו במקרים של אום ג'וני, מרחביה ותל עדשים[41].

הניסיון המחודש לכיבוש המרעה החל רק ב-1914. ההפסקה הממושכת נבעה מריבוי התפקידים שהשומר קיבל על עצמו בפרק הזמן שבין 1909 ל-1914 ומן העובדה שכוח האדם המועט שלו, לא יכול היה להתגבר על העומס ההולך וגדל.  בפסח 1914 התקיימה אסיפת "השומר" בתל עדשים ובמהלכה קבוצה של חברי הארגון – צבי בקר, דוד צלביץ, דוד פיש, אריה אברמזון, צבי נדב ויצחק טורנר, – ניצלה את ההזדמנות כדי ללבן את כיבוש המרעה. הרעיון שהחלוץ היהודי יהיה קל-תנועה כבדואים, החי חיי אוהלים כבימי יעקב אבינו, ומתקיים על המרעה והצאן, הלהיב את רוחם של כמה מחברי ארגון השומר. האנשים שהלכו לכיבוש המרעה, עשו זאת מתוך אידיאליזם ואמונה שלמה, בחשיבותה של המטרה. ההליכה למרעה היתה כרוכה בקורבנות פיסיים ונפשיים רבים. וכן ירידה במעמד החברתי. רק אמונה גודלה יכלה להביא את האנשים לכך[42]. בחורף של אותה שנה, התלבשו שלושה מחברי הארגון – גרשון פליישר, אריה אברמסון ודוד צלביץ – בתלבושת בדואית והלכו להיות רועי צאן אצל שבט טורקמנים פראי למחצה, שחי בהרים ובעמקים של אזור חדרה, כרכור ועמק יזרעאל, על הצאן והמרעה, במטרה ללמוד מהם את התורה. במשך שנה חיו שלושת הרועים יחד עם הבדואים, וחיקו לחלוטין את אורחות חייהם. במהלך תקופה זו למדו את מלאכת הטיפול בעדרים, חליבתם, גזיזתם ואף איך 'לרעות אתם בשדות זרים'. השלושה מפרטים בזיכרונותיהם את התלאות ותנאי החיים הקשים מנושא שאליהם הוטלו. התערותם במסגרת השבטית היתה מלאה. לאורך כל התקופה נותקו השלושה מהסביבה היהודית[43]. תחילה היו השלושה יחד, אולם משנתפלג השבט למשפחותיו ויצא לנדודיו, התפצלו השלושה יחד עמם. הם חיו בתנאים עלובים שלא היו מורגלים אליהם וסבלו מעוני, רעב וקדחת. אך הם לא ויתרו וכעבור שנה שבה למדו ורכשו ניסיון, חזרו החברים ולימדו את חבריהם את העבודה. כתוצאה מפעולת גיוס אינטנסיבית, להרחבתה של החבורה, נוצר בגליל גרעין רחב יותר סביב הארבעה וכך גובשה קבוצה שמנתה כעשרים אנשים ועליה בעיקר התבססו הניסיונות לכיבוש המרעה.

מכיוון שהחברים היו מחוסרי אמצעים להגשמת היעד הנכסף – רכישת עדר, אתו יוכלו לנדוד כבדואים עבריים מבלי להיאחז במקום מסוים – נאלצה החבורה להסתפק ב'כיבוש' המרעה במושבות העלייה הראשונה, עד יחסך די כסף להגשמת חלומם. הניסיון להשתלב במרעה במושבות נתקל בקשיים רבים. האיכרים לא נטו לשנות השקפות, הרגלים, נוחיות ומסורת ולעבור לרעייה יהודית. הם גם חששו להסתכן ולסמוך על רועים בלתי מנוסים שעדיין לא הוכיחו את עצמם. הם גם פחדו מפעולות נקם של הרועים הערביים וקרוביהם, אם ינושלו מפרנסתם[44]. בהשפעת "השומר" נמסר לידיהם עדר הבקר הגדול במושבה בית-גן אשר בגליל התחתון. 14 חברי "הרועה" התרכזו במקום ואליהם הצטרפו הבחורות רבקה דנית, נחמה זר-ציון וחנה זְטלובסקי. וכך בעצם התארגנה לראשונה קבוצת "הרועה". יצחק טורנר, ששמר אז ביבניאל, ניסה במקביל להרחיב את השכלתו בנושא המרעה ולהשתית אותה על יסודות מדעיים ולא רק על ניסיונם של הערבים. הוא התחיל להתעניין בטיב המזון של העדר בעת המרעה וכן לסכם את עדויותיהם של הרועים על התנהגות העדר בשדה. כבר בשנה הראשונה של הקבוצה החלו התקלות במה שכונה לימים "עסק ביש": באחד מהימים הגשומים, החליטו להתפצל. כאשר היה העדר מפוזר בין ההרים, הרחיקו פרות אחדות אל בין מחבואי ההר מבלי שהרועים העבריים הרגישו בזה. הרועים הבדואים ניצלו את ההזדמנות, התגנבו אל הפרות ודקרו אותן למוות. נבלותיהן נמצאו כעבור יומיים, ואת הנזק שילמו חברי הארגון ממשכורתם. כך הוציאה הקבוצה את כל שחסכה משנת פעילותה הראשונה.

עוד ועוד צעירים, מציבור הפועלים, מצאו עניין בענף ורבים הציעו את עצמם לקבוצה. בשנים הבאות נעשו ניסיונות לגבש קבוצות של רועים יהודים, שלקחו על אחריותן את העדרים של המושבות בית-גן וכינרת, וכן עדר-עיזים שניתן לטיפול במושבה מצפה. כל הניסיונות הסתיימו בכישלון, במידה רבה כתוצאה מהצטברותם של גורמים אובייקטיביים.  פרוץ מלחמת העולם הראשונה בסמיכות לתחילת פעילותו של "הרועה", פגע קשות בארגון הן מבחינת כוח אדם, שכן הצבא הטורקי גייס רבים מאנשי היישוב לשורותיו, והן מבחינה כלכלית. הארגון שזה עתה צעד את צעדיו הראשונים, ספג מהלומה אחר מהלומה עד שבשלהי 1915 התפרקה למעשה אגודת 'הרועים', ואיש איש פנה לדרכו. בכך נחתם הפרק האינטנסיבי ביותר בחייו של גוף זה, אך החזון של כיבוש המרעה המשיך להעסיק לא מעטים[45].

עם עליית חברי "השומר" בעצם ימי המלחמה, להתיישבות בגליל העליון (כפר גלעדי של היום), התחדשה גם פעולת "הרועה".

לאחר התפרקותה של התנועה, מצאו כמה משרידי הרועים מקלט בתל עדשים (כפר השומרים). השהות המשותפת במקום כה קטן ואינטימי הביאה להמשך ההידברות ולהעלאת תכניות לחידוש הפעילות של הקבוצה. שם כנראה צמח גם הרעיון לקבץ את הרועים בנקודת-יישוב משלהם. על רקע זה, באה הצעתו של ישראל גלעדי לרועים, להצטרף לקבוצתו העולה לגליל העליון כדי להתיישב באזור יחד אתם באדמות טלחה-טיון הסמוכות.

יוזמתו של גלעדי, שהועלתה גם באספה השנתית השמינית של 'השומר' שנערכה ב – 29 באוגוסט 1916 בתל-עדשים, זכתה למענה חיובי. למרות שרעיון ההתיישבות היה בניגוד לחזון הקבוצה, שטרם ויתרה על חלומה לחקות את סגנון החיים של שבט בדואי, הם אמצו את הרעיון. שתי הקבוצות, זו של גלעדי וזו של הרועים, היו במידת-מה חריגות ב'השומר', ולא ייפלא שמצאו שפה משותפת. כך החלה פרשת העלייה לגליל העליון המזרחי וההתיישבות בטלחה-טיון[46].

תכניתם של הרועים הייתה לרעות את הצאן בהרים הירוקים שבסביבה ולגדל ירקות בבקעה העשירה במים, כך יוכלו להרוויח די כסף ולרכוש עדר, איתו יוכלו מאוחר יותר לנדוד ולהיות יושבי אוהלים. בתחילת החורף של שנת 1916 (אוקטובר) עלו חמישה בחורים ובחורה אחת לגליל העליון, במקביל לקבוצה של גלעדי: שלושה ימים עשו את דרכם עד שהגיעו לחצר תל-חי העזובה, שהעמיד לרשותם חיים מרגליות קלווריסקי, לחסות בה במהלך חודשי החורף הקרים. כל רכושם היה מספר שקי פול וקמח, פח שמן ומעט מספוא לשתי בהמות העבודה שלהם. הם קיבלו לעיבוד את אדמות הטיון (בדרך למטולה) וטלחה ובהן ניסו לגדל ירקות. לכן ניתן לקרוא לקבוצה בשם קבוצת טלחה-טיון או 'קבוצת הבצל', על שם הגידול המרכזי בו עסקו בחורף של 1916/17.

אך האדמה הצמיחה להם רק קוץ ודרדר והם סבלו קשות מעוני ומחסור, מצוקה וחולי. בגדיהם הפכו לסחבות וכאשר היה זר מתקרב היו מסתתרים מחמת הבושה. הם ציפו ליבול הראשון של הבצל שזרעו באדמות הטיון, ולתקציבים שלא הגיעו. כעבור מספר חודשים, לאחר שתש כוחם, קמו ועלו למטולה. את יבולם העלוב שיעבדו לאיכר שהסכים להאכילם. פרשת ההתיישבות הגיע לקצהּ ושוב נפרדה דרכה של החברים.

ראו באתר זה: סיור בעקבות מגיני תל חי.

ב-1923 שוב שכנעו המוסדות המיישבים את אנשי כפר גלעדי למסור את אדמות חמארה ליישוב חדש – הפעם לקבוצת הרועים, בראשותו של גרשון פליישר. חלק מאנשי קבוצה זו כבר ישבו במקום עם עדריהם זמן מה לפני כן. אך נראה שנפלה איזו "אי-הבנה": חברי כפר גלעדי ציפו, שקבוצת הרועים תצטרף לקבוצתם ותביא עמם חברים חדשים, ואולי גם ענף משקי חדש; ואילו ה"מצטרפים" כלל לא העלו על דעתם לאבד את עצמאותם. יתירה מזו; הם אף "משכו" אליהם חברה מכפר גלעדי, ולימים נישאה זו לפליישר. הקשרים בין שני היישובים היו הדוקים. קבוצת הרועים טיפלו בין היתר גם בכבשים של כפר גלעדי; ילדי הכפר אהבו לטייל לחמארה, מחסן המצרכים היה משותף לכפר גלעדי, תל-חי וחמארה. אולם על רקע מחלוקת היסוד; האם חמארה תהיה יישוב עצמאי או תצטרף לכפר גלעדי, נוצרו התנגשויות לא מעטות עד כדי שקבוצת הרועים נטשה את המקום והמשיכה לנדוד. הם עברו לגליל התחתון, ושם התפרקה הקבוצה סופית לאחר תלאות ופגעים שעברו עליהם ועל עדריהם.

'השומר'

לאחר מהפכת 'הטורקים הצעירים' ב-1908, הסלימו התקריות וקיבלו אופי לאומי. בחורף 1909 אי שקט שרר בסביבת סג'רה. הבדואים ניסו לשדוד וגם ביחסים עם תושבי שג'רה הערבית נתגלו קרעים. הערבים ניסו לחרוש את אדמות סג'רה וגורשו בכוח על ידי האיכרים . למרות המצב, נערכה במושבה, בפסח – ליל הסדר תרס"ט, ועידה של "פועלי ציון" הגליליים[47].  בן גוריון לא נאם בוועידה, שכן בערב ליל הסדר הותקף אחד מהמשתתפים בדרכו, הוא הרג את אחד מהערבים התוקפים והאווירה הייתה מתוחה. ראשו היה טרוד בביטחון. " יותר משהקשבתי למהלך הוויכוחים היו מוחי ולבי נתונים למצב הביטחון וידי לא זזה מנרתיק העור שבה היה הבראונינג שלי". במהלך הוועידה נשדד העדר של המושבה, הוועידה הופסקה בהוראתו של בן גוריון ופוזרה. חלק מצירי הוועידה, רחל ינאית ויצחק בן צבי, עברו לכפר תבור לאסיפת היסוד של "השומר".

ראו באתר זה: ארגון 'השומר'.

הערות

[1]  צ' רוזנשטיין (אבן שושן), תולדות תנועת הפועלים בארץ-ישראל, תל־אביב, תשט"ו, ספר ראשון, עמ' 226-267.. על העלייה השינה ראה בייתר הרחבה: ד' גלעדי, מ' נאור, ארץ־ישראל במאה העשרים, מיישוב למדינה, 1900-1950, תל־אביב, 1990, עמ' 41-60.

[2]  את אופיו של הזרם האידיאולוגי בעליה השנייה היטיב לתאר נתן אלתרמן בשירו "אנשי עליה שנייה", בתוך: מ' נאור (עורך), העלייה השנייה, 1903-1914, עידן מס' 4, עמ' 2-3.

[3] ראו גם: אביגיל פז-ישעיהו , "עליה שניה : תנועת העבודה בעליה השניה”, אתר האינטרנט של מט"

[4]  בדרך אל היעד, עמ' 12-14; חרב היונה, עמ 105.

[5]  ספר 'השומר" עמ' 16.

[6] ספר "השומר",זכרונותיו של משה גבעוני, עמ' 117.

[7]  א' זייד, לפנות בוקר – פרקי יומן, תל־אביב 1975, עמ' 36

[8]  על פי סעדיה פז, היו אנשי בתחילה חברי 'הקולקטיב', שלא היו אנשי 'בר־גיורא' ואולי האחרונים היו בו אפילו מיעוט. אך עם הזמן עזבו את ה'קולקטיב', אותם הפועלים שלא השתייכו ל'בר־גיורא' ובמקומם נכנסו אנשי 'בר־גיורא', עד שנוצרה זהות בינם לבין ה'קולקטיב' (ס' פז, זכרונות, חיפה, תשכ"ג, עמ' 32-33; ספר השומר, עמ' 16).

[9]  ש' טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן-גוריון, ירושלים, 1976-2004, כרך א', עמ' 135-136.

[10] ספר תולדות ההגנה, חלק ראשון, ספר שני, עמ' 206

[11] בדרך אל היעד, עמ' 23-24.

[12] "באותם ימים סידרנו במינסק קומונה קטנה, כתריסר חברים וחברות. פה עשיתי את ניסיוני הראשון לחיות חיי שותפות… היינו משכימים קום ומתחילים בשמחה בעבודה, מי בשטיפת הרצפות, מי בהכנת ארוחת בוקר קלה… את כל אשר לנו מסרנו לקומונה. כלומר את השכר שהשתכר כל אחד בעבודתו, וגם מהחסכונות שהבאנו מהבית. היה משהו בחיי הצוותא שרומם את כולנו. אני אהבתי את העבודה המשותפת. נעם לי לעשות כל דבר בקומונה. הרגשתי שהאדם מתעלה כאשר הוא עובד לא רק למען עצמו, כי אם למען הכלל."

[13] ספר 'השומר', זכרונותיה של מניה שוחט, עמ' 385 ואילך.

[14]  "רשימות ישראל גלעדי", ספר 'השומר", עמ' 5-6; "זיכרונות מניה שוחט", שם, עמ' 385.

[15] קיילה גלעדי, "בגליל", בתוך: מ' פוזננסקי ומ' שחורי (עורכים), חברות בקיבוץ, קובץ ראשון, הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ד, עמ' 26

[16] מרגלית  שילה, חוות הפועלות בכנרת, 1911-1917, קתדרה, 14, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1980, עמ' 113-81.

[17] קיילה גלעד, בגליל, עמ' 25-26

[18] בדרך אל היעד, עמ' 65.

[19] אלכסנדר זייד, לפנות בקר, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1975, עמ' 61

[20] ראו בעניין זה: מרגלית שילה, "הזהות המשתנה של האשה העברייה החדשה", המכון לחקר תולדות הקרן הקיימת, חוב' 33 ,ניסן תשנ"ח, עמ' 31

[21] ציפורה זייד, עם "השומר", ספר העליה השניה, עמ 533-532.

[22] על הקולקטיב, ראו בהרחבה: רות בקי, להתחיל בראשית, משרד הביטחון, תל אביב, 1988

[23] בדרך אל היעד, עמ' 193

[24] חבריו נמנו עם מתיישבי דגניה א' בשנת 1909, מייסדי הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל וחברים בארגון "השומר" שהוקם ב-1909.

[25] אליהו גולומב, חביון עֹז, א', תל אביב, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-1950, עמ' 243-242.

[26] . ב' כצנלסון, 'פרקים לתולדות תנועת הפועלים', כתבי ב' כצנלסון, יא, תל–אביב תש"ט, עמ' 167 .גישה זו אומצה בחלק מהכתיבה ההיסטורית על 'החורש'. ראו למשל: ד' קלעי, העליה השניה, תל–אביב תש"ו, עמ' 76 ;צ' רוזנשטיין, תולדות

תנועת הפועלים בארץ–ישראל, א, תל–אביב תשט"ו, עמ' 1

[27] שלמה צמח, "החורש", דבר, 10 באפריל 1958

[28] אביגיל פז-ישעיהו,  עליה שניה : הסתדרויות הפועלים בעליה השניה, אתר האינטרנט של מט"ח".

[29] אתר האינטרנט של תנועת העבודה

[30] מאיר חזן, "לראשית המתינות במפלגת הפועל הצעיר", עיונים בתקומת ישראל 12, עמ' 248

[31] מוטי זעירא, "מחברה טראסק לקבוצת רועים, לתולדותיה של קבוצת הרועים בשייח' אברק", קתדרה 66, עמ' 66

[32] משה גבעוני, "מימים ראשונים", קובץ השומר, הוצאת ארכיון העבודה, תל-אביב, תרצ"ה, עמ' 531.

[33] יעקב גולדשטיין, חבורת הרועים – רעיון  כיבוש המרעה בעליה השניה (1917-1907) ומימושו. , משרד הביטחון, תל –אביב, 1993, עמ' 10-11

[34] ישראל שוחט, קובץ השומר, עמ' 578

[35] חצרוני, רועה ולוחם (סיפורו של פליישר), ירושלים, תשל"ה, עמ' 16.

[36]  בן ציון מיכאלי, סג'רה, תל אביב, 1973, עמ' 178-188

[37] דוד בן גוריון, ביהודה ובגליל, קובץ השומר, עמ' 331.

[38] ישראל שוחט, "שליחות ודרך", קובץ השומר, עמ' 19.

[39] דוד בן גוריון, ביהודה ובגליל, קובץ השומר, עמ' 330

[40] צבי נדב, בימי שמירה והגנה, עמ' 73.

[41] ישראל שוחט, "שליחות ודרך", קובץ השומר, עמ' 22.

[42] חצרוני, רועה ולוחם, עמ' 42.

[43] חבורת הרועים, עמ' 25-26.

[44] דוד צלביץ, ספר הרועה העברי, עמ' 37.

[45] יעקב גולדשטיין, "התיישבות הרועים בטלח'ה-טיון, בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל, 1900 – 1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, 1991, יד בן צבי, ירושלים.

[46] . על כך שהיוזמה להזמנת קבוצת הרועים לטלחה היתה של ישראל גלעדי (אולי באמצעותו של אברהם הרצפלד), ראה את דבריו של ליפא ליטמן בפרוטוקול הבוררות מה- 23-24 ביוני 1917 , א"ע. 312IV. כפר-גלעדי, תיק 133 . על התארגנות הקבוצה בתל-עדשים מצויה עדותו של שלמה ברמן באותו תיק. וכן בעדותו של ליפא ליטמן. שם 213IV, חמארה, תיק 90.

[47] משתתפי הישיבה: יצחק בן צבי, רחל ינאית, יהודה בורלא, דוד אבישר ויצחק שמי שהגיעו מירושלים: עלו על אוניה ביפו שאליה הגיעו ברגל, הפליגו לחיפה והגיעו לסג'רה דרך נצרת. בין הבאים הנוספים: צפורה ואלכסנדר זייד, ישראל גלעדי, צבי בקר, האחיות שטורמן, מניה, ישראל שוחט ובן גוריון.