כתב: גילי חסקין
ראו גם: געגוע לאפרים. ספרי לאפרים, סבתא; יום הזיכרון תשע"ב; הלנצח תאכל חרב? יום הזיכרון תשע"ח; יום הזיכרון תשע"ט; אפרים היה כעשב השדה ; לך תגדל בן ; ערב יום הזיכרון 2003; הימים הנוראים שלנו ; בכול שנה בסתיו, אפרים ;
איפה היה אלוהים כשהיה צריך אותו?
מצגת שהכינן חובב צפריר מכפר ביל"ו, לזכר הנופלים.
מצרים. שיט על הנילוס. אני מסתייג משימוש אינפלציוני במילה "קסום", אבל זו תחושתי כשאני יושב על הסיפון ומתבונן בגוף המים הכחול, שנע מתחתינו ברוגע ובפעילות החקלאית שלגדת הנהר. אני מתבונן באיכרים, בסירות הדייגים ובעופות המים הנראים לפרקים. השלווה הזאת נספגת. רצועות החול המצהירות מעבר לפס הירוק המשורטט בבירור, המפגש בין ארץ החיים לארץ שוכני עפר, שאין דרמטי ממנו. באופק מתגלים העמודים המגולפים באבן חול, של מקדש קום אומבו (Kom Ombo), פרי כישרונם של התלמאים, שמיזגו את התרבות ההלנית עם זו המצרית ויצקו במצרים תוכן ייחודי להלניזם. אני מעבד את הזיכרונות ממקדש אדפו (Edfu) של אתמול, על הכותרות המגולפות כפרחים, עם ספינת האל חור המפליגה אל משכן האלה חתחור אשר בדנדרה. מחר נגיע לאסואן, אל סלעי השחם המזכירים בצורתם פילים היורדים לשתות בנהר, עצי דקל, צמחיה טרופית וקסם אפריקאי. נשב בגן המטופח של מלון Old Cataract, בו כתבה אגאתה כריסטי את "רצח על הנילוס", ונשתה קרקדה צונן, שנחלט מפרחי היביסקוס. אני חושב שמצרים היא הטיול הטוב ביותר בעולם. מתנה מופלאה שהעניקו לנו המנהיגים שהעדיפו את כאבי השלום על ייסורי המלחמה.
טיול במצרים, עוסק בעיקר במונומנטים הפרעוניים רבי העוצמה, באדריכלות המוסלמית, מעט בחיי הכפריים ומפעם לפעם גם ביחסי ישראל עם מצרים. גם באילו של היום וגם באילו של פעם. בפעם הראשונה, כשחציתי את הגבול נזכרתי בפדאיון ובחלוצים שהתיישבו לאורכו ומעת לעת עיניהם סונוורו מאור השחר ולא ראו את מרצחיהם. עברתי דרך פיתחת רפיח, לבי נחמץ נוכח בישובים שהוחרבו והמתיישבים שנקרעו מבתיהם ומחלומותיהם. באותו מעמד נותר באותו הלב גם מקום לחמלה על הבדואים שפונו משם, לצורך הקמת הישובים, משיקולי ביטחון כמובן. בצד האחר של מצרים, שוכנים הזיכרונות מטיולי סיני, שהיו קפסולה של מקום וזמן, נפרד מהמציאות הישראלית של עכשיו וגם של אז.
כאשר חציתי את תעלת סואץ, לא יכולתי שלא להרהר באימי המלחמות של פעם. הרהרתי בסאדאת, גיבורו של הסכם השלום, אבל גם האיש שעשה את המלחמה. מי שהכריז שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים עבור אדמת מדבר, שלא היתה חלק מנשמתה של האומה המצרית. חשבתי על תעצומות הנפש והתעוזה שהובילו לשלום וגם על השכול והיתמות. לא יכולתי שלא להרהר בהרוגים בקרבות נגד המצרים שפלשו אל הנגב במלחמת הקוממיות, כדי לקרוע נתחים מהמדינה שזה עתה נולדה. נזכרתי באבא שבטרם מלאו לו 17 שנים, עדיין ללא חתימת שפם, שגויס לגדוד השמיני של הפלמ"ח, יצא עם עוד כמה חברים מכפר ביל"ו, אל בית אשל, שתוך זמן קצר הושמה במצור מצרי, שהתארך לשבועות ארוכים. הם הותירו בנגב את חבריהם ואת נעוריהם.
הרהרתי ברועי רוטברג, המא"ז של קיבוץ נחל עוז, ששערי עזה כבדו על כתפיו ויכלו לו. הנאום שנשא משה דיין על קברו, נחשב לאחד הנאומים הבולטים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ונחשב למרכיב חשוב באתוס הישראלי.
בכול פעם כשהייתי חוצה את צפון סיני, הרהרתי בעובד לדיז'ינסקי בן כפר ביל"ו, מפקד פלוגה א' המהוללת של הצנחנים, בעל צל"ש מפעולת הכינרת, שנפל, מות גיבורים בקרב המיתלה במבצע "קדש". גם אחיה של סבתא מזל, חייל אלמוני שבשמו לא נשזרו עלילות גבורה, לא חזר משם כדי לשיר את "לא אגדה רעי". נזכר גם בחסימת המצרים על ידי נאצר, במלחמת ששת הימים על קורבנותיה…. וכמובן מלחמת יום הדין. גם דודי אפרים נהרג בישורת האחרונה של מלחמת יום הכיפורים, בגדה המערבית של תעלת סואץ. רגע לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה והותיר אחריו אלמנה וארבעה יתומים ומראה ילדיו נוסך טעם מריר בנקטר של חדוות השלום. מתבונן במכרי, שותפי לדרך הנוכחית ומעת לעת מהרהר, היכן הם היו?…
בשנות ה -80 הדרכתי לא מעט טיולים למצרים, מטעם "נאות הכיכר". עם הזמן התיידדתי עם סוכן נסיעות מצרי בשם עמרו, שמשרדו הזעיר ניצב מול מלוננו הפשוט בקהיר. מעת לעת היה מסייע לי לרכוש כרטיסים להופעה כזו או אחרת, גם כשבמקום אמרו שהכול מלא. הוא היה פיקח כשד. ידו בכול ויד כול בו. חיבבתי אותו. נהגנו לשתות קפה במשרדו הזעיר ולהתלוצץ. באחת הפעמים, זיהה בקבוצתי זוג מטיילים עולי ברית המועצות ולהפתעתי החל לפטפט עמם ברוסית. לשאלתי הסביר שלמד רוסית במוסקבה. בירור קצר הבהיר לי שלמד שם לתפעל טילי קרקע אוויר. בדיקה מקיפה יותר העלתה שעמרו, ידידי החדש, פיקד במלחמת יום הכיפורים על סוללת טילי נ"מ SA 6. הבטתי בעיניו המחייכות של עמרו ולנגד עיני ראיתי את זוריק לב, הבן הראשון של כפר ביל"ו, מי שהיה בעבר הרחוק מפקד טייסת מיראז'ים מיתולוגי ותפקידו האחרון היה מפקד הכנף ברמת דוד. חייל האוויר נקלע אז למצוקה שלא הכיר. אלו שנחשבו בני אלמוות, המריאו למשימתם ורבים מהם לא שבו. מי שלא היה שם, לעולם לא יבין איזו אווירה שררה בטייסות הקרב. גם אני לא. ברור לי שזוריק, שהיה כבר בן ארבעים ואב לששה ילדים, שהתעקש לטוס ולשמש דוגמא אישית. כי הגם שנקרעו מיתרים בכינור, את המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק. הוא נפל לים בשובו מגיחה במצרים ולא המשיך לנגן. לא יכולתי להימלט מהמחשבה, אולי תמרן זוריק, גאוות הכפר, את ה"סקייהוק" שלו בין טיליו של עמרו? אולי האחרון קרע את המיתר הנוסף בכינור?
בנו של זוריק, אודי, הקרוי על שמו של אהוד דולינסקי, אף הוא היה טייס בן כפר ביל"ו, מת מהתקפת אסטמה, בדיוק כשמלאו שנתיים למותו של אביו ויתכן שאפשר למנות אותו כקורבן האחרון של מלחמת יום הכיפורים. ההלוויה ההמונית לנער שנקטף באביב חלדו, היתה מן הסתם, הלווייתו של זוריק, שגופתו ומטוסו נותרו בים.
חזרתי להרהורים אלו בערב, כשישבנו על סיפון אניית הטיולים שלנו ושמעתי על מותו של רמי הרפז מקיבוץ הזורע, אחרי מחלה קשה, שהיה שבוי במצרים שלוש שנים. רמי, בן ממשמר העמק, עבר לקיבוץ הזורע בעקבות נישואיו לנורית. הוא שירת בחיל האוויר ומטוסו הופל במלחמת התשה, בזמן בו נפל מטוסו של שמואל חץ ז"ל. שניהם לא ראו את האורבים לנפשם. שבוי אחר מת מ"תאונת עינויים" במהלך החקירות. טיס אחר, פצוע קשה, הוחזר ארצה ואף כתב ספר על שוביו. גם הצנחן יאיר דורי כתב ספר על תקופת השבי הקשה. נאצר הודיע שלעולם לא ישחרר את צוותי הפנטומים שהוליכו אימה על המצרים ולא את דן, בנו של שמעון אבידן מעין השופט, המח"ט המיתולוגי של חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות. כך אמרו למשפחות גולדה מאיר ומשה דיין. איש לא ערך צעדות מחאה. היתה זו חברה ישראלית אחרת. משה דיין הסביר למשפחות בקור רוח, כי השבויים יוכלו להשתחרר רק במצבים היפותטיים של שלום או מלחמה. הוא הוסיף בנחרצות ובביטחון, שלא יהיה שלום ובוודאי שלא תהיה מלחמה.
פרצה מלחמה.
בן דודו של רמי ויורם, אחיה של אשתו נורית, שירתו כטייסים בחייל האוויר. כשנפגש רמי לראשונה עם אשתו, בשדה התעופה בתל נוף, מבטה הסגיר הכול. הוא שאל אותה: "מי משניהם"? והיא ענתה לו – "שניהם". הטיל כופף את כנף המטוס. שני פרחים שנבטו על הקרקע הפורייה של עמק יזרעאל, נעקרו בתומו של יום קרב. כשהגיע לקיבוץ, פגש רמי לראשונה את בנותיו התאומות שנולדו בהיעדרו. אני מנסה לדמיין את התמונה של שתי פעוטות, בנות שנתיים וחצי אוחזות בדגלים בידיהן ועולצות בקול: "אבא שלנו חוזר" ואת חברי הקיבוץ מוחים דמעה. רמי חזר לטוס בחייל האוויר ואף פיקד על כנף. כי מוכרחים להמשיך לנגן.
ראו באתר זה: המסע האחרון עם ארז – הקורדיליירה וויווש
אכן, רמי הרפז, שמואל חץ ואחרים, לא הגיעו למצרים במסגרת טיול תמים. חייל האוויר שלנו עסק שם בהפצצות, גם של אוכלוסייה אזרחית. מאחורי המילה הדמונית "אויב" מסתתרים שמות, פנים וסיפורי חיים. גיבורינו שנפלו בהתשה, לא הגנו שם על חבלי מולדת. גם אפרים דודי, שמותו שבר את לבו של סבי, שקמל לנגד עינינו , נפל בעברה המצרי של תעלת סואץ.
ובכול זאת, טעמו של האוכל המצרי, ניחוח השיפודים, הדוכנים עמוסי המזכרות הצבעוניות, המראה שובה הלב של עורק החיים הזוהר בכחול, ברצועות החיים שמוריקות שלצדיו והצהוב האינסופי של המדבר, משכיחים במשך מרבית הטיול את המלחמות. אני מסתובב בקברים עתיקים, מתבונן בתמשיחי הקיר בני 3500 שנים, שדומה והצבעים יצאו משם אך אמש. מסתכל בהשתאות על כותרות הענק של העמודים שנבנו במקדש כרנך, על ידי פרעוני מצרים. מתרכז במה שקורה כאן ועכשיו. מביט אחורה רק לתקופה הפרעונית. אבל לזיכרונות יש כוח משלהם ולעתים, חזיונות הקסם משתקפים בדמעה שאני ממהר למחות.