הרהורים ליום השואה – מיהו גיבור?

מחשבות על יום הזיכרון לשואה וגבורה.

כתב: גילי חסקין, ‏21/04/2020; ‏יום שלישי כ"ז ניסן תש"ף, עריכה: יום השואה, אפריל 2024

ראו גם, באתר זה: צביונו הראוי של יום השואה. ראו גם: פרשת הנוקמים בנאצים, במלחמת העולם השניה.

יום השואה עומד להסתיים. עוד יום של הרצאות, תכניות טלוויזיה, ראיונות עם ניצולים, תמונות מהגיטאות וסרטוני "מצעד החיים".  אני מתבונן, צופה, קורא ונותר עם תהיות.

כילד הייתי מרותק לסיפורים מן הגטו ומהחיים באותו גיא צלמוות, אך לא הבנתי מדוע מצמידים את שם התואר "גבורה", לנספים ובעיקר לניצולים, שבשנים שאחרי המלחמה, זכו בארץ לקיתונות של בוז; זכור לרע, הכינוי "סבונים". כנער הייתי מרותק לעצרות הזיכרון, שהתגבשו והלכו כבר בשנות החמישים ואשר נטו להעלות על נס את ההתקוממות הפעילה בגטאות, במחנות וביערות, ולהצניע במידה רבה את מה שכונה "ההליכה כצאן לטבח". חונכנו על כרוז המחתרת בגטו וילנא (1942) שהצהיר: "אל נלך כצאן לטבח. נוער יהודי אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. מ 80,000 היהודים שבירושלים דליטא שרדו אך 20,000. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו. כל אשר הוצא משערי הגטו לא עוד יחזור. כל דרכי הגסטפו מוליכות לפונר[1] ופונר היא מוות. המהססים השליכו מעליכם כל אשליה, ילדיכם, נשותיכם ובעליכן אינם עוד. לא מחנה ריכוז היא פונר, שם כולם נורו. אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים. נתגונן עד נשמת-אפינו האחרונה"[2].

כסטודנט זכיתי למפגש עם חייק'ה גרוסמן, ממורדי גטו ביאליסטוק[3]. היא היתה חברת קיבוץ עברון של "השומר הצעיר", שכאשר מנחם בגין היה עובר על פניה, היה נוהג לקוד לעברה קידה ולמרות שהיתה יריבה פוליטית מרה, היה מברך אותה "שלום, אחותי הלוחמת". גרוסמן, משוכנעת בצדקתה, הסבירה לנו שהמושג "גבורה",  מגדיר את מורדי גטו ורשה, האוחזים בנשק, המשליכים את נפשם מנגד, מול הגרמנים. "גבורה", אליבא דגרוסמן, היא  הורגי הקצינים הנאצים, שהצליחו לברוח בגטו סוביבור. גבורה הם אלו שהצטרפו לפרטיזנים, כדי לנקום בגרמנים ולהציל את  הכבוד היהודי. מרדכי שנהבי, שיזם את הקמת "יד ושם", מן הסתם חשב כמותה, כשהעמיד את מרד גטו וורשה, בכניסה למוזיאון, כשיא האתוס של השואה. זהו מונומנט רב רושם, המתמצת חיים ומוות של שש שנים, בששה שבועות של מאורעות דמים, עתירי גבורה ככל שיהיו.

המרצה שלנו, פרופ' אהרון וייס, עורך "האנציקלופדיה של השואה", ואחד שבא משם[4], היה ידיד אישי ובר פלוגתא של גרוסמן והוא שהביא אותנו לפגישה עמה. גבורה, לגבי דידו, היא כל מי שהצליח לשרוד את התופת ולשמור על צלם אנוש. מנקודת מבטו של וייס, מדריכה בתנועת הנוער היא גיבורה, מתנדב שהפעיל נערים בטיפוח גן ירק, הוא גיבור. רב שקידש זוג צעיר הוא גיבור. כך גם מורה שלימד ילדים במחתרת, מתחת לאפם של משגיחי האס אס.  גיבור הוא כל מי שתרם משהו לחיים הנורמליים, במרחץ הדמים של השמדת היהודים. הרב ישראל-מאיר לאו, שהיה יו”ר “יד ושם”, אמר דברים דומים ושיבח את “גבורת הרוח של המיליונים ששמרו על צלם אנושי יהודי והיו למקדשי שם שמיים בחייהם ובמותם”. לפי גישה זו, גיבור הוא כל מי שצלח את התופת, שהישיר מבטו אל מלאך המוות ובמקום בו היה מוקף בחיות-אדם, הצליח להיות אדם.

בסמינריון שכתבתי, בקורס של וייס, על היודנרט של זגלמביה (שלזיה עילית מזרחית), צללתי אל נבכי הגטו, מבלי יכולת להפסיק לקרוא מאמרים, ספרים, יומנים ומחקרים, בעיקר של אביהו רונן, שאמו הגיעה משם וכעבור חמש עשרה שנה לא היתה מסוגלת לשאת בקרבה את הזיכרונות שהגיעו בחלומות ביעותים ושמה קץ לחייה. אביהו הצעיר גילה את היומן, שהיה עבורו תחליף לאם. עקבתי אחרי נשמתו המיוסרת והמסוכסכת של משה מרין, ראש היודנראט של גטו סוסנוביץ.  עד שכמו ב"פויגלמן", ספרו של אהרון מגד, הנושא השתלט עלי ועל סדר יומי. הייתי מתעורר משנתי שטוף יזע, כשאצבעותי מגששות אל המקלדת. בין היתר, החלתי להרהר באיזה צד של המשוואה, יש לשים את מועצות היהודים, היודנראטים, שייצגו את הקהילה מול הנאצים. במשך שנים היה "יודנראט" (בגרמנית: Judenräte) מילת גנאי, סמל לשיתוף פעולה. לימים, ממשלה שניסתה להגיע לשלום, על חשבון נכסים טריטוריאליים, כונתה בבוז "ממשלת יודנראט".

מחד, הם ניהלו את החיים בגטו עבור הנאצים ומאידך, מישהו היה חייב להתנהל מולם. בלהט הוויכוח, שוכחים אנשים שני נתונים בסיסיים:

1. אין ליהודים כל השפעה על עצם הקמתו או אי-הקמתו של היודנראט. הגרמנים דואגים להתהוותו של מוסד זה בכל מקום שם היתה קיימת קהילה יהודית.

2.   המושגים כגון: "הכרעה יהודית עצמית" או "בחירה חופשית" מקבלים משמעות אחרת כאשר הם מופיעים במצב שהחרב מונחת על הצוואר, כאשר זכויות האזרח מאבדות כל חשיבות, כאשר לחיי אדם אין כל ערך.

מה גם שראשי היודנראט לא היו עשויים מקשה אחת. היה את מרדכי חיים רוּמְקוֹבְסקי, "מלך היהודים", מגטו לודז', לשעבר ומי ששלט בגטו כטירן אבסולוטי[5]. עם הקמת הגטו, הקים משטרה יהודית, שמנתה מעל ל-1,000 איש, ושירתו בה עבריינים ופושעים ידועים. תחת ראשותו הפך הגטו למעין עולם תחתון. הוא החרים את הכסף המקומי והנפיק שטרות עם תמונתו. הוא דרש שיקראו לו מלך היהודים, התגאה בנטיותיו הדיקטטוריות, ורצח את מתנגדיו באמצעות הגסטפו. לרומקובסקי היו קשרים מצוינים עם הגרמנים, כולל שיתוף פעולה קרוב עם הנס בּיבּוב (Hans Biebow), מפקד הגטו. מעטים ראשי היודנראט שהיו בעלי סמכויות נרחבות כל כך[6].

מצד שני היה את אדם צֶ'רניַאקוב מגטו ורשה, שמילא את תפקידו נאמנה וניסה להקל על יושבי הגטו כמה שיותר. רוב העסקנים היהודיים שהיו ביודנראט הראשון עזבו את ורשה ויצאו לחוץ-לארץ, כאשר עדיין ניתן היה לצאת. גם לצ'רניאקוב נקרתה אפשרות לצאת, אך הוא סירב וביקר את המנהיגים הנמלטים מן העיר. הוא בא במגע מתמיד עם השלטונות הגרמניים במטרה להקל על סבל הגטו ולהפעיל את כל קשריו כדי לשחרר אסירים יהודים שנאסרו על עבירות שונות. הוא ספג מהגרמנים עלבונות ומכות, אך לא נרתע מלהביע עליהם ביקורת[7].

אחת ההחלטות הקשות ביותר, איתן היו צריכים ראשי היודנראט להתמודד, הייתה הכנת הרשימות לגירושים מהגטו, למחנות ההשמדה. רומקובסקי החליט שהוא דבק במשימה למרות קשייה, גם לאחר שגילה לאן מיועדים הגירושים. הוא טען שרק בשיתוף פעולה ניתן להציל חלק מהאוכלוסייה. הוא טען שהילדים, הזקנים והחולים הם אלו שתורמים במידה הפחותה ביותר, ועל כן נתינתם תציל מספר גדול יותר של יהודים. לפני הגירוש של ספטמבר 1942, נשא רומקובסקי את נאומו המפורסם, שבו קרא לאנשי הגטו "תנו לי את ילדיכם". תיאורי היהודים המשתמשים בילדיהם כמגן אנושי, הופכים קרביים עד היום. בסופו של דבר הגיע לאושוויץ וכנראה שנרצח שם על ידי יהודים.

משה מרין, שהוזכר לעייל, אימץ גישה דומה לזו של חיים רומקובסקי. הוא סבר שעל ידי עבודה בגטו ישרדו היהודים את המלחמה. כמו רומקובסקי, ניסה מרין להצדיק גירוש של 25,000 יהודים, בטענה כי ההקרבה שלהם אפשרה הישרדות של הנותרים. הוא הצהיר: "אם אבדו רק 25% כאשר היה סיכון לאובדן כולם, מי יכול לבקש תוצאות טובות יותר?"

צ'רניאקוב, לעומת זאת, כאשר נדרש לספק לנאצים, מדי יום, 6,000 איש מיושבי הגטו והוא ידע בדיוק לאן, הרגיש שאינו יכול לשים עצמו במקומו של אלוהים  ולהחליט מי יחיה ומי ימות. ב-23 ביולי, התאבד בבליעת כמוסת ציאניד. אהרן וייס, בדק את התנהגותם של ראשי היודנראטים ב- 146 יישובים בדרום מזרח פולין, לאור קו אדום מוסרי מסוים שהציב, והוא הסגרת יהודים לידי הגרמנים. התברר כי כשלושה רבעים מבין ראשי המועצות לא עברו את הקו האדום הזה, לפחות עד שנת 1942 – מסקנה הממוטטת את הסטראוטיפ המקובל של ראשי היודנראטים. מספרה של רוז'ה קורצ'אק, "להבות באפר'" אנו למדים, כי היו  מבין ראשי היודנראטים, כאילו שהתנהגותם עוררה כבוד אפילו בקרב המורדים. היו ביניהם אשר עמדו בגאווה מול הגרמנים ונאבקו , בידיים נקיות, על שמירת האינטרסים של היהודים. הכללתם בתוך הסטראוטיפ הקיבוצי המפלצתי , בנשימה אחת עם אלו  שאכן בגדו, היא בבחינת עוול וסילוף של זכרם.

ראו באתר זה: היודנראט ראו גם, באתר זה, מאמר דעה הפוכה, של ארז חביב (מדריך במוזיאון "לוחמי הגיטאות"): מורדי הגיטאות ורוח זמננו.

ב- 1954 יצא לאור ספר 'מלחמות הגטאות', שריכז עדויות של דמויות בולטות מבין מורדי הגטאות (צביה לובטקין, חייקה גרוסמן, רוז'קה קורצ'אק, מרדכי טננבוים ואנטק צוקרמן)[8]. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה באותה שנה, אולי כתגובה לצאת הספר הזה, פרסם נתן אלתרמן ב'דבר', את הטור "יום הזיכרון והמורדים"[9]. הפותח במשפט: "ביום הזיכרון אמרו הלוחמים והמורדים: אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל". בשיר זה, הכתוב כמונולוג של מורדי הגטאות המתים, שם אלתרמן בפיהם, את הטיעון שהמרד היה אכן שיא של התעלות נפש, אבל איננו מבטא באופן בלעדי את הגבורה. הנטייה להפוך את מעשי ההתקוממות, למוקד הזדהות עיקרי עם זיכרון השואה, היא עיוות של פרופורציות, ואולי, מבלי להתכוון, גם סילוף זכרם של המוני היהודים שהלכו אל מותם, מבלי להתנגד. את הגבורה והכבוד הוא ביקש לראות גם במעשי "אותו ילד או ילדה, אשר הלכו־הלכו עד אם אבדו אי־שם ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית־הארכיון על אבן למזכרת".

חוקר הספרות אבנר הולצמן סובר שמבנה השיר, זהותם של הדוברים ואחדים מצירופי הלשון בו מעלים את האפשרות שלפנינו מעין גִרסה מהופכת של טקסט מקודש כמעט, המנון הפרטיזנים מאת הירש גליק, "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". גליק כותב: "עמוד השחר על יומנו אור יהל' ואלתרמן "עונה" ב"אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל'[10].

למרות שכול השיר הינו מסמך מתריס, שתי שורות, עוררו בציבור קצף רב:

ה"לָלוּ שֶׁנָפְּלוּ נִשְּקָם בַיָד אוּלַי לֹא יְּקַבְּלוּ את הַמְּחִצָה

בֵינָם לְּבֵין מוֹתָן שֶׁל הַקְּהִלוֹת וְּעַד לְּגִבוֹרֵי הַפַרְּנָסִים וּשְּתַדְּלָנִים".

לא רק על כבודם של מי שלא נאבקו בנאצים ביקש אלתרמן להגן . שלוש המלים האחרונות בשער הן רמיזה ברורה אל אנשי היודנראטים, שנחשבו אחרי השואה למוקצים משום ששיתפו פעולה עם הנאצים ופעמים רבות הוצגו כמוכרי נשמתם לשטן. היתה נחוצה מידה רבה של תעוזה ואולי גם מעמד ציבורי כשל אלתרמן, כדי לצאת בשנת 1954 בהכרזה כזו בזכותם.

פנקס שהתגלה בעיזבונו של אלתרמן, ב-2016, על ידי פרופ' דן לאור, מלמד כיצד הקדים המשורר את זמנו כשהתנגד לחלוקה פשטנית בין "המורדים הגיבורים" בנאצים לבין הנכנעים ואף משתפי הפעולה, כשיצא להגנתם וניסה להסביר את ההיגיון שבעמדתם[11]. הגם שבבטורים שפרסם אלתרמן ונשכחו בלהט הפולמוס, הוא חוזר על ביטויים של הערצה והשתאות לנוכח דמויותיהם ומעשיהם של הלוחמים והמורדים, כמין משקל נגד למה שהיה עשוי להתפרש כביקורת עליהם. הרשימות מתארות אותם שוב ושוב כ"גיבורים וטהורי לב", "אנשים נעלים וגיבורים", "דמויות גדולות ומופלאות", "גבורת נפש טהורה ואמיצה", "טוהר לב וגדולת נפש" וכיוצא בכך"[12]. אבל המוטו החוזר בדבריו הוא שהמרד הוא אמנם מופת של התעלות נפש, אבל איננו מייצג את התקופה וגם אינו עיקרה. בתקופת השואה, שלא דמתה לכול ניסיון אישי שניתן היה ללמוד ממנו, בטלו המושגים המוכרים של כבוד וגבורה. היו כאילו בשפע, לא רק בלוחמה בגטאות ולא רק בשורות הפרטיזנים, אלא בכל גילויי החיים והמוות של העם היהודי, ואין לפאר צד אחד באופן המבזה בהכרח את הצד האחר.

עוד קודם לכן, כתב אלתרמן בפנקסו, כי חברי היודנראטים לא היו פחות טובים מהמורדים בנאצים, משום שאין לנו יכולת ולא זכות מוסרית לשפוט את פעולותיהם בתקופה כמו השואה. "אין להדביק תו של פשע איום, כמותו לא ידעה האנושות, בגוף יהודי שלם… לא היתה בשום פנים תהום לְמעשה בין דרך המחתרת ובין דרכו", הוא כותב. ומוסיף: "פושעים ובוגדים היו בין היהודים ולא רק בין אנשי היודנרט, אבל הכפשת דרכו של היודנרט כפשע ובגידה יש בה חטא כבד כלפי האמת. יש בה בריחה מפני הכרת מציאות… פושעים היו – אבל היודנרט כמושג אסור לו שיוכתם באופן טוטלי, כמוכה בעיוורון ופושע". ועוד: "אנו מתקוממים בראותנו כיצד חותמים אות קין זה במצחה של חטיבה יהודית שלמה". בין היתר, כותב אלתרמן בפנקס, כי לרוב קורבנות השואה, שלא יכלו, לא הצליחו, או לא ניסו לגלות התנגדות לנאצים, נגרם "עוול מחריד" בשל האדרת המורדים והלוחמים בנאצים על חשבונם. הוא כתב שם: "עוול לאנשים ישרים וחזקים…שאינם יכולים ללמד סנגוריה על עצמם ושאין אחד מבין המורדים החיים כיום רואה לומר דיבור אחד בזכותם".:" מכול מקום, דבריו העזים של אלתרמן הציתו ויכוח על אופיים ומניעיהם של אנשי היודנראטים האם אכן היו ברובם בוגדים מושחתים שפעלו משיקולים אנוכיים להצלת עצמם –ומקורביהם בלבד, או שמא באמת ראו את דרכם כדרך לגיטימית ובעלת סיכויי הצלחה יותר מדרך המרי?

הוויכוח שנוצר בעקבות השיר, כונה "הוויכוח על שתי הדרכים". אלתרמן טען שלא היו "שתי דרכים" בשואה, אלא "דרך אחת" לכל העם היהודי – ובה צעדו אנשי מחתרת, המוני העם וחברי היודנראט (הם ה'פרנסים והשתדלנים'), כאשר כל אחד עשה כמיטב יכולתו בתוך המערבולת האיומה שהתרגשה עליו. המקטרגים על גישתם של אלתרמן ווייס ובראשם יצחק (אנטק) צוקרמן ממפקדי המרד בגטו ורשה, טענו שגישה זו מציגה את כול הערכים שווי-מעמד, ולכן אין יתרון מוסרי לאף אורח-חיים או פעולה. וכך, עבור מי שמאמין שאין כל ערך שראוי למות למענו, נותרת רק ההישרדות כערך. לדעתם, זוהי כמובן טעות מושגית: הישרדות היא יצר, ערך הוא מה שעומד מול היצר[13]. אם אין "שתי דרכים", ואין כל ייחודיות בבחירה להתנגד לעומת הבחירה לשתף פעולה, אז כל רעיון ההתנגדות הופך בעצם למעין גחמה אישית. מה גם, שלעתים קיים ל קשר הפוך לחלוטין בין גבורה לבין הישרדות. ואכן, שאלת ההישרדות בשואה, אינה עומדת ברוב המקרים בזיקה להתנהגות, אלא דווקא למקרה העיוור.

באסיפת בחירות שהתקיימה בתל אביב, תקף צוקרמן את אלתרמן. בנאומו הנרגש שם, קבע בפסקנות: כי בפני אנשי הגטאות היתה בחירה בין שתי דרכים ברורות ומנוגדות. הוא ורעיו לנשק מעולם לא גרסו שתדלנות, והוא מסרב להיכלל בקטגוריה אחת עם אנשי היודנראט, שאחדים מהם אף הוצאו להורג כבוגדים על ידי המחתרת. לדבריו, המרד היה צעד הכרחי ומוצא יחידי, שהיה בו שמירה על הכבוד האנושי והגאווה הלאומית, ולכן הוא חייב לשמש מופת לעתיד[14]. במקום אחר התנסח צוקרמן: "על הערך והאידיאלים של מערכה זו יחנך העם את בניו, את הדורות הבאים"[15].לא רק הוא. חלק ניכר מאנשי הרוח של אז, טענו בלהט שיש להציב מול הציבור הישראלי, דמויות מופת של לוחמים וערכים של גבורה והקרבה שיוכל להזדהות אִתם, ואפילו יובלטו מעבר למשקלם הריאלי.

דוד כנעני, איש רוח וחבר קיבוץ מרחביה, כתב ביקורת חריפה במיוחד ובה תקף לא רק את חברי היודנראט אלא את כל מי שלא התנגד. דוד כנעני, שלא חזה מבשרו את השואה, קבע בפסקנות כי אין שום גבורה ושום כבוד ושום נחמה במוות סתם[16]. אלתרמן עצמו, הגם שנזהר בכבודם של מבקריו, במיוחד בשה של צוקרמן, הביא להצדקת טיעוניו, ציטוטים מתוך ספרה של רוז'קה קורצ'אק[17]. שם נראה, כי הוויכוח בשאלה אם לצאת למרד חצה את המורדים עצמם, שחששו פן ימיטו במעשיהם, אסון על קהילה כולה.  זאת ועוד, היו מבין המורדים שלא פסלו על הסף, את עצם קיומו של המשא ומתן עם הגרמנים כול עוד והיה בו סיכוי להצלת יהודים[18]. טוביה בוז'יקובסקי, ממייסדי הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, ואחרים, הוקיעו בניסוחיהם הפסקניים את אנשי היודנראטים, המצטיירים כבוגדים וכפושעים, שתרמו במישרין ובעקיפין לרצח קהילותיהם, והיו לפיכך ראויים למותם בידי הגרמנים[19]. אלתרמן, הגם שנזהר בכבודם, הגיב במאמר פולמוסי וטעון לא פחות כשטען ש"הזכות הנוראה לפסוק, מי מן היהודים לחיים ומי למוות בידי הנאצים… אפילו זכות נוראה זאת, גם ידי המורדים נצרבו מגחליה, בקומם להשיב מלחמה ולדון את הגטו לשריפה ולכיליון". במאמר התגובה החריף, שפורסם ביוני של אותה שנה ב"על המשמר"[20], תחת הכותרת "בין השיר והפרוזה", כתב בוז'יקובסקי בלהט, כי "החברים השונים של היודנראט יכלו להיות אנשים טובין או גרועים, אבל היודנראט, בתור שכזה, היה ללא ספק, זרוע נאצית עוינת ומקיני היודנראט חלחלו אדי הבגידה" .

לטענת המבקרים, חטאוֹ העיקרי של אלתרמן בכך, שניסה לטשטש את החיץ בין ראשי הקהילות לבין הגיבורים שמרדו. מעבר למישור העובדתי, עיקרו של הוויכוח ניטש במישור הסמלי והחינוכי. לאילו ערכים צריך לחנך. משה כרמל ומאיר בן גור, במאמריהם בביטאונה של "אחדות העבודה",   טענו, איש איש בסגנונו, כי  לא ייתכן, לטשטש את משמעותם של מושגי יסוד כמו נאמנות, גבורה והקרבה. הצורך לחנך דור שערכים אלה יהיו נר לרגליו מחייב הבלטתם של המרד ושל מחולליו דווקא משום שהיו כה מעטים, ודווקא כניגוד לחוסר האונים, ההשלמה או שיתוף הפעולה שהיו נחלתם של כל האחרים[21]. כמה מהמתנצחים עם אלתרמן,  ניגחו אותו בציטוטים משירתו שלו. שירים כ"תפילת נקם’ ו"המחתרת" מתוך "שמחת עניים'[22], או הפזמון "דרך דרך נתיבה", המוקיע בגידת איש ברעהו, נתפסו בעיניהם כפרי עטו של אלתרמן האמתי, משורר האומה, ואילו את עמדתו בוויכוח זה הציגו ככשל זמני;  כסטייה תמוהה ומצערת, אך חולפת בסופו של דבר.

המקטרגים על גישתם של אלתרמן ווייס, טענו שגישה זו מציגה את כול הערכים שווי-מעמד, ולכן אין יתרון מוסרי לאף אורח-חיים או פעולה. וכך, עבור מי שמאמין שאין כל ערך שראוי למות למענו, נותרת רק ההישרדות כערך. לדעתם, זוהי כמובן טעות מושגית: הישרדות היא יצר, ערך הוא מה שעומד מול היצר. יהושע טרונק, חוקר היודנראטים, טען שמישהו היה חייב להידבר עם הגרמנים ולשמור על הסדר, שאחרת הגטו היה קורס על יושביו. מצד שני, חזקים עלי דבריה של דינה פורת, שאלמלא היה סדר, הגרמנים היו מתקשים יותר להרוג.

ברקע מילות  השיר והוויכוח שעורר, מהדהד משפט קסטנר שעמד באותם ימים בשלב העדויות[23]. והסעיר את הציבור בארץ הארץ בשלביו השונים, לאורך מרבית  שנות החמישים (1958– 1952). ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר (Kasztner Rezső;‏ 1906 –1957) היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה ומארגן פעולות הצלה שונות, בהן "רכבת קסטנר". במהלך המשפט, הואשם קסטנר בפרשיות אחדות של שיתוף פעולה עם הגרמנים ובסיוע עקיף לרצח יהדות הונגריה, שבראשה עמד בשנות השואה. המשפט עורר דיון ציבורי מסועף על אופייה, מעשיה ומחדליה של המנהיגות היהודית באירופה בתקופת השואה בעקבות זאת נהפך המשפט למעיין משפט קולקטיבי של ראשי הציבור היהודי כולם, שחיזק מאוד את הסטראוטיפ השלילי שלהם. על רקע זה מקבלות המלים 'גיבורי הפרנסים ושתדלנים' אופי של התרסה, כנגד הגישה ששלטה אז בשיח הציבורי. ביוני 1955 כתב השופט בנימין הלוי בפסק דינו כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן". והוויכוח פרץ שוב, במלוא עוזו. מכיוון שהיו אלה ימי מערכת הבחירות לכנסת השלישית נהפך נושא זה לאחד ממוקדי ההתנגחות הבין מפלגתית ולנושא מרכזי בנאומי הבחירות. מפ"ם ואחדות העבודה הציגו את עצמן כממשיכות דרכם של מורדי הגיטאות, וחתרו לזהות בתעמולת הבחירות שלהן את ראשי מפא"י, כמי שעמדו בראש היישוב בארץ ישראל בימי השואה, עם מעשיו ומחדליו של קסטנר, דוגמא קיצונית להיבנות מתהילת המורדים, אפשר לראות בנאום בחירות של מפ"ם, שם הכריזה חייקה גרוסמן: "יתנו המוני העם אמונם במפלגתם של מרדכי אנילביץ וחבריו'"[24].

בעקבות משפט אייכמן החלה להשתרש ההבנה או האמונה, שמי שלא היה "שם" לא מסוגל לתפוס בשכלו ולהבין את מה שהתרחש שם ולכן גם ודאי וודאי שאינו מסוגל לשפוט זאת. המסר שיצא בעקבות המשפט היא כי הגיעה העת לשים קץ להתחשבנות פנימית ולביקורת של יהודים כלפי יהודים על פועלם בשואה, ויש לייחד את כס הנאשמים ל"נאצים ועוזריהם" ואולי אף אל האומות שעמדו מנגד. המבקרים מחו  כי מה שהתחיל כמהלך של תיקון, תוך מתן לגיטימציה לניצולים לספר את קורותיהם בשואה, ללא שום קשר להיותם אנשי מחתרת או פרטיזנים, אלא פשוט, ניצולים. הפך ברבות הימים לתופעה קיצונית הפוכה של האחדה מוחלטת של הגורל היהודי בשואה וטשטוש הגוונים של אופני התמודדות שונים בתוך אותה הזוועה.

חלק מהשאלות שניצבו במרכז הפנקסים של אלתרמן, כמו מתי שיתוף פעולה עם הנאצים הופך לבגידה ומי רשאי לשפוט מוסרית אדם שהיה בשואה — רלוונטיות גם היום, כמעט חצי מאה אחרי מותו. המאבק על הזיכרון, שלאלתרמן היה חלק מרכזי בעיצובו, עדיין נמשך. יהושע טרונק, חוקר היודנראטים טען שמישהו היה חייב להידבר עם הגרמנים ולשמור על הסדר, שאחרת הגטו היה קורס על יושביו[25]. מצד שני, חזקים עלי דבריה של חנה ארנדט, ש"אם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היו משתררים כאוס ומצוקה נוראה, אבל מספר הקורבנות בוודאי לא היה מגיע לגובה שבין ארבעה וחצי לשישה מיליון יהודים". באחרית הדבר של סיפרה היא מצטטת אסיר לשעבר בטרייזנשטאט: "העם היהודי בכללותו התנהג למופת, רק ההנהגה כשלה" [26].

מי צודק? מה נכון?

דומה שתושבי הפלנטה הזאת לא יוכלו להבין, את מה שכינה יחיאל דינור (הסופר ק. צטניק) במשפט אייכמן, כאשר הספיק לומר בעדותו הקרה, "שאושוויץ היה פלנטה אחרת" טרם שהתעלף. רק מי שהיה שם, על אותה פלנטה אחרת, אולי יוכל להבין.

חנוך ברטוב כתב בספרו "פצעי בגרות"[27]: “'לעולם לא אחזיר פני לשם' לוחש אני על הזיכרון השותת, אבל מחשבותיי נהפכות לנציבי מלח ועוד אני לוחש עליו. כמו על דם כחול אשרי שלא טרפתי את נפשי בגרמניה, וזו נותרה מחוצה לי, אהיה אשר אהיה".

הערות

[1] פּוֹנָאר (מיידיש: פּאָנאַר; בפולנית: Ponary) הוא פרוור של העיר וילנה, המרוחק כ-10 קילומטרים ממרכזה. הפרוור ממוקם על גבעות מיוערות נמוכות בקרבת כביש וילנה–ורשה. במהלך מלחמת העולם השנייה נרצחו ביריות באזור הפרוור בין שבעים אלף איש למאה אלף איש, רובם המכריע יהודים, אשר הובאו למקום בעיקר מווילנה וכן יישובים נוספים.

[2] אתר האינטרנט ירושלים דליטא: https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/vilna/during/ghetto_underground_movements.asp

[3] מיוני 1941 עד אוגוסט 1943 פעלה במחתרת היהודית בגטאות ווילנה, ביאליסטוק, וורשה, צ'נסטוחוב, לובלין וגרודנו. היא נעה ברכבות בין הגבולות, מן הגטו לצד הארי וחזרה, כשהבסיס שלה הוא ביאליסטוק, שם שימשה כחברת המטה שהתכונן למרד הגרעין הראשוני לבניית המחתרת המאורגנת בביאליסטוק. היא הייתה האחראית על הקשר עם אפרים ברש, ראש היודנראט בגטו, והיא זו שמסרה לו את הידיעות הראשונות על ההשמדה. "הוא ביקש לדעת מה מעשינו ואנו ניצלנו את אפשרויותיו", העידה לימים. היא הייתה אחראית על הקשר הקבוע בינו לבין המחתרת. הגרעין הראשוני לבניית המחתרת המאורגנת בביאליסטוק כלל בעיקר את חניכיה בעבר. היא פעלה גם להקמת תאים בעיר גרודנו ובמקומות הקרובים לה.. ראו למשל: אנשי המחתרת, מרחביה: ספרית פועלים ('לכל'), 1950.

[4] אהרון ואחיו, שבח וייס, ילידי בוריסלב, שרדו את השואה במחבוא, ביחד עם אחותם מילה, הוריהם, גניה ומאיר, וזוג דודים. שבעה חודשים הסתתרו בין קירות כפולים שבנו, כשהם נעזרים בשכנה האוקראינית שלהם, יולה טששין. עוד שנה וחצי הסתתרו במרתף, בעזרתה של שכנה אחרת, פולניה, מריה פוטז'נה

[5] סטיב סם-סנדברג, מלך היהודים רומקובסקי, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2012.

שמואל הופרט, "מלך הגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. זקן היהודים בגטו לודז'", קובץ מחקרי יד ושם (ירושלים, יד ושם, תשמ"ד), כרך י"ט, עמ', 99–124.

[6]רן ברץ ומשה איארגן, יום השואה והבושה: “כי מוסר כלימתי תישא”

[7] נכתב אודותיו רבות. למשל: נחמן בלומנטל, 'קדוש מעונה או גיבור?: בשולי יומנו של אדם צ’רניאקוב', יד ושם ז (תשכ"ח), 160-155. על אישיותו של צ’רניאקוב', ילקוט מורשת י (תשכ"ט), 144-155.

מיכאל וייכרט, 'זכרונות על אדם צ'רניאקוב' (מימי השואה: היודנראט והגיטו בווארשא ועוד), מולד ב, 9 (תשכ"ט 1969), 310-322. ישראל גוטמן, 'אדם צ’רניאקוב, האיש והיומן', ילקוט מורשת י (תשכ"ט), 122-143.

[8] יצחק צוקרמן ומשה בסוק (עורכים), ספר מלחמות הגיטאות. בין החומות, במחנות, ביערות, בעריכת, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות על שם יצחק קצנלסון, תל אביב תשי"ד, בספר זה נכלל המנון הפרטיזנים של

הירש גליק, וכן שירו של אלתרמן 'תפילת נקם' מתוך 'שמחת עניים'.

[9] נתן אלתרמן, "יום הזיכרון והמורדים", הטור השביעי, דבר, 30-4-1954

[10] אהבות ציון: פנים בספרות העברית החדשה (הוצאת כרמל, 2006)

[11] רישום חלקי של יצירות אלתרמן בנושא השואה ומה שנכתב עליהן, ראו בביבליוגרפיות בהוצאת יד ושם בעריכת מנדל.

[12] אבנור הולצמן, שם.

[13] אבנר הולצמן, במאמרו סוקר בהרחבה את התגובות הסוערות למאמרו של אלתרמן. רובן ככולן ספוגות מתח אמוציונלי רב ומובן. א' הולצמן, "נתן אלתרמן ופולמוס שתי הדרכים", בתוך: אהבות ציון, פנים בספרות העברית החדשה, כרמל, ירושלים, 2006

[14] האסיפה נערכה בליל שבת, .15 ליולי 1955 והדיווח עליה הופיע ב"למרחב", כעבור יומיים, ב-17 ביולי. .

[15] נרכין ראש בפני הלוחמים" / יצחק צוקרמן, דברים בטקס לירית אבן-הפינה למצבת הזיכרון לגיבורי גטו ורשה, ספר דרור, עמוד 511

[16] דוד כנעני,'כאור יהל', על המשמר, 14.5.1954 .

[17] ייזל (רוז'קה) קוֹרצ'ק-מַרלָא (Różka Korczak- 1921, -1988) הייתה ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה, יד ימינו של מפקד הארגון השני, אבא קובנר, לוחמת בארגון פרטיזנים מאוחד (פֿאַראײַניקטע פאַרטיזאַנער אָרגאַניזאַציע, פ-פ-או, FPO), ספרנ "להבות באפר", המתאר את קורות הפרטיזנים היהודים ביערות רודניקי ונארוץ, מחנכת ומתעדת את נושא השואה במסגרת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.

[18] . רייזל (רוז'קה) קורצ'אק, להבות באפר, תרגם מכתב יד בפולנית בנימין טנא, ספרית פועלים, מרחביה 1946 .

 .[19]  טוביה בוז'יקובסקי, 'המורדים, הפרנסים והמשורר', משא, 27.5.1954

[20] טוביה בוז'יקובסקי, בין השיר והפרוזה, שני סוגים של אנשי יודנראט, 18/6/54

[21]   משה כרמל, 'תהומות לרגליו של הדור', למרחב, 8.7.1955 ; מאיר בן גור, 'המשורר נתן א. ושתי הדרכים', שם, שם.

[22] עלי אלון ויריב בן-אהרון (עורכים), נתן אלתרמן, שמחת עניים: מסכת, מחבֶּרת שדמות 14, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד והמדרשה באורנים, תשס”א, עמ’ 33–167.

[23] בשנת 1952 פרסם עיתונאי ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, כתבה בה האשים את קסטנר כי שיתף פעולה עם השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה. היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן הגיש כתב אישום נגד גרינוולד בגין הוצאת דיבה. משפטו של גרינוולד, שעורר עניין ציבורי רב, הפך לבירור רחב יריעה של שואת יהודי הונגריה ופעילותו של קסטנר במהלכה, ונודע כ"משפט קסטנר". במהלך המשפט נהפך בעצם קסטנר מתובע לנאשם בפועל בעקבות המשפט נרצח קסטנר בתל אביב. המדינה ערערה, ופסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן לאחר הרצח, טיהר את קסטנר, ברוב דעות, מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים; אך הוסכם בו פה אחד ש"קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי" את פושע המלחמה הנאצי קורט בכר מעונש המוות שציפה לו בנירנברג. השופט שמעון אגרנט כתב בפסק דינו כי "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט".

[24] כותרת ידיעה מ'על המשמר' 10.7.1955

[25] ישעיהו טרונק, יודנראט, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1979.

[26] חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", תל אביב, הוצאת בבל, 2000, עמ' 19, 130

[27] חנוך ברטוב, פצעי בגרות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, תל אביב, 2011