הראסטאפרי בין ג'מייקה לאתיופיה

כתב: גילי חסקין

[styled_box title="" color="gray"]בטיולים לאיים הקריביים, במיוחד לג'מייקה, נתקל המטייל בשחורים ששערם מסורק לצמות בעלי אופי פרוע ומוזנח. לא רבים היודעים כי לא מדובר באופנה בלבד, אלא בתנועה דתית ותרבותית, הקשורה לכמיהה לחזור לגדולתה של אפריקה. העיסוק בראסטאפרי רלוונטי מאד גם לטיולים לאיים השכנים וגם לקרנבל בטרינידד.[/styled_box]

תודה לניר דורון על השימוש במחקרו

ראו גם: קרנבל בטרינידד

הרצאה על האיים הקריביים.

ראו גם : מבוא לטיול באפריקה   ; מדריך למטיילים במרכז אמריקה

מכייון שמושא הכיסופים הקולקטיבי של מאמיני הראסטאפארי הוא אתיופיה, נהוג לדון בנושא, בטיול באתיופיה, במיוחד אם מבקרים בכפר שאשאמנה Shashamane שבדרום.

רסטאפרי (Rastafari) היא תנועה דתית-תרבותית מונותאיסטית, שמקורה באוכלוסייה השחורה בג'מייקה. עקרונות היסוד של התנועה הרסטפרית נטועים עמוק במרחב הרוחני-דתי של הנצרות האתיופית.  הראסטפארי, החלה את דרכה כתנועה לשחרור שחורי העור מעליונות האדם הלבן, נולדה בג'מייקה של ראשית המאה ה-20 ועם הזמן התפתחה לדרך חיים ולאמונה בטבעיות, בניקיון הגוף מחומרים לא טבעיים ובשחרור המוח והנשמה מכבלי החברה המודרנית, שנתפשת כמסואבת.

הולדת התנועה

ג'מייקה היא אי קטן בקאריביים, עצמאי מ-1962. אוכלוסייתו מונה כ-3 מיליון אנשים, מתוכם 91% שחורים; צאצאי עבדים מאפריקה, שהגיעו אליו בתקופת השלטון האימפריאלי הבריטי לפי סקר אוכלוסין משנת 2001, רק כ-25,000 מהם, היינו, פחות מאחוז מהאוכלוסייה, זיהו עצמם כ"רסטפארים". עם זאת, ולמרות גודלה הקטן, הפכה התנועה לתופעה עולמית מוכרת, עד כדי שדמותו של הרסטפארי, היא במידה רבה הדמות המייצגת של ג'מייקה.

הולדת התנועה הרסטפארית בשנות ה-30 של המאה ה-20. אבי התנועה היה מרקוס גארווי  (Marcus Mosiah Garvey Jr.)  מג'מייקה, מראשי התנועה הפאן אפריקאית, אשר לחם לשוויון זכויות של צאצאי העבדים בג'מייקה ולהחזיר לשחורי העור את כבודם האבוד, בשנים 1930-1914 ופעל בקרב אוכלוסיות ממעמד כלכלי וחברתי נמוך. יסודותיה של התנועה מושתתים על הדת הנוצרית בשילוב רעיונות המבקשים לבטא עצמאות והעצמה שחורה בקרב מעמדות אלו. גארווי שאל בקול: "מדוע מלכת אנגליה תהייה מלכתנו (ג'מייקה היתה תחת שלטון בריטי) ולא יהיה לנו מלך אפריקאי"? המלך האפריקאי היחידי שהיה זמין היה קיסר אתיופיה, היילה סילאסי.

אירוע מכונן בתולדות הראסטפארי היה ביקור של הקיסר היילה סילאסי בג'מאייקה, ב-21 באפריל 1966. בביקורו, קיבלו את פניו מאות אלפי ראסטאפרי[1]. הם עשנו כמויות גדולות של קנאביס ותופפו בתופים. ריטה, אשתו של בוב מארלי הצטרפה לדת הראסטאפרי לאחר שחזתה בו. מספרים שלמחרת בואו נשברה הבצורת ששררה באיים הקריביים.

מעמדה של אתיופיה

החל מהקמתה ועד היום שומרת התנועה הרסטפארית על מספר תפיסות יסודיות הקשורות באופן מהותי לזהות האתיופית. הרסטפארים רואים את שורשיהם כנטועים באתיופיה ומדגישים זאת על ידי מספר אלמנטים היסטוריים, דתיים-רוחניים וחברתיים. זוהי תופעה מופלאה: צאצאי עבדים מאפריקה התיכונה וממערבה, חשים קשר כה עמוק למדינה ממזרח היבשת, שלא הם ולא אבותיהם היו בה מעולם. הרסטאפארים מתחברים למסורת האתיופית שמאדירה את תפארתה של אתיופיה והאדם השחור, כחלק מניסיונם לנכס לעצמם זהות שורשית ועצמאית המנותקת מהשפל והשעבוד של תקופת העבדות.

רעיון זה מושרש בהוויה הרסטפארית עמוק כל כך עד כדי שהמאמין הרסטפארי יעדיף לא להיקרא "שחור" מכיוון שכינוי זה לא מספר מהיכן הוא בא, ויעדיף להגדיר עצמו כ"אפריקאי-אתיופי"[2].

עם התחזקות המאבק בשלטון הקולוניאלי והשאיפה להגדרה עצמית בקרב קהילות שחורות, התבסס מעמדה של אתיופיה כמייצגת של כלל יבשת אפריקה בעיני השחורים בעולם החדש. הדבר בא לידי ביטוי ברעיון ה"אתיופיות" (Ethiopianism) שהחל להתפשט ולתפוס אחיזה בקרב קהילות של צאצאי עבדים במאות ה-18-19, כחלק מתהליך של העצמה שחורה וגיבוש זהות והגדרה עצמית, שקראו תיגר על התפיסה הלבנה, המתנשאת, של האדם השחור.

ניר דורון חקר את מקומה של אתיופיה בהוויה הכלל שחורה באפריקה ובעולם. במחקרו הוא מראה כיצד האתיופיות מדגישה את הקשר בין השחורים ליבשת אפריקה על ידי אפיון תהילת העבר והערגה לשוב ליבשת ממנה נגנב. "לשוב הביתה". השימוש בשלב זה בשם "אתיופיה" הוא כמושג כולל המתייחס לכל יבשת אפריקה, מעין רעיון מטאפיזי שמקשר את השחורים למולדתם. התפשטות רעיון האתיופיות בקהילות שחורות, הוא חלק מתהליך רחב יותר של "אידיאליזציה של אפריקה"[3]. בהקשר זה ניתן לראות את היפרדות הכנסיות השחורות מהמיסיון הלבן, כדוגמת "הכנסייה האתיופית" (The Ethiopian Church) שנוסדה ב- 1893. "השם אתיופיה" במקרה זה לא מתייחס דווקא לאתיופיה הגיאוגרפית של ימינו, שאז כונתה "חבש" (Abyssinia) [4].

מקור ביסוס הזהות אתיופיה – אפריקה, טמון בכך שאתיופיה היא הממלכה האפריקאית השחורה היחידה המוזכרת בתנ"ך:" כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו, לֵאלֹהִים" (תהילים כח:31)[5]. זהו אזכור היסטורי קדום לישות פוליטית אפריקאית שחורה, מדרום לסהרה. האתיופיות מבטאת את השאיפה של השחורים להגדרה עצמית, גאה ומכובדת, על פי עבר היסטורי משותף ביבשת אפריקה.

אתיופיה מקיימת רצף היסטורי של אלפי שנים בין עם, טריטוריה ודת. החל מממלכת אקסום, ערש התרבות האתיופית, דרך התנ"ך, כתבי הקודש האתיופיים ושושלות מלוכה שפעלו בה מימי הביניים ועד סוף המאה ה-20. בנוסף לכך, זו הארץ האפריקאית היחידה, שלמעט שלטון איטלקי קצר יומין, מעולם לא נשלטה על ידי מעצמה אירופאית. כזו, היא יוצאת דופן במרחב האפריקאי, מושא לגאווה קולקטיבית ומכאן חשיבותה והזיקה אליה של העורגים לאפריקה

דימוי תהילתה של אתיופיה הוא סיבה מרכזית לאחיזה של התנועה דווקא בקרב שכבות חלשות בג'מייקה. רעיון השיבה קסם לתושבי הגטאות ושכונות המצוקה של קינגסטון שהיוו קרקע פורייה לתפוצתו של הרעיון. אתיופיה "מדברת" לאנשים מהמעמד הנמוך לא רק בגלל הקשר ההיסטורי והאתני, אלא גם משום שהיא מגלמת תקווה בסיסית שבמקום אחר יהיה טוב יותר. מחוסרי העבודה והחלשים בחברה נמשכו להבטחות על עתיד טוב יותר בביתם האמיתי, בארץ האפריקאית המצליחה ועטורת התהילה ובראשה המנהיג השחור היחיד באפריקה.

גארווי, יליד סנט אן (St. Ann Bay) בג'מייקה, הוא החוט המקשר בין הפאן-אפריקניות והאתיופיות. כך צמחה דמותו בקרב הרסטפארים בג'מייקה, לדרגה של  נביא, שני בחשיבות רק להיילה סלאסי. גארווי דיבר על אלוהים שחור, והטיף לגאווה שחורה ושאיפה ל"חידוש ימים כקדם". הוא היה אדם כריזמטי אשר סחף ועורר השראה במיליוני שחורים. בעקבותיו הלכו קבוצות רבות שכונו "גארוויסטים". אחת מתרומותיו הבולטות של גארווי היא שבתקופתו האתיופיות הופכת מאידיאולוגיה, מרעיון מופשט, לתנועה אקטיבית עם יישום מעשי. גארווי ייסד את תנועתו, ה-"Universal Negro Improvement Association"  ("האיגוד המאוחד לשיפור מצב השחורים' (' או בקיצור UNIA, בשנת 1914[6], מתוך רצון לייצג ולבטא את התקוות והשאיפות של השחור ה"מתעורר". יעדיה של התנועה היו: ראשית, איחוד כל השחורים באשר הם. שנית, שיקום אפריקה ממקום שנשלט על ידי לבנים לארץ עצמאית וחזקה שכל השחורים יוכלו להתגאות בה. שלישית, הבניית אפריקה כאומה שחורה מאוחדת ומפותחת, מעצמה עולמית ובית לכל השחורים[7].

הרסטפארים הראשונים היו חסידים גארוויניסטים ששאבו את רעיונותיו והמשיכו את הגותו בג'מייקה תוך שהם משלבים בה תפיסות תיאולוגיות, נוצריות ואפריקאיות שהיו נפוצות באי ומוסיפים למשנתו ממד דתי רוחני יותר[8].

 כיום יש כמיליון בני אדם ברחבי העולם המשתייכים לדת זו, כולל קהילות וריכוזי ראסטות לבנים באירופה, בעיקר בבריטניה, וכן ברוסיה, באוקראינה, ביפן ובארצות הברית.

תאולוגיה

הדת הראסטפארית היא שילוב של יהדות, נצרות אתיופית ודתות מסורתיות אפריקניות. הרסטפארי רואה עצמו כצאצא אתיופי ותמונת זהות זו כוללת את ראיית הגולים הרסטפארים בג'מייקה, כבעלי עבר היסטורי משותף עם אתיופיה. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בקבלת האתוס הלאומי האתיופי של ה"כברה נגסט" ("תפארת המלכים"), הכתוב בשפת הגעז[9],  כטקסט מקודש ומכונן גם בקרב התנועה הרסטפארית. את חשיבותו של ה"כברה נגסט" היטיב לנסח חגי ארליך: בהקדמתו לתרגום הספר לעברית: "בין שורות האפוס כבוד המלכים עצורה נשמתה של אתיופיה לדורותיה…"[10].

האתוס האתיופי, המבוסס על הקשר בין מלכת שבא האתיופית לבין שלמה המלך, מבסס את המורשת והמוצא של האתיופים ואת הגדרתם העצמית כישראל החדשים, האמתיים. יתכן שהזיהוי הזה, כמו גם נוכחות יהודית רבת שנים באתיופיה, הביא להשפעות יהודיות באתיופיה, כמו שמירת שבת ומנהגי כשרות (המילה, להבדיל מהן, השפיעה בכיוון ההפוך). חלק מהמסורות הללו נשמרות גם בתנועה הרסטפארית. הנרטיב האתיופי מאומץ עלי ידי הרסטפארים, שכאמור רואים עצמם כ"בני אתיופיה בגלות", ומעצב את תפיסתם והגדרתם העצמית בדומה לאלו האתיופיות. ה"כברה נאסט",  מייצג עבור הראסטאפארי, אמת דתית והיסטורית מוחלטת ומשום כך הוא משפיע על אמונותיהם ותפיסותיהם. הם מאמינים שהפקפוק באמתותו ההיסטורית של הסיפור והעובדה שלא שרד בתנ"ך ובברית החדשה, היא התעלמות של האדם הלבן מהיסטוריה שחורה, בבחינת "היסטוריה של מנצחים". מנקודת מבטם של הרסטפארים, ה'כברה נגסט' מותח קו בין העבר התנכי לבינם; בין נצרות אותנטית אפריקאית ואמתית – טרם שהושחתה על ידי האדם הלבן באירופה- לבין האדם השחור באשר הוא[11].

הרסטפארים, נכבשו בקסמו של הכברה נגסט שכן בניגוד לתנ"ך, הקוראן והברית החדשה, עומדים במרכזו ממלכה, מלכה ונסיך אפריקאים. כך נמצאה דרך לחבר בין התפיסה המונותיאיסטית שהושרשה בהם על ידי האדם הלבן לבין האפריקאיות שלהם ושאיפתם להתחבר לשורשיהם הרוחניים.

מעמדו של היילה סלאסי

היילה סלאסי הראשון (1975-1892 Haile Selassie I,), קיסר אתיופיה בין השנים 1974-1930, הוא הדמות המרכזית בתיאולוגיה והאידיאולוגיה הרסטפארית. ראס-תפרי מְכּוֹנֶן היה שמו של סלאסי לפני הכתרתו לקיסר – נגוסה נגסת – אתיופיה ב-1930[12].

("ראס" הוא תואר אצולה אתיופי, שהוראתו "ראש".  מקביל ל"דוכס" באירופה).

הקשר של הקיסר לדת וייצוגו האלוהי אינו עניין רסטפארי בלבד. משמעות השם "היילה סלאסי" היא "כוחו של השילוש". מעמדו כמנהיג ותיק וחזק באפריקה, הפכו אותו למייצג הארצי של עצמאות ותהילת האדם השחור באפריקה וביטוי לאלוהות שחורה העומדת כנגד הייצוג הלבן של ישו בנצרות האירופאית. דמותו של סלאסי משלבת בין הארצי לאלוהי וקושרת בין המאמין לאתיופיה. השם המלא שהעניק לעצמו סלאסי הוא "היילה סלאסי הראשון, מלך המלכים, שר השרים, האריה הכובש משבט יהודה, נבחר האל ואור העולם"[13]. האריה, סמלו של שבט יהודה ממחיש את קשר הדם של סלאסי לבית דוד ולישו. על פי האמונה הוא צאצאו המאתיים עשרים וחמישה של דוד המלך. למעשה סלאסי הוא הקיסר האתיופי האחרון ששייך עצמו לשושלת הקיסרים הסולומונית.

ראס תפרי היה נסיך שאפתן ונערץ. הוא היה מהבודדים בבני דורו שלא הסתנוורו מהעובדה שצבאו של הקיסר מנליק היכה את האיטלקים ב־1896 ושאתיופיה לא נפלה בידי האימפריאליזם האירופי. הנסיך תפרי יצא כנגד השמרנות שהניב ניצחון זה וביקש לחבר את ארצו עם הקִדמה של המערב.
ב־1923 הביא ראס תפרי לכניסתה של אתיופיה אל חבר הלאומים, ושנה לאחר מכן ערך ביקור מתוקשר היטב בבירות אירופה השונות. דמותו של הנסיך האפריקאי הצנום אך רב הנוכחות, בעל ההבעה הנשרית־מלכותית, הילכה אז קסם על מארחיו. לא פחות מכך היא עוררה הדים בקרב השחורים במרכז אמריקה ובצפונה. רובם סיגלוהו כמושא של ערגה, שלה נתנו בין היתר ביטויים מוזיקליים המתמחזרים עד ימינו.
ב־1935 ביקש הרודן הפאשיסטי מוסוליני לנקום את חרפת 1896 ולכבוש את אתיופיה במהלך אותה דרמה הרת גורל שימש היילה סלאסי יריבו המהותי והערכי של מוסוליני. משבחרו הבריטים והצרפתים להקריב את אתיופיה על מזבח פיוסו של ה"דוצ'ה" הפאשיסטי, נכבשה אתיופיה במלחמת בזק. בעוד עיתונאים איטלקים מתגרים בו כבפרא ומשמיעים נהמות של חיות בר, נשא הוא את נאום התוכחה. "היום אנחנו, מחר יבוא תורכם" היה למשפט שהדהד במצפונה של האנושות בשנים הקשות הבאות.
עבור אתיופים רבים, היילה סלאסי הוא אל, וכינויו הוא ג'ה (Jah). הוא סמלה של כל אפריקה. יש הרואים בסלאסי שיבה נוספת של ישו, יש הרואים בו את ישו השחור (הראשון), יש הרואים בו התגלמות החוכמה של ג'ה (ללא כוחות על טבעיים) ויש כאלה המאמינים שהוא ג'ה בגוף אדם בעל יכולת לעשות ניסים. האמונה מתבססת גם על נבואות האומרות בעיקרון שיקום אדם מזרע שלמה ודוד שיוכתר להיות קיסר (עם תארים ספציפיים מאוד) ובחלקן כתוב שהוא יהיה מארץ כוש (אתיופיה) והוא יהיה המשיח.

מבחינתם של הראסטאפרי, מדובר בישו עצמו ושדמותו האיקונית של ישו הלבן הינה תרמית של מיסיונרים אירופאים, שחפצו  כדי לשדוד מהעבדים השחורים את האמת. יותר מכך, האל השחור הוא אל של שלום ואהבה והאל הלבן הוא השטן בעצמו[14]. בתקופה של משבר כלכלי בעולם, שעוד לפניו המדינות בקריביים היו חלשות, סלאסי היה תזכורת חיובית לכך שעצמאות כלכלית שחורה אפשרית. מסר זה בצירוף ייחוסו הדתי של סלאסי, הציתו מחדש תקווה שמסומלת בתפארתה העתיקה של אתיופיה.

חשוב לציין, כי מורשתו של סילאסי לא הצטמצמה למעמדו הדתי בלבד, אלא כללה פעילות פוליטית ומדינית ענפה. כך למשל, הקים, בשנת 1937 את ה-World Federation"  "Ethiopian שמטרותיה הן שמירה על העצמאות המחשבתית של אתיופיה בתקופה הקשה של פלישת איטליה הפאשיסטית וגם קידום אחדות, חופש וזכות להגדרה עצמית של שחורים בכל העולם. כך במהלך שלטונו התחזק ייצוגו של סלאסי בקרב הרסטפארים כדמות מיתית היכולה לאחד את השחורים בכל העולם. מותו באוגוסט 1975, לא הביא לקריסת התנועה שהרי אל ומשיח הוא יותר מגוף חומרי ואינו יכול למות.

הרסטפארים מכבדים את הכנסייה האתיופית כממסד נוצרי-אפריקאי עתיק וכאמצעי ללמוד על אתיופיה אך מתעקשים לשמר את מעמדו של סלאסי כאלוהות באמונתם. מבחינת הרסטפארים תקופת העבדות היא עונש של האל והאמונה בסלאסי, כפרה. כך גן העדן יכול להיות מושג כבר בחייו הארציים של הרסטפארי.

בתנועה הרסטפארית על זרמיה השונים[15], ולמרות ההטרוגניות האנושית הנרחבת של חברי התנועה, נתקבעו שני רעיונות יסוד מרכזיים המשותפים לכל המאמינים. הראשון הוא אלוהותו של היילה סילאסי והשני: גאולת האדם השחור זו יכולה להתגשם רק באמצעות שיבה לאפריקה ובמיוחד לאתיופיה, גן העדן האפריקאי[16].

יסודות הראסטפארי

בנוסף ל'כברה נגסט', מקדשים האתיופים את התנ"ך, על שתי הבריתות שבו. ספר קדוש נוסף הוא "הפיבי הקדוש" נקרא "The Holy Piby". באופן עקרוני, נמנעים הרסטפארים מיצירת מוסדות מרכזיים משותפים וספר חוקים קנוני, מתוך גישה שתנועתם, אינה דת אלא בעיקר תפיסת עולם ודרך חיים. היעדרה של הנהגה מרכזית מדגיש את חשיבותם של ראשי האחוזות השונות המכונים "נביאים". הנביאים מובילים את התנועה על פי המודל של מטיפיה הראשונים ודמויותיהם הכריזמטיות[17].

שאיפת ההתנתקות מכל ממסד המזוהה עם האדם הלבן ביססה עקרון מהותי נוסף בתנועה: ההבחנה והמאבק בין "ציון" ל"בבילון" (Babylon) , שמשמעותה "בבל" – עיר מלאה רוע ושחיתות).

ניר דורון מדגיש כי בסיס ההבחנה הוא שאתיופיה היא גן עדן והעולם הלבן, גיהינום. מטרתה היא להתנתק מהנצרות הלבנה כמי שחרגה וסילפה את הנצרות המקורית. לשיטתם, התרגום הלבן לתנ"ך לוקה ושגוי משום שהלבן לא הבין את שפתו המקורית  של הטקסט. אך הספר עדיין מכיל חלקים מהותיים על הברית בין אלוהים לאדם ומכאן חשיבותו. לכן יש לקרא את התנ"ך דרך "עיניים שחורות" ולהגות בו כדי לדעת את האמת [18]. לדוגמא, בדוקטרינה הרסטפארית ההתמקדות אינה בעולם הבא, אלא בהווה. נצחיות מושגת כבר בעולם הפיזי, שאינו מנותק מהרוחני; בכך שהמאמין הופך לבנו של סלאסי על ידי לידה והתעוררות רוחנית והשכר והעונש הם כבר בעולם הזה[19]. מבחינת הרסטפארים תקופת העבדות היא עונש של האל והאמונה בסלאסי, היא כפרה. כך גן העדן יכול להיות מושג כבר בחייו הארציים של הרסטפארי.

"בבילון" מייצגת את כל המושחת בממסד המערבי, האימפריאליזם והקפיטליזם[20]. כיום ההגדרה מורחבת לכל מה שממסדי ובעל כוח, שעלול להגביל את הרסטפארי באמונתו: משטרה, ממשלה, כמורה ובעלי קרקעות. חשוב לציין שתפיסה זו גוררת חיכוכים ועימותים מתמידים עם כוחות החוק בג'מייקה. בעיקר על רקע השימוש במריחואנה, אותה הרסטפארים רואים כצמח קדוש וכחלק מפולחנם הדתי המקרב אותם לרוחו של סלאסי ולידיעתו[21].

למעשה כל מי שיכול להצטייר כמזוהה בדרך כלשהי עם העולם המערבי נחשב לחלק מ"בבילון". ולכן האגרסיביות המילולית המופגנת לפרקים כלפי העולם הבאבילוני ונציגיו. התוקפנות והשלילה המוחלטת של האדם הלבן כמושחת והשחור כנבחר האל אינה גזענות או שנאת האחר אלא מקורה בניסיון להשבת הזהות והכבוד העצמי. כך ברעיון שמייצגת בבילון קיים שילוב של התפיסה התיאולוגית לגבי "ציון" ו"ישראל השחורים" לעקרונות חברתיים של התקוממות ומאבק חברתי שאינו מופנה רק לאדם הלבן אלא לכל האליטה החברתית-כלכלית באי[22].

לא כל אדם המאמין בראסטפארי נקרא "ראסטה" – רק בהגיעו לרמת רוחניות מסוימת הוא יכול להיקרא בשם זה.

הראסטות, שרובם מתנזרים, מאמינים כי הגוף הוא מקדש לאלוהים (הקרוי "ג'ה" ונחשב לאותו אל של היהודים, הנוצרים והמוסלמים), ועל כן יש לכבד את הגוף ולשמרו בריא ונקי מרעלים, נקי מהשחתה מכוונת, כמו קעקועים ופירסינג. רוב הראסטות הנם צמחונים, אחוז ניכר מהם טבעונים, וחלקם אוכלים רק אוכל שאינו מבושל ונמצא במצבו הטבעי, ללא כל שינוי. מעט מאוד ראסטות הינם אוכלי בשר.

קנאביס

הראסטות מאמינים שצמח הקנאביס (הנקרא "עשב" או "גאנג'ה") הנו קדוש. הם מגנים שימוש במריחואנה לשם ההנאה, ומעשנים לצורך התקרבות לאלוהים, למטרות רפואיות ועל מנת להתחבר לתת מודע בשילוב מדיטציה. הם מאמינים שקבר שלמה היה מוקף בצמח זה.

הראסטות בשיער

המאפיין החזותי הבולט ביותר של התנועה הרסטפארית הוא גידול השיער לדרדלוקס (Dreadlock) שהן חלק בלתי נפרד מזהותו של המאמין[23]. זוהי תסרוקת הנוצרת באמצעות קשרים בשיער. זוהי אינה המצאה של הראסטאפרי דווקא. העדויות הראשונות לראסטות נמצאו בחפירות ארכאולוגית במצרים, אשר חשפו גופות ממצרים העתיקה בעלות סגנון שיער זה ואף פאות נוכריות עם צמות ארוכות. כתבי ודות עתיקים מתארים אף הם סגנון שיער זה וכתבים נוספים מצביעים על שימוש נרחב בתרבויות הקלטים, הויקינגים, האצטקים ושבטים גרמניים שונים. כתבים נוצרים מתארים את ג'יימס הצדיק, הבישוף הראשון של ירושלים, כעוטה ראסטות עד לקרסוליו. בהודו הן מכונות ג'טה (jata). כתות מסוימות בהינדואיזם מייחסות לג'אטה הצהרה על דחיית היוהרה והגאווה לטובת הרוחניות. האל ההינדואי שיווה מתואר לרוב כבעל צמות שכאלה. אחד המיתוסים על שיווה מתאר אותו כשולט בנהר הגנגס בעזרת צמותיו ומווסת את זרימתו כדי שלא תציף את העולם. במקרה אחר מתואר שיווה כרוקד בחלל וצמותיו מפילות כוכבים ושאר גורמים שמימיים והורסות אותם. תכונות ומיתוסים אלו הקשורים בצמות הדרדלוקס, הפכו אותן לסימני ההיכר אצל נזירים, שמאנים ושאר אנשי דת באזור.

בתרבות המערבית המודרנית הן נקלעות באמצעות מסרגה קטנה. כדי להסירן נוהגים לרוב בעלי הראסטות לגלח את הראש לגמרי או כמעט לגמרי. בעברית הן מכונות "רסטות" בהשאלה מכינויים של חברי התנועה. נראה שתרגום זה לא מעביר את המשמעות החברתית של המילה, שניתנה לקבוצה על ידי שאר האוכלוסייה בג'מייקה, וכוונתה לתאר אופי התנהגותי מרדני, מפחיד, ושונה.

זהו ייצוג החזותי הבולט ביותר של הרסטפארים, שהפך גם לייצוגם של ג'מייקה והקריביים, המשמש כ"פניה" של התנועה בעולם[24]. חשוב לציין שבתנועה יש חברים ללא דרדלוקס או זקן המכונים "נקיי-פנים" – Clean-faces. המנהג של אי גזיזת שיער הפנים היה קיים בתנועה כבר מאז היווסדה[25]. ההשראה לכך היא זיהוי עם דמותו המזוקנת של סלאסי והייחוס התנכי של המנהג, כגון האיסור "לֹא-יקרחה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ;" (ויקרא כ"א, ה'). ניתן לראות איך כבר בשלב מאד מוקדם של היווצרות התנועה, היא בקשה לעגן כל רעיון על בסיס הזיקה לאתיופיה וסלאסי, בשילוב הצדקה תנ"כית. זקן הוא אכן מנהג מאפיין מוקדם של התנועה אך קיים חוסר בהירות לגבי מקורן של צמות הדרדלוקס.

גידול הצמות, "הראסטות" לא היה נהוג לפני שנות החמישים של המאה העשרים. לפי אחת הסברות, מנהג זה התפתח בקרב חברי הקומונה שהוקמה בפינקל (Pinnacle), על ידי אחד ממטיפי הרסטה הראשונים לאונרד האוול (Leonard P. Howell) והיא כנראה הקהילה הכל-רסטפארית הראשונה בג'מייקה. חבריה נמנעו מלהסתפר, בשל אופי החיים הטבעי בקומונה ומתוך רצון לחיקוי של לוחמים שבטיים אתיופים שחבר התנועה ראה בתמונה במגזין[26]. סברות אחרות מקשרות את הדרדלוקס לשבטים מזרח אפריקאים כגון המסאי בקניה[27] או ללוחמי המאו-מאו, שהרסטפארים העריצו בשל מאבקם בבריטים[28]. טענה אחרת גורסת שחברי התנועה רצו להבחין עצמם חיצונית מדתות אפריקאיות-נוצריות[29] אחרות שפעלו בג'מייקה באותה תקופה. הדרדלוקס נועדו לייצר רושם מרתיע, רושם של לוחמים, בקרב האוכלוסייה והשילוב של הזקן הפרוע והשיער הייחודי עשו את העבודה[30].

למרות סוגיית המקורות, קיימת הסכמה כלפי הסימבוליות האידיאולוגית והחברתית של הדרדלוקס. הן מדמות את המאמין לאריה, סמלו המלכותי של סלאסי[31], והן נתפסות ככתר של עוצמה, המקביל את המאמין לשמשון הגיבור המאבד את כוחו כשהוא מאבד את שערו (ספר שופטים י"ג – ט"ז)[32]. מבחינה חברתית, מדובר בהפרדה והתרסה כלפי החזות של האדם הלבן על ידי מה שמאופיין כיופי מפחיד, פראי ושורשי, המייצג חופש ומרד בנורמות והחוקים שהוטמעו בשחורים תוך שלילת תרבותם המקורית. הניסיון הוא לייצר קישור חזותי לאפריקה שהוא מעבר לצבע עור. בארט מדגיש[33] שבתרבות הלבנה שיער חלק נתפס כתרבותי ו"טוב" יותר ושיער מקורזל שאפיין שחורים נחשב "רע". כמו כן ישנם פירושים לכך שהראסטות הן סימבוליקה לשלשלאות, שהאדם (ובפרט השחור) לא חופשי. אפשר לראות בדרדלוקס את השילוב בין תפיסות רוחניות-דתיות הקושרות בין השורשים הרסטפארים באתיופיה לרעיונות חברתיים ומאבק גזעי לחופש וצדק.

צבעים

בממד החזותי אפשר לראות בבירור שני מוטיבים המבטאים את הזיקה של האמנות הרסטפארית לאתיופיה ואפריקה. ראשית, השימוש הנרחב בצבעים הפאן-אפריקנים: אדום, ירוק, שחור וצהוב (זהוב). אדום, שחור וירוק הם צבעי תנועתו של מרכוס גארווי, ששאף שאלו יהיו הצבעים המאפיינים של הגזע השחור[34], שאיפה שבמידה רבה מתממשת דרך האמנות והזהות הרסטפארית[35]. האדום מסמל את הדם שנשפך בתקופת העבדות והדיכוי, השחור את צבעם של האפריקאים והירוק את השפע והפוריות של אדמת אפריקה[36]. להם נוסף הצבע הצהוב, שמסמל את עושרם הרוחני ואמונתם של האפריקאים. שילוב זה של צבעי תנועתו של גארווי וצבעי הדגל האתיופי מקשר את הרסטפארי עם מורשת העבר שלו מאתיופיה ועם מקומו בהווה והחזון לעתיד. השימוש בצבעים אינו מוגבל לאמנות בלבד. הדגשת הזהות ביומיום מתבטאת גם בצבעי הלבוש וכמו כן, ברחבי ג'מייקה אפשר לראות שלטים, עצים ובתים צבועים בירוק, אדום זהוב ושחור[37].

המוטיב האתיופי השני שנמצא בשימוש נרחב באמנות החזותית הרסטפארית הוא האריה כסמל עוצמה תנ"כי ששימש את קיסרי העת החדשה באתיופיה[38]. דמותו של האריה קושרת את האמן והצופה למוצאו של סלאסי מזרע דוד ולתהילת העבר האתיופית, ומחבר אותם לייצוג העכשווי שהרסטפארי משווה לעצמו: חזק, דומיננטי ומושא לכבוד בקהילתו ומחוצה לה.

שפה

האנגלית, אחת המורשות הקולוניאליות של האימפריה הבריטית ששלטה בג'מייקה עד עצמאותה ב-1962, היא עדיין השפה הרשמית בג'מייקה. עם זאת, בעיקר באזורים כפריים, צמח ניב קריאולי-ג'מייקני המכונה פטואה (Jamaican Patois).

השפה התפתחה כתוצאה מהתקשורת בין העבדים לאדוניהם בתקופת העבדות ויש בה שימוש באנגלית עם מילים משפות אפריקניות[39]. ייתכן כי הפטואה התפתחה במקור גם כדרך ללגלג על האנגלית של סוחרי העבדים הלבנים וכן כדי שהעבדים יוכלו לדבר בינם לבין עצמם מבלי שסוחרי העבדים יבינו.

הפטואה הרסטפארית מכונה לעיתים גם "שפת ה  –  I-language)  " I")  בשל השימוש הרווח  והמשמעות המיוחדת של האות I (נהגה "האיי"). זהו למעשה תת-ניב מובחן של פטואה המכונה על ידי חיצוניים Dread Talk או  ,Rasta Talkאך הרסטפארים עצמם מכנים את שפתם "אייהרית" (Iharic). בשם יש שילוב של ההברה "I" והמילה "אמהרית" שהיא השפה הרשמית של אתיופיה.

מקור החשיבות הוא מתוך הסימול הנומרי-רומי בשמו של היילה סלאסי. כך מתקיים אצל כל מאמין חיבור בין מציאות ומטאפיזיות, בין האדם הפרטי לבין סלאסי האל, דרך השפה וכוחה של המילה. הראסטות מחליפים ברוב המילים את האות U ב-I כדי להראות שאין כזאת הפרדה בין "אני" ל"אתה", אני ואתה זה בעצם אותו דבר, אותה רוח, אותו כוח חיים, ולכן ראסטות גם במקום we, you, us וכדומה אומרים I and I, כלומר אני ואני, כדי להראות את האחדות. השפה היא גם דוגמה מיוחדת לשילוב בין הפרטי, הקולקטיבי והאלוהי. בשפה הרסטפארית יש שימור של מסורת אפריקאית עתיקה בה למילים יכולת מאגית לחדור למקומות עמוקים בתודעה ולהשפיע על המציאות[40].

הרעיון הוא להדגיש את הקשר בין המקום המרכזי של השפה בתפיסת העולם הרסטפארית לבין אתיופיה והאמהרית הנתפסת כשפת קודש. קיימת ראייה של האמהרית כשפה המקורית של האדם השחור ולימוד שלה הוא חלק אינטגראלי מביסוס זהות תרבותית אפריקאית מקורית. לכן חינוך רסטפארי אדוק כולל לימוד אמהרית ובג'מייקה קיים מספר כיתות וחוגי לימוד אמהרית עבור הרסטפארים[41].

מוסיקה

הסוגה האומנותית המרכזית והמשמעותית ביותר בקרב הרסטפארים היא המוזיקה. ההוויה המוזיקלית והחשיבות שלה, בצורת הביטוי של חברי התנועה, טבועים כל כך עמוק שהמוזיקה מקבלת מעמד רוחני-פולחני מיוחד בקרב הרסטפארים גם ביומיום וגם בטקסים והתכנסויות.

העושר המוזיקלי הרב בג'מייקה הביא לכך שאי קטן בקריביים תרם תרומה מהפכנית למוזיקה בעולם. אם הדרדלוקס הן הזיהוי החזותי הבולט ביותר של הרסטפארים וג'מייקה בכל העולם, הרגאיי) הוא הזיהוי התרבותי והשניים שלובים האחד בשני.

הרגאיי (Reggae פותח בתחילת שנות ה-60 באי ג'מייקה. בשנים אלו נפוץ מכשיר הרדיו באי והתושבים אף הצליחו לקלוט תחנות רדיו שונות מדרום ארצות הברית. מוזיקת הג'אז והרית'ם אנד בלוז השחורה אשר נשמעה מעל גלי האתר השתלבה במקצבים מסורתיים מקומיים ונוצרו סגנונות חדשים. מאוחר יותר האטו מוזיקאים ג'מייקנים את קצב המוזיקה של סגנונות אלו ושילבו בהם אלמנטים של מוזיקה אפריקאית-קריבית מסורתית וכך יצרו את צלילי הרגאיי הראשונים. רק בסוף שנות ה-60 פרץ הרגאיי את גבולות הגטו הג'מייקני והוכנס לתודעה של העולם המערבי על ידי ג'ימי קליף, שהיה  באותה תקופה הזמר הפופולרי ביותר שיצא מג'מייקה, אך תוך שנים מועטות האפיל עליו נציגה הבולט של מוזיקת הרגאיי בוב מארלי (Robert Nesta "Bob" Marley)., אולי משום שלא התרכז ברגאיי בלבד.

מארלי הוא הדמות המזוהה ביותר עם התנועה הרסטפארית[42]. בטקסטים ובשיריו של מארלי, אתיופיה מופיעה בעיקר במובנה המטאפיזי כמאחדת של כל השחורים ומהדהדים בהם כל אמונות היסוד של הרסטפארי ותפיסותיו לגבי עצמו, החברה ומקומו בעולם כמו גם הלל לסלאסי והטפה לאחדות אפריקה והאדם השחור באשר הוא.

המוזיקה של מארלי, המסר של מילותיו שקולע להרגשת הרסטפארים והעובדה שבמידה רבה הוא זה שהוציא את הרגאיי ואת התנועה ורעיונותיה מחוץ לאי, הביאו לכך שההתייחסות אליו בקרב הרסטפארים היא מיתית והוא נתפס כנביא ומוזכר בנשימה אחת עם מרכוס גארווי. בקול שהשמיעו אמני הרגאיי בשנות ה-70, היה מיצוי של ההוויה המודרנית השחורה, כפי שמגיע מפיהם של השחורים עצמם. לכן הקול הזה לא נשאר בגבולות האי  והמסר שלו פרץ לקרבם של שחורים ולבנים כאחד בכל העולם ככלי למחאה חברתית-מעמדית[43].

למעשה הרגאיי הוא יותר ממוזיקה. זו תנועה חברתית, מחשבתית, של מודעות. מארלי ומשוררי הדאב לא רק שרים, הם מטיפים: על אפריקה, האדם השחור, העוולות ועל כך שאהבה ושלום הם שיפתרו את הבעיות וחוסר הצדק ויחזירו את האדם השחור למקומו האותנטי. הרגאיי הוא ביטוי בתרבות הפופ של אתיופיניזם, פאן-אפריקניות ורסטפארי. האש שהצית גארווי עדיין בוערת אצל הרסטפארים והתנועה מתרחבת וסוחפת עוד ועוד מאמינים וחסידים המזדהים עם המסר החברתי דרך הרגאיי ומוצאים בו מכנה משותף המקשר שחורים בכל העולם. מצב זה הביא לכך שה"רסטה" היא במידה רבה סמל לאותנטיות ושורשיות אפריקאית, בדיוק כפי שהתנועה שואפת להיות. תודעה שחורה, גם באתיופיה, מורכבת כיום גם מדמות הרסטה של בוב מארלי שדמותו והרגאיי שלו הפכו כל כך נפוצים שהם מייצגים משהו מעבר לג'מייקניות בלבד. התנועה הרסטפארית, למרות שנולדה בקרב צאצאי עבדים באי בעולם החדש, היא היום במידה רבה סמל אותנטיות אפריקנית שחורה, וכך הקשר בין אתיופיה ואפריקה לרסטפארים הוא דו כיווני ובל ינותק זה מזה. דוגמאות בולטות לחשיבות התנועה הרסטפארית כמייצגת של אפריקאיות שחורה, המבטאות את הכבוד והערכה שרוחשים אזרחי אתיופיה לרסטפארים ולבוב מארלי ופועלו, הן כיכר שנקראה על שמו של מארלי באדיס אבבה, וכך שבשנת 2005 נחגג האירוע המסורתי לציון יום הולדתו השישים בעיר בהשתתפות מאות אלפי אנשים מכל העולם[44]. כך מקבלת התנועה הרסטפארית סוג של גושפנקא להצלחתה ותפיסת מקומה במרחב האתיופי. השאיפה של חברי התנועה היא "לחזור לאפריקה". ונראה שהם חזרו אליה, אם לא פיזית אז רוחנית. המצב כיום, בו אפריקאים ואתיופים רבים רואים את הרסטפאריות כאפריקאיות שורשית וכחלק מזהותם כשחורים ממחישה כיצד התנועה "חזרה" לאפריקה ואתיופיה בפרט ומשפיעה על האנשים בדרך בה הם תופסים את מצבם.

זרמים בראסטפארי

בראסטה יש שלושה זרמים ומנהגים הנקראים "בתים" (Houses):

1.ניאבינגי (Niyabinghi) – אין לו מנהיג והוא מבוסס בעיקר על שמירת פן ההתחברות לטבע והאמונה כי כולנו אחד ומחוברים לאל.

2.בובו אשאנטי (Bobo Ashanti) – מנהיג זרם זה הוא הנסיך אמונואל הראשון. ראסטות בזרם זה רואים בו גלגול של ישו, ובסלאסי את אלוהים בגוף אדם. חוקי הזרם מבוססים על חוקי התנ"ך, וחבריו חיים בקהילות סגורות. "בובו" הוא סלנג לאפריקני,. השם "אשאנטי" מקורו בשמו של שבט דתי עתיק. ה"בובים" עומדים כנגד כל אופן של דיכוי או שיעבוד, כמו זו שנכפתה עליהם על ידי הבאבילון (מייצג את העולם המערבי הממוסד והמושחת). הם נמנעים ממיסוד החינוך והדת ובחרו ליצור קהילות נפרדות, שם הם מקיימים חיים חסכוניים על פי האמונות המחמירות שלהם.

3."שנים עשר השבטים של ישראל" ( Twelve Tribes of Israel) – זרם זה נחשב למתון יותר, ועל אף שמו, הוא דומה לנצרות יותר משני הזרמים האחרים[45].

ראסטות לא חייבים להשתייך לאחד מהזרמים. ההשתייכות והקבלה נעשות מתוך רצון אישי ובמידה וזקני הזרם מוכנים לקבל את המועמד.

השיבה לאתיופיה

בשנותיה הראשונות של התנועה בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים רעיון השיבה לאתיופיה היה עדיין בעייתי מבחינה מעשית, בעיקר בשל כיבושה של אתיופיה בידי איטליה הפאשיסטית בין השנים 1936-1941. האיטלקים, ששאפו לחזק את הכוחות המוסלמים באתיופיה[46], פגעו במוסדות הכנסייה האתיופית והקיסר סלאסי נאלץ לגלות מארצו. אך עם חזרתו של סלאסי לאתיופיה וסיום מלחמת העולם השנייה, רעיון השיבה לאפריקה קיבל תפנית חיובית. ב-1948 העניק סלאסי במתנה שטח אדמה לכל השחורים במערב שמעוניינים לשוב לאתיופיה, כמחווה על תמיכתם במאבק באיטלקים[47]. השטח, כ-500 אקרים, נמצא באזור ששמני (Shashamane), כ-250 קילומטרים דרומית לאדיס אבבה. כוונתו של סלאסי, מעבר לאות ההערכה, היתה למשוך לאתיופיה שחורים מהמערב שיוכלו לתרום לארצו: משכילים ובעלי מקצועות חופשיים, בעיקר בתחום החינוך והבריאות. כך שהאדמה לא ניתנה לרסטפארים ספציפית, אך נוצרה להם הזדמנות שלא היתה קיימת לפני כן להגר לאתיופיה ורעיון השיבה כולו קיבל מימד יותר קונקרטי ופיזי. . המתיישב הראסטאפארי הראשון, פאפר נואל דאייר (Papa Noel Dyer), הגיע לשם בספטמבר 1965, בנסיעה בטרמפים, מאנגליה.

למרות האפשרות החדשה, שיבה של רסטפארים לאתיופיה לא התרחשה במספרים גדולים. כמובן שהבעיה המרכזית היתה כלכלית, שכן בשל חוסר תמיכה ממשלתית, ג'מייקנית או אתיופית, מי שרצה להגר היה צריך לממן את התהליך בעצמו. הרסטפארים, שבשנים אלו רובם המכריע הינו מקרב אוכלוסיות עניות, לא יכלו לממן את המסע. אך רעיון השיבה והשאיפה לחזור לאתיופיה המשיכו להתחזק בקרב אנשי התנועה ומנהיגיה המשיכו להטיף לחזרה לאתיופיה כיעד פיזי רלוונטי. דוגמא מעניינת לכך היא מקרה שהתרחש בסוף שנת 1959[48]. קלאודיוס הנרי (Claudios Henry), מטיף באחת הקבוצות הרסטפאריות בג'מייקה, הפיץ ברחבי האי גלויה שקראה לכל ילדי אפריקה להגיע למפקדת קבוצתו בקינגסטון בחמישי באוקטובר בתשע בבוקר בדיוק, על מנת לשוב לאתיופיה. הנרי מוסיף שהגלויה מספיקה ואין צורך בדרכון (שממילא לא היה למאמינים) שכן מדובר בחזרה הביתה ולא בהגירה. כ-15,000 גלויות הופצו ברחבי האי ודיווחים מספרים שביום המיועד הגיעו מאות ואולי אלפי (תלוי איזה דיווח מקבלים) רסטפארים מכל רחבי האי, שמכרו את כל רכושם והגיעו לנקודה המפגש בצפייה לאניות או מטוסים שייקחו אותם לאפריקה. כמובן שאלו לא היו בנמצא. הסיפור ממחיש כמה עז היה הרצון לשיבה אצל מאמינים רבים ונתפס בעיניהם כדבר ריאלי שיכול לקרות.

למרות שההגירה לאתיופיה נשארת בבסיס האמונה, מחלחלת ההבנה שלאתיופיה אין ולא היה באף שלב אינטרס או יכולת לקלוט כמות של מהגרים, שיהיו בסופו של עניין נטל על החברה האתיופית, ושמוקד העניין של קיסרי אתיופיה הוא בסופו של יום פנימי. ראיה מפוקחת של סיכוי ההגירה לאתיופיה ואיכות החיים היכולה להיות בה הביאה למצב שמבחינה אופורטוניסטית אישית עדיף לרסטפארי להגר לאנגליה, ששעריה נפתחו להגירת אזרחים מג'מייקה כקולוניה בריטית לשעבר, או אפילו להישאר בג'מייקה ולשמור על זיקתו לאתיופיה במימד הרוחני.

התנועה הרסטפארית כוללת היום כמיליון חברים ברחבי העולם[49]. אך עם זאת, נדמה שהשפעתה התרבותית בעולם נרחבת הרבה יותר ורק הולכת ומתעצמת. פריחתו של הרגאיי במוזיקה העולמית מפיצה את מסרי התנועה לכל פינה בגלובוס. הרגאיי משלב בין הזיקה לאתיופיה לבין זעקתם של אנשי שכבות חלשות, בייחוד במדינות שסבלו מכיבוש אימפריאלי, לשוויון וסיום האפליה והניצול שקיימים גם בתקופה הניאו-קולוניאלית.

הפופולאריות הגוברת של התנועה הרסטפארית מקיימת קשר חוזר עם אתיופיה ומשפיעה עליה ולא רק מושפעת ממנה. העבודה הדגימה כיצד דמותה העכשווית של אפריקה כרוכה בדמותו של הרסטפארי וכיצד שאיפותיה של התנועה הרסטפארית לחזור ולקחת חלק במרחב האפריקאי התגשמה במידה מסוימת מבלי שעזבו את ג'מייקה.

עם התפתחות תהליכי הגלובליזציה נופלות מחיצות גיאוגרפיות המאפשרות לאפריקאים בכל העולם להתאחד תחת זהות שורשית. התנועה הרסטפארית הינה חלק מזהות זו. ייחודה הוא שהיא מצליחה "לגעת" בבני כל הגזעים והמעמדות על ידי המסר השואף לצדק ואחדות בקרב כל השחורים ואכן, בסופו של דבר, אחדות בין כל בני האדם.

 הערות

[1] "21 April – Today in History". New Europe Issue 882. 21 April 2010. Archived from the original on May 11, 2011. Retrieved 2010-05-02.

[2] Barry Chevannes, "Ships that will never sail: the paradox of Rastafari Pan-Africanism", Critical Arts: South-North Cultural and Media Studies, Vol. 25, No. 4, 2011, p. 569.

[3] ניר דורון, השפעתה של אתיופיה על התנועה הרסטפארית, עבודה סמינריונית בהנחיית אורית בק, האוניברסיטה הפתוחה, 2012.

[4] .Barry Chevannes, Rastafarai – Roots and Ideology, Syracuse, New York, 1994, pp. 33-34

[5] בתרגום היווני לתנ"ך "כוש" מתורגמת ל"אתיופיה" שמשמעותה ביוונית – ארץ שרופי הפנים. ראה:

Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 72.

[6] Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 80.

[7] Marcus Garvey, Philosophy and opinions of Marcus Garvey – Compiled by Amy Jacques Garvey, vol. 2, London, 1967, pp. 37-38.

[8] Jérémie Kroubo Dagnini, "Remembering Rasta Pioneers: An Interview with Barry Chevannes", The Journal of Pan African Studies, Vol. 3, No. 4, (December 2009), p. 21.

[9] שפה שמית אתיופית עתיקה שנחשבת לשפה קדושה ואינה בשימוש כיום מלבד בקרב אנשי הדת בטקסטים קאנונים מקודשים לכנסיה האתיופית

[10]. חגי ארליך, הגר סלמון, סטיבן קפלן, אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות, תל אביב, 2003, עמ' 19.

[11] Monique Bedasse, "Rasta Evolution: The Theology of the Twelve Tribes of Israel", Journal of Black Studies, Vol. 40, No. 5, (May 2010), p. 2.

[12] "ראס" הוא תואר אצולה אתיופי, ומשמעותו מושל אזור. מקור המילה בעברית או ערבית – ראש.

חגי ארליך, צמיחת המדינות החדשות באפריקה: אתיופיה-קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה, תל אביב, 1997, עמ' 47.

 [13]תרגום עצמאי . Barry Chevannes, Rastafarai – Roots and Ideology, Syracuse, New York, 1994, p. 42

[14] Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 107.

[15] הזרמים השונים בתנועה מכונים "אחוזות" ((Mansions of Rastafari כגון: The Twelve Tribes of Israel,

 .Bobo Shanty, the Nyabinghiראה:

Monique Bedasse, "Rasta Evolution: The Theology of the Twelve Tribes of Israel", Journal of Black Studies, Vol. 40, No. 5, (May 2010), p. 960.

[16] Roy Augier, Rex M. Nettleford, Michael Garfield Smith, The Ras Tafari Movement in Kingston, Jamaica, Kingston, Jamaica, 1960,  p. 22.

[17] מנהיגים רסטפארים בולטים מתקופת ייסוד התנועה הם לאונרד האוול ( ,(Leonard Percival Howellג'וזף היברט Joseph) Nathaniel Hibbert), ארצ'יבלד דאנקלי (Henry Archibald Dunkley) ורוברט הינדס (Robert Hinds). ראה:

Barry Chevannes, Rastafarai – Roots and Ideology, Syracuse, New York, 1994, p. 42.

[18] Joseph Owen, Dread-The Rastafarians of Jamaica, London, 1979, pp. 30-31.

[19] .Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 111

[20] George Eaton Simpson, "Religion and Justice: Some Reflections on the Rastafari Movement", Phylon, Vol. 46, No. 4, (4th Qtr. 1985), p. 289.

[21] Roy Augier, Rex M. Nettleford, Michael Garfield Smith, The Ras Tafari Movement in Kingston, Jamaica, Kingston, Jamaica, 1960,  pp. 24-25.

[22] .Joseph Owen, Dread-The Rastafarians of Jamaica, London, 1979, p. 60

[23] Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 138.

[24] Kevin, Frank. “Whether Beast or Human : The Cultural Legacies of Dread, Locks and Dystopia" Small Axe, No. 23, Vol. 11, No. 2, (June 2007), p. 47.

[25] .Barry Chevannes, Rastafarai – Roots and Ideology, Syracuse, New York, 1994, pp. 157-58

[26] Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 137.

[27] Roy Augier, Rex M. Nettleford, Michael Garfield Smith, The Ras Tafari Movement in Kingston, Jamaica, Kingston, Jamaica, 1960, p. 24.

[28] .Barry Chevannes, Rastafarai – Roots and Ideology, Syracuse, New York, 1994, preface pp. X-XI

[29] בעיקר דת ה"ריוייול" (Revival) והכנסיות הבפטיסטיות השחורות.

[30] Ibid., pp. 157-158.

[31] Barry Chevannes, Rastafarai – Roots and Ideology, Syracuse, New York, 1994, p. 145.

[32] .Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 137

[33] .Ibid., p. 138

[34] Marcus  Garvey, Philosophy and opinions of Marcus Garvey – Compiled by Amy Jacques Garvey Vol. 2, London, 1967, p. 140.

[35] אך גם באפריקה עצמה כפי שניתן לראות בדגלים שבחרו עם עצמאותן מדינות כגון גאנה, קמרון וזימבבואה.

[36] Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 143.

[37] .Barry Chevannes, Rastafarai – Roots and Ideology, Syracuse, New York, 1994, p. 172

 [38]כדוגמה ניתן לראות מטבעות מתקופת הקיסר מנליק השני ב-1884 עליהם מוטבע סמל האריה. ראה:

חגי ארליך, צמיחת המדינות החדשות באפריקה: אתיופיה-קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה, תל אביב, 1997, עמ' 81.

[39] בארט מוצא שיש מאות מילים בשפה הקריאולית בכפרים החקלאיים בג'מייקה שהן מקבילות ישירות של מילים ב"טווי" (Twi) שפת האשאנטי (Ashanti) מאזור גאנה במערב אפריקה, ממנו אכן הגיעו מירב העבדים לקריביים. ראה:

Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, p. 17.

[40] צ'בנס מדבר על מסורת ה"נומו" Nommo)) המיוחסת  לשפות ועמי הבנטו .(Banto) ראה:

Barry Chevannes, Rastafarai – Roots and Ideology, Syracuse, New York, 1994, p. 225.

[41] .Joseph Owen, Dread-The Rastafarians of Jamaica, London, 1979, p. 54

[42] אומני רגאיי בולטים נוספים הם פיטר טוש Peter Tosh)), ג'ימי קליף (Jimmy Cliff) ולי פרי ((Lee "Scratch" Perry.

[43] Loretta Collins, "The Harder They Come: Rougher Version", Small Axe, No.13, Vol.7, No.1 (March 2003), p. 6.

[44]מתוך אתר השגרירות האתיופית בלונדון, עודכן 23.12.2004.

http://www.ethioembassy.org.uk/news/press%20releases/bob%20marley's%2060th%20birthday%20to%20be%20celebrated%20in%20ethiopia!.htm

[45] Barnett, Michael (June 2005). "The many faces of Rasta: Doctrinal Diversity within the Rastafari Movement". Caribbean Quarterly 51 (2): 67–78.

[46] חגי ארליך, צמיחת המדינות החדשות באפריקה: אתיופיה-קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה, תל אביב, 1997, עמ' 113-105.

[47] Barry Chevannes, "Ships that will never sail: the paradox of Rastafari Pan-Africanism", Critical Arts: South-North Cultural and Media Studies, Vol. 25, No. 4, 2011, p. 568.

[48] Leonard E. Barrett, The Rastafarians – The Dreadlocks of Jamaica, Kingston, Jamaica, 1981, pp. 95-97.

[49] Nathaniel Samuel Murrell, Chanting Down Babylon: The Rastafari Reader, Philadelphia, 1998, p.1.