קופי אפריקה

בבון בדרום אפריקה .

 כתב וצילם: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה:

 כללי.

הקופים הם תת סדרה בסדרת פרימאטים. [תת הסדרה השניה היא קיפופים (Prosimii) הפרימיטיביים יותר , החיים במדגסקר]. מפגש עם קופים הוא חלק חשוב מטיול לאפריקה וגם מטיול להודו.

הפרימאטים מאופיינים בהיעדר התמחות. רק קוו אנטומי אחד התפתח אצלם מעבר למקובל בשאר החיות הלוא הוא המוחץ דומה כי סוד עצמתו של הפרימט, מחדף העצים ועד לאדם, טמון בצירוף בין מוח גדול ממדים, יחידי במינו, לבין גוף קטן ממדים ובלתי משוכלל. יחד עם זאת, זהו גוף המסוגל למשימות רבות. גוף שאינו מוגבל על ידי משקל מסיבי, על ידי פרסות וקרניים. תכונה נוספת של הפרימאטים היא חירותם מן המתחים המיניים של הייחום העונתי. זוהי תכונה המשותפת לכול הפרימאטים ורק להם. לא זו בלבד, משכו של מחזור הווסת הוא פחות או יותר דומה בכול המינים. יש כאן בזבוז מבחינה אנרגטית, אך רווח בפריסת הלידות לאורך כול השנה. סביר להניח כי יכולתו של הזכר ליהנות מחברתה של הנקבה לאורך השנה כולה, תרמה רבות להתפתחותה של המשפחה הפרימאטית.

קולובוס בזנזיבר: צילום גילי חסקין

צאצאי הפרימטים גדלים לאט. קוף האדם של האזורים בטרופיים מתבגר בערך באותו קצב האופייני לאדם. תופעה מסתבכת בעטיו של גורם נוסף: כמה מן האינסטינקטים שלו הם חלשים והוא צריך ללמוד מן הניסיון.

החוקר מארה עשה פעם ניסוי שנועד לבחון את השיעורים היחסיים של האינסטינקט ושל הניסיון בחיות ירודות ובחיות מפותחות. הוא הוציא גור של לוטרה מתוך הקן של אמו ותינוק של בבון מזרועות אמו המתה. מארה גידל את שניהם הרחק ממקום החיות הקבוע שלהם. אף אחד מהם לא קיים מגע עם בני מינו ולא טעם מתפריטו הקבוע. כעבור שלוש שנים החזיר מארה את שני בעלי החיים הללו, על בטן ריקה, למקום החיות הקבוע שלהם. הלוטרה היססה שלושים שניות עד שקפצה אל המים ותוך דקות ספורות אחרי שזינקה כבר תפסה לה דג. האינסטינקט שלט בכיפה. הבבון לעומת זאת, גילה חוסר אונים מוחלט.

תת סדרת הקופים (Anthropoidea) היא הקבוצה המפותחת ביונקים. כוללת מאות מינים. מידותיהם מגודל גור של חתול ועד לגודל גורילה. פנים משוטחות וחשופות. מוחם גדול ביחס לשיעור גופם ומרובים בו הקפלים. עיניים חזיתיות היושבות בארובה גרמית. מרכז ריח מצומצם. שתי פטמות בחזה. שוכני עצים יומיים. מזון עיקרי: פרות. ההיריון ממושך, בין 5-11 חודשים. על פי רוב וולד אחד. ידועים הקופים שהובאו לשלמה המלך מאופיר "שנהבים וקופים ותוכיים" (מלכים א', י', 22). נזכר פעמים בתלמוד" הכול בפני שרה כקוף בפני אדם" (בבא בתרא, נ"ח, ע"א).

מתחלקים לשתי בנות סדרה: קופי העולם הישן וקופי העולם החדש. כל הקופים התפתחו מקבוצה אחת של קופיפים, שנפרדו לפני למעלה מ-30 מיליון שנה, כשהן עוברות לסביבת חיים ששונה ומפתחות הסתגלות שונה.

קופי העולם הישן עולים על אלו של העולם החדש בגודל גופם ובהתפתחותם השכלית. קופי העולם החדש עולים עליהם ביכולתם המוטורית (זנב לופתני). קופי העולם החדש מכונים גם "קופים רחבי אף". חיים במפלסים העליונים של היער הגשום ואין ביניהם קופי קרקע. אין ביניהם מקבילים לקופי האדם האנתרופואידים (שמפנזות, גורילות, אורנג אוטן) ואין בהם חברותיות מפותחת כמו אצל הבאבונים. אך לעומת זאת, הם בעלי כושר תנועה מפותח יותר. הקופים האמריקאיים הינם פחות תוקפניים מהקופים שוכני הקרקע, משום שהם חיים על העצים שהיא סביבה מוגנת. אין להם בוהן נגדית, כפי שקיימת אצל חלק מקופי העולם הישן. אין להם בלוטות שת שתפקידן להגביר את החיכוך עם הענף[1].

קפוצ'ין לבן ראש, קוסטה ריקה. צילום: גילי חסקין

כל הקופים התפתחו מקבוצה אחת של קופיפים, שנפרדו לפני למעלה מ-30 מיליון שנה, כשהן עוברות לסביבת חיים ששונה ומפתחות הסתגלות שונה.

הקופים נוצרו באפריקה. להבדיל מזברות, שהן התפתחות של סוסים שהגיעו מאפריקה ושל החתוליים שהגיעו מאמריקה, הקופים הם יצירה אפריקאית. נמצאו שרידים של קופים בפאיום שבמצרים, כשהאזור היה מיוער.

אורנג אוטן – סומטרה. צילום: גילי חסקין

קופי העולם הישן, מכונים גם "קופים צרי אף”. מונים שלוש משפחות: 1. משפחת הגונוניים.  Ceropithecidae). 2. קופים דמויי אדם (גיבונים וקפי אדם). 3. משפחת האדם.

באופן כללי, למרות שיש ביניהם שוכני קרקע לא מעטים, הקוף מתאפיין ביכולתו לחיות על עצים.

באופן כללי הם צמחוניים, אם כי תפריטם כולל ביצים שדודות מקן, חרקים ועוד.

לפני כ-15 מיליון שנה אפריקה השתנתה. יערות הגשם נסוגו והופיעו הסוונות. אז הופיעו הפרימטים הראשונים, החיים על גבול היער ונהנים משני העולמות. חלקם ויתר על היכולת להישאר על הצמרות. קוף אחד התקדם צעד נוסף – אדם.

בטיול במזרח אפריקה אנו פוגשים בעיקר בגונונים ובבונים. בני משפחת הגונוניים, שהיא המשפחה הגדולה בקופים. לרובם יבלות שת, כיסי לחיים  לאגירה וזנב ארוך. תנועתם מתאפיינת בריצה וקפיצה על כל ארבע הרגליים. הוולדות נאחזים בשבועות הראשונים לחייהם בגוף האם וכמעט ולא מרפים ממנה. נחלקים לארבע קבוצות: א. מקוקים (קופים אסייניים). ב. גונוניים (קופים אפריקאיים). ג. קופי כלב (אפריקאיים). ד. קולובים (נפוצים באפריקה ובאסיה).

לנגור – הודו

בבונים

שייכים לקבוצת קופי הכלב (קינוצפלוס) , שהם הגדולים בקופים, לאחר קופי האדם. נקראים כך משום שלראשם צורה המזכירה ראש של כלב. אצל כולם הזכרים גדולים בהרבה מהנקבות.

עיניהם קרובות זו לזו, לסתותיהם כבדות, זנבותיהם קצרים ואחוריהם, לעתים קרובות, צבועים בצבעים עזים. צבע הפרווה נע מצהוב דרך ירוק-זית ואדמדם ועד שחור. אגודליהם הארוכים מאפשרים להם להכין מזון הדורש זאת – לקלף פירות, לפצח אגוזים וכדומה. לבבונים כיסי לחיים, המאפשרים להם לאגור מזון בעת הליקוט ולאוכלו מאוחר יותר, בסביבה מוגנת וקרירה. יש להם ניבים גדולים מאד המשמשים את הזכר במלחמה על בת הזוג ובהגנה על משפחתו.

הם שוכני סלעים או חיים ביערות על פני הקרקע. ניזונים מפרות, זרעים, פקעות, בצלים וחרקים

הבבונים הם אוכלי כל, והם בין הפרימטים האוכלים כמויות גדולות של בשר, אך בדרך כלל מסתפקים במזון מהצומח. הם מעדיפים לאכול פירות, אך בהיעדרם מסתגלים למיני אוכל רבים ושונים. בעונה היבשה מהווה עשב מרכיב מרכזי בתזונתם, כמו גם שורשים, גרעינים ועלים. בבונים אוכלים גם חרקים, וצדים ארנבות וציפורים, חופרים יונקים מתחפרים ממאורותיהם, ולעתים אף צדים קופים אחרים ואנטילופות קטנות. נצפו בבונים עוקבים אחרי אימפלה העומדת להמליט). אלו החיים באזורי חוף אינם בוחלים גם בדגים ובצדפים. בדרום אפריקה ידועים מקרים בהם בבונים טרפו עיזים וכבשים מבויתים.

ההיריון נמשך שבעה חודשים, אורך החיים 15-25 שנה. יש פרטים שהגיעו לגיל של 40 שנה. הבבונים הם הסוג העיקרי בקופי הכלב. הגוף מוצק, אורך הזנב כמחצית מאורך הגוף. שוכן סלעים. חי בחבורות גדולות. בסוג חמישה מינים שתפוצתם באפריקה.

במוחו שוכנת תבונה לא מעטה. בבונים מזהים את עובדי הלודג'ים, להבדיל מהתיירים. בבון הנמלט למראה גבר היוצא מהבית, לא יגלה כמעט התרגשות למראה אשה.

הבבונים ישנים בלילה על עצים. במרכז אפריקה – על גבי מצוקים. הבבונים נוהגים לעזוב את אתרי השינה שלהם,. הבוקר נפתח בישיבה בקבוצה ובטיפוח הדדי – פעולה בעלת חשיבות חברתית גבוהה. הבבונים נוהגים לאסוף אוכל במשך כשלוש שעות בשעות הבוקר, לנוח בשעות הצהריים החמות ולאסוף אוכל שוב בשעות הערב הקרירות. במהלך היום הם עשויים לנדוד כ-10 קילומטר. בעת הדמדומים הם מבלים זמן נוסף בטיפוח הדדי ואז חוזרים לאתרי השינה שלהם.

בבון. סרנגטי – טיול לטנזניה

טורפיהם הטבעיים העיקריים של הבבונים הם נמרים וברדלסים, אך זכרי הבבון עשויים להתעמת איתם ולהניסם. תוחלת החיים של בבון היא 45 שנים בשבי וכ- 30-40 שנים בטבע.

על הקרקע מצויים טורפים רבים. הבבון לא יכול להימלט מאויביו בריצה כמו הזברה ולא יכול להתחפר כמו הגירית. הוא חסר טופרים, אבל ציפוריו אימתניות וניביו חזקים כפגיונות. הוא לא יכול להתחרות בנמר בעצמה, במהירות או בהתגנבות חשאית. הפיתון אורב לעולל הבבונים. לפיכך, הדרך היחידה להתגונן מפניהם היא בקבוצה. לא מדובר בלהקה של פניניות או בעדר של אימפלות, אלא בקבוצה מוגדרת, עם מקום מוגדר לכול פרט וכללים ברורים לכול אחד.

את העדר מקיפים בבונים צעירים, מעיין צבא סדיר. במרכז יהיו מוגנים הנקבות וגוריהם וכמה זכרים גדולים בניה מעמד השליט – המלך והאצולה. אם יתקרב טורף, יתנפלו עליו.

הבבונים הצעירים, ללא חשבון של סכנה. במקרה כזה, גם נמר ייסוג. במקרה של מצוקה אמתית, גם המנהיג ופמלייתו יצטרפו למלחמה. במהלך ההליכה הם אוספים כל דבר אכיל: חיפושיות, לטאות, פירות ואפילו "במבי". (בשעת מנוחה, ניצבים שומרים).

הם מנקים זה את זה. יש ביניהם הרבה מגע. הניקוי מלמד על היררכיה חברתית. נקבה מנקה זכר גדול. פרט נחות מנקה פרט בכיר, אם כי לעתים קורה ההיפך. הניקוי הוא חלק שולי. התפקיד העיקרי הוא יצירת מגע פיזי. מכיוון שיש משטר חברתי נוקשה, המגע מרכך זאת.

במעמד הנקבה בתוך העדר חל שינוי קיצוני עם הלידה. מיד אחריה ועם תחילת ההנקה, הנקבות עולות בסולם הדירוג החברתי ומתקרבות אל הזכרים השולטים. כך מצטרפת קבוצת האימהות עם ילדיהן ומקבלת הגנה צמודה של הזכרים הדומיננטיים. בתנאי קרקע, מקום שיש טורפים רבים העלולים לטרוף את הקופים הצעירים שהם חסרי הגנה עצמית, הקשר הזה, בין האם ובנה לבין הזכרים, הוא תנאי קובע להישארות בחיים. הקשר עם הלהקה הוא דרך הצאצאים. נצפה מקרה בו זכר ש"חוטף" בקרב, לוקח גור והקרב נפסק. כך שלקטנטנים יש מעמד מיוחד.

בדרך כלל חיים בשתי מערכות מקבילות: עדר של זכרים לעומת עדר של נקבות. לשתי המערכות יש היררכיה פנימית ברורה.

ארגון הלהקה משתנה בין בבון מצרים לבין שאר הסוגים (המכונים לעתים בבוני סוואנה) – זכרי בבון מצרים מחזיקים לעצמם הרמון קטן, ומגייסים אליו נקבות בגיל הפוריות מכלל הלהקה. להקה אחת מורכבת ממספר זכרים והרמונותיהם. הזכרים שומרים על הרמונם בקנאות, ולעתים אף מכים ושורטים נקבות המקיימות קשרים עם זכרים אחרים. פשיטות של זכרים על הרמונות של זכרים אחרים, לשם 'גניבת' נקבות, אינן נדירות.

לבבוני הסוואנה מבנה חברתי פחות הדוק, בו הנקבות מתקבצות לפי קווים מטרילינאריים והזכרים שומרים ביניהם על הירארכיה נפרדת, המתוחזקת ונבדקת כל הזמן באמצעות קרבות.

זכרים – בראש החבורה יעמוד שליט. האחרים משפילים עיניים. זזים מדרכו. השליט ייגש ראשון אל האוכל. האחרים לא יתנגדו. כשנקבה מתייחמת הוא יזדווג אתה. רוב הנולדים הם צאצאיו. האחרים חוטפים הזדווגויות טרם ייחום. בבון שחרג ממסגרתו מוענש על ידי הבכיר. העונש הוא נשיכות, נטישת העדר ולעתים אפילו קטילה. במחקר אמריקאי באמבוסלי נצפו קריאות תיגר על מעמדו של השליט. כשזכר נחלש, מיד מורגש הדבר במלחמתו עם זכרים אחרים זכר חזק יותר מחליף אותו. המפסיד, יעזוב את העדר. גם אם היה שליט.

בקבוצות כאלה. חלק מהזכרים גבוהי המעמד יוצרים מערכת יחסים זוגית עם נקבות תוך הדרת מתחריהם. כדי לעשות זאת, הזכרים מנסים לזכות ב'ידידותה' של הנקבה – על ידי טיפול בפרוותה או בצאצאיה ואספקת מזון. זכר זר ייצטרף לעדר דרך התחנפות לנקבה. בבונים צעירים או נמוכי מעמד ינסו, פעמים רבות, 'לגנוב' את הנקבה, אך מרכיב מרכזי בהצלחת הזיווג בין זוג בבונים הוא היכרותם ארוכת הטווח.

לזכרים מערכת יחסים שלעתים מזכירה טיפול עם הצעירים. בבון זכר שמותקף עשוי להשתמש בבבון צעיר כמגן אנושי בפני מתקיפו. המתקיף יודע שפגיעה בצעיר תערב את אמו ואת קבוצתה, ולכן עשוי להסס לפני שיתקוף. זכרים מפתחים, לעתים קרובות, מערכת יחסים מיוחדת עם הצעירים בהם השתמשו כבמגן, דואגים להם ומטפלים בהם. יש מקום לסברה שמדובר בהתנהגות אבהית, שכן צעירים מרשים רק לזכרים המקורבים לאמותיהם להשתמש בהם כבמגן. זכרים אף לעתים מטפלים בצעירים שנותרו יתומים מאמם.

מחקר אמריקאי במסאי מארה הבחין שכאשר נטישת מלחמה בין שני בבונים ויש לשניהם פציעות, יחלים זה השייך לסטאטוס החברתי הבכיר, לאל קשר לחומרת הפציעה. קשור לכך שמצב נפשי משפיע על המצב בפיזיולוגי.

נקבות

היררכיה ברורה, שלא מבוססת על כוח, אלא על מסורת. כאשר נקבה מסטאטוס גבוה ניגשת לאחרת, זו נוטשת ונוהגת בה כבוד . לא נועצת מבט (כמו ביפן….).

כאשר נולד תינוק לנקבה בכירה, הולך עם האם כול הזמן, עוקב אחרי מעמדה, ממשיך לתת כבוד לאילו שהיא נותנת ולדרוש כבוד מאילו שהיא דורשת. לעתים יתקוף מי שלא עשה כך. המדרג עובר מדור לדור, כמו אצל הלורדים הבריטיים. על ההררכיה יתמודדו רק בנים לקבוצות בכירות. לא יעלה על דעתם של אחרים. זה נשבר כשפורצות מהפכות, כשהעדר גדול מדי וחלק ממנו נוטש. בדרך כלל ינטשו בני הדור הבינוני. המדרג בקבוצה החדשה ייקבע תחילה על ידי כוח ואחר כך על ידי מסורת.

ציידים אפריקאיים מדווחים על התנהגות בבונים אלטרואיסטית. כך למשל, דווח על להקת בבונים הנסה על נפשה בעודה נושאת חבר פצוע. צייד אחר הרג בבון ומצא עצמו ניצב מול הקבוצה כולה, שהקיפה את הגופה ומיאנה ללכת. ידוע על קבוצה שנכנסה למארב והותירה תוך כדי מנוסה מספר חללים. ביניהם אם שעולל דבק לגופתה המתה. בבון אחר חזר, חטף את התינוק וברח. החוקר מארה צפה בשני בבונים שהתנפלו על נמר, בפעולה התאבדותית כמעט, כדי להציל את הלהקה.

טקס החיזור המסוגנן מתחיל כאשר הנקבה מציגה את אחוריה, הנפוחים והצבעוניים, לזכר. נקבות הבבון הדובי אף מרימות את גבותיהן ומשטחות את אוזניהן. זכרים עשויים ליזום הזדווגות על ידי דחיפות עדינות של הנקבה, פרצופים מסוימים המסמלים את רצונם או תנועות שפתיים מסוימות. לאחר מכן, ההזדווגות מתרחשת בפעם אחת או במספר פעמים. דיווחים על תדירות ההזדווגות נעים בין פעם ל-14 פעמים בשעה.

אורך ההיריון נע בין 161 יום (בבון מצוי) ועד 187 יום (בבון דובי). הוולדות שוקלים בין 400 גר' ועד קילוגרם אחד. פרוותם צבועה בצבעים עזים, הנותרים עד הגיעם לבגרות מינית. האמהות הן אלו שמטפלות בצאצאים (אם כי לעתים מספר אמהות יטפלו בצאצאיהן יחדיו), והן מיניקות עד גיל 6-15 חודש, בהתאם למין, מעמד האם, אספקת האוכל ועוד. הצעירים נותרים צמודים לבטנה של האם בכל עת במהלך החודש הראשון לחייהם. לאחר מכן, הם עוברים לרכב על גבה – בהתחלה תוך אחיזה בארבע גפיים, אך לאחר מכן הם עוברים לרכב עליה כפי שפרש רוכב על סוס. הצאצאים ישנים בחיקה של האם עד גיל שנה לערך, ונשארים בקרבתה עד גיל שנה וחצי.

משפחת בבונים בנגורו נגורו (טנזניה).

זנות

אצל הבבונים נצפה מקרה ייחודי של זנות בעולם החי. נקבה רוצה לגשת לאוכל שנמנע ממנה, ניגשת להזדווג עם זכר האוכל, גם אם אינו הייחום. ממש מקבלת אתנן. נצפתה נקבה שרצתה לעבור על ענף, שהגישה אליו נחסמה על ידי הזכר, נדרשה לתת סקס תמורת זכות המעבר.

הבבונים והאדם

למרות שהבבונים אינם נפוצים במצרים, במצרים העתיקה היה לבבון תפקיד דתי חשוב – הם נתפסו כאחת הצורות החשובות יותר אותן יכולים האלים לתפוס.

בבונים יובאו למצרים מנוביה ומארץ פונט. אלו שימשו למספר שימושים, ביניהם כנראה גם כחיות מחמד, אך גם הוחזקו בלהקות ליד המקדשים, יחד עם חיות אחרות שנחשבו מקורבות לאלים. לאחר מותם, נקברו הבבונים בקברים טקסיים.

נראה שיוחסו לבבונים תכונות אנושיות ואף קשרים מיוחדים עם בני האנוש. ציורים רבים מראים בבונים עוסקים בפעילויות אנושיות, חלקן על סף הסבירות עבור בבון, וחלקן הרבה מעבר לו. בין הפעילויות האלו ניתן למנות ריקוד, נגינה, השתתפות בקציר וגדיד תמרים. חוקרים מאמינים כי לא היו בבונים מאולפים במצרים, וכי לציורים האלה ערך דתי-טקסי בלבד.

כיום, האויב העיקרי של הבבון הוא האדם. בפרט משום שתאבונו לפירות ותירס מוליכים אותו לעימות עם האיכרים המקומיים. הבבונים מודעים לעובדה שטיפוס על עץ לא יציל אותם מידי הצייד, וכאשר הם מזהים אדם הם נמלטים בסבך. במסאי מארה ביקשו השומרים שעונים כתמורה להשתתפותם במחקר על בבונים. הם סורבו וכנקמה הפיצו שמועה שהבבונים מפיצים שחפת ודמם הותר.

גונון בשמורת מניארה

גונונים

הגונון הוא הסוג המרובה במינים יותר מכל הסוגים במשפחתה גונוניים. המינים של סוג זה הם הקופים הטיפוסיים: מידתם כגודל חתול. הגוף שלוח, הזנב ארוך מן הגוף. הגפיים ארוכים ושווים. יבלות השת וכיסי הלחיים גדולים. הצבעים מגוונים. הם התחילו את המסלול האבולוציוני בדומה לבבונים, אך נותרו קשורים לעצים. ההיררכיה מאד ברורה, גם בתוך המשפחה. הזכר מבליט את אשכיו. בדרך כלל צבעם תורכיז ופי הטבעת בצבע אדום בוהק. יבלות הישבן צבעוניות ומשמשות לתקשורת חברתית.

אצל  זכרים שליטים אברי המין כחול כהה. נקבות בייחום אבר המין מכחיל

הבלטת האשכים ואיבר המין היא קריאת תיגר. גם חשיפת שיניים. מזונם העיקרי הוא פירות. אורך החיים 15-25 שנים. הסוג כולל 13 מינם שתפוצתם אפריקה.

הגונון הנפוץ ביותר הוא הגונון הירוק, שאורך גופו 55 ס"מ, זנבו 75 ס"מ. הגחון בהיר. הפנים וכפות הידיים שחורות. שוכן בעיקר ליד נהרות.

חייו בשולי היער הכשירו אותו לחיים בשטחי הסוואנה בצורה טובה. גם היום חי במקומות בהם יש עצים הפזורים בדלילות כיוון שזהו המקום אליו הוא נמלט עם סכנה. הוא אינו חזק כמו הבבון והעצים הם מפלטו. חלק ממזונו הוא משיג בעצים וזהו ביתו האידאלי. הגונון הוא אכלן אופורטוניסטי וניזון ממה שיש בשפע באותו זמן: פירות, זרעים, עלים , פרחים, שיחים וגם כשמזדמן בעלי חיים קטנים וביצים.

עדר של גונונים מונה בממוצע 25 פרטים, אולם המספר יכול להיות נמוך או גבוה בהרבה.  הם חיים בטריטוריות שגודלן נקבע בהתאם לזמינות המזון באותו אזור. חברי אותו עדר ישנים ביחד, משוטטים יחד ונחים. הזכרים מהגרים מקבוצת האם בהגיעם לבגרות בגיל חמש לערך בעוד הנקבות נשארות בקבוצה. הקבוצה מורכבת ממספר משפחות וההיררכיה בתוך הקבוצה היא משפחתית ולא של כל פרט בפני עצמו. כבר בילדות הוולדות מקבלים את ההיררכיה של האם. זה חשוב כיוון שהגישה למזון ומים ודברים נוספים נקבעת על פי ההיררכיה. בעתות מחסור יש לכך משמעות קיומית.

ממחקרים עולה שכל פרט בקבוצה מזהה באופן מוחלט את כל חברי קבוצתו וחברים בקבוצות שכנות. ההיכרות מגיעה לרמה כזו שניתן לזהות את הפרטים על פי קולם.  כאשר משמיעים להם קולות של פרטים שכנים לא מהמקום המתאים על פי הטריטוריה הם מגיבים באופן בולט.

למרות שהזכר חזק מהנקבה, בפועל אין לו סיכוי במאבק מולה, כי מייד מצטרפות אליה נקבות נוספות ומניסות אותו. הנקבות הן אלו שמגינות בחירוף נפש גדול יותר מהזכרים על הטריטוריה. הסבה ברורה, הנקבות מגינות על המזון להם ולצאצאים בעוד העניין העיקרי של הזכר בטריטוריה הוא הנקבות.

זכרים בדרגה נמוכה נוטים לעבור לקבוצות אחרות בתקווה לשפר עמדה. רק מעט זכרים בקבוצה שולטים על "שוק ההזדווגויות". מעבר לקבוצה אחרת מחייב ניסיונות התחברות עם האויב חוזרים ונשנים ולפעמים זה מצליח. לגונון בודד אין סיכוי לשרוד לאורך זמן.

משך ההיריון 165 ימים. הוולדות נולדים מפותחים יחסית וגדלים במהירות גדולה. מיד עם היוולדו נדבק הוולד לחזה אימו. בשעות הראשונות היא חובקת אותו ביד אחת ולאחר מכן הוא חזק מספיק כדי לא להינתק ממנה. כשהוולד גדל מעט האם מרשה לנקבות אחרות בקבוצה, בעיקר כאלו שעדיין לא הגיעו לבגרות מינית לטפל בוולד. מסיבה זו, שורדים גורי גונונים, בשיעור ניכר גבוה מזה של הבבונים. בגיל שלושה חודשים מאבדים הגורים את צבע הפרווה השחור ואת הצבע הוורוד של הפנים.

קולובוס בשמורת אווסה, דרום אתיופיה

קולובוס (Colobus)

הקטע אודות הקולובוס נלקח מאתר הסאפארי

אף הוא קוף שוכן עצים. סוג גדול של קופים במשפחת הגנוניים. בתת משפחה הנקראים קולוביים.

הקולוביים הם תת משפחה של קופי העולם הישן החיים באסיה ובאפריקה. תת משפחה זו כוללת חמישה סוגים החיים באסיה ורק שניים החיים באפריקה. יש כ- 35 מינים רובם מותאמים לחיים ביערות גשם. בינהם קוף החוטם והלנגור. ניזונים בדרך כלל מעלים וניצנים. בעל גוף דק. רגליים וזנב ארוכים. חסרים כיסי לחיים. בעל לקולובוס יבלות שת ורודות על עכוזו שמנעימות לו את הישיבה על הענפים הקשים

קיבתו מחולקת לשני מדורים. המדור העליון הוא בחומציות ניטראלית שהכרחית לפירוק של עלים על ידי חיידקים אנארוביים. והוא גדול יחסית. המדור השני הוא חומצי יותר וקטן יותר. בלוטות הרוק הגדולות של הקולובוס מספקות נוזל מיוחד לאיזון שני מדורי הקיבה. החיידקים שבקיבה מסייעים לקולובוס לעכל תאית ולכן הוא מסוגל לאכול תזונה דלה יחסית. בטנם של הקולובוסים תמיד מלאה ותמיד יש בה אוכל בתהליך של עיכול. תוכן הקיבה מהווה עד כרבע ממשקלו של הזכר ועד מחצית ממשקלו של צעיר.

בקיבתם מדורים אחדים לעיכול העלים. ההיריון אורך 6-7 חודשים. במשפחה ששה סוגים בדרום מזרח אסיה ואפריקה. לקולובוס שערות ארוכות, בעיקר בצידי הגוף. הזנב מסתיים בציצית. הנחיריים מרוחקים יותר מאשר בקופים אחרים. בידים הבוהן מנוונת, מכאן שמו המדעי colob שהוראתו נכה. ייתכן שזו התאמה לתנועה בענפי העצים.

בסוג ארבעה מינים, שהידוע שבהם הוא גרזה. המכונה גם "קולובוס ארוך שיער". זהו היפה שבקולוביים. אורכו 75 ס"מ. זנבו ארוך במקצת מגופו.

הפרווה בצבעי שחור ולבן. שערות לבנות וארוכות עוטרות את שני צדי גופו הפנים אפורים וחסרי פרווה. הגוף שחור בוהק ואילו הפנים והישבן מוקפים בפרווה לבנה. בצידי הגוף מעין שכמייה לבנה באורך משתנה בצורת האות U. בצד הירך יש מעט לבן והזנב הוא לבן או צהבהב כולו עם ציצית לבנה בקצהו. גורים נולדים עם פרווה לבנה לחלוטין ונשארים כך בשבועות הראשונים של חייהם.

הוא שוכן יערות, חורש או אחו מיוער. הם גם יכולים לחיות בחורש יבש או על גדות נהרות מרום נמוך ועד 3300 מטרים. הם הכי נפוצים ביערות משניים או על גדות נהרות. הם אילניים מאוד (חיים בעצים) וחיים עמוק ביערות. כאשר העצים לא צפופים הם יאכלו וינועו גם על הקרקע. לכל קבוצה טריטוריה של 32-40 אקרים. הקולובוסים חיים בקבוצות מעורבות של 8-15 פרטים, בדרך כלל יש בקבוצה רק זכר אחד בוגר לגמרי ו- 3-4 נקבות מתרבות, מתבגרים וגורים. לעיתים אפשר למצוא מספר זכרים אך זהו כנראה מצב זמני. לב הקבוצה הן הנקבות שנשארות כל חייהן בקבוצה. היחסים הקרובים בין הנקבות מופגנים בסרוק הדדי והעברת גורים מאחת לשנייה. גור יכול ל"הגיע" למרחק של עד 25 מטרים מאמו ואימהות יכולות להניק גם גורים של אימהות אחרות.

התנהגות

קופי הקולובוס מבלים את רוב הזמן בצמרות העצים. בלילות לפחות פרט אחד נשאר ער לשמור על הקבוצה מפני טורפים.

הקולובוס יורד מן העץ כשראשו כלפי מטה. בטיפוס כלפי מעלה הוא נעזר ברגליו האוחזות בגזע ודוחפות אותו למעלה.

זכרים מתבגרים עוזבים את הקבוצות שלהם מרצון או לאחר גירוש על ידי הזכר השליט. לאחר עזיבתם הזכרים הצעירים חיים באופן זמני לבדם או עם זכרים צעירים אחרים, עד שהם משתלטים על קבוצה או יוצרים להם קבוצה משלהם.  אין שליט אמיתי לקבוצה, אך הזכר השליט לפעמים לוקח את ההנהגה. ישנן עדויות להריגת גורים בעת החלפת זכרים שליטים.

לכל קבוצה טריטוריה מוגדרת היטב. הטריטוריות יכולות לחפוף מעט אך הן מוגנות היטב על ידי הזכרים בקפיצות, יללות, שאגות ולפעמים גם ברדיפות ובקרבות. מצגות של נפנוף הפרווה הלבנה משמשות כדגל אזהרה לקופים אחרים. למרות זאת קבוצות שונות חולקות בורות מים ומשאבים אחרים.

הזכרים משמיעים שאגות בלילה ובשחר על מנת למקם את הקבוצה. חמישה סוגי קולות תועדו: שאגות, נחרות, גרגורים, צפירות, וצרחות. בנוסף לתקשורת קולית משתמשים הקולובוסים בסימנם חזותיים, כמו נפנוף הפרווה הלבנה, הבעות פנים ותנוחות גוף המשמשות בתקשורת עוינת בין קבוצות. תקשורת במגע נעשית על ידי סירוק הדדי משחק וקרבות.

רבייה

התנהגות מינית בד"כ יזומה על ידי הנקבות המסמנות בחריצות ומצמוצי לשון. הנקבות ממליטות כל 20 חודשים. לא ניכרת עונת רבייה, אך ניכר שיא של ילודה מתוזמן כך שהגורים נגמלים כאשר המזון המוצק נמצא בשפע.

הגור נולד כשעיניו פקוחות והוא נצמד לבטן אמו או אביו. שני ההורים מטפלים בגור. נקבות צעירות נשארות בקבוצה ואילו זכרים עוזבים עם התבגרותם. גיל גמילה אינו ידוע. חוקר בשם הרדי העלה תאוריה שהצבע הבולט של הגור נועד כדי למשוך אליו תשומת לב ולעודד קרובות משפחה לטפל בו. אין ספק שלצבע המשתנה תפקיד חשוב. יכול להיות שזה בגלל שהנקבות הצעירות צריכות ללמוד איך לטפל בגורים, אך זה לא יכול להיות סיבה מספקת. אין ספק כי הגורים משלמים מחיר על הטיפול הרב אימהי. אימהות צעירות לא תמיד יודעות איך לטפל. ולא מניקות. עד כדי החזקת הגור הפוך. תיאוריה נוספת גורסת כי הצבע נועד להבטיח אימוץ במקרה של מות האם. במינים שבהם אין טיפול אינטנסיבי על ידי הדודות, כמו בקולובוס האדום ובקולובוס הזית, אין לגורים פרווה צבעונית ובולטת, אם כי היא כהה יותר מזו של שאר חברי הקבוצה.

במערב אפריקה נחשב הקולובוס לקדוש. הוא נקרא גם "שליח האלים", זאת בגלל שהוא יושב בצמרות העצים כשפניו אל השמש בזריחה ובשקיעה. במסורת המקומית הם נחשבים לחזאי מזג אוויר. זאת מכיוון שהם משתתקים כאשר מזג אוויר סוער מתקרב.

הקולובוס הושמד במדה רבה בשל פרוותו יקרת הערך. בשנת 1892 יוצאו מאפריקה עורותיהם של 170,000 קופי קולובוס!