הצ'רקסים

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: טיול בקווקז הרוסי.

העיסוק בצ'רקסים רלוונטי לסיור ברפובליקות הרוסיות קברדינו בלקריה, קאראצ'אי צ'רקסיה ואדיג'אה.

תודתי ליזהר גמליאלי ולחברת "טריפולוג'י", ששלחו אותי לחקור את צפונות הקווקז הרוסי.

כמו כן, נעסוק בנושא זה, במסגרת הסיור: נוצרים, יהודים וצ'רקסים סביב התבור.

הצ’רקסים הוא כינוי לעם קווקזי, ששמנו עליו את הדגש, בטיולינו בקווקז, בגלל הימצאותו בתחומי ארץ ישראל. הקווקז, הוא אזור הררי הנמצא בין הים הכספי לים השחור. זהו אחד האזורים המורכבים בעולם מבחינה אתנית. בשנים האחרונות נמשכים בקווקז כמה סכסוכים אתניים, רובם בתחומי מדינות שהפכו עצמאיות מאז התפרקות ברית-המועצות – גרוזיה, ארמניה ואזרבייג'ן

ראו באתר זה: גיאוגרפיה של הקווקז; ההיסטוריה של הקווקז; . עמים ולשונות בקווקז. ; סכסוכים אתניים בקווקז.

הצ’רקסים הגיעו למזרח-התיכון ממערבו ומרכזו של צפון הקווקז, משני עבריו של נהר קובאן ( Kuban), שנותר בתחומי רוסיה. זו קבוצת מיעוט, המונה (ב- 2020 ) כ- 3.7 מיליון נפש. הם מפוזרים בין השאר בטורקיה (2 מיליון), בעיראק  ובלבנט 300,000 (בעיקר בסוריה וירדן). באחרונה הינם בעלי מעמד חשוב בצבא ובמנגנוני המדינה. כך למשל רבת-עמון המודרנית הוקמה למעשה כיישוב חקלאי  על-ידי צ’רקסים. ראש המשלחת הירדנית לרודוס, לדיון בהסכמי שביתת הנשק עם ישראל ב-1949, סעיד מופתי, שהיה בהמשך ראש ממשלתה של ירדן בשנות החמישים, היה צ’רקסי. עד היום תופסים הללו מקום מרכזי בצבא ובמנהל של הממלכה ההאשמית. כ-50,000 צ'רקסים חיים בארה"ב ובמערב אירופה. בישראל חיים קרוב ל-3,000 צ’רקסים, המרוכזים בכפרים ריחניה וכפר כמא שבגליל. החל משנת 2000, מתרחשים בקרב הצ’רקסים בקווקז, ומחוצה לו, תהליכים בעלי משמעות לעתידם, כמו גם להתפתחויות בגבולותיה הדרומיים, הסמוכים לאזור המזרח-התיכון, של הפדרציה הרוסית.

השם:

שמם המקורי, בו הם מכנים את עצמם, הוא "אדיגים" (Adyghe), שהוראתו איש שלם ואציל, כליל השלמות[1]. "אדיגה" הוא שמו של העם הכולל את כל השבטים, שנים עשר במספר. שם זה מסמל את שאיפתם לשלמות בכל דרכיהם ושאיפתם התמידית למצוינות. הפרסים כינו את האדיג'ים  בשם "Chahār-kas", מונח שמשמעו "ארבעה אנשים", ויתכן שכיוונו לארבעת השבטים הראשיים[2].  אבן ח'לדון, ההיסטוריון הערבי החשוב של ימי הביניים, כינה אותם "."Jahārkas. במאה ה-10 לספירה, כינו הפרסים, הערבים, הגאורגים והערבים, את הצ'רקסים, "קשאק" (Kashak), שהוא מילה גאורגית, הנובעת מהשם האוסטי "קסוגי" (Kasogi). השבטים הטורקיים התייחסו להם בתור Cherkas, שם שהחלו להשתמש בו באופן שגור במאה ה-13. במקור, השם לא התיחס לאדיג'ים, אלא לאנשים שחיו בדרום אוקראינה. (עד היום קיימת בדרום אוקראינה פרובינציה Cherkessk ). המונגולים העניקו לאדיג'ים (Adyghe) , את הכינוי "צ'רקסים", שהוראתו בשפתם "חייל קוטע". בטקסט "ההיסטוריה הסודית של המונגולים", מופיע השם "סרקסוט". סביר להניח שמדובר בשיבוש של המונח "צרגוט" שבמונגולית הוראתו "חיילים". ניתן לתרגם בשפה הטורקית המודרנית את השם "צ'רקס", "צ'ר" פירושו חייל (צריג במונגולית), "קס" פירושו חותך או קוטע, כלומר, "חותך החיילים". יש גם סברה שהמילה "צ'ר" פירושו ״דרך״, כך שהשם "צ'רקס" פירושו "חותך דרך", או "קוטע דרך"]. בימי הביניים, שייכו הרוסים את הקוזאקים, לצ'רקסים.

ה"צ'רקסים" (שם הכולל גם את האבחזים), נודעו בימי הביניים כלוחמים עזי נפש, שנלקחו כעבדים ואחר כך כשכירי חרב בצבא העבאסי ולימים היו חלק מהשדרה הממלוכית ששלטה במצרים. האסלאם הגיע אל העם האדג'י, במאה ה-16 וקבלתו ההדרגתית התארכה עד מחצית המאה ה-19. מאז העם האדיג'י הוא מוסלמי-סוני.

הדגל הצ’רקסי – דגל ירוק, מעוטר שלושה חצי זהב משולבים, וסביבם שנים-עשר כוכבים, המסמלים את שנים-עשר שבטי האדיג'ה . בלב המיתוס הצ'רקסי, עומדת דמותו  של הנארט סאוסרוק, גיבור האפוס הצ’רקסי, שהביא לאדם את האש.

שפה 

השפה הצ'רקסית שייכת למשפחת השפות הקווקזיות הצפון-מערביות.  הצ'רקסים מדברים בשני ניבים עיקריים: אדיג'ית המכונה גם "צ'רקסית מערבית" המדובר בפי שליש מהצ'רקסים  וקברדינית המכונה גם "צ'רקסית מזרחית",  המדוברת בפי שני שלישים. לשפה זו מספר רב של תת-ניבים, המדוברים בקרב השבטים הצ'רקסים השונים וכך הגיית המילים שונה מעט לפי מיקומם הגאוגרפי של דובריו. הניבים עיקריים של האידיג'ית הם שפסוג (Shapsug),  אבזאך (Abdzakh), בז'אדוג (Bzhedug) וחתוקאי (Hatuqwai) ואילו הניבים העיקריים לקברדינית הם קברדיאן (Kabardian) ובסלאני (Besleney). השפה האדיג'ית מדוברת בקרב הקהילות הצ'רקסיות בכל רחבי העולם, בפי עצמם, מכנים בני הקהילה את השפה בשמה הנכון "אדיג'ית" אך בקרב האוכלוסייה הכללית ובעיקר באמצעי התקשורת היא מכונה בשוגג כ"צ'רקסית".

עד למחצית המאה ה-19,  לא היתה לצ’רקסים שפה כתובה. לאחר ניסיונות שונים להתאים לשפה כתב, תוך שימוש בכתיב ערבי ולטיני, נתקבל לבסוף הכתיב הקירילי. השפה הכתובה, שנוצרה על-פי שיטה זו, היא מסובכת ומסורבלת, ויש צורך בצירופים של מספר אותיות כדי ליצור את העיצורים הרבים והייחודיים האופייניים לשפה האדיג'ית. הרוסים לא הסתפקו בכך, ועל-פי מיטב המסורת הסטאליניסטית, יצרו למעשה שלש שפות כתובות נבדלות (אחת לכל רפובליקה), במטרה להרחיב את הפער בין הדיאלקטים השונים, וכך לפצל את העם האדיג'י-צ’רקסי לכמה עממים נפרדים.

השפה הרוסית, מקשרת בין הצ’רקסים ברפובליקות השונות בקווקז  (וכן עם הקהילות הצ’רקסיות הגדולות במוסקבה ובסנט-פטרסבורג), מה גם שזו שפת המנהל, המחקר המדעי ואף הספרות. החייאת השפה מהווה חלק עיקרי, אך ודאי לא יחידי, בתחום החייאת התרבות הצ’רקסית,  כבסיס לחיזוק הזהות הלאומית ומניעת התבוללות בקהילות הפזורה השונות[3].

סקירה היסטורית

מוצאם של הצ'רקסים הוא מן האזור הצפון מערבי בקווקז, המישור ובו עמק הנהר קובאן, הזורם שם. הצ'רקסים שייכים לקבוצת העמים הקווקזים הצפון-מערביים יחד עם האבחזים, האבזים והאוביחים, קבוצה אשר התפתחה מן העם ה"חאתי" הקדום, אשר חי אלפי שנים לפני הופעת הנצרות במישור קובאן; הצ'רקסים חיו בקווקז עוד לפני כ-3000 שנה. רובם התפרנסו מרעיית צאן ומענפים שונים של החקלאות. תקופה זאת ידועה כתקופת המגליתים. באזור נבנו מבני קבורה גדולים בצורת דולמנים[4].

ראו באתר זה: העידן המגליתי.

הצ'רקסים היו אחד העמים הגדולים והחשובים בצפון הקווקז, ונחשבים למתיישבים הראשונים הידועים באזור זה. הקווקז היה מיושב כבר בתקופת האבן. בערך משנת 4000 לפנה"ס התקיימה בצפון הקווקז תרבות המייקופ (על שם בירת אדיג'אה), שהשפיעה על כל התרבויות המאוחרות יותר בצפון הקווקז ואף בחלקים אחרים של דרום רוסיה. ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר של דולמנים בצפון-מערב הקווקז, מעידים על תרבות מלינרית. במאה ה-9 לפנה"ס, כשגילו את הברזל באה תקופה פריחה חדשה לשבטים הצ'רקסיים, שהתחילו ליצור כלים חדשים ולפתח טכניקות מודרניות לזמנם. בתקופה זו הצ'רקסים התגוררו לחופי הים השחור וים אזוב, עד למורדות הרי קווקז. בשנת 400 לפנה"ס לערך נוסדה הממלכה האדיג'ית בשם "סינד מאוטייר" בתקופה קדומה הם היו בקשר עם סוגדיאנה (שבאסיה תיכונה). ידוע שהססנים לחמו בהם והביזנטים פלשו לשטחם. במקור הצ'רקסים היו פגאנים והושפעו מאמונות אנימיסטיות. מדובר באיחוד רופף של תריסר שבטים שונים, שהתנצרו בהדרגה, במהלך המאה ה-6, על יד מיסיונרים, שהגיעו לקווקז,  אך הם קיבלו את הנצרות בצורה סלקטיבית והדרגתית. כ-300 שנה הם היו בשלטון גאורגיה. בשנת 944 ממלכת הכוזרים נכבשה על ידי רוס של קייב, שמאז נהפכה לכוח המשפיע באזור.ב-1022 צ'רקסיה צורפה לנסיכות טמוטרקן של הנסיך מסטיסלב. במאה ה-13 היה תחום מושבם, חלק מ"אורדת הזהב" של המונגולים. האסלאם הגיע אחר כך אל הקווקז וחלק מעמי הקווקז התאסלמו. במאה השש עשרה, התאסלמו רוב הצ'רקסים כתוצאה מהקשר עם הטטרים של קרים ועם אנשי דת עות'מאניים . קבלתו  התארכה עד מחצית המאה ה-19.

בשנים 1347 – 1382 סבלה האימפריה הממלוכית[5], כמו יתר העולם מן המגפה השחורה והשלכותיה. אין מספר מדויק למתים, אך לפחות מאות-אלפים מתו במרחב המזרח התיכון. גם מקורות גיוס העבדים התדלדלו באופן חמור. הממלוכים פנו לרכישת ילדים-עבדים מן הבלקן ובעיקר מן העמים הצ'רקסים של הקווקז. בשנת 1382 עלה לשלטון באימפריה הממלוכית בָרקוּק, השולטן הצ'רקסי הראשון (מת ב-1399) הוא היה שליט מוכשר ועז נפש והשאיר אחריו מונומנטים מרהיבים, כמו למשל המדרסה והמסגד שנבנו על קברו בקהיר . הוא שלט שמונה שנים וממותו ואילך, במשך 125 שנה, התחלפו בשלטון סולטנים צ'רקסים בתדירות גבוהה. יורשיו הצליחו לכבוש את האי קפריסין, אשר תושביו המשיכו להעלות מס למצרים עד לכיבוש העות'מני. ממשיכיו כונו "בורגיים", משום ששכנו במצודת קהיר. בין יורשיו התבלט בהצלחתו השולטן מליכ אל אשרף כאיית ביי (1496-1468), שנחשב לגדול השליטים הממלוכיים במאה ה-15. כשולטנים האחרים, גם הוא החל את דרכו כעבד קנוי וטיפס בזכות כישוריו עד למדרגה העליונה ביותר.  עלייתם של הסולטאנים הצ'רקסים (הבורג'יים) מבשרת תקופה של נסיגה. המצב הכלכלי העולמי התדרדר ומרכז הסחר עבר לערי איטליה, שנמצאו בסכסוך מתמיד עם הממלוכים. השליטים הבורג'ים היו שמרנים ביותר מכל הבחינות. במיוחד מן הבחינה הצבאית. בעת בה עלה בעולם השימוש בנשק אש (נשק חם וארטילריה) סיסמת הממלוכים הייתה: "רק נשים הורגות מרחוק. גברים הורגים פנים אל פנים." דבר זה היה להם לרועץ, כאשר הסתערו באומץ רב, בחרבות שלופות, אל מול קני תותחים.

לקראת המאה ה-16 מלאו העות'מנים את החוסר בשבויים ומומרים באירופה, ביבוא עבדים מן הקווקז. גברים גאורגים, צ'צ'נים וצ'רקסים החלו למלא תפקיד בולט בעילית השלטת של האימפריה. במאות ה-17 וה-18, אנו מוצאים רבים מהם בשורות האימפריה, מושליה ושריה[6]. גם לאחר כיבושה של מצרים בידי העות'מאנים, המשיכו הצ'רקסים לשלוט במצרים עד המאה ה-18. עם עלייתו לשלטון של מוחמד עלי פשה, נרצחו כמעט כל הממלוכים הבכירים והנותרים ברחו לסודאן. כמה אלפי צ'רקסים חיים במצרים, צאצאי אותם ממלוכים. עד עלייתו של גמאל עבד אל נאצר היוו הצ'רקסים אליטה במצרים.

במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הגיע תהליך ההשתלטות של רוסיה הצארית על הקווקז לשיאו. בתקופה זו, הידועה כ”מלחמות הקווקז”, נלחמו העמים ההרריים, השוכנים מצפון לרכס הקווקז, על עצמאותם. כיסי ההתנגדות העיקריים היו במזרח, באזור דגסטן וצ’צ’ניה, שם לחמה קואליציה של העמים המקומיים בראשות האימם שאמיל[7]; ובמערב, שם המשיכו האדיג'ים בהתנגדותם לרוסים.

ראו באתר זה: תולדות הקווקז.

ב-1837 החלו הרוסים בפלישות מהים, למרות אבדות כבדות, הצליחו הכוחות הרוסים לנחות ולבסס את שליטתם לאורך החוף. ב-1840 הצליחו הלוחמים הצ'רקסים לכבוש ולהשמיד את המבצרים שבנו הרוסים. עד 1860 כבר הוכנעו רבים מהשבטים בידי הצבא הרוסי העדיף בנשק ובכוח אדם, וקיבלו רשות להישאר בשטחם. למרות זאת, נמשך הכיבוש הרוסי והעמיק לתוך צ'רקסיה. היה זה השלב האחרון במלחמות הקווקז ועיקרו: השמדה והגליה של העם הצ'רקסי[8]. בעקבות הפרות של הסכמי הכניעה, הוקמה ב-25 ביוני 1861 ממשלה רשמית לכל הצ'רקסים, שעסקה בניסיון לאחד את השבטים  ובמשלוח בקשות עזרה לאומות העולם. בניגוד להבטחות הרבות מצד הבריטים, שום עזרה כזאת לא נשלחה. ב-28 בספטמבר 1861 נפגשה נציגות של הצ'רקסים עם הצאר, בתקווה שיעצור את מסע הכיבוש וההרג. המאמצים סוכלו, והצאר אלכסנדר השני נתן לצ'רקסים אולטימטום של חודש, כדי להחליט אם הם רוצים להישלח לטורקיה, או לשטחים בתוך רוסיה. אחרי האולטימטום הזה, התארגנו רוב השבטים, לגירוש לשטחי האימפריה העות'מנית. ההגירה של ילידי הקווקז לתחומי האימפריה העות'מנית, כתוצאה המלחמה הזאת, זכתה למונח מיוחד; בטורקית "מוג'היר".

בחורף 1863 ניהלו עמי הקווקז, קרבות נגד הכוח הרוסי ההולך וסוגר עליהם. לבסוף, במאי 1864, משהתקרבו הרוסים לעמק קבאדה, נתקל הצבא הרוסי בהתנגדות עזה אחרונה של שבטי ההרים, במה שנודע בתור הקרב האחרון במלחמה. המתנגדים הצליחו להחזיק מעמד ארבעה ימים ולהסב אבדות כבדות לרוסים, אך לבסוף הובסו ונטבחו בידי הצבא הגדול ביותר שהרוסים הרכיבו מול הקווקז מאז ומעולם. שמו של מקום הקרב שונה מאוחר יותר ל"קרסניה פוליאנה", היינו, "העמק האדום", לזכר הדם הצ'רקסי הרב שנשפך במערכה אחרונה.

יש שפע של עדויות, על מעשי טבח חסרי הבחנה לאורך השלב הזה של המלחמה, חלקם מתוך נקמה וחלקם הגדול יותר לשם "יעילות". במקרה אחד כזה, ביוני 1862, הפגיז כוח צבאי שעסק בהקמת דרכים על נהר הבלאיה, את היער שהתחבאו בו צ'רקסים, שהכפרים שלהם נשרפו.

בחורף 1863, כשכבר כמעט לא הייתה התנגדות צ'רקסית של ממש, נהפך מסע ההרג לשיטתי אף יותר: יחידה צבאית הייתה עולה במעלה ערוץ ומחפשת כפרים. הצ'רקסים היו בורחים ומתחבאים ביער. הצבא היה שורף את כל המבנים והמזון שהצליח למצוא, אוסף את כל הבקר ויורד בחזרה לתחתית הערוץ. שם היו החיילים מחכים שבוע או שבועיים ואז עולים שוב, גבוה יותר בערוץ, והורסים ושורפים כל מחסה מאולתר או משאבים אחרים שהצ'רקסים הספיקו להקים, וחוזרים לערוץ. התהליך חזר על עצמו מספר פעמים עד המפקדים הרוסיים השתכנעו שכל תושבי הכפר ברחו או מתו, ואז עבר הצבא ליעד הבא. אלו שנתפסו על ידי הרוסים הובלו בשיירות ארוכות לחוף, שיירות שבהן מתו רבים מקור, מרעב וממחלות. אלו שבדרך נס, שרדו את תלאות הדרך מצאו את עצמם בחורף 1864-1863 במצב קשה אף יותר: תנאי הרעב, המחלה והעוני נותרו בעינם, והפעם היו השורדים מחוץ לכל מחסה שסיפק היער, בחוף מוכה רוחות, באחד החורפים הגרועים שידע הים השחור בתקופה הזאת. רבים מתו גם בשלב הזה, בעיקר מטיפוס ומדיזנטריה.

הצ'רקסים גורשו מן הקווקז החל משנת 1864. גירושם היה חלק מרצח העם שבוצע על ידי האימפריה הרוסית. הגנרל הרוסי סטאל, הוביל את ההתקפות על מערב הקווקז ב-1819. ב-1820 החלו הרוסים ליישב את האזור, בעיקר בנאמניהם הקוזאקים . עם הפלישה הרוסית למערב הקווקז, החלו הטורקים להתערב בלחימה ותמכו בלוחמים הקווקזים. הרוסים החלו להתבצר ולחזק את כוחם באזור ובנו מספר קווי הגנה וקרבות התרחשו במישורי קובאן. עם המשך הפלישה הרוסית, החלו הלוחמים הצ'רקסים לקבל אספקה מהעות'מאניים והאנגלים.

במערב הקווקז הוצעה שיטה חדשה – "הכנעה סופית". משמעותה הייתה גירוש כל האוכלוסייה הלא רצויה מהשטח הרצוי, וזאת במקום הכנעה זמנית של האוכלוסייה שיכולה להתמרד מחדש מאוחר יותר. במילים אחרות: אחרי כיבוש של כל שטח, לא היו מסתפקים בכניעתם של המתיישבים המקומיים, או בהכרזת כפיפותם לצאר, אלא היו מוליכים בשיירה צבאית, את כל השבויים שנכנעו, לכפר הקווקזי הקרוב, ומשם לחוף.

הגירוש בספינות החל בינואר 1864, בתקופה הגרועה ביותר בשנה בים השחור. לכל אורך שלב הגירוש דרך הים, הועמסו הספינות הרבה מעבר לקיבולתן, בין היתר משום שהן קיבלו תשלום פֶּר ראש. תנאי הים לא נלקחו בחשבון, והפליטים שבקרבם כבר היו מגפות מהחוף הביאו את אלה אִתם לספינות. בתנאי הצפיפות והרעב נמחקו צוותים שלמים, וספינות רבות טבעו. הערכות מסוימות גורסות, שחצי או יותר מהנוסעים, שעלו על הספנות, לא הגיעו לחוף השני בחיים. ב-2 ביוני (21 במאי לפי לוח השנה הרוסי הישן) הכריז הגנרל יבדוקימוב (Nikolai Yevdokimov), כי " מלחמת הקווקז בת מאה השנים הסתיימה בניצחון". במהלך השנה וחצי הבאה, עד סוף שנת 1865, עבר הצבא הרוסי שוב על כל השטחים הכבושים, על מנת לוודא שלא נשאר אף צ'רקסי בצ'רקסיה. -2 ביוני (21 במאי לפי לוח השנה הרוסי הישן) הכריז הגנרל איואן דרוזדוב ( Ivan Drozdov), שהיה המפקד של אחד הכוחות הגדולים ביותר במלחמה, סיכם באלו המילים: "בהרים של מחוז קובאן תוכל להיתקל כעת בדוב או בשועל, אך לא בשוכן-הרים צ'רקסי"[9].

בעקבות תבוסתם גלו מארצם למעלה ממיליון וחצי נפש: רובם אדיגים, ובנוסף להם אבחזים, דג’סטנים, צ’צ’נים ובני עמים נוספים. הגירה זו היתה תוצאת מדיניות רוסית מכוונת. האימפריה העות’מאנית, יריבתה של רוסיה, קיבלה את המהגרים בזרועות פתוחות, והשתמשה בחלק מהם, לוחמים מנוסים וקשוחים, לתגבור חזיתה בבלקן ולייצוב אזורי הספר שלה. השם ‘"צ’רקסים"’, שיוחד בתחילה לבני עם האדיגה, הפך כינוי כולל למהגרים מן הקווקז, שהאדיג'ים היו הקבוצה הדומיננטית בקרבם.

לאחר שקיבלה האימפריה העות'מאנית את הפליטים הצ'רקסים, היא שלחה אותם לאזורי ספר ששליטתה בהם הייתה חלשה. הם הסתמכו על הצ'רקסים גם בתור לוחמים מעולים וגם בתור מוסלמים. האימפריה שלחה אותם לאזורים לא מיושבים, בתקווה שיצליחו לפתחם וכך להגביר את תפוקתם הכלכלית. רבים מהצ'רקסים שקלטה טורקיה יושבו בבלקן. בעקבות סכסוך אתני בין האוכלוסייה הנוצרית באזור ובין המוסלמים, שעיקרם הצ'רקסים, הציבו מעצמות אירופה אולטימטום לאימפריה העות'מאנית, שעד אליו חייב היה להיפסק הסכסוך. לאחר שסירב הסולטאן, פלשה רוסיה לרומליה – השטחים בבלקן, שהיו בשליטה עות'מאנית – וביצעה בה טיהור אתני אלים ומהיר. רוסים, בולגרים וקוזקים הרסו כפרים ועינו, אנסו וטבחו במוסלמים, בארמנים וביהודים חסרי ההגנה, שניסו להימלט לשטחים העות'מאניים הבטוחים. הפליטים ששרדו נשלחו להתיישב בחלקים אחרים של טורקיה . היו ביניהם ששירתו בצבא העות'מני ולימים התפרסמו באכזריותם כלפי הארמנים, בטבח של שנת 2015. רבים נשלחו להתיישב במזרח התיכון, כולל בשלושה כפרים בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן ובגולן.

שלושה כפרים נוסדו בתקופה זו בארץ-ישראל:

א. ריחאניה בגליל העליון, מצפון לצפת. יתכן שזה על שם עץ הריחאן, הנו ער אציל. משערים כי הוא נוסד כבר בשנת 1869, לפני ישובים צ'רקסיים אחרים. תושביו בני שבט אבזאח', רובם ככולם.  מכורתם בעמק נהר בלאיה.

ב. כפר כמא בגליל התחתון, בצד הכביש כפר תבור – כנרת. הוא הוקם מאוחר יותר, בשנת 1876  אוכלוסייתו נמנית בעיקרה על שבט שאפסוג, ולפי מסורת שבידם ישבו  אבותיהם באפיפסה, שליד אחד מיובלי הקובאן, וביישובים כפריים סמוכים. בכפר אף בני שבטים צ'רקסים אחרים, בזאדוך, אבזאח', ח'אטוקאי וקאבארטאי .חפירות ארכאולוגיות גילו בסביבות הכפר כנסייה מן המאה ה-6 לספירה, אך המקום לא היה מיושב ברציפות.

ג. ח'רבת צ'רקס בשרון, ליד פרשת הדרכים הסמוכה לפרדס חנה  (בפי הערבים קרויה היא " חרבת סרכס"). הישוב נמצא ליד מפעל "גרנות". במקום נותרה באר מים ושלט המצביע על מקומו של הכפר. בשמורת האלונים, המכונה ע'אבה, נמצא בית הקברות. זמן התהוותו של ישוב זה אינו ידוע בבירור. לורנס אוליפנט מצביע בשנת 1884 על "שניים או שלושה ישובים צ'רקסיים במישור השרון"[10]. מתיאורו ניתן להסיק, כי הופעתם היוותה חידוש בנוף וגילם היה עדיין "רך" . יתכן כי ח'רבת צ'רקס  לא קמה לבדה, ולידה נוסד ישוב צ'רקסי נוסף, שגווע סמוך ללידתו או נבלע בשכנתו, אולם אין נתונים נוספים אודותיו. תושבי ח'רבת צ'רקס נאבקו בקדחת הממאירה שהתפשטה בסביבתם. הם נלחצו אף על-ידי  שכניהם. בכורח התנאים נתפורר היישוב ואוכלוסייתו התפזרה, כנראה בכפרים  הצ'רקסיים משתי גדותיו של הירדן.  חלקם נדד לקיסריה, שם חיו בקרב הבוסנים.

ראו באתר זה: סיור בפרדס חנה וסביבתה.

הצ'רקסים בישראל מהווים מיעוט לאומי בעל צביון מקורי, השואף להבליט תווי  יחודו, ובאותה עת עצמה ניכרת בו מגמה ברורה להשתלב בהתפתחותה הכללית של  המדינה, בלא חייץ, מתוך התערות, שאין עמה התבוללות.

צאצאי המיעוט שלא עזב את הקווקז מונים כיום כ-700,000 נפש, והם מחולקים ברובם בין שלוש רפובליקות אוטונומיות: אדיג'יאה, קראצ’אי-צ’רקס וקברדינו-בלקר. זו האחרונה היא היחידה מבין השלש בה מהווים האדיג'ים ( בני השבט הקברדיני) רוב מובהק. רוב העם הצ’רקסי נמצא כיום מחוץ לקווקז. הריכוז הצ’רקסי הגדול ביותר בעולם נמצא בטורקיה: בין שנים לשלושה מיליון נפש, אף שאין נתונים מדויקים בשל מדיניות הטורקיזציה של השלטון באיסטנבול. הצ’רקסים מנסים לבטא את שאיפותיהם הלאומיות והתרבותיות במסגרת הפדרציה הרוסית, ואין להם, לפחות בינתיים, שאיפות בדלניות. מדיניות זו נובעת מהבנת המצב ,דמוגרפי (רוב רוסי, בעיקר בחלקים המערביים יותר של הקווקז), ומהערכה כי ניתן להגיע להישגים רבים יותר בשיתוף פעולה עם רוסיה, ולא תוך יצירת עימות. גם הלקח ההיסטורי ממלחמות הקווקז משפיע על גישה זו: צ’רקסים רבים חשים כי המאבק “עד הסוף המר” היה בין הגורמים לטרגדיה של היציאה לגלות.

חברה

קוד הכבוד הצ'רקסי נקרא "אדיגה חאבזה" (Adyghe khabze), המכונה גם "אדאט". זוהי התגלמות של התרבות והמסורת הצ'רקסית. זהו קוד, המבוסס על כבוד הדדי, ודורש אחריות, משמעת ושליטה עצמית. ה"אדיגה חאבזה" הם חוקים לא כתובים מהווים את הבסיס של התרבות הצ'רקסית. הקוד מחייב שכל צ'רקסי ילמד אומץ, אמינות ונדיבות. עושר, רדיפה אחרי כסף וראוותנות נחשבים בתרבות הצ'רקסית לחרפה גדולה[11]. המונח המשלים וההופכי לחאבזה הוא ה'חינאפ' (באדיגית: Хьэинап) שפירושו "בושה". המונח חינאפ מיוחס למי שעובר על חוקי החאבזה ובכך מבייש את עצמו בקרב החברה הצ'רקסית. בקונגרס הראשון של העם הצ'רקסי ב-1991, הוחלט לפעול למען החזרתם של אוצרות תרבות ופולקלור לאומיים צ’רקסיים הנמצאים מחוץ לרפובליקות הצ’רקסיות. נציגים רבים עסקו בנאומיהם בצורך לשמר את ה”אדיגה-ח’אבזה” – קוד ההתנהגות והמוסר הצ’רקסי – ולפעול על-פיו

מנהג הכנסת האורחים- כמו בתרבויות האסלאם השונות, בקרב הצ'רקסיים מפותח במיוחד. כחלק מקוד זה, תרבות האירוח מיוחדת בקרב הצ'רקסים. "בית שאין בו אורחים אין בו ברכה". האורח הוא לא רק אורח של המשפחה המארחת, אלא אורח של כל הכפר ושבט – אפילו אויבים נחשבו כאורחים אם נכנסו לבית מגורים. המארח היה צריך להיות מעין עבד לאורח; אם המארח ביקש מהאורח לעשות דבר מה, הדבר נחשב לחרפה גדולה . בעבר בתי הצ'רקסיים היו נבנים בהתאם לצורכי אורחי הבית, ודלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. בימינו מנהג הכנסת האורחים בא לידי ביטוי בניקיון היישובים הצ'רקסיים הבולט והמושך: חובת כל משפחה צ'רקסית לנקות את חלק הרחוב אשר סמוך לביתו, כמו את החצר בביתו.

מושג השידוכים לא היה קיים בקרב הצ'רקסים. לאישה הצ'רקסית הייתה הזכות לבחור עם מי להינשא. זוגות נטו להכיר במרכז הכפר או מקור המים המקומי, לפעמים במפגשים אשר אורגנו על ידי הדודים מצד האם של הזוג המיועד. לאישה צ'רקסית בגיל הנישואים היה חדר בבית המשפחה בו יכלה לארח מחזרים. עם זאת, היו חוקים נוקשים מה מותר במסגרת זו, ובני משפחתה היו נשארים בקרבת מקום ומגנים עליה אם המבקר היה עובר גבולות.

נשים בחברה הצ'רקסית היו נישאות בגיל מאוחר יחסית לתרבויות אחרות בקווקז וברחבי אסיה – בגילאי ה-30 לחייהן. הנישואים היו נערכים על ידי בריחה של הזוג, לאחר הסכמה בין החתן ומשפחת הכלה על נדוניה, שבסיומה הכלה מתקבלת לחיקה של משפחת החתן. פוליגמיה כמעט ולא קיימת בתרבות הצ'רקסית, ואף גירושים הם נדירים. במקרים של גירושים או ירושה, זכויות האישה מן ההכרח מבוססות על חוקי ומנהגי מקום מגוריה, ואין אחידות באזורים גאוגרפיים שונים. בתרבות הצ'רקסית קיים מנהג החטיפה. אם הורי הכלה אינם מסכימים לנישואין, הגבר "חוטף" את אהובתו (על פי רוב, בהסכמתה) על מנת להינשא לה. הוא מחויב לירות באוויר שלוש יריות כדי להודיע לכל הכפר על החטיפה. אחרי זה הוא דוהר איתה על הסוס עד גבולות הכפר כאשר התושבים רודפים אחריו, במקרה שהתושבים תופסים אותם, הם מחויבים להפסיק לנסות.

הצ'רקסים בפדרציה הרוסית

חלקים רבים ממולדתם ההיסטורית של הצ’רקסים מיושבים כיום על-ידי רוסים: רובם קווקזים וחלקם רוסים וסלבים אחרים, שיושבו באזור במהלך המאה האחרונה. הצ’רקסים על-כן אינם מדברים כיום על שינוי מהותי בסטטוס-קוו באזור, כגון על איחוד שלוש הרפובליקות, אך הם מנסים לשפר את מעמדם בתוך המסגרות הקיימות. כך הצליחה לאחרונה אדיגיאה, המערבית שבשלוש הרפובליקות הצ’רקסיות, לקבל מעמד של רפובליקה אוטונומית, לאחר שנים בהן היתה מחוז אוטונומי בלבד. בקונגרס הנוכחי לא הושמעו תביעות נוספות לגבי מעמד שלוש הרפובליקות, מלבד ההצהרה הכללית כי יש לבחון שוב אם אמנם נהנות הרפובליקות מריבונות מספקת. כמו כן התקבלה החלטה לפעול להחזרת השם והמעמד הלאומי לאזור השפסוג, אזור של כפרים צ’רקסים השוכן לחוף הים השחור, השייך כיום למחוז קרסנודר. כך, חזרתם של צאצאי המהגרים למולדתם מעוררת תקוות לאומיות, אך כרוכה מאידך בבעיות רבות. שנות הגלות והסביבה השונה בה חיה כל אחת מהקהילות, יצרו שינויים באורח החיים ובמנטליות, אף כי המשותף רב ללא כל ספק מן הנבדל. יחס שונה לדת הוא דוגמא אחת להבדלים בין הקהילות: בעוד שרבים מן הכפרים הצ’רקסים במזרח-התיכון קיבלו אופי מוסלמי מובהק, הצ’רקסים בקווקז הם מוסלמים באופן הצהרתי בלבד. המצב הכלכלי והמדיני ברוסיה הקשה גם הוא על השבים, ואחת ההחלטות המרכזיות שקיבל הקונגרס, מתייחסת למתן עזרה בקליטה לחוזרים למולדת.

לצ’רקסים החיים מחוץ לקווקז יש כיום זכות ואפשרות לחזור לקווקז. ה"עליה הראשונה" בשיבת-קווקז הצ’רקסית החלה, וכמה אלפי ‘עולים’, בעיקר מסוריה ומטורקיה, חזרו כבר לקווקז. על-פי הסדר שגובש בנושא זה, מקבל כל צ’רקסי מהגולה המעוניין בכך, פספורט רוסי. הוא זכאי לרכוש בית, לעבוד ולקבל אזרחות קבועה (אך גם לשמור על דרכונו הקודם). תהליך השיבה נעשה בסיוע מוסקבה, והחוזרים הופכים לאזרחים רוסים, למרות חששם של הרוסים שמא המשך התהליך יגרום לשינוי במאזן הדמוגרפי באזור.

בקונגרס הצ’רקסי הראשון, בנלצ’ק ב-1991, עמדה לדיון שאלה שהיא מעין מהדורה קווקזית של ‘מיהו יהודי’: הכוונה הראשונית היתה לכונן קונגרס לעם האדיג'י. השם ‘צ’רקסי’, כפי שנאמר, הינו שם ‘חיצוני', שהוכל על-ידי הרוסים והטורקים על תושבי צפון קווקז – לעתים בהכללה ולעתים באופן ייחודי יותר, על העמים האדיג'ים (המפוזרים בשלושת הרפובליקות שהוזכרו לעיל, ומדברים דיאלקטים שונים, ומובנים הדדי, של השפה האדיגית). לאחר דיונים, הוחלט להרחיב את המסגרת ולהכריז על קונגרס צ’רקסי, שיכלול בתוכו את האדיגים והאבחזים כאחד. לשני עמים אלו קירבה תרבותית רבה והיסטוריה משותפת ששיאה בהגירה מן הקווקז. הגלות קירבה ביניהם עוד יותר: בטורקיה ובסוריה חיו אלו יחד, ידועים כ’צ’רקסים’ לשכניהם, והאבחזים למדו את השפה האדיגית, ולעתים אף נטמעו באדיגים.

הצ'רקסים בישראל:

מאז מלחמת הקוממיות שרתו צעירים צ'רקסים בצה"ל בהתנדבות, במסגרת יחידת המיעוטים, אך הם לא הסתפקו בדרך זו לביטוי יחסם לישראל והביעו נכונות לגיוס חובה מלא. הם פנו במכתב בקשה רשמי בעניין זה וגוללו בו עמדתם. ביוני 1958 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, לראש מועצת כפר כמא על החלטתו בזו הלשון: "מר עבד אל עזיז שוגאן הנכבד… לאחר עיון ובדיקה בבקשתך לגייס את צעירי הצ'רקסים גיוס חובה לצה"ל . החלטתי לקבל הצעתך. זאת אני עושה מתוך הוקרה לאומץ הלב, שבני עדתכם הצטיינו בו מאז ומעולם. והנאמנות למדינה שהנכם מגלים כל השנים הללו…".

עם קום המדינה, ניתקו קווי שביתת הנשק, את הצ'רקסים בישראל מאחיהם בריכוזים הקרובים בארצות ערב. הקשרים הפכו עקיפים, דלילים ובלתי רצופים. כתוצאה מכך, נצטמצם "טווח" אפשרויות נישואין בקרב הצ'רקסים ונקטעה רקמת היחסים המשפחתיים, שנוצרה, מאז ההתנחלות באיזור. עם  הגלאסנוסט ופתיחת שערי ברית המועצות לביקורי ישראלים, התחדש הקשר של הצ'רקסים בישראל עם אחיהם בקווקז, דבר הפתח אפשרויות חדשות למציאת בן או בת זוג.

בהדרגה עולה מספרם של תלמידי התיכון מקרב בני הכפרים. הם ממשיכים לימודיהם בערים ואחר כך משרתים בזרועות הביטחון. הם שואבים במסגרות אלו ערכים מערביים, ודמותם מתעצבת עימם. הם חוזרים לכפריהם אחרים ויוצקים אף בהם דפוסים חדשים. תהליכים אלו, תוך כדי לימוד באוניברסיטה, מקרבת את הצ'רקסים אל ההוויה הישראלית המתגבשת. רמת ההשכלה הופכת קנה-מידה בסיסי בסולם הערכים, יותר ויותר נקבע על-פיה המעמד החברתי. תהליך זה מקטין את משקלו היחסי של הרכוש הקרקעי בדירוג גורמי ההשפעה הפוליטית.

הזיקה בין שני הכפרים מתהדקת, תוך צמצום המרחק המפריד, ובתהליך זה מיטשטשים ההבדלים שביניהם. לאחר קום המדינה גברה אף התלות ההדדית ובאמצעותה       הסתעפו יחסי הגומלין. השרות הצבאי מקנה לדור הצעיר מכנה משותף. כתוצאה מדרישה לידיים עובדות במשק הישראלי, וצמצום מקורות המחיה בכפרים הצ'רקסיים עצמם, "שמשבצתם" הקרקעית היתה  צרה מראשיתם, פנו צ'רקסים רבים לעבודת חוץ. עם מציאת תעסוקה חיצונית החלו משפחות צ'רקסיות בודדות לצאת מכפריהן. זוהי תנועת עיור, שממדיה מצומצמים, אולם בעקבותיה התהוותה "מפת הפיזור" הנוכחית של הצ'רקסים בישראל, והיא כוללת את אילת, תל-אביב, בית-דגן, חיפה ונצרת. כשלושים משפחות השתקעו בערים אלו ובהן הן משתלבות, מבלי לאבד זיקתן ההדוקה לכפר האם.

השפה העברית חדרה ליישובים הצ'רקסיים. היא נלמדת כבר בבית-הספר היסודי      ומתפשטת-משתרשת בערוצים שונים ומגוונים. השירות בצה"ל מעמיק אותה והיא הופכת כלי הכרחי, חיוני, בלעדיו אי-אפשר. היא פתח להכרת המתרחש בישראל בדרך בלתי       אמצעית. צעירים צ'רקסיים מדברים ביניהם עברית, בצידה של שפת אימם כלשון  חולין. השפה הערבית אמנם ידועה ושגורה היטב. אך מאז קום המדינה פוחת השימוש בה.

במקביל לתהליך ההתערות בארץ, החלה התעוררות לאומית לתת אותותיה. גואה הכרה עצמית בין צעירים צ'רקסים. הם מבקשים את עמם כמסגרת השתייכות ומחפשים שורשיו ההיסטוריים. כך הם שוקעים בלימוד אותיות השפה הצ'רקסית, שירים לאומיים ואגדות עממיות. זו תנועה מיוחדת, המתלבטת למצוא דרכה והיא עדיין בגישושיה הראשונים, היקפה צר והדיה מעטים. מגמות אלו כולן שלובות זו בזו, אך אינן תואמות דווקא אחת את רעותה. הן בעיקרן פרי התנאים שהתהוו בישראל, ואשר פתחו בפני הצ'רקסים בתוכה מרחב התפתחות חופשי. בדרך זו מצטלבות השפעות המערב עם תחושת מלוא ערכה של מסורת אבות. יש בכך גם התנגשות בין שאיפת הידמות לסביבה, ובין נסיון תחייה לאומית.

לגבי הכפרים בארץ: אין ספק כי כפר כמא הסתגל מהר יותר לחליפות העיתים ופיתוחו מהיר יותר. הכפר ריחאניה לעומתו מתקשה לפרוץ את מעגלו הסגור, אם כי אף בו נבעו בקיעים. מערכת מוסדותיו מפותחת פחות, כלכלתו פחות מגוונת, הוא קטן יותר בהיקפו, תנאיו הטופוגרפיים שונים ואף ריקעו בארץ-ישראל אחר. בכפר כמא בולטת יותר. חדירתן של השפעות חוץ, עולה חשיבותו של הפרט בתוך המשפחה והחמולה. חדים יותר[12].

הערות

[1] על תולדות הצ'רקסים ,ראה אורי שטנדל ערך "צ'רקסים", האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ח, עמ' 1003-1004.

[2] Reza, Enayotallah; Hirtenstein, Stephen; Gholami, Rahim. "Cherkess (Circassian)". In Madelung, Wilferd; Daftary, Farhad (eds.). Encyclopaedia Islamica Online.

[3] חן ברם, "שיבת קווקז" של הצ'רקסים, סביבות, 33, דצמבר 1994

[4] "המרכז למורשת הצ'רקסית בכפר כמא". circassianmuseum.co.il. Archived from the original on 7 January 2013.

[5] המושג "ממלוכים" מגדיר עבדים שאינם שחורים. הממלוכים היו גדודי עבדים, בעיקר ממוצא טורקי או צ'רקסי, שהשתלטו בשנת 1250 על מצרים ושלטו בה ובסביבתה עד 1517.

[6] ברנרד לואיס, המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה, מעליית הנצרות עד ימינו, עם עובד, תל אביב, 1998 (להלן: המזרח התיכון) עמ' 110/

[7] ראו באתר זה: צ'צ'ניה

[8] Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013

[9] Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013

[10] Haifa or Life in Modern Palestine London, 1886, p. 184.

[11] ויקיפדיה

[12] אורי שטנדל, הצ'רקסים בישראל