הצילום עבורי

‏יום חמישי 06 אוגוסט 2015

כתב וצילם:  גילי חסקין

הוקרא בפתיחת תערוכת צילומים "חובקי עולם", בהנהלתו של פרג' פרי, שנחשב לדעת רבים, ל"אבי הצלמים" בארץ..

צילום עבורי הוא פסגתו המושלגת של ההר, הענן העוטר אותו ככובע רחב שוליים. הוא צבעו הכחול של הקרחון, השוליים הוורדרדים שתפרו קרני השמש לעבים, האדום הבוער של השקיעה, חיוכו חסר השיניים של הזקן, אגל טל על פרח, זיעה ניגרת ממצחו של הפועל, צבעיה הבוהקים של הציפור וקלות רגליו של הרקדן. הצילום מאפשר לי שוב להעלות באוב את הזיכרונות מהפיורדים של נורבגיה, ממנזרי טיבט, מכנסיות לליבלה שבאתיופיה, מפריחת הדובדבן ביפן, מעדרי הגנו השרויים בנדידה ובטקסי הוודו המסחררים אשר בבנין.

זוהי עבורי דרך נהדרת לחלוק עם העולם את החוויות שעברתי. את היופי, את הכיעור, את השמחה, את הצער. כפי שאמר לפני רולאן בארת, זוהי האמנות היחידה המאפשרת לצופה בה לחוות חוויה או התרחשות, על אף שלא נכח בה.

צילום עבורי הוא היכולת להעביר, ללא מילים, את שאגתו של האריה, בכיו של התינוק, שירת השמחה של החוגגים, הלמות התופים, מקצב הריקוד, חשדנותו של הכהן במקדש ותחושת הקנאה הצורבת בעיניהם של היושבים לצדי ברכבת. הצילום מאפשר לי ללקט מצבים, מחוות, מבטים וגוונים ולשאת אותם עמי לנצח. הוא מביא לידי ביטוי את האינסטינקטים של מי שאבותיו היו ציידים ביערות. כך אני יכול לארוב בשקט לצבי, להתמודד עם זריזותו, לכוון את המצלמה לגופו הבוהק בשמש, לירות, לפגוע וליהנות מכך שהוא ממשיך לכשכש בזנבו.

צילום היא יכולת לא רק להעביר את המציאות, אלא במידת מה לעצב אותה, להקפיא את מרוצו של הברדלס, למרוח את תנועת השמאן, להבליט דווקא ילד אחד מתוך החבורה, או לתת ייצוג שווה לכמה שיותר פרטים. המצלמה היא מסגרת, לתוכה אני בוחר מה להכניס ומה להשאיר בחוץ. מתלבט בין התפל לבין העיקר. משתדל לבור את המוץ מן התבן.

הצילום מנציח רגע חד פעמי. רגע שלא ישוב. אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים, שהרי הנהר כבר אינו אותו נהר, המים שהיו בו זרמו לבלי שוב. כך גם הצילום. עונת השנה השתנתה, השעה ביום, מזג האוויר, הנוכחים ואפילו מצב רוחו של הצלם. ניתן לשוב לאותו מקום, להביא צילום יפה יותר, אך לעולם לא את אותו צילום.

הצילום הוא דרך ביטוי, המאפשר לי אמירה אישית. להעביר את המציאות מנקודת מבטי שלי. להביע רגשות ללא אומר.

הצילום עלול לשעבד את הצלם לראות כל דבר חלק מ"פריים", להתבונן בכול אדם רק דרך העדשה, להגות בכול מראה רק כשהוא ממוסגר בתמונה על הקיר. להתעלם מהריחות, מהצלילים ומהטמפרטורה המשתנה. להפוך למשרתה של ההנצחה ולשכוח את החוויה. מאידך, הוא יכול דווקא להעצים את התחושה, בזכות המבט הסקרן, החוקר, המעמיק. הוא מחייב את האוחז במצלמה לחדד את מבטו, לשים לב, תשומת לב יתרה, דווקא לצבע העיניים, למספר העגילים על תנוך האוזן, לציור שעל כף היד, לנר הבודד ששט על הנהר ובעיקר למקום ממנו בא האור. להפוך אותו כמעט לצייר, שאינו רושם במכחול, אבל רושם באור.