הצוענים

כתב: גילי חסקין; ‏12-10-2024

תודה ליובל נעמן ולגדעון ביגר על הערותיהם

מבוא

העיסוק בצוענים רלוונטי מאד בטיול לרומניה, לספרד , להודו ובעצם למדינות רבות אחרות.

המטייל באירופה נתקל פעמים רבות בצוענים. בעיקר בטיולים לרומניה ולספרד. הם נראים שונה מתושבי המקום. על פי רוב הם מעוררים התנגדות. לעתים דוחים בהופעתם. פעמים רבות הם עוסקים במשלח יד דוחה, כמו למשל גרירת דוב אומלל, אך יחד עם זאת הם מעוררים סקרנות רבה.

מבחינה פיסיולוגית, שכיח בין הצוענים הטיפוס המזכיר מעט את "הטיפוס הים תיכוני": דק גזרה, צבע עור ושיער כהה, עיניים שחורות ובעל גון עור כהה יותר. אם כי, בקרב הצוענים קיימת שונות רבה בהופעה הבסיסית, עקב עירוב גנטי. קיימת שונות גם במאפיינים הלשוניים וחברתיים וכלכליים, דבר המונע הגדרה כוללת וברורה. על הגדרה כזו מקשים גם היעדר כתב ושייכות גיאוגרפית. שפתם, שנחלקה לניבים רבים, זוכה רק עתה להיות שפה כתובה, אף שבשנים הראשונות למשטר הקומוניסטי יצאה לאור עיתונות צוענית בברית-המועצות.

במקומות מסוימים (בטורקיה, ביוון, בסרביה, ואפילו בדרום ספרד) הם נראים כחיים בעוני מחריד, והוא מתבטא, בין השאר, בלבוש הקרעים של ילדיהם. אלה נשלחים אל ריכוזיי היישובים, ובעונת התיירות אל מרכזי הקניות, כדי לפשוט יד. ברחובות ספרד נראים לעתים קרובות מראות של אישה צעירה, לבושה בלואים ומלוכלכת, שעל חזה תלוי תינוק אפוף זבובים ולידה מתרוצצים עוד שני זאטוטים זבי חוטם וטרוטי עיניים, וכולם יחד מפעילים במרץ רב מניפולציות על רחמי התייר. בארצות הבלקן ובטורקיה הם לעתים נאסרים כאשר הם נתפשים פושטים את ידם. יש מקומות בהם נראה גבר צועני, מפעיל ילד, ההולך על חבל דק, תמורת כמה מעות.

צוענים רבים מתפרנסים מן "השוק המקביל". להבדיל משוק מסודר, בו אנשים משלמים מס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ, הצוענים מתפרנסים מרוכלות. הם בדרך כלל גרים במחנות ארעיים של אוהלים, או קרונות וכלי רכב ממונעים. אפילו אצל הצוענים יושבי הקבע שכיחה נדידה עונתית. רבות ייחסו לצוענים יכולות על חושיות (כגון הסטריאוטיפ המפורסם של הצוענייה מגדת העתידות), ויש המייחסים להם את המצאת קלפי הטארוט.[1]

כינויים

עד שלהי המאה ה-18', רווחה הדעה שמקורם של הצוענים במצרים. זו הסיבה לשם האנגלי "Gipsy", שמקורו ב-Egyptians.[2] מקור השם "צוענים" בשפה העברית (כמו הציגיינר הגרמני) מקורו דומה למקור האנגלי, ושניהם מקורם בטעות. פעם סברו שמקורם במצרים (צועָן – טאניס – היא עיר חשובה במצרים התחתונה). יתכן גם ששמם נגזר מהפועל המקראי "צען", שהוראתו "לנדוד" (בַּל-יִצְעָן בַּל-יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח, וְכָל-חֲבָלָיו, בַּל-יִנָּתֵקוּ)".^[3] הראשון שתרגם את השם Zigeeuner מגרמנית ל"צוענים", היה מנדלי מוכר ספרים,[4] בחיבורו "תולדות הטבע", שפורסם ב-1886.

פעילים רבים מקרב הצוענים באירופה, מכנים את עצמם "רוֹמָה" (Roma) מהמילה "אדם" בשפתם "רומאנס" (Romanes), אם כי רבים מכנים את עצמם בפשטות "צוענים" "Gypsies".

הצוענים שהגיעו למזרח התיכון מכונים "דום" או "דומארי". אוכלוסיית הדום התיישבה בלבנון, בסוריה, בארץ ישראל, בירדן, בעיראק ובאזרבייג'ן.

ביוון הם נקראים "אתינגני" (Athingsnoi), על שם כת מינות, שהואשמה בעיסוק בכשפים וחוסלה במאה התשיעית. מכאן נגזרו גם השמות שניתנו לצוענים בארצות הבלקן ובמזרח אירופה: "אציגן", "ציגנה", "צינגאן", "ציגאינֶער" (ביידיש), "צינקלי". בהולנדית הם נקראים "היטֶנֶס", בספרדית "חיטאנוס" ובצרפתית "ז'יטאן". הגרמנים כינו אותם "טרטרים" – כינוי שהעניקו כמעט לכל מי שמוצאו מאסיה. בצרפת הם מכונים לעתים גם "בוהֶמְיֶנֶס", משום שהגיעו אליה מבוהמיה שבמרכז אירופה. כינוי זה משמש כיום בלשונות רבות לתאר אנשים העוסקים באמנות ואת הווי החיים של אומנים ומקורביהם. בחלק נכבד מן המקורות המערביים הם מכונים "טטרים" או "סרצנים", כינויים המציינים לא רק "אחרות", פיזית ושוני בלבוש ובאורח החיים, אלא גם מבטא ספק באשר לנוצריותם של הצוענים, ואף חשד שהם סוכניהם של הטורקים.[5]

הערבים בצפון אפריקה קוראים להם "חראמי", היינו, גנבים, ובערבית של המזרח התיכון שמם "נוואר", היינו, שחור, וביחיד "נורי". כדי להגביר את הרושם השלילי, נקראו הצוענים גם "זוט" שפירושו "בזוי". באיראן, באפגניסטן ובפקיסטן לא מכנים אותם בשם, משום שהפיצול בארצות אלו הוא כה רב, עד כי קשה לבודד אוכלוסייה, ולהראות על קשר בינה לבין הצוענים של אירופה.

 מספרם

זהו המיעוט הגדול ביבשת אירופה. מספרם לא ברור. מעולם לא נערך מפקד של צוענים. ההערכות בדבר אוכלוסיית הצוענים בעולם בעשור השני של המאה ה-21' נעו בין 10 ל-25 מיליון בני אדם,^[6] כ-10 מיליון מתוכם באירופה.^[7] לפי אומדנים שונים הם מונים בין 6 ל-14 מיליון נפש, כשכל האומדנים שמעל ל-6 מיליון נפש, הם של הצוענים עצמם. קושי נוסף בקביעת מספרם המדויק של הצוענים הוא שהדיווחים הרשמיים הם כוזבים ונמוכים ממספרם האמיתי. המדינות שבהן הם מתגוררים ביקשו להסתיר עד כמה שאפשר את בעיית המיעוט הצועני, ואילו הצוענים עצמם העדיפו להתרחק מכל מגע עם השלטונות. כמו כן קבוצות פעילים נלהבות, מגזימות במספר הצוענים הקיים. הסיבה לאי הבהירות הסטטיסטית הזאת נעוצה במאפייני החברה הצוענית:

1. אין להם כתב.
2. הצוענים מאמצים את שפת סביבתם. שפתם היא מזיגה של ניבים רומאנים (ראה להלן), עם שפת הארץ הספציפית שבקרבה הם חיים.
3. אין להם זיקה טריטוריאלית או מדינית.
4. הם מאמצים את דת הסביבה. בארצות קתוליות הם קתולים, באורתודוכסיות הם נוצרים-אורתודוכסים, ובמוסלמיות הם מוסלמים.
5. אין להם מיסוד חברתי משותף.
6. בולטת שונות במאפיינים הכלכליים-חברתיים בין קבוצות שונות.
7. הם פזורים על פני ארבע יבשות.

צוענים בארץ ישראל

ידיעות על צוענים בארץ ישראל מופיעות החל מהמאה ה-19'. הם נדדו ברחבי הארץ והתפרנסו מחרושת ברזל ונחושת, (מכאן אולי הכינוי "נורי" – אש – בשל עיסוקם זה), מסחר בסוסים וחמורים ומלאכות מסורתיות האופייניות לצוענים.

עד 1967 ישבו בפינה הצפונית-מזרחית של ירושלים ובעקבות מלחמת ששת הימים, עברו מרביתם לממלכת ירדן, בעבר הירדן המזרחי. בני הקהילה חיים בתת-תנאים: רובם מובטלים וחיים על קצבאות הביטוח הלאומי בלבד, אינם משכילים וחלקם אף אינם יודעים קרוא וכתוב.[8]

זוהי קהילה קטנה ולא מוכרת, בניה מזוהים בטעות כערבים, מספרם מתמעט, שפתם נעלמת ותרבותם נכחדת.[9]

עם זאת עדיין חיה קהילה קטנה של צוענים מוסלמים דוברי ערבית בשטחי הרשות הפלסטינית (השומרון ועזה) ובעלי אזרחות ירדנית; מעמדם בישראל מוגדר כתושבי קבע. יש טענה, שהם הגיעו ארצה כשבויים בצבאו של צלאח א-דין. הקהילה בישראל מונה כ-200 משפחות, רובם חיים בשכונת באב אל חוטה שבמזרח ירושלים, ליד שער הפרחים.

יעקב יניב, מסביר כי עדת הצוענים מבודדת מבחינה חברתית. גרמו לכך שפתם השונה והבלתי מובנת, ומוצאם הנחות בעיני הסובבים אותם. הצוענים אינם נישאים לבני זוג מחוץ לעדה. בטקסים חגיגיים ובשמחות משפחתיות נוהגים הזקנים לשיר שירים צועניים מסורתיים בשפת הנורי, אולם שירה זו דועכת בהדרגה, מכיוון שהצעירים זנחו אותה וקטעו את העברת המורשת התרבותית מדור אחד למשנהו. בקרב בני העדה היה קיים בעבר מנהג של מילת נשים. קשה לקבוע אם המנהג עדיין קיים כיום, שכן בני העדה נמנעים מלשוחח על כך. אין לעדה מוסד פנימי-שיפוטי, אך יש להם מוח'תאר שמונה בעבר על ידי השלטון הירדני ויש לו כיום מחליף, ללא מעמד רשמי..

הצוענים בארץ נחלקו לשתי קבוצות בסיסיות: האחת התפרנסה מחרשות ברזל ונקראה בשם "חדאדין" (בערבית- חרשי ברזל), והשנייה התפרנסה מהופעות בידור וכונתה בשם "רקאצין" (בערבית- רקדנים). חרשי הברזל נודדים עדיין מכפר לכפר בחיפושיהם אחר לקוחות. רבים מהם חסרי מקום מגורים קבוע, ומשמשים דוגמא אחרונה אולי, לאורח החיים הצועני "הקלאסי".[10] שיעור הילודה אצל הצוענים בישראל הוא גבוה והם נישאים בגיל צעיר ובתוך הקהילה בלבד, לפעמים אף בתוך המשפחה, כדי לשמור על המעמדות והמבנה המסורתי ולכן חלק מהילדים הצוענים סובלים ממחלות תורשתיות, מומים ונכויות.[11]

ארגון חברתי

הצוענים מאורגנים בקבוצות משפחתיות, כמין חמולות, שבראשיהן עומדים "וויוודה" (Voivode), שהוראתו "מנהיג" ומועצת זקנים, ולצידם, בדרך כלל, יועצת קשישה. המנהיגים מכריעים בענייני ארגון, כספים, נדידה וקשר עם השלטונות. בחברה הצוענית מתקיימת הירארכיה "תנ"כית": זקן חשוב מצעיר, גבר חשוב מאישה. למרות שמקובלים מאוד נישואין בגיל צעיר, האישה נחשבת ככזו רק לאחר לידת בן, ובין הנשים יש הירארכיה לפי מספר הבנים. מאחר ובקרב הצוענים מקובלים נישואין בגיל צעיר יותר מזה המקובל/המותר בארצות מושבם שנולדו להן, נרשמים ילדיהן של הנשים הצעירות (בנות 12-13), כבניהן של אימהותיהן. מעת לעת מתפרסמות ידיעות על ילדות שנישאו לגברים מבוגרים, אך פעמים רבות המדינות הרלוונטיות מתייחסות לתופעה בסלחנות. כך, למשל, המכון המשפטי הספרדי בסיודד ריאל (Ciudad Real) קובע כי "יחסי מין עם קטינים הם חלק מתרבות הצוענים".^[12]

רק הצוענים עצמם יודעים מהם הקשרים האמיתיים ביניהם, דבר היוצר בעיות ברישומם.

 נדודי הצוענים לאירופה וממנה

תולדות הצוענים אינן בהירות לגמרי. מקובל לחשוב שמקור הצוענים הוא בהודו, אם כי ישנם אנתרופולוגים המציעים תיאוריות נוספות (לפחות לגבי חלקם). יש לשער שהביטוי "רומה" או "דומה" (डोम, dome) – מגיע ממשמעות השם, שהיא קאסטה נמוכה ביותר, "דאליט" או "אנטאצ'בל", "האסורים במגע" בהודו, של מוזיקאים ורקדנים נודדים.

ראו באתר זה: החברה ההודית

תיאוריה אחרת טוענת שבעבר השתייכו הצוענים לג'אטי (גילדה אנדוגמית), בקאסטה של הלוחמים בצפון הודו, מעמק האינדוס העליון, על גבול מדבר סינד. יתכן שבאזור מדינות ראג'סטן ופנג'אב של ימינו.[13]

השושלת הע'זנווית[14] פלשה להודו מאפגניסטן במאה ה-11 לספירה ומשערים שמסיבה זו עזבו הצוענים את מולדתם ויצאו לנדודים. לפי אחת התיאוריות הם עזבו את האזור, כדי ללחום במוסלמים. או כדי למצוא עבודה בפרס, במקצועות הם היו מיומנים. מכל מקום, לא ברור מה גרם להגירה גדולה כל כך של עם שלם מהודו, למרחק כה גדול. היו מקרים של רעב כבד בהודו, של מלחמות, של אסונות טבע ושל מגיפות קשות, ואף לא אחת מכל אלה לא שיגרה משלחת בדמות עם שלם לאירופה. גם מועד הגירתם לא ברור לגמרי. מאידך גיסא, כאשר פוגשים את הצוענים המקוריים ברג'אסטן הודו, ומבינים שהם נוודים ביסודם, אך לא נוודים פסטוראליים, כלומר שאינם מחוברים לאדמה או לחקלאות (פרט להיותם מדבירי חולדות ונחשים לעת מצוא), ופרנסתם, כמו שירה, נגינה, ריקוד, מלאכת יד שאינה דורשת ציוד רב וכדומה, ברור מדוע ואיך יכול שבט שלם לעבור במהירות ממקום למקום בעת צרה, ומדוע הוזמנו על ידי שליטי פרס להגיע לממלכתם, כדי להביא את אוֹמנותם ואוּמנותם.

לשונם של הצוענים מבוססת ברובה על ניב של צפון-מערב הודו, עם יסודות מהודו המרכזית, ותוספות המייצגות את מהלך נדודיהם – מלשונות איראניות, ארמנית, יוונית ימי-בינימית, מלשונות הבלקן ולשונות הארצות בהן הם חיים. הצוענים רואים בלשונם חלק מייחודם ואינם נוטשים אותה, אלא במסגרת של טמיעה כללית.[15]

אין כמעט עדויות כתובות עליהם. מרבית המקורות מייחסים את תאריך הגירתם לשנת 1000 בערך,[16] אך יש המקדימים אותה לשנת 500. שני היסטוריונים פרסיים מתייחסים אליהם בכתביהם (אם כי, אין אלה מקורות ראשוניים): המשורר הפרסי פירדוסי^[17] טוען כי הצוענים הגיעו לפרס כבר ב-420 בערך. על פי פירדוסי הם היו נגנים בחצר מלכי פרס. מאוחר יותר הם נעו מערבה אל האימפריה הביזנטית, והפכו לחשובים שבסוחרי הסוסים בקונסטנטינופול.

המשורר הפרסי חמזה,[18] טוען שהצוענים הגיעו לאיראן במאה השביעית, אך רוב החוקרים נוטים להסכים כי עזבו את הודו בשנת 1000 לספירה בערך. בכתב יד של נזיר גאורגי בהר אתוס, מוזכר שבשנת 1054 הגיעו לקונסטנטינופול הרבה "אסינגאנוי" (άσίγγανοι, athinganoi),^[19] שהיו ידועים כקוראי עתידות ומכשפים.

ב-1260 כבר היו כנראה צוענים בהונגריה ומשם נכנסו לסרביה ולמדינות אחרות בבלקן במאה ה-14' הגיעו לכרתים בדרום, לוולאכיה (דרום רומניה) בצפון, ולקורפו במערב.^[20] ב-1417 כבר נמצאו צוענים כמעט בכל ארצות אירופה. בתעודות הכתובות מן השנים 1416-1418, הם מתוארים כ"אנשים המכנים עצמם בוהמיינים או מצרים". בכרוניקה משנת 1419, המתארת את הגעת הצוענים לעיר מאקון (Macon) שבצרפת, מסופר על "מופלאים שבאו מארץ מצרים" – קבוצה של כ-50 איש, גברים הלבושים בבגדים צעקניים, נשים שעונדות תכשיטי זהב ובעקבותיהם המון ילדים. בתעודות רבות הם מכונים "דוכסים או רוזנים של מצרים הקטנה".[21]  במאה ה-15 הם התפשטו לפולין ולרוסיה ובמאה ה-16' הגיעו לשוודיה ולאנגליה. באותה עת התיישבו רבים מהם בספרד.

מה קרה בתקופת הביניים, בין המאה ה-11' ל-13'?

חלק מהזמן, כך אנו יודעים היום, הם היו עבדים ברומניה, שהייתה אז עדיין בשולי הקיסרות הביזנטית ויעד לפלישות סלאביות. יש טענה הגורסת כי גדודי צלבנים שנעו בין ביזנטיון לבין הבלקן במאות 12'-13', הביאו עמם צוענים למערב אירופה, אם כי אין לטענה זו סימוכין. מכל מקום, הצוענים שהו תקופה בפרס ובמאה 11'-12' התפצלה דרך הנדידה: זרם הגירה אחד פנה לאסיה הקטנה, ודרך קונסטנטינופול והמשיך לאירופה.

זרם הגירה שני פנה ישירות מאירן לסוריה, מצריים וצפון אפריקה. שני הגלים הללו נעצרו במאה ה-16' בספרד, עובדה שתהיה משמעותית בעתיד, עם זיהוי המוסיקה האנדלוסית, כמאפיין ברור של הצוענים. במשך הזמן התחילו הצוענים לחצות את הגבול הארוך שהפריד בין המזרח למערב והגיע עד פאתי הונגריה, ועברו להתגורר בעולם הנוצרי. רבים מהם עברו ב-1415 לחבל אלזס, שבין גרמניה לצרפת, והתנצרו. בראשית המאה ה-16' הגיעו לאנגליה, לשבדיה ולרוסיה. פורטוגל הגלתה את הצוענים לברזיל ולמושבותיה באפריקה. ב-1715 נמצאו צוענים שהוגלו לצפון אמריקה ואחר כך,גם לדרומה. אם כי רק בסוף המאה ה-19' החלה ההגירה הגדולה השלישית של הצוענים, ממזרח אירופה לארצות הברית. בתקופה זו הגיעו צוענים גם לאוסטרליה.

הצוענים כינו את ארץ מוצאם "מצרים קטנה", ועל כן כינו אותם "מצרים". כוונתם לא הייתה למצרים, אלא ליוון, שהייתה אז תחת שלטון עות'מאני. הדוכסים מ"מצרים הקטנה" הביאו עימם מכתבי המלצה ממלכי בוהמיה, שהיו בעלי בריתם, ולכן כינו אותם גם "בוהמיינים"[22] ב-1715 נמצאו צוענים שהוגלו לצפון אמריקה ואחר כך גם בדרומה. במאה העשרים התמקמו גם באוסטרליה. האזורים היחידים בהם אין צוענים הם אפריקה שמדרום לסהרה, דרום מזרח אסיה ואסיה המזרחית.[23]

במשך תקופה ארוכה הציגו הצוענים את עצמם כעולי רגל המכפרים על חטא. העלייה לרגל נחשבה לביטוי של חסידות נוצרית ובשל כך זכו תחילה לעזרה ולקבלת צדקה. הסיפור הזה אכן התקבל, אולי סייעה לכך העובדה שבאותה עת הגיעו למערב עולי רגל מביזנטיון, בעקבות כיבושי הטורקים. כבר בראשית הופעתם באירופה, בעיקר מהמאה ה-16' ואילך נצטוו הצוענים לחנות מחוץ לערים. רק במקרים נדירים, כמו בבולוניה ב-1422, אפשרו להם להיכנס לתוך העיר.

מלימוד שפת הצוענים והשוואת מלים בשפתם להינדי, פרסי, תורכי ויווני, ניתן לשחזר את נתיבו של מסעם. גם דרך חקר הסיגוריס (Siguiriyas), אחד מיסודות השירה והנגינה של הפלמנקו הספרדי, לומדים על הקשר בין הודו לאירופה, דרך הצוענים.[24]

המחקר המודרני על מוצא הצוענים החל כבר בשנות הששים של המאה ה-18'. סטיבן ואלי, סטודנט מאוניברסיטת ליידן, פרסם בעיתון וינאי רשימה, בה ציין כי במחקר הלשון המָלָבָרית (שפה מדרום הודו), הבחין בדמיון למלים ששמע אצל הצוענים. חלק גדול מן המידע על הצוענים מגיע מרסיסי מידע בלשניים ומיצירות מוזיקליות, תחום בו הפליא לעשות המלחין הספרדי, מנואל דה פאייה (Manuel de Falla), שביוני 1922 ארגן בארמון אלהמברה, קונצרט המוני של "זמר עמוק" (cante jondo) שבבסיסו מוזיקה צוענית בתוכנית השתתפו מוזיקאים קלאסיים, אנשי תרבות וספרות רבים, ביניהם המשורר הצעיר פדריקו גרסיה לורקה. התוצאה הייתה סדרת בלתי נשכחת של מופעי פלמנקו.

כנראה שהתמונה היא יותר מורכבת מהדגם שמוצג כאן. בניגוד לבלשנים ולמוסיקאים, שניסו להוכיח שמדובר בקבוצה הומוגנית שמוצאה מהודו, מציגים הסוציולוגים מציאות מורכבת ודינאמית יותר. לדעתם, הצוענים הם קבוצות נוודים שונות, שהגיעו לאירופה במהלך ימי ביניים והתערבבו עם קבוצות שוליים מקומיות. הם עבדו בתור שכירי חרב, זמרים נודדים, חרשי מתכת ומשרתים.

הקבוצה האנושית הזו יוצאת דופן ובעצם הופעתה. ספי בן יוסף מבהיר במאמרו "שעת הצוענים", שפורסם במגזין "מסע אחר", כי "סביר להניח, שאילו נשארו בהודו ארץ מוצאם, לא היו הצוענים שונים ממאות הקבוצות האנושיות החיות בתת-היבשת הזו. אך מכיוון שאיננו עוסקים במושג הודי, אלא אירופאי, אנו נדרשים למוזרותו. מכל עמי אירופה שמקורם ביבשת אסיה (ואכן, בצורה זו או אחרת, מקורם של מרבית עמי אירופה הוא באסיה, אם בעבר הרחוק ואם ברחוק יותר), העם היחיד שלא הפך מעולם לאירופי הוא הצוענים".[25]

החברה הצוענית

הצוענים הם עם של נוודים המפוזר על פני מרבית היבשות. העובר תהליך איטי של התיישבות ומיסוד. הצוענים שונים מקבוצות אחרות, בכך שתחומי נדודיהם הם באזורים בעלי אוכלוסיית קבע צפופה, ובעובדה שתפוצתם הגיאוגרפית היא כמעט כלל עולמית. הצוענים שונים מנוודים אחרים בכך, שהם נצמדים לאזורים צפופי אוכלוסייה ובפריסתם הרחבה. הם יושבים בדרך כלל במחנות ארעיים, ונדידתם עונתית. כמי שנחשבים לנחותים מיושבי הסביבה, הם עוסקים בעבודות עונתיות ובמקצועות שוליים: קדרות, נפחות, סחר בסוסים, רוכלות, בידור (בעיקר מוסיקה) והגדת עתידות. יושבי הקבע שבהם עוסקים בכל המקצועות. באופן מסורתי עובר המקצוע מאב לבן, ובין בעלי המקצועות השונים קיימת הירארכיה. החשובים ביותר הם הנגנים, וביניהם – נגן הכינור המוביל את הלהקה.

הצוענים חיים במערכת שבטית, שהתבססה ברובה על משלח ידם המסורתי ועל פיזור גיאוגרפי, שהפכה אותם לעם מבוזר ומפוצל, שקהילותיו כמעט ואינן מפגינות סולידאריות, אלא לעיתים רחוקות, נוכח איום מצד הזרים, הנקראים בפיהם 'גאדזֶ'ה' (gadje). נאמנותם של הצוענים נתונה קודם כל ל"ויקָה" (Vica), קבוצה שחבריה מתייחסים למשפחות ובתי אב קרובים, דוברות שפה אחת. בראש הויקה עומד "ווֹיווֹדה" (Voivode). הוא בדרך כלל אדם זקן, שסימן ההיכר שלו הוא עגיל באוזנו (אדם אחר ששם עגיל באזנו, נחשב בעיניהם למאחז עיניים). לידו ניצבת מועצת זקנים המכריעים בענייני כספים וקשר עם השלטונות. "זקנים" אלה הם ראשי המשפחות המרכיבות את הויקה. לרוב קיימות בתוך הויקה מסגרות מצומצמות יותר ולעתים נוצרות בצדה "קומפאניות" (Compañia) – מסגרות ארגוניות המורכבות מקבוצות בעלות דרג חברתי מגוון: משפחות, וויקות ואף פרטים בודדים. בראש הקומפאניה עומד רום בארו (Rom Baro), שהוראתו "ראש משפחה" וסמכותו מכרעת מבחינה חברתית-ארגונית. כאלה יש אלפים במרחב שבין הודו לארה"ב. בחברה הצוענית נודע מעמד נכבד לפוּרי דאי (Phuri dai) – יועצת בכירה קשישה.[26] בדמותה מגולמים תפקידים שונים במקבץ שאיננו מוכר בחברה הממוינת כל כך שלנו. היא מכשפה, פסיכולוגית, יועצת סתרים, רופאת אליל ופעמים רבות גם המיילדת הראשית. תפקידה של הפורי דאי מצטמצם לכינוסי האביב. כאשר מתפנים הקרוונים וכל משפחה יוצאת לדרכה, מסתיים גם תפקידה של הגברת הזקנה.

המארג החברתי של החברה הרומאנית ומערכת הצדק בה מוסדרים במקבץ קודים חוקתיים וחברתיים המשמשים לביטוי הזכויות של בני הרומה, מורשתם ומסורתם ומגנים על מרקם החיים הרומאני מפני השפעות חיצוניות. המרכזים בהם הם: ה"דיוואנו" (Divano), מפגש פורמלי למחצה בין מנהיגי שבטים על מנת ליישב סכסוכים בין שבטיים; ה"קריסניטוריה" (Krisnitorya), הרכב השופטים בטריבונל השיפוטי של בני הרומה, אשר נבחר במפגש בין זקני השבט או בין השבטים המעורבים בסכסוך מסוים, ובו ניתנת לצדדים המעורבים בסכסוך זכות להביע את העדפתם או להטיל וטו על בחירת היריב; "קריס" (Kris), מערכת המשפט הרומאנית הכוללת את הטריבונל השיפוטי עצמו ואת מערכת החוקים והערכים המנחים אותו בפעולתו. מערכת החוקים הרומאנית אינה כתובה ומועברת מאב לבן ולכן גם גמישה יותר לשינויים.

ב"קריס" נידונים מקרים אזרחיים, דיני אישות, עבירות אלימות, מקרי פגיעה בחברה הרומאנית (למשל מגעים לא מסחריים עם הסביבה החיצונית) ועוד. ה"קריס" רשאי להטיל סוגים שונים של עונשים שהחמור בהם הוא הרחקה מן השבט. בעבר הפעיל ה"קריס" גזר דין מוות, אך ככל הידוע לא נפסקים יותר עונשים מסוג זה. מקובלים גם עונשים כספיים כדוגמת קנסות, עונשים גופניים וכן הרחקה חלקית וזמנית מפעילויות או ממסגרות שונות של השבט. לעיתים קרובות מערכת חוקים זו אינה מתיישבת עם ההסדרים החוקתיים במדינות בהם שוהים בני הרומה.

הנישואין בין בני זוג בחברה הרומאנית, כמו בחברות מסורתיות רבות אחרות, מוסדרים על ידי ראשי המשפחה או השבט; על פי רוב מחזק השידוך קשרים בין משפחות או שבטים. מתכונת זו, כמו גם המנהג של הורי החתן לשלם להורי הכלה, מאבדים מכוחם אך עדיין תקפים במרבית השבטים הרומאנים. אם מחליטים בני הזוג להתגרש, מתכנס הטריבונל השיפוטי הרומאני כדי להחליט באשר לגובה התשלום אשר יוחזר להורי הבעל. המבנה המשפחתי הגרעיני בשבטים הרומאנים כולל, לרוב, זוג הורים נשוי החיים עם ילדיהם, ולעיתים בן נשוי החי עם אשתו וילדיו בבית הוריו, עד לחתונתו של בן אחר במשפחה.

בניגוד למיתוס שרווח באירופה, לצוענים מעולם לא היה מלך, למרות שהתואר הזה ניתן במהלך השנים לדמויות ספציפיות. מידת העוצמה הקשורה לתואר השתנתה; זה עשוי להיות מוגבל לקבוצה קטנה במקום מסוים, או אנשים רבים באזורים גדולים. בחלק מהמקרים הטענה לכתר הייתה בבירור תרגיל של יחסי ציבור. מכיוון שהמונח "צועני" משמש גם בדרכים רבות ושונות, "מלך הצוענים" עשוי להיות מישהו ללא קשר עם הצוענים.^[27] וודאי שלא הוכתר ככזה על ידיהם. כך למשל, מוסטפא שבילי (Mustafa Shibil), הוא אימץ את תואר הזה בהרי הבלקן, במהלך מלחמת קרים, עד שנהרג ב-1856.^[28] בבולגריה למשל, מזוהה "מלך הצוענים" עם דמות מיתית של גיבור, היכול לחצות מים בחרבו ולשלוט בראשו, לאחר שנכרת.[29]

מקור הטעות הנו אולי בדמות "ברון הצוענים" (The Gypsy Baron), שמצאה את דרכה ליצירות מוזיקליות וספרותיות של המאה ה-19' וזהו שיבוש אירופאי של התואר הצועני "רום בארו".[30] בשנות ה-50' התפרסם בפריז צועני בשם מיסייה אבאנוביל, שהציג עצמו כמלך ואידֶה ואובוד השלישי. למעשה הוא היה סוחר רעיונות מוצלח, שהיטיב לפרוט על רגישויותיה של החברה האירופאית מוכת רגשות האשם, לאחר השואה.[31]

ברומניה נעשה ניסיון נוסף לגיבוש מנהיגות צוענית. פלורין צ'ואבה, בנו של פעיל זכויות האדם הצועני איאן צ'ואבה, שהלך לעולמו ב-1997, הוכתר על ידי פעילים צוענים כ"מלך הצוענים הבינלאומי". אחרי 1990, כשארגוני צוענים צצו לפתע ברחבי אירופה, חשבו על הרעיון שיהיה להם מלך, שיהיה סמל לעם הצועני ברחבי העולם. פלורין צ'ואבה נוהג במכונית מרצדס שחורה ולה סממן מלכותי: לוחית זהב הנושאת את האותיות RGE. בהתחשב במגבלה המתירה לרשום רק שלוש אותיות בלוחית זיהוי, זהו הדבר הקרוב ביותר למילה Rege, "מלך" ברומנית. אלא שגם בקרב צועני רומניה אין הסכמה לגבי מלכותו. הטוען לכתר הוא בן דודו, המכונה "הקיסר".

שפה

שפת הצוענים, ה-Rommani Chib, הובאה כאמור מהודו והיא מדוברת בתריסר להגים שונים. כ- ¾ מהמלים בשפת הרום של ימינו מקורן בהודו. היתר הוא שאילות קדומות מהלשונות האירנית והארמנית. אין כמובן קשר בין ה'רומאני' הצוענית לרומנית או לרומניוטית המדוברת בשוויץ. במשך שנים רבות, סברו באירופה שזוהי לשון סתרים, המשמשת את הצוענים לתכנון מזימות. רק במאה ה-18' הבחינו העוסקים בנושא, שקיים דמיון בין הרומאני לבין שפות מהודו. כך למשל, המילה Rai, הוראתה 'אדון'. המילה Rawni משמעה גברת ו-Rashhai הוראתו אדם, בשפת הצוענים ובניב ההודי הסמוך למדבר סינד. אם כי בניב ההודי את ה-R מבטאים כ-D. כ-Daridu הוא ים, הן בפרסית והן בשפת הצוענים. דוגמאות נוספות הן Doshman שהוראתו אויב; ו- Ambrol שהוא אגם.  הצוענים ירשו מהשפה הארמנית את המלים Grast  = סוס ו-Bov = קלשון.  חוקר תולדות הצוענים הבריטי אנגוס מק'קיי פרייזר ( Fraser, M Angus) מצא שהמילה דום בשפה הפרסית ובשפה הארמנית המילה לום, הן בעלות משמעות זהה בניבים האירופאים של שפת הצוענים, התווסף רובד בסיסי של שאילות מיוונית ומלשונות הבלקן.  Foros = השוק הביזנטי, התגלגל אף הוא לשפה הצוענים, וכך גם המילה Dromos, שהוראתה "דרך", ביוונית וברומאנית. Kildi הוא מפתח, בשתי השפות. אוצר המלים הרומאני באירופה, קיבל מילים רבות מן ההונגרית, רומנית, שפות סלביות, גרמנית, איטלקית ועוד. חלק מן הצוענים פנו גם לארצות הים התיכון וצפון אפריקה ואלה הוסיפו מלים ערביות לרוב. בסופו של דבר הגיעו לספרד. מעריכים כי ב-Calo, הלהג הרומאני של החיטנוס בספרד, קיימות למעלה מאלפיים מלים ערביות. בני רום העשירו גם את השפות שבתוכן ישבו. הספרדית קיבלה אוצר מלים עשיר במיוחד. המילה המפורסמת היא Gacho שהוראתה הידור. הביטוי הצרפתי C'est bath – "זה מצוין", מקורו במילה הערבית בָחְט היינו "מזל טוב". מעניין הוא שאף שפה לא אימצה את הכינוי "רומאני". לאחרונה ניכרת בקרב הצוענים נטייה לאיחוד תרבותי, המבוססת על מוצאם המשותף. תנועה זאת הנמצאת עדיין בראשיתה, שמה לה כאחת ממטרותיה את "איחוד הלהגים השונים". אין זו מלאכה קלה. זוהי שפה הנעדרת ספרות כתובה ואין לה דקדוק מסודר.

דת

הצוענים ברובם אימצו את דת הסביבה בה הם חיים. מספר בני רום נעשו מוסלמים (בבוסניה, בקרים, בגדה המערבית ובמקומות אחרים) או אורתודוקסים (בסרביה). אך רוב בני רום האירופיים היו לקתולים, אף ששמרו על הרבה מנהגי אמונה קדם-נוצריים. מדתות הסביבה אימצו את העליות לרגל, כגון לורד (Lourdes) שבצרפת. אלא שבשירים, בריקודים ובטקסי הרפואה, יש יסודות של פולחן פגאני קדום של כשפים ושל אנימיזם (הענקת נשמה לעצמים). על אף שידוע מעט מאד על אמונותיהם הפגאניות המקוריות של הצוענים בטרם אימצו את הנצרות והאסלאם, נדמה שמאז ומתמיד סגדו הצוענים לאישה. תופעה זו של אמונה באלה-אם, פטרונית האדם והחי, רווחה בעבר בחברות קמאיות רבות ולמעשה חזקה ביותר גם כיום בקתוליות, ברבות מתרבויות העולם, בהאלה ובסגידה עיקרית למדונה, יותר מלשילוש הקדוש. בדרום צרפת ובספרד עבדו הצוענים במשך דורות רבים לאלת ירח קודרת, הלוא היא "לוּנָה" הרומית (Luna, או ביוון "סֵלֵנֵה" Σελήνη), היא אלת המוות שפניה ירח כסף, צבע גופה ירוק ושדיה בדיל. ייתכן שדמות זו היא גלגול של האלה ההינדית קאלי השחורה או התגלמות של מאהדווה – האלה האם. דמות זו מופיעה לעתים בשירה הקלאסית הספרדית. ספי בן יוסף מסביר כי כך חדרה לתרבותה של ספרד, כמו של פורטוגל ודרום צרפת, אמנות ריקוד המוות, שגרסתו האחת היא התנועה הקפואה של הפלמנקו וגרסתו האחרת היא עמידתו של המטדור בזירת הקורידה ותנועתו האצילית, האיטית להפליא.[32]

ראו באתר זה: מחול המוות הספרדי

מנהיגיהם של השבטים הצוענים השונים לא היו זהים (אפילו לא במערב אירופה), אך ניתן להבחין בשני אלמנטים משותפים לכולם: מקומה המרכזי של הטומאה ואמונה ברוחות המתים. בכל השבטים נהגו דיני טומאה וטהרה ואיסורי טאבו חמורים, שמקורם כנראה בהינדואיזם. כמו בחברות פטריארכליות אחרות, הטומאה הייתה קשורה בראש ובראשונה לאישה. אישה שילדה זה עתה והרך הנולד, נחשבו לטמאים ובודדו ל-42 ימים. הצוענים שמרו מרחק מלא צוענים, יותר מאשר היהודים מהגויים. יהודי שומר מצוות לא יאכל בביתו של גוי. צועני הדבק במסורתו, לא רק שלא יאכל בביתו של "גדזו", אלא גם ימנע מלהגיש לו מזון בכליו. כמו כן, לכולם היו משותפים חרדה מפני רוחות המתים, העלולות לחזור ולרדוף את החיים, וקיום טקסים שנועדו לרצותן. היו צוענים שבחרו בקבורה נוצרית, אבל ידוע גם על קבורה בטקס צועני, בשדה, ביער או בצד הדרך. במקומות אחדים היה מקובל לשרוף את רכושו של המת: האוהל, העגלה, הקרון, הבגדים, הכלים. לעתים הרגו גם את חמורו או כלבו של המת. מבחינה חברתית משקף הנוהג את הזלזול הצועני בצבירת רכוש ובדיעבד אף מנע מאבקי ירושה.[33]

הצוענים התנצרו בשלהי ימי הביניים, מאוחר יחסית לקבוצות אתניות אחרות באזור הים התיכון והבלקן, שהמירו את דתם לנצרות עוד בשלהי התקופה הרומית. כשהגיעו הצוענים לצרפת במאה ה-15', הציגו את עצמם כחוזרים בתשובה, הנידונים לנדוד בעולם ולכפר על חטאיהם. כנוודים הם היו עולי רגל נצחיים בנתיבי הצליינות, גורם שסייע להם לשמר את ההיבטים הרגשיים של דתם.

הם הכשירו את בוגרי הקהילה בשיטות ה"כישוף" שמקורן פגאני, ביכולת ניבוי העתיד, במגע עם הכוחות העל טבעיים והישויות הערטילאיות. הצוענים הביאו את המרכיבים הללו, שהוסיפו חיוניות ולהט רגשי אל הפולחן הנוצרי הממוסד. הצוענים מפגינים להט רגשי וקשר בלתי אמצעי בעבודת האלוהים. בניגוד לכנסיות דרום-אמריקאיות, אסייתיות ואפריקאיות, העמוסות במוטיבים פגאניים, הסממנים הפגאניים הברורים בנוהגי הצוענים גרם לכנסיות אירופיות רבות לדחות אותם. ייתכן כי בפולחן הקדושות בפרובאנס, מצאו הנוצרים דפוס של דתם המקורית וביטוי לצורכיהם הדתיים העמוקים. צוענים רבים, גם לאחר שאימצו את דתות סביבתם, ממשיכים לשמור על קודקס הטוהר הצועני, ה'מרימה' (Marime), מערכת חוקי טאבו סבוכים, שמקורם אולי בהודו. דוגמא מפורסמת היא איסור שימוש במגבת בה ניגבו את פלג הגוף התחתון, לניגוב חלק הגוף העליון. המרימה חל גם על מערכות יחסים, נושאי שיחה ומזון. הפרת הקודקס עלולה לעלות בגירוש מהקהילה. מכאן, שכל הגאדז'ה (זרים) נחשבים לטמאים, משום שאינם נוהגים על פי חוקי המרימה.

בני רומה נהגו להציג את עצמם כנוצרים, ולעיתים אף ככאלה שנמצאים באמצע מסע עלייה לרגל. בעקבות כך רבים מחבורות בני רומה היו מוגנים באמצעות כתבי חסות שנתנו להם השלטונות המרכזיים.

מאז המאה ה-16' החלו צוענים לעלות לרגל לקברי הקדושים בצרפת (בעיקר מון סן מישל) ובספרד (לסנטיאגו דה קומפוסטלה). לצליינות הצוענית היו שתי מטרות: פנייה אל הקדושים שיסייעו להם במצוקותיהם וגם קיבוץ נדבות ומסחר. הצוענים השתדלו להציג את עצמם כנוצרים טובים, אולם נראה שמנהגיהם, טקסיהם ואמונתם היו תערובת של נצרות ודתות אחרות.[34]

גם כאשר צועני אירופה, ניסו לחסות תחת כנפי הכנסייה, משום מה הם לא אמצו לעצמם קדוש בקנה מידה רציני. הפטרונית הצוענית היא "שרה דה קאלו" (שרה השחורה) [35] , המשרתת ההודית-מצרית (אולי צועניה) השחורה של אחת המריות שהיו עדות להיעלמותו של ישו מקברו, בדרך אל הנצח.[36] (מריה האם ומריה מגדלנה היו עדות לנס שאירע בקבר. הפולקלור הצועני מזכיר דמויות אחרות: מרי סלומה ומרי ג'ייקוב מקלופס ומרי מביתאניה). דמותה של שרה מעמידה בפני ההיסטוריונים אתגר לא פחות מסובך משל מאמיניה. שרה מופיעה לראשונה על במת ההיסטוריה בשנת 1521, בכתב יד שהתגלה בספריה בעיר ארל (Arles) שבדרום צרפת. ייתכן שהמחבר שאב את השראתו מטקסט נוצרי קדום, המתאר את עלילותיה של שרה, יחד עם מריה ומרתה (אחותו של אלעזר – לזרוס שישוע החיה והיא רחצה את רגליו), נוכח קברו הריק של ישו.

לפי המסורת, נטלטלה סירה ללא מפרש וללא משוטים, ובה גולים שגורשו מהמזרח בשל אמונתם הדתית. הסירה הפליגה כל הדרך מארץ הקודש ועד לשפכו של נהר הרון אל הים התיכון. שם, בביצות קמארג' (Camargue) שבדרום צרפת, יצאו הגברים לנדוד בעוד הנשים המבוגרות,נותרו על שפת הים, ביניהן מריה ומרתה הקדושה והמשרתת שרה. בעוד הגבירות הקדושות מטיפות לנצרות בפני המקומיים והרומאים, קיבצה שרה נדבות כדי לממן את צרכיה של הקהילה הנוצרית הקטנה. דימוי המשרתת, והעובדה שנחשבה כקדושה מדרגה שנייה בפנתיאון הקדושים של הכנסייה, גרם לצוענים, לפי הגרסה המקובלת, להזדהות אתה ולאמצה כפטרונית. מתאים לעם הצועני, שבניו זרים נצחיים בכל ארץ, שגם הקדושה הפטרונית שלו תהיה לא לגמרי שייכת. אלא שלצוענים עצמם, שחלקם הגיעו לאזור מצפון אפריקה, גרסאות אחרות. לטענתם, הפטרונית שלהם היא שרה המצרית, אם מנזר בלוב, מלכה מהמזרח.

המקום נקרא "המריות הקדושות של הים" (Les Saintes Maries de la Mer). עיירה ציורית ובה חיים 2,500 תושבים. יתכן ששם המקום מכוון לשתי מריות:  מריה סלומה ומריה יעקובה, שהגיעו למקום עם מרתה ולזרוס. הן נשארו בכפר ושם נקברו. הדמויות שלהן מופיעות על הסירה הקטנה בציורים וגם בסירה שהם נושאים, בתהלוכה הנהדרת אל הים. הכנסייה נמצאת בעיירה ובה 2,500 תושבים. שם, במבצר החוף של העיירה הציורית נפגשים עשרות אלפי צוענים מדי שנה בשבוע האחרון של מאי. הם באים מרחבי אירופה כולה, כדי לחגוג את העלייה לרגל ולחלוק כבוד לקדושתם. (צועני ספרד טוענים שהאירוע חל בחוף דוניאנה, ליד ביצות המרימס, בשפכו של הנהר הספרדי גוודילקוויר אל האוקיינוס האטלנטי).

בעבר העלייה לרגל נעשתה על גבי סוסים או בכרכרות ואילו כיום עושים את דרכם הצוענים במכוניות וקרוונים. כשבוע לפני החג נפתח במקום שוק צועני צבעוני. כמה ימים לפני הטקס כבר חונים במקום כ-1600 קרוונים צועניים. תושבי העיירה מקבלים את אורחיהם הצוענים בקריאות "תחי שרה הקדושה" והמפגש בין שתי הקבוצות הוא מרגש בפני עצמו. בבוקר האירוע מתקיימת בכנסייה המקומית מיסה לכבודה של הקדושה, כולם נושאים את תפילותיהם, מדליקים נרות ומניחים שטרות כסף ופרחים על התיבה שמכילה את שרידה של שרה. לאחר סיומה של המיסה יוצאת התהלוכה החגיגית לדרכה ובראשה פסלה של שרה השחורה מקושט בבדים צבעוניים ותכשיטים נוצצים. הפסל נישא ברחובות העיירה ובעקבותיו קהל גדול של צוענים המשתוקקים לגעת ולנשק את הפסל הקדוש. אחר הצהריים ממשיכות החגיגות בחניוני הקרוונים של העולים לרגל. המשפחות מתקבצות יחד שרות, רוקדות ומנגנות מוזיקה צוענית מסורתית.

בבוקר שלמחרת מושלך הפסל אל הים, חזרה אל המקום ממנו הגיעה סירתה של שרה השחורה מהמזרח. יום זה גם מוקדש לזכרו של המרקיז דה בארונצ'לי (le Marquis Baroncelli), ידידם של הצוענים, ובמהלכו מתקיימות בעיירה מלחמות פרים (Corida) בזירה המקומית[37].

פסל העץ השחור של שרה השחורה, זוהר בכתר זהב ובגלימת צירה ורודה זורע נצנצים, ניצב בקריפטה בכנסייה. שרה איננה קדושה מוכרת ומשום כך אסור להציב את פסלה על רצפת הכנסייה המקודשת שמעלייה. עולי הרגל הצוענים מעבירים את ידיהם על פני הקדושה, שכבר נשחקו ממגע אצבעות רבות. כמה מעולי הרגל נוהגים להשאיר את נעליהם למרגלותיה, כמנחה. לקופסת התרומות שלמרגלות הפסל. כמו כן משאירים שם פתקאות המביעות תודה, צילומים ומנחות. בקמארג מקובלת המימרה: "יש יונים של משק ויש ציפורים נודדות. יש תושבים של קבע ויש נוודים". תושבי הקמארג ידועים במסורת עתיקת יומין של פתיחות וסובלנות. בקרב תושבי האזור, חלקם נוודים וכופרים, זכו במהלך ההיסטוריה זרים ומיעוטים ליחס אוהד מזה הרווח במקומות אחרים. ב-1935, בעקבות פניותיהם של המרקיז דה בארונצ'לי ונכבדי הקמארג', אל הכנסייה הקתולית של פרובאנס, זכו הצוענים להכרה רשמית בפולחן לפטרוניתם שרה השחורה, שהם מקיימים מזה דורות.

הקשר המשולש, בין הצוענים, אנשי הקמארג והכנסייה הקתולית יוצר את אחד האירועים הדתיים המרתקים והצבעוניים ביותר בעולם. בשוליה הים תיכוניים של אירופה המערבית, מתערבבים יחדיו אמונות ופולחנים פגאניים, אינטרסים של הממסד הדתי, בגורמים פוליטיים ותיירותיים. למרות האינטרס הכלכלי בקיום פסטיבל הצוענים ולמרות המסורת מכניסת האורחים של הקמארג, האנשים הטובים של לאס סנטס מריאס, לא משתגעים ממש על הצוענים. לקראת החגיגות של שנת 2001, חסמו כמה מבעלי החנויות את עסקיהם בקרשים ועזבו את העיירה "עד יעבור זעם". כמו כן הביאו ממונפלייה מסוק ויחידה של 200 שוטרים לפיזור הפגנות. ראש העירייה כינס מסיבת עיתונאים והתלונן מרה על ההרס שנגרם לעיירה בעליות לרגל בשנים קודמות, למרות שחלק מהנזק כביכול, לכלוך וכדומה, נגרם על ידי תיירים שאינם צוענים.

שמרנות ושוביניזם גברי

החברה הצוענית הינה שמרנית להפליא. שמרנות היונקת משורשיה בהודו וממגוריהם בחברות שמרניות למדי בדרום אירופה, באסיה ובצפון אפריקה.

לימור צדוק מספרת במאמרה באתר האישי שלה וב"מסע אחר", כי בעבר הלא רחוק התקיים תהליך שידוכין בכפרי הצוענים במזרח אירופה. היוזמה לשידוך, החלה לרוב מצד משפחת החתן, אשר הגיעה למשפחת הכלה עם בקבוק יין מעוטר במטבעות יקרים ועם "כיכר חתונה", כלומר עוגה שאפו בעצמם וכוסתה במטפחת. אם משפחת הכלה הסכימה וקיבלה את ההצעה, הונחה שרשרת עם מטבע "זהב" על צוואר הכלה המיועדת, כסמל של אקט קנייה. אם החתן היה עדיין תינוק או צעיר מאד, אביו ענד את השרשרת על צוואר הכלה המיועדת או שהניח מטבעות זהב בכוס עם מי מלח או וודקה, שהחזיק אבי הכלה.

היום מנהגים מסורתיים אלה משתנים בכפרי הצוענים בטרנסילבניה. למשל, יש הקשבה רבה יותר לרצון הילדים, נעשה מאמץ גדול לשלב את הילדים במערכות החינוך ועוד. יחד עם זאת, עדיין יש קהילות מסוימות (בעיקר בטורקיה), שם שתי נשים מתמנות לבדוק את בתולי הכלה לפני הנישואים והחתן גאה להראות לכולם, את הסדין המוכתם בדם אחרי הלילה הראשון. לאחר החתונה מראה הכלה חייב להשתנות! הצמות הארוכות אותן לא גזרה מיום הולדתה ונשזרו בסרט צבעוני מבריק, נאספות תחת צעיף על ראשה וקצותיו נקשרות מעבר לעורפה. מרגע זה יאסר עליה להיות בלי כיסוי ראש ליד גברים. בנוסף, יתווסף סינר מעל חצאיתה – סמל סטטוס ואמירה חד משמעית לגבי תפקידיה מעתה.[38]

ספי בן יוסף במאמרו ב"מסע אחר", מראשית שנות ה-90' מספר שאישה צוענייה בוגדת מטופלת בסכין.[39] לימור צדוק, במאמר על צוענים בטרנסילבניה מעידה שהדבר שהשתנה בעשורים האחרונים והחברות הצועניות מגלות מתירנות מינית.[40]

ועדיין, בחברה הצוענית מותר לאישה להביע בגלוי את חפצה בגבר מסוים, כל עוד איננה נשואה. את דברה היא אומרת בפרחים. יש לאלה מקום של כבוד בריקוד הפלמנקו החושני, בו האישה מחצינה את נשיותה למרות מחסומי הבגדים. זר של פרחי יסמין על מצח של נערה צוענית הפך להיות בשירה ובמחזאות, סמל לתאווה בולטת, לרמז בוטה ומשכר.

החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-17' נמצאו משוררים שהעדיפו את היופי הצועני השחור, על פני זה של בהירות השיער והעור. כך למשל כתב המשורר הצרפתי ז'אן אוז'ייה גומבו: "הוורד והחבצלת אינם מושכים עוד את לבי. […] הנוודת הנאווה, אשר אינה לבנה ואינה זהובת שיער, החיה מן הביזה לבדה. היא העתידה להביא עלינו את קיצנו, וכדי להקסימנו היא נזקקת רק לפוך של פרוסרפינה". המשורר הצרפתי ז'ורז' דה סקודרי כתב ב"סונטה לצוענייה":[41] "אלוהות כהה שזוהרה שחור, בוער באש אפלה שורפת כול, אין עוד דבר בשלג אשר ישווה לך, היום גבר ההבנה על השיש". ביצירות רבות במאה ה-19' חוזר המוטיב של יופייה של הצוענייה. הוא מוצג כאפל, מפתה ומסוכן. האישה הצוענייה, יפה ככול שתהיה, סימלה גם חושניות מסוכנת ופריקת סדר. מוטיב זה חוזר במחזותיו של פדריקו גרסייה לורקה, שהידוע שבהם הוא "רומנסרו צועני".

גם היצירה "כרמן" שכתב פרוספר מרימה ב-1854, שעובדה לאופרה בשם זה שכתב ז'ורז' ביזֶה, יונקת מהאיכויות המיוחסות לאשה הצוענית: חושניות, עצמאות, נאמנות לעצמה ולהווה בלבד. דמותה של כרמן עלתה שוב ושוב, כל פעם בדמות אחרת, על מסכי הקולנוע, אך תמיד נשארה אותה צוענייה מרדנית וגאה. התשובה הנשית לדון ז'ואן. כך גם איזמרלדה הגיבורה הנשית ברומן של ויקטור הוגו, ב-"הגיבן מנוטרדאם".

דני ורט, במאמרו "צוענים בקולנוע", מסביר כי הוליווד העדיפה שחקניות לא אמריקאיות, בעלות מבטא זר ומראה אקזוטי, שידגישו את הזרוּת ואת האחרוּת של הדמויות הצועניות. השחקנית מריה מונטז, ילידת הרפובליקה הדומיניקנית, גילמה ב"חתולת הפרא הצוענייה" (1944) רקדנית צוענייה, שבסופו של דבר מתברר כי היא בעצם רוזנת שגודלה על ידי צוענים. הדמויות הללו הן מקור לכמה סטריאוטיפים של נשים צועניות בסרטים הוליוודיים קלאסיים, ובעצם גם בסרטים אירופיים שצולמו באותה תקופה: נשים יצריות, מפתות, המוליכות לאובדנם של הגברים שנופלים בקסמיהן. נשים שכישוריהן במוזיקה ובמחול, ושלהן יכולת לא מבוטלת בקריאת עתידות בכף היד.[42] זרי הפרחים על המצח, כמו גם הסמכויות הדתיות של המכשפות הזקנות הם מסממני הפולקלור הצועני ולא ביטוי למעמדה של האישה, הנחותה מבעלה.

אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם" מנסה להסביר את הדעות הקדומות של אנשי המערב לגבי הסובייקטים המזרחיים באופן דומה, כאשר הוא מציג את הישות המזרחית כקפואה, סטאטית, אקזוטית, נשית מפתה, חשוכה, נצלנית, המפגינה צבעוניות חריפה, פנטזיה, ארוטיזם ופיתוי. בו בזמן, בני המזרח מוצגים כאכזריים, כעצלנים, לא מתורבתים. כל הסטריאוטיפים הללו שמקורם בדעתו על הקולוניאליזם המערבי, מתארים גם את המבט האירופוצנטרי על הצוענים המופגן ביצירות שהוזכרו קודם.

החברה הצוענית איננה מרשה לאישה נשואה לקרוא בקול ברחוב, אלא אם הגיעה לגיל זקנה. ביטויים כגון "קול באשה ערווה", או "כבודה של בת מלך בביתה פנימה", יתאימו מאד לחברה הצוענית השמרנית. תפקידה של האישה מצטמצם לתחום הביולוגי של הולדת ילדים והטיפול בהם. הגבר הצועני נוהג באשתו בכבוד, אך אוי לאישה שתחשוב אחרת מבעלה. החברה הצוענית היא פטריארכלית. המשאבים הכלכליים והכוח הפוליטי נמצאים בידי גברים. אבל בחברות מסורתיות, ובפרט בחברות נטולות כתב כמו החברה הצוענית, יש לאישה תפקיד חשוב בשימור המורשת התרבותית ובהעברתה לדורות הבאים.

תרבות ופולקלור

הצוענים הפכו את קיומם היומיומי לאמנות ואת האמנות לאורח חיים. ואכן, הכינוי הצרפתי לצוענים – "בוהמיין" – הפך עם השנים לכינוי למי שעיסוקו באומנות ומראהו חורג מן האופנה המקובלת. הסוציולוג ז'אן פייר לגיו מכנה את התופעה "אמנות בכל דבר ואמנות מכל דבר". הוא אולי התכוון בכך גם לאומנות ההישרדות בעולם עוין, לשימור השפה, המורשת והמנהגים החברתיים. תרומתם המובהקת ביותר של הצוענים לאמנות באה לידי ביטוי בשירה, בריקוד ובמוסיקה. הצוענים הביאו מהמזרח למערב את יסודות השירה והמוסיקה שלהם, אך בשל המגע עם חברות אחרות ובעיות הפרנסה, אימצו לעצמם צלילים וכלי נגינה שונים כמו הגיטרה בספרד, לעומת הכינור והאקורדיון במזרח אירופה. את הלחנים מיזגו בדרך כלל במקצבים ייחודיים, שחזרו והשתלבו לאחר מכן במוסיקה העממית של ארצות מושבם. הרבדים הקמאיים של תרבות הצוענים השתמרו בעיקר בשירי האהבה המסורתיים, בלשון הרומאני. מחזרים צעירים ונלהבים נוהגים לזמר שירים נוגים אלה לאהובותיהם. משירי האהבה, המשוחררים מהנוסחאות הליריות המקובלות ומהאסתטיקה המערבית, עולים עצמה וחיוניות, שמאפיינים את עולמם הרגשי הסוער של הצוענים. בניגוד לדעה הרווחת, הצוענים חסרים שפה מוסיקלית משותפת, והם מוכרים בעיקר כמבצעים מעולים של המוסיקה המקומית בארצות שונות – בעיקר בהונגריה, רומניה, רוסיה וספרד. זה נכון בעיקר עבור קבוצות שהתיישבו והיכו שורשים.

רק הצוענים הנוודים משמרים מוסיקה קדומה, בסגנון שהוא זר לכל מורשת אירופית: שירים ארוכים ובהם רק מילות קריאה ספורות, אלתור מלודי, העדר צורה קבועה, מקצב חופשי, סולמות פתוחים וסגנון מעוטר. המוסיקה ההונגרית, בביצוע צועני, מוכרת היטב מחוץ להונגריה. היא מאופיינת בהרכב התזמורת: כינורות, ויולה, קונטרבס, קלרינט וצ'מבלו (מעין פסנתר פרימיטיבי) ובנעימות, הנחשבות לאקזוטיות בשל העיטורים הרבים והספונטאניות המופגנת. מוסיקה זו נחשבה בעבר לפולקלור הונגרי ופרנץ ליסט חשבה כיצירה צוענית מקורית, שההונגרים שאלו. המלחינים ההונגריים בלה ברטוק וזולטאן קודאי הראו במחקרים נפרדים שפורסמו בו-זמנית בתחילת המאה ה-20', את ההבדלים בין המוסיקה העממית ההונגרית והצוענית. שניהם הוכיחו כי הצוענים אימצו מוסיקה הונגרית ושינו אותה לטעמם, אך בה בעת השפיעו על התפתחות המוסיקה העממית בשל חשיבותו של אופן הביצוע. המוסיקה הצוענית הרומנית כוללת יותר קטעים תזמורתיים ופחות נעימות עממיות. בתזמורת משתמשים גם בגיטרה, סקסופון וחליל. המבנה הסולמי קרוב יותר מאשר בהונגרי למבנה המקומי – ורחוק יותר מן ההרמוניה המערבית. הצוענים ברוסיה הם בעיקר זמרים ורקדנים. עיקר המוסיקה שלהם היא "רומנסות צועניות", המבוססות על מוסיקה רוסית עממית, בעבר כנראה עם מילים צועניות.

בצרפת מבוססת המוסיקה הצוענית על וולסים, פולקות, שירי לכת וצ'רדאשים המנוגנים בליריות מוגזמת. בספרד נשמעת שירה קדומה, שבולטים בה קולות צרודים וזעקות כאב. שירה זו נשארה ייחודית לצוענים לפחות עד המאה ה-19' ולא הותאמה – כמו באירופה המרכזית – לטעמם של המעמדות הגבוהים.

ייצוגים ספרותיים של הצוענים קיימים כבר מהמאה השש-עשרה ביצירותיו של שייקספיר "חלום ליל קיץ" ו"כטוב בעיניכם", ומאז ועד תקופתנו מופיעים ביצירות שונות מציור ועד קולנוע.

פעמים רבות התיאורים באומנות של הצוענים, עושים רומנטיזציה לנראטיב הצועני לגבי יכולתם לנבא עתידות ואופיים העצבני והייצרי, יחד עם אהבתם לחופש שלא ניתנת לביות והרגליהם העברייניים. "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו וכן "הילדה הצוענית הקטנה" (La Gitanilla) של מיגל דה סרוונטס מייצגים אף הם גישה זו. ביצירתו של הוגו בא לידי ביטוי גם החשש ממעשי הכישוף אשר יכלו כביכול לעשות הצוענים. רומנטיזציה משמעותית עברו הצוענים גם באמנות בברית המועצות. דוגמה קלאסית לכך היא הסרט "מלכת הצוענים" משנת 1975.

תיאור אותנטי נוסף של הצוענים ביוגוסלביה ניתן לראות בסרט משנת 1967 "פגשתי צוענים מאושרים". בשנת 2007, עם עליית הטלנובלה "כמעט מלאכים" מאת כריס מורנה,[43] הוצגה לראשונה דמותה של יסמין רומרו, בגילומה של אאוחניה סוארס, נערה צעירה בעלת שורשים צועניים, המתבטאים בכישרונה בריקוד הפלמנקו וריקודים צועניים אחרים וכן בחזיונות על העתיד. במסגרת פס-קול העונה הראשונה של הסדרה, קיבלה יסמין שיר סולו בשם "מלכה צוענייה" שכולו בסגנון פלמנקו.

תיאור אקטואלי וריאליסטי יותר של צוענים מהבלקן, ניתן לראות בסרטיו של אמיר קוסטריצה, "חתול שחור חתול לבן" ו"שעת הצוענים". בסרטים אלה נשמר הדיאלקט המקורי של הצוענים, אך חזרו לקלישאות הצועניות הידועות, או שמא האמת המרה, של צוענים אשר עוסקים בכישוף ופשע. קוסטריצה הוא ממשיכה של הגישה שנקט הקולנוע המזרח אירופי כלפי הצוענים. מקורות ההשראה לסרטיו כוללים, בין היתר, סרטים יוגוסלביים כמו "פגשתי בצוענים מאושרים" (1967) של אלכסנדר פטרוביץ' או "הצוענים" (1986) של גוראן פסקלייביץ'. בסרטים אלה מוצאים תיאור ריאליסטי של חייהם העלובים של הצוענים בשולי הכרך הגדול, ויחד עם זאת – ניסיון ליצירת פיוט קולנועי לירי.[44]

ראו באתר זה: אמיר קוסטריצה

טוני גאטליף, במאי יליד אלג'יריה, הוא בן למשפחה צוענית שמוצאה באנדלוסיה. הוא שם לעצמו משימה לתעד את בני עמו ולהשמיע את קולם. מרבית השחקנים בסרטי התעודה ובסרטי העלילה שביים, הם צוענים. הסרט "נסיך צועני" (1982), מצביע על חיי העוני, הניוון וההשפלה של הצוענים בצרפת המודרנית. הסרט מצביע באמצעות דמותו של נארה, צועני הנאבק על קיומו על הבעיות החברתיות והפוליטיות, שגורמות לצוענים להיות זרים בארצם, ואינו נמנע מביקורת על חברתם הפטריארכלית והשוביניסטית.[45]

חלוקה לקבוצות

מבחינים בין מספר קבוצות או שבטים של צוענים, אשר נבדלים בלשונם, במנהגיהם ובאורח חייהם:

1. קאלדֶרָש (Kalderash) – השבט הגדול ביותר. מרכזו בבלקן ובאירופה המרכזית.
2. חיטאנוס (Jitanos) – בחצי האי האיברי, דרום צרפת וצפון אפריקה.
3. מאנוש (Manosh) – בצרפת, גרמניה ואיטליה.
4. סינטי (Sinti) – באיטליה ובשווייץ ומעט גם בצרפת.
5. רומניצ'אל (Romnichal) – קבוצות הצוענים באנגליה ובארצות הברית.
6. גאראצ'י (Garachi) – קבוצה קטנה של צוענים. מרוכזת באזרבייג'ן.

יש כאלו שלא נמנים על אף שבט, ומכונים בפשטות "ג'יפסי" (Jipsy). יש הטוענים, כי "ג'יפסי" הוא שם קיבוצי לקבוצה נפרדת שחבריה חיים בסקנדינביה, בבריטניה, באמריקה ובהונגריה.

יחד עם זאת, יש לצוענים האירופאים חתך חברתי דומה למדי בכל ארצות היבשת. מכיוון שצוענים מהארצות הקתוליות, או לפחות נציגיהם, נפגשים אחת לשנה במספר מקומות, סביר להניח שקשרים חברתיים נשמרים בין השבטים והמשפחות. כך גם נשמרים מושגים בלשניים רומאנים, ואולי גם אמונות פרה-נוצריות. למפגשים אלה, בסנטס-מריאס דה לה מֶר (צרפת) ובביצות מריסמס (ספרד), יש ממד חברתי מלכד, בצד העובדה שהפכו למכרה הכסף הצועני בתעשיית התיירות העולמית.

הצוענים של מזרח אירופה ומערבה אינם מכירים אלה את אלה, במחקר לשוני מעמיק אפשר אכן לעמוד על מוצא שפה משותף ועל נוכחות אלמנטים לשוניים דומים, אך קהילות הצוענים השונות אינן חולקות כמעט מורשת משותפת. חגים וכנסים אזוריים – משפחתיים, מתקיימים אמנם במקומות שונים ובימים מסויימים, אך גם הם אינם משותפים לכל קהילות הצוענים, אלא למעטות בלבד.

חברות שאין להן טריטוריה מובהקת ושלטון רשמי, כמו החברה הצוענית, מאופיינות בדינמיקה של איחוד והתפלגות. הסדר והלכידות החברתית בחברות אלה נשמרים באמצעות קשרי השארות. לבתי האב יש אינטרסים שונים, לעתים מנוגדים, ולכן נוצרים מנגנונים חברתיים הפועלים כדי לקבץ אותם יחדיו ולחזק את הקשרים. מפגשים עונתיים, הכוללים טקסים של פולחן אבות, ממחישים את התוקף הסמכותי של בתי האב ואת נצחיות הקבוצה. באירועים אלה אפשר גם להנציח את ההיררכיה החברתית, לקבע את המסורת המשותפת וכמובן לאפשר זיווגים חדשים וקשרי נישואין.[46]

היחס לצוענים

תור הזהב של הצוענים באירופה, שבמהלכו אף פיקדו על יחידות צבא להגנת האצילים, הגיע לקיצו לקראת סוף המאה ה-17'. המפנה לרעה במעמדם היה הדרגתי, ונבע משינויים חברתיים עמוקים במעמדות באירופה ומהאיום שחשו אירופאים רבים מעיסוקיהם של הצוענים, ובעיקר של הצועניות, שהרבו בניחוש עתידות.

בצווי הגירוש (Ordonnances) של מלך צרפת לואי ה־14, משנת 1682 נאמר כי על הבוהמיינים להישלח לעבודות פרך. בספרד, בפורטוגל וברפובליקה של ונציה, נשלחו הצוענים לעבוד על ספינות העבדים. בפרוסיה הופרדו ילדים מהוריהם ונשלחו לעבוד בתנאי עבדות. גם בספרד לא שפר גורלם של הצוענים: ב-30' ביולי 1749 הם נזרקו לבתי כלא צבאיים, לגווע ברעב. בין 9,000 ל-11,000 צוענים – גברים, נשים וילדים – כותרו על ידי הצבא ונאסרו, במטרה להפוך אותם לעובדים מועילים. הנשים הופרדו מבעליהן ומילדיהן שמעל גיל שבע, הגברים הועסקו במספנות, במכרות ובסדנאות ליצור נשק והנשים והילדים הצעירים, בבתי חרושת. השלטונות התלבטו מה לעשות באסירים, ולבסוף שחררו אותם חסרי כל. כך הפכו אנשים גאים אלה לחסרי בית ולשוכני המערות (Cuevos) המפורסמים מגרנדה.[47]

לעיתים הייתה העויינות מקבלת צורה של מדיניות רצחנית. ב-1725 למשל, הוציא מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם I, צו שגזר מיתה על צוענים בני 18 ומעלה.

לאחר שנים שקטות מעטות שוב הופר האיזון לקראת אמצע המאה ה-19', כאשר גלי מהגרים הציפו את מערב אירופה. חלק מהמהגרים הרבים היו צוענים נודדים. בתגובה חוקקו ממשלות אירופה חוקים ותקנות דרקוניים במיוחד, ואף הזהירו את התושבים מפני "מגפות צועניות".[48]

עם צמיחת החברה התעשייתית המודרנית נחשבו הצוענים, בעיני הרשויות, לבני-אדם שמקומם לא יכירם בחברה. ב-1899 הוקם בבוואריה משרד מיוחד לענייני צוענים , ועד תקופת הנאצים היה המשרד מוקד למדיניות נגד הצוענים. בפברואר 1929 היה המשרד במינכן למשרד הראשי, וקיים קשרים הדוקים עם משרד דומה בווינה. ב-1929 נכנסו לתוקף תקנות שאפשרו למשטרה לכפות עבודת כפייה על הצוענים שלא היה להם עיסוק של קבע. תקנות דומות נכנסו לתוקף בעוד מדינות אירופיות.[49]

החברה הצוענית האירופאית מתחלקת באופן גס לשניים: יושבי הקבע (עירונים וכפריים) והנודדים. אלה, כמו אלה, נדחים מפני החברה הממוסדת, למעט הונגריה ורוסיה, שם התייחסו לצוענים בסובלנות, אם כי בהסתייגות, נלחצו הצוענים ברוב הארצות בגלל עלילות קשות וניסיונות ליישבם, והמנסים להיטמע נדחו על-ידי הסביבה העוינת. פיטר גודווין מכנה את נשוא מחקרו "זרים לנצח".[50] ואכן, החברה דוחה את הצוענים, מפני שקל יותר לאמץ סטריאוטיפים שליליים. למרות החינוך הליברלי ולמרות ההבנה למה עלולה להביא הכללה, שבמקרה הצועני איננה תיאוריה בלבד, סובלים הצוענים מבעיית תדמית: המיתוס החיצוני עליהם עוין ומציג אותם כמגלי עריות, גנבי ילדים, אנטי-נוצריים, מזרע הירח ועוד (הערביים תושבי פלשתינה-ארץ ישראל טענו כי הם חוטפים תינוקות, חונקים אותם למוות ובגופם מבריחים סמים). לא הועילו שמות של אישים צועניים מפורסמים כמו המלחין סָארָסֶטֶה, נגן הנבל הקלאסי ניקנור זבלטה וגדול זמרי הפלמנקו מָנְיָטָס דה פלטה (ריקרדו באייארדו). צבעם השחום בגדיהם המרופטים וכמובן משלח ידם, היו ועדיין בעוכריהם. הצוענים עוסקים עדיין בסחר בבהמות, ברוכלות, בקדרות, בנפחות ובבידור בקרקסים, באילוף חיות בר והצגתן לראווה ובשאר להטים שיש בהן מן אחיזת העיניים הנבזית, המותירה טעם רע בפי הצופה. מסיבה זו סבלו מעלילות דם כמו זו של פרננדו מלך ספרד, שטען בשנת 1499, כי הם אוכלי אדם וחוטפי ילדים. נראה שלא יצאו חמישים שנה מיום הגעתם לספרד, וכבר טעמו הצוענים את טעמה של האפליה (אם כי השאיפה של פרדיננד ואיזבלה לטיהור אתני אחרי שחרור גרנדה 1492, והשאיפה לניקיון אתני של ספרד, כידוע, לא כוונה דווקא נגד הצוענים). הכנסייה הקתולית הכריזה כי הגדת עתידות היא כפירה, והדבר התיר את רדיפתם, מה גם שהמדינות השונות ראו בנדודיהם התנהגות אנטי חברתית. מאז הגעתם לאירופה לא פסקו צווים המגבילים את נוכחותם במקומות היישוב.

מראשית תקופת ההשכלה הייתה תדמיתם של הצוענים כפולה: מצד אחד, רומנטית – האישה הצוענייה המפתה את מאהביה והגבר נטול העכבות; ומצד שני הופצו עלילות חולניות על חטיפת ילדים לניצול מיני ואפילו על קניבליזם. הצוענים הוערכו בשל כשרונם המוזיקלי האדיר, יכולתם הווירטואוזית במחול וכשרונם בעיצוב תכשיטים, אך בזו להם על קלות דעתם ועל חוסר ההיגיינה שבה חיו לכאורה, וייחסו להם תכונות של רמאות וכייסות.[51]

אולם, אין שום אמת בתליית תכונות יוצאות דופן בהתנהגות המינית של הצוענים. לא משולחי רסן ולא פוריטאנים. בארצות שבה התרבות הכללית מחפיצה את הנשים ומשעבדת אותן לגבר – תימצא הבבואה המתאימה אצל צועני אותה ארץ, ובארצות שבהן עוניים של הצוענים מגיע לממדים קשים ומכאיבים, תמצא ביניהם גם התופעה של זנות ומסחר בילדות. לתלות בחברה הצוענית תארים קיצוניים, זו שגיאה מכוערת כמו להאשימם בחטיפת ילדים, בגילוי עריות מול הירח המלא ובכישוף.[52]

הצועים הוצגו כאספסוף המורכב מבני כול האומות, כפי שכותב הכרוניקאי הבווארי אוונטינוס: "זהו ערב רב של גדולי הגנבים, שהינו זוהמתם ופסולתם של עמים שונים".[53]

גילויי העוינות כלפי בני רומה מצד האוכלוסייה המקומית ומצד השלטונות, הלכו וגברו עד כדי מתן צווי גירוש. צו הגירוש הראשון הוצא על ידי הרייכסטאג הקיסרי של הרייך הראשון בשנת 1497. שנים ספורות לאחר מכן ניתנו צווים דומים בספרד, בפורטוגל, בערי המדינה של איטליה ובצרפת. באנגליה צו הגירוש הראשון הוצא ב-1530, ובסביבות השנים האלה הוצאו צווים דומים באירלנד, בהולנד, ובארצות סקנדינביה. העונשים שניתנו למפירי צווי הגירוש, גברים ונשים כאחד, כללו גילוח שיער הראש, מלקות, כריתת אוזן אחת או שתיים, מאסר עם עבודת פרך וכיוצא בזאת. בני רומה שנתפסו הוגלו לעיתים לקולוניות.

לא תמיד קוימו צווי הגירוש במלואם, ולכן לאורך השנים ניתנו כמה וכמה צווים. אף על פי כן, בסופו של דבר, במחצית המאה ה-18' נותרו בני רומה בכל מדינות מערב אירופה, למעט בהולנד (אליה חזרו בני רומה מרומניה במחצית המאה ה-19'). הסיבות לכישלונם החלקי של צווי הגירוש נבעו מיכולת מוגבלת של השלטון המרכזי לאכוף את הצווים, ומנטילת שוחד מצד כוחות השיטור. בנוסף, למרות יחסה העוין כלפי בני רומה, האוכלוסייה המקומית הייתה זקוקה לשירותיהם המקצועיים כגון נפחות.

בזמנים שונים בהיסטוריה נאסר עליהם ללבוש את בגדיהם הססגוניים הייחודיים, לדבר בשפתם, לנוע ממקום למקום ולעתים אף אסרו עליהם לעסוק במלאכותיהם המסורתיות. (כבר בראשית המאה ה-16' הצוענים סווגו באנגלייה כבעיה חברתית). דווקא האנגלים, בעלי הדימוי הליברלי ביותר, מצטיינים בכמות הצווים ובאיכותם המרושעת. מאמצע המאה ה-17' חל שינוי הדרגתי ביחס השלטונות כלפי בני רומה. ממדיניות גירוש עברו השלטונות למדיניות של הטמעה. מדיניות זו הייתה קשוחה למדי, ובאוסטרו-הונגריה לדוגמה, נאסר על בני רומה להינשא בינם לבין עצמם, נאסר עליהם לדבר בשפתם, להאזין למוזיקה שלהם ועוד. בני רומה סירבו למדיניות ההטמעה ורובם לא נטמעו.

בארצות אחדות נכפתה עליהם העבדות, ורק באמצע המאה ה-19' שוחררו העבדים הצוענים ברומניה. עד למאה ה-20' ניסו השלטונות לכפות על הצוענים, באמצעות החוק, לחזור למוטב.

האנס גינתר, מומחה נאצי ל"תורת הגזע", מצא פתרון לבעיה בכך שצמצם את הגדרת הגזע הארי. הוא הודה שהצוענים הם ממוצא ארי, אבל מן המעמד הנמוך ביותר של הארים המקוריים. בשנות נדודיהם הם התערבו ללא הכר בגזעים "נחותים", וזו הסיבה לעוניים ולנוודותם. אף כי הוא הסכים שכמה קבוצות מביניהם הן אריות טהורות, רוב הצוענים מהווים איום על ההגמוניה הארית, בשל עירוב הגזעים ביניהם.

האפליה נגדם לבשה צורות רבות במהלך השנים: סוסיהם נורו והאופנים הוסרו מעגלותיהם, שמותיהם הוחלפו, נשותיהם עוקרו וילדיהם נלקחו מהם ונמסרו לאימוץ במשפחות לא צועניות (מנהג שרווח בשוויץ עד 1973).

הצוענים בגרמניה היו נרדפים, מופלים לרעה, הואשמו בהאשמות למיניהן, ובמידה שבמאה ה-20' היו עדיין נוודים, ביקשו הרשויות המקומיות להיפטר מהם בכל מחיר. ב-3' בינואר 1936 הורחבו חוקי נירנברג והוחלו גם על הצוענים; כמו מן היהודים, גם מן הצוענים נשללה זכות ההצבעה ב-7' במרץ 1936. החל באותה שנה נשלחו צוענים גרמנים למחנות ריכוז, שם הם סומנו כ"יסודות אנטי-סוציאליים", ביחד עם חסרי-בית וזונות.

אחד הביטויים המזוויעים ליחס קיבוצי זה היה מחנות ההשמדה הנאציים, שבהם נכלאו שלושה מיליון צוענים, בשל היותם "נחותי גזע" על אף היותם ממוצא "ארי". מעריכים שכחצי מיליון מהם הושמדו בשואה, אותה הם מכנים "פוראימוס" (Porrajmos), היינו, "טריפה" או "חורבן" בניב רומאני. יש חוקרים שאף טוענים כי מספר זה גבוה יותר, ומגיע עד ל-1.5 מיליון בני אדם. מספרם המדויק של הצוענים שהושמדו אינו ידוע, כיוון שלקהילות הצועניות חסר ברוב המקרים רישום אוכלוסין מסודר.^[54] יום הזיכרון להשמדת הצוענים מצוין בעולם מדי שנה ב-2' באוגוסט, היום שבו, בשנת 1944, חוסל מחנה הצוענים באושוויץ וכל יושביו הובלו לתאי הגזים.

פרופ' יהודה באואר, מדגיש כי קיימים הבדלים גדולים בין השמדת הצוענים להשמדת היהודים. הימלר חשש מעירוב הדם הצועני בזה הגרמני. התפתחה התיאוריה שצוענים מעורבים עם גרמנים, והם הרוב, מהווים סכנה לדם הגרמני, ואילו צוענים "טהורים" שייכים לגזע הארי ואין לפגוע בהם. ה"טהורים" ניצלו (בסוף המלחמה שרדו בגרמניה כ-14,000 צוענים), ה"מעורבים" נרצחו – בדיוק ההיפך מהיהודים, שלבני התערובת שבהם היה סיכוי לשרוד, ואילו ה"טהורים" נדונו למוות על פשע היוולדם.

לא הייתה על כן מעולם מדיניות נאצית לרצח טוטלי של הצוענים, כי הם הרי לא היו יהודים שיש לרצוח את כולם עד אחד, וכאן טמון ההבדל היסודי, המכריע. היטלר עצמו התייחס לצוענים רק פעמיים ככל הידוע: בשיחות השולחן שלו אמר פעם שההונגרים הם בעצם צוענים, ופעם שיש להוציא אותם משורות הצבא הגרמני. בעיית הצוענים הייתה בלתי חשובה לגמרי, בעוד שעניין היהודים עמד במרכז האידיאולוגיה הנאצית.

אין ספק שרצח הצוענים, בעיקר הנוודים שבהם, היה רצח עם לפי האמנה נגד ג'נוסייד מ-1948. בניגוד ליהודים, הצוענים לא זכו לפיצויים משמעותיים, הם נרדפים בהרבה ממדינות אירופה והיחס אליהם הוא כאל מצורעים. הם לא היו קורבנות השואה, הם היו קורבנות של רצח עם אחר, בעל מוטיבציות אחרות ותוצאות שונות, אך הטרגדיה שלהם ראויה לאזכור ולהזדהות עם גורלם.[55]

לסביבה יש כאמור יחס שלילי אל הצוענים, אך גם הדימוי הפנימי איננו חיובי. צוענים עשירים ברומניה למשל, מסרבים בגלוי לעשות עסקים עם צוענים. המיתוס הפנימי שלילי. אחד המיתוסים טוען כי סיפור צליבתו של ישו קשור למחדל של נפח צועני. לפי מיתוס זה הופיע קלגס רומי באוהלו של הנפח, וביקש ממנו לחשל את אחד מארבעת המסמרים שנועדו לצלוב את המשיח למחרת היום. הצועני רודף הבצע אכן חישל את המסמר, אך זה נותר מלובן, למרות שניסו לצננו במים. הצועני נמלט אך משחזר למחרת מצא את המסמר לוהט כשהיה. ישו ניצלב בשלושה מסמרים בלבד והצועני מציג כאן את עצמו, בדרך אופיינית, כרודף בצע מקולל, נודד נצחי ועני מרוד.

המיתוס הפרסי, שכתב פירדוסי, מספר על השאח' הגדול בהרם ע'ור, ששלח לשכנו ההודי, הוראה לשגר לפרס עשרת אלפים מנגנים על לירה, זכרים ונקבות, רכובים על ברבורים. כשהגיעו הנגנים נתן להם השאח' שור וחמור לכל אחד, וכן שק חיטה, על מנת שייעשו איכרים. אלא שהם אכלו את הבקר והחיטה והעדיפו לרכב על חמוריהם. השאח' ציווה עליהם להסתלק ולנגן לכל הבריות בעולם. בהוראת השאח' התפזרו נגני הלירה, מלווים בכלבים ובזאבים, כשהם מנגנים ביום וגונבים בלילה. מהסיפור ניתן ללמוד על ייחודם של הצוענים.  ייתכן שבכך אפשר להסביר את הדימויים העוינים. לאחר שואת הצוענים פסקו הצווים כנגדם, אך לא היה בכך כדי לשנות את דעת הקהל המבוססת נגדם.[56]

טבעי שבני חברה מנודה כל כך, ייבחרו להתגורר בחברותא. כך אנו מוצאים אותם עדיין נודדים, מה שאומר חסרי השכלה מסודרת, חסרי קביעות בעבודה, משוללי זכויות סוציאליות. חייהם מיטלטלים בין דחייה חברתית, התרחקות מרצון, בעיות חברתיות וכלכליות, עוני, בורות, אלימות המובילה לדחייה חברתית נוספת וכך הלאה. צוענים רבים נדחקו לפשע. כייסים צועניים פועלים בצרפת ובספרד. שיעור הצוענים בבתי הכלא של מזרח אירופה גדול מהרבה משיעורם באוכלוסייה. גם בטרנסילבניה נרשמו הרבה אירועי שוד שביצעו צוענים. כאשר קורה משהו, כמעט בכל מקום, ההתייחסות של החברה איננה ספציפית, אלא לצוענים כקולקטיב. גם כיום מוגבלים תנועותיהם ומקורות מחייתם.

באוקטובר 2013 נמצאה הילדה הבלונדינית שכונתה "מריה" ביוון, ´כשהיא מוחזקת בידי זוג צוענים שאינם הוריה. לאחר שהתברר כי אמה הביולוגית מבולגריה, נחשפה במעט המציאות העגומה של קהילת הצוענים באירופה. פניה המבוהלות של מריה בזרועותיהם של זוג צוענים פתחו את תיבת הפנדורה של מיליוני הצוענים החיים באירופה. איש לא האמין בתחילה לזוג היוונים שסיפרו כי קיבלו את מריה לידיהם מזוג צוענים מבולגריה. שני הוריה הביולוגים הודו כי מסרו את בתם כדי להבטיח את עתידה. מבט חטוף בסביבת מגוריהם מוכיח כי השניים אכן התקשו לגדל את בתם בתנאים נאותים.

"מסרנו חלק מהילדים ללא תמורה", סיפרה אמה של מריה. "מעולם לא לקחנו כסף בעבורם. פשוט לא היה לנו מה לתת להם לאכול ולא היה מי שידאג להם", הסבירה. מדינות האיחוד נלחמות במיעוט הגדול ביותר ביבשת שמאיים על הכלכלה והביטחון האישי. אלא שפרשת היעלמותה של מריה חשפה את מצבם העגום של הצוענים ברחבי אירופה. יוון הפכה מוקד משיכה לסחר בילדים. אלפים נמכרים מדי שנה לזנות, לאימוץ בלתי חוקי, עבדות או לקיבוץ נדבות בחסותם של הצוענים. הקהילה הצוענית מהווה אבן על צווארה של הקהילה האירופית כולה. הם לא מוכנים לוותר על מסורתם ותרבותם, אך יחד עם זאת חיים בעוני מחפיר. חלקם הגדול אנאלפביתים והם אינם שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך. פתיחת הגבולות בין המדינות באירופה, רק הגבירה את הנהירה של הצוענים מהבלקן וממזרח אירופה לעבר מערב היבשת. בכל המדינות ניסו לשקמם ולהעבירם למגורי קבע, אולם בלחץ הציבור ואחרי שנים של ניסיונות כושלים, באירופה החליטו להתמודד עם הבעיה על ידי גירושם מהמדינות – שבחלקן גילויי הגזענות נגדם הסתיימו ברצח.[57]

לעתים קרובות משווים את הרדיפות כנגד הצוענים ואת האפליה נגדם לאנטישמיות. אך בניגוד לעם היהודי, הצוענים לא הביעו מעולם תשוקה למולדת משלהם. סופר צועני קנדי התבטא בעניין זה: "מדינת רומאנסטן היא במקום שבו דורכות שתי רגלי". בכל זאת, "הצוענים שנדדו בגבעות לבדם נעלמו לפני ימים רבים כל כך", כתב גרסיה לורקה ב"רומנסרו הצועני" שהקדיש לנוודים אלו.

הצוענים במזרח אירופה

ההוויה הצוענית בצרפת, בספרד ובמקומות אחרים במערב אירופה שונה לחלוטין מזו שבמזרח אירופה. שם נמצאים רוב הצוענים. במזרח אירופה שרדו הצוענים חמישים שנה תחת השלטון הקומוניסטי, שהפעיל עליהם לחץ להתיישב ולהיטמע. התוצאה היא שכיום מעטים הצוענים הנוודים במזרח אירופה.

בצ'כוסלובקיה לשעבר ניסה השלטון הקומוניסטי לרכז את הצוענים באזור אחד ולתת להם מגורי קבע ומידה של אוטונומיה. הניסיון נכשל, הן בשל נטיתם של הצוענים לחיות בקבוצות מוגבלות ולהימנע מריכוזיות, הן בשל אי קבלת הכללים הכרוכים בהתיישבות קבע. כתוצאה מכך יש כיום במזרח סלובקיה ריכוז גדול של צוענים. חלקם יושבי קבע, אחרים גרים בבתים שנבנו עבורם, אולם מבלי שנסתיימה הכנתם למגורים וללא תחזוקה סבירה. לכן נמנעים תושבים אחרים מלגור בסביבתם, ועם עקירתם ממקום כלשהו נשאר האזור נטוש. לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי החלה נהירה מערבה של צוענים. חלקם מיהרו להתאחד עם בני משפחותיהם, שמצבם היה טוב יותר, במקומות שונים בצ'כיה. אחרים נהרו בעקבות התיירים וכספם לפראג.

סלובקיה היא ביתם של 67,000 צוענים, מתוך אוכלוסייה של 5.5 מיליון (2021) – אם כי ההערכות הן המספרם מגיע אולי עד למעלה מחצי מיליון. הצוענים שם נוהגים לאכול כלבים. את שומן הכלבים הם מורחים על לחם, מערבבים במרק, מורחים על החזה לריפוי מחלות. הם חיים בעוני ונתקלים ביחס עוין של הסביבה, שמתבטא, בין הייתר, בקריאות בנוסח "חזרו להודו" וכלה בתקיפה של גלוחי ראש. לאחר מלחמת העולם השנייה יושבו צוענים רבים בלב האזורים הצ'כיים בבוהמיה ובמוראביה והועסקו בבתי החרושת. אך לאחר נפילת הקומוניזם ב-1989, הצוענים היו הראשונים שאיבדו את מקום עבודתם. רוב הצוענים בצ'כיה מרוכזים בשכונות עוני בערים. לאחר שמסך הברזל הורם, המצב הכלכלי העגום וההתקפות הגוברות מצד גלוחי הראש הבריחו אלפי צוענים אל הפיתויים הנוצצים של מערב אירופה. הם עובדים שם באופן בלתי חוקי ומקבצים נדבות. חלקם מבקשים מקלט מדיני. האיחוד האירופאי נתקף בהלה ונקט אמצעים כדי להגביל את אשרות הכניסה ולבלום את ההגירה של צוענים ואזרחים אחרים ממזרח אירופה. אלה האחרונים מאשימים את הצוענים בהגבלות שהוטלו עליהם והמתח בין שתי הקבוצות גובר.

צועני רומניה

הצוענים במזרח אירופה, בעיקר ברומניה, נוהגים להשיא ילדים מוקדם ככל האפשר. בני בוזסקו (Buzescu), העשירים יותר נוהגים להשיאם אפילו בגיל 12, כדי לשמור את הזרע ולשמר את העושר. דווקא רומניה, בה יש צוענים עניים מאד, תורמת רבות למיגור הסטריאוטיפ של הצועני העני. בבתים מפוארים של הכפר הרומני בוזסקו, אפשר לראות את העושר שממנו נהנים מתי מעט מן הצוענים, שהושפעו במסעותיהם מן הגאדז'ה (זרים בשפתם). בוזסקו היא ביתם של יותר מאלף בני מטה הקאלדרש (Kalderash), צוענים שמשלח ידם המסורתי הוא חרושת נחושת. בני קאלדרש הם אלכימאים מודרניים ההופכים מתכות יסוד לזהב, כלומר, מוכרים שלדי מתכות שהם אוספים. בתים אלה הם אוסף מדהים של צריחים מצופים קשקשי כסף מנצנצים. תערובת סגנונות של מבצר בווארי ופגודה יפאנית, היוצרת "דיסנילנד" צועני. הקאלדרש מבוזסקו בזים לצוענים העניים. הם שואפים לתפוס מרחק מ"אלמנטים שליליים" צוענים, על ידי כך שהם מזדהים עם הגאדז'ה, ובכך מעצימים את הדימוי של "הצועני המסוכן".

בני שבט פולגארי (Fulgari), החיים אף הם ברומניה, מתפרנסים בדוחק ממסחר בנוצות פוך. הם רואים בעוניים הוכחה ליושרם ורואים באנשי בוזסקו גנבים. שני מיליון הצוענים החיים ברומניה הם הריכוז הגדול בעולם של אוכלוסייה צוענית. המשטר הקומוניסטי לא עודד אותם, בלשון המעטה, להשתמש בשפתם והצוענית איננה שגורה עוד בפיהם של כמחצית מצועני רומניה. כיום רבים שבים ללמוד מחדש את שפת אימם. מערכת הסעד הדלה של המדינה אילצה את הצוענים להסתדר בכוחות עצמם. לאחר שאיבדו את משרותיהם במשקים שיתופיים ובבתי חרושת ממשלתיים, פנו רבים בחזרה למקצועותיהם המסורתיים – ייצור לבנים, סחר סוסים ועבודות מתכת – כדי להתפרנס בדוחק. כתוצאה מכך, המערכת ההיררכית המסורתית של הצוענים, המושתת על משלח יד, באה לידי ביטוי מרבי ברומניה. בשנים האחרונות תפס גורל הצוענים מקום בולט בעיתונות ברומניה, כמו גם בבולגריה, בהונגריה, בסלובקיה, בצ'כיה, ובפולין. מדינות אלה הגישו בקשה להתקבל לאיחוד האירופאי. על פי תקנה העוסקת בזכויות המיעוטים, נדרשות המדינות הללו לנקוט אמצעים למיגור האפליה נגד הצוענים, כתנאי להמשך תהליך קבלתן. כיום מנסים פעילים פוליטיים צוענים לרשום ולאגד את הצוענים, אם כי לרבים מהם אין ניירות בשל חששם מהרשויות. רומאני קריס (Criss), "המרכז הצועני לתמיכה חברתית וללימודים", מנסה לשכנע את הצוענים שיעמדו על זכויותיהם. רבים מבני הפעילים הם בני צוענים שהתבוללו. הם אולי חיל החלוץ של עילית חדשה הלומדת להתמודד על זהותה וזכויותיה בעולם הגאדז'ה.

אוטונומיה ובדלנות

באזורים בם הצוענים גרים מופיעים עיתונים וספרים בשפת הצוענים, הם מקיימים תיאטרון משלהם, חוגגים את חגיהם, מוציאים לאור ספרי לימוד ומנצלים את זכותם ללמד את ילדיהם מחוץ לבתי הספר. על פי חוק, אסור לקרוא להם "ג'יפסי" אלא "רוֹם" בלבד. המדיניות הסוציאלית לגביהם היא כלגבי אחרים, אך מנוצלת לא פעם לרעה, ומשפחות שלמות חיות מכספי עידוד הילודה, דמי אבטלה, הקמה וסגירה של חברות פיקטיביות וכו' – דבר שגורם לחשדנות מוגברת כלפי הצוענים כולם. לכך יש להוסיף את הטענה כי לפי מסורתם ומוסרם של הצוענים, חוקיות השגת הכסף אינה חשובה, גניבה אינה מעשה חמור ושוד של "גוי" אינו פשע. יתכן שזה מסביר את העובדה שחלק גדול מן הזונות לאורך הכבישים מגרמניה לצ'כיה הן צועניות. על כל פנים, חשוב להדגיש כי רוב הצוענים אינם מתפרנסים מגניבה אלא מעבודות מזדמנות[58].

התעוררות תודעה צוענית

ב-8' באפריל 1971 התקיים בלונדון הקונגרס העולמי הראשון של הצוענים. נכחו בו צוענים מ-14 מדינות, שבחרו המנון ודגל לעם הצועני והחלו לנקוט בפעולות לקראת הנהגת תקן אחיד לשפה. כתוצאה מהקונגרס הייתה הכרה של בני רומה עצמם כאומה לא-טריטוריאלית בעולם ואימוץ סמלים לאומיים. ה-8' באפריל נחשב כיום הצוענים.

מאז 1979 יושב יועץ צועני במועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם. ב-1993 ערכו ארגוני הצוענים קונגרס לאומי, הגדול מסוגו, ביודוסין שבפולין. אין להם עדיין פרלמנט ומדינה, אך יש דגל כחול ירוק ואפילו דמות לאומית, המשורר הסרבי ראיקו דיורֵק, וריאציה צוענית של הרצל, שיצא בהכרזה: "עם אחד".

בעשורים האחרונים, החלה התעוררות חברתית ותרבותית בקרב הצוענים. בנוסף להתארגנויות מקומיות במדינות שונות, יש התארגנויות כלל עולמיות, בעיקר על בסיס תרבותי ואתני, ופחות על בסיס פוליטי. מועצת אירופה מקדישה משאבים רבים לקידום ענייני התרבות של הצוענים, ובשנים האחרונות מופיעים כתבי עת ועיתונים בשפת הצוענים "רומאני" (Romani). בעיית הכתיבה בשפתם היא כפולה: מצד אחד, ריבוי הניבים – יש 17 דיאלקטים שונים בלשון הצוענים. מצד שני, העובדה ששפתם הייתה מאות שנים לשון מדוברת בלבד, גורמת קשיים אדירים בקביעת תקנים אחידים לגבי הכתיב. ואמנם, כיום נהוגות שיטות אחדות, ועל הקורא להתעדכן באיזו מן השיטות כתוב הטקסט שלפניו.

• עוד על התרבות הצוענית, אתר Patrin

אפילוג

התייר הממוצע פוגש את עניי הצוענים הפושטים יד בכל פינה ומביכים את הצופים באומללותם התובענית. הוא נתקל בהם כשהם מנסים לכייס אותו בתחנתה רכבת. לעתים, ניתן להתפתות לקיטש של "הצגה צוענית" של גברת מגונדרת ומקושטת ב"תכשיטים צועניים", בריקוד, בצילום ברחוב תמורת פרוטה וב"ניחוש" בכף היד.

מגידי עתידם של הצוענים צפו להם לא פעם שחורות, ללא מולדת, בעולם המשתנה סביבם במהירות. אבל ההיסטוריה מוכיחה שהם הצליחו להמשיך להתקיים במדינות רבות ובקרב עמים חזקים מהם, בעלי זכויות יתר. הם שרדו את אגרוף השנאה והעוינות, כמו גם את חיבוק הדוב של ההתבוללות, ומעל לכל הם לא נתנו לאיש לכבול את רוח הנדודים שלהם. העיסוק בצוענים מזמין קלישאות שמקומן יאה לאופרות. אין צורך לגלוש לרומנטיקה מהסוג אליה נסחף לורקה, אך אין אפשרות לתאר את התרבות הספרדית בלעדיהם. צלילי הגיטרה, הקשת הקסטנייטות ובעיקר שירת "הזמר העמוק" (Canto Jondo), כפי שהסביר פדריקו גרסיה לורקה (Federico García Lorca), כולם מורשת צוענית.[59] גם בארצות אחרות, כגון רומניה, קשה לתאר את פני החברה בלעדיהם. הצוענים העבירו לאירופה את המזיגה המוזרה של מזרחיותם, ומבלי להתערבב בחברות האירופאיות האלה, הפכו לחלק מן הנוף האנושי, שאין לתאר אותו כיום בלעדיהם.

הערות

[1] מערכת קלפים שעוצבה במקור לצורכי משחק דומה לברידג'. בעבר, הייתה אמונה עממית שניתן בעזרתם לחזות את העתיד. בתקופה המודרנית הקלפים משמשים ככלי מיסטי להסתכלות פנימה, בדרך להגשמה עצמית ולהתפתחות אישית ורוחנית. החפיסות העתיקות ביותר הקיימות כיום מקורן בצפון איטליה ונוצרו כנראה באמצע המאה ה-15'. אלה נקראו "קלפי הניצחונות", שכן את ציורם הזמינו האליטות בעת חגיגתם של מאורעות מיוחדים כגון ניצחונות, חתונות והריונות חשובים.

[2] Gaster, Moses (1911). "Gipsies". In Chisholm, Hugh (ed.). Encyclopedia Britannica. Vol. 12 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 37–43.

[3] ישעיהו, ל"ג, כ'.

[4] "מנדלי מוכר ספרים" הוא פסבדונים של שלום יעקב אברמוביץ' (ביידיש: "מֶנְדֶלֶה מוֹיְכֶֿר סְפֿוֹרִים" (1835-1917). היה מחשובי סופרי היידיש והעברית בעת החדשה. מנדלי, שנודע בכינוי "הסבא" של הספרות העברית והיידית המודרנית, היה בן הדור האחרון להשכלה, אולם בהמשך חייו חווה את תקופת חובבי ציון וראשית הציונות, שהשפיעו על יצירתו. מרבית ספריו וכתביו תורגמו לעברית ויצאו לאור בישראל. (ש' בן-ציון, חיי שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) וספריו אשר כתב לישראל עד שנת השבעים – וחמש להולדתו, יפו, המרכז של אגודת המורים בארץ-ישראל, תרע"א, 1910; איסר ישראל זידמן, מנדלי מוכר ספרים כמחיה הלשון העברית: ליום מלאת מאה שנה להיוולדו, מו"ל בלתי ידוע, ירושלים, תרצ"ו,1936, עמ' 205-218).

[5] שולמית שחר, הצוענים, עם הנוודים של אירופה, הוצאת מפה, תל אביב, 2006, עמ' 22.

[6] "Roma people", באתר החדשות Nationalia, ‏עודכן לאחרונה בנובמבר 2020.

[7] טטיאנה הופמן, ‏"חיי הצוענים באירופה: קבצנות, עוני ורעב", באתר ‏מאקו‏, 26' באוקטובר 2013.

[8] טלי חרותי-סובר, "כת הטמאים": הקהילה בעלת המעמד הנמוך ביותר בישראל, באתר TheMarker‏, 15' באוקטובר 2016.

[9] ראו בהרחבה: דריה מעוז, "צוענים בירושלים", מסע אחר און ליין. www.masa.co.il/article/צוענים-בירושלים

[10] יעקב יניב, "צוענים בציון", מסע אחר און ליין.

[11] ראו גם: רועי מנדל, "'לא חוטפים ילדים'. שעת הצוענים, גם בישראל", YNET, 27-10-13.

[12] ההחלטה בעניין גבר צועני בן 20 שהיה "בקשר דומה לנישואין" עם ילדה בת 12 פורסמה בתקשורת המקומית. הזוג התחיל את קשרם ב-2022, ושני משפחות הגבר והילדה היו מודעים לכך, קבע הבית המשפט. הילדה התעברה בסופו של דבר והלכה לרופא, שהודיע לרשויות על טבע הקשר הספקולטיבי שלה. בהתחשב בעובדה שגיל ההסכמה המינית נקבע על פי החוק הספרדי בגיל 16, "בעלה" נאסף ונתבע על תקיפה מינית רצופה של קטין, עם תובעים שדורשים מהבית המשפט להטיל עליו עונש של לפחות 11 שנים וחצי מאסר. בית המשפט, בכל זאת, בחר לחפות על הגבר, טוען כי הקשר בין מבוגר לקטין היה "חלק מהספירה התרבותית והחברתית של הקהילה הצוענית". https://israel.isidewith.com/discuss/5159146086

[13] גלעד מרגלית, ג'נוסייד – גרמניה הנאצית והצוענים, עמ' 17.

[14] השושלת הע'זנווית הייתה שושלת ממוצא טורקי שהקימה במאה ה-10' סולטנות רחבת ידיים במזרח העולם המוסלמי ואף הרחיבה את שלטונה לתוך הודו.

[15] צוענים", האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ח, עמ' 561.

[16] Hancock, Ian (2002), Ame Sam E Rromane Dz̆ene. Uni. of Hertfordshire Press.

[17] היסטוריון וסופר ששמו האמיתי היה חסן אבן עלי אבו אל קאסם, יליד חוראסן (935-1025), שפעל גם בחצרו של מחמוד מר'זנה ובהיותו קרוב לגיל שמונים השלים את האפוס הלאומי הארוך של איראן 'שאה נאמה'.

[18] חמזה היה סופר יליד איספהאן, בן המאה ה-10', שכתב ערבית. ספרו החשוב הוא "תולדות שנות מלכי הארץ והנביאים" -היסטוריה של העולם, כתובה בצורה קצרה ויבשה.

[19] ממילה זו מעריכים הלשונאים שהתפתחו המילים המתארות את הצוענים בשפות אירופה.

[20] "צוענים", האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ח, עמ' 561.

[21] אשר שטרן, "הצוענים בעולם: קיצור תולדות", מסע אחר און ליין.

[22] שם, שם.

[23] האנציקלופדיה העברית, שם.

[24] Federico García Lorca (1998). Norman Thomas di Giovanni (ed.). In Search of Duende. New Directions. p. 2.

[25] ספי בן יוסף, "שעת הצוענים", מסע אחר און ליין. www.masa.co.il/article/שעת-הצוענים

[26] Romani, encyclopedia Britanica.

^[27] "Human Rights Brief Human Rights Brief". Wcl.american.edu. Archived from the original on 17 January 2016. Retrieved 3 January 2017.

[28] Marushiakova, Elena; Popov, Vesselin (2022). "Bulgaria". Roma Portraits in History. pp. 33–98.

[29] Kolev, Deyan; Teodora Krumova (14 January 2002). "Roma In Bulgaria and Their Folklore". Protecting and Popularizing Roma Culture in Central Bulgaria. Archived from the original on 29 May 2005. Retrieved 4 October 2009.

[30] ברון הצוענים (בגרמנית: Der Zigeunerbaron) היא אופרטה בשלוש מערכות של המלחין הווינאי יוהאן שטראוס הבן, אשר הועלתה לראשונה בתיאטר אן דר וין ב-24' באוקטובר בשנת 1885. ההצגה מבוססת על המחזה "סאפי" של מור יוקאי ההונג.

[31] ספי בן יוסף, "שעת הצוענים", מסע אחר אונליין.

[32] ספי בן יוסף, "שעת הצוענים", מסע אחר און ליין.

[33] שולמית שחר, הצוענים, עם הנוודים של אירופה, הוצאת מפה, תל אביב, 2006, עמ' 47-49.

[34] שם, עמ' 47.

[35] שרה הקדושה (ברומאני: Sara e Kali, שרה קאלי; בצרפתית: Sara la noire, שרה השחורה; בספרדית: Sara de Marsella, שרה ממארסי) היא הקדושה הפטרונית של הצוענים, אך איננה מוכרזת כקדושה בכנסייה הנוצרית. מרכז פולחנהּ נמצא בעיירה סנט-מארי-דה-לה-מר שבשפך נהר רון בדרום צרפת, שם אצורים שרידיה ושם מתקיימות חגיגות העלייה לרגל לכבודהּ.

[36] על פי המסורת המקובלת על הצוענים, שרה קדושתם הייתה שפחתה של אחת משלוש המריות, שעימן הגיעה לחוף הקאמארג בדרום צרפת לאחר שנמלטו מרדיפות הנוצרים הראשונים בארץ ישראל. שלוש המריות, שלהן סוגדים במקום נחיתתן הן מרים אימו של יעקב בן חלפי, מרים אשת קלופאס ומרים-שלומית – מי שנכחו בצליבת ישו והיו העֵדוֹת הראשונות לקברו הריק. [מרים המגדלית אינה נמנית עם המריות הללו, שכן המסורת קובעת את מקום קבורתה בחלק אחר של חבל פרובאנס עצמותיהן לוש המריות נתגלו ב-1488 על ידי שלוחיו של המלך רנה מאנז'ו ונאצרו בכנסייה המקומית]. כנסיית "גבירתנו של הים", ובשמה המלא: Église Notre-Dame-de-la-Mer des Saintes-Maries-de-la-Mer) זכרן נחגג שם ביום 25' במאי וביום ראשון הרביעי של חודש אוקטובר. מסורת צירופה של שרה, פטרונית הצוענים, לפולחני שלוש המריות היא מאוחרת.

[37] ראו באתר זה: מחול המוות הספרדי

[38] לימור צדוק, "מפגשים עם צוענים בטרנסילבניה, רומניה", האתר של לימור צדוק.

[39] ספי בן יוסף, "שעת הצוענים", מסע אחר און ליין.

[40] לימור צדוק, "מפגשים עם צוענים בטרנסילבניה, רומניה", מסע אחר און ליין.

[41] לא לערבב עם ספר בשם זה שכתב Colt Author.

[42] דני ורט, צוענים בקולנוע, מסע אחר און ליין. www.masa.co.il/article/צוענים-בקולנוע

[43] מריה כריסטינה דה ג'אקומי (בספרדית: María Cristina De Giácomi; נולדה ב-23' באוגוסט 1956) המוכרת בשם כריס מורנה, היא דוגמנית לשעבר, כותבת, משוררת, מפיקה מוזיקלית ומפיקת טלנובלות ארגנטינאית, בעיקר לילדים ולבני נוער.

[44] דני ורט, "צוענים בקולנוע", מסע אחר און ליין. www.masa.co.il/article/צוענים-בקולנוע

[45] שם, שם.

[46] הירשמן דבי, "ריקוד הצוענים", מסע אחר, מס' 38, פברואר -מרץ 1994.

[47] שולמית שחר, הצוענים, עם הנוודים של אירופה, הוצאת מפה, תל אביב, 2006, עמ' 39.

[48] אשר שטרן, "הצוענים בעולם: קיצור תולדות", מסע אחר און ליין. www.masa.co.il/article/הצוענים-בעולם-קיצור-תולדות

[49] "צוענים – בני רום", עדות השואה, יד ושם.

[50] גונדווין פיטר, "הצוענים",National Geographic (מהדורה עברית) מס' 35, אפריל 2001.

[51] אשר שטרן, "הצוענים בעולם: קיצור תולדות", מסע אחר און ליין.

[52] לימור צדוק, "מפגשים עם צוענים בטרנסילבניה, רומניה", האתר של לימור צדוק.

[53] מצוטט אצל שולמית שחר, עמ' 69.

[54] בן עמי מרים, "דמעה על קברות הצוענים", מבפנים, י"ז, תשי"ד.

[55] יהודה באוור, "פה טמון ההבדל", הארץ, 22-11-2005.

[56] ספי בן יוסף, "שעת הצוענים", מסע אחר און ליין

[57] טטיאנה הופמן, "חיי הצוענים באירופה: קבצנות, עוני ורעב" N12, 26-10-13.

[59] פרפרזה מתוך "Cante Jondo" מאת פדריקו גרסיה לורקה, כפי שתורגם באתר Casa de la Guitarra Española.