הפתעה בבורקינה פאסו

כתב: גילי חסקין

ראו גם: טיול בטוגו,  סיור בגאנה-אל חוף הזהב , טיול לליבה הפועם של גאנה , סיור במאלי, סיור בבנין

למצגת מבורקינה פאסו

לבורקינה פאסו (Burkina Fasso) הגענו במקרה. פעם ראשונה נתקלתי בשם הזה, לפחות כאופציה תיירותית, היתה בטיול למאלי, לפני מספר שנים. על כריכתו של מדריך נסיעות הופיעה תמונה של מסגד קטן וססגוני, מבורקינה פאסו. העובדה שהמדריך הסוקר תיירותית את כל מדינות אפריקה המערבית, בחר להציג דווקא תמונה מארץ קטנה זו, רמזה משהו על האפשרויות הגלומות במקום. ובכול זאת, הרעיון לבקר בבוריקנה פאסו, נולד תוך כדי תנועה. לא ידענו למה לצפות, אולי משום כך השתאינו כל כך ממה שראו עינינו. זו מדינה ענייה, אפילו בסטנדרטים של מערב אפריקה, אבל  עשירה מאוד מבחינה תרבותית.

הגענו לבורקינה פאסו מגבול טוגו. מעברי גבול הן הזדמנות מובהקת להיפגש בצדדים האפלים של אפריקה. המתנה מעצבנת. אנו ממתינים בחוץ ומתבוננים בנוף שהשתנה. תושבים לבושים צבעונית, בדומה למאלי. חזות מוסלמית יותר ומדברית יותר. בירוקרטיה עם שחיתות אינה מבשרת טוב. מתברר שמאז שקיבלנו את האשרה לטוגו, חלפו יותר משבעה ימים. איני מבין מה זה שייך. מישהו ממלמל משהו על תשלום, אולם מלוונו בובוקר הפעיל את כול קסמיו וכעבור זמן הצליח לחלץ אותנו מהפלונטר הבירוקרטי.

הצד השני של הגבול, בחלק של בורקינה פאסו, היה עוד פחות סימפטי. החתמת הדרכונם גזלה כמעט שעה. מתברר שאשרת הכניסה יקרה מאד. מטורף ככול שישמע, היא עולה 204$ (!). לדברי בובוקר, הסכום הגבוה נועד לדרבן אתה מטיילים להנפיק את האשרה בקונסוליות של בורקינה פאסו אשר בארצם. אנו חורקים שיניים ומשלמים. לייתר דיוק, בובוקר משלם בינתיים בכסף מקומי. את העודף, 2000 CFA, לא קיבל. יצאנו מצוורחים משהו.

בורקינה פאסו היא מדינה ללא מוצא לים. גובלת עם מאלי בצפון-מערב, חוף השנהב בדרום-מערב, גאנה וטוגו בדרום, בנין בדרום-מזרח וניז'ר במזרח. בעבר נקראה המדינה "רפובליקת וולטה עילית". השם מרמז שבמדינה עובר חלקו העליון של הנהר וולטה. לנהר שלושה יובלים: וולטה השחור, וולטה הלבן, וולטה האדום, ואלה היו צבעי הדגל של וולטה העילית. ב-4 באוגוסט 1984 קיבלה את שמה הנוכחי. פירוש שם זה הוא "ארץ האנשים ההגונים" או "הארץ ההגונה" בשפות המקומיות.

רוב שטחה של בורקינה פאסו מכוסה באדמת סחף, היוצרת מישורים גדולים ומעט גבעות מבודדות. דרום-מערב המדינה מכוסה ברכס הרי אבן חול, בהם הפסגה הגבוהה במדינה, בגובה 749 מטרים. 24.5% משטחה של בורקינה פסו הם שטחים מיוערים. חלקה האחר, הצפוני, מדברי למחצה.

אוכלוסיית המדינה מונה כ-19 מיליון נפש (2015). למעלה מ-60% הם מוסלמים. 23% הם נוצרים והייתר מאמינים בדתות מסורתיות.

כלכלת בורקינה פאסו היא מהעניות בעולם. דבר זה נובע מקצב גדילת האוכלוסייה המהיר ועונות הבצורת התכופות. זוהי דוגמא קיצונית למונח "העולם השלישי". התל"ג לנפש עומד על 1700$. חקלאות מהווה 32% מהתל"ג ומעסיקה 80% מכוח העבודה. ברובה מתבססת על גידולי סורגום, דוחן, קנה סוכר, תירס, שומשום ואורז שמשמשים לצריכה עצמית, ואגוזי אדמה וכותנה, בעיקר לייצוא. שני מוצרים אלו וכן בקר היו במשך שנים רבות מוצר היצוא העיקריים, אבל מאז שסוף שנות ה-80 מייצאים בעיקר זהב. היבוא גדול פי שלוש מהיצוא. חלק גדול מהכלכלה הלאומית בבורקינה פאסו ממומן על ידי סיוע בינלאומי וחובה החיצוני הוא 1.3 מיליארד דולר.

המחסור בעבודה גורם לגלי הגירה רבים מהמדינה. כ-3 מיליון מתושבי בורקינה פאסו גרים בחוף השנהב במטרה למצוא עבודה. בעבר כוח העבודה המהגר היה נודד לגאנה, אך בשנת 1967 זו סגרה את גבולה למהגרים מבורקינה פאסו וגירשה את אלו ששהו באותה העת בתחומה. גם כיום המדינות אליהן מהגרים העובדים, חוששות מאוד מהצפתן בידי מבקשי עבודה.

תוחלת החיים היא 55 שנים. הגיל החציוני של האוכלוסייה -17 וקצב גדילת האוכלוסייה הוא 2.6% לשנה, עם 5.73 ילדים בממוצע לכל אישה. תמותת התינוקות במדינה היא 75 ילדים מתים, על כל 1000 חיים. התמותה הגדולה נובעת בין השאר מתשתיות רווחה ורפואה לקויות, עונות בצורת תכופות וכן מהתפשטות מגפת האיידס.

המדינה עוצבה בגבולותיה הנוכחיים על ידי האירופאים. בשנת 1896 הביסו הצרפתים את ממלכת ואגאדוגו, והפכו אותה למדינת חסות צרפתית  וכעבור שנתים היה היה רוב האזור, תחת כיבוש צרפתי. וולטה עילית הוכפפה לפדרציה של "מערב אפריקה הצרפתית" (AOF) שהוקמה ב-1904 וכללה את שטחי מאוריטניה,, חוף השנהב, דהומיי (בנין), ניז'ר, וסנגאל. הצרפתים היו שותפים לתפישה הקולוניאלית האירופית על עליונות הגזע הלבן, אולם ראו בפעילותם הקולוניאלית שליחות מתרבתת ( Mission Civilisatrice). – לחשוף את האוכלוסיה הנאפריקאית הנחשלת לתרבות הצרפתית הנעלה. ברוח נאצלת זו נלמדו בכול רחבי אפריקה הצרפתית הלשון, הספרות וההיסטוריה הצרפתית. אולם, למעט השפה, קשה לומר שהאוכלוסיה המקומית, למעט אליטה מאד מצומצמת, אכן הוטמעה בתרבות הצרפתית. בשנת 1960, קיבלה וולטה עילית עצמאות מלאה. מאז מתאפיינים תולדותיה בחוסר יציבות פוליטית.

מנקודת הגבול המעייפת התחיל החלק הקשה יותר. נסיעה מתישה של חמש וחצי שעות, עד לעיר הבירה וגדוגו (Ouagadougu). הגענו מפורקים למלון Ran, שנראה מבחוץ ארמון ומבפנים בקתה של אביון. היינו סחוטים מכדי לחפש מקום אחר.

יום המחרת לא היה מזהיר, בלשון המעטה. יש ימים כאילו. התחלנו את היום בשירות חמוץ פנים במלון, עם` בהבעה עגמומית של המלצרים שחשו נגזלים בכול פעם שבקשנו משהו. בשעה 08:30 יצאנו לדרך, עדיין סחוטים מנסיעת אמש. מבט חטוף על עיר הבירה, שעברה הקומוניסטי ניכר בכיכרותיה הגדולים וחסרי החן. סורי נהגינו הוביל את הג'יפ בידיו האמונות, בנסיעה חדגונית להפליא, צפונה. לאורך הדרך נראים לא הרבה רוכבי אופניים. כעבור שעה וחצי של נסיעה, בכביש משובש, הגענו ל-Sabuu המרוחקת 87 ק"מ מאואגודוגו. גם כאן דומה וכולם רוכבים על אופניים. נזכרנו שרוכבי בורקינה נחשבים לטובים ביותר בכול אפריקה. אם הכשרה כזאת, אין זה פלא.

במקום התרחבות של הנחל, בו חיים תנינים. להפתעתנו התקרב מלוונו המקומי אל תנין, כשמוט בידו, אליו קשורה נבלת תרנגולת. בעזרתה פיתה את התנין לחשוף את שיניו. אחר כך אחז את זנב התנין בידו והציע לנו להצטלם עמו…

ראו באתר זה: תנינים

ויתרנו על החוויה והמשכנו בנסיעה ארוכה ארוכה צפונה, רק לקראת השעה 14:00 הגענו אל מלוננו שבבירה הישנה Bobo-Dioulasso. המלון לא נראה מזמין, אבל חדר האכילה שלו סימפטי וכמה ציפורי שיר מעניקות לו קסם טרופי. מנהלת המסעדה, לבנונית, מטפלת בנו היטב.

למרות העייפות והגוף הדואב, מיהרנו לצאת לסיור בעיר, בחברת איברהים – מדריך מקומי , גבה קומה, שחור במיוחד ומדיף ריח עז של שום. איברהים, למרבה ההפתעה, דובר אנגלית ומכיר היטב, לא רק את העיר אלא את בורקינה פאסו כולה. "בובו" הוא שם השבט הראשון שהתיישב כאן וג'ולה היא שפתו. בעצם זהו ניב של שפת הבמברה המוכרת ממאלי שמהווה את ה"לינגווה פרנקה" של מערב אפריקה. שמה הקדום של העיר היה Sya והשם הנוכחי ניתן לה על ידי הצרפתים. בבובו דיולאסו קמה במאה ה-18 אימפריית גווירוקו Gwiriko)), הממלכה האפריקאית האחרונה בחלק זה של העולם.

האתר המפורסם ביותר של העיר הוא המסגד שלה, שמככב בגלויות, פוסטרים ומדריכי נסיעות. המסגד נראה כמו מבנה משונן והמינרט שלו, מזכיר בצורתו שובך יונים ענקי. בקירות נעוצים גזעי עצים שמעניקים לו מראה סוריאליסטי. נכנסנו פנימה, אל אולם הנשים המבוגרות. "כבוד" הוא שם המשחק במערב אפריקה, במיוחד בבורקינה פאסו. באולם ארבעים אומנות ענקיות. כל שורה יוצרת מעין תא מאורך ובו מקום לתשעים מתפללים. בתקרה קרועים חורים לכניסת אוויר, אותם ניתן לסגור במקרה של גשם. המחרב והמנבר פשוטים להפליא. טיפוס אל הגג מאפשר מבט קורב יותר אל המינרט. המבנה הוקם ב-1880 והוא מרשים להפליא. ליד הקיר שלו נקבר האימאם האחרון שמת ב-1995, בגיל מופלג.

המשכנו משם אל העיר העתיקה, גם אם יש צורך בהמון אופטימיות כדי לכנות את גבב הבתים הללו בשם "עיר". זוהי למעשה שכונה כפרית בנויית בוץ, בלבה רחוב ראשי, שלאורכו כמה בתי מלאכה לעבודות עץ, שם מפסלים צלמים שונים ומסיכות עץ. מסתבר שכאשר אדם מת, רוקדים בהלווייתו ריקוד מסיכות. כמו  כן, נערך כאן בפסיבל מסיכות שנתי בחודש אפריל. בהמשך הדרך ראינו בתי מלאכה בהם מכיירים כדים. החומר מובא מהנהר, את הכדים שורפים בתוך קש, בחוץ, לא בתנור והסחורה המוגמרת נערמת בכמות גדולה לאורך הרחוב. לאורך הרחוב כמה מבשלות שיכר, להכנת בירה מדוחן. ראשית טובלים את הגרעינים במים, מתסיסים אותם ואז מבשלים אותם במשך 25 שעות,  מזקקים את החומר דרך צינורות ומקבלים משקה בעל אחוז אלכוהול גדול. הילדים מקיפים אותנו בסקרנות, אחרים מצביעים מרחוק ומכריזים "טובבו" (Tobabu) , כך נקראת זר בשפת הבמברה. איברהים הוביל אותנו בין הבקתות הדלות. תחושה של עליבות. דימיתי לראות בעיניהם מבט צורב, המתבונן בספק קנאה, ספק תימהון, ספק כעס, באדם הלבן שבכיסו די ממון כדי לקנות כמה בתים. נכנסנו לתוך השכונה האנימיסטית, שם עובדים ליישות שנקראת JUJU. ראינו את הפטיש. לא בדיוק פסל, אלא מונומנט אליו באים עם בקשות מיוחדות. כאן סוגרים את כול העניינים שבין אדם למקום. אין צורך בכנסיה, מסגד או בית כנסת. לידו ה"ז'וז'ו'" – מעין חדרון פתוח למחצה, שם מסדירים את העניינים המשפטיים בתוך הקהילה, מבלי להזדקק לערכאות. המשכנו דרך בית הספר המוסלמי, בו לומדים גם צרפתית וערבית. איברהים הדגיש כמה פעמים את יחסי הסובלנות שבין הקהילות, באופן שנראה לי מעט חשוד. עקפנו את המזבלה העירונית, הנמצאת ממש בתוך היישוב, הלכנו סמוך לנחל, אם אפשר לכנות כך ערוץ של ביוב. הצחנה היתה עזה. ריח רע נישא באוויר ובכול זאת זיהינו שם כמות גדולה מאד של שפמנונים. דגי ענק אלו, החיים במי האפסיים הם מקודשים. אסור לדוג אותם וכשנמצא שפמנון מת, יש לערוך לו לווייה. המשכנו לתוך הסמטאות. לתוך חצר פנימית שם חי ידידנו איברהים. אני מהרהר אילו תעצומות נפש היו לו כדי להוציא את עצמו מהמקום הזה, ללמוד שפות ולעבוד כמדריך. לא הרחק משם, פטיש נוסף. על סלע, מכוסה בנוצות של תרנגולות, מקריבים עוף, בכול פעם שזקוקים לעשה. לחתונה, להיריון, לבריאות, להורדת גשם. בסמטאות לא מעט חנויות לייצור כלי נגינה. בעיקר גיטרות, מנדולינות וכסילופונים שתיבות התהודה שלהן מוכנות מדלעת. כמה מהם מזכירים להפליא את המרימבה המוכרת מאמריקה התיכונה, שגם לשם הובאה מאפריקה.

המשכנו אל השוק. גדול, סואן, עמוס. לא ידידותי. צפוף מאד. חלקו מקורה ועמוס עוד יותר. אפילו חסר חן לטעמי. בפנים, בעיקר בגדים, תבלינים. בחוץ, בעיקר ירקות, דגים. ברחובות שסביב השוק מרוכזים דוכנים בהם מוכרים דגים מיובשים. חלק מהמוכרים הם בני הדוגון אשר במאלי. מרביתם מאזור מופטי, נמל הניז'ר, ממנו מתחילה ההפלגה המיתית אל טימבוקטו. למרות שהחלק הזה ציורי יותר, התחושה הכללית אינה נעימה. העיר צפופה, מלוכלכת, רועשת. אנו עוברים במהירות ליד הקתדרלה הענקית, הבנויה בחוסר חן, ליד תחנתה רכבת שנבנתה בסגנון מקומי, המזכיר להפליא את זה של המסגד. כאן עוברת הרכבת המחברת את בורקינה פאסו אל חוף השנהב. חזרה למלון להירגע ליד הבריכה. מקלחת חמה וארוחה טובה משפרים להפליא את המצב. מועדון ובו מנגנים מוסיקה חיה, בעיקר כשמדובר במערב אפריקה, עושה להטים ממש.

יום המחרת היה שונה לחלוטין. אמש נראתה לנו בורקינה פאסו כתאונת עבודה והיום כפנינה. יום מלא קסם אפריקאי. פתחנו את היום בנסיעה קצרה, של שעה בערך, לכיוון דרום – מערב, כמעט עד לבנפורה ()Banfura. 15 ק"מ לפני העיירה, פנינו דרומה-מערבה ונסענו בנוף חקלאי של קנה סוכר. פועלים עבדו בשמש הקופחת וכרתו את הגבעולים במצ'טות גדולות. ניכר עליהם שהם עובדים קשה. לפני 500 שנה אבותיהם הובאו בכפייה לעבוד במטעי הסוכר של קובה וברזיל והנה, הם, ניני הנינים, מבצעים את אותה מלאכה איומה, בארצם שלהם.

ראו באתר זה: הסוכר

חלפנו על פני מפעל להפקת סוכר ולנגד עינינו נגלה רכס של אבן חול, ובקדמתו, דקלים ועצי מנגו. הרכס הזה נקרא La Failes de Banfora. המשכנו עד למקום שנקרא Domes, שהזכיר לי נוף הדומה לזה שראינו בפארק הלאומי "ציון" שבמדינת יוטה שבארה"ב. מדובר בסלעי אבן-חול, הנראים כשריוני צב. טיפסנו בשבילים לראשי הגבעות והתבוננו בנוף. לא הרחק מכאן נמצא הכפר Fabedougu, שהוראתו "אבא בבית", זו התשובה שנתנו ילדי הכפר, לסקרנים הצרפתיים, כששאלו לשם המקום. משם יצאנו להליכה בת שעה לאורך צינורות מתכת גדולים, שהביאו מים מן המפלים למאגר, שבשל האובך, בקושי נראה למרחוק. הלכנו לאורך הצינורות, עד לערוצו של נחל Comoé, הזורם מכאן לחוף השנהב. מראות כאילו יש רק באפריקה. נוף של סוונה, יבשה למדי, נקטע בבת אחת על ידי ערוץ מלא חיים. כתם ירוק באמצע השממה. פסענו לאורך הבריכות הכחולות, דילגנו על מדרגות סלע שלהם גוונם שונים של חום, לאורכם  זרמו המים באשדות קטנים. המשכנו בזהירות  עד לראש המפל, ממנו נשקף מראה משובב של גוש ירוק יפהפה ובתווך פס כחול.  גלשנו בשביל צר, לתחתית המפלים. בדרך נתקלנו בעץ Couisedro, שמכונה גם "העץ הקולוניאלי", משום שהובא לכאן מאסיה על ידי הצרפתים וניטע כאן במטרה לעצור את המדבור. ירדנו לנקודת התצפית, מעבר למטעי הבננות והתבוננו במפל המפלס את דרכו בין בולדרים ענקיים. רשמנו לעצמנו שראוי היה להישאר ולטבול מעט בבריכות, אך אנו נחושים להספיק יומיים של טיול ביום אחד, כפי שטען איברהים. פסענו בחורשה גבוהה וצפופה של עצי מנגו רחבי צמרת, שיצרו סככת צל טבעית. בין העצים, בלט בצורת גזעו עץ Kapokie, שכמו בעצים טרופיים רבים אחרים, שלח תומכות כדי לייצב את גזעו אל הקרקע.

באזור חיים בני ארבעה שבטים: Karaboro, Turka, Ja, Be. בכפרים של הטורקה ראינו אסמים מעוגלים, בנויי חומר. מזכירים להפליא את אלו שבמאלי. לאורך הדרך פסעו נשים, שסלים גדולים, מלאים בדוחן, על ראשיהן. במקום אחר רקדו פועלים על עגלות שעליהן הועמסו ערימות כותנה ענקיות. שוב האסוצייציות המתבקשות והפעם מימי תנועת הנוער: "בים לבן קבוצת שחורים קוטפת"…

שבנו לכביש והמשכנו לנסוע עד לעיירה בנפורה (Banfora), ללודג' חביב, ברמה קנייתית, עם המון חן. בקתות מפוזרות בצל העצים, גן מטופח, מסעדה מושקעת ופסלי עץ. פנטזיה אפריקאית. מקום שנעים להיות בו. אלא שהרודן המתקתק מחייב אותנו להמשיך. נסענו כשעה עד לצוקי Sindue. הצוקים האלו בנויים אף הם מאבן  חול, אלא שלהבדיל מה-Dome’s  של הבוקר, הם מחודדים יותר ונראים כאצבעות מונפות אל על. סמוך לשם ישנה אכסניה פשוטה, שם עצרנו כדי להחליף כוח, לשתות משקה קר ולאפשר לנהגים לאכול דוחן עם רוטב בשרי, בעל טעם רע, לפחות לחכנו.

נסענו דרך שדות אורז, שעברו קציר לפני מספר שבועות. זיהינו חבורה שעבדה בשדות במרחק של כמה עשות מטרים ומיהרנו לעברם. כמה מהם זרו את המוץ ואחרים ניפו את הגרעינים. מרביתם דשו את המכבדים, אבל לא במדושה כנהוג אצלנו ולא על הכביש כמוכר בסין, אלא חבטו בהם בכוח. היו אלו ילדים בני שמונה, שסובבו יחפים בשלף והניפו את המכבדים במלוא כוחם…את עיני תפשה אשה צעירה, שהעמיסה מכבדי אורז וחבטה בהם בכוח, כשתינוקה קשור אל גבה. היה קשה להתמודד עם תחושת העליבות, חוסר התוחלת והקשיים, כמו גם עם המבטים שצרבו אותנו, העשירים, בני המזל. במקומותכ אילו מתחזקת בקרבי התחושה שהאידיאליזציה של החיים בעולם השלישי, שהאדרה של חיי הפשטות, הרומנטיזציה של העוני הם אמצעים שאימץ לעצמו התייר, כדי להתמודד עם המבוכה שבמפגש על כל אלו.

משם, עוד 35 ק"מ של נסיעה, שעה ורבע בדרך משובשת, סמוך מאד למפגש עד ל-מפגש הגבולות של בורניקה פאסו עם חוף השנהב ועם מאלי, עד ל- Yasagoni, אתר עתיק שגם הצוות שלנו לא הכיר. למדנו עליו אמש מעיון במפה ומפי איברהים. עצרנו ליד קמפינג פשוט. מעליו התיתמר סלע אימתני. כאשר בישר לנו איברהים שאנו אמורים לטפס עד לראשו, הוא נראה לנו מתלוצץ. אי משם הגיח מדריך מקומי, שנראה כמו סטריאוטיפ של "אפרו" בארצות הברית, עם צמות זעירות ומסולסות ומשקפי שמש אופנתיים על חוטמו. לרגליו נעל כפכפים בלבד. אך הדבר לא הפריע לו לפתוח בקצב מהיר. טיפסנו בעקבותיו, מתנשפים על מדרגות אבן החול, כ-30 דקות של טיפוס מאומץ למדי, עד למדרגת סלע, למרגלות המצוק. הסימן הראשון לנוכחות אנושית היו שרידי חומות, שהמגינים הסתתרו מאחריהן, לקראת מבקשי רעתם. הם יידו בהם אבנים, או ירו חיצים. אפריקה מעולם לא היתה מקום רחום וחנון.

פה ושם ראינו שרידים של מבני חומר שנבנו על ידי תרבות ה-Wara , שנאלצו לנוס אל המצוק מפחד אויביהם. על קירות של אדובה (Adobe), הושארו קנקנים גדולים, שבורים בחלקם. במקום מסויים רוכזו שופרות מתכת, בהם השתמשו להודיע על סכנה מתקרבת. תושבי המקום בנו למעלה, לא רק בקתות חומר בחסות הסלע, אלא גם ממגורות. במקום מסויים נראה שנהגו לכתוש דוחן, להכנת מאפה ושיכר. הפולקלור מספר שכאשר אשה נפגעה באגודלה מאבן הכתישה, היה זה אות שעליה לשפר את היחסים עם בעלה. מאז ומתמיד אנו מאשימים את האשה, מיוקו אונו ועד לאה רבין. המשכנו לטפס עד למדף סלע רחב יחסית. היינו מוקפים בנופים אפופי הוד קדומים. הסלע הגדול מעלינו, זה שנראה לנו לפני כשעה, כל אך מרוחק ומאיים, נופים הררים חלפנים וקיר שנפל בתלילות למרגלותנו. לאחר כמה דקות של הליכה הגענו ליישוב עצמו, אל הבתים שנבנו במאה ה-14.

כמו במרבית מערב אפריקה, גם בבורקינה פאסו חיו מתיישבים קדומים, ושבטי נוודים החלו לנדוד באזור החל מתקופת 12,000 לפנה"ס. יישובי קבע וחקלאות החלו להופיע בין 3,600 ל-2,600 לפנה"ס. בסביבות 1,500 לפנה"ס החלו התושבים המקומיים להשתמש בחרס ובברזל וכן הופיעו הסימנים הראשונים (קברים אשר נמצאו בחפירות ארכאולוגיות) לדת מבוססת. ההיסטוריונים חלוקים ביניהם מתי הגיעו לכאן התושבים המקומיים ומאין. השבט החשוב פרוטו מוסי (Proto-Mossi), הגיע למזרח המדינה בין המאה ה-8 למאה ה-11. שבט זה הגיע מהמזרח, הביא עמו את האיסלאם, ייסד ממלכות, פיתח את החקלאות ואת גידול המקנה וכמה מלאכות, כמו חרשות מתכת, עיבוד עור ואריגה. כנראה בחלקה הראשון של המאה ה-16 החל שבט המוסי להקים ממלכות כשהבולטות שבהן היו ואגאדוגו ויטנגה  בני שבט  הסאמו –Samo) הגיעו במאה ה-11 ובנקודת זמן לא ידועה, התיישב בצפון וצפון מזרחו של האזור, שבט הדוגון, אך מאוחר יותר במאות ה-15 וה-16 היגרו בני השבט מהארץ לצוקים של באנדיאגרה Bandiagara) שבמאלי, במטרה להתיישב שם.

ארץ הדוגון במאלי

ראו באתר זה: טיול בארץ הדוגון

כנראה שבתים אלו נבנו על ידי הדוגון. לא נשארו מהם רבים. ראינו מטבח גדול, שמשתמשיו השקיעו גם בקישוטו, מבשלת שיכר ובעיקר פיטוסים ענקיים, לאכסון מזון, שכל אחד מהם מחולק למדורים, לסוגי דגן שונים. האתר הוא למעשה שקע ענק בסלע, שכולו מלא בקנקנים, צפופים, דבוקים זה לזה. קצת מזכיר את המבנים שראינו על הצוק בצפון טוגו, אלא ששם נותרו בעיקר בתים וכאן, בעיקר ממגורות. האתר פרוץ, פתוח לכול דכפין. לו היה קיים באירופה, היה כאן מעקה. אלו היינו בסין, היתה כאן רמפה ולצדה שלטים צבעוניים. כאן שום דבר. הכול כפי שהיה. כפי שנמצא על ידי החוקרים. שוטטנו בין הכדים, נזהרים מליפול, או חלילה לשבור. איברהים זירז אותנו לשוב על עקבותנו, מחשש של נהיגה בחשיכה, שאינה רצויה באפריקה. הירידה למטה היתה מהירה. הסיבוב כולו שהיה אמור להימשך שלש שעות, ארך שעה וחצי בלבד. קצת מהר, גם לטעמי, אלא שהחול שבשעון הדימיוני, הולך ואוזל.

בדרך חזרה, כמעט ולא התעכבנו, למרות המראות הרומנטיים של סוף היום: הנשים השבות הביתה כשעצי הסקה על ראשיהן, ילדים נושאים כדי מים, עדרי הבקר המובלים בקול וציפורים הפורשות ללינת לילה.

בבקר המחרת הכשמנו בשעה 05:00, כדי להתייצב בג'יפ ב-05:30. קר בחוץ. שכחנו עד כמה אפריקה יכולה להיות צוננת בשעות אלו. הצוות המתין לנו בג'יפ ונסענו כ-20 דקות בעלטה גמורה, עד לשפת אגם טנגרלה (Tengerla), שבקושי נראה באפילה, רק כדי לגלות שהשייט שאיברהים תיאם אמש, לא התייצב. איברהים שב אל הכפר הסמוך כדי לחפש את השייט הסורר ואני התבוננתי בדאגה בצבע השמים ההולך ומאפיר ובכוכבים ההולכים ומתמעטים, חושש להחמיץ את הזריחה מעל האגם. ביילה, המדריך שהגיע ממאלי, מיהר לזהות בחור מקומי, שרק המתין לשעת כושר והציע לנו את שירותיו. בוססנו בבוץ, טיפסנו לתוך סירות קנו מלאות במים, עד לסירה שלו, כשהוא אוחז בידינו לבל ניפול. התחלנו לשוט, כשמי האגם הולכים ומתבהרים לאט לאט. במזרח זיהינו כתם וורדרד שהלך והתפשט. הכוכבים פינו את מקום לכיפה כחולה, כשרק הירח ממשיך להאיר במלואו וכוכב סיריוס נותר אחרון למשמרת הלילה. החלקנו על המים החלקים כמראה, בין פרחי הנופר הרבים שזהרו בצבע לבן, עם אבקנים צהובים ובאזור מסויים נראו כשטיח לבן ענק, הפרוש על פני המים. כמה פרחים בלטו בגוונם הסגלגל. שייטנו האמיץ פילס את דרכו לתוך הסבך, בכוונה לאתר היפופוטמים. לדבריו הם אינם מסוכנים, מחוץ לעונת ההמלטות.

ראו באתר זה: היפופוטם.

למרות תנועותיו השקטות, החריד השייט משלוותם כמה עופות מים, שהילכו על העלים הרחבים. אי משם, הגיחה להקה של אנפות והתעופפה בבהלה, ועוד אחת ועוד אחת. לרגע התמלאו השמים בבעלי כנף. עוד רגע והאגם מואר כולו. באותו הרגע ממש הגיח כדור השמש בפאתי מזרח וצבע את העננים בכתום, שתוך רגע הפך צהבהב. עוד רגע והגוונים החמימים של הבקר פינו את מקורו לצבע כחול עז. יחד עמו נעלם גם הקסם. העופות פרשו אל אתרי היום והתחיל יום חדש.

השלווה האפריקאית הזאת מתעתעת. באגם הזה, שהפך מוורדרד לכחול, בורקינה פאסו יכולה להיראות כגן עדן.  המציאות החברתית – פוליטית זוהרת פחות. המהפכה הצבאית הראשונה במדינה התרחשה בשנת 1966, לאחר תקופה ממושכת של אי-יציבות, שכללה הפגנות ושביתות של סטודנטים, איגודי עובדים ועובדי המגזר הציבורי, הודח הנשיא מוריס ימאגו (Maurice Yaméogo)  שהואשם בשחיתות אישית. בראש המהפכה עמד גנרל אל חאג' אבו בכר סנגולה לאמיזנה (Sangoulé Lamizana). שלטון הצבא נמשך עד שנת 1970, בה אושרה חוקה אזרחית חדשה, ששונתה ואושררה שוב בשנת 1977. בשנת 1978 נערכו בחירות דמוקרטיות, לראשונה מאז המהפכה, בהן זכה למרבה ההפתעה, הגנרל סנגולה לאמיזנה, וכך הפך שלטונו תקף לכאורה מכוח בחירת העם. שנתיים לאחר מכן, ב-25 בנובמבר 1980, התחוללה הפיכה צבאית נוספת במדינה, במהלכה הוחלף השלטון באופן שקט יחסית וללא שפיכות דמים. לאמיזנה הודח על ידי אחד משריו, סאיה זרבו (Saye Zerbo) . השלטון הצבאי החדש פיזר את האספה הלאומית ואסר על קיומן של מפלגות. לאחר שנתיים (ב-7 בנובמבר 1982) התחוללה הפיכה צבאית נוספת. אולם מריבות פנימיות בקרב גורמים במפלגת השלטון הובילו באוגוסט 1983, להדחה של השליט החדש, שהואשם בנטייה פרו לובית, בהפיכה צבאית נוספת, הפעם בהנהגת מי שהיה שר ההסברה בממשלת למיזאנה, תומא סנקרה (Thomas Sankara) , שהוכרז כראש ממשלה. באותם שנים הציגה וולטה עילית נתונים מבהילים לשל רמת הפיגור שלה. כ-95% היו אנאלפבתים וההכנסה השנתית לגולגולת היה 180$.

סנקרה הוביל שלטון מרקסיסטי במדינה. הוא הפעיל מספר קבוצות ואגודות חשאיות שמטרתן הייתה לגרום למהפכה תרבותית. הוא אף שינה את שמה של המדינה מ"וולטה עילית" (בצרפתיתHaute-Volta)  ל"בורקינה פאסו", במטרה לתת לה זהות חדשה. מאמציו של סנקרה הצליחו בהתחלה, אך הארגונים השונים שהקים הפכו אט-אט לכנופיות חמושות ופתחו בקרבות נגד קבוצות פועלים ברחבי המדינה.

תומס סנקרה. באדיבות Wikipedia

סנקרה נרצח ב-15 באוקטובר 1987, במהלך הפיכה נוספת שביצע עמיתו לשעבר שר המשפטים בלז קומפאורה (Blaise Compaoré). השלטון החדש הכרזר על החזרת הדמוקרטיה ושחרר את האסירים הפוליטיים. קומפאורה הבטיח להחזיר את המדינה ל"נתיב הנכון" ולתקן את טעויותיו של סנקרה. אולם ב-18 באוקטובר 1989 נעצרו, נשפטו והוצאו להורג מספר חברים במפלגה, באשמת קשירת קשר להפלת השלטון. מעצרים דומים התרחשו גם בשנים שלאחר מכן.

בסוף שנות ה-80 רשמה המדינה שיאים של פיגור ונחשלות. כך למשל, תוך 5 שנים, מ-1985 ועד 1990, גדלה האוכלוסייה ב-15%-21%. הריבוי הטבעי היה גבוה מאד -3.1% וכל זאת בתנאים של תמותת תינוקות מן הגבוהות בעולם (135 מתוך אלף לידות חי) ותוחלת החיים קצרה מאד: 45 לגברים ו-49 לנשים. התל"ג לנפש עלה אך נותר מהנמוכים בעולם 310$. .

ב-21 בפברואר 2011 החל גל מחאות שכלל גם הפגנות ושביתות של סטודנטים ועובדי ציבור, בדרישה לחקור את מותו של תלמיד (ז'וסטן זונגו) שהוכה למוות על ידי שוטרי משטרת קודוגו. במהלך ההפגנות הוצתו גם מבני ציבור ונהרגו שישה סטודנטים. המחאה גאתה ונחלשה לסירוגין, ובמהלך מרץ-אפריל התגברה, תוך קבלת השראה מגלי המחאות בארצות ערב ("האביב הערבי"), שהתרחשו באותה עת. באפריל 2011, הצטרפו למחאות התלמידים, הסטודנטים ועובדי הציבור, כולל אנשי גדוד המשמר הנשיאותי, שדרשו הבטחת דיור ומגורים להם ולבני משפחתם, מתוקף היותם עובדי מדינה, וביצעו מעשי אלימות שהוגדרו כמרד נגד השלטון. ב-16 באפריל, פוזרה הממשלה על ידי הנשיא, שפיטר גם את ראש המשמר הנשיאותי (האחראי לאבטחת ראש המדינה) ואת מפקד הצבא. למחאות נגד שלטון קומפאורה הצטרפו חיילים רבים שערקו משורות הצבא.

ב-27 באוקטובר 2014, כמעט שנתים אחרי שעזבנו, התחדשו המחאות נגד קומפאורה, בניסיון למנוע ממנו את שינוי החוקה שיאפשר את הארכת כהונתו. ב-30 באוקטובר הוצת בניין הפרלמנט ומתנגדי הנשיא השתלטו על בניין הטלוויזיה הלאומית. שדה התעופה הבינלאומי ואגאדוגו נסגר לטיסות, וראש הממשלה הודיע על השעיית התיקון בחוקה. בהמשך היום השבית הצבא את כל מוסדות השלטון והכריז על עוצר. ב-31 באוקטובר הודיע קומפאורה על התפטרותו, ואת השלטון תפס לויטננט קולונל יאקובה איזאק זידה (Lt. Col. Isaac Zida). בנובמבר 2014 מפלגות האופוזיציה, קבוצות אזרחיות ומנהיגי דת אימצו תכנית לכינון שלטון מעבר עד לבחירות. אולם בספטמבר 2015 , כמה שבועות לפני הבחירות המתוכננות, ביצעו כוחות הצבא במדינה הפיכה צבאית, במסגרתה עצרו את הנשיא ואת ראש הממשלה, והכריזו על ממשלה חדשה בראשותם.

אין כמו אפריקה לקסם. גם לייאוש. כזו היא, מכשפת ומדכאת.

שבנו למלון, לארוחת בקר מפנקת בצל העצים וכעבור כמעט ארבע שעות של נסיעה הגענו ללורופני (Loropeni)  – אתר ארכיאולוגי מרשים, לצד הדרך כמעט. כמו בכול מקום באזור, אספנו מדריך מקומי ויצאנו לסייר. בין עצי היער נגלתה לעינינו חומה מרשימה. מדובר במתחם מבוצר, בנוי אבני גוויל, בשטח של ריבוע כמעט מושלם: 105 X 106 מ'. גובה הקירות כ-6 מ', עוביים בבסיסם 1.40 מ', והם הולכים וצרים כלפי מעלה. המתחם מחולק לאולמות משנה, כשהקירות שם בנויים מאבנים מעוגלות דווקא. לא ברור מה תפקידם. בדיקות קרבון 14 העלו שהאתר נבנה לכול המאוחר במאה ה-12 והיה מיושב עד לפני מאתיים שנה לערך (סוף המאה ה-18). מסיפורים שעברו מפה לאוזן אנו למדים שחיו כאן בני שבט Kulangu, שנמצאים כיום בחוף השנהב. הם מרכיבים את השבטים Nabe, Luro, Tuna. במתחם לא נמצאו דלתות. ייתכן וחלקים ממנו היו מקורים. בעיקר סביב הקירות החיצוניים.

הריסות לורופני (צרפתית: Ruines de Loropéni) הוא מתחם מוקף אבן המשתרע על פני שטח של 11,130 מטרים רבועים (11.13 דונם) . המתחם הבנוי בצורת ריבוע, הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. לפי מסורת מקומית, שתועדה על ידי החוקרת מדליין פרה (Madeleine Père) בני גאן הגיעו מגאנה, כיוון שסבלו דיכוי מצד בני האשאנטי, בערך באמצע המאה ה-17. לאחר שהגיעו לאזור זה הם הקימו עיר בירה בשם אובירה (Obiré), וגירשו את התושבים המקומיים, בני הקולאנגו.

לפי מסורת נוספת, המתחם נבנה על ידי טוקפה פארמה, המלך התשיעי בשושלת גאן, על מנת להעביר לשם את עיר הבירה של הממלכה שלו, אך תכניתו לא יצאה לבסוף אל הפועל. בשלב הראשון נבנו החומות המקיפות את המתחם, לאחר מכן המחיצות הפנימיות ובשלב האחרון המבנים השונים. הטענות לגבי שלבי הבנייה השונים נתמכות, בין השאר, על ידי אופי הבנייה בצמתים המחברות את הקירות השונים. חומות המתחם נבנו ככל הנראה בשל הגידול בסחר בעבדים ובזהב במערב אפריקה במהלך המאה ה-18, ובעקבותיהם נוצר הצורך להגן על היישוב ששכן ליד נתיבי מסחר לעיירות מופטי, ג'נה וטימבוקטו ועוד. האתר מכונה בשפת גאן "קפוקאיאגה" (Kpõkayãga), ומשמעות השם היא "בית הסירוב", ככל הנראה בגלל מותו בטרם עת של טוקפה פארמה וביטול התוכנית להפוך את המקום לעיר בירה. בעקבות ביטול התוכנית המקום ננטש וכמעט לא נחקר בצורה מקצועית. אנשי גאן כמו הקולאנגו קודמיהם, נחשבים לחברות היחידות באזור גאוגרפי זה, שהצליחו להקים מבנה חברתי מסודר, שבמאות ה-17 וה-18, התפתחו לממלכות.

הריסות לורופני הן חלק ממאה אתרים באזור הנכלל בשטחן של בורקינה פאסו, גאנה וחוף השנהב. ההריסות מסווגות לפי צורת החומות המקיפות אותן: מעגל או ריבוע/מלבן. ההשערה היא כי החומות העגולות נבנו בתקופה מוקדמת יותר, ולרוב הן משויכות לקולאנגו, ואילו המתחמים הרבועים נבנו בתקופה מאוחרת יותר ומיוחסים לגאן שגירשו מהאזור את הקולאנגו.

במאות ה-11-12 הקימו בני מוסי כמה ממלכות קטנות בשטחה של בורקינה פאסו, של ימינו. לוחמי המוסי פשטו בין השנים 1328 – 1338 על טימובקטו, אבל הם הובסו על ידי סוני עלי (Sonni Ali) שליטה של אימפריית סונגהאי (Songhai)  שבסאהל המערבי, בקרב קובי (Kobi)  אשר במאלי, בשנת 1483. במאה ה-16 פשטו הסונגהאי על השטח לצורך תפישת עבדים. במהלך המאה ה-18, ירד כוחה של הסונגהאי ושבטים חדשים התיישבו לאורך הוולטה השחורה. לא ברור היכן יש לשים את האתר הזה על הרצף ההיסטורי. חומות אלו מרמזות על קיומה של ממלכה, אך זהותם של הבונים, טרם פוענחה. אונסק"ו הכריזו על המקום כאתר מורשת עולמית בשנת 2004 ואכן המקום מעורר השתאות. היקפנו את המתחם סביב סביב, האזנו לציוץ הציפורים והתבוננו בהתפעלות בעצים הגדלים ממנו. כמו בחלקים מוזנחים יחסית של אנקור ואט בקולומביה, כמו בעיר האבודה בפרו, כמו בפונהופיי שבאוקיינוס השקט. לא ממש. יש כאן קצת היסחפות, אבל לאסוצייציות יש דרכים משלהן.

לא הרחק משם, כעשר דקות נסיעה לערך נמצא הכפר Obiri, בו חיים בני Gan, שהם חלק מהקבוצה המרתקת של ה-Lobi, שכפריהם מפוזרים באזור. הם מדברים בשפת ה-Gansa והגיעו לכאן במאה ה-14 מחוף השנהב. הם אנימיסטים ואוכלי חזירים, כלבים וכמעט כול בעל חיים אחר. הפטישיזם מפותח אצלם מאד. במקום קיבלה את פנינו סידוני, בחורה פקחית, דוברת צרפתית רהוטה. היא אשתו האחרונה של המלך המקומי. מתברר שאלו היחידים מבין שבטי הלובי שיש להם מלך. הוד מעלתו לא נראה מרשים במיוחד, כשיישב עם צאן מרעיתו, בעיקר בני משפחתו על ערימת הכותנה. למרות עליבותו היחסית, מסתבר שיש לו עשר נשים… תפקיד המלך אינו עובר מאב לבנו, אלא מהמלך, לבעלה של אחותו, בקוו מטרה-לינארי. יש בכך הגיון רב: בן אי אפשר לבחור. חתן דווקא כן. המלך החדש נבחר לתפקידו מכמה מועמדים, על ידי מועצת הכפר. זקן השבט, לאו דווקא במובן כרונולוגי, אלא במובן מעמדי, מלמד אותו את חוקי הכפר במשך שלושה חודשים. אחר כך נעזרים באורקאל, המומחה לראיית הנולד. לאחר שמועצת הזקנים אומרת את דברה, יש לשאול את הפטיש (Fetish), שישי לו דרכים לחזות את עתידו של המלך. כך למשל, בדרך שנופל התרנגול השחוט לאחר שהוקרב ועוד. סידוני הובילה אותנו, מספר דקות ברכב, אל המקדש של הכפר, לייתר דיוק, אל קומפלקס המקדשים. מדובר במבנים במידות של 2  X 2X    מ'. תרייסר בקתות רבועות שנבנו לזכרם של מלכים גברים וארבע לזכרן של מלכות. בכול אחד מהמבנים הללו, פסל לזכרו של המלך ומהווה מקום מקודש. הכפר עצמו מרתק אף הוא. מזכיר מעט כפר אינדיאני. בכפר בקתות עגולות המיועדות לנשים, ולהן אף מחסה מעל לכניסה ובקתות מלבניות, עבור הגברים. יש לכפר באר מים. ראינו נאד מים מעור אנטילופה, ואת יועץ הכפר, אדם מבוגר שבין מיומנותיו, גם מתקן את תופ הטאם טאם. התושבים כבר הסכינו לבואו של ה"טובאבו" היינו האדם הלבן והם מבקשים "קדו", היינו, מתנה. מתברר שבקבוקי הפלסטיק הריקים הינם אטרקציה והילדים מתנפלים זה על זה בחירוף נפש, כדי לחטוף את הבקבוק שקיבלו מידינו. מזג האוויר כאן עובר שינויים קיצוניים בחודש זה של השנה. בבקר קר, בצהרים חם מאד ובערב קריר שוב. בשעה זו החום מכביד ממש. הלובי מונים חמש תת קבוצות:Gan, Birifor, Buguli, Dagara, Lobi . לכול אחת מהן מאפיינים תרבותיים משלה. צריך זמן כדי לפענח את המארג האתני הזה.

בכפר  Kemti ראינו נשים מעלות מים בעזרת משאבה ידנית ושאלתי את עצמי על איכות המים ותרומתם לתמותה הגבוהה. המשכנו לביתו של הכהן. עניין לא פשוט כלל ועיקר. אולם, קודם לכן, כשהתאוששנו במסעדה מקומית, על בקבוק של קוקה קולה, נסע איברהים להסדיר את בואנו. יש לו תכונה כזאת, לאיברהים – קסם אישי והמון קשרים.

סביב הבקתה, היו פזורות כמה קבוצות של פסלי עץ. חלצנו את נעלינו ונכנסנו למתחם מקודש ובו אבן שטוחה ועליה נוצות רבות של תרנגולות בעלות מזל ביש, פסלי עץ לזכרם של מתים, פסל של תאומים המסמל מזל ופסל של שד. הזדחלנו לבקתה נמוכה ובה פסלי עץ, פסלים של הג'וגו, האלוהות המקומית. בכוך האפל הזה באים לבקש את עזרתו של הפטיש. על הרצפה פזורות הצדפות, שהיו בעבר המטבע האפריקני. הכהן רואה דרכן את העתיד. איברהים הסביר שהפטיש אינו נותן מענה רק לאנימיסטים. גם מוסלמים וגם נוצרים מבקשים את עזרתו. "כולנו אפריקאים" המשיך אחריו המדריך ביילה. פנינו לבית המגורים. אחת מנשות הכפר כיצאה בעקבותנו מהבית, וכיסתה את שדיה לכבודנו. נכנסנו לבית המשפחה האפוף עשן, ראינו את אחת הנשים, חשופת חזה, מכיירת ללא אובניים, מעדיפה לעשות זאת בבקתה המעשנות והמוצלת, על פני החום שבחוץ. אמנם, קריר כעת ואף מאוורר, אבל הגברת בשלה. על הגג שני פסלים– אבי המשפחה ואשתו. ירדנו מהגג דרך "סולם", מתבוננים בפסילים שמסביב וחשים בתוך מסע אחורה בזמן, אל תקופות אחרות ואולי אל נשמתה של אפריקה.

בדרכנו משם לקחנו עמנו את אחת מנשות המשפחה עם ילד שנחבל, בדרכו למרפאה כלשהי. מן הסתם, לא תמיד אפשר להיעזר ב"ג'וגו'".

בהמשך, בשעת האור האחרונה, עצרנו בכפר הציורי טנפילה ( Tanpilie), הבנוי מבקתות אדובה. איברהים מסביר שמספר שורות הלבנים מלמד על מספר השבועות שנדרשו לבנייתה בקתה. מסביב פזורים פסלי עץ. כמה גברים מפסלים דמויות ומסיכות אפריקאיות. הגבר שמולנו סיים את התקנתו של שרפרף, בעל ארבע רגליים, אות שנועד לאשה. לגברים, שרפרף בין שלוש רגליים. כמו במזרח התיכון, מספר 3 מסמל אתה זכר ו-4 את הנקבה. הכפר ציורי להפליא. שוטטנו בין הבקתות, התעכבנו מול לוח בית ספר ה,תלוי על אחד הקירות. כתת הלימוד נמצאת בחוץ. עצרנו לרגע במבשלת השיכר הקולקטיבית והמשכנו אל Gaoua. עיירה קטנה ואפורה למראה. נכנסנו למלון Hala שעשה רושם קודר משהו, אחרי המקום הקסום של אמש. אולם השרות מתגלה באדיב ומסור. מתברר שהבעלים הינו בנו של בעל המקום בו לנו שלשום, בבוג'ילסו. רמת האוכל משובחת בהתאם. עדיף להיות מפתעים לטובה.

בבקר המחרת יצא הצוות המסור יצא בשעת בקר מוקדמת לתקן את הרכב והפתיע לסיימו לפני 08:00. נסענו בדרך שרובה עפר, בנוף חדגוני, שנקודת העניין היחידה בו היתה נהר הוולטה (Volta). הנהר חוצה את גאנה מצפון מערב לדרום מזרח ונשפך למפרץ גיניאה. מבין שלושת יובליו, השחור הוא הארוך שבהם , כ-1600 ק"מ, ממוצאו ועד שפכו. לאורך הדרך ראינו כמה שווקים שבועיים צבעוניים להפליא. עצרנו לביקור בשוק של Boura. היתה שם המולת צבע. חגיגה של גוונים; ספקטרום של צבעים. איברהים זיהה למעננו את בני השבטים השונים, כולל פולאנית שהגיעה מניז'ר ובלטה בגווני הבוץ של בגדיה.

להבדיל מהשוק העירוני בבובו, שהיה דחוס , רועש, מלוכלך ואפילו מרתיע, השוק הזה היה מזמין, נקי, פרוש על פני שטח עצום. הומה אדם ובכול זאת מרווח. בכול מקום נפרסו מחצלות ועליהן ערימות גדולות של דוחן, תירס וסורגום. כמו כן, מכרו שם את כול הטובין האפריקאיים, כולל תרופות מסורתיות. במקום מסויים אולתר קלנוע: נפרשו ניילון שחורים , להחשכת ה"אולם" והסרט הוקרן בטלוויזיה. המשכנו לשוק בעלי החיים, שם נמכרו גדיים, תרנגולות, פניניות ועיזים. הרוכלים והקונים הביאו את העזים קשורות בסל מיוחד על אופניהם. אנשים מששו את הסחורה, התמקחו, שטרות החליפו ידיים ובעקבותיהם גם חיות הבית. במחשבה שניה, נראה היה שטעינו בתכנון. נכון יותר היה לנסוע דרך הפארק הלאומי נזינגה ((Nazinga, לטייל אחר הצהרים, ללון במלון טוב ולצאת לכאן. בשמורת נזינגה חיים 39 מיני יונקים. בינהם 800 פילים.

ראו באתר זה: הפיל

לקראת השעה 14:00 הגענו לעיר המחוז Po, הצוות ישב לאכול Ragu, שהוא שילוב של שורשי יאם ומעט בשר כבש. טעמנו והירנו לעבור לאבטיח. עוד 40 דקות של נסיעה, חלקו בשדירה של עצי קסדרה, אותם עצים גבוהים, שלגזעם בליטות עגולות, ומוכר בכול מקום באפריקה אליו הגיעו הצרפתים. הכפר טיבלה(Tiébélé)  אינו דומה לשום מקום שראינו בבורקינה, באפריקה או בעולם. במקום ארכיטקטורה פנטסטית של בתים מרובעים, עגולים ובצורת הספרה 8, כשכולם מעוטרים בציורים גיאומטרים ומכויירים בצורות של בעלי חיים. כמו כן ראינו אסמים מעוגלים, ערימות של דגנים או פלפלים ואיך אפשר בלי מבשלת שיכר.

במקום חיים בני ה-Gurusi, הפזורים ברחבי בורקינה וצפון גאנה. המקום נבנה במאה ה-16 וכיום חיים בו 354 איש. יש לציין שהשבט גורוסי נחלק לארבעה מטות: Casima, Leo, Lele, Nuna, Co. כאן חי מטה ה"קסימה". אחת מהקבוצות האתניות העתיקות ביותר שהתנחלוו בשטחה של בורקינה פאסו במאה ה-15.

איברהים הזהיר אותנו שאסור לצלם את הפטיש שבפתח הכפר. המקום מקודש ומוקף אבנים, כדי להזהיר את העובדים ושבים לבל ידרכו. במקום מקריבים קורבנות. כנראה שנושא הצילום רגיש ומיוחד. אחרת איברהים לא היה שב ומזהיר אותנו לבל נצלם את המקום המקודש. מקבץ הביתים הוא למעשה ארמון המלך, שבעת בואנו ישב תחת לעץ, על "כס" מפלסטיק, לבוש חליפה לבנה. הוד מעלתו שמח לראות את האורחים הראשונים שפגש מישראל ואני ניצלתי את שעת הרצון הטוב כדי לבקש לצלם גם אותו וגם את הפטיש. בחצר ה"ארמון" תלוליות, שמתחתם קבורים המלכים. המדריך המקומי הצביע על הבתים והסביר את ההבדלים ביניהם: המלבניים מיועדים לזוגות צעירים; המעוגלים לרווקים ואילו בתי ה-8 לזקנים או למשפחות בעלות ילדים. בתי ה-8 משמשים גם לטקסי מוות. שמים שם את המת בארון, 3-4 ימים לפני טקס ההלוויה. הבתים בולטים בעיטורים המושקעים שמצויירים על קירותיהם.

הבתים של טיבלה לא רק יפים מבחוץ אלא גם חזקים מבפנים. הקירות עבים מאוד, כך שיהוו אלמנט הגנה נגד החום או מפני אויבים פוטנציאליים. משום כך, ניבנו הבתים ללא חלונות, מלבד פתח אחד או שניים, שיאפשרו כניסה של אור. גם דלתות הכניסה הנמוכות, שומרות מפני נזקי אקלים ופולשים. בעבר, בנו המקומיים  את  בתיהם מעץ ומאדמה, מעורבבת בקש וגללי בקר, עד שהתקבל חומר פלסטי מושלם, איתו הם עיצבו את קירות המבנים. לאחר תום הבנייה, מעטרות נשות הכפר את הקירות בציורי קיר עשויים מבוץ צבעוני וגיר לבן. המוטיבים והסמלים לקוחים מחיי היום יום או מהדת. בתום הציור, הן ממרקות את הקיר באבנים חלקות, ולבסוף מצפות את המשטח בלכה טבעית המיוצרת מתרמילי פרי של עץ מקומי.

מסתבר שגם בכפרים המודרניים, הבנויים מבטון, ממשיכים התושבים לקשטם בצורות המסורתיות. בנוסף לעיטורים הגיאומטריים, כולם בחום או בשחור, מקושטים כמה מהקירות בצורות מכויירות של בעלי חיים. הנחש מסמל את האם הקדומה. הם מאמינים שהסבתא המתה חוזרת לחיים בגלגול של נחש. לכן אינם הורגים את הנחשים, למעט את הבואה, שפגיעתו קטלנית. הצב הוא הטוטם הקולקטיבי של השבט וערובה למזל טוב. הוא נחשב לשומר על הבית. ביקור של לטאה בבית חדש הינו ערובה לברכה. טיפסנו לאחד הגגות כדי להתבונן בנוף. סביב סביב ראינו ריכזו גדול של בקתות, אסמים וגגות עמוסים בתוצרת חקלאית. במקום אחר ראינו על הקיר ציורים של מקטרת ומקל הליכה –  תשורות שהביא בן הכפר בשובו מעבודתו בעיר. מטריה מסמלת הגנה על המלך בזמן גשם וצדפה – סמל לעושר. נכנסנו בכפיפה לאחד הבתים. דבר המסייע להגנה. אדם שנכנס כך חושף את צווארו לחרבו של אבי המשפחה. החדרים בבתי ה-8 הם מקודשים. מלאים בדלעות שנועדות לקורבן ולהגשת מזון. מהחדר נכנסנו לחדר המטבח, אף הוא מלא בדלועים. קשה להאמין שכך חיים אנשים במאה ה-21.

לאחר הביקור, המשכנו הלאה, לכפר נוסף, כשאנו חולפים על פני עגלות רתומות לחמורים, אותם נוהגים נערים השבים מעמלם ועל פני נשים הנושאות מוצרים מן השוק, על ראשן.  חלפנו על פני מכרות הזהב, שם חיים הכורים בסוכות ונסענו דרך השוק בו הם רוכשים את צורכיהם. עלוב למדי. בהמשך הדרך מבנה בית ספר שהוקם על ידי ארגון התנדבותי. עד לפני מספר שנים היו הילדים חוצים את הגבול לגאנה, הנמצאת במרחק של 8 ק"מ, כדי ללמוד. עד שהוקם בית ספר במקום. חצי שעה של נסיעה הביאה אותנו אל הכפר Tangasogu, אף הוא של מטה ה-Casama. גם כאן השתמשנו בשירותיו של מדריך מקומי, שאביו כבר לא בין החיים ודודו נשוי לשש נשים. אין ספק שהנישואין למספר נשים אינם נובעים ממוטיבציה מינית אלא חברתית- כוכנית. צורה לקביעת סטאטוס.

הבקתות כאן, רובן מלבניות, מקושטות בדגמים גיאומטריים בצבע שחור עז. מחוץ למתחם נמצא פסל גדול של הפטיש ובכניסה מתחם בקתה בה לן ראש המשפחה, כדי לשמור על בקרו הנמצא בפנים. זר הרוצה להיכנס, חייב להזיז את הפשפש ואגב כך להעיר את השומר. מתברר שלפני מספר שנים הגיעו אורחים בלתי קרואים מגאנה, שחמדו את בקרם.

כאשר מת הצ'יף של הכפר, תופש את מקומו אחיו הצעיר. אולם רק לאחר שלוש שנים מודיעים תופי טם טם על מות המלך ובנו יורש אותו. יחי המלך החדש. מחוץ למתחם נמצאות סוכות בהן ישובים זקני הכפר ומדסקסים בענייני דיומא. בכפרי הדוגון אשר במאלי, נהוג לבקש מהם רשות לבקר בכפר. כאן הם לא נכחו, כך שנבצר מאיתנו לבקש מהם את רשותם. בתוך המתחם ראינו ממגורות עגולות, שם מאכסנים את דגני המשפחה. המסורת אוסרת על נשים לדעת מה יש שם, כדי שלא יסגירו את מצבה הכלכלי של המשפחה. כמו כן ראינו מקום להקרבת קורבנות, בדרך כלל לאחר מותו של מישהו או לקראת נישואיו של אחר. הבית הראשון שנבמה במתחם נקרא "בית האם" ושומר על מקומו החשוב. שם יושבת זקנת הכפר, או אשה מכובדת אחרת ומדריכה את הנערות לקראת נישואיהן. קשה לדעת כמה אנשים חיים בכפר. המספר גמיש מאד. חלק מתשוביו עברו למקום אמר ושבים מעת לעת, כדי להפגין נוכחות בבתיהם. כעת, בתקופת הקציר, מגיעים רבים, כדי לרכז כאן את תבואתם.

יצאנו משם באור אחרון והגענו בחשיכה למלוננו, אם אפשר לקרוא כך ל"קמפמנטו" בו לנו. במתחם היו מספר בקתות, ללא שירותים או מים זורמים. המקלחת בחוץ, עם דלי של מים קרים. החד מחניק ולוהט, גם כשבחוץ נעים. המאוורר משמיע רעש, אבל אין פתרון אחר. הכילה מדיפה ריח כבד של אבק ישן.  יתרונן של הבקתות הללו, שהן בנויות בדיוק כמו הבקתות המקומיות, רק ללא עשן ועם דלת גבוהה. הסכמנו שהמקום חווייתי. לארוחת ערב אכלנו קוסקוס עם ירקות טעים להפליא ועוף שמת מתת תזונה. לסיכום היום, הופעת ריקודים שארגן בעל המקום, בה כיכבה להקה של ילדי השכנים. הם פיזזו בקצב אפריקאי מהיר. חבטו זה במותניו של זה, הרימו בשיניהם כובע מהרצפה, תוך הפגנת "שפגט". מדי פעם הצטרף אליהם אחד מילדי הכפר שבא לצפות. לא היה מקצועי, אבל שמח.

התעוררתי לפנות בקר "מבושל" לגמרי. כולי לוהט. מתברר שהחשמל נותק בלילה והמאוורר חדל מלפעול. העברתי את שעת החשיכה האחרונה ליד שולחן האוכל. המלצר בעל הראסטות, שהיה גם החדרן, הפגין הרבה רצון טוב, אך מעט יכולת. יצאנו בשעה מוקדמת אל הגבול. 50 דקות נסיעה עד Po,. עוד 25 דקות של נסיעה עד לגבול. החלק של בורקינה פאסו עבר במהירות. סיכמנו לעצמנו שהיה קצר מדי. לא היה לנו די זמן כדי לבקר בגורום גורום  (Gorom Gorom), שבצפון מזרח המדינה, שם מתקיים, מדי יום חמישי, השוק השבועי, אליו מגיעים מכל השבטים באזור ובינהם גם טוארגים, יושבי המדבר של מאלי. מדובר בנסיעה של 8 שעות לפחות, אבל  יודעי דבר טוענים שזהו השוק הצבעוני ביותר בבורקינה. האזור ההוא קרוב בהוויותו למאלי. שם נמצאים גם המסגדים הצבעוניים. הבטחנו לעצמנו לשוב.