הפרוזה הטראנס סיבירית

טיול ברוסיה – ממוסקבה לסיביר, בעקבות "הפרוזה של הטראנס סיבירית"

כתב: גילי חסקין

ראו גם באתר זה:  טיול לרוסיה

ראו גם באתר זה: טיול לרוסיה בעקבות טולסטוי

הפרוזה של הטרנס סיבירית – במקור

ראו מצגת מטיול ברכבת הטרנס סיבירית; מצגת מיימת בייקל

"קצבי הרכבת.

מח מסילת הברזל על פי פסיכיאטרים אמריקניים.

טריקת דלתות קולות צירים חורקים על פסים קפואים.

מטבע הזהב של עתידי.

הבראונינג הפסנתר וקללות של קלפנים בתא הסמוך

נוכחותה המדהימה של ז'אן.

איש במשקפים כחולים מטייל בעצבנות במסדרון וזורק בי עין בעברו.

התחככות נשים.

ושריקת הקיטור.

ושאון גלגלים אינסופי מטורף בתלמי השמים

זגוגיות מכוסות כפור.

אין טבע!

ומאחוריה, ערבות סיביר, שמים נמוכים וצללים ענקיים של ארכובות עולות ויורדות"[1].

כשנוסעים ברכבת החוצה את הערבות הסיביריות, בדרך לטייגה – רצועת היער הגדולה בעולם, של-8000 הק"מ שלה, יש משמעות קוסמית כמעט, יש זמן להתבונן בחוף החדגוני למדי של עיירות שכוחי אל, לבהות מול הירוק האינסופי, להחליף כמה מילים עם שכניך לקרון וגם לקרוא. אחד הספרים המתבקשים לקריאה, תוך כדי תנועה החוצה את אסיה. הוא "הפרוזה של הטרנס-סיבירית" שכתב בלז' סנדראר (Blaise Cendraras). הפרוזה מספרת את סיפורו של סנדראר בן ה-16, נער שווייצרי ממשפחה בורגנית יליד 1887, שנמלט מן הבית והצטרף אל סוחר תכשיטים יהודי ששמו רוגובין, הנוסע ברכבת לחרבין שבמנצ'וריה (סין), כמאבטח של תיבות התכשיטים שלו. הוא מצטרף אליו להצטרף למסע ברכבת הטרנס-סיבירית אל תוך רוסיה. כך, ב-1902 מתחילה הרפתקת חייו, מסע של שלוש שנים שהוליד את הפואמה הגדולה `"הפרוזה של הטרנס-סיבירית", הנחשבת עד היום ליריית הפתיחה של המודרניזם בשירה הצרפתית,  שסנדראר הוא הרומנטיקן הפרוע שלה.

"בַּיָמִים הָהֵם וֵאֲנִי בְּגִיל הַהִתְבַּגְרוּת/ בֶּן שֵש-עֶשרֶה בְּקֹשִי וכבָר לא זוֹכֵר אֶת יַלדוּתִי/ רָחוק 16,000 פַּרסָה מִפסַּת אֶרֶץ הֻלַדְתִּי/ הָיִיתִי בְּמוֹסְקְוָה, עִיר אֶלֶף וּשלשֶׁת הַמִּגדָלִים ושֶבַע/ תַחֲנות הָרַכֶבֶת ולא אָמַרתִּי דַּי בְּשֶָבַע תַחֲנוֹת הָרַכֶּבֶת ובאֶלֶף/ ושלשֶת הַצרִיחִים/ כִּי נעוּרַי הָיוּ אָז כֹּה לוֹהֲטִים וְכֹה משֻגָעִים/ שֶבָּעַרתִּי בְּתוֹכִי כַּמִקְדָּש בְּאֶפֶסוֹס וְהַכִּכָּר הָאֲדֻמָה/ שֶל מוֹסקוָה/ בִּשעַת שקִיעָה/ ועֵינַי נִפקחוּ לִראוֹת דְּרָכְִים עַתִּיקוֹת./ הָיִיתִי כְּבָר אָז משוֹרֵר כֹּה גָרוּעַ/ שֶלא יָדַעתִּי לָלֶכֶת עד הַסוף."

בפואמה זו, ניתן לזהות את כיוון חייו של סנדרס, הסיסמא שטבע "ללכת עד הסוף`".  סנדראר בחר בחירות החיים ודגל בחירות ההטפה. בחספוס מודע לעצמו ובלוליינות לשונית חד פעמית, הוא אומר שירה. סנדורס מצליח לשורר תוך שימוש בדימויים עסיסיים, בחלקי חילוף של רכבות ולעתים בלשון הרחוב או בלשון העיתונות.

סנדראר הוא משורר מסעות, שממזג, כמו אצל ברוס צ'טווין, תרבות והגות, תוך כדי תיאורי הדרך, ובסגנון קליל של עיתונאי’, שיוצר  ספרות בתנועה מתמדת? (זוכר את עצמי "בולע" את ספרו "בפטגוניה", תוך כדי המתנות אין סופיות לטרמפ, בצמתים שוממים). הוא ממזג בין ספרות לבין אי-מנוחה, בין האהבה לספרים לבין האינסטינקט להשליך אותם מאחור ולחיות את החיים לאמתם. שכביכול בורח מהספרות במובנה הכבד והיומרני, אך מבלי משים עושה ספרות במובן אחר,

עבורי סנדראר הוא בן לוויה בנסיעה ברכבת הטרנס סיבירית: הוא משכיל להעביר את תחושת המסע בערבות החדגוניות, בין התחנות המהוות עדות לתנועת האוכלוסין האדירה מאירופה לאסיה. סיביר היתה לרוסיה, מה שהיתה אמריקה לאירופה. ההגירה לסיביר שינתה את פני רוסיה האירופית ואת פניה של אסיה. סאנדאר מעביר את התחושה של המקומות הנמצאים בשום מקום ורחוקים מכול מקום.

"אחרי אירקוצק נהיה המסע איטי עד מאד

אטי עד מאד

היינו הרכבת הראשונה שמקיפה את אגם בייקל

קשטו את קטר בדגלים ובפנסים

עזבנו את התחנה לצליליו הנוגים של המנון הצאר.

אילו הייתי צייר, הייתי צובע את סוף המסע בהרבה אדום. הרבה צהוב

כי כולנו השתגענו קצת כנראה

והזיה ענקית כיסתה בדם את פניהם החרדות של חברי למסע

ככל שהתקרבנו אל מונגוליה

הרועמת כמדורה.

הימים ימי מלחמת רוסיה-יפאן, שפרצה ב-1905 ובה נוכח העולם כיצד האדם האסייתי ניצח את הרוסי, שנתפש כאירופאי. מלחמה בה התבלט אחד האייקונים של התנועה הציונית – יוסף טרומפלדור, שאיבד בה את ידו. (לימים, גם סנדראר יאבד את זרועו במלחמת העולם הראשונה ויקרא לקובץ סיפוריו המגוללים את חוויות המלחמה ההיא בשם "היד הכרותה").

ראו גם באתר זה: תל חי – הקרב והמיתוס

"ראיתי

ראיתי רכבות דוממות רכבות שחורות החוזרות מן המזרח הרחוק חולפות כרוח

רפאים.

ועיני עוד עוקבות, כמו פנס אחורי, אחר רכבות אלה

בטלגה גוועו 100,000 פצועים מחוסר טיפול

בקרתי בבתי החולים של קרסנוירסק

ובחילוק עבר על פנינו משלוח של חיילים משוגעים

במחנות ההסגר ראיתי פצעים פתוחים פצעים מדממים בשצף קצף

ואברים כרותים מחוללים סביב סביב מתעופפים באוויר העכור

שרפה השתוללה על פני כלם ובתוך כל הלבבות

אצבעות מטומטמות תופפו על כל הזגוגיות

ומבטים פקעו כמו מורסות מלחץ האימה

ובכול התחנות שרפו את הקרונות

וראיתי

ראיתי רכבות של 60 קרונות נסות במלוא הקיטור

ואפקים מיוחמים ולהקות של עורבים דולקות אחריהן בייאוש

בכיוון פורט ארתור".

הכותב, שמעיד על עצמו שהיה "משורר כה גרוע, שלא ידע ללכת עד הסוף", מתחיל את מסעו במוסקבה:

"הקרמלין היה כמו עוגה טטרית עצומה. מצופה זהב,

והשקדים הגדולים של הקתדרלות הצחורות

וזהב פעמוני הדבש…

נזיר זקן קרא לי את אגדת נובוגרד[2].

צמאתי

ופענחתי סימנים בכתב יתדות

ובככר אז החלו פתאום עוף יוני רוח הקודש

וידי התעופפו גם הן, במשק כנפי אלבטרוס. ….

הרכבת הסהרורית חולפת על פני ערבות סיביר:

"שְׂרֵפָה הִשְׁתוֹלְלָה עַל כָּל הַפָּנִים וּבְתוֹךְ כָּל הַלְּבָבוֹת

אֶצְבָּעוֹת מְטֻמְטָמוֹת תּוֹפְפוּ עַל כָּל הַזְּגוּגִיּוֹת

וּמַבָּטִים פָּקְעוּ כְּמוֹ מֻרְסוֹת מִלַּחַץ הָאֵימָה

וּבְכָל הַתַּחֲנוֹת שָׂרְפוּ אֶת כָּל הַקְּרוֹנוֹת".

בני ציפר, שתרגם את ספריו לעברית כתב: "הוא היה פרוע מדי בשביל ללבוש את אצטלת המשורר המרכזי, יותר מדי נמשך אל השוליים, של אירופה, של העולם, של החברה. הוא היה גם רבגוני מדי, לא בחל בשום מגבלה ספרותית כדי לבטא את סערת רוחו, הוא כתב רומאנים, כתבות מסע, מעשיות בסגנון אפריקאי; ובעיקר חטא בכך ששירתו הזכירה את שירת הדרך הגדולה של וולט וויטמן האמריקאי. צרפתי שהעז להודות בהשפעת אמריקה על כתיבתו, נידון מראש להשכחה".

סנדרס היה הנוסע האולטימטיבי:

"ילדותי עברה  עלי בגנים התלויים של בבל

חפשני לנפשי עומד בתחנות ורכבות יוצאות לפני

עכשיו, כל הרכבות יוצאות אחרי

בזל-טימבוקטו

גם המרתי במרוצים של אוטי ולונגשאן

פריס-ניו יורק

ועכשיו כול הרכבות רצות אחרי לכול אורך חיי

מדריד – שטוקהולם

הפסדתי את הקרן כולה.

פטגוניה היא הפתרון היחיד; פטגוניה מתאימה לעצב שלי הגדול, פטגוניה ומסע באיי הדרום".

בפתח אסופת כתבות המסע שלו,Bourlinguer” " ("לשוטט"), משנת 1948, מסופרת בקצרה הביוגרפיה המופלאה של הסופר-הנוסע. אחרי המסע בטרנס-סיבירית, הוא הגיע לבייג'ינג, והופך לאחראי על ההסקה בבית מלון. הוא צד לווייתנים וכתב על כך את הרומן "דן יאק". בשובו לפריס עבד לפרנסתו בהעתקת סיפורי עלילה מימי הביניים בספרייה הלאומית נעשה כוורן ולהטוטן בקרקס אנגלי. בן זוגו להופעות היה מוקיון ושמו צ'רלי צ'פלין. בשיקגו התיידד עם אל קאפונה, עזר לבימאי הקולנוע אבל גאנס בבימוי הסרט "הגלגל", וברומן "מוראואז'ין" משנת 1926, חזה את זוועות הפצצה האטומית.

נשמתו הסוערת והמיוסרת בקשה הרפתקאות:

"הייי במוסקבה, רציתי להיות ניזון מלהבות

ולא אמרתי די בצריחים ובתחנות שחזיתי מעיני

בסיביר רעמו תותחים, מלחמה

רעב, קור, כולרה

מיליוני נבלות נסחפו ברפש נהר האמור

בכול התחנות יצאו לעיני כל הרכבות האחרונות

אין יאש נוסע כי לא מכרו כבר כרטיסים

והחיילים ההולכים, הרי ביכרו להישאר…

נזיר זקן שר את אגדת נובוגרד.

."אבל בעיקר", נאמר בביוגרפיה, "הוא ממציא השירה המודרנית". זו ששברה את צורות הכתיבה המקובלות. השירה המודרנית של סנדראר ועמיתיו זנחה את היופי האסתטי ומנעמי החיים והופכת לכלי ביטוי של הבלבול, הפחד, וחוסר האמונה, כמו גם של הניכור וההרס של האדם בעיר הגדולה, בעולם הטכנוקרטי. סך כל הרגשות הללו בא לידי ביטוי, הן בתכנים והן בדרכי ההבעה, הפורצים את המוסכמות הקלאסיות. שירה שמצאה כל נושא ראוי לכתיבה. מנושאים העומדים ברומו של עולם ועד לנושאים יומיומיים ביותר ו"בלתי אסתטיים" לכאורה. לעתים קרובות ניכרת בה חוויה של אובדן ערכים ותסכול. כתוצאה מחוויית הייאוש והחידלון אווירת רוב השירים היא אווירה פסימית. נקודת המוצא של השיר המודרני היא בדרך כלל אגוצנטרית. האני השירי רואה את המציאות מנקודת ראות אישית וייחודית ואינו מנסה "להתחבר" לאיזו שהיא מציאות אובייקטיבית, שכן השירה המודרנית אינה מאמינה בקיומה של מציאות זו. מגמה זו מבליטה את תחושת הניכור של הדובר[3].

במקרה של סאנדרס, שירה ששמה במרכז את האני הפרטי הסובייקטיבי.  כאשר היוצר עומד במוקד, והחיים הפרטיים שלו, החיים החד-פעמיים שלו, עד להקצנה מאוד מאוד סובייקטיבית, עומדים במרכז היצירה. יחד עם זאת, יש בה ביטויים  של קלסיציזם. הסתכלות הרבה יותר אובייקטיבי על העולם החיצוני. לכן, כאן עומד במוקד, לא היוצר, אלא העולם. כאילו המשורר אומר לעצמו: שבעתי את כל הקינות האלה על עצמי וכל הבכיות והיבבות האלה. עכשיו אני מפנה את מבטי אל העולם, מנסה לתאר את העולם כמות שהוא, את העולם האובייקטיבי, את העולם שמחוצה לי, ואין אני עסוק כל הזמן בהכפפת העולם למשאלותי, לתקוות ולרצונות שלי[4].

ב-1913, יצא לאור הספר "אלכוהולים" של גיום אפולינר (Guillaume Apollinaire). בלז לא השתתף באירועים החגיגיים לרגל יציאת הספר, שכבש  עד מהרה את מקומו כספר החלוץ של המודרניזם הצרפתי. הוא קרא את הספק  ונדהם לגלות בו את השיר "אזור", שם שהגו יחד, לכתב עת עתידי. למרבה התימהון, השיר דומה להפליא ל"פסחא בניו-יורק" שקדם לו בשנה. אבל סנדראר הנבגד לא נטר טינה, להיפך; הוא כתב לידידו את המלים הבאות: "אפולינר יקירי, שיריך נוגעים עמוקות ללבי, הישנים והחדשים כאחד. אתה המאסטר. אתה המאסטר של כולנו".

הפואמות של סנדראר מביאות את סיפור חייו של אדם שנשאר נאמן לסיסמה שטבע, "ללכת עד הסוף", זהו סיפורו של אדם, המנסה למצות את החיים עד תומם וכאילו לבלוע את העולם בשירה. בני ציפר מסביר כי סוד קסמו של סנדראר הוא חירות החיים וחירות הטפה, הוא התיר לעצמו לומר שירה בחלקי חילוף של רכבות, בלשון העיתונות ובקופצנות של סרט קולנוע, בחספוס מודע לעצמו ובלוליינות לשונית חד פעמית".

באפריל 1912 הוא שוטט כל ברחובות ניו-יורק. רעב, מבועת, עובר על פני כנסייה. מודעה מבשרת על קונצרט: 'בריאת העולם' של היידן. יורד שלג. בלילה, בחדרו, הוא כותב את הפואמה הלא נשכחת 'פסחא בניו-יורק'. ב-1914 נשא לאשה פולנייה שילדה לו שלושה ילדים. התגרש ונישא בשנית לשחקנית ריימון. סנדראר ניסה את כוחו בכל הסוגות הספרותיות והאמנותיות, היה קולנוען, להטוטן, ספורטאי, עיתונאי. ב-1914 התנדב ללגיון הזרים ושב מן המלחמה קטוע זרוע. הוא  למד להדפיס במכונת כתיבה והחל בכתיבת פרוזה, שפירותיה הם בין היתר הרומן "מורבז'ין" (1926). המספר בסגנון נבואי ותזזיתי את קורותיו של פסיכופט, רוצח סדרתי, שאירועי האימים של רוסיה המתמוטטת ומלחמת העולם הראשונה, מאפשרים לו לבטא את רצחנותו באין מפריע, בחברת רופאו, המספר את העלילה, הוא נוסע ברחבי העולם ומפיץ את בשורת הדמים שלו, שלמרבה האירוניה החלה להתגשם, למעלה מן המצופה עם עליית היטלר, ש"מורבז`ין" הוא מין כתובת אזהרה מפניו, שלא הושם אליה לב. סנדראר מת ב1961- בלא שזכה להערכה הראויה לו. גודל כישרונותיו וחדשנותו לא נתגלו אלא כעבור שנים, עם כינוס יצירותיו שחלקן עוד בכתב-יד וחלקן מפוזרות בכתבי-עת ובעיתונים.

בנו רמי נהרג בתאונת מטוס; והוא סיים את חייו הסוערים עני וחולה. בני ציפר מספר: "הוא היה תערובת מיוחדת במינה של הרפתקן וחמור נושא ספרים. נדמה שקרא הכול. הוא טען כי לפני כתיבת ספר הוא מחבר רשימה של המלים שיש בכוונתו להשתמש בהן. הוא סיפר כי שרף את כתבי היד שלו או הפקיד אותם בבנקים בדרום אמריקה. אמת או בדיה, היינו הך",

"אני מכורבל בתוך שמיכת מסע

משובצת

כמו חיי

וחיי אינם מחממים אותי יותר מן הסודר.

הסקוטי

ואירופה כולה הנראית מחרטום של רכבת אקספרס

הנוסעת במלוא הקיטור

איננה עשירה יותר מחיי

חיי העלובים

הסודר

הבלוי על תיבות מלאות זהב

בנות לוויתי למסע

וחולם כל כך הרבה".

סנדראר היה לגיבור תרבות של דורו,. אבל הוא לא שקע במה שנקרא עד אז "ספרות", אלא במה שתפש כ"חיים". לאחר מותו הגדירו אותו מעריציו כ "משורר של משוררים". יצירתו דורשת להתחיל הכל מבראשית. דומה והתיימרה להמציא מחדש את השירה. כלשונו של סנדראר: "יש לי לחם וגבינה/ צווארון נקי/ השירה מתחילה מהיום".

בתו, מרים, פרסמה ב-1984, ביוגרפיה מקיפה של אביה, עשרים וארבע שנים אחרי מותו, שהיא בעצם  דרישה למשפט צדק של ההיסטוריה, על דחיקתו של סנדראר מן המרכז הספרותי. לפני מותו ב-1960 ביקש סנדראר כי יעבירו את אפרו בבוא העת לבית קברות בכפר האהוב עליו. אחד ממעריציו אמר עליו "החיים אינם גרועים כל כך, כל עוד אפשר לחזור ולקרוא את כל כתבי סנדראר ולשכוח את כל הרוע שבעולם.

[1] בלז' סנדראר, הפרוזה של הטרנס סיבירית ושירים אחרים. תרגם מצרפתית בני ציפר, הוצאת המעורר, תל אביב, 1999

[2] יצירה נוספת של סאנדרס, שנכתבה בעקבות אותו מסע

[3]  שמעון זנדבנק, מגמות יסוד בשירה המודרנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, תש"ן-1990.

[4]  שמעון זנדבנק, "השילוש המודרני", בתוך: מגמות יסוד בשירה המודרנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ן 1990, עמ' 9-16.