הפנגווינים – העופות ה"אנושיים"

לחצו כאן: אתר הפינגווינים

לחצו כאן לצפייה בסרטון מקסים על הפינגווינים

פנגווין פס הסנטר. צילם: גילי חסקין

פינגווין הינו עוף בעל צורה אנושית מעט, זוהי אולי הסיבה לאמפטיה הרבה שהוא זוכה בקרב המטיילים. שהרי האדם נוהג לחבב במיוחד בעלי חיים המזכירים לו את עצמו. יש המדמים את הפינגווין המהדס לאיטו להילוכה הכבד של נזירה. כך או כך, העיסוק בפינגווינים הינו חלק בלתי נפרד מטיול בפטגוניה, היינו, דרום ארגנטינה ודרום צ'ילה, מטיול בדרום אפריקה, בניו זילנד וכמובן מטיול באנטארקטיקה.

תחום התפוצה של הפנגווינים

המפגש הראשון שלי עם הפינגווינים היה בפונטה טומבו (Punta Tumbo) שבחוף האטלנטי של ארגנטינה. החוף האפור היה מכוסה בשמיכת ענק של צבעי שחור ולבן. הפינגווינים שגילו סקרנות למראינו, דמו לפקידים חמורי סבר, או אולי מנצחי תזמורות זעירים, שעטו על עצמם חליפות טוקסידו שחורות. כמה מהם הציצו ממחילות שחפרו באבן, אחרים אצו אל המים ופתחו במשחה משובב עין.

קהילה של פינגווינים יכולה להגיע לגודל של אוכלוסיית עיר קטנה. כשהם עסוקים הם מאד דומים לבני אדם. יש ברכות, מחאות ואתגרים. ישנה אהדה (אך לא פרטיות). ישנם גם גנבים. כך למשל, פינגווין אחד גונב את האבנים ששכנו הביא כדי לבנות קן, יש אפילו עבריינות נוער כאשר פינגווין צעיר בן שנתיים שלוש "מתלבש" על קן שלא שומרים עליו.

העובדה שהפינגווינים אינם חוששים מקרבתם של בני אדם ומאפשרים להם להתקרב מאד, רק מגבירה את ההתרגשות.

טכסונומיה

פינגווינים (באנגלית: Penguin; שם מדעי: (Spheniscidae הם משפחה של עופות ימיים, יחידה בסדרת הפינגווינאים ובה ששה סוגים ושבעה עשר מינים. בעבר היה ונכחד עוד סוג של פינגווין השייך לסוג Aptenodytes, שחי בניו זילנד ונכחד לפני כשלשה מיליון שנה.

רק שלושה מיני פינגווינים: Emperor,Adelie  ו-Chinstrap  הם לגמרי אנטרקטיים. הייתר נעים בין האיים הסוב אנטרקטיים, הממוזגים יותר ועד לאזורים הטרופיים.

הגדול במינים הוא הפינגווין הקיסרי ששוכן באנטארקטיקה הקפואה, שגובהו 1.20 מ' ומשקלו נע בין 22 ל-45 ק"ג, תלוי בשלב הרבייה, שכן במהלך הדגירה, הזכרים והנקבות מאבדים ממשקלם באופן משמעותי.

המין הקטן ביותר הוא פינגווין גלפגוס, או "פינגווין טרופי", ששמו המדעי S. mendiculus, ניתן לו בשל מידותיו הקטנות) שוכן באיים החמימים של ארכיפלג גלפאגוס. גם פינגווין אמריקאי (או מגלני), S. magelanicus בשמו המדעי, הוא קטן מידות (משקלו כ-2-5 ק"ג וגובהו עד 30 ס"מ), כך גם פינגווין הומבולט[1] וזאת על פי כלל ברגמן. פינגווין קטן נוסף הוא "הפינגווין הקטן" (Eudyptula minor), שחי בדרום ני זילנד ואוסטרליה. אם כי נצפה לעתים גם בדרום צ'ילה.

פנגווין צהוב עין. באדיבות wikipedia

המטיילים בניו זילנד פוגשים בדרך כלל כמה מינים של הפינגווין צהוב העין (Megadyptes Antipodes), שפירוש שמו המדעי הוא "הצולל הענק מאיי האנטיפודים"). זהו פינגווין קטן, שמקורו ורגליו וורודים ופס צהוב עובר מעיניו עד עורפו. מין זה נפגע בעבר על ידי כלבים וחתולים ונמצא בסכנת הכחדה. למרבה המזל, תושבי ניו זילנד עושים מאמץ כדי להצילו.

הפינגווין המוכר ביותר למטיילים בדרום אמריקה הוא הפינגווין האמריקאי, (Spheniscus Magellanicus), אשר מקנן בעשרות מושבות בחופי פטגוניה. הוא נפוץ, מוכר ונוח לתצפית. הוא אחד מארבעה מינים הנמנים על הסוג Spheniscus, שהוראתו "יתד" על שום צורת כנפיהם.

פנגוין הומבולט באיי הגלפגוס. צילום: גילי חסקין

זהו פינגווין שגובהו כ-70 ס"מ ומשקלו כ-4-5 ק"ג וצבעו שחור-לבן. פינגווין זה נקרא גם "פינגווין מגלני" על שמו מגלה הארצות הפורטוגלי, פרדיננדש מגלן, שחצה את המיצרים בין דרום אמריקה לבין ארץ האש, שמאז נקראים על שמו וגילה את האוקיינוס השקט בשנת 1520. מעניין שאיש ממשלחתו של מגלן, שמן הסתם נתקלו בפינגווינים בדרכם, לא הזכירו אותם בכתביהם.

ראו באתר זה: פנגווין מגלן

בחורף הם נעים בלהקות ענק לאורך חופיה המזרחיים של ארגנטינה והמערביים של צ'ילה ומתמקמים באוקיינוסים במול צפון מדינת צ'ילה ומול ריו. עם הקיץ הם חוזרים בדיוק לאותו מקום רבייה של העונה הקודמת. לפונטה טומבו (Punta Tombo), שבה נמצאת מושבת הפינגווינים הגדולה בעולם מחוץ לאנטארקטיקה, מגיעים מדי שנה בתקופת הקינון, מאות אלפי פינגווינים מסוג מגלן מגיעים לשם והמבקרים מורשים להסתובב ביניהם. כל עוד לא מנסים לגעת בהם, הפינגווינים מקבלים את הנוכחות האנושית באדישות וממשיכים לדדות בחינניות.

פינגווין הומבולט (S.Humboldti) נקרא על שמו של הגיאוגרף הגרמני אלכסנדר הומבולדט, שחקר את אמריקה הדרומית שני עשורים תמימים בראשית המאה ה-19. דומה בגודלו ובצבעיו לפינגווין האמריקאי. הוא חי בחופי האוקיינוס השקט של צ'ילה ופרו ובאיי חואן  פרננדס שבאוקיינוס השקט. בראשית שנות ה-80 הוערכה אוכלוסיית הפינגווינים האלו בכ-20,000 פרטים, אולם רוחות "אל ניניו" (El Niṅo), ובעקבותיהם עונה חמה וגשומה, המיתו בשנים 1982-1983 כ-65% מאוכלוסיית הפינגווינים של פרו ופגעו קשות גם בפינגווינים של צ'ילה. יש לציין כי גורמים נוספים פגעו באוכלוסיית פינגווין זה: דייג חמס שגרם להפחתת מיני הדגים מהם ניזונים הפינגווינים, איסוף ביצים, צייד למאכל, איסוף גואנו (לשלשת עתירת זרחן, לצורך דישון), שהפריע לקינון בשנת 1993 נאמדה אוכלוסיית פינגווינים הומבולדט בפחות מ-10,000 פרטים. כיום היא מוגנת ומתאוששת בהדרגה.

פינגווינם אפריקאיים בדרך הגנים, דרום אפריקה. צילם: גילי חסקין

הפינגווין הטרופי נדד עם זרם פרו הקר ("זרם הומבולדט"), עד לאיי הגלפגוס הסמוכים לקוו המשווה, מול חופי אקוודור. זהו פינגווין אנדמי, שאוכלוסייתו מונה כאלף פרטים ומוגבלת לאיי הגלפגוס בלבד. בשנים חמות מתים רבים מהם, אולם אוכלוסייתם מוגנת מפני ציידים וטורפים טבעיים כמעט אין בנמצא. ב-1982-1983 המיתו רוחות "אל ניניו" כ-77% מהפינגווינים הללו, אך עד 1995, עלה מספרם ב-50%.

דומה להם בצורתו ובצבעיו הוא הפינגווין האפריקאי ( S. demersus). מין זה חי ומקנן בחופי ארץ הכף שבדרום אפריקה ובאיים הסמוכים לה. בשנת 1994 נפגעה אוכלוסייתו בעקבות זיהום קשה של נפט. מתנדבים שוחרי טבע אספו כ-10000 פרטים. הם נוקו, נשטפו, הואכלו ושוחררו חזרה לטבע. אך למרבה הצער 30% מהם מתו.

מאובנים שנמצאו באיים ליד אנטארקטיקה מעידים כי לפני 45 מיליון שנה לערך, התקיים מין פינגווין שהגיע לגובה 1.7 מ'.

מקום חיות

למעט שלושה מינים החיים בדרום אמריקה, מין נוסף החי בדרום אפריקה ומין החי בניו זילנד, יתר המינים חיים דרומה יותר. בין איי פוקלנד וג'ורג'יה הדרומית, הים הופך אפור יותר, קשה וקר יותר. אך עשיר במזון. באזור של  Antartic  Cowergennee נפגשים זרמים קרים מאד , בזרמים ממוזגים יותר המגיעים מהצפון ויוצרים ריכוז עצום של צמחים מיקרוסקופים הצפים במים – פיטופלנגטין –  המשמש כ"מרעה ימי" לאוכלוסייה רחבה של זואופלנגטון (בעלי חיים הצפים במים) המגיעים עד לגודל של שרימפס ועליהם ניזונים כל ציפורי הים.

פנגווינים מלכותיים בסאות' ג'ורג'יה. צילום: גילי חסקין

השם

פרדיננד מגלן, הראשון שהקיף את העולם, ראה פינגווינים וכינה אותם "אווזים". יותר מאחור כונו "אווזי מגלן", על שמו.

התיאור הקדום ביותר של פינגווינים נכתב בידי הסייר הצרפתי בּיל̤ה שראה פינגווינים, בדרום אפריקה בשנת 1620 וקרא להם "דגים בעלי נוצות". תיאורו של בילה נתן מן הסתם השראה למי שהעניק את השם המדעיAptenodytes , שהוראתו "צולל לא מכונף"  לשני המינים הגדולים והיפים ביותר של הפינגווינים: הפינגווין הקיסרי (A. Forsteri) הנקרא על שמו של חוקר הטבע הבריטי פורסטר והפינגווין המלכותי (A. Patagonicus), שהתגלה לראשונה בפטגוניה שבדרום צ'ילה ונקרא על שמה.

זהו הלחם בסיסים [2] של המילה pen (= ראש) עם המילה Gwyn (= לבן). המתייחס לפינגווין קדמון Pinguinos impennis)), שהוא בעצם אלקה גדולה, עוף בגודל אווז, שנוצותיו שחורות ובקדמת ראשו שני כתמים לבנים.  עוף זה, שדמה דמיון חיצוני מפתיע לפינגווין וחי באיסלנד, בחציו הצפוני של כדור הארץ. הוא הושמד כליל על ידי ציידי הלווייתנים בראשית המאה ב-19 ושמו הוענק לעופות הדרומיים, שהם בני סדרה אחרת.

צילום: גילי חסקין

מורפולוגיה

זוהי סדרת עופות המותאמת להפליא לחיים במים. הגוף דמוי סירה, היינו, בנוי בצורה הידרו דינאמית מובהקת. הגוף מכוסה כולו נוצה דקה, קשה וצפופה כפרווה. בין הנוצות חסרה שכבת אוויר ובמקומה קיימת מתחת לעור, שכבת שומן, להגנה מפניה קור. סידור המקל עליהם את הצלילה. הראש מחודד והצוואר קצר ומכונס. המקור לחוץ בצדדים, גבוה וחזק, מותאם לציד דגים. בקרב עופות המים, ניכרת אחידות בולטת. בהמשך לאחידות הכללית במחלקת העופות[3]  [אצל העופות, האילוץ של פרישת הכנפיים לא הותיר הרבה מקום לווריאציות "אישיות". היחידים ש"יצאו מהשגרה" הם  עופות לא מעופפים: חסרי הקְרין[4] (יענאים, קזואריים), שם הכנפיים התנוונו ופינגווינאים, אצלם הכנפיים הפכו למשוטים. עדיין, שלד של קוליברי, נשר ופינגווין דומים להפליא].

הפינגווינים הם עופות ימיים המייטיבים לשחות ולצלול, אבל לא לעוף. קְרין עצם החזה מפותח במיוחד ובו נאחזים השרירים המשמשים לחתירה. בהתאם לכך, עצמותיהם כבדות ומלאות לשד. כפי שעצמותיהם של הציפורים שנולדו לעוף, חלולות ליתר הקלות, כך לפינגווינים יש עצמות מוצקות כדי להקל עליהם את הצלילה.

הרגליים קצרות וחזקות, תקועות אחורנית במידה כזאת, שהליכתם נעשית זקופה. האצבעות מחוברות על ידי קרום שחיה. שלוש עצמות פיסת הרגל שטוחות ואינן מאוחדות ביניהן בשלמות; דבר שהוא ייחודי לפינגווינים. מיוחדת להם גם הליכת כפות – שלוש אצבעות פונות קדימה.. סימנים אלו מצביעים על מוצאם הקדום. מהירות הליכה –שנים עשר קמ"ש. מסוגלים לזחילת גחון על השלג. במיוחד פינגווין קיסרי ופינגווין מלכותי.

הכנפיים חסרות אברות ובמהלך האבולוציה הפכו למשוטים סנפיריים, שאינם מכוסים בנוצות אלא בקשקשים. כל קשקש הוא קצה נוצה מורחב ושטוח. מקורם חד, מוארך, פחוס צדדים וכפוף מעט בקצהו.

זנבם של הפינגווינים קצר והוא משמש להם כמשענת בעת הליכה ודגירה. .

לכל הפינגווינים גחון לבן וגב חום-שחור. לכמה מינים, רצועות נוצות בצידי הראש בצבע צהוב כתום (פינגווין מקרוני; פינגווין הסלעים), המשמשות לקשר בין הפרטים, גם תחת פני המים.

לא ידוע המקור האבולוציוני של הפינגווינים. המאובנים הקדומים, הם בני 40-50 מליון שנה, והם דומים לאלו של ימינו. מאובנים עתיקים יותר, שנמצאו לחופי אנטארקטיקה, מכונים "העוף האנושי". כך גם מאובנים שנמצאו בחופי ניו זילנד ומכונים "הפינגווין הקדום". שרידי המזון שנמצאו בין אבריהם המאובנים מעידים שאת מזונם צדו במים חמים ולא במים הקרים בהם הינם חיים כיום.

צילום: גילי חסקין

התאמה למים

המפגשים הראשונים עימם היו בסביבה ימית בלבד וחלף זמן רב עד אשר נודע לאדם שהיצור הימי שפגש מדי פעם, הוא למעשה יצור יבשתי.

בניגוד לברווז או הטבלן, המצמידים את כנפיהם לגופם בשעת צלילה, הפינגווין שוחה בהם כמו בסנפירים. כביכול, הוא עף תחת פני המים. אברות כנף ארוכות, הן חיוניות לכל העופות המיטיבים לעופף והם מכשול לתנועה בתוך המים. רוב העופות הצוללים מקפלים את הכנפיים ומניעים עצמם בעזרת הרגליים המקורמות, הפועלות כמשוטים, הם השחיינים המהירים בעופות – 30 קמ"ש וביכולתם לצלול לעומק של מאות מטרים. בהילוכם הם מנתרים או גולשים בגחונם על השלג, במהירות המגיעה עד 12 קמ"ש. הכנפיים שלהם מונעים על ידי שרירים רבי כוח דבר המאפשר להם להגיע למהירות כה גדולה. תחת למים – הפינגווינים מקבלים צורה של קו ישר נקי. הראשים שלהם דחופים היטב לתוך הכתפיים והם נראים כמו טורפדו. בניגוד לעצמות החלולות והקלות של מרבית העופות, עצמותיו של הפינגווינים כבדות ומלאות ואגב כך מסייעות לו בצלילה. הפינגווינים מרשימים ביכולתם לצלול לעומק של מאות מטרים. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 התברר כי הפינגווין הקיסרי צולל לעומק של 600 מ' ואולי אף יותר, בחיפושיו אחרי מזון.

הפינגווינים רודפים אחר טרפם, דגים וסרטנים, אגב חתירה בכנפיהם. הפינגווין משולל כל אפשרות לתעופה, אך הוא העוף היחידי אשר פיתח את ה"טריק" של קפיצה מעל המים. מדי פעם אפשר לראותם יוצאים מעל פני המים וצוללים פנימה בחזרה.

הרגליים קצרות וחזקות, ומקומן בחלק האחורי של הגוף. שלוש אצבעות פונות קדימה ומחוברות בקרום שחיה. מיקום הרגליים בחלק האחורי של הגוף הוא יתרון ברור לשחייה. הם נעים בקפיצות נחשוניות מהים לייבשה. ידוע במיוחד, פינגווין אדלי (Adélie penguin)  המסוגל לקפוץ למרחק של שני מטרים.

הפינגווין שותה מי ים. ריכוז המלחים בכלייתו גבוה מאשר בים.

פנגווין הסלעים בפוקלנד. צילום: רמי אמיר

הפינגווין (במיוחד המין הקיסרי), מסוגל לשמור על טמפרטורת הגוף מבלי לשנות את חילוף החומרים (מטבוליזם) למגוון רחב של טמפרטורות. חום גופו ידוע כמשתרע מ-10 עד 20 °C (שהם: 10-70°F).

הפינגווינים שוחים במים קרים ביותר ויוצאים החוצה לחוף הסלעי, כדי להתחמם בשמש הקופחת. ההתאמה שלהם לקיצוניות כזו של תנאים מתבטאת במערכת מופלאה של קירור-חימום.

לפינגווינים שכבת עור עבה המיטיבה לבודד. פלומה עבה צמודה לעור משמשת לחימום כמו לבנים חמים. מעליה, כסות נוצות סמיכה, המגינה עליהם מפני הקור והרטיבות, וכנפיהם, מכוסות נוצות קשקשיות. כאשר הפינגווין שוחה, מספר רב של נוצות קטנות וקשות מכסות את גופו כמו רעפים כדי ליצור מעין קונכייה אשר מונעת את המגע עם המים הקרים באופן יעיל ביותר. ולא עוד, אלא שבעונת הנשירה, הנוצות החדשות גדלות תחת הנוצות הישנות, דוחקות את שורשיהן ותופסות את מקומן, לבל יישאר הגוף עירום בינתיים.

מתחת לעור קיימת שכבת שומן עבה שתפקידה כפול: היא משמשת לבידוד ומגינה על הפינגווינים מפני הקור. סידור המקל עליהם את הצלילה. תפקיד נוסף של שכבת השומן הוא מאגר אנרגיה לימי הקור. שכבת השומן גדלה ומתעצמת בעת שהמזון מצוי בשפע ומשמשת להם בימי פקודה, כשהפינגווין איננו ניזון. אצל הפינגווין הקיסרי, הגדול בפינגווינים, שמשקלו 40-35 ק"ג, יכולה שכבת השומן בחורף להגיע ל-20 ק"ג. השומן הזה יכול לקיים את הפינגווין הקיסרי כמעט ארבעה חודשים, מבלי שיאכל דבר. במדידות שביצעו אורניתולוגים, התברר שבמהלך מאה ימים של חורף אנטארקטי, מכלה הפינגווין 10-15 ק"ג של שומן תת עורי ומצליח לשרוד מבלי שיאכל דבר.

כדי למנוע חימום יתר של הגוף, הפינגווין יכול לנפח (לרווח) את נוצותיו. הפינגווין מאבד חום באמצעות דבלול עדין של הנוצות ועל ידי השוליים הפנימיים של הכנפיים והצדדים העליונים של כפות הרגלים. פינגווינים יוצאים לעתים קרובות כדי לנוח על הקרח או על החוף הסלעי. הוא יכול גם להלחית (כמו כלב בקיץ), כאשר הוא עומד כשסנפיריו מרוחקים מגופו, או כשהוא שוכב ברגלים מתוחות כך שהגוף מתחת שטח הסנפיר או "הכנף" יכול לשחרר חום.

הסתגלות ללחץ

בנוסף לקור, מתמודד הפינגווין (במיוחד המין הקיסרי), עם סביבת לחץ גבוהה בצלילה עמוקה, לחץ הגדול עד פי 40 מהלחץ על פני השטח. בעוד אצל רוב האורגניזמים האחרים, סביבה זו גורמת לפגיעת לחץ אטמוספרי בארוטראומה (Barotrauma)[5], עצמותיו של הפינגווין הקיסרי אינן חלולות ולכן עמידות יותר בתנאים קיצוניים אלו. עם זאת, עדיין לא ידוע כיצד מין זה חסין להשפעת מחלת החנקן. בחמצן הוא משתמש מעט מאוד, כמו ליבו שפועם בקצב נמוך של 5 פעימות לדקה, ואם הוא אינו חיוני למצבו העכשווי, הוא מסוגל להשביתו ובכך להקל על פעילות הצלילה (בהפחתת משקלו). ההמוגלובין והמיוגלובין של הפינגווין הקיסרי מצליחים לייצב בדמו את החמצן באופן מתאים לתנועתו; תכונה זו מאפשרת לפינגווין לתפקד אפילו עם רמת חמצן נמוכה מאוד, אם כי לפעמים רמת חמצן נמוכה מאוד, מביאה לאיבוד הכרה.

פנגווין גנטו באנטארטיקה. צילם: גילי חסקין

אורח חיים

הפינגווינים חיים במושבות גדולות המונות עד 100,000 פרטים. זמן השהות במושבה מתקשרים הפרטים ביניהם באמצעות קולות ושפת גוף. כך למשל הפינגווין המלכותי (Aptenodytes patagonicus) נוהג למתוח את גרונו ולשיר עם זוגתו בדואט. כאשר בני הזוג מחליפים זה את זה בדגירה, הם מקדימים להחלפה, שורה קבועה של מחוות גוף.

הפינגווינים מקננים קרוב זה לזו ושומרים על טווח מקור בין הקינים. יש מינים שדוגרים במחילות ויש מינים הבונים את קינם על פני הקרקע, מאצות, זרדים וחלוקי אבן. באנטארקטיקה לא בונים קן אלא מחזיקים את הביצה הבודדת על גב הרגליים, כשהיא מכוסה בקפל עור.

את מזונם הם משיגים אך ורק מהים. תזונתן של אוכלוסיות שונות של פינגווינים שונה, גם כשמדובר באותו מין. הם ניזונים מדגים, דיונונים סרטנים וראש רגליים. לרוב מקור המזון החשוב ביותר לפינגווין הוא דגים. במקרה של הפינגווין הקייסרי, הדג Pleuragramma antarcticum מרכיב את עיקר מזונו. דגים חשובים נוספים במזונו של הפינגווין הם דגים אחרים מהמשפחה Nototheniidae, הדיונון Psychroteuthis glacialis, ו-Kondakovia longimana וכן קיריל ארקטי (Euphausia superba). הפינגווין תר אחר טרפו באוקיינוס הדרומי, באזורים ללא קרחונים, או במקומות סדוקים בקרח. בתורם אחר מזון, מבלים הפינגווינים מאות ולעתים אלפי ק"מ והם שבים  לייבשה, לאותם מקומות ממש, בחוש ניווט מופלא, כשהם נעזרים בזווית השמש.

הפינגווין מבלה את רוב עיתותיו במים, למעט הפעולות הקשורות ברבייה (חיזור, הטלה, דגירה והאכלת הצאצאים) והחלפת הנוצות. תהליך זה, הנעשה בבת אחת – בדומה לזוחלים – כרוך בהוצאת אנרגיה רבה. מה גם, שעד התפתחותן הגמורה של הנוצות החדשות, אין הפינגווינים נכנסים למים, אלא ניזונים מהשומן שבגופם. התהליך גורם להפחתת משקל גופם עד למחציתו, תוך שבועיים.

הפינגווינים שוחים בים למשך מאות ואלפי ק"מ ומנווטים את דרכם חזרה, בדיוק לאותו מקום ממנו יצאו.

אויבים

חייו של הפינגווין קשים בגלל לחץ טריפה רב. האויבים הטבעיים העיקריים הם יונקי הים , אך ישנם גם מינים שונים של עופות אשר אוכלים את ביצי הפינגווין. היסעור הענקי הדרומי (Macronectes giganteus) הוא העוף הטורף הבולט ביותר שמזיק לאוכלוסיית הפינגווינים, עוף זה אחראי למותם של למעלה מ-34% גוזלים בחלק ממושבות הפינגווינים.

בחופי צ'ילה וארגנטינה מסכן אותם החמסן (Petrel), האורב באוויר לכל עוף היוצא מן המים ובמקורו דג. תופעה המכונה "קלפטו פרטיזם". החמסן הקוטב דרומי (Stercorarius maccormicki) מסתפק בעיקר בגוזלים מתים ואינו יכול לתקוף גוזלים חיים, כיוון שעד שהוא מגיע למושבותיהם של הפינגווינים, הגוזלים כבר גדולים ואינם מאוימים על ידו.

האויבים העיקרים של הפינגווינים במים הם שני יונקים: האחד הוא כלב הים הנמרי (Hydrurga leptonyx) שאוכל פינגווינים בוגרים, לאחר שהם נכנסים למים, והשני הוא הקטלן  (Killer Wale) שגם תוקף פינגווינים גדולים.

אחת מדרכי ההגנה המיוחדות של הפינגווין היא הצבעים שלו:

כאשר טורף שוחה מעל הפינגווין הצולל ומתבונן בו למטה, במעמקי הים, גבו השחור של הפינגווין משתלב היטב עם חשכת המעמקים. לעומת זאת, כאשר מגיע טורף מתחת לפינגווין השוחה, הוא נושא עיניו מעלה ונתקל בלבן בוהק, אשר משתלב עם אור היום החודר דרך המים. כך או כך, משתלבים צבעיו היטב עם הסביבה ומאפשרים הסוואה יעילה והימלטות מפני הטורף. אויב נוסף הוא האדם, שצד את הפינגווינים עבור הבשר והשומן. בעבר, ציידי אריות הים, היו משתמשים בפינגווינים לבעירה, בשל שומנם הרב. נזקים גדולים לאוכלוסיית הפינגווינים גורם זיהום המים, על ידי נפט.

צילום: גילי חסקין

רבייה

מרבית הפינגווינים שוהים מרבית חייהם בים ועולים לייבשה לצורך חיזור וקינון. בפתח עונת הרבייה של הפינגווין האמריקאי, נראים מאות אלפי פינגווינים, עולים לייבשה בהמוניהם., כשמגמת פניהם היא מושבות הקינון הקבועות שלהם.

הפינגווינים מונוגאמיים. בני זוג קבועים ל-15-10 שנים ואולי למשך כל ימי חייהם.  אולם בכל שנה חיזור מחדש. ריקודי חיזוק והתקשרות של שבועיים שלושה. מחוות גוף טקסיות של הבאת אבנים ויצירת קן. יש מינים שבמהלך כל התקופה הארוכה הזו אינם אוכלים, אלא מנצלים את שכבת השומן שאגרו בגופם קודם לכן.

הרבייה מתבצעת אצל מרבית המינים בימי הקיץ החמימים יחסית. (אצל הפינגווין המלכותי והפינגווין הקיסרי, אורחות הרבייה שונות ונדון בהן בנפרד). אצל הפינגווינים אין דו פרצופיות מינית (דו צורתיות זוויגית), הזכרים דומים מאד לנקבות.  עם הגיעם לאתרי הקינון, מתחילים הזכרים בטקסי חיזור ממושכים, הכוללים ריקוד מהלך בכנפיים פרושות לרווחה, תוך השמעת צרחות. כך למשל הפינגווין המלכותי (Aptenodytes patagonicus) נוהג למתוח את גרונו ולשיר עם זוגתו בדואט. הפינגווין האפריקאי למשל נודע בצרחותיו הרמות המזכירות נעירת חמור ומשום כל הוא מכונה "”Jackass’ החיזור כולל מחוות גוף, טקסיות של הבאת אבנים ויצירת קן. כאשר פינגווין מקרוני מוכן לזיווג הוא משמיע קולות צרצור, ראשו ומקורו מתוחים קדימה והסנפירים מתנופפים הצידה בקצב. יש מינים שדוגרים במחילות ויש מינים הבונים את קנם על פני הקרקע מאצות, זרדים וחלוקי אבן. באנטארקטיקה לא בונים קן אלא מחזיקים את הביצה הבודדת על גב הרגליים, כשהיא מכוסה בקפל עור.

קינון

פינגווין אדלי והפינגווין לבן הסנטר נוטלים במקוריהם חלוקי אבן ומגישים אותם לנקבה. הנקבה המתרצה נוטלת אתה אבנים ומתחילה לבנות מהן קן, שהוא מעגל אבנים על גבי סלע. אצל הפינגווין לבן האוזן הקן הוא גומה רדודה, מרופדת בעשבים ובאצות. הפינגווין האמריקאי והדומים לו, בונים את קניהם במחילות קטנות בקרקע, אותן הם מרפדים באצות ים.

בין הקינים שומרים על טווח מקור. מינים. הקינון נעשה תמיד באותו מקום. הזכר מכריז על טריטוריית הקינון ולוחם בזכרים אחרים המנסים לפלוש אליה. הנקבה מסייעת לו בקרבותיו הטריטוריאליים. יש מינים שבמהלך כל התקופה הארוכה הזו אינם אוכלים, אלא מנצלים את שכבת השומן שאגרו בגופם קודם לכן.

הנקבה מטילה שתי ביצים. הביצה נוגעת ברגל ולא בקרקע הקרה. משך הדגירה: 53-50 יום, כשההורה הדוגר צם בתקופה זאת. הנקבה חוזרת לים לאכול, הזכר דוגר, ומאבד כחצי קילו בשבוע. הנקבה חוזרת אחרי כשבועיים. שני בני הזוג מטפלים בגוזלים. לאחר הטיפול בצאצאים, הם שבים לים לאכול וחוזרים לחוף, לצורך החלפת הנוצות.

ישנם מינים בהם הזכר דוגר על הביצה אותה מטילה הנקבה, הנקבה יוצאת לים לחפש מזון, עד לשובה הזכר לא עוזב את הביצה לרגע, ולאחר מכן מטפלים יחד באפרוחים. תקופת הדגירה נמשכת כחודשיים ובמהלכה לא אוכל הזכר דבר.

אחרי ההזדווגות, הנקבה מטילה שתי ביצים. הביצה נוגעת ברגל ולא בקרקע הקרה. משך הדגירה: 53-50 יום, כשההורה הדוגר צם בתקופה זאת. הנקבה חוזרת לים לאכול, הזכר דוגר, ומאבד כחצי קילו בשבוע. ישנם מינים בהם הזכר דוגר על הביצה אותה מטילה הנקבה, הנקבה יוצאת לים לחפש מזון, עד לשובה הזכר לא עוזב את הביצה לרגע ולא אוכל דבר. הנקבה חוזרת אחרי כשבועיים.

פינגווין מקרוני מטילים שתי ביצים. האחת קטנה מהשנייה, אבל למרות ששתיהן יכולות לבקוע, רק גוזל אחד יגדל. אצל הייתר בוקעים בדרך כלל שניים.

האפרוחים הבוקעים מן הביצים גדולים ומפותחים. הם מכוסים פלומה עבה וסמיכה ועיניהם פקוחות והם מיד מתחילים לנקד במקורי הוריהם ולתבוע מזון. ההורה פוער את פיו והאפרוח מתחיל לנקר בתוכו. פעולה זו גורמת להורה להקיא דגים וסרטנים מעוכלים למחצה והאפרוח זולל אותם. שני בני הזוג מטפלים באפרוחים.

אם הנקבה שבה מן הים כשקיבתה מלאה דגים, היא מאכילה את האפרוח במזון שהיא מקיאה. אם בוששה לבוא, מסוגל הזכר להאכיל את האפרוח בחומרים מזינים שהוא מפריש מן הזפק. במקרה המקובל, בו האם חוזרת, יוצא הזכר במסע של 100 ק"מ, עד שהוא מגיע אל ים ומתחיל לאכול. יש זכרים שמשך הצום שלהם הגיע לארבעה חודשים והם שרדו אותו. הזכרים שהגיעו לים שוהים בו כשבועיים ואז הם חוזרים להאכיל את צאצאיהם ולשחרר את זוגתם למילוי מצברים מחודש. מרבית האפרוחים בוקעים בחודש יולי והם זוכים לטיפול מסור של הוריהם, הנמשך כארבעה חודשים. ככול שמתקרב האביב, הקרח נמס והים מתקרב למושבות הקינון, דבר המקל על ההורים להאכיל את צאצאיהם. בחלק מן התקופה הזו מרכזים הפינגווינים את צאצאיהם במעין גנון, שם מטפלים בהם כמה זכרים, ומשחררים את ההורים לחפש מזון כדוגמת דגים קטנים או דיונונים, וחוזרים להאכיל אותם אחת לארבעה עד שישה שבועות. במסעותיהם עשויים ההורים להרחיק מעל ל-250 קילומטרים מן החוף ולצלול לעומק של מאות מטרים. האפרוחים מוגנים על ידי פלומת נוצות עבה, מצטופפים ומגינים זה על זה מפני הקור. הוריהם מבלים את הזמן הזה בים באיסוף מזון. למרות הטיפול המסור, שורדים רק 40% מקרב האפרוחים.

אצל הפינגווין האמריקאי נמשך הטיפול בצאצאים כחודשיים, עד שהם מגיעים כמעט לגודלם ולמשקלם של ההורים. בסוף תהליך הדגירה, יוצאים אפרוחיו אל הים, כשאניצי פלומה נראים עדיין על נוצותיהם החדשות. שם הם מתרגלים שחיה וצלצלה ולומדים לצוד מזון. הלימוד אינסטינקטיבי, ללא הדרכת ההורים, אך בסופו של יום הם שבים למחילותיהם.

צילם : גילי חסקין

אצל פינגווין אדלי, כאשר האפרוחים מתבגרים מעט, מרכזים אותם ההורים במעיין "גנון", שבהם מרוכזים עשרות ואף מאות של אפרוחים, בעוד ההורים יורדים לים לשבור שבר. בשובם הם חוזרים אל אפרוחיהם ומאכילים אותם. הזיהוי מתבצע הודות לקולותיהם ולריחם המיוחד.

בחודש פברואר בערך, משירים מרבית האפרוחים את פלומתם העבה ויורדים לים, לצוד מזון. לפני הירידה חזרה אל הים, עוברים גם הפינגווינים הבוגרים תהליך של החלפת כסות הנוצות. תהליך זה, הנעשה בבת אחת, בדומה לזוחלים, כרוך בהוצאת אנרגיה רבה. מה גם שעד התפתחותן הגמורה של הנוצות החדשות, אין הפינגווינים נכנסים למים, אלא ניזונים מהשומן שאגרו בגופם. התהליך גורם להפחתת משקל גופם עד למחציתו, תוך שבועיים. לאחר שהאפרוחים בקעו, ההורים דגים ללא לאות, הם חייבים לכלכל עצמם לפני שיעלו שוב על היבשה למשך עונת הנשירה, הכרח אכזרי זה מחייב לעיתים את ההורים לנטוש את צאצאיהם כדי לעבור את התקופה הקריטית של הנשר.

לאחר החלפת הנוצות, יורדים הפינגווינים, מבוגרים כמו צעירים, חזרה אל הים ורק כעבור 7-8 חודשים ישובו למושבות הקינון שלהם. אפרוחים שבקעו מאוחר מסיבה כלשהי, נזנחים על החוף, טרף לעופות הים. הברירה הטבעית דואגת לכך שרק הפינגווינים הממהרים והמדייקים בעונת הקינון, יישרדו ויידבקו.

רביית המינים גדולי הגוף

רבייתם של הפינגווין המלכותי והפינגווין הקיסרי מופלאה ביותר. הפינגווינים הקיסריים חוזרים לייבשת האנטרקטית בעיצומו של סתיו, כשהים קפוא ומושבת הקינון נמצאת במרחק של 50 עד 120 ק"מ מהחוף. כאן מתחילים ריקודי החיזור הנמשכים כמה שבועות ואחריהם ההזדווגויות. בחודש מאי מטילה הנקבה ביצה אחת לבנה וגדולה שמשקלה כ-450 גרם. הנקבות הרעבות, שבילו 6-7 שבועות על הייבשה, מחליקות חזרה אל הים, במסע מתיש, בעיצומו של החורף האנטרקטי, לאורך של כמאה ק"מ.  הפינגווינים הזכרים, שאף הם לא אכלו למעלה מששה שבועות, מתחילים לדגור, במשך 67-62 ימים, בטמפרטורה של מינוס 40 וברוחות שמהירותן מגעת ל-150 קמ"ש.

פינגווינים אלו אינם בונים לעצמם קן. הזכר לוקח את הביצה ומניח אותה על כפות רגליו המחוברות בקרומי שחייה ואגב כך מבודדות אותה מן הקרח. כל פינגווין עומד כשביצה יחידה, בצורת פנינה מונחת מעל רגליו ונשמרת מחוממת מתחת לקפל של עור ונוצות. משך הדגירה 62-67 ימים. הם לא זזים ממקומם ושומרים זה על זה שלא לזוז, על ידי נקירת מקור או מכת סנפיר. כאשר אחד מהם מגיע ועובר בין הקולוניה הדוגרת הוא מנוקר עד זוב דם. הפינגווינים אינם אוכלים במשך כמאה ימים וניזונים ממאגר השומן שהצטבר בגופם. כדי לשרוד כנגד הקור הם מתקרבים זה לזה ועומדים בצפיפות. כך מתחממים זה מזה וחוסכים באנרגיה[6].

זוג בוגרים יכול להביא בהצלחה, רק שני צאצאים, בתקופה של שלוש שנים. הצעירים אינם דומים להוריהם, הם עטופים "מעיל פרווה" חומה ונראים כגמדים ארוכי אף מעט מאוחר יותר הם לא ייראו שונים מהוריהם ויתחילו לרדת אל המים ללמוד כיצד להימלט מהטורפים וכיצד ללקט מזון.

פינגווין מגלן

פינגווין מגלן הוא הקטן במשפחתו ( 30 ס"מ בגובה וכ- 2-5 ק"ג במשקל, אך הוא נפוץ, מוכר ונוח לתצפית. זהו בדרך כלל המין בו צופים המטיילים בפטגוניה. מין זה ניזון רק מבעלי חיים ויצורים ימיים (דגים, דיונונים וסרטנים); חי כשמונה חודשים בשנה בים הפתוח וארבעה חודשים ביבשה.

בחורף הם נעים בלהקות ענק לאורך חופיה המזרחיים של ארגנטינה והמערביים של צ'ילה ומתמקמים באוקיינוס השקט, מול צפון מדינת צ'ילה ובאוקיינוס האטלנטי, מול ריו דה ז'ניירו. עם בוא הקיץ הם חוזרים בדיוק לאותו מקום רביה של העונה הקודמת. לאחר ההזדווגות, מטילה הנקבה כשתים – שלוש ביצים לבנות ודוגרת עליהם במשך ארבעים יום. לאחר הבקיעה, מטופלים האפרוחים על ידי הוריהם ולאחר שבגרו, הם שבים צפונה, בסוף עונת הקיץ.

לפונטה טומבו (Punta Tombo) שבארגנטינה, בה נמצאת מושבת הפינגווינים הגדולה בעולם שמחוץ לאנטארקטיקה, מגיעים מדי שנה בתקופת הקינון, מאות אלפי פינגווינים מסוג מגלן והמבקרים מורשים להסתובב ביניהם. כל עוד לא מנסים לגעת בהם, הפינגווינים מקבלים את הנוכחות האנושית באדישות וממשיכים לדדות בחינניות.

הפינגווין המלכותי

פינגווין גדול ומרשים. שם מדעי:  Aptenodytes patagonicus . גובהו של הפינגווין המלכותי הוא כ-95 סנטימטרים; משקלו 13-18 ק"ג והוא השני בגודלו, רק לפינגווין הקיסרי. מין זה הוא הצבעוני מבין כל מיני הפינגווינים ובולט ב"ג'קט" כחולים- פורים וב"צווארון" שצבעו כתום עז, על רקע חזה לבן-כסוף. למרות שהפינגווין המלכותי דומה בהופעתו לפינגווין הקיסרי, הוא צבעוני יותר, ומקורו ארוך יותר.

גודל האוכלוסייה של הפינגווינים המלכותיים עומד כיום על 2.23 מיליון פרטים, ונמצא בעלייה. בניגוד לפינגווין הקיסרי, המבלה את ימיו במי הקרח של חופי הקוטב, הרי הפינגווין המלכותי מאכלס את המישורים והחופים הבוציים של האיים הסוב-אנטרקטיים.

תהליך הגדילה הארוך של הפינגווינים האלה לא מאפשר לגוזלים להגיע לבגרות בעונת הקיץ הקצרה. הם נאלצים לעבור את החורף באי הקפוא, מוגנים על ידי פלומת נוצות עבה, כשהם מצטופפים ומגנים זה על זה מפני הקור. הוריהם מבלים את הזמן הזה בים באיסוף מזון כדוגמת דגים קטנים או דיונונים, וחוזרים להאכיל אותם אחת לארבעה עד שישה שבועות. במסעותיהם עשויים ההורים להרחיק מעל ל-250 קילומטרים מן החוף ולצלול לעומק של מאות מטרים.

שיטת הדגירה – כל פינגווין עומד כשביצה יחידה, ירקרקה- לבנה. בצורת פנינה מונחת מעל רגליו ונשמרת מחוממת מתחת לקפל של עור ונוצות. הפינגווינים לא זזים ממקומם ושומרים זה על זה שלא לזוז, על ידי נקירת מקור או מכת סנפיר. כאשר אחד מהם מגיע ועובר בין המושבה הדוגרת, הוא נענש עד זוב דם.

מעגל החיים שלו שונה מכל פינגווין אחר. לאפרוחים דרושים שלושה עשר חודשים כדי לספק את צרכי עצמם. זוג בוגרים יכול להביא בהצלחה רק שני צאצאים בתקופה של שלוש שנים. הצעירים אינם דומים להוריהם, הם עטופים "מעיל פרווה" חומה ונראים כגמדים ארוכי אף מעט מאוחר יותר הם לא ייראו שונים מהוריהם ויתחילו לרדת אל המים ללמוד כיצד להימלט מהטורפים וכיצד ללקט מזון.

מקרוני פינגווין

השם 'מקרוני' שבמאות הקדומות פירושו היה "גנדרן", בא בגלל הנוצות הזהובות היורדות מראשו של הפינגווין. כאשר הוא מוכן לזיווג הוא משמיע קולות צרצור, ראשו ומקורו מתוחים קדימה והסנפירים מתנופפים הצידה בקצב. הנקבה מטילה שתי ביצים. האחת קטנה מהשנייה, אבל למרות ששתיהן יכולות לבקוע, רק גוזל אחד יגדל.

מינים נוספים השכיחים בטיול לאנטארטיקה

Adelies ,Chimstrapוה– Gusto הם שלושה מינים של פינגווין הקרובים זה לזה ושייכים לאותו הסוג –  .pygoscelisלכולם זנב ארוך אך הם שונים בדגמים שעל הראש:

–  Gento כתם לבן מעל העיניים

– Christp קו שחור וחד החוצה את גרונו הלבן.

– Adelie ראש שחור עם טבעת מעל העין (קרוי על שם אשתו של חוקר צרפתי – ז'יל דומון ד'אורוויל ). זהו המין האנטרקטי ביותר והנפוץ ביותר מהשלושה.

הפינגווינים והתחממות כדור הארץ

התחממות גלובאלית של שתי מעלות צלזיוס בלבד, מעל רמת הטמפרטורות בתקופה שלפני התפתחות התעשייה, תגרום לשינוי מהותי בגודל משטחי הקרח המכסים את פני הים, בהם תלויה יכולת הישרדותם של הפינגווינים באנטארקטיקה. ההתחממות תגרום לתהפוכות מרחיקות לכת במושבות של הפינגווינים הקיסרים (Emperor penguin) ופינגוויני אדלי (Adelie penguin) – שני מיני פינגווינים שתלויים במשטחי הקרח לציד ולרבייה. הצטמצמות המשטחים הללו יגרום לאובדן אזורי המחייה של בעלי החיים הללו, קובע הדו"ח שהוזמן על ידי עמותת השימור WWF.

דיוויד איינלי, מומחה לפינגווינים מסן חוזה, קליפורניה, שהיה שותף בכתיבת הדו"ח, מסביר כי טווח ההתפרסות של הפינגווינים כבר מצטמצם. 50 אחוזים מהמושבות של הפינגווין הקיסרי ו-75 אחוזים מהמושבות של פינגווין האדלי, יושפעו משינויי האקלים. כיום ישנן באנטארקטיקה כ-40 מושבות של פינגווינים קיסריים וכ-160 מושבות של פינגווינים אדליים, כל מושבה מונה אלפי פריטים.

לדעת מדענים רבים, עלייה של שתי מעלות צלזיוס היא העלייה המינימאלית ההכרחית כדי לגרום לשינוי אקלים קטסטרופאלי. איינלי הביע חשש כבד פן נעבור את גבול שתי המעלות כבר בארבעים השנים הקרובות. לדעת כותבי הדו"ח, שתי מעלות יחממו את הים שמצפון לאנטארקטיקה, דבר שיוביל לרוחות חזקות יותר ויותר שלג וגשם באזור. לדברי ג'ואלן ראסל, מדענית אקלים מאוניברסיטת אריזונה, שהיתה מעורבת במחקר, "הרוחות המערביות, שמניעות זרמים גדולים מסביב לאנטארקטיקה, יתקדמו לכיוון הקוטב כמו עניבת חנק", תהליך זה יגרום לפחות קרח להיווצר באוקיינוסים של אנטארקטיקה, במיוחד באזורים הצפוניים של היבשת בהם מרוכזות רוב מושבות הפינגווינים.

הפינגווין הקיסרי מתרבה ומגדל את צאצאיו על משטחי קרח ימיים המחוברים ליבשה. הפינגווין האדלי לא מקנן על משטחי הקרח הימיים, אך מחפש את מזונו באמצעות גושי קרח שניתקים מהמשטחים הללו. אם משטחי הקרח הימיים ייעלמו, יתקשו שני המינים הללו לקנן ויצטרכו להתמודד עם תחרות גדולה יותר על מזון מול מיני פינגווינים שחיים בים הפתוח.

הערות

[1] ברגמן הסתמך על העובדה שככל שגוף גדול יותר, היחס בין שטח פני הגוף לנפח שלו קטן יותר. בעל חיים קטן, ששטח פני גופו גדול מאוד ביחס לנפחו, מפסיד חום מפני שטח הגוף במהירות רבה יותר בהשוואה לבעל חיים גדול יותר. אצל בעל החיים הגדול, הפסד החום לסביבה אטי יותר שכן שטח פני הגוף קטן יחסית לנפחו. מטעם זה, בעלי חיים קטנים מתקשים או לא מסוגלים לשרוד באקלים קר מאוד. משום כך, נמצאים באזורי הקוטב בעיקר עופות גדולים ויונקים גדולים

[2] . הֶלחֵם בסיסים הוא דרך תצורה של מילים בשפה באמצעות חיבורן של שתי מילים קיימות למילה אחת, בדרך כלל תוך השמטה של הגאים מאחת המילים או משתיהן

[3] . במחלקת הזוחלים קיימים נחשים, לטאות, צבים, אליגטורים וביונקים ניכרים הבדלים עצומים בין לווייתן, עטלף וחדף.

[4] . קרין – רכס אורכי מרכזי ענקי שבו נאחזים שרירי חזה גדולים במיוחד, המורידים את הכנף כלפי מטה ובכך נושאים במרבית מאמץ התעופה.

[5] . בארוטראומה (Barotrauma) היא נזק פיזי לרקמות הגוף כתוצאה מהפרש לחצים של האוויר בתוך הגוף והאוויר (או מים) מחוץ לגוף.

בארוטראומה קורא בדרך כלל, כאשר חללי האוויר בתוך גוף האדם עוברים מלחץ סביבה גבוה ללחץ סביבה נמוך, או להפך. מקרה כזה יכול להתרחש, למשל, כאשר צולל (בצלילת סקובה או בצלילה חופשית) או נוסע במטוס עולים או יורדים בתוך האוויר או המים המקיפים אותם. חוק בויל מגדיר את היחס בין נפח אוויר בחלל מסוים ללחץ הסביבתי. במקרה כזה, נזק נגרם ברקמות המקיפות את חללי האוויר בגוף, מכיוון שהגזים ניתנים לדחיסה והרקמות לא. כאשר הלחץ הסביבתי עולה (בזמן צלילה מתחת למים או נסיקה בכלי טיס), האוויר בתוך החללים נדחס ולא תומך כמקודם ברקמות אשר נאלצות להתמודד עם הלחץ הסביבתי הגבוה. כאשר הלחץ הסביבתי יורד, האוויר בתוך החללים מתפשט. במקרה שהאוויר כלוא בחללים ללא נתיב בריחה להשוואת הלחץ, הוא גורם נזק לרקמות (על פי ויקיפדיה).

[6] בניחסויים מדעיים שנערכו, הופרדו כמה זכרים מחבריהם והפסידו כמות גדולה יותר של משקל.