הפיראטים – באגן הים התיכון, בעת העתיקה

שודדי הים באגן הים התיכון, בעת העתיקה ובימי הביניים.

כתב: גילי חסקין ‏21/08/2024

תודה ליובל נעמן ולגדעון ביגר, על הערותיהם.

קובץ זה רלוונטי מאד לטיולים באיטליה, טורקיה, מונטנגרו, קרואטיה ואיטליה.

ראו גם , באתר זה: הקוראסרים – הפיראטים הברבריים; שודדי הים הקריביים; שודד הים פרנציס דרייק

שוד ימי הוא שוד או פשע אלים אחר המתבצעים בלב הים, ולעיתים על חופיו.

תקציר

שוד ימי היה תופעה נפוצה באגן הים התיכון מאז שחר ההיסטוריה. להלן הנקודות העיקריות:

מקור התופעה:

החל כבר בתקופת הברונזה, במקביל להתפתחות המסחר הימי.

סיבות: עוני באזורים חופיים, קלות היחסית של השוד הימי, וביקוש גבוה לעבדים.

קבוצות ידועות:

• הקיליקים מאסיה הקטנה
• האילירים מהבלקן
• הוויקינגים מסקנדינביה
• פיראטים ערביים ומוסלמים

השפעות:

שיבוש המסחר הימי

חטיפת אנשים למטרות עבדות או כופר

השפעה על התפתחות ערים (הרחקתן מהחוף)

מאבק בתופעה:

הקמת ציי מלחמה ייעודיים (למשל, על ידי האימפריה הרומית)

מבצעים צבאיים נגד בסיסי הפיראטים

תקופות בולטות:

שיא בתקופה הרומית (המאה ה-1 לפנה"ס)

התחדשות לאחר נפילת האימפריה הרומית

המשך התופעה בימי הביניים ואף מאוחר יותר

הפיראטיות הייתה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הים התיכון, והשפיעה רבות על הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות באזור.

מיהו פיראט?

פיראט הוא אדם המשתלט בכוח על אוניות  תמימות בלב ים או על יישובים בחוף, כדי לבוז את אוצרותיהם או לשבות את אנשיהם למען כופר נפש. כפי שכתוב במקורות: "לְמָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל דּוֹמִין, לְמֶלֶךְ שֶׁבָּא עִם בָּנָיו בַּיָּם וּסְפִינוֹת שֶׁל פִּירָטוֹן מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ". או: "מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנוֹ צֵא לִפְרַקְמַטְיָא, אָמַר לוֹ אַבָּא מִתְיָרֵא אֲנִי בַּדֶּרֶךְ מֵהַלִּסְטִים וּבַיָּם מִפְּנֵי אַפִּירָטִין". יש טענה כי מקור המושג "פיראט", במילה הלטינית Pirata, שמגיעה מהמילה היוונית Πειρατής (Peiratēs), שהוראתה "שודד". טענה אחרת גורסת, כי שורש המילה "פיראט", נגזר מסוג של ספינה Piraat. באנגליה במאה ה-13' ורק מאוחר יותר, בסביבות המאה ה-17', קיבלה המילה את משמעותה המוכרת – שודד ים.

ראשית המסחר מעבר לים, החל כבר בשחר ההיסטוריה האנושית, במקביל למסחר בייבשה.

מזרח הים התיכון לוקה בשוד ים כבר משחר ההיסטוריה. הגל המתועד הקדום ביותר של הפיראטיות החל בתקופת הברונזה, אם כי קשה להבחין בין פיראטיות למסחר בתקופות קודמות. אליבא ד'ג'ניס גברט (Janice Gabbert)  , היסטוריונית החוקרת את האזור, ראשיתו של שוד הים כבר בתקופת הברונזה, באלף השני לפני הספירה. גויי הים שפלשו לכל ארצות מזרח הים התיכון מהים, מתוארים בפירוט על ידי המצרים מהמאה ה-13' לפנה"ס.

אם כי, לדעת מספר מלומדים, ביניהם גדעון ביגר, פלישה זו, אינה ממש שוד ים, אלא סוג של נדידת עמים.

פיראטיות הייתה במשך מאות שנים, מאפיין "נורמלי" של החיים בים התיכון והייתה לה השפעה גדולה על חיי העולם העתיק. קו החוף הסלעי והמבותר בחלקו הצפוני של הים התיכון,  לא התאים לחקלאות בקנה מידה גדול ולא יכול היה לפרנס אוכלוסייה גדולה. לכן, רוב הכפרים היו קטנים ובעלי אמצעים מועטים. חלק ניכר מהפרנסה הגיע מדיג; לרוב הגברים היו סירות, כישורי ים וידע בניווט. כאשר לא היה בדיג כדי לפרנס, אנשים רבים פנו לשוד ולפשיטות על שטחים סמוכים כדי לפרנס את עצמם. מכיוון שנתיבי הסחר היבשתיים היו מעטים ורחוקים, לאור מכשולים הרריים ומעט נהרות; לכן המסחר והנסיעות בוצעו בעיקר דרך הים. בראשיתו של המסחר מעבר לים, לעתים קרובות נהג הסוחר כשודד ולהיפך. את הביזה היו השודדים מוכרים בעצם ידיהם ולפיכך היו המסחר והפיראטיות קשורים זה בזה.

לדברי ההיסטוריון הנרי ארדרנה אורמרוד (Henry Arderne Ormerod): "חופי הים התיכון נוחים במיוחד לפיתוח פיראטיות". החוף הסלעי בחלק האירופי של הים התיכון, עשיר במפרצים נסתרים שאפשרו נקודות גישה מהירות לנתיבי סחר. מובלעות פיראטים צמחו לאורך חופים סלעיים שסיפקו מחסה והסתירו אותם מהעין עד שהיה מאוחר מדי לקורבנותיהם להימלט.

בימים הראשונים של הניווט הימי רוב ספינות הסחר שייטו לאורך החופים. לדברי הגיאוגרף אלן צ'רצ'יל סמפל (Ellen Churchill Semple): "התנועה הוגבלה לנתיבים קבועים, דבר שלא היה אפשרי באוקיינוס הפתוח. ה"נאוקלרואה" (Naukleroi), כפי שמכונים, או הסוחרים בעלי הספינות, נעו באיטיות לאורך נתיבי סחר מבוססים, כבדים ממטען. דייגים היו נתקלים בספינות מסחר עמוסות אוצרות, העוברות לאורך החופים יום אחר יום, בעלי המוטיבציה והאמצעים, הנואשים יותר כלכלית מביניהם, לקחו על עצמם את הסיכונים, כדי לקבל סיכוי להתעשר. כפי שכתב אלן צ'רצ'יל: "הפיראט היה שודד כבישי הים: והכבישים המהירים של הים התיכון היו מוגדרים היטב ועמוסים היטב".

השודדים הימיים המוקדמים נודעו בתקיפת ספינות וערי חוף ובהעזה להתקדם עמוק יותר לתוך הייבשה. הדבר גרם אפילו לערים הגדולות, לעבור למרחק של 3 עד 15 ק"מ מהחוף, לשם הפיראטים נטו שלא להתקדם בשל קשיי מילוט. המעבר פנימה לתוך הייבשת, העניק בטחון לערים גדולות כמו אתונה, טירינס, מיקנה ואחרות. הוא הגן עליהן מסכנות הים, אם כי גם ניתק אותן מיתרונותיו. הים עדיין היה האזור העיקרי למסחר משמעותי. הדבר גרם לבניית ערי תאומות, עיר פנימית מזווגת עם נמל חופי, כמו רומא ואוסטיה, אתונה ופיראוס, וכן הלאה.

למרות מאמצים אלה, הם לא יכלו להסיר לחלוטין את המגע בין הפיראטים והנמלים. מכיוון שלא היה ניתן לשבש ביעילות את הפיראטיות, היא המשיכה לגדול. גברים רבים הצטרפו לספינות הפיראטים שתקפו את עריהם שלהם. אפילו המלחים על ספינות סוחר, שהותקפו על ידי פיראטים, פנו לשוד הים כשנותרו ללא עבודה. הפיראטיות הציעה קריירה משתלמת, הזדמנות לאלה שהתעניינו לנסות לשנות את חייהם ולשפר את פרנסתם פי מאה בזמן קצר. לדוגמה, האזור סביב כרתים, עם שווקי העבדים שלו, היה ידוע כ"הים הזהוב" בשל הרווחיות של סחר העבדים.

גם כרתים עצמה הייתה ידועה גם בפיראטים שלה. באי היו כמה נמלים ששמשו את הפיראטים ולצדם שגשג שוק עבדים. גם בקיליקיה (אזור בחוף הים, בדרום אסיה הקטנה, בטורקיה של היום, מול קפריסין). ובדלוס (Delos) שבאיים הקיקלדיים, היו שווקי עבדים משגשגים. על פי הגאוגרף הרומי סטראבו, עד עשרת אלפים עבדים נמכרו בדלוס ביום אחד. חטיפת אנשים תמימים על ידי פיראטים ומכירה לעבדות הייתה כה נפוצה ביוון העתיקה, עד שהיא הפכה לנושא של טרגדיות שנכתבו אז.

המקורות ההיסטוריים מכילים הרבה אזכורים של פעילות פיראטית. פיראטיות הייתה בעיה משמעותית באזור הים התיכון במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה. המקורות גם מתארים את הדרכים השונות שבהן ניסו מדינות וחברות להתמודד עם איום הפיראטיות. זה יכול לכלול פעולות צבאיות, הסכמים דיפלומטיים, או אמצעי הגנה ימיים. באותה תקופה עוצבו תקנות הפיראטים (Pirate Articles): היו אלו מעין "חוקה" או קוד התנהגות, שהיה נהוג בקרב קבוצות פיראטים מאוחרות יותר (בעיקר בתקופת "תור הזהב של הפיראטיות" במאות ה-17' וה-18'). הם הגדירו כללים וזכויות בתוך הקבוצה הפיראטית. התקנות האלו לעתים קרובות כללו אלמנטים דמוקרטיים, כמו בחירת מנהיגים והצבעה על החלטות חשובות. ההצעה היא שהרעיונות מאחורי תקנות הפיראטים לא צצו יש מאין, אלא התפתחו ממסורות ימיות קדומות יותר. זה מרמז על המשכיות היסטורית בתרבות הימית. הארגון הפנימי של קבוצות פיראטים מאוחרות יותר יכול להיות מושרש במסורות ימיות עתיקות יותר מאזור זה.

המקור העיקרי לרבים מהתיאורים המוקדמים האלה, היה מצרים, הן בשל רמת התיעוד הגבוהה יותר שלה בהשוואה למדינות אחרות באזור והן מכיוון שחלק גדול מהתיעוד שלה נחרט באבן או נשמר בחול היבש. בארכיון אל עמרנה שבמצרים עילית, נמצאה מהתכתבות של מלך בבל עם פרעה אמנחותפ השלישי (או לבנו אח'נתון), משנת 1350 לפני הספירה, ממנה אנו למדים על שודדי ים, שהחלו לא רק לבזוז אניות, אלא גם ללכוד ערים בבליות. ההתכתבות חושפת כיצד פיראטיות כזו יכלה להשפיע הן על המסחר והן על היחסים הדיפלומטיים בין ממלכות. הלוחות מזכירים שתי קבוצות של פיראטים, הלוקה (ליקים) והשרדן, מעלים חששות ביטחוניות ושיבושים כלכליים. התכתובת בין הפרעה המצרי למלך אַלַשִׁיָּה (קפריסין) מדגישה את האיום שמציבים הלוקה, כאשר אח'נתון מאשים את מלך אלשיה בסיוע לפיראטים. המלך הכחיש זאת, וטען שעריו שלו נשדדו ושהוא הנהיג אמצעי נגד למאבק בפיראטיות. גם מאה שנים מאוחר יותר, השרדן המשיכו להיות גורם מאיים. המלך המצרי רעמסס השני רשם על אסטלת טאניס (Tanis): "השרדן הסוררים שאיש מעולם לא ידע כיצד להילחם בהם, הם באו בנועזות בספינות המלחמה שלהם מלב הים, ואיש לא יכול היה לעמוד בפניהם".

יתכן שקבוצת העמים המכונה, במחקר "גויי הים" (People of the See), המתוארים במדינת-חאבו Medinet Habu), מקדש המוות של רעמסס השלישי , אשר מול לוקסור, ייתכן שהיו גם פיראטים. כמה מהאויבים שהוא מוצג כמכניע אותם, מתוארים רק בכינוי "של הים". הוא מתאר כיצד הביס אותם על ידי משיכתם ליבשה, "כמו החול על החוף". יש סבירות גבוהה, שה- Tjeker, אחד מ"גויי הים" אנשי כרתים, שהתיישבו באנטוליה, היו פיראטים.

יש טענה, שמעשה השוד, שבוצע נגד ספינתו של הכהן המצרי ואן אמון, שעגן בנמל של דור במאה ה-11' לפני הספירה, יש לראות בה מעשה של פיראטיות.

ראו באתר זה: תולדות טנטורה

ישנן ראיות לכך שככל שכוחן של פרס ויוון גדל, שליטי מצרים נטו לשכור פיראטים למטרותיהם, ועד לתקופה ההלניסטית המוקדמת הם הועסקו כה רבות ככוחות חוץ-חוקיים, עד שנראה כי לא הייתה הבחנה אמתית בין פיראט לשכיר חרב. למרות הקרבה בין שני מקצועות אלה, הם לא היו זהים ל"פושע". המילה היוונית המקורית ל"פיראט" לא הוטמעה בשפה עד שנת 140 לפנה"ס. לרוב, 'פיראט' פשוט רמז על 'אחר, זר', אך לא בהכרח.

שליטי כרתים המינואית היו הראשונים להקים צי ימי במיוחד למטרת מאבק בפיראטיות. מקורות יווניים מתארים צי זה כתוצר של המלך האגדי מינוס, ומציעים כי "סביר להניח שהוא טיהר את הים מפיראטיות ככל יכולתו, כדי לשפר את הכנסותיו". על פי המיתוס, הוא ריסן את הפיראטיות באזורו עד שצי האניות שלו נהרס על ידי צונאמי בסביבות שנת 1400 לפנה"ס, ופעילויות פיראטיות התחדשו. מצד שני, פיראטים מכרתים, אותם מזהה הנביא צפניה כ"גוי כרתים", והנביא עמוס טוען לגבי מוצאם מכפתור (כרתים), הם הפלישתים שהשתלטו על קו החוף של ישראל.

[גם כאן, יש הטוענים כי מתיישבים שבאו בדרך הים, גם אם העשו זאת בפעולות אלימות, אינם נמצאים בקטגוריה של שודדי ים. יגאל ידין משייך לגויי הים, לצד הפלישתים, גם את שבט דן, אותו זיהה ידין עם הדנונה (Danuna) – מגויי הים המוכרים, המוזכרים על ידי הומרוס, ולפניו במכתבי עמרנה^[1]. שבט דן חי לצד הפלישתים ומנהיגם שמשון חי למעשה כפלישתי. הם היו אנשי ים בשירת דבורה: "וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת; אָשֵׁר, יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו, יִשְׁכּוֹן". הם תוארו בתורה בדימויים של שודדים, "יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר".

ראו באתר זה: סיור בעקבות שמשון הגיבור

טקסטים רבים מיוון העתיקה של תקופת הברונזה, מתירים פיראטיות, שהיתה נפוצה ונחשבה באופן נרחב כדרך מכובדת לחלוטין להתפרנס. ידוע המיתוס על דיוניסוס, שנחטף על ידי שודדי ים. הוא הועלה על ספינתם, אך לפתע הפך לארחיה מנהם, הם קפצו למים והפכו לדולפינים.

ראו באתר זה: דיוניסוס

ישנה התייחסויות לפירטיות ב'איליאדה' וב'אודיסיאה' המיוחסות להומרוס, שנחשבות כפואמות אפיות היסטוריות, שנכתבו מתוך מסורת בעל פה בערך במאה ה-8' או ה-9' לפנה"ס:

"נחתנו באומץ במקום העוין,

ובזזנו את העיר,

והשמדנו את הגזע,

נשותיהם נלקחו בשבי,

רכושם חולק,

וכל חייל מצא גמול דומה".

מאות שנים לאחר כתיבת האפוסים ואף יותר מזמן התרחשותם, ההיסטוריון היווני תוקידידס (בערך 460–395 לפנה"ס) כתב שהיוונים מצאו פרנסה בפיראטיות, "שכן בתקופות מוקדמות התפתו ההלנים והברברים של החוף והאיים, ככל שהתקשורת דרך הים הפכה נפוצה יותר, להפוך לשודדי ים… ואכן, זה הפך להיות מקור פרנסתם העיקרי, עדין לא הוצמדה חרפה לתופעה כזו. הישג, אבל אפילו קצת תהילה".

כנראה שביוון הקדומה התופעה הייתה מקובלת. הדבר בא לידי ביטוי בכתבים רבים. בטקסטים רבים, כולל ב'איליאדה' ו'אודיסאה' של הומרוס, מתייחסים להתרחשותה הרגילה לחלוטין של הפיראטיות וחטיפת נשים וילדים שיימכרו לעבדות כדבר נפוץ. מאוחר יותר, בעידן של יוון הקלאסית, פיראטיות כמקצוע נתפשה כ"חרפה". גם קרת חדשת (קרתגו), אשר בסיסה הכלכלי היה המסחר הימי, קיימה צי מערכה מיוחד, שתפקידו היה להכות בשודדי הים שהתנכלו לספינותיה.

השוד הימי היה בעיה קשה בתקופת האימפריה הרומית. התקפות פיראטים על אולימפוס (Olympus) שבליקיה (Lycia) במאה השלישית לפני הספירה, הביאו להתרוששות של העיר.

מבין העמים הפיראטיים העתיקים, המפורסמים ביותר היו האילירים (Illyrians), ששכנו בחלקו המערבי של הבלקן (בעיקר מונטנגרו ואלבניה של ימינו). הם פשטו ללא הרף על הים האדריאטי, דבר שגרם לסכסוכים רבים עם הרפובליקה הרומית. רק בשנת 229 לפני הספירה, לאחר שהרומאים הכו באופן נחרץ את הציים האיליריים, איומיהם פסקו.

ראו בהרחבה, באתר זה: תולדות אלבניה בעת העתיקה.

לאחר שנת 142 לפנה"ס, בתקופת החשמונאים, נכבשו מספר ערי נמל (ובהם: יפו, אשדוד ועזה) ויהודים נהיו למלחים וליורדי ים. פיראטים יהודים הוזכרו לראשונה על ידי יוסף בן מתתיהו: "הם בנו לעצמם ספינות שודדים רבות, והרבו לעשות שד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה ופניקיה, ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אוניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם".

בקבר יאסון בירושלים קיים ציור המתאר ספינת פיראטים העוקבת אחר שתי ספינות סוחר. הציור מציג שלוש ספינות: האחת ספינת מלחמה שיאסון עומד בה, כשבידו חץ וקשת ומתכונן לירות. בעקבות הממצאים הרבים הועלתה הסבירות כי מדובר בקבר של אדם מכובד תושב ירושלים, שהיה יורד ים, סוחר ימי או פשוט שודד ים. הציור מתוארך לתחילת המאה ה-1' לפנה"ס.

כתוצאה ממרד החשמונאים דעכה הממלכה הסלאוקית, ובעקבותיה גברה תופעת הפיראטיות היהודאית, כמו הפיראטיות הערבית שהגיעה מאזור הלבנט. במאה הראשונה לפני הספירה, עמדו לרשות שודדי-הים בים התיכון יותר מאלף אניות, ואלו הטרידו את האניות הרומאיות.

רומא שלחה שליח לבחון את הבעיה בשנת 140 לפני הספירה, וזה דיווח כי יש לנקוט בפעולה מידית נגד הפיראטים, אולם הצעה זו נתקלה בהתעלמות, מכיוון שלרומא היו נושאים אחרים שנראו דחופים יותר. עם זאת, לקראת שנת 103 לפנה"ס, הפיראטים חרגו מגבולותיהם יותר מדי פעמים, בהטרדה או לכידת כלי שיט רומיים, ולכן מרקוס אנטוניוס (143-87 לפנה"ס, סבו של הקיסר אנטוניוס) נשלח למסע וכבש את אזור קיליקיה המישורית, בין השנים 78-74 לפנה"ס. הקונסול פוביליוס סרוויליוס ואטיה (Publius Servilius Vatia)  פעל בשנת 79 לפני הספירה באזור וכבש את קיליקיה ההררית. אך אף אחד מהם לא עשה דבר כדי לעצור או אפילו להאט את פעילות הפיראטים.

בשנת 67 לפני הספירה טיגראנס (Tigranes) הגדול מלך ארמניה, נתן להם חלק גדול מחופי קיליקיה. מלכים אחרים העניקו להם מחסני נשק, מבצרים ונמלים רבים לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון. הרצון של השליטים המקומיים לשמור על שלטונם ועל דרכי המסחר, גרם להעלאת עוצמתם של שודדי הים. עריקים ופושעים מכל האומות הצטרפו אליהם והם עברו לפעילות נועזות יותר והחלו לתקוף ולבצע פשיטות גם על כפרים וערים, חטפו פקידים רומאיים רמי-דרג ודרשו כופר גבוה מבני משפחותיהם. הפיראטים מקיליקיה היוו איום על שליטתה של רומא בים התיכון, מאחר שבין קיליקיה לבין קפריסין עבר נתיב הסחר המרכזי אל סוריה, ארץ-ישראל ומצרים.

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (46-119 לספירה) מספר על חומרת הבעיה בתיאורו את מצב הרפובליקה במאה הראשונה לפני הספירה: "כוחם של שודדי-הים בצבץ ועלה בראשונה בקיליקיה. בתחילה לא ערכו אלא התקפות פתע, שאחריהן נסוגו אל המחבואים שלהם… אחר-כך, כשנסתכסכו הרומיים… במלחמות-בית, נשאר הים בלא שמירה ועובדה זו משכה את השודדים… עד שהופיעו לאור היום ולא התקיפו עוד את הספנים בלבד, אלא בזזו גם איים וערי-חוף. וכבר ירדו לאניותיהם אנשים עשירים ומיוחסים וגם נבוני דעת והיו באים ומתחברים אליהם, כאילו היה בשוד-הים משום כבוד ותפארת".

שודדי הים החזיקו בנמלים ועמדות תצפית מבוצרות. השירות הצבאי על אוניות המלך במלחמות הפונטיות נגד מיתרידטס מלך פונטוס, סיפק קברניטים מוכשרים, ספנים מובחרים וספינות מהירות. הצטיינותם ב"מלאכה" הגיעה לשיאה, כשהחזיקו בלמעלה מאלף אוניות. את התרנים היו מצפים בזהב ואת כפות המשוטים בכסף. לאורך החופים היו עורכים משתאות עם מוזיקה רועשת, "כמתגאים ומתהדרים בפשעיהם". כ-400 ערים נכבשו על ידם, שהוכרחו לשלם להם כופר. מדינות פיראטיות התבססו לאורך החוף האנטולי, שאיימו על המסחר של האימפריה הרומית במזרח הים התיכון.

השודדים חטפו בדרך-כלל אנשים חשובים או עשירים, כשהחטיפות כללו גם התעללויות פיזיות ונפשיות. גם שרי-צבא נחטפו ובהם גם יוליוס קיסר הצעיר בעצמו, כשהיה בדרכו ללימודים ברודוס והוחזק בשבי באיון פרמקוזה (Pharmacusa), שבאיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים (Dodecanese). יוליוס שוחרר לאחר 38 ימים בשבי, תמורת תשלום כופר נפש (הוא שוחרר על ידי ספרטקוס, כחלק מעסקה, בה התחייבו השודדים הקיליקיים להעביר את צבאו לסיציליה, דבר שלא נעשה בסופו של דבר וחיסל את המרד של ספרטקוס). אבל הבעיה לא נגעה לאליטה בלבד, אלא השפיעה ישירות על הכלכלה של הים התיכון: "על כל הים התיכון פשטו ציי הפיראטים, עד שפסקו האניות מלהפליג והושבת כל מסחר".

המחסור במזון ברומא והחשש לרעב כבד, הביאו לפעולות חירום ומינויו של גנרל גנאוס פומפיוס מגנוס (Gnaeus Pompeius Magnus), להתמודד עם הפיראטיות בשנת 67 לפני הספירה. לרשותו הועמדו 500 אוניות ו-120 אלף חיילים רגליים. הוא חילק את הים התיכון ל-13 מחוזות, הקצה צי ומפקד לכל אחד, וכשמחוז אחד נוקה משודדי ים, צי זה הצטרף למאמצים באזור אחר. בתהליך זה פומפיוס הרג ולכד את שודדי הים בהדרגה, עד שהביס את האחרון שבהם, בקרב קוראסיום (Coracesium) בשנת 67 לפני הספירה, ממש ליד חופי קיליקיה. במקום להוציא להורג את הפיראטים (בעריפת ראש או צליבה), הוא יישב את הנכנעים עם משפחותיהם בערים וכפרים שנחרבו או ננטשו בזמן המלחמה, שם הם נטמעו בשאר האוכלוסייה והפכו לחברים יצרניים בחברה. בטריומף (תהלוכת הניצחון) ברומא, נישאו כתובות שהודיעו את שמות העמים שהוכנעו ובהם "כל הפיראטים שביבשה ובים", כאשר "מאוניות הפיראטים נתפסו שמונה מאות שודדים". מנהיגי הפיראטים השבויים הובלו בתהלוכה, שציינה את פתרונה הזמני של בעיית השוד הימי. אולם כשם שהסחר הימי לא נעלם, כך לא חוסלה הפיראטיות לחלוטין.

במלחמת האזרחים בין פומפיוס ליוליוס קיסר (49-45 לפנה"ס), הופעלה פיראטיות על ידי שני הצדדים. בנו של פומפיוס עצמו, סקסטוס פומפיוס ( (Sextus Pompey( היה פיראט ופיקד על הצי שלו, שחיפש נקמה בקיסר לאחר רצח אביו. האימפריה הרומית דרשה עוד יותר עבדים מאשר הרפובליקה, ולכן שודדי הים הקיליקים חזרו מיד לעבודה. לרומא לא הייתה סיבה להתערב במעשיהם, כי כעת הם היו למעשה קבלני משנה שסיפקו לרומא עבדים. נמל סידה (Side) הקיליקי, הפך למרכז המנהלי של סחר העבדים בים התיכון וייצר עושר עצום. עם זאת, לא כל שודדי הים היו ידידים של רומא, כפי שמוכח במרד של שודד הים אניקטוס   (Anicetus), שהוביל מרד נגד הקיסר הנבחר אַסְפַּסְיָאנוּס   (Vespasian), לטובת מתחרהו וִיטֶלְיוּס (Vitellius)  , ששלט זמן קצר, אולם לאחר שהצבא הרומי מרד והמליך את אספסינוס, אניקטוס נבגד על ידי בעלי בריתו והוצא להורג ב-69 לספירה.

עם הרחבת גבולות האימפריה הרומית הפך הים התיכון ל"ים פנימי" של האימפריה, דבר שאפשר לרומאים לצמצם את הפיראטיות בים התיכון במסגרת ה"שלום הרומאי". אולם חורבן רומי במאה החמישית, הביא עמו גם לחורבן החוק והסדר. שוב חזרו הפיראטים והתבססו במפרצים הנסתרים.

כבר בשנת 258, הצי הגותי-הרולי (Gothic-Herulic) החריב ערים לחופי הים השחור וים מרמרה. חוף הים האגאי סבל מהתקפות דומות כמה שנים מאוחר יותר. בשנת 264, הגותים הגיעו לגלטיה וקפדוקיה ופיראטים גותיים נחתו בקפריסין ובכרתים. בתהליך זה הגותים תפסו שלל עצום ולקחו אלפים בשבי. בשנת 286, קראוסיוס  (Carausius), מפקד צבאי רומאי ממוצא גאלי, מונה לפקד על ה'קלאסיס בריטניקה', (Classis Britannica) וניתנה לו האחריות לחסל פיראטים פרנקים וסקסונים, שהיו פושטים על חופי ארמוריקה (Armorica) וגאליה הבלגית. בפרובינציה הרומית של בריטניה, פטריק הקדוש נלכד על ידי פיראטים אירים והפך לעבד.

הונדלים שהתיישבו בצפון אפריקה, התפרנסו במידה רבה משוד ים.

ספינותיהם הטילו הרס ביישובי חופי הים התיכון של איטליה, צרפת וספרד. בשנת 455 פקדו שודדי ים ונדלים את רומא ובזזו אותה.

עם עלייתה של ביזנטיון, שכלכלתה הייתה תלויה בסחר הימי, בעיקר בין אסיה לאפריקה, התחזקה המלחמה בפיראטים בים התיכון. אך עם היחלשותה של האימפריה הביזנטית במאה ה-9', השתלטו פיראטים מוסלמים על קפריסין, כרתים וסיציליה והקימו בסיסים גם בדרום איטליה. "מלחמות הקודש" בין נוצרים למוסלמים השתקפו גם בפעילות ה"פיראטית".

ערבים

לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית בשנת 476, שמרה האימפריה הביזנטית המזרחית על הים התיכון ועל סחר העבדים, עד עליית האסלאם בתחילת המאה ה-7'. הערבים הסתמכו על עֲבוֹדַת עַבְדוּת כמו הביזנטים. בשלב המוקדם של התפשטות האסלאם (בערך 610-750) נמכרו לא-מוסלמים, לעבדות. כשהאסלאם התפשט על פני צפון אפריקה ואל הים התיכון, הציים המוסלמים תקפו ערי חוף, בזזו ושרפו אותן ויצאו עם כמות מאזרחיהן לשווקי העבדים. העיר סידה (Side) נפלה לידי הפושטים המוסלמים בשלב מסוים במאה ה-7', ועד שנת 700 הם לקחו את קיליקיה כולה מהביזנטים.

סחר העבדים נותר התמריץ החזק ביותר לפיראטיות וספינות עבדים מוסלמיות שוטטו בים התיכון, כפי שעשו "הקיליקאים" בעבר. כרתים, בשליטה מוסלמית כאמירות כרתים, מאז שנות ה-820, הייתה שוב מקלט לפיראטים שהצדיקו את מעשיהם כג'יהאד אסלאמי. פעילותם של שודדי ים אלה מכרתים היא, בין השאר, שהובילה לכיבושה על ידי הקיסר הביזנטי ניקפורוס השני פוקאס (  (Nikephoros II Phokas), בשנת 961, לפני השבתו לקיליקיה, שגם היא נותרה מעוז פיראטיות, בשנת 965. סחר העבדים ירד בהתמדה באימפריה הביזנטית לאחר המאה ה-7', מכיוון שהוא נתפש כשגוי מבחינה מוסרית. אך הביזנטים החזיקו בעבדים שסופקו על ידי סוחרים ושודדי ים ערבים.

לקראת סוף המאה ה-9' הוקמו מקלטים לפיראטים מוריים לאורך חופי דרום צרפת וצפון איטליה. בשנת 846, שדדו פושטים מוריים את הבזיליקות החיצוניות של סנט פטר וסנט פול ברומא. בשנת 911, הבישוף של נרבון (Narbonne) לא יכול היה לשוב לצרפת מרומא, מכיוון שהמורים מפרקסינט (Fraxinet) שלטו בכל המעברים באלפים. פיראטים מוריים פעלו מהאיים הבלאריים במאה ה-10'. משנת 824 עד 961 שדדו פיראטים ערבים מאמירות כרתים את מרבית הנמלים בים התיכון. מדינות נוצריות באירופה עסקו אף הן באופן פעיל בפיראטיות ובסחר בעבדים, למרות הגינוי הביזנטי של שניהם. בשנת 1192, הקיסר הביזנטי יצחק השני אנג'לוס  Isaac II Angelos) 1156-1204) התלונן בפני מדינת גנואה, על כך שפיראטיהם שדדו סחורות נכבדות מספינות ביזנטיות. אנג'לוס דרש את גנואה להשיב לסוחרים הביזנטים את ערך הסחורה שאיבדו, ואיים שיטיל אחריות על האזרחים הגנואים המתגוררים בבירתו קונסטנטינופול ויאלץ אותם לשלם. נראה שהאיום של אנג'לוס לא השפיע על גנואה או על שודדי הים שלה, שהמשיכו כמו קודם. בשנת 1198 פיראטיות מוסלמית וסחר בעבדים הפכו לנושא רציני מספיק כדי שהמסדר הנזירי של הטריניטאריים (Trinitarians) נוסד כדי לפדות את הנוצרים האירופים מעבדות במזרח הרחוק.

במאה ה-14', פשיטות של פיראטים מוריים, אילצו את הדוכס הונציאני של כרתים לבקש מונציה, לשמור את צי הספינות שלה בכוננות מתמדת.

ראו באתר זה: הרפובליקה הוונציאנית

ויקינגים

הפיראטים המוכרים ביותר ומרחיקי הלכת באירופה של ימי הביניים היו הוויקינגים, לוחמים מסקנדינביה, בימי הביניים המוקדמים. בשפה הנורדית של ימי הביניים, "Viking" היה מסע שוד או מלחמה ימי, ושודדים או לוחמים יורדי ים נקראו Vikingr. האנגלו-סקסונים קראו להם גם "דֶנים", הפרנקים כינו אותם "נורמנים", היינו , אנשי הצפון, ומכאן שם הנחלה בצרפת שניתנה להם,  "נורמנדי "בערבית הם נקראו  "רוסים"", על שם ממלכת רוּס שהקימו, ובאירית עתיקה  נקראו "  "גאלים", היינו, זרים)

הוויקינגים נהגו לערוך פשיטות על חופי צפון אירופה, מערב אירופה והאיים הבריטיים. כמו כן, פשטו הוויקינגים לאורך הנהרות של מערב הגדולים, כמו הוולגה והדניסטר , עד סביליה שהותקפה על ידם בשנת 844. ויקינגים תקפו גם את חופי צפון אפריקה ואיטליה ושדדו את כל חופי הים הבלטי. כמה ויקינגים עלו על נהרות מזרח אירופה עד הים השחור ופרס. כפי שנכתב לעייל, חלק מהחוקרים טוענים כי פשיטות שוד מן הים, גם אם אלימות, שהולידו התיישבות, אינם נכנסים לקטגוריה של "פירטיות".

התקופה הויקינגית החלה בזמן הפשיטות הראשונות, בשלהי המאה השמינית, ונמשכה עד כיבוש ממלכת אנגליה על ידי "ויליאם הכובש", מלך הנורמנים במאה ה-11'. את התקופה הזו, של התפשטות ונדידת שבטים צפון-גרמאניים מסקנדינביה, ניתן לראות כשלב מאוחר יותר של נדידת השבטים הגרמאניים, הסלאבים ואחרים, שהתרחשה בין המאה הרביעית למאה התשיעית.

פיראטיות בים התיכון בוצעה כמעט לחלוטין באמצעות ספינות משוטים – גליאה (Galleys). כלי השיט העיקרי של הוויקינגים היה הספינה הארוכה. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה הארוכה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. ספינותיהם הארוכות באופן בולט היו בנויות בעיקר מעץ אלון וכללו 40–60 חותרים. לכל ספינה היה תורן בודד ועליו מפרש מרובע, ודפנותיה היו מכוסות מגנים. כל ספינה הייתה זוויתית בשני צדדיה, כך שיכלה לנוע קדימה ואחורה מבלי להסתובב.

הוויקינגים היו עורכים את פשיטותיהם עם בוקר מן הים על יישובים לחופי אירופה, הם נהגו לבזוז אותם ואחר להעלותם באש. בטרם היה מגיע כוח סיוע להגן על היישוב, כבר היו הוויקינגים מפליגים אל לב הים בספינותיהם. הציים הוויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שלמדינות באירופה המערבית לא היו ציי מלחמה שיכלו להילחם בהם, כוחו של הצי הויקינגי היה כה גדול, עד שאפילו האימפריה הביזנטית סבלה מהם.

אם כי, לדעת כמה חוקרים, את הפלישות הויקינגיות, גם אם אלימות, לצורך התיישבות, אין לראות כשוד ים.

ראו באתר זה: הוויקינגים

סלאבים

לאחר הפלישות הסלאביות לפרובינציה הרומית לשעבר של דלמטיה, במאות ה-5' וה-6', שבט שנקרא הנרנטינים (Narentines) החיה מחדש את הרגלי השוד הימי של האיליריים הקדומים והחל לפשוט על הים האדריאטי החל מהמאה ה-7'. הפשיטות שלהם בים האדריאטי גברו במהירות, עד שכל דרכי הים לא היו עוד בטוחים להפלגה.

הנרנטינים לקחו לעצמם חירויות יתר במסעות השוד שלהם, בזמן שהצי הונציאני היה מחוץ לנמלי הבית שלו. כך למשל, כאשר הצי היה במסע במים הסיציליאניים בשנים 827-882. ברגע שהצי הונציאני היה חוזר לים האדריאטי, הנרנטינים היו זונחים זמנית את הרגליהם, אפילו חותמים על אמנה בונציה ומטבילים את מנהיגם הסלאבי הפגאני לנצרות. בשנת 834 או 835 הם הפרו את האמנה ושוב פשטו על סוחרים ונציאנים שחזרו מבנוונטו (Benevento). כל הניסיונות הצבאיים של ונציה להעניש אותם, בשנים 839 ו-840, נכשלו לחלוטין. מאוחר יותר, הם פשטו על הונציאנים לעתים קרובות יותר, יחד עם הערבים. בשנת 846, הנרנטינים פרצו לונציה עצמה ושדדו את עיר הלגונה שלה, קאורלה (Caorle). הדבר גרם לפעולה צבאית ביזנטית נגדם, שבין השאר, הביאה אליהם את הנצרות. לאחר הפשיטות הערביות על חוף האדריאטי, בסביבות שנת 872 ונסיגת הצי הקיסרי, הנרנטינים המשיכו בפשיטותיהם על המים הונציאנים, וגרמו לעימותים חדשים עם האיטלקים בשנים 887-888. הונציאנים המשיכו להילחם בהם לאורך המאות ה-10' וה-11', אך לא הצליחו להדביר אותם כליל.

דומגוי (  (Domagoj), הדוכס של קרואטיה, הואשם בתקיפת ספינה שהחזירה הביתה את צירי האפיפיור שהשתתפו במועצה האקומנית הקתולית השמינית, שלאחריה פנה אליו האפיפיור יוחנן השמיני, בבקשה שהפיראטים שלו יפסיקו לתקוף נוצרים בים.

בחופי איטליה פרחו ערי נמל גדולות ומפוארות, כמו ונציה, גנואה, אמאלפי ופיזה, שעסקו במסחר מעבר לים. סוחריהן התעשרו ועשו חייל. אך בד בבד עם שגשוג הסחר הימי, התרבה מספרן של ספינות הפיראטים וספינות המערכה של ערי איטליה נאלצו לשוטט בים ללא הרף, כדי להבטיח את שלומן של ספינות הסוחר. ונציה הייתה ליורשת של העצמה הימית של ביזנטיון ולמעצמה הימית העיקרית בים התיכון. רובו של סחר הקיסרות רוכז בידיה. דרכי התחבורה בים התיכון המזרחי וממנו, ניתנו בידי אניותיה, שרק הן יכלו לעמוד בפניה התקפות הערבים.

הסחר הימי הונציאני בים האדריאטי, הובטח על ידי כיבוש פאגאניה (Pagania) שבקלבריה של ימינו והערים לאסטובו (Lastovo), קורצ'ולה ודוברובניק – כיום בקרואטיה – כיבוש שאירע בשנת 998, בעקבות מתקפת שודדי ים שאירעה שנה קודם. בשנת 1000 הפליג צי רב עוצמה מונציה, כדי לפתור את בעיית הפיראטים. הצי ביקר בכל הערים הראשיות של איסטריה (Istria) ודלמטיה (Dalmatia), שאזרחיהן נשבעו שבועת נאמנות לונציה. בעקבות האירוע, ב-9' במאי 1000, נקבע פסטיבל שנתי ונציאני – חג העלייה – (Festa Della Sensa), לציון הניצחון.

במהלך התקופה הביזנטית, המניוטים (תושבי חבל מאני שבדרום הפלופונס), אחת מהאוכלוסיות הקשוחות ביותר ביוון, היו ידועים כשודדי ים. הם ראו בשוד ים תגובה לגיטימית לעובדה שאדמתם הייתה ענייה והוא הפך למקור ההכנסה העיקרי שלהם. הקורבנות העיקריים של שודדי הים המניוטים היו העות'מאנים, אך המניוטים גם תקפו ספינות של מדינות אירופאיות.

שיא תופעת הפיראטיות באגן הים התיכון הייתה של הקוראסארים – הפיראטים הברבריים בצפון אפריקה.

על כך ראו, באתר זה: הקוראסרים – הפיראטים הברבריים.

הערות

^[1] יגאל ידין" "ודן למה יגור אניות", במערבו של גליל