הפיל והאדם

כתב: גילי חסקין. עדכון והרחבה:  ‏09/12/2018

ראו קודם: הפיל: מאפיינים ואורח חיים.

הפיל בתרבות

הפיל היה תמיד נושא באמנות. פסלים, ציורים, פסיפסים שהפיל הוא נושאם נמצאו בארצות רבות. באחד מהייצוגים הפופולאריים ביותר שלה, לקשמי, אלת העושר ההודית יושבת על פרח לוטוס כאשר שני פילים רוחצים אותה בזרמי מים (סמל לגשם), ומידיה נשפכים זרמי מטבעות אל האדמה. לאל האהוב גאנש, יש ראש פיל.

בתאילנד ובלאוס העריצו פילים לבנים. שני עיטורי תהילה בתאילנד ובדנמרק קרויים על שם הפיל.

באירופה, שם המשפחה גלפנד או הלפנד נגזר כנראה מ"אלפנט".

הפיל נזכר במקרא, בהקשר לשנהביו: "אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם, עִם אֳנִי חִירָם; אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ, נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים, וְתֻכִּיִּים" (מלכים א פרק י, 22). "כִּי-אֳנִיּוֹת לַמֶּלֶךְ הֹלְכוֹת תַּרְשִׁישׁ, עִם עַבְדֵי חוּרָם:  אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ, נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים, וְתוּכִּיִּים" (דברי הימים ב פרק ט, 21).

הפיל מתייחד ביהדות כאחד משני בעלי החיים היחידים שמברכים עליהם את ברכת "משנה הבריות". יש כמה סברות מדוע מברכים עליו "משנה הבריות". יש שאומרים שזה מפני שהוא דומה לאדם בכך שעורו אינו שעיר אלא חלק והוא משתמש בחדקו כמו ביד"[1]. ויש אחרים שסוברים שמשום שבזמן המבול העניש הקב"ה כמה מן האנשים הרשעים והפך אותם לקופים ופילים"[2]. הפיל נזכר בתלמוד כסמל לגודל ולתימהון[3]. "הרואה פנחס בחלום פלא נעשה לו .הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו פילים פלאי פלאות נעשו לו והתניא כל מיני חיות יפין לחלום חוץ מן הפיל ומן הקוף לא קשיא"[4]. "והאמר מר הרואה פיל בחלום פלא"[5].

אילוף הפיל ושימושיו

את הפיל האפריקאי קשה מאד לאלף. הפיל ההודי אולף ומשמש למשא. לפי ממצאים ממוהנג'-דארו שבעמק האינדוס, היה הפיל בשימוש האדם כבר באמצע האלף ה- 3 לפנה"ס. הוא ייחודי בכך שבניגוד לחיות אחרות ככבשים וכלבים נעשה במרבית המקרים ללא ביות[6] הפילים וזאת כנראה בשל מזגם הרע, ההזנה היקרה וההתבגרות האיטית (כ-15 שנה עד להגעה לבגרות). הפילים נשבו בטבע ושימשו למגוון מטרות. גרירת משאות, להובלה, לרכיבה, לציד ועבודות חקלאיות. ידוע שכבר תחותימס ה-III מלך מצרים במאה ה-15 לפני הספירה צד פילים בסוריה. השימוש המתועד הראשון בפילים בתור אמצעי צבאי הוא בשנת 1100 לפני הספירה ומוזכר במספר מזמורי סנסקריט. כחיות גדולות הם יכלו לסחוב מטען רב ולהוות כלי תחבורה יעיל. בקרב הפילים הוצבו לרוב במרכז השורה והיו יעילים בעצירת הסתערויות אויב או בפתיחת הסתערות משלהם.

פיל מלחמה היה נשק חשוב שהיה נפוץ בעולם העתיק ובימי הביניים במזרח התיכון והמזרח הרחוק. בפילים נעשה שימוש בעיקר לצורך הסתערות על האויב, מחיצתו ושבירת שורותיו, ולעתים מוקמו על הפיל קשתים. נעשה שימוש בפילים זכרים בלבד משום שהללו היו יותר מהירים ואגרסיביים ומשום שהנקבות נטו לברוח למראה נקבות אחרות.

הסתערות של פילים יכלה להגיע למהירות של 30 קילומטר לשעה, ובניגוד לפרשים, חיל רגלים החמוש בכידונים לא יכול היה לעצרם. עוצמתם הייתה המאסה שלהם אשר בעזרתה התנגשו בשורות האויב, דרכו ומחצו כל שעמד בדרכם תוך נדנוד חטיהם. אלו שלא נמחצו הועפו לצדדים או אולצו לנוע אחורנית. מעבר לכך, האימה שהפילים השרו בליבותיהם של אלו שלא היו רגילים להילחם בהם גרמה לאויב לעתים להישבר ולברוח רק למראה ההסתערות, פרשים היו לא בטוחים גם הם משום שסוסים אשר לא הורגלו לריח הפילים נבהלו בקלות. עורם העבה של הפילים הקשה מאוד על חיסולם או נטרולם, וגובהם ומסתם הקנו הגנה לרוכבם. אולם, הם נטו להיכנס לפאניקה בקלות: לאחר ספיגת פציעות קלות, או לאחר מות רוכבם הם פתחו בריצת אמוק תוך פגיעה ללא הבחנה בניסיונם לברוח משדה הקרב. הנסיגה המבוהלת יכלה ליצור אבדות כבדות לשני הצדדים הלוחמים, כפי שקרה בצבאו של פירוס, כשבהלת הפילים מנעה את נסיגתו מהעיר ארגוס (ראה להלן).

אחת ההתייחסויות הקדומות ביותר לשימוש בפילי מלחמה, מופיעה באפוס ההינדי "מהאבהרטה" (Mahabharata), שנכתב במאה ה-4 לפני הספירה ומתאר כנראה אירועים שקרו בין המאה ה-11 למאה ה-8 לפני הספירה). אבל לא היה בהם שימוש נרחב כפי שהיה בסוסים. השימוש בפילים למלחמה התרחב בתקופת מלכות מגהדה (Magadha) במאה ה-6 לפני הספירה. השימוש בפילים התרחב מאוחר יותר, במאות ה-5 וה-4 לפני הספירה. בצבא המאורי (Maurya), במאות ה-2-4 לפני הספירה, השתמשו ב-9000 פילים.

השימוש בפילי מלחמה התרחב מהודו מערבה אל הפרסים, אשר עשו בו שימוש במספר מערכות.  המקרה הראשון הידוע בו התעמת צבא אירופאי עם פילי מלחמה הוא קרב גאוגמלה[7] , בו נלחמו הפרסים כנגד אלכסנדר הגדול[8]. חמש שנים מאוחר יותר בקרב הידספאס[9], ללא פילים משלו, ידע כבר אלכסנדר כיצד להתמודד מול פילי האויב. השימוש בפילים התפשט ברחבי העולם העתיק. יורשיו של אלכסנדר הגדול, הדיאדוכים, השתמשו במאות פילים הודים במלחמותיהם. המצרים והקרתגנים החלו לאלף פילים אפריקאים לצורך דומה כמו גם הנומידים והכושים. החיה בה השתמשו הייתה פיל קדום שהיה נפוץ בצפון אפריקה והיה קטן יותר ממקבילו האסייתי, חיה שנכחדה לבסוף בשל ניצולה על ידי בני אדם. פיל הסוואנה האפריקאי שהוא הגדול מכל סוגי הפילים התגלה כקשה לאילוף למטרות לחימה ומעולם לא נעשה בו שימוש נרחב. בקרב רפיח בשנת 217 לפנה"ס, בו נלחמו המצרים נגד הממלכה הסלווקית, השתתפו פילים משני הסוגים; הסלווקים השתמשו ב-103 פילים אסייתיים ואילו המצרים עשו שימוש ב-73 פילים קדומים, אולם הדבר לא הבטיח ניצחון לצבא הסלווקי והוא ניגף בפני המצרים.

בספר חשמונאים א' מסופר על אלעזר המכבי שהיה אחיו של יהודה המכבי וחי במאה השנייה לפני-הספירה. על פי המסופר בפרק ו', במהלך קרב בית זכריה הבחין אלעזר בפיל בעל שריון מיוחד, שעליו שיער שנמצא המלך אנטיוכוס החמישי, והחליט לסכן את חייו על מנת להציל את עמו ולהנציח את שמו בישראל. הוא רץ, שיסף את הפיל בחרבו, התמקם תחת בטנו ודקרו עם חניתו. הפיל מת אך בקריסתו אל הארץ מחץ את אלעזר.

"וירא אלעזר החורני והנה חיה אחת חגורה ביתר שאת וגדולה מן האחרות ויאמר בלבו אכן המלך עליה. (מו) וישלך את נפשו מנגד למען הציל את עמו ולעשות לו שם עולם בארץ. (מז) וירוץ כגיבור בתוך גדודי האויב וחרבו אכלה בשר ימין ושמאל. (מח) ויבוא עד הפיל ויכרע בין ברכיו וידקרהו, וייפול הפיל עליו וימות, ובנפלו המית גם אותו. (מט) והיהודים ראו את חיל המלך כי עצום הוא מאוד ויטו מפניו"[10]. יוסף בן מתתיהו מסכם את הפרשה בכך, שלמרות שאלעזר הצליח להרוג חיילים רבים, לא הופקה תועלת ממעשהו חוץ משם העולם שעשה לעצמו.

החוקר בצלאל בר כוכבא, טוען כי הסיפור לא יתכן: "…ספק אם הפיל נהרג בדרך זו. הדרך היחידה לגרום למותו המידי של פיל בוגר היא בפגיעה ישירה במוחו או בלבו על ידי ירי בקשת משוכללת מטווח קצר של לא יותר מחמשה מטרים לכיוון הרקה או הרווח שבין האוזן לקצה הרגל הקדמית… פיל שנדקר בבטנו עשוי לקרוס תחתיו, אולם הוא מסוגל להתאושש… את הקביעה כי הפיל הומת במקום ניתן לייחס ל"ערפל הקרב…". למעשה, מערער בר-כוכבא גם על האפשרות כי המלך עשוי היה להימצא על הפיל, שכן המצביאים היוונים נהגו לנהל את בקרבות מעל גבי סוס[11].

במאות הבאות, עיקר השימוש בפילי מלחמה באירופה היה כנגד האימפריה הרומית, מקרב הרקלה (מלחמת פירוס, 280 לפנה"ס) ועד צעדתו של חניבעל דרך האלפים במלחמה הפונית השנייה, בה הפילים הפחידו את הלגיונות הרומים.

ראו באתר זה: המלחמות הפוניות.

כך, למשל מתאר פלוטארכוס את תפקידם המכריע של הפילים במלחמת פירוס. " בעיקר עשו בהם שמות כוחם ועצמתם של הפילים, כי אומץ לבם של הרומאים היה כאין וכאפס במלחמה נגדם, וסבורים היו שמן ההכרח הוא לפנות להם מקום כמו לנחשול מסתער או לרעש אדמה הרסני ולא לעמוד על עמדם ולמות חינם, או לסבול את הקשות שברעות ללא תועלת[12].

ידוע במיוחד מסעו של המצביא הפוני חניבעל, שלקח עמו פילי מלחמה בדרכו לאיטליה, במלחמה הפונית השניה, הוא חצה את האלפים, והגיע לעמק הפו בשנת 217, כשכול פיליו בחיים. אולם הם מתו עם הזמן, בגלל מחלות[13].

.אך כמו אלכסנדר הגדול, גם הרומאים מצאו דרכים להתמודד מול הפילים. חיילים הרומאים ניסו לעתים קרובות לפגוע בחדק הפיל, דבר אשר גורם לו פאניקה, ואם התמזל מזלם של הרומאים לבריחתו בחזרה לשורות האויב. במלחמות הפוניות, פילי המלחמה היו חמושים היטב והרכיבו על גבם מגדל, הקרוי "הוודא", וצוות של שלושה אנשים: קשתים או אנשים החמושים בסאריסה (כידון באורך של כשישה מטרים). הפילים הקדומים היו קטנים ממקביליהם האפריקנים או האסייתים, לא היו מסוגלים לשאת מגדל ונשאו שניים או שלושה אנשים בלבד. צוות זה כלל, בנוסף לאלו, גם "נהג" אשר תפקידו קרוי מאהוט. מוצאו של המאהוט היה בדרך כלל נומידי (אלג'יריה של היום) ותפקידו היה לשלוט על החיה. המאהוט היה מצויד גם בפטיש ואזמל אשר נועדו לחדור לעמוד השדרה של החיה ולחסלה במקרה והיא נתפסת בשיגעון.

בקרב זאמה (202) לפנה"ס, הקרב האחרון של חניבעל, הכוחות הרומים הפכו את הסתערות הפילים לבלתי יעילה על ידי אימוצו של מערך קרב שסיפק לפילים מעברים דרכם יכלו עבור. בקרב תפסוס (46 לפנה"ס), צייד יוליוס קיסר את הלגיון החמישי, לגיון שהורכב על טהרת הגאלים, בגרזנים והורה ללגיונרים שלו לכוון את מכותיהם לרגלי הפילים. הלגיון עמד בהסתערות והפילים נעשו לסמלו. קרב זה היה הקרב האחרון בו נעשה שימוש משמעותי בפילים במערב.

פליניוס הזקן מספר כי הנשק היעיל ביותר כנגד הפילים היו חזירים…:  "פילים מפחדים מהצווחה הקטנה ביותר של חזיר" (VIII 1.27). מצור על העיר היוונית מגרה נפרץ על פי הדיווחים כשהמגרים שפכו שמן על עדר חזירים, הציתו אותם ושלחו אותם לעבר פילי המלחמה של האויב. הפילים ברחו בפניקה תוך גרימת מהומה. ידוע על שימוש בכלבים שהיו מחברים לגבם סכינים ושולחים אותם אל בין הפילים, כדי שיפצעו את רגליהם[14]

בימי הביניים, נעשה שימוש בפילים לעתים נדירות. קרל הגדול  (charlemagne) לקח את פילו, אבול-אבעס (Abul-Abbas) – אותו קיבל מתנה מהארון אל רשיד – כשיצא למלחמה בדנים בשנת 804 לספירה. הצלבנים אפשרו לפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לשבות פיל בארץ ישראל, כשהגיע אליה בראש מסע הצלב השישי.

השימוש בפילים על ידי הסולטנים ההודים כמעט והביא לסיום כיבושיו של טימור לנק. ב־1398, צבאו של טימור התעמת מול צבא בו היו מעל 100 פילים הודים וכמעט הפסיד בשל הפחד שפשה בצבאו. הטורקים ניצחו בשל טקטיקה ייחודית, אשר על פיה הועמס קש אשר הוצת על גבם של גמלים וכתוצאה מהאש והעשן הגמלים רצו קדימה אל עבר הפילים וגרמו להם למנוסה אשר במהלכה הם מחצו את הכוחות ההודים. דיווח שונה על הקרב מפי אחמד אבן אראבשא מספר כי טימור השתמש במסמרי נינג'ה ענקיים על מנת לעצור את מתקפת הפילים. הפילים שנשבו שימשו מאוחר יותר את הטורקים במלחמתם באימפריה העות'מאנית. עם תחילת השימוש באבק שריפה, פילי מלחמה נהיו מיושנים ככלי מסתער משום שניתן היה להפילם בקלות באמצעות ירי תותח.

ראו באתר זה" טימור לנק

במלחמת העולם השנייה הופעלו פילים בבורמה ובהודו כבהמות הובלה, אפילו כתחליף לקטרים. הפילים השתלבו כסמלי העצמה במיתולוגיה ובדת. במיוחד בהודו.

בדרום מזרח אסיה ובפרט בהודו, נהגו להשתמש בפילים  כדי למעוך, לשסע ולענות אסירים ושבויים, בהוצאות להורג פומביות. הפילים אומנו במיוחד לשם כך והיו מסוגלים, לפי הוראה, להרוג את קורבנותיהם במהירות, או לאט, לאורך זמן ממושך. הם היו על פי רוב כלי בידי השליטים בלבד והיוו סמל לכוחו. השיטה, שמקורה כאמור באסיה,  אומצה על ידי הרומאים והקרתגנים, במיוחד כדי להעניש חיילים שמרדו. זירות ההוצאה להורג באסיה, עניינו מאד את הנוסעים האירופאיים ותועדו בז'ורנלים בני התקופה. בסופו של דבר, התופעה צומצמה באופן משמעותי על ידי המעצמות האירופאיות שהשתלטו על האוזר במהלך המאות ה-18 וה-19.

את הפיל האפריקאי קשה מאד לאלף. למעט עבור מופעים בקרקסים ורק את הפיל האסייתי ממשיכים לאלף. זה משמש בעיקר בתעשיית העץ של דרום-מזרח אסיה, כאשר כל עיסוקו הוא להוביל את הגזעים שנכרתו אל זרמי המים והנהרות, משם יסחפו אל עבר נמל היעד. בניגוד לסברה שאת פילי הבר לוכדים רק בגיל צעיר, התברר שההיפך הוא הנכון. בני אסיה בוחרים דווקא בפילים הבוגרים ומשאלה נלכדו, הם מושמים בחברת פילים אחרים שהינם מאולפים ואחר זמן לא רב, נרגעים פילי הבר בהשראת הפילים המאולפים ולומדים אט אט את הפקודות והציוויים הדרושים. אילוף וטיפול בפילים הוא מקצוע לכל דבר בכפרים רבים באסיה ויש מקומות שבהם עובר הוא מאב לבן. בשפה המקומית מכנים את המטפל בשם "מאהוט" וזה נותר צמוד לאותו פיל במשך שנים רבות.

ישנם כמה יתרונות בהחזקת דווקא פילים מאולפים בגן החיות:

ראשית, הטיפול בהם קל למדי. כך למשל אם לפיל לא מאולף ישנה דלקת בעין והוא זקוק לתרופה יהיה צורך להרדים את הפיל לשם כך ואף לסכן את חייו יותר מאשר תוכל דלקת מקומית. כאשר הפיל מאולף, קרב אליו המטפל ללא חשש ומורח ליד עינו את המשחה.

לא רק מחלות דורשות טיפול צמוד אלא גם נסיבות טבעיות לחלוטין דוגמת התארכות הציפורניים. כמו אצל האדם, גם ציפורני פרסותיו של הפיל מתארכות ללא הרף. האדם משתמש בקוצץ ציפורניים או בפצירה ואילו אצל הפיל נשחקות הציפורניים באופן טבעי מעצם נדידתו מדי יום מהלך של כמה עשרות קילומטרים. לעומת זאת, הפיל בגן החיות סגור במכלאה ואף שתהיה רחבת ידיים עדיין אינה מספיקה כדי לאפשר לפיל להלך די והותר, כדי להביא למצב של שחיקת ציפורניו. כאשר הפיל מאולף קרב אליו המטפל ובפשטות יחסית משתמש במשוף עץ של נגרים כדי להסיר את ההתארכות המיותרת של הציפורניים.

הפילים ואויבם הגדול

כיום הפילים ממעטים למות באופן טבעי. האויב הגדול וכמעט היחידי של הפילים הוא האדם. נוהגים לצוד אותם מסיבות שונות.

ציד לצרכי תזונה:

שבט הוואליאנגולו הוא שבט מסורתי של ציידים לקטים שחי חיים מסורתיים עד אמצע המאה ה- 20. הם כנראה ממוצא קרוב לשבטי הבושמנים, דוברי שפת הקליק.

הנשים נהגו לייצר בגדים מפרוות הדיקדיק, האנטילופות הגמדיות. אגדת השבט מספרת על מלך הדיקדיק שנתקע בערימת גלליהם של הפילים, ואולי עקב כך הפכו בני השבט לציידים מהוללים של פילים. שאיפת ילדות של בני השבט היא להיות ציידי פילים בבגרותם. ילדים התאמנו בהריגת ציפורים קטנות עם קשתות וחצים שהכינו בעצמם. רק בבגרותם ולאחר שהרגו פיל נחשבו לגברים וציידים, ונהגו לענוד את שערות הזנב הקשות כצמיד לזרועותיהם, למשוח את גופם בשומן פילים, ולשבת תחת מחסה העשוי מאוזני פילים.

הם פיתחו קשתות גדולות וחיצי רעל. את הרעל הם למדו לייצר מצמחי החלבלוב, ורד המדבר, והמרכיב החשוב ביותר הוא שיחי האקוקאנתרה (Acokanthera)  , חותכים אותם ומרתיחים אותם. הקשתות חזקות אולם החיצים לא מאוד חדים. כי אין צורך בחיצים חדים, כיוון שהרעל קטלני ומשפיע על מערכת העצבים. מספיק 2 אלפיות גרם שעוברות בשריטה כדי להמית אדם. בדיקת יעילות של הרעל נעשתה על ידי דקירת צפרדע, ואם היא מתה באופן מידי, סימן שהרעל יעיל. על החץ משחו כמות פי 750 מהדרוש להמתת אדם, ופי 70 מהדרוש להריגת פיל.

סחר השנהבים ורצח הפילים

הפיל האפריקני היה מטרה פופולרית לציד לשם ספורט, עוד מאז המאה ה-19 ובין "חמשת הגדולים של אפריקה"[15].   את תשומת לבם של הציידים תפסו בעיקר יונקים גדולים שהציד שלהם היה ספורט מאתגר יותר, וגרם להם להפוך למטרת ציד פופולרית מאוד, מה שגרר גם ייצור כלי נשק מיוחדים בעבור ציד יונקים אלו. עבור הפילים, למשל, פותח במיוחד רובה פילים אשר היה משתמש תחמושת כבדה במיוחד כדי להכניע אותם.

למרבה הצער הפילים נושאים עימם זוג איברים חיוניים, החטים, שהאדם חומד אותם לצרכי מותרות כמו פסלוני אמנות, תכשיטים, או סימני מעמד כמו כדורי ביליארד לבנים וחותמות אישיות ביפן. עיטורים עשויים שנהב מהמאה ה-9 לפנה"ס נמצאו בעיר שומרון. ההנחה היא שמדובר בבית השן המוזכר בספר מלכים: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי אַחְאָב…ובֵית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה…"[16].  מצבור גדול של שנהב נמצא גם באתר הארכאולוגי ארמון הישאם שעל יד יריחו, והוא מתוארך למאה השמינית לספירה. הממצאים משני האתרים הללו מוצגים לציבור במוזיאון רוקפלר. אין לציידים הרבה נקיפות מצפון כשהם טובחים משפחות שלימות כדי להשיג את השנהב המבוקש[17].

הציידים מעוניינים בעיקר בשנהבים הגדולים, אלה המעטרים את פניהן של מנהיגות העדרים, שגילן בין 30 ל־35 שנים. נקבה בוגרת זוכרת את הדרכים המוליכות אל מקורות מים מרוחקים, שאינם מתייבשים גם בשנות בצורת, וקטילתה עלולה לגרום למותו בצמא של עדר שלם.

בשנת 1997 הוקל מעט האיסור הבינלאומי על סחר בשנהבים, כאשר התירו לנמיביה, בוטצואנה וזימבאבוויי שהצליחו לנהל ולהרבות את הפילים שלהן, לסחור שוב בשנהב. זה הוביל ליצירת פתח מחודש למסחר בלתי חוקי בשנהב. מאז התגלו מקרי טבח במקומות בהם יש פילים וניתן להבריח מהם שנהבים, כמו באגן נהר הקונגו.

על פי האומדנים, בין השנים 2010–2012 ניצודו לא פחות מ-100,000 פילים, וכך לא נשאר אף פרט בסודאן. בטנזניה נשארו רק 40% מהפרטים, ובמוזמביק נשארו 52%. פיל מפורסם בשם סאטאו שחי בקניה היה ידוע בחטיו הענקיים שהפכו אותו למטרה פוטנציאלית לציד ובשל כך הוא זכה לשמירה צמודה של רשות חיות הבר בקנייה (KWS) וקרן צאבו במשך 18 חודשים שקדמו לשנת 2014.

סאטאו היה נמצא בדרך כלל בשטח קטן בפארק שהקל על ההשגחה עליו ותיירים רבים היו באים לצפות בו ולצלמו, אולם במשך הזמן הוא החל לנדוד לתחומים אחרים של הפארק שבהם רמת הציד הייתה גבוהה בשל קשיי אכיפה. בשלב כלשהו הוא היה משוטט באופן קבוע על אזור גדול בגודל של 390 קמ"ר שחלקים ממנו היו בחזקת סכנה בשל הצמחייה העבותה בהם שהיוותה כר פורה למארבים של ציידים לא חוקים, וכן בשל נוכחות של מיליציות מורדים מסודרות. מחמת זאת, רשות חיות הבר של קניה והנהלת הפארק לא יכלו למנוע מהציידים גישה אליו. בסופו של דבר המאמצים לשומרו לא הצליחו והוא ניצוד בשנת 2014..

בשנים האחרונות, הציד התגבר ביתר שאת, למטרות סחר בלתי חוקי בחטים. כך למשל, פארק גראמבה (Garamba) שבקונגו[18], הפך לשדה קרב שבו מתנהל מרוץ חימוש. בכל בוקר יוצאים 140 שומרי היערות לסיור, חמושים ברובי סער, מקלעים ומטולי רימונים.

בתחילת אפריל 2012,  ראו השומרים בפארק, מסוק של צבא אוגנדה חג בגובה נמוך מעל האזור על אף שלא קיבל אישור טיסה, המסוק חזר על עקבותיו לאחר שטייסיו הבינו שהתגלו. מנהלי הפארק, מדענים ושלטונות קונגו מאמינים כעת כי גורמים בצבא אוגנדה, אחת מבעלות בריתה הנאמנות ביותר של ארה"ב באפריקה, הם האחראים להרג 22 הפילים בירי ממסוק וכן גם לעקירת החטים שלהם, ששווים מוערך ביותר ממיליון דולר.

הטבח בפילים באפריקה נמצא כעת בשיאו. מהתנועות להגנת הטבע נמסר כי הציידים הלא חוקיים מחסלים עשרות אלפי פילים בשנה, יותר מאשר בכל זמן נתון בשני העשורים הקודמים, זאת שעה שהסחר בשנהב בשוק השחור הופך יותר ויותר לנחלת הצבא. בדומה ליהלומי הדמים מסיירה ליאון או למחצבים מקונגו, השנהב כך נראה הפך למקור הסכסוך העכשווי באפריקה. הוא נלקח מזירות קרב מרוחקות, נמכר בקלות תמורת מזומנים ומשמש דלק לליבוי סכסוכים ברחבי היבשת. אחדות מהכנופיות הידועות לשמצה באפריקה, בהן "צבא ההתנגדות של האל"[19]. הם פועלים במרכז אפריקה, טובחים באיכרים והופכים את ילדיהם לעבדים[20].  גם  ה"שבאב" וה"ג'נג'וויד" בדרפור[21], טובחות בפילים ומוכרות את החטים שלהם כדי לקנות נשק. לוחמי הג'נג'וויד, שהואשמו בטבח אלפי בני אדם בתחילת שנות ה‑2000, וקודם לכן בשנות ה‑80, חיסלו אלפי פילים במרכז אפריקה[22]. כיום חשודים מאות אנשי מיליציה שהגיעו מסודאן ,בהרג של יותר מ‑300 פילים בפארק בובה נג'ידה שבקמרון בינואר השנה. ארגוני פשיעה שקשורים אליהם, עוסקים בהעברת השנהב לרחבי העולם, מנצלים מדינות חסרות יציבות, גבולות פרוצים ופקידים מושחתים מאפריקה שמדרום לסהרה ועד לסין, לדברי אנשי אכיפת החוק.

אך לא רק פורעי החוק מרוויחים. גורמים באחדים מהצבאות האפריקאים (אוגנדה, קונגו ודרום סודאן,), שארה"ב מכשירה ומממנת במיליוני דולרים שמקורם בכיסיהם של משלמי המסים, היו מעורבים בציד פילים ובסחר בשנהב.

רוב השנהב הלא חוקי (לדעת מומחים כ‑70 אחוז) נמכר לסין. על אף שהסינים אהבו שנהב לאורך הדורות, מעולם לא הרשו לעצמם רבים כל כך לרכוש אותו. השגשוג הכלכלי יצר בסין מעמד ביניים עצום, שהעלה את מחיר השנהב ברחובות בייג'ין למחיר שיא של כ‑1,000 דולר לחצי ק"ג. בשנת 2011 למשל,  נעצרו ברחבי אפריקה, מקניה ועד ניגריה, יותר מ‑150 אזרחים סינים שהואשמו בהברחת שנהב. בנוסף מתרבות הראיות שהיקף הציד הלא חוקי גדל באזורים שבהם פועלים סינים מועסקים בסלילת כבישים.

בחוף השנהב, ששמה מעיד על עדרי הפילים שחיו ביערותיה, כמעט לא נותר שנהב לאחר מאות שנים של טבח בפילים. הדרישה לשנהב הביאה לכך שחטי פיל בוגר שווים יותר מפי עשרה מההכנסה השנתית הממוצעת ברבות ממדינות אפריקה. איכרים עניים בטנזניה מניחים בדרכים דלועים מורעלים, מזון לפילים. בגבון מוכרים ציידי פילים את החטים, לעתים בעבור שק מלח בלבד.

בשנת 2011 היה הציד בשיאו מאז החל המעקב ב‑2002. בשנה זו נשבר השיא ומשקל השנהב הלא חוקי שנתפס ברחבי העולם עמד על 38.8 טונות (חטים של כ‑4,000 פילים). גורמים בגופי אכיפת החוק אומרים כי העלייה החדה בתפיסות השנהב היא סימן ברור לכך שהפשע המאורגן חדר לעולם התחתון של השנהב, זאת משום שרק מנגנון פלילי משומן היטב "בסיועה של פקידות מושחתת" מסוגל לשנע חטים במשקל מאות קילוגרמים למרחק אלפי קילומטרים סביב העולם, ולהשתמש במכולות מיוחדות שבהן תאי אחסון נסתרים.

הדוגלים בשימור הטבע מציינים שהטבח ההמוני ברחבי אפריקה גרוע כפי שהיה או יותר מזה שהתרחש בשנות ה‑80, אז חיסלו הציידים הלא חוקיים יותר ממחצית מאוכלוסיית הפילים באפריקה לפני שהוחל איסור בינלאומי על מסחר בשנהב. יש מומחים הטוענים שהישרדות המין בסכנה, במיוחד משום שרבים מהאפריקאים שאמורים להגן על בעלי החיים, עוסקים כיום בהריגתם.

סוחרים אומרים כי השנהב מגיע דרך מחסומי גבול בסודאן, שהשוטרים המשרתים בהם קיבלו שוחד בתמורה להתעלמות במשך פרק זמן מסוים מהשיירות שמעבירות סחורות לא חוקיות. אולם קיימות גם דרכים אחרות. עיר הנמל מומבסה שבקניה נחשבת למרכז ספנות ושינוע. רק מעט מהמכולות במומבסה נבדקות והשנהב מוסתר במכולות המכילות הכול. החל באבוקדו וכלה באנשובי. לעתים מפזרים במכולות פלפלים כדי להטעות את כלבי ההרחה.

גורם אמריקאי אמר כי במפרץ גינאה שבמערב אפריקה פועלים ציידים חמושים היטב שמעמיסים את השנהב ישירות על ספינות דיג סיניות.

המקום שבו שוררת האנרכיה הגדולה ביותר באפריקה הוא כנראה סומליה ש-20 שנה, בהיעדר ממשלה מרכזית חזקה, לא עשתה דבר. קיצונים אסלאמיים, מבריחי נשק, סוחרי עבדים ופיראטים עשו בה כבתוך שלהם. כעת נוסף הסחר בשנהב לבליל הבלתי חוקי הזה. אחדים מזקני השבטים אומרים כי השבאב, הארגון האיסלאמי המסונף לאל- קאעדה, החל באחרונה לאמן לוחמים כדי שיחדרו לקניה השכנה, יהרגו פילים וייקחו את החטים שלהם כדי לגייס כספים[23].

מספר הפילים של אפריקה בראשית המאה ה-20, נאמד ב-5-10 מיליונים. בין 1979 ל 1989 בתוך 10 שנים נשמדה כמחצית מאוכלוסיית הפילים של אפריקה ומספרה ירד מ1.3 מיליון וכיום, מספרם ביבשת כולה נאמד בפחות מחצי מיליון. דוגמא לקצב ההשמדה היא צ'אד, שבה היות ב-1970, כ-300,000 פילים ובסוף המאה, רק כ-10000, היינו 3%. פחיתה דומה מתועדת באוכלוסיית הפיל ההודי. אך באסיה הסיבה העיקרית לפחיתה היא תחרות על משאבים עם האדם. הגידול הרב באוכלוסיות האנושיות מלווה בבירוא יערות והפילים נאלצים לחפש את מזונם בשדות חקלאיים. החקלאי מגינים על יבוליהם בהמתת פילים על ידי רעל, חשמול וירי.

גם באפריקה מתנגשים האינטרסים של שומרי הטבע עם הפרנסה של החקלאים. כך למשל, במשך עשור שנים היה אזור פירולונגווה שבמלאווי זירת קרב: מצד אחד פילים ענקיים שהיו שם מאז ומתמיד; מצד שני כפריים שמנסים לחיות ולהתפרנס מהאדמה. הם הרגו, פצעו והטילו מומים אלה באלה עד שבית המשפט החליט: הפילים יעברו לשמורה[24].

חוקרים מצאו כי בעל החיים היחידי שפיל בוגר מפחד ממנו הוא דבורה. לייתר דיוק, נחיל דבורים. החוקרת לוסי קינג מאוניברסיטת אוקספורד אמרה בריאיון לניו-יורק טיימס, כי "בוגרים רוקעים ורועדים חליפות ומנענעים את אוזניהם מהפחד מהדבורים. רגישות ופחד חד כי ייעקצו במקומות הרגישים כמו החדק והפה יוצרים תגובה עזה, זאת אומרת, שהפילים בורחים". רגישות ופחד חזקים ונחרצים אלו גורמים לפילים לברוח מכוורות של דבורים. ד"ר קינג יזמה שליחות למקומות ידועים כמסוכנים לפילים, באפריקה ובאסיה, ופתחה בניסיון כמעט באופן לא יאומן, למתוח שורות כוורות לאורך שדות שיבריחו פילים, ללא אלימות. היא הוסיפה: "האיכרים באמת לא האמינו לי שהפילים יברחו, אבל היום כבר יש לנו רשימת המתנה"[25].

כיום, מספר הפילים האסייתיים, החיים בטבע, נאמד בפחות מ-50,000.

הערות

[1] מאירי ברכות נב, ח

[2] מלאכת שלמה כלאים ח, ו

[3] תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות.

[4] דף נו, ב גמרא:

[5] דף נז, ב גמרא

[6] ביות אינו אילוף. אלא בידוד השינויים המורפולוגיים הרצויים לאדם. הביות נועד, בדרך כלל, להעצים תכונות מסוימות המועילות לאדם ולמזער תכונות מפריעות, או כאלו המפחיתות את יעילות הניצול של אותו מין לטובת האדם. התוצר של הביות יכול להיות זן חדש של אותו המין, שיכפול גנטי השונה במראה, או אותו מין ללא שינוי כלשהו, לבד ממאפיינים התנהגותיים. במקרים רבים הופכים המינים המבויתים תלויים באדם עד כדי חוסר יכולת לשרוד בסביבה הטבעית ממנה הגיעו. מקרים דומים, בהם דורות רבים של התפתחות עצמאית בסביבה אנושית, (למשל, בתוך עיר או שדות מעובדים וללא התערבות מכוונת), הובילו ליצירת גזע חדש שהשינויים אינם מאפשרים לו לשרוד בסביבה שאינה אנושית, נחשב גם הוא לביות.

[7] קרב גאוגמלה הוא קרב מכריע שהתחולל באוקטובר 331 לפנה"ס, בין האימפריה הפרסית לבין צבאו של אלכסנדר הגדול, מזרחית למוסול שבצפון עיראק. קרב זה היה האחרון בסדרת ההתמודדויות בין הפרסים בראשות דריווש השלישי, לבין המוקדונים בראשות אלכסנדר כחלק מצעדיהם לכיבושה של האימפריה הפרסית. דריווש ביצע הכנות רבות לקראת הקרב וגייס את מירב כוחותיו שאסף מכל השטחים של האימפריה רחבת הידיים שנותרו תחת שליטתו.

לקרב זה (הידוע גם בשם קרב ארבלה) היו השלכות רבות מעבר לעימות המידי. ראשית, הניצחון המוקדוני הביא להתמוטטות ההגנה הפרסית המאורגנת של הפרסים לכיבושיו של אלכסנדר הגדול. בבל נמסרה לידיו ללא קרב. כתוצה מהתבוסה, התמוטט מערך השלטוני של הפרסים.[ דריווש ניצל, אמנם, ממוות בקרב, וברח מזרחה, לעבר באקטריה (אפגניסטן של ימינו) שם נרצח על ידי בסוס, אחד הסטרפים הבכירים שלו, שביקש לתפוס את מקומו.

ההתנגדות הפרסית נשברה כמעט לחלוטין. אלכסנדר נותר שליט בלתי מעורר בחלק גדול והחשוב ביותר של האימפריה הפרסית. ופרט לניסיונות בודדים לא ניסו הפרסים להתמודד עם אלכסנדר בקרבות נוספים (E.W. Marsden, The Campaign of Gaugamela, 1964 Liverpool university press_

[8] חלק מהמקורות מסתייגים מהטענות על השתתפות פילים בקרב גאוגמלה.

[9] קרב הידספס היה קרב שהתחולל בשנת 326 לפנה"ס בין צבאו של אלכסנדר הגדול לבין צבאו של המלך פורוס, שליט ממלכת פאוראבה ההינדית, במסגרת פלישת הצבא המוקדוני לשטח הודו. הקרב נערך על גדות נהר ההידספס (כיום הנהר ג'לום) באזור פנג'אב, בשטח פקיסטן של ימינו. הקרב הסתיים בניצחון מוקדוני מוחץ, שהוביל לסיפוח זמני של חבל פנג'אב לאימפריה של אלכסנדר. קרב הידספס אינו מפורסם כמו שלושת הקרבות הגדולים של אלכסנדר מול הפרסים: קרב גרניקוס, קרב איסוס וקרב גאוגמלה, אך ניצחונו בקרב זה ראוי להיחשב בשורה אחת עם ניצחונותיו בשלושת קרבות אלו. אמנם מבחינת סדרי הכוחות קרב הידספס נופל במעט לעומת הקרבות של אלכסנדר מול הפרסים, אך בכל הנוגע למורכבות התמרונים ולחידושים הטקטיים, קרב הידספס אף עולה על חלק מהם.

אלכסנדר התרשם מאוד מגבורתו של פורוס ומהעובדה שבחר להישאר בשדה הקרב והמשיך להילחם עד הסוף, זאת בניגוד לדריווש השלישי שבשני הקרבות שלו מול אלכסנדר נמלט משדה הקרב. הוא הפך את פורוס לבעל בריתו, השאיר אותו על כסאו ואף הרחיב את שטחי ממלכתו, לאחר שהאחרון קיבל את מרותו. אלכסנדר המשיך במסעו מזרחה בעזרתו של פורוס שהוכיח את עצמו כבעל ברית נאמן. אך האבדות בקרב הידספס ועייפות חייליו נתנו את אותותיהם. כאשר אלכסנדר הגיע לנהר ההיפאסיס סירבו חייליו להמשיך במסע מזרחה לתוך הודו. אחת הסיבות לכך היו ידיעות/שמועות, שממזרח לנהר זה מצויים שליטים הודיים בעלי צבאות ענקיים, גדולים פי כמה מצבאו של פורוס, הכוללים אלפי פילי מלחמה. למרות שהצבא המוקדוני הצליח בקרב הידספס לנצח צבא הודי עם פילים רבים, האבדות שנגרמו לו במהלך הקרב זה יצרו דמורליזציה בקרב החיילים, וחשש מפני הצורך לנהל קרבות נוספים מול צבאות המצוידים בפילי מלחמה רבים. )כתריאל בן אריה, קרבות מופת, לביא, 1994;  ביל ייני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, הוצאת מודן, 2012).

[10] ספר מקבים א', מ"ה

[11] ב' בר-כוכבא, 'קרב בית-זכריה', ציון, ""לט (תשל"ד), עמ' 179-157

[12] פלוטארכוס, חיי אישים, פירוס, תרגום א. הלוי

[13] Wylie, K. C. Elephants as War Machines. pp. 146–48

• [14] F. Glover, The Tactical Handling of the Elephant, Greece & Rome, Vol. 17, No. 49 (Jan., 1948), pp. 1-11

[15] חמשת הגדולים של אפריקה (באנגלית: Big five), הוא מונח המשמש ציידים באפריקה לתיאור חמשת בעלי החיים הקשים ביותר לציד רגלי ביבשת, ואשר במקביל, חלקי גופם נחשבים למזכרות היוקרתיות ביותר. המונח אומץ גם על ידי מדריכי טיולי ספארי ואנשי שמורות טבע. הם נמר, קרנף, תאו, אריה ופיל.

"חמשת הגדולים" נבחרו בעיקר עקב הקושי לצוד אותם והסכנה הכרוכה בכך, וגם בשל גודלם (אף שאין אלו חמשת היונקים הגדולים ביותר ביבשת), והם נחשבים לבעלי החיים הפופולריים ביותר בקרב הציידים באפריקה ובין מיני הבר המזוהים ביותר עמה. את המונח חמשת הגדולים או חמשת מיני ציד-משחק הגדולים (Big five game), טבע העיתונאי והסופר ארנסט המינגוויי שהיה גם צייד מפורסם בספרו "הגבעות הירוקות של אפריקה". בשנת 1990, הוטבעה תמונה של אחד מ"חמשת הגדולים" על כל אחד מ-5 סוגי השטרות של הראנד הדרום אפריקאי, בערך של 10 עד 200 ראנד.

[16] ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק ל"ט.

[17] דורון הורביץ, "גאנה, לפני שהפילם יעלמו"., מסע אחר און ליין, https://www.masa.co.il/article/%D7%92%D7%90%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%95-%D7%9C%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F/

[18] הפארק הלאומי גראמבה  שהוקם באוגנדה ב‑,1938 משתרע על פני שטח של כ‑5,000 קמ"ר בצפון מזרח קונגו ונחשב לאחד הפארקים המרשימים ביותר באפריקה. חלומו של כל חוקר טבע (De Merode, E., Hillman-Smith, K., Nicholas, A., Ndey, A. and Likango, M. (2000). "The spatial correlates of wildlife distribution around Garamba National Park, Democratic Republic of Congo". International Journal of Remote Sensing. 21 (13–14).

[19] צבא ההתנגדות של האל (LRA, או בשמו המלא: Lord's Resistance Army) הוא ארגון גרילה שהוקם ב-1987 ופועל בצפון אוגנדה ובחלקים מסוימים של דרום סודאן והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הסמוכים לאוגנדה. מטרתו של הארגון היא לכונן משטר נוצרי-דתי, המבוסס על עקרונות עשרת הדיברות ועל מסורת האצ'ולי. במהלך מלחמתו בצבא האוגנדי, לא בחל הארגון באמצעים, ובהם מעשי טבח, חטיפות, עינויים, מעשי אונס ושימוש צבאי בילדים. בראש הארגון עומד ג'וזף קוני, שלטענתו עושה את דברו של האל, עמו הוא מתקשר באופן ישיר. לפי הערכות מחלקת המדינה האמריקנית משנת 2005, במהלך העימותים בין ה-LRA לבין צבא אוגנדה נהרגו כ-12 אלף בני אדם, וכ-20 אלף ילדים נחטפו וגויסו בכפייה. נתונים אלה אינם כוללים מקרי מוות כתוצאה מנזקים עקיפים של המלחמה, כגון תת-תזונה ומחלות. לפי הערכות תכנית המזון העולמית של האו"ם מאותה שנה, כ-1.4 מיליון בני אדם סובלים ממחסור חמור במזון כתוצאה מהעימות (ויקיפדיה).

[20] אנשי הכוחות המיוחדים של ארה"ב מסייעים לכמה צבאות אפריקאים בחיפושים אחר מפקד צבא ההתנגדות, ג'וזף קוני, שעל פי שמועות מסתתר באזור נידח ברפובליקה המרכז אפריקאית. נראה שהשנהב הפך לחבל ההצלה שלו. אנשים שערקו מצבא ההתנגדות סיפרו שקוני הורה לחייליו לחסל כמה שיותר פילים ולהעביר לידיו את החטים.

[21] 'נג'וויד (בערבית מילת עלבון שפירושה "שד על גב סוס". היא קבוצת של מיליציות ערביות חמושות, הפעילה  דארפור, מערב סודאן ולאחרונה במזרח צ'אד. הג'נג'וויד מכיל קבוצות שבטים סודאנים ערבים, בשונה ממרבית הסודאנים אשר מזהים עצמם כאפריקאים. רבים מקורבנות המיליציה ומשקיפים חיצוניים טוענים כי הג'נג'וויד נתמכים בידי ממשלת סודאן. אנשי הג'נג'וויד נוכחים בכל מקום. הם נראים בסמיכות לשווקים ולמחנות הפליטים. חלק ממנהיגי הג'נג'וויד היו בעברם שכירי חרב של מועמר קדאפי. הג'נג'וויד הופיעו לראשונה ב-1988, לאחר שנשיא צ'אד, בגיבוי מארצות הברית וצרפת, הביס את הצבא הלובי ושם בכך סוף לתכנוניו הטריטוריאליים של קדאפי לגבי צ'אד.

[22] פול אלקן, מנהל אגודה למען איכות הסביבה, אמר שאנשי ג'נג'וויד פושטים בכל מרכז אפריקה וצדים פילים, וכי "זה נעשה בקנה מידה הרבה יותר גדול מאשר חבורת אנשים שבאים רכובים על סוסים. זה נובע מהיעדר שלטון החוק, מחוסר יציבות ומאנרכיה באופן כללי".

[23] ג'פרי ג'טלמן, "שנהב הדמים ", ניו יורק טיימס, אתר "הארץ", 03.10.2012

[24]  פיל אפשר להוביל (רק זהירות, בלי להפיל)’: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3745541,00.html

[25] "פילים בערפל", דבר ראשון פורסם ב: 22.02.2018