טיול ללוזון – הגדול שבאיי הפיליפינים
כתב וצילם: גילי חסקין
ראו מצגת מטיול לפיליפינים (לוזון ומינדורו).
ראו גם, באתר זה: סיור לאי פאלאוון; טיול באי קמיגין;
בכמה מקומות, בדרך לפסגת הר הגעש פינאטובו (Pinatubo), הקרקע היתה עדיין חמה. זכר להתפרצות האימתנית שההר חווה בשנת 1991. במשך שנים התייחסו תושבי הסביבה אל ההר שהזדקר מעליהם, כאל אלמנט טבעי ומוכר בנוף. ההר היה רדום ואיש מתושבי האזור לא זיכה אותו במבט מיוחד. עולמם השתנה בבת אחת, ב-15 ביוני 1991. גזים שעלו מבטן האדמה, הצטברו בצינור הפליטה של ההר ובשלב מסוים פוצצו את ההר, פשוטו כמשמעו. ההר איבד 300 מ' מגובהו ופיזר טונות של אבנים ואפר וולקני על כפרי הסביבה. כעבור כמה רגעים התברר שהתושבים לא שתו את כוס התרעלה עד תומה ובאזור היכה טייפון חזק. שתי רעות חולות בנשימה אחת. גשמי הזעף הפכו את האפר לבוץ וזה זרם במורד ההר והציף את כל מה שעמד בדרכו. תזכורת אלימה לאפסותו של האדם לעומת הטבע. הטיפוס אל ההר, המתנשא לגובה של 1450 מ', הוא אחד הפופולריים ביותר במדינה. אם כי הוא עלול להיות מסוכן במזג אוויר סגרירי. כך למשל, סיפר לנו פדרו, המדריך המקומי, שבשנת 2009, סחף שטפון פתאומי, שיירה של ג'יפים וגבה מחיר של שבעה נספים. הרי געש אינם חברת ביטוח.
הטיפוס הזה לפינאטובו הוא אחד הזיכרונות החזקים שלי מטיולי בפיליפינים משום שהוא מחבר ביום אחד, כמה מהאלמנטים המרכיבים טיול באיים הקסומים הללו: הר געש פעיל, זרמי לבה שהיטו את נתיבם של נהרות, צמחיה טרופית המתחדשת במהירות ומדריך מקומי, מלוכסן עיניים, שדתו קתולית ושמו ספרדי. שפתו אגב, היא אנגלית, זכר לשלטון האמריקאי שנמשך שני דורות.
רפובליקת הפיליפינים שוכנת בדרום מזרח אסיה, כ־1,000 ק"מ דרומית מזרחית ליבשת. בין ים סין הדרומי לבין האוקיינוס השקט; בין אינדונזיה לבין טיוואן. האיים ששטחם הכולל 299,600 קמ"ר, נמתחים לאורך של 1810 ק"מ, מבאטאנס (Batanes) שבצפון ועד לאיי סולו (Sulu) שבדרום. בפיליפינים מונים 7,109 איים. זהו ארכיפלג ענק. שני בגודלו רק לאינדונזיה, שמבחינה גיאוגרפית הוא חלק ממנה. אם נחבר את שניהם ונעבור כל יום לאי אחר, נזדקק ל-50 שנה כדי לבקר בכולם. כל אי הינו רקמה אנושית שונה, מירקם תרבותי אחר. אין דין בוהול (Bohol) , על "גבעות השוקולד" שבו, לסבו (Sebu) , על ריפי האלמוגים העשירים שסביבו. טיול לפיליפינים מספק למטייל חוויה מרוכזת של טבע ונוף: הרי געש, יערות גשם, קניונים, מפלי מים לרוב וחופים זהב עטורי דקלים.
הארכיפלג הפיליפיני הוא חלק מ"טבעת האש" המקיפה את האוקיינוס השקט. יש בפיליפינים ארבעה עשר הרי געש פעילים המתנשאים מעל טורי ההרים או שוליהם. בהתאם לכך התפרצויות געשיות באיים ובסביבתם הן דבר שכיח. שלושה עשורים קודם לכן, טיפסתי לפסגתו החרוטית של הר הגעש מאיון (Mayon), זמן קצר לאחר שהתפרץ ועשן סמיך היתמר מלועו. מסוג החוויות שקשה לשכוח. לחוויית הטיפוס, לראות הצמאות לחמצן, לשרירי הרגליים הדרוכים, מתלווה גם החשש שמא ההר יתחשבן שוב עם אלו שמנסים לקרוא עליו תיגר.
ראו באתר זה: תופעות געשיות בעולם.
בפיליפינים נופים געשיים מרהיבים: הרי געש מחודדי פסגה, שפכי בזלת, קלדרות געשיות מוצפות במים, לועות מעשנים, מעיינות חמים, מערות וולקניות ועוד. יש בה גם נופים גירניים מרהיבים, כמו רכסים גבוהים, מערות קרסטיות, אגם תת קרקעי ועוד. יש בפיליפינים איים טובלים בירק רענן ויש מדבריים למחצה. טרסות מרהיבות, אגמים בשלל צבעי ירוק וכחול, מפלי מים, יערות עד וחופים זהובים.
הטבע הפיליפיני עשיר ומגוון עד מאוד. הפלורה מונה כ-8500 מינים. למרות שהאדם השמיד חלק ניכר ממנו, היער המשווני הצפוף עדיין מכסה את מרבית שטחם של האיים. למטייל ביער מובטחת חוויה ירוקה רב חושית של עצים גבוהים, שצמרותיהם מכסות את השמים, כך שרק לעתים ניתן לראות כתמים כחולים של שמים, מבעד לאפיריון הירוק. ביערות הגשם הללו ניתן לחוות פנטזיה של מטפסים, שרכים, אפיפיטים וצמחי מים. הצומח התרבותי המאפיין את הפיליפינים הוא האורז, המהווה את גידול השדה העיקרי ויוצר נופים מרהיבים.
מבחינה תרבותית, זוהי ארץ דלה יחסית לשכנותיה. אין בנמצא כאן "יערות" של פגודות כמו במיאנמר, מקדשים צבעוניים כמו בתאילנד, אתרים היסטוריים עוצמתיים כמו בג'אווה או קמבודיה. המטייל אינו לוקח חלק בטקסים בודהיסטיים כמו בלאוס, ולא חווה מפגשים תרבותיים רבי רושם, כמו בבאלי, נפאל או הודו. אך על חסרונם של אלו מחפים הנופים המרהיבים, והמפגש האנושי שהוא קל, זורם ובלתי אמצעי.
הפיליפינים היא המדינה היחידה במזרח אסיה שבה רוב האוכלוסייה היא נוצרית, עדות להשפעת הספרדים ששלטו בה מתחילת המאה ה-16 ועד לסוף המאה ה-19. זו אחת המדינות המאוכלסות בעולם, המונה 102,624,200 בני אדם.
במבט ראשון ושטחי, האוכלוסייה נראית אחידה. לא ניכרים בה הבדלים בלבוש ובתכשיטים, כפי שרואים בשבטי ההרים של לאוס, בורמה, או יונאן. אך במבט מעמיק יותר, קל להבחין שאוכלוסיית הפיליפינים מורכבת ממספר רב של קבוצות אתניות.
התושבים המקוריים הם נגריטים, בני הגזע האוקייני, דומים מאד לילידי פפואה, ניו זילנד, או אוסטרליה. אלו אנשים נמוכי קומה, מקורזלי שיער וכהי עור המונים כ-30,000 נפש ומנהלים אורח חיים פרימיטיבי באזורים מבודדים. ניתן להבחין בהם כשיוצאים לטיולים רגליים מפורטו פרינססה (Puerto Princessa), אשר בפאלאוון (Palawan). שבטים אלו נדחקו לאזורים קשיי גישה, במאה ה-10 לערך, על ידי שבטים שהגיעו ממאליה ומטאיוואן, בשורה של גלי הגירה.
המגוון הלשוני מפתיע עוד יותר. ברפובליקת הפיליפינים דוברים ביותר מ־170 שפות,. משנת 1939 החלה הממשלה לעודד שימוש בשפה רשמית אחת, פיליפינית (המבוססת על שפת טגלוג), כדי לחזק את האחדות הלאומית. שפה זו משמשת כ"לינגואה פרנקה" בקרב המקומיים ובעזרתה מתקשרים בין שפות ועמים שונים. באופן מפתיע, כמעט ולא פוגשים אנשים דוברי ספרדית, למרות כמעט 350 שנה של נוכחות ספרדים באיים. מתברר שבפיליפינים לא התבצעה קולטוריזציה מקפת ומעמיקה, כפי שנעשה במושבות הספרדיות באמריקה. לעומת זאת, השפה הרשמית השנייה היא אנגלית ונעשה בה שימוש רב בחינוך, בממשל ובמסחר.
כ־5% מן האוכלוסייה הם מוסלמים סונים, החיים בעיקר במינדנאו ובארכיפלג סולו. האסלאם חדר מדרום, באמצעות סוחרים מוסלמיים. אך התפרסותו נבלמה על ידי הכובשים הספרדים. האי מינדנאו (Mindenao) הוא מוקד של מתיחות בין המוסלמים לנוצרים ולשלטונות. במשך שנים ניסתה הממשלה לשנות את צביונו הדתי של האי, על ידי ישוב נוצרים בו, דבר שהביא להתקוממות, לצמיחת ארגוני טרור, למאבקים אלימים ולרגיעה, לפחות זמנית.
החל מהמאה ה-14 החל האסלאם להתקדם מכיוון דרום ולהפיץ את הרעיונות החדשים דרך הסוחרים. דת מוחמד הכתה שורש באי מינדנאו ובאיי סולו, אך התקדמותה צפונה נעצרה על ידי הספרדים. האירופאי הראשון שגילה את האיים היה פרדיננד מגלן, ב-1521, כשעגן כאן במסגרת מסעו סביב העולם והכריז עליהם כחלק מספרד. לאחר סכסוך מיותר עם הילידים, נהרג מגלן בידי לפו-לפו – ראשו של אחד השבטים, שהפך לגיבור לאומי ועד היום ניצב פסלו בכמה ככרות ברחבי המדינה.
ראו באתר זה: פרדיננד מגלן
בשנים הבאות יצאו מסעות ספרדיים נוספים לכיוון הפיליפינים וב-1543, הקונקיסטדור (כובש) – רוי לופס דה וייאלובוס (Ruy López de Villalobos) קרא לאיים סאמאר ולייטה – "הפיליפינים", על שם פליפה השני, מלך ספרד, שם שמאוחר יותר הפך לשמה של כל קבוצת האיים. בשנת 1565 הגיע למקום מיגל לופס דה לגאספי (Legaspi) , שיצא ממקסיקו לאי סבו (Sebu). הוא הביס את השליט המוסלמי באזור, והקים את בירתו בעיר מנילה, בה בחר בגלל מפרצה המצוין, האוכלוסייה הרבה שחיה בה וקרבתה לשדות האורז. עד מהרה הפכה מנילה למרכז הכלכלי, הצבאי, הדתי והמנהלי באזור. עד מלחמת העצמאות של מקסיקו ב-1821, לא נחשבו הפיליפינים כמושבה בפני עצמה, אלא כמחוז ממחוזות "ספרד החדשה".
הספרדים השתלטו על הפיליפינים תוך שימוש מועט באלימות, בשל העובדה שפרט למוסלמים, רוב האוכלוסייה לא הביעה התנגדות. הספרדים תקפו את המוסלמים שוב ושוב. אולם רק באמצע המאה ה-19 הם הצליחו להכריעם.
הגליאון של מנילה (Galeón de Manila) היה כינוין של ספינות סוחר ספרדיות, אשר הפליגו פעם או פעמיים בשנה לרוחבו של האוקיינוס השקט בנתיב המסחר שבין מנילה לבין אקפולקו, אשר במקסיקו. הן היו יוצאות מספרד החדשה בספינות הנושאות מטבעות כסף, עוגנות בפיליפינים, ומחליפות את הכסף בסחורות שהובאו מסין. מבחינה כלכלית, לא הביאה השליטה בפיליפינים רווחים לספרדים, ומלחמה ארוכה עם האימפריה ההולנדית, בשילוב עם הקרבות החוזרים ונשנים עם המוסלמים כמעט רוקנה את הקופה שהוקצתה למושבות.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 נמצאו רק כמה אלפי ספרדים בפיליפינים ורק מעט ילידים דברו ספרדית. הכמורה ומסדרי הנזירים, שבבעלותם נמצאו אחוזות רחבות, לא עשו כל מאמץ להנחיל השכלה לילידים ולשלב אותם בהיררכיה כנסייתית.
לאחר שספרד איבדה את אחיזתה במרבית שטח העולם החדש, נאלצה להתנחם בכמה איים, שהבולטים שבהם היו קובה והפיליפינים. בשנים הבאות, הפיתוח בפיליפינים ומחוצה להם, שתרם לכניסתם של רעיונות חדשים לאזור, החוקה הליברלית החדשה בספרד (1876) ופתיחת תעלת סואץ ב-1869, שקיצרה את המסע בין אסיה לאירופה, הובילו לדור חדש של פיליפינים ממעמד גבוה שחונכו באירופה. בחוגי הסטודנטים התגבשה תביעה לתיקונים במנהל ובכנסיה ובעיקר לשיתוף של בני תערובת וילידים. על רקע זה התגבשו רעיונותיו של חוסה ריזאל (Jose Rizal), שלמד באירופה ובשנים 1887-1891 פרסם שני ספרים שמחו נגד אי הצדק ששרר בחברה הספרדית הקולוניאליסטית. ספרים אלו דחפו את הפיליפינים לדרוש ייצוג הולם בחברה, ומאוחר יותר עצמאות, דרישה שנדחתה על ידי בתי המשפט הספרדים. ב-1891 הוא הקים בהונג קונג תנועת עצמאות שנקראה "הליגה הפליפינית" (Liga Filipina) ומשום כך נחשב לאבי האומה ופסלו מעטר כמעט כל ככר מרכזית בערי הפיליפינים. חוסה ריזאל לא היה רק גיבור לאומי אלא גם וקודם כל שהספיק לא מעט ב35 שנות חייו. ריזאל הספיק ללמוד כעשרים שפות זרות, לכתוב שני ספרים, שירים ומאסות, ללמוד רפואת עינים ולעסוק באומנות פלסטית (ציור, פיסול, רישום) כמו כן, הפליא לעשות בסיף ובאומנויות לחימה ולחקור את עולם החי של הפיליפינים. הוא גילה שני מינים של זוחלים – צפרדע ולטאה, הנקראים על שמו.
בשנות ה-90 פרצה המהפכה הפיליפינית בהנהגת אמיליו אגינלדו (Emilio Aguinaldo 1869-1964), שהיה ממוצא מעורב סיני-פיליפיני. בינתיים, נכנס לזירה שחקן חדש – ארצות הברית. לאחר שכל מדינות דרום אמריקה השתחררו מעולה, נותרה ספרד כשברשותה מושבות ספורות בלבד, שהיו מפוזרות באוקיינוס השקט (בכלל זה, הפיליפינים), באפריקה ובאיי הודו המערבית. בקובה תנועת הגרילה הייתה קיימת כבר כמה עשרות שנים ובאיי הפיליפינים החלו לפעול כוחות גרילה מקומיים כנגד השלטון הספרדי. ב-1894 דכאו הספרדים מרד שפרץ בקובה. הצעדים שננקטו היו בעיקר הוצאות להורג של מי שהיו חשודים כמורדים והתייחסות קשוחה לכפרים ועיירות שהיו חשודים בסיוע להם. ידם של הספרדים היתה קלה על ההדק. העיתונות האמריקאית הפיצה סיפורי זוועות (חלקם היו בדויים וחלקם מנופחים) על אכזריות הספרדים ויצרה בארצות הברית דעת קהל שתמכה במלחמה כנגד ספרד, כדי להתערב בנעשה בקובה ולמנוע "מהספרדים האכזריים להעניש באכזריות את הקובנים האומללים". ב-1898, התפוצצה ספינה אמריקנית בשעה שעגנה בנמל הוואנה שבקובה. הספינה טבעה במהירות ואתה קיפחו את חייהם 260 מלחים אמריקנים. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום, אולם האירוע הטראגי הוביל למלחמה של ארצות הברית נגד ספרד, שהחלה בקובה ופורטו ריקו וחיש קל המשיכה אל הפיליפינים.
בתחילה ראו בני הפיליפינים את מערכת היחסים עם ארצות הברית כמערכת הבנויה על מאבק באויב משותף, אך עד מהירה התאכזבו מכך שהאמריקנים הגיעו כדי להישאר ולא העניקו להם עצמאות. דבר שהוביל למלחמה בין המורדים לבין ארצות הברית, שהביאה לשלטון אמריקאי על הפיליפינים. החל מ-1934 החלה העברה מסודרת של השלטון לידי המקומיים.
ב-22 בדצמבר 1941, שבועיים לאחר ההתקפה על פרל הארבור, פלש הצבא היפני לצפונו ולדרומו של האי לוזון. הארמיה היפנית ה-14 כבשה את העיר במהירות, למרות יתרונם המספרי של המגינים. פיליפינים נכנעה ב-9 באפריל. 80,000 אסירי המלחמה שנלקחו במלחמה זו, עברו את מצעד המוות המפורסם של באטאן, בו מצאו כ10,000 פיליפינים וכ1,200 אמריקאים את מותם האכזר. המצביא האמריקאי דוגלאס מקארתור עזב לאוסטרליה, ומשם המשיך במלחמה ביפנים, כשהוא מבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת – "I shell return" – שוב אשוב.
ב-20 באוקטובר 1944 חזר צבא ארצות הברית בפיקודו של מקארתור ונחת במפרץ לייטה (Leyte); משם המשיכו לכיוון מנילה. הקרבות המשיכו עד לכניעת היפנים ב-2 בספטמבר 1945. הפיליפינים סבלו אבדות קשות במלחמה .
גורדי השחקים של מנילה. צילום: גילי חסקיןב-1946 החלה המדינה לגשש את צעדיה הראשונים לעצמאות, כשהיא סובלת מתחלואים של מדינה בעולם השלישי. המדינה סבלה מחוסר יציבות פוליטית. מלחמת העולם השנייה השאירה את הפיליפינים במצב עגום, ופעולות הממשלה החדשה רק הקשו על עבודות השיקום. המפלגה הקומוניסטית בפיליפינים הפכה לכוח אלים שפעל נגד הממשלה וזו הגיבה לעתים במחוות של שלום ולעתים בדיכוי אלים. במקביל אירעו התפרצויות אלימות באי המוסלמי מינדנאו, על רקע רצונם של תושביו בהגדרה עצמית והתנגדותם ליישוב האי על ידי נוצרים.
המפורסם שבין השליטים היה פרדיננד מרקוס (Ferdinand Emmanuel Edralín Marcos); שזכה בבחירות ב-1965. הקדנציה הראשונה שלו הייתה מוצלחת ביותר מבחינה כלכלית- האבטלה ירדה בשני אחוזים והתייצבה על רמה של כ-5%, המשק התרחב בעשרות אחוזים והיקף התשתיות שנבנו במהלך חמש השנים הראשונות לנשיאותו היה גדול בצורה משמעותית מעשרים השנים שקדמו לו. עם מינויו לנשיא, יצר מרקוס פרויקטים ציבורים שאפתניים והעלה את המסים, דבר שעזר למדינה מבחינה כלכלית בשנות ה-70 של המאה ה-20. הממשל שלו בנה יותר בתי ספר מכל ממשל קודם וסלל יותר כבישים מכל קודמיו ביחד. מרקוס נבחר בפעם השנייה ב-1969 ובכך הפך לנשיא הפיליפיני הראשון שזכה בקדנציה שנייה. בתקופה זו, הוחרמו עסקים רבים מאנשי העסקים בפיליפינים והועברו לרשות בני משפחת מרקוס וחבריהם הקרובים. ככל שחלפו השנים, לקה שלטונו של מרקוס בריקבון ובשחיתות והוביל להתקוממויות עממיות נגדו. בשנת 1970, בהשפעת מהומות הסטודנטים באירופה שנתיים קודם, החלו הפגנות סטודנטים נרחבות בפיליפינים שהתדרדרו במהרה גם לאלימות, הן מצד הממשלה והן מצד המפגינים השונים. הסטודנטים, אשר זוהו ברובם עם המפלגה הקומוניסטית במדינה, טענו לשחיתות בממשלה ודרשו את התפטרותה. הרשות המחוקקת הפיליפינית הייתה מושחתת וחסרת יכולת, דבר שאפשר למתנגדיו של מרקוס לפגוע ביעילות ביוזמותיו. התקווה לצמיחה נעלמה, והגדילה הכלכלית החלה להאט.
לנוכח פרצי האלימות והפשיעה הגואה שליוותה את התהליך, הכריז מרקוס בספטמבר 1972, על משטר צבאי בפיליפינים, שהמשיך להתקיים עד להדחתו ב-1986. המשטר הצבאי, שלל את זכויות האדם ואת חופש העיתונות, סגר את הקונגרס ואת כלי התקשורת והורה על מעצרם של כל המנהיגים והחיילים האויבים. החלטה זו הביאה רבים ממתנגדי המשטר לצאת לגלות, אולם באופן כללי היא התקבלה בברכה על ידי רבים בעם הפיליפיני בגלל המצב האנארכי אליו נקלעה המדינה. מרקוס שלט בפיליפינים 21 שנה, עד הדחתו ב-1986. בשנים אלה, התקיים פולחן אישיות נרחב למרקוס ואשתו אימלדה, לה היה נשוי מ-1954 ועד מותו. יש טענות על שוד האוצר הפיליפיני בידי מרקוס, בהיקף של 5 מיליארד דולר. אשתו, אמילדה מרקוס הייתה ידועה בכינויה "פרפר הפלדה", בשל היותה אישה נאה בצעירותה, אך גברת קשוחה וחסרת רחמים לצד בעלה, היא נודעה בגנדרנותה ובזבזנותה, ולאוסף הנעליים שלה (3000 זוגות) יצא שם עולמי. תיירים רבים באים למוזיאון בקזון סיטי, כדי לצפות באוסף הנעליים שלה.
ראו באתר זה: תולדות הפיליפינים כמדינה עצמאית
אחרי מרקוס עלתה לשלטון קורסון אקינו והייתה לנשיאה הראשונה בפיליפינים ובאסיה כולה. הדרך שבה עלתה אקינו לשלטון, בהפיכה שקטה יחסית, קנתה לה הערכה רבה ברחבי תבל והיא הפכה באחת לסמל לשלטון דמוקרטי. בשנת 1986 היא נבחרה לאשת השנה של המגזין 'טיים'. אחריה באה סדרה של שליטים, שהתמודדו עם אסונות טבע , עם בעיות של טרור מוסלמי וטרור פוליטי ועם האשמות בשחיתות ובנפוטיזם. ביוני 2016 , עלה לשלטון רודריגו דוטרטה (Rodrigo Duterte) במידה רבה בזכות הבטחתו להילחם בפשיעה ובסוחרי הסמים. הבחירות היו רוויות יצרים, אבל למרות הנושאים הרציניים שעל הפרק, הידרדר המרוץ לנשיאות לעיסוק בבדיחות גסות, כינויי גנאי וטענות על חשבונות בנק סודיים.
השערוריות, חילופי ההאשמות והפוסטים הארסיים שהחליפו המועמדים ברשתות החברתיות מעיבים על האתגרים העומדים בפני המדינה. למרות הצמיחה הכלכלית האיתנה וההשקעות הזרות המשמעותיות, שיעורי העוני והאבטלה בפיליפינים עדיין גבוהים, התשתיות מתמוטטות, ובדרום המדינה מתנהלת מערכה נגד כנופיות החוטפות בני אדם תמורת כופר.
עם עלייתו לשלטון, פתח דוטרטה במבצע ביטחוני נרחב שבמסגרתו נהרגו כבר כ-3,000 בני אדם, למלחמה הזאת בפשע היה מחיר כבד בכול הקשור לזכויות אדם: 3,800 אסירים נכלאו בכלא שמסוגל לאכלס רק 800, בתנאי רעב וצחנה. האו"ם, האיחוד האירופי וארגוני זכויות אדם טוענים כי מדובר במבצע שלוח רסן הכולל הוצאות להורג ללא משפט, והם תובעים ממנו למתן את כוחותיו, לשנות את האסטרטגיה שלו – ולחקור את האחראים למה שבמערב מכנים "מעשי רצח" של כוחות הביטחון.
דוטרטה פופולרי בקרב המקומיים ,בשל מדיניות ה"אפס סובלנות" נגד פושעים, הוא קיבל את הכינוי "המעניש" על ידי המגזין Time. קבוצות אלימות הקשורות לדוטרטה נחשבות אחראיות על ביצוע רצח של סוחרי סמים, פושעים וחברי כנופיות אחרים.
לאורך השנים סיפק דוטרטה שלל התבטאויות לא-דיפלומטיות והרבה בקללות, ומאז שנבחר לנשיא הוא לא טרח ממש לעדן את סגנונו. בסתיו 2016 הגיב דוטרטה בקללות על כמה גינויים שהשמיעו נגדו מנהיגי מדינות. הוא עלה לכותרות כשכינה את נשיא ארה"ב אובמה "בן זונה" ובעקבות זאת הנשיא האמריקני ביטל את פגישתו אתו. בסגנונו הטיפוסי ענה דוטרטה: אני נשיאה של מדינה ריבונית שכבר זמן רב אינה קולוניה. אין לי אדון חוץ מהעם הפיליפיני. לאחר זמן קצר הוסיף כשהוא משתמש במילה "פוטאנג", שהיא הביטוי המקומי ל'בן זונה'. לא מפתיע בעולם שבו מתה התקינות הפוליטית.
ראו באתר זה: היסטוריה עכשווית של הפיליפינים
שער הכניסה לפיליפינים הוא הבירה מנילה, ששוכנת בלבו של האי הראשי לוזון. היא אינה עיר נעימה, למעט אינטרמורוס (Intermuros), האזור שבין החומות ובו כנסיות ספרדיות מרשימות ושארית של אווירה קולוניאלית ידועים במיוחד הר הזבל" בו חיים המרודים שבעניי העיר; בית הקברות הסיני המפואר, שבו שוכנים עשירי העיר במגורי נצח מפוארים וכמובן מרכזי קניות ענקיים. שוק יום א' של לגאספי (Legzpi) הוא חוויה פולקלוריסטית קולינארית . שוק מזון רב גוני עם שפע מסחרר של מטעמים. האזור היחידי במנילה שניתן לומר עליו שהוא רומנטי הינו טיילת בייוולק (Baywalk ), שלאורך מפרץ מנילה. מטיילים רבים וזוגות נאהבים באים לכאן כדי לצפות שקיעה, שדווקא האוויר המזוהם של מנילה, צובע אותה בגווני אדום.
רושם עז במיוחד משאיר בית הקברות האמריקאי ובו משטחי דשא מטופחים, זרועים באלפי צלבים לבנים, זכר לקרבות מלחמת העולם השניה. הזיכרונות מהאירוע בו נפתחו שער הגיהינום, דומיננטיים בפיליפינים. המלחמה נוכחת במקומות רבים. למשל פסלי מקארתור ואנשיו הנסוגים מהאיים ונשבעים לשוב, כך המונומנט במעבר דלתון שבצפון האי לוזון וכך הסיור באי קורידור Korregidor) ), השוכן במפרץ מנילה, במרחק של 48 ק"מ מדרום מערב לעיר. הספרדים היו הראשונים שניצלו את מיקומו האסטרטגי של האי והשתמשו בו כקו הגנה ראשון כנגד פולשים. כשהיפנים פלשו ללוזון בדצמבר 1941, הפך האי למעוז האחרון של ההתנגדות האמריקאית, שאחזה במקום עד חודש מאי. עם שובו של מקארתור, בינואר 1945, התרחש קרב נוסף על האי, שהיה עקוב דם, לא פחות מקודמו. האי מוקף בספינות עמוסות מקומיים, שמתרשמים במיוחד מנופיו היפים של האי. אני בספק עד כמה הם בקיאים באותם ימים בהם תפש המקום את כותרות העיתונים. מרשימים במיוחד מתחם הבונקרים (Malinta Tunnel), שנחצב לתוך הסלע וממנו מסתעף מבוך תת קרקעי של מנהרות, שאחת מהן שימשה את מקארתור. במקום הגבוה ביותר באי הוקמה אנדרטה לזכר המערכה שהתחוללה באסיה ומוקדשת בעיקר לקורבנות שנפלו על הגנת המקום ועל כיבושו מאוחר יותר. במקום "בוערת" להבה סמלית יצוקה במתכת וחלון עגול הקרוע בכיפה, דרכו חודרות קרני האור בדיוק ב-6 במאי, ביום בו נפל האי. באופן יחסי, אין במנילה הרבה מה לראות, אבל יש בה הרבה היכן לבלות. כך למשל Barbaras , שנמצאת במבנה אלגנטי ובה, לצד האוכל, מופע תרבות של מוסיקה מסורתית וריקוד טינקלינג מסורתי, עם מקלות במבו. או מועדון הוונה קלוב (Havana Club), בו מנגנים מוסיקה חיה מהים הקריבי. מרבית התרמילאים רואים לעצמם חובה לבקר בפאב המפורסם "Hobbit House", שבעיצובו ובאווירתו שימשו כהשראה, לסרטי שר הטבעות וההוביט. הגימיק שם הוא שכל המלצרים הם גמדים. לרעבים, מסעדת "Valhalla" , המכונה גם Viking, עם ציור של ויקינג, ובה אוכל טעים ומגוון, במזנון עשיר להפליא.
מנילה היא בסיס מצוין לטיולי כוכב, כך למשל הטיול אל הקלדרה הגדולה של הר הגעש טאאל שהקופירייטרים של מדריכי הנסיעות הכתירו אותו כ"הר הגעש הנמוך בעולם". הטיול כולל שיט בקלדרה, טיפוס על גבי פרדות, אל נקודת תצפית ממנה רואים את האיים שצצו בתוך הלוע שהתפוצץ ואת הגדול בהם, שאף הוא התמוטט פנימה ובלבו נקווה אגם נהדר שצבע מימיו כחול עמוק.
אחד הטיולים הפופולאריים ביותר הוא אל מפלי פאנגסנחאן. זהו שיט נהדר בתוך נקיק סלעי צר, עטור לעייפה בצמחיה טרופית, נגד הזרם, תוך טיפוס על סלעים וסולמות מאולתרים והיעזרות בחברים ובכוח השרירים של השייטים. לאחר כמה דחיפות מעוררות התפעלות, מגיעים אל מפל מים מרהיב שתופש מקום של כבוד בסרט "אפוקליפסה עכשיו".
אחד הטיולים הרגועים והנעימים הוא העמק הנעלם Hidden Valley Springs, ממש מחוץ למנילה. זהו פלא טבע רגוע, נעים, מפנק ויפהפה, החבוי בין ההרים המרהיבים Banahaw ל- Makiling מעיינות טבעיים חמים וקרים שמנקווים משני הרי הגעש הנישאים. יש שם מפלים נהדרים ויער גשם מוריק עם עצי Amlang בני מאות בשנים. מומלץ להגיע לכמה שעות כדי לשחות ולהשתכשך בבריכות הטבעיות מלבד שחייה, אפשר לצאת למסלולי הליכה בסביבה מלבד המתקנים המצוינים וצוות המלון , במקום גם מסעדה הממוקמת בביתן פתוח ענק, המגישה אוכל פיליפיני טעים. אפשר וכדאי להישאר לארוחת ערב רומנטית בליווי זמרי עם השרים סרנדות לאורחים.
לאחר כמה ימים במנילה וסביבתה, שיכולים לכלול גם קפצה אל הר הגעש בנאו (Banahu), אפוף הערפילים שסביב פסגתו מרחפות רוחות ועל מדרונו חיות כמה עשרות של כתות. כמה מהן מייחסות סגולות של קדושה לגיבור הלאומי ריזאל, שהוצא כאן להורג, במהלך מלחמת העצמאות כנגד הספרדים. יש בהר מספר מסלולי הליכה מעניינים והכביש המקיף אותו, העובר דרך סן פבלו, טיבאס ולוקאס, הוא מן היפים במדינה. לפחות באי לוזון.
לפני שיוצאים לדרך חשוב לברר היכן מתקיימת פייסטה באחד הכפרים (Barangai), שלאורך ציר הנסיעה כמעט בכול יום בשנה נערכת פייסטה (חגיגה דתית), באחד מכפרי המדינה והיא מוקדשת ליום חגו של קדוש זה או אחר, אבל ברבות מהן מוטמעים אירועים מהעבר הפרה ספרדי של המדינה. כך או כך, הן עליזות וצבעוניות ומאפשרות לתושבים לצאת מעט משגרת חייהם ולמבקרים, לשמוח עמם.
ממנילה יצאנו אל בגיו (Bagio) שבהרי הצפון. עיר הררית ונטועת אורנים, המשמשת מפלט מהשפלה החמה, הצפופה, הסואנת והמאובקת. לכאן יכלו האמריקאים ובעקבותיהם גם פיליפיניים אמידים, לפוש באוויר קריר ולשכוח את השגרה המשמימה והלוהטת כאחד. עם הזמן, הפכה בגיו להיות עיר רועדת וצפופה. הרחובות שפעם שמשו לנופשים, עמוסים בג'יפנים, מוניות, תלת אופנים שיוצרים ערפיח בלתי נסבל. אולם זהו שער הכניסה לאזור ההרים שהוא האטרקציה הפופולרית ביותר בפיליפינים. לא רק. מוזיאון בנקאב מוקדש לחייו וליצירתו של האמן בנדיקטו רייס קאבררה. האדריכלות של הגלריה מיוחדת, האור נשפך בכמות נדיבה ובין המוצגים אפשר לראות גילופי עץ מסורתיים ויצירות פסיכודאליות. בחלל שעוצב כטרסת אורז מסורתית, ניתן לראות במלאכת יד מסורתיות מול אמנות בת זמננו.
מכאן יוצאת הדרך אל העיירה ההררית אל קביאן (Kabayan) , ובה מוזיאון קטן המוקדש לחייהם של תושבי ההרים. ניתן להשוות בין בגדי עניים לבגדיהם של העשירים, לראות את התיק המיוחד המשמש לנשיאת חזירים וחפצי פולחן. מרבית המטיילים באים לכאן כדי לבקר במערות קבורה .יצאנו מהמוזאון לסיור רגלי, שעובר בנוף הררי מרהיב אל סלע הקבורה טינוג'צול (Tinongchol) ובו ארונות קבורה, שנטמנו בצלע ההר. במערת פונגאסאן (Pongasan) שבכפר הסמוך באנגו (Bango), ראינו חמישה ארונות קבורה ובהם מומיות. בני איבלו , נמנים על התרבויות הספורות שנהגו לחנוט את מתיהם (ביניהן תרבות צ'אצאפויאס שבהרי פרו, תרבות נסקא שבמדבר אטקאמה, התרבות הטכארית הקדומה באגן טארים וכמובן מצרים). אולם בניגוד למצרים למשל, הם הצליחו לשמר גם את האיברים הפנימיים, באמצעו ייבוש ועישון. אזור זה של לוזון, המכונה "הקורדיליירה" (מספרדית: רכס הרים),שפסגותיו מיתמרות לגובה של 2900 מ' הוא מוקד משיכה מספר אחד באי לוזון. התחנה הבאה בציר המטיילים היא הכפר סגאדה (Sagada), השוכן בעמק הררי, ברום של 1477 מ', שאקלימו ואווירתו נעימים, כשהמערות הרבות הפזורות סביבו, הפכו אותו ל"מכה" של התרמילאים. האזור עשיר בפעילות קרסטית. במשך מיליוני שנים המיסו המים את סלעי הגיר והפכו אותו למעין ספוג ענק, מחורר לעייפה. במשך מאות שנים נקברו המקומיים, בני שבט הקנקאני, בארונות קבורה, התלויים במצוקים הגירניים, כדי לשכן את המתים כך, שנשמותיהם תהיינה קרובות לשמים. באחד הטיולים הזמנו לכאן בעת שהתקיימה כאן חגיגה מסורתית המכונה בנגאס (Bengas). הנשים לבשו חצאיות ארוגות, רב שכבתיות, המוכנות "טאפיס" והגברים לבשו מכנסי חוטיני, המדגישים את רגליהם השריריות. הם התאספו בחצר פנימית קטורה הנקראת בשפתם "דאפ-איי" (Dap Ay), שחטו תרנגולות וניגנו בגונג. מוקש המשיכה העיקרי של סגאדה הוא ארונות המתים, שנתלו על צלעות ההר, בגובה רב. קשה להאמין וקשה להבין איך הם הצליחו לתלות אותם גבוה כל כך, רחוק כל כך. לצדם אפשר לזהות כמה כסאות אליהם נקשרו הגופות בזמן טקס הקבורה המסורתי. בכמה ארונות קטנים ראינו גופות שהונחו בתנוחה עוברית. משל לרצונו של המת, או לרצונם של קרוביו, להשיבו למצב ממנו בא. במערת הקבורה לומיאנג (Lumiang) תלויים עשרות ארונות קבורה ומערת סומיניאנג (Suminiang) היא מערה קרסטית יפה.
מזרחה מכאן מתרומם הרכס המרכזי של לוזון – ה- Cordillera Central. הרכס חרוץ בעמקים תלולים, בהם שוצפים נחלים, שמוסיפים משנה רושם ליופי של ההרים. במשך ששת חודשי המונסון יורד באזור גשם רב, דבר שניכר בצמחיה הטבעית, במקומות בהם השתמרה: יערות מחטניים, נשירים ובמבוק. עבור מטיילים רבים, אזור מבותר זה, של הרים שפסגותיהם מתנשאות לגובה של 2900 מ', על תושביהם, הינם שיא הביקור בפיליפינים. כאן חיים שבטי האיגורוט (Igorot) הבונים החרוצים של טראסות האורז המרהיבות, שזכו לכינוי רומנטי: "הפלא השמיני של העולם".
"איגורוט" הוא שם כולל לשבטים, בעלי מסורות שונות, שהצליחו לשרוד, הן את השלטון הספרדי והן את השלטון האמריקאי ולשמר את תרבותם. טרם ההתיישבות הספרדית , העמים המקומיים, שכיום נקראים בשם 'איגורוט', לא ראו את עצמם שייכים לקבוצה אתנית מלוכדת אחת. באופן פרדוכסלי, כפי שקרה במקומות אחרים בעולם, הכובש החיצוני הוא שהעניק להם את תחושת הזהות. אצל כולם, הגם שקיבלו את הנצרות בחלקה, נשמרת פרקטיקה של הקרבת קורבנות, לפיוס רוחות הטבע . מסגדה נסענו לבונטוק (Bontoc), שהוא מרכז לשבט בשם זה. בונטוק נחשבים לאגרסיביים ביותר מבין שבטי האיגורוט. הם ידועים לא רק בטרסות שבנו על מדרונות ההרים במשך מאות בשנים, אלא גם בצייד הקרקפות של אויביהם. השם שעשו לעצמם במהלך הדורות היווה גורם מוטיבציה מאד נמוך לזרים להגיע לאזור, עד ראשית המאה ה-20.
ראו באתר זה: האיגורוט.
הפסיפס האתני של שבטי ההרים בפיליפינים
אבותיהם של האיגורוט הגיעו לאיים בגלי הגירה אחדים מהודו-סין בשנים 1500 עד 500 לפני הספירה, והביאו עימם את תרבות הנחושת וטרסות האורז, הנפוצות עד היום בחבלי ההרים שבצפון האי לוזון. חזותם החיצונית, מעידות על השוני ביניהם ולבין מרביתם של תושבי הפיליפינים שמוצאם מלאי. כנראה שמקור היידע של בניית הטראסות מגיע מרמת יונאן שבדרום מערב סין. מדובר באחת הקבוצות של שבט המיאו, שלטראסות שבנו ביואניאנג (Yuanyang), יצא שם עולמי. מזונם העיקרי של האיגורוט ,בעבר ובהווה, הוא האורז. הטרסות המפורסמות, שנבנו לראשונה לפני קרוב ל- 3,000 שנה עדיין מצויות במוקד הכלכלי, החברתי והדתי של האיגורוט. הטרסות המשוות למדרונות, מראה של רקמה, יפות בכול מצב. בעיקר כשהן מוצפות מים, אבל גם כאשר האורז הצעיר עוטף אותם בכסות ירוקה או, בימים שלפני הקציר, כשהן עוטות מעטה זהוב. זוהי מערכת סביבתית מורכבת המשלבת מאפיינים פיזיים, אדריכליים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ודתיים. ארבע ממערכות הטרסות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר, הוכרזו על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1995.
תרבות המדרגות החקלאיות התפתחה והגיעה להישגים ניכרים, כאשר השתלטות האדם על הנוף נעשתה אגב השתלבותו בו, תוך ניסיון מוצלח ליצור שיווי משקל אקולוגי חדש, במקום שיווי המשקל הטבעי שהופר עקב פעילותו של האדם בנוף. למדרגות החקלאיות, גם כשאינן משמשות עוד שימוש חקלאי כלשהו, חשיבות רבה במניעת הסחיפה ובשימור תרבות חקלאית קדומה ומסורתית . טרסות האורז נחשבות למונומנט היחיד בפיליפינים, שבו לא ניכרות ראיות להשפעה קולוניאלית. הטרסות הן מבני האבן היחידים ששרדו מהתקופה שקדמה לכיבוש הזר של הפיליפינים, שכן התרבות המקומית עשתה שימוש בעץ לבניית מבני מגורים ומקדשים. אף שטרסות נפוצות בכל רחבי דרום מזרח אסיה, ייחודן של הטרסות בפיליפינים הוא בגובהן הרב ובתלילות המדרונות שעליהן הוקמו. מדרונות אלה המגיעים לשיפוע של עד 70 מעלות, אינם מאפשרים שימוש בבעלי חיים או במיכון מכל סוג שהוא. הטרסות נבנו באופן שיאפשר את חלוקת המים באופן שוויוני לאורך כל המדרון, ומבלי שטרסה מסוימת תעצור את זרימתם ותמנע מים מאלה שמתחתיה. במעלה המדרונות הוקמו מערכות מורכבות של סכרים, תעלות וצינורות במבוק, המתוחזקים בצורה שיתופית והמנקזים את המים אל הנחלים שבין המדרונות התחזוקה של טרסות אורז משקפת עבודה משותפת של הקהילה כולה ומבוססת על מגון של משאבים אקולוגיים ועל ידע עשיר. זו מערכת אקולוגית המשלבת תכנון, בניה, שימור קרקע ושליטה במשטר מורכב של הדברת מזיקים.
ראו באתר זה: תרבות הטראסות
זו דוגמא מצוינת לשימוש בקרקע, המביאה לידי ביטוי אינטראקציה הרמונית בין אנשים לסביבתם, אשר יצרו נוף בעל ערך אסתטי רב, שכיום נמצא בסכנה מפני כוחות הקדמה. מסיבה זו הוכרזו כאתר שמור על ידי אונסק"ו.
האיגורוט משכילים לרקום את המדרונות כולם ברשת של טראסות הנראות מרחוק כקורי עכביש. המלאכה הקשה אינה מסתיימת בבניית הקירות שגובהם מגיע לעתים אפילו ל-10 מטרים, אלא גם בעבודה סיזיפית של תחזוקה ושיפוץ. הכפרים שוכנים בסמוך לטרסות וכל אחד מהם מתחלק לקבוצות של מספר בתים שבכל אחת מהן מתגוררת משפחה מורחבת אחת. הבתים בנויים מעץ והם ניצבים על ארבעה עמודים. הגישה אליהם היא באמצעות סולם המורם בשעות הלילה. בכל הבתים, העשויים מעץ, יש חדר בודד, והם נושאים גג בצורת פירמידה. הכפר בונטוק נקרא על שם השבט מטיל האימה. במקום מוזיאון המציג את התרבות החומרית של בני השבט וכמה יזמים מפעילים סיורים רגליים המגיעים לקהילות מרוחקות יחסית, שם ניתן לראות את השבטים, שמגעם עם הקדמה היה פחות אינטנסיבי.
חלק ניכר מהמבוגרים שבקרב האיגורוט עדיין מציגים לראווה את הקעקועים שפרסמו אותם בעבר. הם רכשו את הזכות לקשט את גופם בכתובות קעקוע מורכבות, לאחר שהוכיחו את עצמן במעשי גבורה. הקישוט המקובל בקרב לוחמי שבט הבונטוק למשל, הוא קעקוע של החזה, מהפטמות בקשת אל הכתפיים. גודל הכתובת והתפרשותה על הגוף נבע באופן ישיר מאומץ הלב, ההערכה של בני השבט אליו, והצלחתו בשדה הקרב. לחלקם הוסיפו דמות אנוש מעל עצם הבריח, והטובים מכולם זכו לקעקועי פנים בדמות צלבים. נשים קעקעו את זרועותיהן עד לכתפיים בכתובות ונועדו למשוך אליהן את ליבם של הלוחמים הרווקים. הקעקועים כללו סלים המייצגים חיות כמו כלבים, עיטים ואפילו מרבי רגליים שמם של בני בונטוק יצא למרחוק לא רק כחקלאים חרוצים, או אורגים מיומנים, אלא גם כבעלי מסורת ארוכה ומטילת אימה של ציד גולגולת. קשה להאמין כיצד קבוצה אתנית שנראית במפגש ראשון, כה ידידותית ושוחרת שלום, כפי שהצטיירו בעיניה, מסוגלת למעשים כה אלימים, מתברר שעד לפני כמה עשרות שנים, גברים יצאו להרוג כתוצאה של דחף רגשי חזק לבצע את המעשה. לאחר שהרגו את קורבנם וכרתו את ראשו, הם זכו בנשמתו. מעשה זה זיכה אותם בכבוד רב מזקני הכפר. הם זכו שגופם יעוטר בציורי קעקוע מפוארים וקיבלו את הזכות לענוד עגילים עשויים ממקורה הענק של ציפור הקלאו (Hornbill). רק לאחר שהוכיחו בדרך אלימה זאת את גבריותם, הם היו רשאים להציע נישואין לבחירת לבם מבנות השבט. גבר שלא הביא עמו ראש שכרת, לא רק שלא נענה מצדן של בנות השבט, אלא ספג קיתונות של לעג.
הצייד נהג להביא את הראש הכרות של קורבנו אל הכפר ולהציג אותו לראווה על מתקן עץ מיוחד. בני הכפר היו יוצאים להשתתף בחגיגה שנמשכה יום ולילה. הם היו רוקדים לצלילי מוסיקת הגונג והיו מקריבים כלב לרוחות האבות. בסיומו של הטקס, הם היו טובלים את הראש בנהר מספר פעמים, כשהם אוחזים בשערותיו, שבים לכפר וקוברים את הראש. לאחר שלוש שנים בערך נהגו להוציא את הגולגולת, לנתק את הלסת התחתונה ולהשתמש בה כידית לגונג המסורתי ואת שארית הגולגולת הוסיפו לסל שהכיל את אוסף הגולגולות שהביאו ציידי הכפר באחד הבתים ראינו גולגולות של חיילים יפנים שנותרו תלויות שם ממלחמת העולם השנייה. בתקופה שבה שלטו היפנים בפיליפינים שירת בכוח האמריקני בפיקודו של גנרל דונלד בלקורן (Donald Blackburn) , גרעין רציני וחזק של בני האיגורוט. כוחות אלו שהונהגו על ידי קצינים אמריקניים הסבו אבדות כבדות לכוח היפני.
הקרקוף הוא פרקטיקה שנועדה לא רק להוכיח את גבריותו של הלוחם, אלא גם להבטיח שליטתו על נשמתו של ההרוג. סיבות אחרות לציד ראשים הם נקמה על רצח של קרוב משפחה, וגם הטלת אימה ולזריעת פחד בקרב השבטים השכנים כמובן שכריתת ראש של בן שבט אחר, היתה גוררת נקמת דם וחוזר חלילה. החל משנות ה-70 של המאה ה-20, המירו בני השבטים השונים את מעגלי נקמת הדם בפרקטיקה של הסכם שלום שנועד לאפשר יציאה, ולו זמנית, ממעגל הרצח והנקמה. בני קבוצות יריבות נפגשים במקומות ניטרליים ומנהלים משא ומתן בעזרת מתווכים, תוך כדי תפילה, הקרבת קורבנות והחלפת מתנות. אירועים אלו מייתרים את צייד הראשים . הימים שבהם נשמעה בארצם הלמות תופיהם של מסירי הראשים הפכו לזיכרון רחוק.
התחנה המפורסמת ביותר בקורדיליירה סנטרל היא באנווה (Banawe), שמרבי תושביה הם פיליפינים. אין בה הרבה מה לראות, למעט מוזיאון קטן המנציח את תרבותם של בני האיפואגו החיים כאן. בני השבטים, והפיליפיניים מתרכזים אל השוק הסיטונאי. שם, מגיעים ג'יפניס גדולים, עמוסים באשכול אנושי מרשים. אנשים רבים דחוסים בפנים הרכב ואחרים תלויים על גגו. מרבית הגברים כבר אינם לובשים את אזור החלציים, הנראה כחוטיני מסורבל, אבל הנשים, בעיקר הזקנות שבהן, לובשות את האריגים האדומים שאפינו אותם בעתיד. נשים אלו, מקומטות להפליא ורובן גם חסרות שיניים, משמשות כיעד פופולרי לצילומים עבור התיירים. ניתן לטעון באנינות כי לא יאה להפוך אנשים לאובייקט, אולם הצילומים הללו מאפשרים לזקנות אלו, שנבצר מהן לעבוד בשדות האורז, להביא פרנסה למשפחותיהם ולשמור על מעמדן החברתי. מהתצפית שמעל באנאוה נשקף נוף מרהיב של טראסות . באזור פזורים כפרים רבים. מרביתם בעמקים מוקפי טראסות. הדרך אל כל כפר יורדת בגרמי מדרגות צרים תוך כדי התבוננות בטראסות, שקירותיהם משתקפים במימיהן בכתמים הירוקים של המנבטות בהן נזרע אורז צעיר. השביל חוצה את הכפרים, סמוך מאד לדלתות הבתים הפתוחות לרווחה. אין כמעט פרטיות. אולי חוסר האינטימיות שבפומבי, היא שהביאה לאינטימיות הפרטית, בה מנועים האנשים להביע בפומבי, כל סוג של רגש?
הכפר המפורסם מכולם הוא בטד (Batad), הנמצא במרחק של כחצי שעה נסיעה מבאנווה והוא נראה כאמפיתיאטרון ענק, שכולו טראסות. אי אפשר להגיע ברכב לכפר. יש ללכת ברגל, להעפיל לנקודה בה הכפר כולו נשקף במלוא הדרו. אין עוד מקום בו אפשר להעריך את מלאכת המחשבת של הבונים החרוצים, כמו כאן. בטאד משמש אבן שואבת לתרמילאים, המתאכסנים בבתי הארחה ויוצאים ממנו לסיורים רגליים. זהו המקום הטוב ביותר לפגוש את בני האיפואגו שלעתים משמש כשם גנרי לכול שבטי ההרים, משום שלשם "איגורוט" מתלווה לעתים קונוטציה שלילית. השם "איפוגאו" נגזר מהמילה 'ipugo' , שפירושה אנשי אדמה; בני תמותה או בני אנוש, להבדיל מרוחות ואלוהויות.
בתי הכפר נבנים בקצות הטראסות החקלאיות, וכוללים כחמישה עשר עד ארבעים בתים. הבתים הטיפוסיים של בני שבט האיפוגאו נקראים פאלס (Fales) ויש בהם מטבח, חדר שינה וחדר תפילה. הבית הטיפוסי הוא מבנה משולש הנתמך בארבעה עמודי עץ. בכניסה לבית תלוי סולם, כדי למנוע מאנשים או מבעלי חיים להיכנס לבקתה. הבתים נבנים מעץ על גבי כלונסאות גבוהות, וטבעת בתחתיתן המונעת מחולדות לטפס אל הבתים בהם מאכסנים הכפריים אורז ומזון יבש אחר למאכל. גג של קש צפוף ועבה מכסה על בית העץ הקטן ומגיע עד לשוליו, כך שבמבט כללי רחוק נראה כפר איפוגאו כבקתות קש על כלונסאות. ליד דלת הכניסה, תולים בני האיפוגאו גולגולות של חיות בר שצדו, וגם של תאואי מים, כחלק מאמונותיהם. מן הסתם, עד לפני כמאה שנים עוד התנוססו שם בגאווה גולגולות האויבים שצד בעל הבית.
בני השבט ידועים גם במסורת הסיפורים המסופרים בעל פה. hudhud ו- alim. מסורות אלו מבוססות על שני אפוסים הינדיים– רָמָאיאָנָה (Ramayana) ומָהָאבְּהַרְאטָה (Mahabharta). בשנת 2008 רשם אונסק"ו את המזמורים האלה במיזם המורשת התרבותית הבלתי מוחשית. בבתיהם של בני שבט האיפוגאו נמצא ה"בולול" (Bulol), פסל אל האורז השחור, בכל בית. בדרך כלל הפסלים נמצאים בזוגות, מגולפים מעץ הנארה ואמורים להשפיע עושר, אושר ובריאות על בני הבית. הכנת הפסל כרוכה בטקסים רבים, מבחירת העץ ועד להצבתו בבית המאמין. בדרך הוא עובר משיחה בדם חזירים, מחברים לו מיתוס, ונהוג להציע לו בכל עת מנחות של יין, עוגות אורז וקופסאות פולחן .
אין ספק שטיולים רגליים מבטאד, אל הכפרים המרוחקים יחסית של האיפואגו, הם גולת הכותרת של הטיול בלוזון.
מכאן מתחילה הדרך הארוכה חזרה דרומה. עצירה אחרונה במעבר דלתון, כבוד אחרון למקארתור ולוחמיו, וחזרה למועדונים של מנילה.