הפילוסופיה ההינדית

 

 

 

 

 

 

טיול להודו הוא מסע רב חושי, לא רק לנופיה המגוונים, לארכיטקטורה רבת הפנים שלה ולתושביה הססגוניים, אלא גם לדתה, הן במובן הפולקלוריסטי, המעשי והן במובן הפילוסופי. מכיוון שהדת תופשת מקום נכבד בכול טיול להודו, הבאנו כאן כמה מעקרונות ההינדואיזם. זוהי כמובן איננה הדת היחידה בהודו, אך כול הדתות האחרות נובעות ממנה (בודהיזם, ג'ייניזם, סיקהיזם), או מורדות בה (אסלאם, נצרות).

 

 

 

ראו גם: האלים ההינדים

 

 

כמו שנאמר, ההינדואיזם הינו סט של תורות ואמונות; בפרק זה יובאו עיקרי הדברים בלבד. שני מושגי יסוד חשובים בהינדואיזם הם הדהרמה (סדר קוסמי, שנובעים ממנו גם החובות) והקארמה (המעשים).

הדהרמה מתקשר למושגים אחרים כגון מושג הסמסרה (גלגול הנשמות), מושג הקארמה (קובץ המעשים של האדם בחייו הקובע את מיקומו העתידי בגלגול הבא), מושג הפאפה (חטא, סטייה מן הדהרמה) ומושג הפוניה (מעשה חיובי המוסיף נקודת זכות לדהרמה ולקארמה של הפרט). ניסיונות למחילה, כגון רחצה בנהר, מקטינים את הפאפה. לכן ההינדואיזם היא דת של עשיה – כל אדם בהתאם למה שעליו לעשות, זאת בנוסף למערכת של הנחות פילוסופיות-מטפיסיות המלוות אותו.

 

 

 

 

בייסודה של הפילוסופיה ההינדית עומדת האמונה בעקרון הברהמן (Brahman), שהוא "הנפש הקוסמית".

הברהמן הוא הישות העליונה והמוחלטת, הנעלה מכל ניסיון של הגדרה. ברהמן הוא מושג ניטרלי ולא אישי – הוא המקור, הסיבה והיסוד לכל קיום.

הברהמן הוא הבלתי ניתן לידיעה, אך אפשר להתייחס אליו כאל אלוהות אישית. לכן היתה טבעית בעיני ההודים התפיסה, כי התכונות והתפקודים האלוהיים מתגלים בריבוי צורות. האלים השונים הם התגלמויות של הטבע או של כוחות היקום, אך כולם הם ביטויים של הברהמן[1].

הברהמן לא נברא מעולם. הוא אין סופי, חובק כול, נצחי. הוא הוא המציאות המוחלטת. ישות מופשטת הנמצאת ביסודו של היקום ובו בזמן מהווה את העצמי, או את הנפש (אטמן) של כול אדם. השגת ההכרה  בדבר זהות הברהמן לאטמן אינה משימה קלה. נאמר כי תהליך הלימוד לשם השגתה של הכרה זו כמוה כחציית אוקיינוס של סבל[2].

 

חייו של ההינדו מונחים על ידי קוד מוסרי. קדושים וגיבורים הינדואיים נותנים דוגמא אישית של חיים לאורו של קוד מוסרי זה. המסורת קובעת כי מידות טובות, דוגמת הקפדה עלה אמת, אי אלימות והסתפקות במועט, נדיבות וחמלה, צריכות לכוון כול פעולה אנושית. רק מידות אלו יכולות לכוון את האדם אל השחרור הרוחני (מוקשה, ראה להלן), אבל גם לסייע לו בהגשמת שאיפות ארציות כמו עושר או עונג. המושגים "דהרמה" וקארמה" עומדים בלב מערכת המוסר ההינדית.

 

 

 

ה'דהרמה' היא חוק הטבע, הסדר הקוסמי. הסדר האלוהי, החברתי והמוסרי שעל פיו פועל היקום. אם כי, סדר זה מאוים לעיתים על ידי בני אדם, אלים או שדים. היא מגדירה את ההרמוניה החברתית, האתית והרוחנית של החיים. לכול אדם חובות מוגדרות שעליו לבצע, בהתאם למיקומו החברתי. בכך הוא תורם לשמירת הסדר המוסרי והקוסמי.

הדהרמה הינו מערכת מוסרית והנחות יסוד אותם מצווה ההינדי לכבד; אי כיבודם 'הנכון' נרשם ב'קופת השרצים' שלו ונזקף לחובתו במעגל הסמסרה (גלגול נשמות). הדהרמה כולל חוקיות אוניברסלית (אפשר לכנותה מערכת מצוות מוסרית כללית), שמקנה לעולם סדר, הנותרת קבועה ומחייבת כל אדם בהתאם למעמדו ולטבעו, עיסוקו או מצבו; היא כוללת למשל כיבוד ברהמינים, איסור פגיעה ואיסור שקר, חובת עליה לרגל. הדהרמה בעצם קובעת את הדרכים בהם על האדם לנהוג, כאשר הוא מזהה עצמו כהינדי.

אחד התחומים בהם מפורטת הדהרמה היא בענייני טומאה – הפרשות הגוף כולן. הדת הברהמינית מחמירה מאד בדיני טומאה, לכן כל כך הרבה עליות לרגל למקדשים, לנהרות וכו'. פעמים רבות קשורות העליות לרגל למחזורי הסיפורים השונים, ומרכזים כמו ברינדבן (מוקד פולחן קרישנה) בנרס ואלהבד, שוקקים עולי רגל.

עיסוק במת ואבלות מוגדרות כטומאה ויש דרכים לטפל בה; אחת מהן, ואולי הידועה, היא הרחצה בנהר (היטהרות פולחנית – רחצתם של המוני האדם בבוקר בגנגס למשל). נהר זה אינו נחשב רק כמקור מים, אלא גם סמל לחיי נצח. מאות מאמינים זורמים אליו יום יום על מנת להיטהר וללגום מהמים המעניקים חיים. גם בחגיגות קומבה מלה (Kumba mela), הנערכות בנקודה בה נהרות הגנגס והג'ומנה נפגשים, סמוך לעיר אלהבאד, משתתפים המוני אדם. נהוג כמו כן, לשרוף את המתים על גדתו ולזרות את האפר על מי הנהר.

חוקי המעמדות מפורטים אף הם בדהרמה: האדם נולד לקבוצת המעמד שלו, נישא בה, עוסק בעיסוקים המוגדרים בה, ומקיים את הדהרמה בהתאם לקסטה שלו. אין להעביר מזונות בין הקסטות, אין לבוא במגע פיזי עם קבוצות המנודים, דבר שאיבד מעט ממשמעותו בחברה העירונית בהודו. המשפחה בהינדואיזם היא מסגרת חשובה, שתפקידה לשמר את מערך הקסטות, ללמד את עיקרי האמונה ולהוות מיקרוקוסמוס של החברה ההינדית עליה הילדים מתרגלים את הסדר הקוסמי, ובה הם דבקים.

 

 

א.       ההרמוניה הנצחית הכוללת את היקום כולו.

ב.       הדהרמה השולטת בקסטות וביחסים ביניהם.

ג.         הדהרמה שהיא הקוד המוסרי, לפיו צריכים לחיות.

הדהרמה היא גם המעשים שכל אחד חייב לעשות מתוקף הזהות שנולד בה. הקורבנות וההרהורים עליהם תופסים מקום בראש ומופיעים כדהרמה קוסמית, המציגה את התחדשותה המחזורית של הבריאה[3].

הברהמנות לפיכך, עוסקת בקביעת הקשרים הנסתרים בין הקורבנות לבין העולם הגדול על תהליכיו. ספקולציות כאילו מביאות בסופו של דבר, לידי זיהוי של עקרון העולם (ה"ברהאמן") עם ה"אני" הפרטי (ה"אטמן".(Atman

 

 

 

לגבי ההינדואי, מוקשה היא עיקר התכלית. המטרה הנכספת. בדרך החיוב, מוקשה היא חופש, גאולה, הרחבת אופקים, שלוה ובטחון, ובדרך השלילה – התפטרות ממשהו בלתי רצוי, מן הקשר אל העולם החומרי. מוקשה היא הגאולה הרוחנית המשחררת את האדם ממחזור ההיוולדות מחדש. עם כל היוולדות מחדש אפשר להתקרב אל המוקשה או להתרחק ממנה. לפי הבהגוד-גיטה זו השתחררות מן הרע, מן הגוף, מן התאווה והכעס, מניוון וממוות, מקארמה וממאיה כל הכבלים של האדם.

רעיון המוקשה, לא היה תמיד חלק מן ההינדואיזם, אלא צמח במאה ה 7 לפנה"ס, לאחר שרעיון ה'סמסרה' כבר היה קיים.

המוקשה היה בראשיתו ניסיון לביעור הבערות, להשגת הבנה מיתית של המציאות וכן דחיית האשליה והדמיון. מוקשה היא ידיעה אמיתית של העצמי, הזדהות של הנפש האישית עם הנפש הקוסמית, מוליכה לשחרור מתלות, מתשוקה ומבערות וכן להשתחררות ממעל הלידה מחדש (סמסרה).

אפשר לבקש את הגאולה בדרכים שונות. יש יוגים פרושים השקועים במדיטציה ויש קדושים המזמרים ומרקדים באקסטזה. מורים רוחניים (יוגים) הצביעו על שיטות שונות להשיג את המוקשה. כל אחת מתאימה לאורח חיים ולאישיות מסוימת.

הרעיון מדבר על התגלגלות חלקו הנצחי של האדם, לאחר מותו, דרך מדורים שונים (שאולי ניתן לקרוא להם "גן עדן" ו"גיהנום"), בהם הוא נותן דין על הקארמה שלו, ומיועד בעקבות כך לצורה חדשה לה הוא נמצא ראוי.

קיימות כמה דרכים בהן ניתן לעשות זאת: האחת כוללת יוגה, סגפנות, שליטה עצמית ומדיטציה; או בדרך הקארמה מרנה (המעשה), בה חיינו רצופים בדברים ובחובות שיש לעשותם, דהיינו,  על האדם למלא את המעשים שיעדו לו לעשותם בחייו; או דרך ההשכלה או דרך הבהקטי (דבקות; להלן).

 כל פרט (אטמן) אם כך הינו חלק ממעגל הלידה – מוות – לידה מחדש (סמסרה) ורק על ידי השתחררות מהשפעות חומריות (מוקשה), באחת מהדרכים האמורות, ניתן יהיה לחוות ולהקריב לישות העליונה (ברהמן) ולהיטמע בו.

 

 

 

מחזור קיום אינסופי. הנחת היסוד של ההינדואיזם היא שכולנו נעבור סידרה של היוולדות מחדש או תפיסה זו מונחת ביסוד המושג "סמסרה", המבטא את הזרם מן הלידה ועד המוות ומן המוות עד הלידה מחדש, וחוזר חלילה. סמסרה היא חזרה מחזורית אינסופית, המופעלת על ידי חוק הקארמה (המעשה). כשהאדם עושה מעשים, הוא מונע למעשים נוספים, אילו דבקים בנפשו ומחייבים אותה ללבוש גוף חדש לאחר מותו, ואף עתידה לקבוע את מעמדה בגלגולה החדש.

 

 

למושג 'סמסרה' קשור המונח 'קארמה', מילולית- 'עבודה או 'פעולה'. פעולתו של היחיד ממלאת תפקיד מרכזי בשמירה על ההרמוניה העולמית, אך יש לה השפעה רבה גם על מעורבותו של היחיד בעולם החברתי והחומרי.  הקארמה מרמזת גם על תוצאות הפעולה הנעשות במסגרת קיומית אחת והעוברות אל הקיום הבא ומשפיעות על אופיו. הקארמה קושרת את האדם לעולם, על העונג והסבל הטמונים בו, אך גם מסייעת לנפשו להיחלץ ממעגל הלידות מחדש. 'קארמה' היא גם התמורה שיש לאדם כתוצאה מהתנהגותו בגלגול הקודם; מעשים רעים שאדם עושה בחייו, ייגרמו לקארמה רעה אשר תסתיים בגלגול נחות מעשים טובים יגרמו לקארמה טובה ולגלגול בדרגה גבוהה יותר, אשר בסופו של דבר יביא אותו למוקשה. בבהגוד-גיטה מלמד קרישנה כי אדם אינו יכול להימנע מפעולה, בוודאי לא מפעולה שהיא הדהרמה שלו (למשל, הדהרמה של החייל היא להרוג), אבל הוא יכול להימנע מהיקשרות לפעולה ולתוצאותיה. בזכות פעולה שאינה מונעת על ידי תשוקה, אגו או אינטרס כזה או אחר, האדם מסוגל להתפתח ולהתקדם ממחזור חיים אחד למשנהו, עד שיגיע לשלמות המוסרית, יזכה לתובנת המוקשה ולשחרור מן הסמסרה.

 

 

 

הספרות ההודית מתחילה באוסף גדול של טקסטים שתכנם כולו דתי – הוודות. 'וודה' פירושה 'חוכמה שמימית'. אלו ארבעה כתבים, שהם היצירות הקדומות ביותר של ספרות הודו. ייתכן והן היצירות הקדומות ביותר בהיסטוריה האנושית. הקדומים שבהם קשורים לספרות הזנד-אסטה הפרסית[4]. (כתבים עתיקים של מאמיני הדת הזורואסטרית. חוקרים הודים סבורים שהן חוברו לפני כ-10,000 שנה; חוקרי המערב מגבילים ל-1,500 לפנה"ס). הכתב הגיע מאוחר יחסית, רק בסביבות  1000 לפנה"ס.

 

ראו באתר זה: הדת הזורואסטרית

 

 

 

בהודו העתיקה התפתחה טכניקה של שימור יצירות ארוכות על ידי שינון. כל משפחה של ברהמינים קיבלה על עצמה לזכור חלק מסוים של היצירה ולהעבירו לדורות הבאים. ההינדים הקדומים החשיבו ביותר את התורה שבע"פ. ספרות קדומה השוללת את הוודות: "גילוי שכינה וודאי לא יהא עתה; אין חכמת האל באה מספרים כתובים". כתיבתן של הוודות נמשכה עד 500 לפנה"ס בערך. הוודות שהן רק חלק קטן מספרות הסנסקריט הענפה, ארוכות למדי. ב"ריג וודה" האוסף העתיק מהם למשל, כתובות 160,000 מלים.

הריג וודה כולל מזמורים המופנים לאל אחד (אך מוזכרים בו אלים נוספים או כוחות אלוהיים). האלים – השמים והארץ – נשואים והקשר ביניהם, שהוא הקשר בין העולם הארצי לעולם השמימי, אינו ניתן לניתוק.

הריגוודה הם הכתבים המוקדמים ביותר שנמצאו בידינו. כוללים כ-10,000 מזמורים. האל הבולט בהם הוא אינדרה, המתואר כלוחם הגובר על כוחות הרשע; האל אגני הוא התגלמות אש הקודש ("איגניס" בלטינית) והמקשר בין הארץ לשמים; הוא נושא את המתנות שהכוהנים משליכים אל האש ומעבירן לאלים. ייתכן מאד שרבים ממזמורים אילו נכתבו כשהעמים האריים היו עדיין נמצאו באסיה התיכונה, אך רובם נכתבו אחרי התיישבותם בהודו. בזמנים מאוחרים יותר, נחשבו כהתגלות הברהמן (מקור כל חי) בצורת מלים, כפי שהתקבלה על ידי הרישים (החכמים עטורי ההשראה).

המזמורים הקדומים של הרגוודה מבליטים את זיקת הגומלין שבין האדם לאל, המחייבת את האדם בהקרבת קורבנות לאלים, ואת האלים – במתן חסות והצלחה לאדם. גישה זו באה לידי ביטוי בכינויים שניתנו לאלים, כגון "וורונה" (שבועה),"מיטרה" (ברית)"ארימן" (הכנסת אורחים). הוודות הן תרכובות של פיוטים ("מנטרות") שונים. כנראה מזמורי האריים הקדומים, תפילות ומזמורים לאלים קדומים. כמו כן כלולים בהם חוקים, דיני הקרבת קורבנות, מזמורי תהילה למידות הטובות, דברי תוכחה כנגד דוברי שקר ומשחקי קלפים; הוראות לטקסי חתונות ולוויות; דרכי התנהגות, וסיפורי מלחמות (הארים), היסטוריים והיסטוריים למחצה.

 

 

1. רגוודה סמהיטא  – (Rgveda Samhita)אוסף של שירים אפיים והגותיים, שרק חלקם משמש לקריאה בטקסי הקרבת הקורבנות. 

2. טקסטים לטקסים – כוללים את כל שאר הסמהיטות:

· "סמוודה סאמהיטה" – אוסף של טכסטים המושרים בעת הקרבת הקורבנות, וכמעט כולו מבוסס על הרגוודה.

· "יג'ורוודה סאמהיטה" – אוסף של נוסחאות תפילה, הנאמרות בשעת הקרבת הקורבנות.

· "אטרהרוודה סאמהיטה" – טקסי השבעה בודדים.

על הסאמהיטות מתווספים דיני הטקסים – הברהאמנות, וסידורי הטקסים המנוסחים בדיוק – סוטרות.

 

הוודה מבחינה בין הפורושה (Purusha)- נשמת העולם; לבין הפרקריטי – החומר. נשמת העולם היא קרבן הייקום, שתוצאתו חיים וחוק. התחלקות נשמת העולם נחשבת כבסיס הסדר החברתי האנושי ומכאן החלוקה לקסטות. בריג-וודה ידוע הימנון הפורו-שאסוקטה; שם מוכרזים האלים כשליחי הבורא העליון. כל מעשי הבריאה הם תוצאה של ויראטא פורושה, שהעלה את עצמו כקורבן, ומחלקי גופו נברא העולם.

גם החלוקה לקסטות מוסברת כחלק מהסדר הקוסמי: הברהמינים (Brahmins), הכוהנים, יצאו מפיו; הקאשטריא (Kshatrya), הלוחמים, מזרועותיו; הווישיא, הסוחרים והאיכרים (Vashya) מבטנו (או מירכיו) והשודרא (Shuara), המשרתים הגיחו  מכפות רגליו. דימוי זה של הקורבן הקדמון נוצל כדי להמחיש את אופייה האורגני של המערכת החברתית, שבה כול מעמד ומעמד תורם בדרכו לפעילות התקינה של החברה. למעמדות חברתיים אלו (קסטה היא מילה פורטוגלית), הקרויים "וורנות" (Varnas), יש זיקה לקסטות של ימינו המכונות "ג'אטי" (Jati), מילה שהוראתה מוצא מבטן ומלידה.

השיטה מבוססת על שיוך מולד ועל סיווג מקצועי. בשיטה זו שמור לברהמין התפקיד הרם ביותר. לאורך ההיסטוריה היו קבוצות שהתמרדו כנגד המדרג החברתי הזה והולידו את הדת הבודהיסטית והג'יינית וגם לניסוח מחדש של רעיונות הינדואיים, ובכלל זה תנועת הבהקטי (ראה להלן), שהתנגדה לקסטות ולפולחן.

 

לפעמים מופיעה בוודות גם נימת ספק ותהיה: "מי יודע בוודאות, מי יכול להודיע כאן, מניין נולד, ממה נברא…האם עשה זאת או לא עשה? הוא לבדו יודע, ואפשר שגם הוא אינו יודע." החכמים נחנו ביכולת להבין את החכמה שהיא נצחית. חוקרים מערביים מבחינים בין וודיזם – התורות של אותו אוסף כתבי קודש -ובין ההינדואיזם, אף על פי שלדעת ההודים מהווים שני אלה שלשלת רצופה אחת. על הסאמהיטות מתווספים דיני הטקסים – הברהאמנות וסידורי הטקסים המנוסחים בדיוק – סוטרות. סביב הוודות קמה ספרות דתית ופילוסופית עניפה, כגון ברהאמנות, אריאנקות, אופנישדות ועוד.

הספרות הוודית מתחלקת לשרוטי (מילולית: "הנשמע") – מה ששמעו החכמים מהאלים, דברים שבהתגלות, וסמריטי – מסורת על פי הזיכרון יצירות שנוצרו בידי האנשים, השראתם אינה ישירה אלא משנית. הוודות זוכות להערצה, אך ידיעתן איננה רווחת בציבור.

 

 

 

 

בהתפתחות של ההינדואיזם לאחר הוודיזם ניתן להבחין בשני צדדים: 

 

 

הספרות השנייה לקדושה. להבדיל מיצירות השרוטי שהתרכזו בליבון הרעיון ההינדואי פילוסופי, הרי הסמריטי הניחו את היסוד לחברה ההינדית; מעין תורה שבעל פה. בעוד שיצירות השרוטי נחשבות להתגלות אלוהית ואסור להוסיף עליהן; הרי יצירות הסמריטי פתוחות לפירושים, תוספות וחידושים. גילם והיקפם נתון במחלוקת. יש ביניהם חוקים מעניינים ובעלי תוקף מוסרי, שהניחו את היסוד לחברה אנושית מפותחת היטב יויש כאלה המשקפים פרימיטיביות וקנאות קיצונית. פרידריך ניטשה נהג לומר כי "אין ספק שחוקי הסמריטי עולים על אילו של תורת משה.."

בעלי הסמריטי הם רבים. החוקרים בימינו הצליחו לכבוע עשרים שמות ביניהם רישים נודעים כמאנו ויאז'נאוואלקיא, הנחשבים לחשובים ביותר ואשר השפיעו על הנהגתו של היחיד ההינדו למשך שנים רבות. מכיוון שבעלי הסמריטי בססו את תורתם על הוודות; הם העניקו גם לספרות השרוטי את חשיבותה. בו בזמן הם נלחמו בכפירה הבודהיסטית בקשר לוודות והעלו בכך את יוקרתו של הברהמניזם. שני העיקרים החשובים ביותר הם הווארנות (חלוקת המעמדות) והאשראמות (ארבע התקופות בחיי אדם). 

 

 

מאוחר להופעת הוודות, עם התפתחות הכתבים, נוצרו האופנישדות (Upanishdas: 'אופה' = קרוב; 'ני' = למטה; 'שד' = לשבת), כלומר, התורה שקבלו התלמידים שישבו למרגלות מוריהם. מורים אילו התעניינו בחקר יסוד הקיום, הישות ('ברהמן') שקדמה לכל קיום אחר. האופנישדות מדגישות את מרכזיותו של היידע בהשגת המוקשה. בתקופה הקלאסית של ההינדואיזם (500 לפנה"ס – 500 לסה"נ) נדחקו הוודות על ידי האופנישדות. הכוהנים (ברהמנים) הפסיקו לשמש כמנתבי טכסים ומלמדי דרכי פולחן ועברו, כיאה למעמדם, כעילית האינטלקטואלית של האסכולה – בלימוד ובפרשנות, בחקר היקום וטבע ההכרה האנושית.

אלו הם פירושים המשלימים את הוודות וחותמים את דבר ההתגלות. האופנישדות קשורות לוודות ועוסקות בטבעו המטאפיסי של העולם. יש הגורסים כי לפחות חלק מן

האופנישדות מסיטות את הדגש מהטכס / פולחן אל החוויה האישית. ייתכן כי העברת מרכז הכובד הדתי שינתה למעשה את פני ההינדואיזם, וכך תרמה, בחלקה, להיווצרותן של אסכולות חדשות – ג'ייניזם ובודהיזם – שפרשו אחר כך מהזרם ההינדואי המרכזי[5].

כאן מופיעים לראשונה הנושאים העיקריים של רוב הספקולציות הדתיות והפילוסופיות ההודיות שנתחברו לאחר מכן; הפילוסופים של התקופות הבאות היו מתבססים על האופנישדות ולעיתים קרובות הציגו את השקפותיהם בצורת פירושים עליהן. מבחינה זאת, מהוות האופנישדות – בניגוד לשאר הטכסטים הוודיים – חלק של ההינדואיזם הקיים. כמה מאלי הוודות נכללו באופנישדות, והיו לעתים סמלים של הכוח האלוהי החובק כל. כל אופנישדה קשורה לאחד מארבעת קבצי הוודות.

 

ה"אופנישדות" הן חיבורים הגותיים הנעזרים במשלים לצורך המחשה; אחד הסיפורים מדבר אודות סווטקטו, שנתבקש לקטוף פרי עץ הבניאן ולפצלו לחלקים קטנים – עד שלא יוכל לראותם. אביו מזכיר לו, תוך כדי השלמת משימתו, כי בכל דבר ביקום, ולו הקטן ביותר, יש את אותו עקרון השולט ביקום כולו (והוא המקור לקיומו): "האמן תאמין, זוהי התמצית (הברהמן) המונחת ביסוד כל קיום, וזה גם מה שאתה סווטקטו"[6]. מכאן, אין להפריד בין הישות העליונה (הברהמן) ל'אני' האנושי (אטמן): הברהמן "שוכן בכל ומחוץ לכל. הוא לא נולד, הוא טהור, הוא גדול מכל גדול, לא נושם ולא חושב….. מצוי תמיד בלב כולם, מקלט לכל ומטרתם העליונה…. בברהמן קיים כל מה שנע ונושם"….

להבדיל מן הוודות, הכוללות  בפיוטים חדווה ותום פרמיטיבי, הרי האופנישדות רוויות פסימיות ויאוש. יש הגורסים כי תנאי האקלים הקשים של צפון הודו השפיעו על חדוות החיים של הארים. את חדוות הוודה תפסה הגות כבדת ראש; הפיוטים התחלפו לוויכוחים ודברי פלפול. המושגים והתפיסות הפילוסופיות מעמיקים יותר. לכן לימוד האופנישדות נקבע לתקופת ה"סאיניאסי"(ההתנזרות) ואילו לימוד הוודות לתקופת הנעורים. הקשר בין הוודות והאופנישדות אפשר להשוות אל הקשר שבין התנ"ך לתלמוד. הוודות משמשות ביטוי לרגש, לחוייה ולדמיון. הכתבים האחרים הם דברים שבהגות ובהתבוננות.

ההנותאיזם הארי, שגרם את "כאוס האלים" בוודות, מתחיל אט אט לסגת ואת מקומו יורש אל שליט, המנהל ומשפיע לא רק על האדם, אלא גם על האלים האחרים.

 

 

 

 

מילולית: סוף דבר הוודה; שהיא שיא המחשבה הברהמינית. אסכולת הוודנטה (Vedanta) עסקה בפרשנות ביקורתית של האופנישאדות והעמידה את עקרון הברהמן בבסיס הדברים כולם. עם זאת, בתוך הוודנטה עצמה היו כמה זרמים אשר נחלקו ביניהם בעניין הזיקה שבין הברהמן האחד והיחידי לבין המגוון שבבריאה, ולייתר דיוק, בין הברהמן הכללי לאטמן הפרטי.

עם הופעת האופנישדות וצמיחת התפיסה המזהה את ה'אני' הפרטי ('אטמן') עם המוחלט (ברהמן), נסללה הדרך לתפיסה שקיימת רק יישות אחת. תפיסה זו נקראת מוניזם. זהו הבסיס לפילוסופיה הוודנטית, שהפכה למסורת הפילוסופית החשובה בהינדואיזם' ולה מגוון רב של פירושים. הפילוסוף שנקרה (Shankara 788-820) טען כי העולם הרגיל, כפי שבני האדם תופשים אותו, הוא ביסודו אשליה המבוססת על ידיעה שגוייה. ברמה של המציאות המוחלטת רק הברהמן קיים ותודעה בלתי ניתנת לחלוקה זו, היא הזהות העצמית של כול אדם ואדם. השקפה זו גורסת כי שחרור או גאולה נובעים אך ורק מידע נכון ולא מפעולה.

כבר בתקופה האפית, עם ראשית צמיחת ההינדואיזם הקלסי, הופיעו כמה סוטרות (אוספי מכתמים)נדרשו לפירוש. הברהמה סוטרה (מאה 6) סיכמה את כל הפירושים וזכתה לשם "וודנטה סוטרה". במהלך ההיסטוריה קמו לוודנטה כמה פרשנים, שהחשובים שבהם היו שנקרה (788 – 820), רמג'ונה (מת 1137) ומדהוה (1197-1276). 

 

 

 

 

ישנם שלושה נתיבים רוחניים המובילים אל הנשגב: נתיב הדעת (Jnana Marga); נתיב הפעולה (Karma Marga) ונתיב הדבקות (Bhakti marga).שלושת הנתיבים או שלוש השיטות (היוגות) נמסרו על ידי קרישנה בבהוגודגיטה.

 

הבהגוודגיטה (Bhagavadgita)  מילולית: "שיר האל", נחשב לאחת משלושת הדרכים (יחד עם האופנישדות והברהמסוטרות) להגיע לודאנט (Vedanta) . עיקרו – התגלות קרישנה לנאמנו ארג'ונה, שלו הוא מורה את הדרכים להשתחררות הנפש ושעבודה לעולם. בניגוד לכתבים הוודים, בהם מכוונת הקארמה בעיקר לפעולת הקורבנות ובניגוד לאופנישדות, בהן דרך הדעת הגואלת, כרוכה בהימנעות מן המעשה, דורשת הבהאגוודיטה גם את דרך המעשה. דרך זו באה לידי השלמה בדעת הגואלת.

 

התשוקה לחופש היא גם שחרור מכבלי הבערות. הבערות היא שקשרה את האדם אל מעגל הלידה – המוות-לידה מחדש, המתבטא בסמסרה. השחרור יושג כאשר הדעת תבוא במקום הבערות – כאשר המציאות תובן כהלכה והאשלייה ובן החלוף יידחו. בדרך הדעת (ג'יננה-מרגה), כרוכים גם היוגה והסגפנות. השליטה בנשימה – סגירת העורק מן הלב אל המצח – הנתיב שדרכו עובר ה'אני' אל משכנו שבלב – ומאפשרת ל'אני' להשתחרר מגופו. 

דרך המעשה

דרך המעשה ('קארמה – מרנה'), גם היא מוליכה אל השחרור. דרך זו יסודה בהכרה, שאנו חיים בעולם רצוף מעשים שיש לעשותם וחובות שיש למלאם. מעמדנו בחברה כרוך בחובות שיש למלא (סוודהרמה – Svadharma). כול אדם מצווה "למלא את תפקידו בחיים", בלי שיקולים אנוכיים.

 

 

 

 

הדרך השלישית היא דרך הבהקטי (Bhakti) הדבקות השלמה שבאהבה ליישות העליונה (בהגוט), שעמה מבקש בעל הרגש הזה לבוא ביחס אישי. דבקות באל אחד. מושג זה דן בדרך כלל באהבת אלוהים ובעבודת אלוהים. במשך הדורות, לבש רעיון זה צורות שונות ובא לידי ביטוי בתנועות הבהקטי על כל ענפיהן. הבהקטי הינה יסוד חזק מאד בהינדואיזם העממי. אולי כתגובה לדרכים קיצוניות כמו הסגפנות או היוגה, שנטרלו כל רגש מהמאמינים היוגים ביקשו לדכא את התשוקה, האהבה והרגש בכללותו. 

בצירוף של הבהקטי אל החוכמה, והקארמה יש מעבר לביטוי לרגש, גם קשר אל התבונה ואל הצד המעשי של הקיום האנושי. אלא שהיסוד האינטלקטואלי נעדר בדרך כלל מן האמונה העממית, וכנגדו בולטות בה האקסטזה וההתלהבות שביחסי אהבה.

מהות הבהקטי מוסברת בהקדמתו של האנומן פראסאד פודדאר לספרו על הבהקטי: "בבהקטי יש מקום לשניים: לג'יננה ולקארמה, אלא שצריכים הם להלום את הבהקטי. זוהי ראסא (שמחה) וראסה בלבד, האופפת אותו ומחלחלת בו. האל עצמו מגולם בו. והוא מקום-מושבו של העונג אותו ומחלחלת בו. האל עצמו מגולם בו. והוא מקום מושבו של האל העילאי… רק על יד באהקטי מסוגל האדם להשיג את האל, מקום מושבה של הראסא. על ידי הבהאקטי בלבד יכול אדם להשיג את העונג  העילאי, שאפילו חכמים וחוזים ואלים ישיגוהו בקושי. לפיכך הכל צריכים להשליך יהבם על באהקטי בלבד".

בעוד שדרך הדעת מתאימה לברהמינים ודרך המעשה לקשטראיה הרי דרך הבהקטי יאה לעם הפשוט, אפילו למשרתים. תורת הבהקטי מושרשת בפלחנו של ווישנו, שהתגשמויותיו – בייחוד בדמותו של קרישנה הבוקר, שאהביו עם הנערות החולבות נתפשו כחיפושי הנשמות אחרי האלוהות – מילאו את הצורך בייחס אישי עם האלוהות; אולם היא התקבלה גם בשיוויאויזם. היא נעשתה למקור השראה עיקרי בשירה הדתית; לרוב ההודים היא נראית כיסוד היסודות של חוויה דתית.

בבהגוטה פורנה, שהיא המקור לרבים מסיפורי קרישנה, כתב אחד הסופרים: "הבהקטי הוא רגש מתפרץ החונק את הדיבור, מעלה דמעות בעינים ומרטיט את השיער מחמת ההתרגשות המהנה, ולעתים קרובות מביא לידי צחוק ובכי לסירוגין, התקפי עלפון ואיבוד הכרה".

תנועת ה'בהקטי' נחשבה לאיום על הברהמינות האדוקה, המבוססת על הוודה. במאה ה- 11 הביא רמג'ונה את ה'בהקטי' אל חיק המסורת ההינדואית הקלסית. הוא ראה בה כמעין מדיטציה אינטלקטואלית מלווה אהבה, אך נטולת אותה התלהבות המוסיפה לשכון בתפיסה העממית. הוא חיפש דרך לבנות גשר בין שתיהן ולהכניס את ה'בהקטי' תחת כנפי המסורת ההינדואית הקלסית. הוא עמד על הזיקה לתורת האווטר, המצויה בתפיסת הבהקטי הווישנואית, וטען שהאל מתגלה מתוך רחמים, "כדי להעניק אור לעולם כולו בתפארתו המושלמת ונטולת הדופי וכדי למלא את כל העולם באהבתו. במאה ה-15 נוסדה בבנגל כת הצ'יטניה במסגרת תנועת ה'בהקטי' של קרישנה. מתוך תנועה זו צמחה תנועת הרי קרישנה שהגיעה למערב, שבה המוסיקה והריקוד הם דרכי הפולחן, והטרנס האקסטטי הוא אחד האמצעים להתאחדות עם האלוהות.

 

 

 

פוראנות (מילולית: עתיק יומין)

 

הפוראנות הן חלק מספרות הסנסקריט המסועפת. על אף השם, מרובים החוקרים הסבורים, שחלק גדול מספרות זו נכתב מאוחר יותר, במאה ה 6 לספירה, ונמשך כ-700 שנה. הפוראנות כוללות כ- 400,000 בתי שיר, והיא נחלקת ל-18 חלקים. מבחינת התוכן והערך הספרותי, רמתה נחשבת לנמוכה בהרבה משל הוודות, אופנישדות וכו' והיא משמשת הוכחה לשקיעת היצירה ההינדואית. יש בה ערבוביה של אמונות טפלות, סיפורי כשפים ושדים. אף על פי כן, כלולים בה דברי הגות על אלוהות, היקום והאדם. בדרך כלל תולים בה החוקרים את האשמה להידרדרות ההינדואיזם למשך תקופה מסוימת.