הפאונה של מדגסקר

כתב  גילי חסקין    05-09-23

ראה קודם  באתר : מבוא לטבע ולאקולוגיה של מדגסקר ;

ראו  גם  באתר :  מבוא לטיול במדגסקר ;   הזיקיות ;  הלמורים של מדגסקר ;

מבט  אל היונקים של מדגסקר ;  מבט אל עופות  מדגסקר ; הפלורה של מדגסקר ;

לאלבומי תמונות:

תמונות מטיול במערב מדגסקר

תמונות מטיול במזרח מדגסקר

תמונות מטיול בדרום מדגסקר.

להרצאה על מדגסקר

מבחינה זואו-גאוגרפית, מדגסקר היא אי יבשתי (לקבוצה זו שייכים האיים הסמוכים ליבשות ודומים במבניהם ליבשה שבשכנותם והתהוותם קשורה במישרין ביבשה הסמוכה או מושפעת ממנה בצורה ניכרת. איים אלה נמצאים ברובם על אדן היבשה או שהם שלוחה שלו)[1].

מיני בעלי החיים במדגסקר הם מהפרימיטיביים ביותר לקבוצותיהם. היונקים, פרט לעטלפים, כולם אנדמיים. אין יונקים גדולים במדגסקר[2].

בעלי חיים אנדמיים רבים נכחדו מהאי מאז הגעת האדם. למרות זאת, ועל אף בירוא היערות באי, במדגסקר עדיין מצויים בעלי חיים מיוחדים רבים ומרבית המינים בה ייחודיים לה. מדגסקר היא אתר תיירות אקולוגית, ובה יותר מ-50 פארקים לאומיים ושמורות.

הפאונה של מדגסקר הוא מונח המתאר את כל בעלי החיים במדגסקר, כיום ובעבר. פאונה זו מיוחדת ומגוונת מאוד יחסית לשאר העולם, ומכילה מינים אנדמיים רבים; כמעט כל הזוחלים והדו-חיים שבמדגסקר, בנוסף למחצית מהציפורים וכל הלמורים (שהוראת שמם "רוח רפאים"), הם מינים אנדמיים לאי[3].

ראו באתר זה: הלמורים של מדגסקר.

הסיבה לגיוון הגדול נעוצה בבידוד ממושך משאר העולם – כאשר האי נפרד מאפריקה לפני כ-165 מיליון שנה, ומהלוח ההודי לפני כ-88 מיליון שנה. יש לא מעט בעלי חיים, שהם אנדמיים לאזורים מסוימים במדגסקר, כמו למשל, זיקית העלים האנציגית (Antsingy Leaf Chameleon), המזכירה דרקון קטן, גבנוני ובעל קשקשים, שנמצאת באזור.

במדגסקר התפתחו כמה בעלי חיים גדולים בהרבה מקרוביהם שחיים ביבשה, תופעה שנקראת "ענקות איים" (Insular Gigantism).. אחד מהם היה צָב פִּילִי, שקרוביו חיים באיי גלפאגוס (שצורת השריון שלו, העניקה לאיים אלו את שמם).

ראו באתר זה: צבי הענק של איי גלפאגוס

דוגמא נוספת היא זיקית מלגשית ענקית או זיקית ענק (שם מדעי: Furcifer oustaleti) החיה בטבע רק במדגסקר, אך נמצאת גם בקניה כמין פולש. זו הזיקית הגדולה בעולם. אורכה יכול להגיע עד 68 ס"מ. זיקית זו גדולה מאוד וטריטוריאלית, ולכן היא טורפת גם זיקיות מסיגות גבול.

בשל הדברתה את המזיקים, זיקית זו נחשבת במדגסקר לחיה חיובית.

ראו באתר זה: הזיקיות

זיקית ענקית נוספת היא  זיקית הכּוֹמֶר (Parson's chameleon), ששמה המדעי Calumma parsonii, חיה ביערות הגשם של מזרח וצפון מזרח מדגסקר. זיקית זו היא בעלת עטרה גדולה ומגושמת המזכירה ברדס של כומר, מה שנתן לה את שמה. גופה מגיע לאורך של 65 ס"מ. שני המינים הללו הם בגודל של חתול בית!

ידועים במיוחד בגודלם הם הלמור העצלן – חיה במשקל של כרבע טון, שנכחדה בידי האדם, וציפור הפיל , שהגיעה למשקל של 400 ק"ג נכחדה אף היא(ראו להלן).

ענקות איים זו תופעה ביולוגית שבה גודלם של בעלי חיים שמשתכנים באי מבודד גדל באופן משמעותי לעומת בעלי חיים קרובים אחרים החיים באזור יבשתי. ידוע במיוחד הם הדודו (Dodo) ממאוריציוס, שהיה עוף שדמה במקצת לתרנגול הודו, אך היה גדול ומגושם ממנו. גובהו בטבע היה כמטר אחד ומשקלו נע בין 10 ל-17 קילוגרם [4].

דוגמאות נוספות הן סוליטר רודריג (שם מדעי: Pezophaps solitaria), שגוב הזכרים היה כ-90 ס"מ ומשקלם כ-20 ק"ג[5], הכוח הענק מהאי קומודו (Komodo), שאורכם עשוי להגיע ל-3 מ' והעוף הענק שהתגלה בחצי, שגובהו היה 3.5 מ' ומשקלו כחצי טון האי קרים[6].

ראו באתר זה: דרקוני קומודו

תופעה זו היא אספקט אחד של "חוק פוסטר" (Foster's rule), המכונה גם "חוק האי" (island rule). זהו עקרון בביולוגיה אבולוציונית, לפיה בני המין קטנים או גדלים, בהתאם למשאבים הזמינים בסביבה. זוהי ליבת המחקר של ביו-גאוגרפית איים. לדוגמה, ידוע כי ממותות ננסיות התפתחו מממותות רגילות על איים קטנים. תהליכים אבולוציוניים דומים נצפו בפילים, היפופוטמים, איילים ואפילו בני אדם [הוֹמוֹ פְלוֹרֵסִיֶּנְסִיס (Homo floresiensis; "הומו" מלטינית = אדם, "פלורסיינסיס" = מהאי פלורס)][7].

הכלל פורסם לראשונה בשנת 1964 על ידי ג' בריסטול פוסטר (J. Bristol Foster), בכתב העת Nature, במאמר תחת הכותרת "האבולוציה של היונקים על האיים"[8]. הוא בחן 116 מינים השוכנים באי והשווה אותם למינים מקבילים ביבשת. הוא הציע כי יצורים מסוימים באי התפתחו לגרסאות גדולות יותר של עצמם, בעוד שאחרים הפכו לגרסאות קטנות יותר של עצמם. לשם כך, הוא הציע הסבר פשוט, כי יצורים קטנים גדלים בהיעדר טורפים הנמשכים אליהם ביבשת ויצורים גדולים נעשים קטנים יותר עם היעדר מקורות מזון[9].

הרעיון עובד ב-1973 על ידי ואן ואלן (van Valen) . אחר כך הורחב בספר "תיאורית הביו-גאוגרפיה של האי" (The Theory of Island Biogeography) של רוברט מק'ארתור (Robert MacArthur) ואדוארד וילסון ( Edward O. Wilson).  ב-1978, טד ג' קייס פרסם מאמר מורכב יותר בנושא בכתב העת Ecology. קייס הראה גם כי ההשערה המקורית של פוסטר לסיבת ההתרחשות היא פשטנית מדי ולא לגמרי נכונה. יונקים טורפים גדולים הם נדירים לרוב באיים, עקב דרישות גדולות שלהם על מנת להתקיים וקשיים בפיזור על פני המים. בהיעדרם, הנישות האקולוגית עבור טורפים גדולים נכבשת על ידי ציפורים או זוחלים, וככל שבעל החיים גדול יותר, סיכוייו להיטרף קטנים. כך, למשל, באי גארגנו (Gargano) הים תיכוני במיוקן-פליוקן (כיום חצי אי באיטליה). באיים הקאריביים כמו קובה, וכך מדגסקר וניו זילנד. בניו זילנד חיו הדינורניטיים (שם מדעי: Dinornithiformes) המכונים גם "עופות המואה" (Moa). אלו היו עופות חסרי יכולת תעופה. הגדול שבהם, הדינורמיס היה מבין העופות הגדולים ביותר שחיו אז על פני כדור הארץ, משקלו היה כ-250 קילוגרם וגובהו הגיע לשלושה מטרים[10].

מרבית טורפי העל היו עופות דורסים, כמו נשרים, ינשופים ובזים, כולל כמה מן הדוגמאות המוכרות הגדולות ביותר מקבוצות אלה. עם זאת, ציפורים וזוחלים הם בדרך כלל טורפים פחות יעילים מאשר טורפים מפותחים או שהם אוכלים פחות מהם ונפוצים פחות מהם או נודדים.

היות שגודל קטן בדרך כלל מקל על אוכלי עשב לברוח או להסתתר מפני טורפים, הורדת לחץ הטריפה באיים מאפשר להם לגדול. אוכלי עשב קטנים עשויים ליהנות גם מהעדר תחרות מצד סוגים חסרים של אוכלי עשב גדולים יותר. לכן, ענקיות איים היא בדרך כלל מגמה אבולוציונית, הנובעת מהסרת מגבלות על גודל בעלי חיים קטנים הקשורים לטריפה או לתחרות. אילוצים אלה יכולים לפעול באופן שונה בהתאם לגודל החיה. עם זאת, למשל, בעוד שאוכלי עשב קטנים עשויים לברוח מטריפה על ידי מסתור, אוכלי עשב אחרים משתמשים בגודלם כדי להרתיע טורפים על ידי הפחדה. סיבה נוספת שיכולה לגרום לענקיות איים היא אפקט המייסדים, כאשר פרטים גדולים יותר של האוכלוסייה ביבשת הם בעלי יכולת גבוהה יותר להתיישב באי.

תיאוריות אלו של ענקות האיים, מאותגרת על ידי ענקות שקיימת גם ביבשות. חיות הענק של דרום אמריקה, כמו עצלני הקרקע ובראשם המגתריום (Megatherium) שגדלו היה כשל פיל קטן[11], והמילודון (Mylodon)) שגבהו כ-3 מטר[12], הממותה והמַסְטוֹדוֹן (Mastodon)[13]. וייבדלו לחיים ארוכים, הקפיברה (Capibara) – המכרסם הגדול ביותר וכמובן האנקונדה  (anaconda) – הנחש העצום – כולם התפתחו ביבשת דרום אמריקה.

עם הגעתם של בני אדם המייבאים טורפים (כלבים, חתולים, חולדות, חזירים), רבים מענקי האיים האנדמיים נכחדו.

כמו כן, קיימת במדגסקר, תופעה של בעלי חיים ננסיים. הדוגמא הטובה היא זיקונית ננסית (שם מדעי: Brookesia micra), שהיא היא הזיקית הקטנה ביותר בעולם וגם הזוחל הקטן ביותר בעולם היום. היא חיה בין העלים ביערות באי נוסי הארה (Nosy Hara) שבמדגסקר. היא התגלתה בטבע בשנת 2012, על ידי משלחת בראשות החוקר פרנק גלאו (Frank Glaw), מטעם מחקר של האוסף הזואולוגי של מדינות בוואריה (Bavarian State Collection of Zoology), שבילתה ביערות מדגסקר בחיפוש אחר מינים חדשים[14]. היא בעלת גוף קטן ביותר המגיע לאורך של עד 16 מ"מ בממוצע ויכול להגיע גם ל-30 מ"מ. לזיקיות אלה זנב קצר וראש גדול עם עיניים בולטות היכולות להסתובב במקום. צבען חוּם והזנב כתום בהרבה מקרים. כמו לשאר הזיקיות, גם לזיקונית ישנה לשון ארוכה ודביקה הנעה במהירות. הזיקונית היא יצור המתחפר בפסולת העלים בחיפוש אחר זבובים, נמלים וטרף דומה והיא גם יכולה לטפס על העצים. בלילות הן ישנות על העצים כדי להקטין סיכויי טריפה שונים מצד עופות דורסים. הזיקוניות עלולות להיות בסיכון בגלל כריתת יער הגשם. גודלה הננסי הוא דוגמה לתופעה הקרויה גמדות איים.

גמדוּת איים (Insular dwarfism) זהו תהליך של מזעור אבולוציוני טבעי (בשונה מזנים שמוזערו בברירה מלאכותית) בגודל של בעלי חיים גדולים – בדרך כלל היונקים – כאשר מרחב המחיה של האוכלוסייה שלהם מוגבל לסביבה קטנה, בעיקר באיים. תהליך זה עשוי להתרחש לא רק באיים, אלא גם במצבים אחרים, בהם המערכת האקולוגית מבודדת ממקורות חיצוניים ומרבייה חיצונית. התהליך עשוי להתרחש במערות, נאות מדבר, עמקים והרים מבודדים. גמדות איים היא מקרה קצה של "חוק האי", אשר טוען כי כאשר בעלי החיים אשר חיו ביבשת, עוברים לחיות באיים, מינים קטנים נוטים לפתח גופים גדולים יותר, ומינים גדולים נוטים לפתח גופים קטנים יותר.

ישנם הסברים שהוצעו לסיבת היווצרות מנגנון הגמדות. סברה אחת היא כי תהליך סלקטיבי שבו רק חיות קטנות יותר הלכודות באי שורדות, כאשר כמות המזון יורדת מדי פעם לרמה גבולית. בעלי חיים קטנים יותר צורכים פחות משאבים ושטחים קטנים יותר, ולכן יש סיכוי גבוה יותר לעבור את נקודת השבר שבה הירידה באוכלוסייה מאפשרת מקורות מזון כדי לאפשר לניצולים לפרוח מחדש. גודל קטן יותר הוא גם יתרון מבחינת הרבייה, כיוון שהוא כרוך בתקופות הריון קצרה יותר ומשך דור קצר יותר. באזורים הטרופיים, יצורים בעלי גודל קטן יותר דורשים פחות אנרגיה עבור הומיאותרמיות. בין אוכלי עשב, גודל גדול מקנה יתרונות בהתמודדות עם מתחרים ועם טורפים, ולכן ירידה או אי קיומו של אחד מהם מגמד את חשיבות הגודל, והתחרות מהווה גורם חשוב יותר. בין הטורפים, הגורם העיקרי להצלחה נחשב הגודל וזמינות משאבי טרף, והתחרות היא ככל הנראה פחות חשובה. כך למשל, במין נחש טיגריסי,[15] מתרחשת גמדות איים, באיים בהם הטרף הזמין מוגבל לגדלים קטנים יותר מאשר כאלה הניצודים בדרך כלל על ידי נחשים ביבשת. כיוון שגודל הטרף העדיף על נחשים בדרך כלל הוא ביחס ישר לגודל הגוף, נחשים קטנים עשויים להתאים טוב יותר לציד טרף קטן.

פרנק גלאו גילה  זיקית קטנטנה נוספת: זיקונית דספרטה (שם מדעי: Brookesia desperata) אף היא אנדמית לאי מדגסקר

את שם המין כינו B. desperata, שמשמעו: "בית גידול", כדי להגדיל את המודעות לבתי הגידול המיוערים שלה. היא נתונה כיום בסכנת הכחדה חמורה עקב בירוא יערות האי לטובת חקלאות, כריית פחם ורעיית פרות. ידועים רק פרטים בודדים שהתגלו ממין זה ולא ידוע כמה בוגרים נותרו כלל בטבע.

כל הזיקוניות עלולות להיות בסיכון בגלל כריתת יער הגשם.

לסרטון על זיקיות במדגסקר

הפאונה של מדגסקר הייתה בעבר עשירה יותר ומגוונת יותר ופרטיה היו גדולים יותר, נמצאו שרידים של דינוזאורים מתקופת הקרטיקון.

לפני הגעת בני אדם לאי, לפני 1600 שנים (אולי כ-2,000), חיו בו מגוון עצום של חיות גדולות ומיוחדות, שמקורן באבות משותפים עם חיות רבות מאפריקה. גומחות אקולוגיות רבות מולאו על ידי בעלי חיים שאינם מצויים באף מקום אחר, כחלק מתהליך של התפתחות מתכנסת (קונוורגנציה)[16].

יונקים

209 מבין 283 מיני היונקים, המאכלסים את האי – נמצאים רק בתחומי מדגסקר (אף כי זהו מגוון מינים נמוך יחסית לזה, המצוי ביבשת השכנה).

ראו באתר זה: מבט אל יונקי מדגסקר

גולת הכותרת של הטיול למדגסקר מבחינת חיות, היא ללא ספק הלמוריים (שם מדעי: Lemuroidea), פרימטים, שבזכות הניתוק מהיבשת והיעדר טורפים, התפתחו במדגסקר כענף נפרד וייחודי באבולוציה. בהיעדר קופים ותחרות אחרת, פרימטים אלו הסתגלו למגוון רחב של בתי גידול, והתפצלו למינים שונים.

למוריים היא על-משפחה של פרימטים קטנים, בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר. הם יותר קטנים מרוב הקופים, יש להם עיניים גדולות יותר, ייתכן שאבותיהם דמויי הגלגו (Galago) שחיו באפריקה (סוג של טרום קופים החיים ביבשת אפריקה בערבות, סוואנות וביערות), הגיעו ליבשת לפני 65 מיליון שנה ומאז התפתחו לקבוצות שונות[17]. הלמורים מהווים קרוב למחצית מספרם של היונקים באי. הם אנדמיים לאי. הרוב הגדול של בני סדרת הקיפופיים, וכל הגדולים שבהם, נמצאים רק במדגסקר. יש 101 מינים של למורים במדגסקר – טרום קופים / פרימטים. הגדול שבלמורים הוא האינדרי (Indri indri)) שמגיע למשקל 10 ק"ג והוא חסר זנב. זהו שוכן עצים פעיל-יום ונמצא בסכנת הכחדה עקב בירוא יערות נרחב באי[18].

אף שהלמורים מוגנים על פי חוק, המקומיים עדיין צדים אותם מדי פעם, אבל זהו אירוע נדיר. כתוצאה, הלמורים אינם חוששים מבני האדם. בסיור ברחבי האי ניתן להכיר מקרוב שלל למורים ממינים שונים. למור זנב-טבעת המשפחתי, הסיפאקות Sifaka ) ) [19] הרוקדות במופע אקרובטי של ממש והאינדרי הגדולים שקוראים ושרים. למור עכברי ננסי ,שגודלו לא יותר מאגרוף, ועד לפני שני עשורים נחשב למין נכחד גם. היום נדיר לראותו. למקומיים, האינטראקציה אדם-למור היא טבע שני[20].

נדיר ומפורסם לא פחות הוא למור ארוך אצבע (Daubentonia madagascariensis),, המוכר בשמו  אי אי (aye-aye). שם זה ניתן לו על ידי חוקר הטבע הצרפתי פייר סונרט (Pierre Sonnerat), שתיאר אותו ב-1782. זהו מין בודד במשפחת הדובנטוניים  (Daubentoniidae). מיוחד במינו מבין הקיפופים. אורך גופו 45 ס"מ, זנבו זיפני כעין מכחול ואורכו 50 ס"מ.

האיי איי, כמו קרוביו הלמוריים, מצוי אך ורק במדגסקר והגיע לאי לפני כ-100 מיליון שנה. בידודו של האי מיבשת אפריקה אפשר למין להתפתח לצורתו הנוכחית ללא תחרות מצד פרימטים אחרים. בשנת 1500 לערך הגיעו בני האדם לראשונה למדגסקר, ומאז נכחדו כשליש ממיני הלמורים וכ-80% מהנותרים מוגדרים כמינים בסכנת הכחדה. בין המינים שנכחדו עקב פעילות האדם נכלל גם האיי איי הענק (Daubentonia robusta), שהיה המין היחיד השייך למשפחת ה-Daubentoniidae מלבד האיי איי עצמו.

האיי איי אינו דומה לשום דבר אחר: יש לו אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות וזנב ארוך וסמיך. כמה אברים בגופו מזכירים בצורתם, אברים אצל  מינים רבים ושונים, עובדה שהקשתה על חוקרי הטבע לסווגו במשך זמן רב. איי איי בוגר מכוסה בפרווה שחורה בכל גופו, פרט לאזור הצוואר, שם פרוותו שחורה ולבנה. צורת גופו אופיינית לפרימט, אך זנבו סבוך כזנב סנאי, פניו מחודדות כפני דביבון ועיניו עגולות וכדוריות. שיניו החותכות גדולות ביותר וממשיכות לגדול כל חייו. הוא יכול בנגיסה אחת לפצח אגוז קוקוס.  ידיו הן היוצאות דופן ביותר; בדומה לשאר הפרימטים, הוא בעל ארבע אצבעות מקבילות ואגודל זקוף, אך הבוהן והאצבעות ארוכות וצרות והאמה ארוכה מאוד ויכולה להגיע לפי שלושה מאורך שאר האצבעות[21]. עיקר פרסומו בא לו בזכות האצבע האמצעית הדקיקה בידו, בה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים בכדי לגרום לזחלים לזוז בתוך הגזע, גם כסטטוסקופ המאפשר לו לחוש היכן מסתובבת רימה או זחל בתוך העץ, גם כדי למשוך את הליבה מקני הבמבוק.  וגם כחכה לדוג את הצייד העסיסי[22].

הילידים מרבים לצוד את האיי איי, לא רק משום שהוא מזיק חקלאי, אלא גם בשל אמונה רווחת בקרב תושבי האי בדבר שטניותו של המין. האגדות המקומיות מספרות, שאדם שאליו מופנית אצבעו הארוכה של האיי איי נידון למוות, והופעתו של פרט בכפר מבשרת את מותו של אחד הכפריים. אחד השבטים המקומיים אף טוען, שאיי איי חודרים למגורי האנשים דרך הגגות ומנקבים את עורקי הקורבן באמצעות אצבעם הארוכה והמכושפת.[23]. אגדות אלו הסבו נזק רב למין, היות שהדרך היחידה להינצל ממוות, לפי האמונה, היא הריגת האיי איי. אף על פי שהמין מוגן על פי חוק על ידי ממשלת מדגסקר, מתרבים חיסולים אלה עקב תכיפות המגעים בין האיי איי לבני האדם, הנובעים מצמצום בית גידולם הטבעי והתפשטות הכפרים והשטחים החקלאיים[24].

על האיי איי ראו בהרחבה, באתר זה: הלמורים.

מיוחדים למדגסקר הם מגוון מינים של משפחת הטֶנְרֵקִיִּּים (Tenrecinae). יצורים אלה דומים לקיפודים במראם והם קוצניים כמותם, אך הם קרוביהם הרחוקים של הארכף (חדף פיל) [25]  והשנבוב[26]. הם קטנים, וניזונים מבשרם של יצורים קטנים כגון חרקים ותולעים. המינים הגדולים ניזונים גם מחולייתנים קטנים. אין לו קרבת משפחה לקיפודים למרות מראהו.

המכרסמים מועטים – רק שבעה. רובם ממשפחת הנסומיים (Nesomyidae). משפחה של דמויי עכבר מסדרת המכרסמים, הנפוצה במדגסקר ובאפריקה. מכרסמים אלה מגיעים לגודל קטן עד בינוני, כשהגדולים ביותר גדולים מעט מחולדה. הם צמחוניים בעיקרם, אך חלקם אוכלי חרקים. חלקם מטפסים על עצים ואחרים שוכני קרקע. הם מתרבים מהר והריון הנקבות קצר מ-6 שבועות.

הטורפים

טורפי מדגסקר (שם מדעי: Eupleridae) היא משפחת טורפים דמויי חתול, האנדמיים לאי מדגסקר. אלה הם עשרה מינים של טורפים קטנים והגדול שבהם הוא הפוסה (שם מדעי: Cryptoprocta ferox), שאורכו קרוב ל-70 ס"מ ומשקלו קרוב ל-7.5 ק"ג. שאר המינים קטנים ממנו בהרבה. -טורפי מדגסקר קרובים מאוד למשפחות הגחניים והנמייתיים[27]  ובעבר סווגו כשייכים להם.

האב הראשון שלהם, שהיה קרוב לנמייות, הגיע למדגסקר לפני 18-24 מיליון שנה והטורף הקרוב ביותר אליו הוא הפוסה (Fossa) שמה המדעי: Cryptoprocta ferox. שם הסוג "Cryptoprocta" מתייחס לאופן בו פי הטבעת של החיה מוסתר על ידי כיס עור באותו אזור ומגיע מהמילים היווניות העתיקות "crypto" ("נסתר") ו-"procta" ("פי הטבעת")[28].

זוהי טורפת-העל של מדגסקר והיא צדה למאכל יונקים קטנים, ביניהם טרום קופים, זוחלים, עופות, ומגוונת גם בחרקים, דו-חיים ואף בצמחים. לפוסה מאפיינים חיצוניים הדומים למשפחות החתוליים, הנמייתיים והגחניים, מה שגרם למחלוקות ושינויים רבים בסיווגה המדעי.

הפוסה היא מין טורף יחיד בסוג פוסה, וחברה במשפחה טורפי מדגסקר ובתת-הסדרה דמויי חתול. בעבר התקיים מין נוסף בסוג – הפוסה הענקית (Cryptoprocta spelea), שתוארה לראשונה בשנת 1902 בהתבסס על שרידי תת-מאובן, והופרדה מהפוסה בשנת 1935. היא הייתה גדולה מהפוסה (משקלה היה כמעט וכפול), אך חוץ מכך היו מאפייניה דומים.

הפוסה מזכירה גרסה קטנה של פומה, עם גוף דק-גזרה אך חסון, גפיים שריריות וזנב שארוך כמעט כמו שאר הגוף[29]. ראשה מזכיר את ראשה של נמייה וארוך יחסית משל החתוליים. חוטמה רחב וקצר, אוזניה גדולות ועגולות ושפמה ארוך, אפילו יותר מראשה. עיניה החומות ניחנות באישונים בצורת קווים צרים; אלו, משקפות אור, כמו אצל טורפים רבים שצדים בשעת הליל (אצל הפוסה האור מוחזר בגוון כתום).[30].

במהלך האבולוציה, עבר גופה של הפוסה, התאמה לטיפוס על עצים. כך למשל, זנבה מסייע בשמירת שיווי המשקל, וטפריה הנשלפים למחצה (הם אינם מוחבאים בנדני עור כמו אצל החתוליים), משמשים אותה לאחיזה בענפים. בנוסף, תנועתה הותאמה למחצה להליכה על כף הרגל (plantigrade) כשהיא נמצאת על העצים, ובזמן תנועתה על הקרקע היא הולכת על האצבעות [31]. הפוסה פעילה הן במשך היום והן במשך הלילה. הם לוכדים את טרפם בציד על הקרקע ואף בין העצים בזינוקים מפתיעים.

הפאדי (Fady) המקומי, היינו טאבו, אוסר על מרבית המקומיים, למעט אלו החיים ביער מקירה ((Makira forest), לאכול מבשר הפוסה[32].

עטלפים

עקב יכולתם לעוף, ישנו מגוון של עטלפים החיים במדגסקר כיום, וכנראה הגיעו אליה בתעופה. רק כשליש מהם אנדמיים למדגסקר, פרופורציה נמוכה יחסית לשאר המשפחות. מבין העטלפים (26 מינים), מין אחד Myzopoda aurita, מהווה משפחה בפני עצמו. בפתח השמע שלו נמצא שסתום, המסוגל להיסגר – מקרה יחיד מבין היונקים.

האדם הביא למדגסקר מספר מיני יונקים, ואלו נפוצים בו כיום. בין מינים אלו נכללים: זבד הודי קטן (באנגלית: Small Indian Civet) [33], חזיר הסבך (שם מדעי: Potamochoerus larvatus), שני מיני חדפים, את הזבו, שני מיני צבאים, כבשים ועיזים וגם חיות נפוצות יותר כמו חולדות וחתולים[34].

ראו בהרחבה, באתר זה: יונקי מדגסקר

עופות

תועדו כ-280 מינים של עופות החיים במדגסקר, כאשר 200 מהם גם מתרבים שם. מבין בעלי כנף אפשר לראות במדגסקר קוקיות, פלמינגו, אנפות, יונים, חוגלות ועוד. חלק ניכר מהעופות במדגסקר הם חסרי קרין, היינו ללא העצם אליה מתחברים שרירי התעופה[35].

מתוך המינים הנמצאים באי כ-100 הם אנדמיים (44 מינים מתוכם נושאים את שם האי בשמם).

מספר העופות האנדמיים נמוך יחסית, כיוון שביכולתם של חברי קבוצה זו לחצות מרחקים ומכשולים גיאוגרפים ולשנות את תפוצתם בהתאם לצורך וללחצים הסביבתיים.

ישנם עופות רבים הנמצאים גם במדגסקר וגם באפריקה. יש שהצליחו לעבור בתעופה את המרחק מיבשת ליבשת ולהשתכן קבע ביעד החדש. חמישה מיני ציפורים שמקורם בהודו, אבל ניתן למצוא אותן במדגסקר[36], ועוד חמישה מינים שמקורם במדגסקר אבל ניתן למצוא אותן גם בהודו[37].  (הבסיס למקור נקבע בעבודה פילוגנטית מולקולרית).

אחד המינים האנדמיים והנדירים ביותר הוא צולל מדגסקרי (Aythya innotata), השייך לקבוצה של ברווזים הנקראים צוללים. אלו זכו לשמם בשל יכולת הצלילה שלהם המאפשרת להם לשהות כמעט דקה בעומק של כעשרה מטרים מתחת לפני המים תוך כדי צלילה. עד שנת 2006 חשבו שהמין נכחד, אולם אז נמצאו תשעה  פרטים, הודות למאמציו של הביולוג המלגשי לילי אריסון רנה דה רולנד (Lily-Arison Rene de Roland), או בקיצור לילי[38].

כבר עשרות שנים שלילי עסוק בשימור הציפורים של מדגסקר, מטעם קרן פרגרין העולמית (Peregrine Fund’s studies). הוא חקר בעיקר את דורסי האי, שחלקם נמצאים בסיכון הכחדה בדרגות שונות, הוא סקר את דורסי האי לאורכו ולרוחבו ותוך כדי כך זכה לגלות שלושה מינים "אבודים", שנחשבו לנכחדים..  אבל תודות למאמצי השימור יש היום בטבע כ-40 פרטים ועוד כ-80 בגרעין רבייה[39].הם חיים בשמורת במאנוויקה (Bemanevika)., המכונה "אתר הצולל". בניגוד למינים אחרים, בני הסוג "צולל" (Aythya), אפרוחי הברווז צוללים החל מגיל 14 יום.

המין השני שחזר מעולם הנכחדים בשמורה זו הוא התנשמת האדומה (Madagacar Red Owl). משנת 1936 אף אחד לא ראה אותה, עד שלילי מצא אותה מחדש בשנת 1995.

גם הסיפור של חיוויאי מדגסקרי (Madagascar Serpent Eagle) דומה לזה של התנשמת: הוא "נכחד" ב-1940 ונמצא שוב, על ידי לילי, ב-1987.

ישנם חמש משפחות עופות עיקריים אשר אנדמיות למדגסקר, או משותפות רק עם ארכיפלג קומורו: מסיטיים, כחלים קרקעיים, הקורול, צווחני מדגסקר והוונגיים.

.מקרה מיוחד הוא זה של משפחת הוונגיים (Vangidae  ).

אורכם 12-30 ס"מ. הצבעים שחור-לבן ובמיעוטם כחול-לבן. הנוצות ארוכות, צפופות ורכות. הכנפיים והגב ארוכים והרגליים חזקות. המקור חזק, עבה ועל פי רוב, אנקולי. ומכאן השם המדעי (קרדום). אילניים. חיים ביערות אוכלים חרקים וחולייתנים קטנים. הוונגות מתמחות בחיטוט בעזרת מקורן אחרי חרקים, והן נחשבות לכאלו הממלאות את הגומחה האקולוגית של הנקריים, שאינם נמצאים במדגסקר.

במשפחה 40 מינים. מיני הוונגות נבדלים זה מזה בגודל, בצבע ובעיקר בעיקר בצורתו של המקור. כל אחד, בהתאם למזון הזמין במקום החיות שלו.

לאחר שהתפתחה מאוכלוסייה מייסדת אחת, התפתחו המינים השונים, למגוון  צורות המותאמות לגומחות אקולוגיות שונות[40].  תהליך זה של פיצול מין לקבוצות בעלות מאפיינים מורפולוגיים שונים קרוי התפצלות אבולוציונית[41] . הם מזכירים להפליא את המקרה של פרושי דרווין (שם מדעי: Geospizinae), שבכול אי, פיתחו צורת מקור שונה, בהתאמה למזון השונה. המפגש עמם, כמו עם צבי הגלפגוס, שגם הם פיתחו שריון שונה מאי לאי, העניק לדרווין את התובנה לגבי תורת האבולוציה[42]. .

ראו בהרחבה: מבט על עופות מדגסקר

זוחלים

314 מתוך 346 מינים של זוחלים אנדמיים לאי[43]. המגוון הרחב של מינים אלה מקורו במספר מינים מועט שהגיעו לאי לפני התפצלותו מהיבשת הקדומה.

אופייני למדגסקר הוא התנין המדגסקרי Crocodilus madagascariensis. שאורכו עד 6 מטר והוא קרוב למין האפריקאי.

זיקיות מרובות מאוד באי, כאשר כחצי מסך כל מיני הזיקיות בעולם (150) אנדמיות למדגסקר[44]. בני הסוג Evolutricauda הם הזעירים שבזוחלים. זיקית ( Chamaeleo)  הוא סוג של זוחלים ממשפחת הזיקיתיים, החיים באפריקה ובדרום אסיה, עד הודו וסרילנקה והמין זיקית מצויה, המוכרת מישראל, חיה גם בדרום אירופה. בני הסוג קטנים יחסית ובעלי גפיים ארוכים וגמישים.  אלו יצורים איטיים ומגושמים החיים בי ענפי העצים ומחפשים חרקים שונים כמו פרפרים, חיפושיות, חגבים וגמלי שלמה למאכל. הם ניזונים מחרקים וחסרי חוליות דומים באמצעות לשונם הארוכה והדביקה הלופתת את הטרף. הזיקית המצויה מתאימה את צבעיה לאלו של הסביבה, עד שהמונח "זיקית" הפך לשם נרדף לאדם המשנה את דעותיו תדיר. כך גם הסוג זיקית מדגסקר (שם מדעי: Calumma), שהמינים שלו אנדמיים למדגסקר וחיים על ענפי העצים ביער. הן יכולות להסתוות במהירות תוך החלפת צבעים ולטפס בשקט מבלי להיראות הן לטורפים והן לטרפם.

אולם זיקיות רבות במדגסקר, אינן מסתוות, אלא דווקא מתהדרות בצבעים מרשימים, בעיקר הזכרים, שנוהגים להרשים את הנקבות, בצבעים עזים, בהתאם ל"עקרון ההכבדה".

ראו בהרחבה: הזיקיות

שאר משפחות הלטאות באי הן שממיתיים, חומטיים, קורדיליים ואיגואנות מדגסקר.

לטאות

מבין השממיות, נזכיר את שממית יום אבקת זהב (שם מדעי: Phelsuma laticauda), שהיא מין של לטאה ממשפחת השממיתיים החיה בצפון מדגסקר ובאיי קומורו שבאוקיינוס ההודי. (היא גם הופצה באיי הוואי ובכמה מאיי האוקיינוס השקט בידי האדם).

שממית זו מגיעה לאורך 15–22 ס"מ והיא בעלת עור ירוק או צהבהב ולעיתים מעט כחול עם קשקשים דקים, כפות רגליים מגודלות העוזרות לה להלך על הקיר ואף הפוך וראש גדול עם עיניים גדולות בעלות עפעפיים בצבע תכלת וחוטם חרוטי. הבטן לבנה והזנב עבה ונגרר מאחורי הלטאה. השממית חיה על העצים ביערות הגשם של מדגסקר. היא ניזונה בעיקר מחרקים כמו עשים וזבובים אך גם על עכבישים, חלזונות, לטאות אחרות וגם פירות ואבקה וצוף פרחים. לעיתים כמה לטאות ייזונו יחדיו מאותו הצמח. הזכרים התוקפניים יגוננו על הטריטוריה שלהם מכל מסיג גבול, לרבות נקבות.

מעניינת במיוחד היא שממית רחבת-זנב, המוכרת יותר כשממית זנב-העלה (שם מדעי: Uroplatus),  האנדמית למדגסקר. אורכן של שממיות אלה 10-30 ס"מ כשמבנה גופן מותאם להסוואה מורכבת. צבע רוב השממיות חום כהה עם עיטורים על גופן, המזכירים בקיעים בגזעי עצים ולעיתים יש להן עיטורים דמויי חזזית שעל העץ. הכפות גדולות ביותר נדבקות לעץ והעיניים בעלות עיטור חום הנראה כענף. הזנב רחב ומזכיר עלה ומכאן השם. השממיות הן פעילות לילה הצדות חרקים קטנים ויצורים דומים, תוך שימוש בהסוואתן. לשממיות עיניים ענקיות העוזרות להתמצא בחשכה. הן חיות בעיקר על ענפי העצים ביערות הגשם של מדגסקר.

איגואנות מדגסקר (שם מדעי: Opluridae) היא משפחת לטאות, האנדמיות לאי מדגסקר וקרובות משפחתם של האיגואנות. הן הגיעו בדרך של "ריקות". לטאות אלה הן מהמינים הקדומים ביותר הקיימים במדגסקר, שריד מתקופה לפני כ-140 מיליון שנה כאשר מדגסקר הייתה חלק מיבשת אפריקה. לטאות אלה בינוניות בגודלם עד אורך 40 ס"מ ונראות כמו חרדוניים, בעלי זנב קשקשים קוצני. לחלקם ישנה ציצת קשקשים מאחורי ראשם. במינים רבים ישנה דו-צורתיות זוויגית והזכרים הגדולים יותר עוטים צבעי ראווה להרשמת הנקבות. הם חיים בעיקר על הקרקע, אם כי כמה מינים חיים בין העצים ומחפשים חרקים או לטאות קטנות. כל המינים מטילי ביצים.

ידועים מעל ל-60 מיני נחשים באי, לרבות חנקי מדגסקר (שם מדעי: Sanziniinae) , שאף אחד מהם אינו מסוכן לאדם. חנקי מדגסקר היא תת-משפחה של נחשים ממשפחת החנקיים (שם מדעי: Boidae). החנקיים הם משפחת נחשים לא-ארסיים, הקרובים לפיתוניים והם הורגים את טרפם באמצעות חניקה[45]. תת משפחה חנקי מדגסקר, חיים בטבע במדגסקר ומכאן שמם. נחשים אלו חיים על קרקע היער והם מזכירים במראם את הרב חנק האזמרגדי [46]המוכר גם בשמו "בואה עצים אזמרגדי", החי באמזונס. אורכם יכול להגיע לשלושה מטר והם הנחשים הגדולים ביותר במדגסקר. כמו רוב הנחשים, הם ציידים הניזונים מיונקים קטנים, לטאות ועופות על ידי לחיצת שריריהם עד לחניקת הטרף. הם מוסווים ביותר על קרקע היער מה שעוזר להם להתגנב אל טרפם וגם לא להתגלות על ידי טורפים כמו עופות דורסים, או הפוסה של מדגסקר. בעבר היה רק סוג אחד בקבוצה זו – חנק עצים מלגשי (Acrantophis), אך המין הועבר לסוג עצמאי (Sanzinia).

במדגסקר חיים ארבעה מינים של נחשי חנק גדולים מהסוג בואה (Boidae), ו– 75 (!) מינים של זעמנים (Colubridae). אין במדגסקר ולו מין אחד של נחשים ארסיים מובהקים (בעלי בלוטות ארס ושני ניבים בקדמת הלסת, המשמשים להכשה).

ידועים על ששה מיני צבים יבשתיים כאשר חמישה מהם אנדמיים. באי, בעיקר במערבו, חיים שמונה מיני צבים יבשתיים. רובם מהסוגים Pyxis וצב מים מתוקים. מיוחד למדגסקר, הוא צב קרינתי (שם מדעי: Astrochelys), המכונה גם "צב מדגסקר". הסוג מכיל רק שני מינים.

צב מקרין (Astrochelys radiata) – מצוי בדרומה של מדגסקר וייתכן שמצוי אף באיים ראוניון ומאוריציוס. צב זה גדול יותר מקרובו ויכול לשקול 16 ק"ג.

צב אנגונוקה Astrochelys yniphora))) – אנדמי לפארק הלאומי מפרץ-בלי (Baly Bay) בצפון-מערב מדגסקר, לחופי מצר מוזמביק. הוא קטן מעט מקרובו. צבים אלה בעלי שריון חום בעל טבעות מוגבהות וקצוות השריון משולשות. הרגליים חזקות מספיק לשאת את הגוף, אף שהוא קטן ביחס לצבי הענק.

שני המינים מצויים בסכנת הכחדה חמורה בטבע עקב פגיעה בבתי גידולם, שריפות ומציד לא חוקי. לפנים חיו באי צבים ענקיים, כמו למשל Trstudo grandidieri, שאורכו מטר אחד. ואחד מהם (צב בל מפריק) הובא בידי האדם. במים מצויים צבים נוספים כמו צב קסדה אפריקני וצב ראשתן מדגסקרי. בנוסף, חופי האי משמשים לקינון על ידי מגוון צבי ים כגון צב ים חום, צב ים ירוק, צב ים קרני וצב ים זיתני.

דו-חיים

כ- 99% מבין 300 מיני הדו-חיים שבאי ניתן למצוא אך ורק בקרבת מקווי המים של מדגסקר. רובם קוטלגו מדעית, אך מאז שנת 1992 משקיעים חוקרים מאמצים גדולים כדי לגלות מינים חדשים נוספים באי. משלחת חוקרים שערכה סקרים באי מדגסקר גילו  שם בתקופה האחרונה כ-200 מינים חדשים למדע של דו-חיים. החוקרים – מגרמניה, ספרד ואיטליה – סבורים שהמספר עשוי אף להיות גבוה יותר, והם ידעו את המספר המדויק בתום הבדיקות הגנטיות לכל החיות שנאספו בסיורים.

החוקר פרנק גלאו (Frank Glaw),מומחה לדו-חיים מטעם האוסף הזואולוגי של מינכן (Zoologische Staatssammlung München) הסביר: "ב-15 השנים האחרונות [מאז 1992] גילינו ותיארנו יותר ממאה מיני צפרדעים חדשים ממדגסקר, שהובילו אותנו להאמין כי מלאי המינים שברשותנו הוא כמעט מושלם. אלא שסקרים חדשים שערכנו לאחרונה מוכיחים כי ישנם באי מספר מינים גדול יותר מכפי ששיערנו". פרופ' מיגל ונזס, ראש המחלקה לאבולוציה ביולוגית במעבדות Braunschweig, שהוביל את המחקר, אמר: "אנשים חושבים שאנו יודעים על כל מיני הצמחים ובעלי החיים שחיים על כדור הארץ, אך התגליות במאה הנוכחית רק החלו – מרבית מצורות החיים על כדור הארץ רק מחכות להכרה מדעית".

החוקרים ציינו שהעובדה שמרבית המינים החדשים נאספו מיערות קטנים שאינם מוגנים על ידי המדינה, מעמידה את המשך קיומם בסכנה.

רובם ככולם שייכים לסדרת הצפרדעיים (Anura) ובהם 11 מינים של צפרדעים קטנות ממשפחת היפרוליי (Hyperoliidae), הדומים מאוד לאילנית החיה בישראל[47].

זו משפחה של צפרדעים בגודל קטן עד בינוני, שצבען בהיר. במשפחה קיימים יותר מ-250 מינים הממויינים ל-19 סוגים. 17 מתוך 19 הסוגים במשפחה חיים באפריקה, דרומית למדבר סהרה. הסוג המונוטיפי (בעל מין אחד) Tachycnemis נמצא באיי סיישל, והסוג Heterixalus  שנקרא גם 'צפרדע קנים מדגסקרית' (Madagascar reed frog). הוא קרוב משפחה של צפרדע העצים האנדמית מסיישל (Tachycnemis)  הוא אנדמי למדגסקר.  ובו עשרה מינים. רבים מהם הם בעלי עור חלק ובהיר, שנראה כמעט מזוגג.

מרבית ההיפורליים חיים בסביבה עצית, אך אחדים מהם חיים בסביבה יבשתית דווקא. בין אלו שחיים ביבשה, נכללים גם כמה מהמינים בסוג Kassina, אשר נעים בהליכה ובריצה, ולא בניתור כמרבית הצפרדעים. תזונתם משתנה ממין למין. כך לדוגמה, מיני הסוג Tornierella מתבססים על חלזונות, בעוד ה-Afrixalus fornasinii טורפת את ביציהם של מינים אחרים בסדרת חסרי הזנב . זוהי הצפרדע היבשתית היחידה שנוהגת כך..

תהליך ההתרבות מתחיל בתחילתה של עונת הגשמים, עת מתרכזים ההיפרוליים באזורי ההזדווגות. מרביתם של ההיפרוליים מטילים את ביציהם במים, אך התנהגויות אחרות נצפו בעבר והן ידועות, כמו הטלת הביצים בצמחייה הקרובה למאגר מים. הפרטים בסוג Afrixalus בונים על העץ קנים על ידי קיפול העלים והצמדתם. הראשנים חיים באגם קטן או בשלולית, ויש להם סנפירים גביים גדולים יחסית על הזנב.

יש כיום כ-355 מיני צפרדעים ידועים במדגסקר[48].  עם זאת, ההערכות הן שיש עוד מאות מינים נוספים שטרם זוהו[49].  כמעט כל המינים הידועים אנדמיים למדגסקר. משפחת המנטליים חיים רק במדגסקר. מבין הצפרדעים, צפרדע העגבנייה ידועה בצורתה הכדורית ודרכי ההתגוננות המפתיעות שלה.

דגי מים מתוקים

במדגסקר יש שפע רב של דגים אנדמיים. המגוון המלא אינו ברור לגמרי, כיוון שמינים חדשים מתגלים כל הזמן. עם זאת, ההערכות נעות בין 135 ל-150 מיני דגים שמוגבלים למים מתוקים. ביניהם יש שתי משפחות הייחודיות לחלוטין למדגסקר: השפמנונים מהמשפחה Anchariidae והאידרונאים, או כסופי-צד (שם מדעי: Atheriniformes), מהמשפחה Bedotiidae [50]. בנוסף, חלק מהסוגים אנדמיים למדגסקר, והם כוללים סוגי אמנוניים, דוסמריים, אדרניים ודגליליים.

הפאונה של דגי המים המתוקים במדגסקר הצטמצמה באופן דרסטי עקב איבוד בית גידול (זיהום, בירוא יערות, בניית סכרים וכו'), על ידי דיג יתר, ועל ידי מינים שהובאו על ידי בני אדם.

דל-זיפיות

כ-38 מינים של תולעי-אדמה תועדו בשבע משפחות שונות. מתוכן 59% אנדמיות[51].

חרקים

במדגסקר ישנו מגוון גדול של חרקים, כאשר רובים אנדמיים. יש אלפי מינים ששייכים לקבוצות כמו חיפושיות ועשים. ידועים כיום 100,000 מיני חרקים בקירוב, והמספר רק גדל. ידועים כ-80 מינים של מקלונאים, כאשר חלקם גדולים וצבעוניים, ואילו חלקם קטנים ומוסווים היטב. בנוסף, חלק גדול מגמלי השלמה באי גם הם מוסווים היטב. ידועים למעלה מ-100 מיני תיקנאים, הכוללים גם את התיקן הלוחש – אחד ממיני התיקנים הגדולים ביותר בעולם, אשר אנדמי למדגסקר.

היתושים במדגסקר מכילים כ-235 מינים, כאשר 138 מהם אנדמיים.

במדגסקר מגוון מרשים של פרפרים. 303 מינים. מתוכם 210 הם אנדמיים.

האי מדגסקר הוא הבית של אחד העשים הגדולים ביותר בעולם (המונח "עש" מוגדר על דרך השלילה – כל הטקסונים בסדרת הפרפראים שאינם פרפרים, הם עשים. כיום ידועים יותר מ-160,000 מיני עשים בעולם) – עש הירח המדגסקרי (Comet Moth) הוא אחד ממיני העשים הגדולים ביותר. אנדמי למדגסקר. לזכר יש מוטת כנפיים של 20 סנטימטרים וזנב המגיע לאורך של עשרה סנטימטרים. לנקבה יש יכולת הטלה מרשימה של עד 170 ביצים.

אחד העשים הידועים של האי הוא  הקסנטופן ("Xanthopan morganii" )אשר לו חדק ארוך המשמש להגיע לפרחי "Angraecum sesquipedale". שנת 1862, בוטנאי בשם ג'יימס בייטמן (James Bateman)  שלח אל צ'ארלס דארווין כמה סחלבים מיוחדים שהוא פגש במדגסקר. דארווין בחן את הפרחים. הדבר המרשים והמיוחד בצמח היה הדורבן שלו, שאורכו היה כ-20 ס"מ. בפרטים שדארווין תעד היו דרבנים ארוכים יותר – 30 ואפילו 40 סנטימטרים.

באותה שנה דארווין פרסם מאמר אודות סחלבים והאבקת סחלבים, ובין השאר הזכיר את הסחלב הזה. הוא טען אז שסחלב כזה חייב היה להתפתח במקביל לעש בעל חדק ארוך מספיק על מנת להגיע לצוף. הוא טען שיש עש פעיל לילה, שיש לו חדק באורך 35 ס"מ – הוא המאביק של הסחלב, והם התפתחו במקביל – קו-אבולוציה (Co-Evolution), או אבולוציה הדדית, היא השינוי בהרכב הגנטי של שני מינים המקיימים יחסי גומלין, כתוצאה מהברירה הטבעית שהם מפעילים זה על זה. קו-אבולוציה מתרחשת במידות שונות בין יצורים רבים מאוד, אך מתבטאת באופן בולט במיוחד ביחסי תועלת הדדית (מוטואליזם) ויחסי איבה (אנטגוניזם כגון טורף-נטרף, טפיל-פונדקאי ותחרות).

Angraecum sesquipedale. סחלב דרווין. באדיבות Wikipedia

דארווין בדק היטב את הסחלב לפני כן – הוא ניסה לראות איך להגיע אל האבקנים שלו, וגילה שהדרך היחידה היא לשלוח צינורית דקה לפתח הסחלב, לכל עומקו של הדרבן – כשהוציא את הצינורית, האבקיות נצמדו אליה. אנשים רבים חשבו שהרעיון הזה מופרך. לא יתכן עש עם חדק באורך 35 סנטימטרים. מאמרים פורסמו נגד דארווין, ושוב עלתה הטענה שהמורכבות של העולם לא יכלה להתפתח באופן טבעי אלא רק להיווצר על ידי בריאה. אלפרד ראסל וואלאס, (Alfred Russel Wallace) מדען חשוב נוסף שהגיע לרעיונות האבולוציה בערך במקביל לדארווין, השיב במאמר בו תאר באופן מפורט כיצד הפרח הזה, והעש החזוי של דארווין יכלו להתפתח במקביל. הוא אפילו הוסיף איור – איך אמור לדעתו להראות אותו עש.

הפריית סחלב דרווין – האיור התיאורטי של אלפרד וולס

בשנת 1882 דארווין הלך לעולמו, וחידת העש והסחלב נותרה פתוחה.

בשנת 1903, 21 שנים לאחר מותו של דארווין, הגיעו למדגסקר  ליונל וולטר רוטשילד (Walter Rothschild) שהיה הברון רוטשילד השני, שתרם להצהרת בלפור ואנטימולוג גרמני בשם קארל ג'ורדן (Karl Jordan), ומצאו שם את העש. בעל החדק, בדיוק לפי התחזית של דארווין. הם קראו לו: Xanthopan morganii praedicta, כשהתוספת "praedicta" – משמעותה "החזוי" – לציון העובדה שדארווין חזה את קיומו.

מדגסקר הוא ביתה  של הדבורה הקטנה ביותר בעולם, Liotrigona bitika ולה אורך גוף של פחות מ-2 מ"מ.

אחת האטרקציות, מיני רבות היא חדקונית הג'ירף. זוהי חיפושית יפהפייה קטנה ואדומת גוף ולה צוואר ארוך ביותר ובקצהו ראש זעיר. "צווארה" הכחול-כהה והארוך נד מצד לצד, והוא שהקנה לה את שמה. חרקים, בזכות השלד החיצוני הגמיש והקל לעיצוב, הם דוגמה מושלמת לתוצאות הקיצוניות ,שיכולות להיגרם כתוצאה מבררה זוויגית. בכמה מקרים המאפיין הנבחר נעשה קיצוני עד כדי כך, שהיתרון שבקיומו – משיכת הנקבות – גובר רק במעט על החיסרון והמגבלה שהוא יוצר.

צ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא המינים", העלה את התיאוריה שלו כדי להסביר את דרכי ההתנהגות וצורות הגוף הקיצוניות שהפגינו רק זכרים או נקבות במינים מסוימים. זנב זכרי הטווס והצורות, הצבעים והריקודים המשונים של עדניים הם דוגמאות קלסיות לכך.

איברים אלו, שאינם עוזרים לבעליהם לשרוד בטריפה או בהסוואה, נוצרו כי הנקבות במין בחרו להזדווג, במשך אינספור דורות, עם זכרים שהפגינו דרך התנהגות או תכונה מסוימות באופן הדרמטי ביותר. הבררה הזוויגית הזאת יצרה את בעלי החיים המשונים שאנו רואים כיום

בקרב החיפושיות אפשר למצוא כמה מהדוגמאות הטובות ביותר.: חדקונית הג'ירף ממדגסקר היא מהמשונות ביותר. הזכר ניחן בצוואר ארוך ביותר שבקצהו יושב ראש זעיר, מה שהופך את החיפושית ללא יציבה. היא משתמשת בצווארה בסוג של קרב, והנקבה מזדווגת עם המנצח.

הנקבה מטילה ביצה מופרית בעלה שאותו היא מגלגלת ומקפלת לסוג של קן דמוי עריסה מגולגלת. לאחר השלמת העריסה , מנתקת אותה החיפושית מהצמח והעלה המגולגל נופל לקרקע, שם הטמפרטורה מתאימה להתפתחות הביצה עד שלב הזחל שיבקע, יעבור גלגול ויעוף בחזרה לעץ. מבט קצר אל הקרקע שמתחת לעצים מגלה פקעות רבות כאלה, מגולגלות וממתינות לבקיעה.

עכבישאים

עכביש קליפה דארוויני (באנגלית: Darwin's bark spider; שם מדעי: Caerostris darwini), שהתגלה בשנת 2009, הוא מין עכביש ממשפחת הגלגלניים הטווה רשת קורים ענקית שיכולה להגיע לאורך 25 מטר ולהכיל 900-28,000 סמ"ר. זוהי רשת הקורים הגדולה בעולם. בנוסף חוטי הרשת חזקים יותר מקוולר (Kevlar)  [52]. הוא קרוי על שם החוקר המפורסם צ'ארלס דרווין.

עכביש זה מצוי במדגסקר ובעל הבדלים קיצוניים בין בני הזוג: הנקבות גדולות בהרבה מהזכרים ויכולות לטרוף אותם בקלות. הנקבות יכולות להגיע לאורך 18-20 מ"מ בעוד אורך הזכרים פחות מ-6 מ"מ. לעכבישים מבנה כדורי והם בעלי גוף כהה או אדמדם בהיר ובעלי רגליים שעירות מעט.

עכביש קליפה דרוויני. צילום: Wikipedia

העכביש מקים את הקורים מעל לגדת נהר או אגם רדוד – מקום בו לא נמצאת תחרות עם עכבישים אחרים. מעל הנהר הוא מקים את רשתו במהירות ויורה אותה לעבר הקצה השני של הנהר. בסופו של דבר רשת ענקית קמה ומפילה חרקים כמו שפיריות או בריומאים, אותם טורף העכביש.

הרס בתי הגידול

היערות באי מושמדים מדי יום, כשההערכות נעות סביב אחוזים מעטים שנותרו מיערות הגשם באי. גם בעלי החיים הרבים, הולכים ונעלמים, לרבות אוכלוסיית הלמורים, שהפכו כאמור להיות שם נרדף למדגסקר. כעת, ההערכות הקודרות מדברות על כך שעד 2080, ייעלמו כליל כל יערות הגשם ועימם גם כל אוכלוסיית הלמורים.

זו הכותרת שמספק האי שהיה גן עדן וככל שחולפות השנים נראה כגיהינום בהתהוות. כריתת יערות ושינוי אקלים עשויים למחוק חלק גדול מיערות הגשם של האי, אם כי המצב העגום טרם הגיע לנקודת האל חזור.

מיני הלמור שוכנים בעצים גדולים ולכן עם היעלמות הולכת וגוברת של היערות באי, אוכלוסיותיהם צונחות במהירות. שילוב של כריתת יערות והחמרה בתנאי האקלים, כחלק מההתחממות הגלובלית והפגיעה באוזון, עלולות לגרום ליערות הגשם להיעלם בתוך 60 שנים, עד כדי החרבתם כליל.

למור

ראס מיטרמאייר (Mittermeier), שהיה ממובילי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע, הכריז: "העולם אוהב את הלמורים, אך ממשלת מדגסקר מסבה מעט מאוד תשומת לב להצלתם".

לדבריו של מיטרמאייר הפתרון הוא: "תיירות אקולוגית היא כלי השימור מספר אחד ברגע זה כשהאיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע גייס כ-8 מיליון דולר לשימור אוכלוסיית הלמורים, שחולקו כמאמץ של העבודה בשטח, זה יעבור לקהילות ולפעילות התיירותית".

מעבר לכך, מיטרמאייר אומר שהוא מקווה שקבוצות שימור וממשלות אחרות יעקבו אחר המאמצים הממוקדים ויספקו חבילות סיוע שיעזרו לממשלת מדגסקר להקפיד על שימור החי והוצמח באי, כדי להביא לקיצו של הסחר הבלתי חוקי שמשתולל בו, לרבות הכחדת היערות ופגיעה בלמור לשם ציד. למרות זאת, ולמרות בירוא יערות נרחב, האי מדגסקר עדיין מכיל מגוון עצום של בעלי חיים, שרבים מהם אנדמיים[53].

הערות

[1] היווצרות איים יבשתיים היא בדרך כלל תוצאה של פעולת הכוחות הפנימיים של כדור הארץ (ראה: התקברות), כפי שקורה באיי דרום מזרח אסיה למשל. יש איים שנוצרו כתוצאה משקיעת היבשה או עליית פני הים שהציף את שטח היבשה והפסגות הגבוהות מבצבצות כאיים. זהו המצב באיי הים האיגאי למשל. יש איים יבשתיים הנוצרים כתוצאה מפעולת הכוחות החיצוניים. פעולות ההרס והבנייה של גלי הים, מביאה להיווצרות איים קטנים. היקף ההרס הזה תלוי פעמים רבות במידת עמידותם של הסלעים מהם בנוי החוף. מציאותם של סלעים קשים ועמידים, שבשכנותם סלעים רכים ומתפוררים, מאפשרת הריסה מהירה יחסית של הסלעים הרכים והפרדתם של שטחי סלע קשים והפיכתם לאי. לעתים סחף שמזרימים נהרות לשפכיהם גורם להיווצרות איים יבשתיים. סמוך לחופי היבשות מצויים איים שמקורם וולקני או אורגני (איי אלמוגים). הצמחייה והחי של האיים היבשתיים דומים בדרך כלל לזו של היבשת השכנה. אולם קורה שבעקבות הניתוק של השטח מהיבשת ובעקבות תנאי הטבע באי חלו בהם התפתחויות שונות מאלו שחלו ביבשת השכנה. ישנם סוגים של בעלי חיים וצמחים שנעלמו ביבשה ונותרו באיים.

[2] Goodman SM & Benstead JP Eds (2003). The Natural History of Madagascar. The University of Chicago Press; Chicago and London.

[3] Madagascar — A World Apart: Eden Evolution, www.pbs.org

[4] הדודו (Dodo) ממאוריציוס. דוֹדוֹ (שם מדעי: Raphus cucullatus, נקרא גם Didus ineptus על ידי קארולוס ליניאוס) הוא מין נכחד של עוף חסר יכולת תעופה, במשפחת היוניים. הוא היה אנדמי לאי מאוריציוס השוכן באוקיינוס ההודי. ההיסטוריה של הדודו לוטה בערפל. הידע על אורחות חייו מתבסס בעיקר על דיווחים מיומני מסע של ספנים ושל רבי חובלים שהגיעו לאי מאוריציוס במאה ה-16' ובמאה ה-17' ומהמתיישבים שצדו אותו וגרמו להכחדתו. על פי ציורים ואיורים רבים, שרק חלק מזערי מהם צוירו כפי הנראה על פי מודלים חיים, ומממצאים שנלקחו מחלקי שרידים של תתי-מאובנים ושל שלדים, נמצא כי הדודו היה עוף שדמה במקצת לתרנגול הודו, אך היה גדול ומגושם ממנו. גובהו בטבע היה כמטר אחד ומשקלו נע בין 10 ל-17 קילוגרם. מכיוון שברוב שנות קיומו באי, לא היו בנמצא טורפים שיאיימו על קיומו, התנוונו כנפיו, כך שלא יכלו לשמש עוד כאיברי תעופה. האזכור המתועד הראשון של הדודו נכתב על ידי מלחים הולנדים שהגיעו לראשונה לאי מאוריציוס בשנת 1598. בשנים שלאחר מכן נרדף על ידי המלחים שעגנו באי וצדו אותו, ולאחר מכן גם על ידי בעלי החיים שהביאו עמם ההולנדים כאשר התיישבו במקום בשנת 1644. פחות ממאה שנה לאחר גילויו הוכחד הדודו לחלוטין.

[5] סוליטר רודריג (שם מדעי: Pezophaps solitaria) הוא מין עוף נכחד שאיבד את יכולתו לעוף, מתת-משפחת הדודואים (Raphinae) שבסדרת היונאים. הוא היה אנדמי לאי רודריג, השוכן 574 קילומטרים מזרחית למאוריציוס, באוקיינוס ההודי. הייתה לו קרבת משפחה הדוקה עם הדודו שנכחד באי מאוריציוס במחצית השנייה של המאה ה-17'. יונת ניקובר היא בת המשפחה הקרובה ביותר לסוליטר רודריג ששרדה עד היום.

[6] אסף רונאל (2019), "הגובה 3.5 מטרים, המשקל חצי טון: שרידי עוף ענק וקדום התגלו בחצי האי קרים", הארץ.

Phoebe Weston (2019), "Enormous prehistoric bird that weighed the same as polar bear is discovered in Crimean cave", www.independent.co.uk

[7] מין נכחד מן הסוג אדם, המיוחד בקומתו הנמוכה, כמטר אחד, שבגללה התפרסם בתקשורת בכינוי "הוביט". עצמות של מספר פרטים ממין זה התגלו החל משנת 2003 באי פלורס שבאינדונזיה, ובכללם גולגולת ושלד מפורטים של נקבה בוגרת אחת, וכן כלי אבן שבהם השתמשו ועצמות חיות נכחדות שאותן כנראה צדו. הנפח הפנימי של קופסת המוח בגולגולת הוא הקטן ביותר שנמצא בפרט בוגר כלשהו מסוג האדם – כשליש מגודל המוח של אדם בן-ימינו ודומה לגודלו של מוח קוף אדם.

[8] Foster, J.B. (1964). "The evolution of mammals on islands". Nature. 202 (4929): 234–235.

[9] דוגמה לחוק האי: האוח (Athene cretensis), שנהיה ענקי באיים, והאייל (Candiacervus), שנהיה ננסי באיים. שניהם נכחדו מהאי כרתים.

[10] עוף זה נבדל משאר העופות בכך שכלל לא היו לו כנפיים. עופות המואה ניזונו מצמחים, בעיקר עלים, זרדים ופירות. המאורים, שהיו המתיישבים הראשונים בניו זילנד, צדו את עופות המואה ואכלו את בשרם. בנוסף, השתמשו בעצמותיהם לייצור חכות וקרסים, מחטים לאריגת בגדיהם, תכשיטים בהם עיטרו את גופם ועוד. עוף זה נכחד במאה ה-16', בעקבות ציד והשמדת היערות, בית המחיה של המואה, בידי המאורים. דוגמא נוספת היא האויב הטבעי היחיד של העופות הבוגרים, היה עיט האסטי (Harpagornis moorei)- עיט ענק שהיה כנראה מין הדורס הגדול ביותר מעולם. הוא תפס אותם עם טפריו העצומים ושיסע את איבריהם הפנימיים עד למותם.

[11] המגתריום הוא סוג שנכחד של עצלן קרקע בגודל של פיל קטן. הוא היה נפוץ במרכז ודרום אמריקה בין תחילת הפליוקן, דרך הפליסטוקן וייתכן שגם בתחילת ההולוקן. שמו של המגתריום (meg-AH-theer-EE-um) נגזר מהמילה היוונית מגה (μέγας) שפירושה ענק, ותריום (θηρίον) – בהמה. בצירוף: בהמה ענקית.

טווח זמן משוער: 2 מיליון שנים-10,000 שנה לפני זמננו. זמן ההכחדה המדויק נתון בוויכוח. יש עדויות משכנעות לנוכחות המגתריום באמריקה הדרומית לפני כ-10,500 שנים, ותאריכי פחמן-14 מאתר אחד בארגנטינה הנעים בין 10,600–7,800 שנים לפני זמננו. בשל כך ניתן להעריך שהיצור חי גם בהולוקן הקדום

[12] מילודון (שם מדעי: Mylodon) הוא סוג של עצלן קרקע נכחד שחי לפני 2 מיליון שנה עד לפני כעשרת אלפים שנה. אורכו היה כשלושה מטרים ומשקלו כאלף קילוגרם. המילודון ניזון מעלי עצים אליהם הגיע כשהזדקף על רגליו האחוריות.

מאובני המילודון נמצאו בצ'ילה ובארגנטינה וקיבלו שם ב-1840 בידי החוקר ריצ'רד אוון, שגם קבע את שמם של הדינוזאורים. מאובניו נמצאו ברחבי ארגנטינה וצ'ילה וצ'ארלס דרווין גם מצא כמה עצמות במסעותיו, מה שנתן למין את שמו. משמעות שם הסוג היא: "שן טוחנת".

[13] מַסְטוֹדוֹן (שם מדעי: Mammut; ידוע בעיקר בשם "Mastodon": מיוונית: מסטוס – חזה, אודונטס – שיניים) הוא סוג יונק נכחד ממשפחת הממוטיים שבסדרת הפילאים שחי מסוף תקופת המיוקן עד להכחדת המינים האחרונים בסוף הפליסטוקן. מאובנים רבים של מסטודונים נמצאו ברחבי העולם. המין הצעיר והידוע ביותר הוא Mammut americanum, שניצוד בידי הפלאו-אינדיאנים בצפון אמריקה ונכחד בסוף תקופת הקרח האחרונה. המסטודון היה דומה לפילים המודרניים ולממותה, אך היה פרימיטיבי יותר וגופו היה מכוסה פרווה. שיניו היו גדולות וקשיחות אך נראה שהוא לא היה יכול לעכל עשב, דבר שצימצם את תחומי מחייתו. מבנה אוזניו דמה לאלה של פיל אסייתי והוא היה נמוך מעט מהפילים. עם זאת הוא עדיין הגיע לגובה של מעל 3 מטר וחלק מהמינים הגיעו למשקל 11 טון.),

[14]  Phelan, Jessica (15 February 2012). "Brookesia micra, world's smallest chameleon, discovered in Madagascar". GlobalPost. Archived from th

[15] נחש טיגריסי המכונה לעיתים בטעות נחש נמרי (שם מדעי: Notechis scutatus) הוא מין יחיד בסוגו של נחש ארסי ממשפחת הפתניים, החי בדרום אוסטרליה, באיים הדרומיים וכן בטסמניה

[16] Goodman SM & Benstead JP Eds. (2003), The Natural History of Madagascar. The University of Chicago Press; Chicago and London

[17] הגלגו דמויי למור, קטנים מאוד ושוקלים לא יותר מ-300 גרם. הם שעירים ובעלי עיניים ואוזניים גדולות והם יוצאים מקנם שבין העצים בלילה. ליצורים אלה רגליים ארוכות ביותר, העוזרות להם לקפוץ למרחק של כמה מטרים בכל זינוק, מה שעוזר להם לתפוס טרף קטן ולהתחמק בקלות מטורפים.

[18] האינדרי נע בין העצים בקפיצות וטיפוס כשגופו אנכי לקרקע. יש לו רגליים ארוכות ושריריות, שבהן הוא משתמש כדי לדחוף את גופו מגזע לגזע. עיניו הגדולות והירקרקות ופניו השחורות הממוסגרות על ידי אוזניו העגולות והפרוותיות נותנות לו הופעה של דוב צעצוע. פרוותו הרכה כמשי ברובה שחורה עם חלקות לבנות בגפיים, בצוואר, בכתר ובגב התחתון. אוכלוסיות שונות מראות וריאציות שונות בצבע, עם כמה אוכלוסיות צפוניות שרוב הפרטים או כולם שחורים. הפנים עירומות עם עור שחור חיוור, ולפעמים מעוטר בפרווה לבנה. שלא כמו כל למור אחר, יש לו רק זנב מנוון (ויקיפדיה)

[19] הסיפאקות הן אינדריים בגודל בינוני שמגיעות לאורך של עד 55 ס"מ ולמשקל של עד 6 ק"ג. שלא כמו האינדרי, אורך הזנב הוא כאורך גופן. פרוותן ארוכה ומשיית, עם צבעים המשתנים ממין למין, מצהבהב-לבן עד לחום-שחור. הפנים העגולות והקירחות הן שחורות אצל כל מיני הסיפאקה (ויקיפדיה).

[20] ליאת בן דוד, "האי היפה והעצוב", מכון דוידסון.

[21] Louis EE, Sefczek TM, Randimbiharinirina DR, Raharivololona B, Rakotondrazandry JN, Manjary D, Aylward M, Ravelomandrato F (2020). "Daubentonia madagascariensis". IUCN Red List of Threatened Species.

[22] דן דן בולוטין, "מדגסקר- אי האגדות", אקו טיולי שטח:

https://www.eco.co.il/article/%D7%9E%D7%93%D7%92%D7%A1%D7%A7%D7%A8-%D7%90%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA/

[23]          Folklore Record: Relics of Popular Antiquities, Kessinger Publishing, 2003

[24] לקריאה נוספת: ג'רלד דארל, הרפתקאותיי עם איי איי, תרגום: גבי פלג, הוצאת מעריב 1994

דאגלס אדמס, הזדמנות אחרונה לראות, תרגום: רון בן עמי, הוצאת ספרי עליית הגג 2004

[25] חדפי פיל, ארכפיים או חדפים קופצים (שם מדעי: Macroscelididae) היא משפחה של יונקים קטנים אוכלי חרקים שתפוצתם באפריקה. מקור השם בדמיון בין אפיהם הארוכים לחדק הפיל, וההנחה כי הם קרובי משפחה של החדפיים (Soricidae) בסדרה אוכלי חרקים. למעשה, בעוד חדף הפיל איננו קרוב משפחה של החדף, הוא משויך לענף אפרותריה, הכולל תחתיו את הפילים וקרובי משפחתם. הביולוג ג'ונתן קינגדון הציע לשנות את שם המשפחה ל-sengis, מונח הנגזר משפות הבנטו אפריקאיות. הם נפוצים ברחבי חלקה הדרומי של אפריקה, ולמרות ההבדלים הניכרים, ניתן למצוא אותם כמעט בכל סוג של בית גידול, ממדבר נמיב ועד למעבה היער. מין אחד, הארכף הצפון-אפריקני, נפוץ בחלק הצפון-מערבי המרוחק של היבשת, בנפרד משאר המשפחה.

[26] שֶׁנַּבּוּב (שם מדעי: Orycteropus afer) הוא מין יונק ממוצא אפריקני הניזון בעיקר מנמלים וטרמיטים. הוא "מאובן חי" הקיים החל מתקופת המיוקן. זהו המין החי היחיד בסוג שנבוב (Orycteropus), שהוא סוג יחיד במשפחת השנבוביים (Orycteropodidae) ובסדרת השנבובאים (Tubulidentata). מזכיר בצורתו את הפנגולין, אך אינם קרובי משפחה. תופעה מובהקת של אבולוציה קונוורגנטית. אירופאים שהגיעו לאפריקה חשבו בתחילה שזהו סוג של חזיר, אך התברר שהוא כלל אינו קרוב לחזיר. השנבוב הוא חיה לילית מתחפרת, ומשתמש בטפרים החדים שלו לחפור באדמה. שמו בעברית של היונק הוא הלחם בסיסים על שום שיניו החלולות: שן + נבוב.

[27] הנמיות ידועות במיוחד עקב העובדה שהן ניזונות מנחשים שונים לרבות נחשים ארסיים, אותם הם מצליחות לצוד עקב זריזותן ועמידותן לארס של נחשים רבים (ובעיקר פתניים אך לא צפעיים). רוב הסוגים נפוצים ביבשת אפריקה בלבד, אך הסוג נמייה התפשט גם למזרח התיכון, אסיה ודרום אירופה, והובא אף לאזורים אחרים בעולם. מין נמייה אחד, נמייה מצויה (Herpestes ichneumon) נפוץ גם בישראל.

[28] Köhncke, M.; Leonhardt, K. (1986). "Cryptoprocta ferox", Mammalian Species (254): 1–5. Retrieved 19 May 2010.

[29] Goodman 2009, Family Eupleridae (Madagascar Carnivores)

[30] Hawkins, C.E. (2003). "Cryptoprocta ferox, Fossa, Fosa". pp. 1360–1363.

[31] Mueller, J.; Sironen, A.; Lukas, K.E. (2007). "Infant development and behavior in the Fossa Cryptoprocta ferox", Small Carnivore Conservation 37: 11–17.

[32] במחקר ביער מקירה והתפרסם בשנת 2009, נלמד כי 57% מתושבי הכפרים באזור צורכים בשר פוסה. הפוסות ניצודות באמצעות רוגטקות, כלבים או בצורה הנפוצה ביותר – באמצעות מלכודות (Golden, C.D. (2009). "Bushmeat hunting and use in the Makira Forest, north-eastern Madagascar: a conservation and livelihoods issue". Oryx 43: 386–392.).

[33] זבד הודי קטן (שם מדעי: Viverricula indica) הוא מין יחיד בסוגו של זבד ממשפחת הגחניים החי בטבע בדרום-מזרח אסיה והודו. אורכו של הזבד 21-23 ס"מ ומשקלו 2-4 ק"ג, כשאורך הזנב 15-17 ס"מ. הוא בעל פרווה קצרה בצבע חום-חיוור או חום-צהבהב ויש לו פסים דקים לאורך הגב, וזנבו מפוספס בטבעות שחורות-לבנות. הרגליים שחורות והראש בעל חוטם מחודד ו"מסיכה" מסביב לעיניים. הוא בעל שיניים חדות, עיניים גדולות ואוזניים קטנות ומעוגלות עם כתם חום עליהם.

[34] Ali JR and Huber M. (2010), Mammalian biodiversity on Madagascar controlled by ocean currents. Nature 463: 653-656.

[35] נקראים גם: עופות קדומים חסרי שיניים (שם מדעי: Palaeognathae) היא על־סדרה בתת־מחלקת עופות בתראים המכילה את מיני העופות הגדולים ביותר כיום. הגדול מכולם הוא יען מצוי שיכול להגיע לגובה של 2.8 מטרים ולמשקל של 145 ק"ג. עם זאת כמעט כל בני הקבוצה אינם יכולים לעוף עקב משקלם ועקב כנפיהם ונוצותיהם המגושמות והפרועות. כיום בני הקבוצה חיים בעיקר בחצי הכדור הדרומי באמריקה הדרומית, אפריקה, דרום-מזרח אסיה, אוסטרליה ובניו זילנד.

[36] Zoeterops Aerodramus, Psitacula, Alcetronas, Raphus -Pezuphus,. תודה לאבי שפיר.

[37] Zoeterops Aerodramus, Psitacula, Alcetronas, Raphus -Pezuphus,. תודה לאבי שפיר.

[38] https://explorer-directory.nationalgeographic.org/lily-arison-rene-de-roland

[39] עוז חורין, ציפורי "היבשת השמינית", אתר הצפרות הישראלי https://www.birds.org.il/he/article/%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%A4-%D7%A8%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98-%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%93%D7%92%D7%A1%D7%A7%D7%A8

[40] Garbutt, Nick (2004) Different by design: the Vangas of Madagascar, in: Africa – Birds & Birding, 9: 28–34.

[41] התפצלות אבולוציונית היא עלייה במגוון הטקסונומי הנגרמת כתוצאה מעלייה בקצב של ההיפרדות למינים שונים התפצלויות אבולוציוניות עשויות להשפיע על ענף טקסונומי אחד או רבים, ולהיות מהירות או הדרגתיות. כאשר ההתפצלות היא מהירה, ומונעת על ידי הסתגלות של שושלת יחידה לתנאים אקולוגיים שונים, היא מכונה התפצלות סתגלתנית (Simões, M. (2016). "The evolving theory of evolutionary radiations". Trends in Ecology & Evolution. 31: 27–34.).

[42] פרושי דרווין (שם מדעי: Geospizinae) הוא הכינוי שניתן ל-14 מיני פרושיים, אשר השפיעו רבות על צ'ארלס דרווין בחשיבתו על הברירה הטבעית, כגורם המניע את האבולוציה של המינים. 13 מינים שוכנים באיי גלאפגוס ומין יחיד שוכן באי הקוקוס. הם תועדו לראשונה על ידי דרווין כשביקר באיי גלאפגוס במהלך המסע השני של האנייה "ביגל". כל מיני הפרושים הם בעלי אותן מידות, פחות או יותר (אורכן כ-10–20 ס"מ). ההבדל החשוב ביותר ביניהם הוא גודל וצורת המקור. הבדל זה נובע מהעובדה שהמינים השונים הסתגלו למזון שונה.

[43] Reptiles of Madagascar, www.wildmadagascar.org

[44] Chameleons of Madagascar, www.wildmadagascar.org

[45] במשפחה 11 סוגים. הגדול במשפחה זו הוא הנחש הכבד בעולם – אנקונדה כהה (Eunectes murinus) שאורכו עשוי להגיע ל-6.6 מטר ומשקלו ל-200 ק"ג. בישראל מצוי מין אחד מהמשפחה, חנק משריץ.

[46] הוא מין נחש בריח לא-ארסי ממשפחת החנקיים שחי ביערות הגשם של דרום-אמריקה. נחשים אלה מגיעים לאורך של 1.8 מטר, והיחס בין גודל שיניהם לגודל גופם הוא הגדול ביותר מבין כל הנחשים הלא-ארסיים.

הרב-חנק האזמרגדי מאופיין בצבע הירוק הבוהק שלו, וגופו מכוסה כולו בקשקשים ירוקים עם כתמים לבנים בלתי אחידים, שמספקים לו הסוואה על רקע היער הירוק.

רב-חנקים מאופיינים בעיקר בצורת המנוחה המכודרת בתוך עצמם שלהם, ומכאן בא השם "בואה מתכדרר".

[47] ליאת בן דוד, מכון דווידסון, האי היפה והעצוב

[48] AmphibiaWeb — Search Results, amphibiaweb.org

[49] R.G. Bina Perl, Zoltán T. Nagy, Gontran Sonet, Frank Glaw (2014), DNA barcoding Madagascar’s amphibian fauna, Amphibia-Reptilia 35, 197–206

[50] האידרונאים הם חלק מדרה של מקריני סנפיר הכוללים לפחות 354 מינים. רוב המינים חיים בים אך חלקם גם במים מתוקים וחלקם חיים בשני סוגי המים. הם חיים הן באזורים הטרופיים והן באזורים ממוזגים. חלקם מגיעים גם לחופי ישראל.

[51]  M. Razafindrakoto, Cs. Csuzdi, E. Blanchart, New and Little Known Giant Earthworms from Madagascar (Oligochaeta: Kynotidae), African Invertebrates 52, 2011-12, עמ' 285–294

[52] קוולר (Kevlar) הוא השם הנפוץ לסיב סינתטי עשוי פרה-ארמיד. החומר פותח בחברת דופונט בשנת 1965 על ידי הכימאית סטפני קוולק, ונעשה בו שימוש לראשונה בתחילת שנות ה-70' של המאה העשרים כתחליף לפלדה בצמיגי מכוניות מרוץ. בדרך כלל הוא משמש ליצירת חבלים ויריעות שניתן להשתמש בהם כמו שהם או ליצירת חומרים מרוכבים. מוכר בעיקר בזכות השימוש בו באפודי מגן.

[53] Goodman, S. M. and J. P. Benstead (eds.), The natural history of Madagascar, Chicago: University of Chicago Press, 2003