העליה השלישית

העלייה השלישית

כתבה: מאירה יעקובא; מבוא וסיכום: גילי חסקין

העליה השלישית נחשבת לעליה האידאולוגית ביותר. במהלכה קמו המוסדות העצמאיים של היישוב, המושב הראשון ולמעשה גם הקיבוצים הראשונים (דגניה וכנרת, שקמו בעליה השניה ביו קבוצות קטנות). אם 'השומר' הינו הגוף המזוהה והמאפיין ביותר את העליה השניה (לפחות של מרכיביה האידיאולוגיים), הרי בתקופת העליה השלישית קמו ה'הגנה' וגדוד העבודה'.

ראו באתר זה: גדוד העבודה

העיסוק בעליה שלישית ילווה מלווה אותנו במקומות רבים בארץ ישראל. רלוונטי במיוחד לטיולים: ההתיישבות בעמק יזרעאל; פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד; אידיאולוגיות סביב הכנרת.

מבוא:  גילי חסקין

הפרעות הקשות ביהודי מזרח אירופה ומצבם הכלכלי הקשה, הביאו רבים מהם להגר לארצות שפתחו את שעריהן כמו ארצות הברית ומערב אירופה, וחלקם שהיו בעלי דחף חלוצי והכרה ציונית בחרו לעלות לארץ ישראל. בתחילת התקופה התנגדו ראשי ההסתדרות הציונית לעליית המונים רחבת היקף. הם חששו שאין ביכולתה של הארץ לקלוט מספר רב של מהגרים, וביקשו שהעלייה תהיה מאורגנת ובהתאם למצב הכלכלה בארץ. ההגבלות שהטיל הממשל הצבאי הבריטי, השפיעה על עמדה זו ותמכה בה.

בראשית התקופה, רוב העולים היו במעמד "חוזרים", "רפטריאנטים"; אך למעשה רק מיעוטם היו ארצישראלים, והשאר התחזו ל"חוזרים" בתחבולות שונות; כך למשל, רוב נוסעי האניה "רוסלן" ורבים אחרים.‏ את ראשיתה של העליה השלישית מסמלת תחילת העלייה השלישית הייתה כאשר עגנה האונייה "רוסלאן" בנמל יפו ב-19 בדצמבר 1919, ועל סיפונה כ-700 עולים חדשים ותושבים חוזרים. אך למעשה הייתה זו אחת האוניות הגדולות שהגיעו אותה שנה לנמלי ארץ ישראל. בהמשכה הגיעו עולים רבים אשר השיגו רישיון כניסה לארץ מאת השלטונות הבריטים, וכן מעפילים שגנבו את הגבול בים וביבשה.

רוב העולים היו צעירים בני 18-22, שגדלו על רגע מלחמת העולם הראשונה בקהילות שנהרסו במלחמה ובפרעות שאחריה. תקופה רווית תנועות מהפכניות באירופה המזרחית והמרכזית עיצבה את השקפה עולמם. כמו אנשי העלייה השנייה, ביקשו אף הם להקים בארץ ישראל חברת מופת שתשלב את הגאולה היהודית הלאומית עם הגאולה הסוציאליסטית. צעירים אלה הגיעו מאורגנים כבר מהגולה, על מנהיגיהם ומנהגיהם. במהלך העלייה השלישית עלו למעלה מ – 6000 צעירים במסגרת תנועת "החלוץ". במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך "החלוץ" לתנועה המונית. קבוצות "החלוץ" קמו בעשרות ערים ועיירות ברחבי רוסיה ומזרח אירופה. רבים מאנשי "החלוץ" עברו הכשרה חקלאית ברוסיה טרם הגיעם ארצה. ערכי "החלוץ" היו: עבודת הכפיים ההגשמה האישית הלשון והתרבות העברית, השמירה וההגנה על הישובים בארץ. "החלוץ" ראה את ייעודו לא רק בעבודת אדמה, אלא גם בעיסוק בכל סוגי העבודה, כולל בשירותים השונים[1].

אחד התהליכים החשובים ביותר בתקופת העלייה השלישית היה הקמת המוסדות העצמאיים של היישוב. בהקמת מוסדות אלה הונחו היסודות של "המדינה שבדרך", כלומר – יסודות השלטון העצמי לעתיד לבוא. בשנים 1918-1919 התכנסו כמה פעמים אספות כלליות של נציגי היישוב, ובהן סוכם לערך בחירות ל"אספת נבחרים". באפריל 1920 נערכו הבחירות ובאוקטובר אותה שנה התכנסה האספה.

אנשי היישוב הבוחרים כונו בשם "כנסת ישראל". אספת הנבחרים, שהייתה הגוף הקובע את המדיניות, בחרה מתוכה "ועד לאומי", שהיה הגוף המבצע. אלו היו מוסדות חילוניים. מלבדם התקיימו גם בתי דין רבניים ורבנות ראשית, שקיבלו משלטונות המנדט את הסמכות לשפוט בענייני אישות ובענייני דת.

ה"עלייה השלישית" , מניעיה ומאפייניה:

מאמר אורח של מאירה יעקובא

העלייה השלישית התרחשה בשנים 1919 – 1923. עם סיום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ על ידי הבריטים, חודשה העלייה לארץ-ישראל. לעלייה זו היו מספר מאפיינים המייחדים אותה מהעליות שקדמו לה. אמנה אחדים מהם:

1. 1.     הגורמים לעלייה:

זעזועים בחיי העם היהודי באירופה.

מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה מעשי רצח והגליה במזרח אירופה בעיקר, נוספה עליהם מהפכת אוקטובר 1917 ומלחמת האזרחים ברוסיה 1918 – 1921 שהביאו לערעור ביטחונם של היהודים. כתוצאה מרעיונות המהפכה ברוסיה, שדגלו בשחרור העמים המדוכאים, חלה התעוררות לאומיות גם בקרב העם היהודי, תוך שאיפה למתן אפשרות להגדרה לאומית למיעוטים ובשוויון זכויות למיעוט היהודי.

1. 2.     הצהרת בלפור

הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) הכירה בציונות כגורם מדיני ובזכותו של העם היהודי להקים לו בית לאומי בארץ-ישראל. כן, ניתן לה גם תוקף בינלאומי לאחר שאושרה בוועידת סן-רמו שקבעה את הסכמי השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצהרת בלפור עוררה תקוות גדולות בקרב העם היהודי, בפרט במזרח אירופה, להקמת בית לאומי בקנה מידה גדול בארץ-ישראל. אותו זמן גם בשלו התנאים ברוסיה ובמזרח אירופה להתפתחותה של תנועת "החלוץ". תנועה שיזמה והקימה סניפים חדשים ומפעלי הכשרה לבני הנוער בכל רחבי רוסיה, אוקראינה, ליטא, גרמניה ופולין. [2]

1. 3.     אופי העולים

א.   גיל:

העולים היו אנשים צעירים. מהם: 10,402 רווקים, 3,457 רווקות, 1413 משפחות  בלי ילדים – 2826 בס"ה עלו 18,737 גברים ו 10,932 נשים. [3]

ב.    עלייה בקבוצות:

      רוב העולים היו חניכי תנועת "החלוץ" שעלו בקבוצות מאורגנות ולקראת העלייה ארצה עברו הכשרה רעיונית ומעשית בענפי עבודה שונים. הקבוצות התגבשו בתקופת ההתארגנות וההכשרה בגולה והמשיכו לשמור על המבנה חברתי שלהם גם לאחר עלותם ארצה. ביטוי לעברן של הקבוצות הוא גם שמירה על שמותיהן בתקופת התארגנותן, למשל, קבוצת שיפיטובקה, קבוצת וילנה, קבוצת קרקוב וקבוצת קובנה. [4]

ג.     עלייה ממניעים אידיאליסטיים

    עלייה זו התאפיינה בלהט של צעירים אידיאליסטים שעלו ארצה תוך שאיפה להגשים את האידיאלים עליהם חונכו והוכשרו בתנועת "החלוץ". העובדה שהיו צעירים חסרי משפחה הקלה עליהם לדבוק באידיאלים אלה ולחתור להגשמתם.

גישת המוסדות הציוניים לעולי העלייה השלישית

עם כיבוש הארץ בידי הבריטים פעלה בארץ נציגות של הקונגרס הציוני העולמי – וועד הצירים. וועד זה פעל בשנים 1918 – 1921 ותפקידו היה לייצג את היישוב העברי כלפי השלטון הבריטי. חברי הוועד לא ראו בעין יפה את העלייה הספונטנית והבלתי מאורגנת של עולי העלייה השלישית, ש"חדרו דרך סדקים של גבולות ותחומים ואף פרצו את ההגבלות של הממשל הבריטי". [5]

"ראשי התנועה הציונית חששו מהעלייה החלוצית, ואפילו התנגדו לה, בגלל העדר התשתית הכלכלית הנחוצה לקליטת מספרים כה גדולים של עולים חסרי כול בארץ-ישראל. ואולם "החלוץ" נעשה לכוח שאין לעמוד בפניו, ותוך שנים מועטות שינה את פני היישוב". [6] היות שכך, כאשר הגיעו עולים אלה  ארצה לא הייתה יד מכוונת העשויה לקולטם. היחידים שראו עצמם אחראים לגורלם של אלה, היו מפלגות הפועלים הארצישראליות "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה". המפלגות פעלו בשיתוף עם השלטון הבריטי בכדי לסייע בפתרון בעיית האבטלה של העולים, וזאת משום שההנהלה הציונית כמעט ולא שלחה תקציבי פיתוח לארץ-ישראל. כן, גם המשקים החקלאיים שהיו בבעלות יהודית, לא יכלו לקלוט את המוני העולים מאחר ונפגעו ממלחמת העולם הראשונה שהתרחשה בארץ, והיו שרויים בגירעונות כבדים. היות שכך, הציעו מפלגות הפועלים לממשלה להשתלב בעבודות הציבוריות שזו הציעה, סלילת כבישים ויצירת תווי למסילות ברזל. הממשלה נענתה לבקשתן וערכה עמן הסכמי העבודה תוך תיאום קטעי הדרכים שנועדו לסלילת כבישים ומסילות ברזל. המפלגות המשיכו בפעולתן ודאגו להקים מחנות עבודה ארעיים הסמוכים למקומות העבודה. הפועלים שלקחו חלק בעבודות הציבוריות היו עולי "העלייה השלישית", לא היה להם כל בסיס אחר בארץ ומה שהוצע להם היה "עמל מפרך…תזונה לקויה…ושמחת חיים…להט והתמסרות עד אבדן החושים".[7] העבודה ותנאי המגורים הזמניים, האוהלים הפכו לימים לביתם הראשון במולדת. יהודה ארז, איש העלייה השלישית הכיר מקרוב את העולים,  וטען שדווקא רווקותם היא שאפשרה להם להתמסר לאידיאולוגיה  החלוצית שלהם:

רווקותם של העולים (כמעט כולם), הפוטרת אותם מכל עול דאגה לזולת, גיל הנעורים, שההתמסרות לאידיאה בלי כל חשבונות פרטיים – קו אופיני לו, אי הכנה למלחמת הקיום של רוב החלוצים שעשו בארץ את הצעדים הרציניים הראשונים בחייהם…ושחיי קבוצה עלולים ליצור השליה של פועל בן-חורין מניצול הרומנטיקה של צורת חיים…גם אלה היו מבחינת אבן השואבת[8]

העלייה השלישית ככוח עבודה חלוצי ליישוב הארץ

יש הטוענים כי בואה של הספינה "רוסלן" (19.12.1919) לארץ, היא שבישרה את ראשית ה"עלייה השלישית". ואכן, רוסלן יצאה מנמל אודסה עם 620 נוסעים: מהגרים, תושבים חוזרים, קבוצה בת 60 חלוצים, מספר עסקנים ציוניים, סופרים ומשוררים. [9] אך לפי הנתונים שבידינו קדמו ל"רוסלן" מספר אוניות: באוקטובר 1918, כבר עלו קבוצות קטנות של חלוצים מגליציה ומפולין ובשלהי אותה שנה, יצאו מחופי קרים קבוצות נוספות של חלוצים באוניה הפורטוגזית "משיקו" שהביאה עמה 115 חלוצים מרומניה ומרוסיה וגולים שחזרו ארצה. 150 חלוצים נוספים הגיעו לחופי יפו בפסח תרע"ט (1919) דרך חופי מצרים. במשך שנת 1919, הגיעו דרך קושטא איטליה ומצרים קבוצות נוספות. ומשוררים. רוב העולים מארצות אירופה, היו חניכי וחברי הסתדרות "החלוץ" אשר הייתה גורם מכריע בארגון העלייה לארץ-ישראל במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם. [10]

המניע העיקרי של אלפי הצעירים שעלו בעלייה השלישית היה התיישבות חקלאית בארץ ישראל: "עז היה רצונם ללכת להתיישבות". [11] הם שאפו להגשים את הציונות בעבודת כפיים: "רוצים לבנות את הארץ כמולדת של עבודה, בשביל העם העברי על יסודות הצדק, החירות והעזרה ההדדית לכל עובדיה". לעומתם, המוסדות הציוניים "נקטו עמדה כנגד עליה זו וראו בה פעולה קודם זמנה"… מתוך חשש  שעליה זו תגביר את חוסר העבודה השורר בארץ ותחזק עוד יותר את התנגדות השלטונות הצבאיים הבריטים כנגד העלייה. [12] המוסדות הציוניים ובפרט וועד הצירים לא שמו את עיקר פעולתם על קליטת עלייה זו ועדות לכך היא דברי ארתור רופין, מי שהיה חבר ההנהלה הארצישראלית של התנועה הציונית, שקיווה לתנופה התיישבותית. ביומנו מיום 21 ביולי 1920 הוא כותב: פעילותו של ועד-הצירים מעוררת תיעוב. אני יושב במשרד משעה 7.00 עד 14.00 והולך הביתה, בלי שעשיתי דבר חיובי כלשהו, ומתוך הרגשה של אי-סיפוק, אין לנו כסף כלל ובלי כסף כמעט אי אפשר לעשות התיישבות".[13] ומוסיף: "הגרוע הוא שמצבנו הכספי אינו כשורה ואנו יכולים לתת לאנשים רק הבטחות בלא כסף…בכל מקום הושטו אלי ידיים המבקשות כסף"[14]. ואכן ועד הצירים בעיקר בפעולה מדינית ואת ניהול העבודה החקלאית השאיר בידי המשרד הארצישראלי והמחלקה לחקלאות ולהתיישבות  בראשותו של עקיבא אטינגר. [15] במלאות שנתיים לפעילותו של וועד הצירים נוצרה מתיחות ביחסים בינו לבין ציבור הפועלים שחשו זלזול מצדו שלא גילה הבנה לצורכי העלייה הזורמת לארץ. (אלה לא ידעו שאמצעיו היו מוגבלים ביותר והתרומות המצופות מהעם היהודי בתפוצות הכזיבו). [16]  שאלת ההתיישבות בארץ-ישראל נידונה בוועידה השנתית של ההסתדרות הציונית, לונדון ביולי 1920 בה  נקבעו תפקידי הקרן הקיימת ורק היא הייתה רשאית לרכוש קרקעות ולהכשירן לעיבוד וזאת בכדי לשמור על אופי ההתיישבות. קרקעות אלה יוחכרו לעיבוד בעבודה עצמית בלבד. תפקיד נוסף ניתן לקרן הקיימת וזה ייעור הארץ וזה במסגרת התרומות בלבד.

נקבעו מטרות וסדרי הקמה של יישובים: השאיפה הייתה לבנות נקודות התיישבות חדשות בדרך תוכניתית כישובים קבועים העשויים לשמש דוגמא ומופת. תוכניות המשק והבניין בקשו להתקינן בדיוק נמרץ ולהקים במשך שלוש שנים את כל הבניינים הדרושים, וכן לצייד את כל המשק בכל האינבנטר החי והדומם, כדי שיוכל לעמוד מראשיתו על יסודות בריאים. הכספים, שהישובים יקבלו בתורת הלוואה מאת קרן היסוד צריך להשתמש בהם אך ורק להשקעות פרודוקטיביות… [17]

הועידה הטילה על ההסתדרות הציונית להקים קרן נוספת למימון תוכניות ההתיישבות, קרן היסוד. התקוות שתלו המתיישבים בקרן זו לא נתגשמו, משום שהסכומים שנאספו בשנותיה הראשונות היו קטנים מהמצופה. למרות זאת שימשה

קרן היסוד כמקור העיקרי למימון הוצאות ההתיישבות. [18]. החלטות אלה תאמו את הצעותיהם של נציגי הפועלים.

הסתגלותם של החלוצים לתנאי החיים בארץ

      רובם של חברי "החלוץ" היו בני מעמד הפועלים. כתנאי מוקדם לכשירותו ולאישורו של החבר לקראת עלייתו ארצה היה לעבור הכשרה מעשית ורעיונית. ההכשרה המעשית הייתה בענפי חקלאות, מלאכה ותעשייה, הרחוקה ממשימות העבודה שהוטלו על העולים לארץ-ישראל. הייתה זו עבודה ידנית במקושים ומעדרים במטרה להכשיר את הקרקע לכבישים ומסילות ברזל, כולל ניפוץ סלעים בפטישים לחצץ ועבודות בניין. התמורה עבור עבודות אלה הייתה בהתאם לתפוקת העובד כלומר, התשלום היה לפי מספר המטרים ה"רצים" שהוכשר לסלילה או מספר המטרים המעוקבים, כלומר נפח החצץ שנופץ מהסלעים. למי שטרם התנסו בעבודות מעין אלה, היה זה מאמץ אדיר ומפרך בעוד התמורה הכספית הייתה נמוכה. השכר שקבלה קבוצת העובדים לא כיסה את הוצאותיהם הכלכליות, מה שהביא לתסכול רב.

 כותב דוד אופיר, מחברי "השומר הצעיר", על קשיי ההסתגלות החדשים:

     בימים הראשונים לא פנינו לנעשה סביבנו, שקועים היינו בצרות ובהסתגלות. עייפים ומדוכאים וחסרי תקוה, היינו מתנהלים בכבדות אל אוהלינו ואף לא ירדנו לאכול. צנחנו עייפים על שקינו האפורים ואפילו לא רחצנו גופנו בכנרת. [19]

ובמקום אחר:

      הלחץ הנפשי האישי והלחץ החברתי שהיו גדולים. הפרט התקשה להודות בקשיים. כותב אחד מהם: "אולם בושה היא להודות בחולשה. הרי נטלנו עלינו לבנות את הארץ בעבודת כפים – ועלינו לעמוד במשימה, לא להכשל".[20] 

היו שראו בקשיים אלה עצלות ורפיון רוח, היו שחשו אכזבה ואי העמידה במערכת הציפיות, גורם שהביא קבוצות ויחידים למצבים קשים גופניים ונפשיים כאחד. (ראו להלן מעשה התאבדות בהר כנרת) אקלימה של ארץ-ישראל אף הוא לא תרם להתאקלמותם של העולים החדשים. האקלים בארץ לא התאים לתנאי המגורים, האוהלים שסופקו לחלוצים מכשירי הקרקע והמתיישבים הראשונים. באזור הכנרת למשל, בקיץ נעות הטמפרטורות בין 24.5 ל 31.8 מעלות צלסיוס, ועיתים מגיעות הן אף ל 36.6 מעלות. בחודשי החורף הטמפרטורות נעות בין 20.2 לבין 13.2 מעלות ובינואר הן יורדות גם ל- 8.9 מעלות.  באזור יורדים כ – 500 מ"מ גשם בשנה בחודשים דצמבר וינואר. [21] 

ראשית ההתיישבות הציונית בהר; הכשרות הקרקע

      רעיון ההתיישבות בהרי ארץ-ישראל נהגה על ידי עקיבא אטינגר. היה זה כאשר קבוצת חלוצים שעלתה באוניה רוסלן פנתה לוועד הצירים ובקשה מקום להתיישבותם ולאלה שיבואו בעקבותיהם. [22] אטינגר הציע להם להתיישב באדמת דילב בהרי יהודה, אך תחילה יש להכשירה ולייעורה. אדמת דילב נרכשה על ידי הקרן הקיימת לישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך הכשרתה נדחתה עקב המלחמה. עם העלאת הרעיון של חידוש העבודה בהר, נשלחה וועדה מטעם ההסתדרות הציונית לבדוק את פעולות מחלקת ההתיישבות בארץ-ישראל ולהתאימן להכנסות המגבית. לאחר הביקור במקום הציעה הוועדה לחסל את ההתיישבות בהר, אך ויכוחים קשים בינה לבין עקיבא אטינגר ומנחם אוסישקין הביאו להסכמה בדבר התיישבות 25 משפחות דילב, לימים קרית ענבים (1920) והקמת יישוב נוסף בקלנדיה הוא מושב עטרות. (1922) [23] בעבודות הכשרת הקרקע בשני אזורים אלה הועסקו 200 איש שעבדו בסיקול, בדירוג, בסלילת כביש וייעור.

 סיכום: גילי חסקין

העלייה השלישית היא גל עלייה גדול לארץ שישראל, החל בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919 ונמשך עד ראשית 1924, כאשר הסתיים המשבר הכלכלי. רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. הגל הראשון של העליה השלישית פרץ ובא לארץ ישראל במידה רבה בניגוד לעמדת המוסדות הציוניים.

העלייה השלישית פתחה פרק חדש בתודות ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל. במהלכה שך התקופה הזאת  התבסס להלכה ולמעשה מעמדה של התיישבות העובדת, כנושאת הדגל בהגשמת המפעל הציוני. גולת הכותרת של מפעל ההתיישבות היתה רכישת אדמות עמק יזרעאל שכונתה "גאולת העמק".  ההתיישבות בעמק יצרה מקבץ של שלושה עשר ישובים יהודים, קיבוצים ומושבים.

היו אלה שנים של אוטופיות גדולות, שהתבטאו בכמה תכניות מקוריות: תכנית משלחת פועלי ציון (1920-1919) להנחת יסודות ציונים-סוציאליסטיים ליישוב היהודי; חזון חברת העובדים של בן גוריון; הקומונה הכללית של גדוד העבודה; הקבוצה הגדולה של שלמה לביא; שכונת העובדים; ואמונתו של חיים וויצמן בגיוס 25 מיליון ליש"ט בחמש שנים. התוכניות הללו לא התממשו ברובן והוגיהן נאלצו להתפשר על היקף צנוע בהרבה ממה שקיוו בתחילה.

המשבר הכלכלי שפרץ ב-1923 ונמשך כאחד עשר חודשים חתם את תקופת הגאות הכלכלית שעמדה בסימן של ניסיונות חברתיים של התיישבות חקלאית חלוצית ושל התפתחות עירונית. הגורמים לשפל היו סיום העבודות הציבוריות הממשלתיות, הקטנה בייבוא ההון הפרטי לעומת מספר העולים. ההשלכות הקשות ביותר היו בענף הבניין והעבודות הציבוריות. המשבר הביא לשיעור גדול של ירידה מהארץ. מספר היורדים מהארץ הגיע לשיעור של 40% מכללה עולים. להוציא את ימי מלחמת העולם הראשונה, שה היה האחוז הגבוה ביותר של יורדים בימיה ישוב. המשבר נבע מאי יכולתו של המשק הארץ-ישראלי החלש לקלוט מספר גדול של עולם ביחס ליישוב הקיים, ללא תכנון ובעיקר ללא מקורות מימון. המשבר הכלכלי גרר משבר מוראלי, שנבע מנפילה ממרומי הציפיות הגבוהות אל המציאות החיוורת יחסית של התגשמות המפעל הציוני בצעדים קטנים יחסית. שילוב זה של ירידה ואבטלה גרם לתחושה של אבדן אמונה בהצלחת המפעל הציוני. לאנשים רבים היתה תחושה של החמצה היסטורית. התברר שהעם היהודי אינו מסוגל להרים את המשא של עליה גדולה, קליטתה והפיכתה לחברה לאומית. הפער בין התקוות למציאות גרר שתי תגובות. היו שהתייאשו והצטרפו למפלגה הקומוניסטית והיו שדווקא נטו להמשיך בניסיונות החברתיים החדשניים. דבר שהוליד הוויה פועלית וחלוצית יוצאת דופן. התהליך הזה העניק לתנועת הפועלים הארץ ישראלית את ייחודה ואת מעמדה ביישוב.