הסרט – לבנון

כתב: גילי חסקין

הכותרת הבטיחה הרבה. שם קצר וקולע.  "לבנון".

הביקורות הבטיחו הרבה יותר. על לוחות המודעות בתל אביב התנוססו תמונות של גיבורי הסרט, של הבמאי שמואליק מעוז ולצדם ציטוטים של יודעי דבר, המהללים ומשבחים את היצירה הקולנועית החדשה. באתר האינטרנט של הסרט נכתב:  "הסיפור לכשעצמו חושף מחדל צבאי איום, מנתץ מיתוסים שצה"ל מתהדר בקיומם ושואל שאלות מוסריות נוקבות …. מצב שבו הקונפליקט בין האינסטינקט הקיומי לממד האנושי יוצר דרמה אנושית קשה לעיכול". במקום אחר בישר מבקר הקלנוע יאיר הוכנר בישר כי "'לבנון' הוא סרט מלחמה מעולה, סרט פעולה מרשים וסרט אימה אפקטיבי לחלוטין".

הייתי אמור לחשוד בהתלהבות סוחפת כזו, מקיר לקיר. הייתי אמור לדעת שעיסוק בטראומה ושנאה עצמית הם מרכיבים חשובים בקבלת תשואותיה של הביקורת.  למען האמת, חששתי שהעיסוק בסרט מלחמה, יהיה מוטה נגד מחולליה ויעסוק בעיקר בהשחרת לוחמיה, כפי שקרה בארצות הברית, שיוצריה היו על חטא האומה בווייטנאם וגרמו לדה לגיטימציה של המעורבים בה. עד שהגיע מל גיבסון עם "חיילים היינו", והזכיר לאמריקה שבוייטנאם לא היו רק אטימות, שחיתות ורוע, אלא גם גבורה, חמלה ואחוות לוחמים.
ובכול זאת, ציפיתי לסרט טוב. לא כל סרט זוכר בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה‏‏ ולא כל סרט נבחר להקרנה בפסטיבלים רבים נוספים, בהם ניו יורק, פסטיבל הסרטים בטורונטו וטלורייד. כמו כן, הוא היה מועמד לעשרה פרסי אופיר, וזכה בארבעה מהם: שחקן המשנה הטוב ביותר (זהר שטראוס), עיצוב אמנותי (אריאל רושקו), צילום (גיורא ביוז) ופס קול (דוד ליס ואלכס קלוד).
כל אלו טענו אותי בציפיות. יצאתי לראות את היצירה המדוברת, מלווה בשני בני המתבגרים. ידעתי שאיני הולך לחוויה פשוטה. לא מדובר על מהדורה של היומנים בקלנוע משנות ה-60. הערכתי שמטרת הסרט היתה לתעד בראש וראשונה את סבלם של החיילים הישראלים שנאלצים להיות מעורבים בה.  זהו סרט מטלטל, עז ומבעית, שמתרחש כולו במסגרת יממה אחת, יומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ובחלל דחוס של טנק, ובו ארבעה חיילים אחוזי פחד וייאוש.

הסרט כולו מתרכז בטנק בודד, שסופח למחלקת צנחנים שנשלחה לסרוק ישוב עירוני עוין. חיל האוויר כבר הפציץ אותו וכול מה שנותר הוא להיכנס ולדווח שלא נשאר שם כלום. לכאורה פשוט וקל. אבל העסק מתחיל להסתבך. המשימה הפשוטה, לכאורה, מאבדת שליטה, והופכת לסיוט מצמרר. אזרחים נקטלים, צנחנים נופלים בקרב. ואת תחושת טיול הקרב מחליף הרג איום ומיותר. בהמשך יתברר שכל המשימה היא מלכודת מוות. טעות נוראית. ה"כוח" הפגוע נותר לכוד במרכז העיר ההרוסה, מוקף בקומנדו סורי שסוגר עליו מכל הכיוונים, ונחלץ, בקושי, בעזרתם של לוחמים מארונים מפוקפקים שעסוקים בחיסולי חשבונות פנימיים
הצפייה בסרט לא קלה. לא רק בגלל נוראותה של המלחמה, אלא בעיקר בשל האופן בו הוצגה ולייתר דיוק, האופן שבו הוצג הצד הישראלי. כותרת משנה של הסרט היתה יכולה להיות "הבאנאליה של הרוע". היה זה כתב השמצה בוטה כנגד החייל הישראלי.

הכובש האכזר הוצג במלוא רשעותו, כיעורו ועליבותו.  הצד הערבי, למעט הנוצרים, היה רק קורבן. החיילים, באטימותם, יורים פגז לבית שיש בו ילדים, מפקדם יורה למוות באזרח פצוע. כמעט פרוטוקולים חדשים של זקני ציון. בהפסקה אמר לי בני, שלו אירופאים היו מפיקים את הסרט ממש, מן הסתם היינו מאשימים אותם באנטישמיות. ואכן, חשתי רצון לעשות צדק פואטי עם הממונה על השגרירות בתורכית בתל אביב ולבקש ממנה סליחה. אם לנו מותר, מדוע להם לא?
קשה לי להבין את השבחים הקולנועיים שהומטרו על היוצר, למעט העובדה שיש בסרט משום הלקאה עצמית מזככת. אולי עמדה לזכותו שהציג את הסרט כטיפול בטראומה אישית. אכן, מאז "אדמה משוגעת" סרטים מקבלים ציון גבוהה לא רק על פי ערכם האמנותי אלא על פי המצוקות הנפשיות שהם נועדו לפתור. שני הבמאים, אגב, לקו באותה טעות של הצגה סטריאוטיפית, מגושמת ומוחצנת ושניהם זכו להתפעלות של המבקרים.

הייתי שם בלבנון, ודווקא בצד של המתנגדים.  שבתי מטיול ארוך בעולם הגדול הישר לרעמי הפגזים. חשבתי שאין לנו מה לעשות שם, גם לא עד קוו  ארבעים הק"מ. גם לא ארבעה. אני סבור וסברתי גם אז שהמלחמה היתה פסולה מעיקרה. היה לי לא קל לראות את צהלת היוצאים לקרב, את הפגיעה באזרחים ואת הקורבנות, בעיקר את אלו שלנו. אכן, ראיתי רוע. אבל גם חמלה. שמעתי אותם מזכירים לנו שהמלחמה הזו היא מלחמה של "אין ברירה". לא הסכמתי אתם, חשבתי שמדובר כאו בשיגעון גדלות ואמתלה שקרית של פוליטיקאים שרצו לחולל סדר חדש בלבנון, על גבם של אזרחים וחיילים. אבל ידעתי להעריך את אמונתם המפקדים בצדקת הדרך. אם לא של הדרך המדינית, אלא של צה"ל, שמרבית מפקדיו אנושיים, ערכיים ומתלבטים.  במו עיני שמעתי אותם מתריעים נגד פגיעה בחיי אזרחים או בשבויים.  הם לא תמיד הצלחנו, אבל מבחן התוצאה אינו חזות הכול. קיים גם מבחן הדרך. מבחן הכוונה.
אמנם, שמעתי שמועות קשות על תופעות חריגות, אך הן טופלו ביד קשה. היו ללא ספק עיוותים והיו תופעות מבישות, אבל מיקוד המצלמה באחת מהן, ברזולוציה של מיקרוסקופ, אמינה בערך כפי שנקראה תצלום הרנטגן של מלכת היופי.
אני סבור שהבמאי היה מיטיב לתאר את המסרים שלו עצמו לו היה מייצר קונפליקט, היינו מראה דמות אחרת, שונה. לו היה מפגיש אותנו עם דמות של גיבור חייל, המפגין את תעצומות הנפש שלו, כפי שמתואר ג'ימי, מגיבורי מלחמת העצמאות, כשהסביר לחבריו שהנשק מקבל משנה עצמה כשאוחזות בו ידי לוחם מוסרי. הבמאי יכול היה להעצים את תחושת הרוע לו היה מעמת אותו עם הטוב. אכן, הוא הראה חייל שלא יורה במכונית אזרחית, אך החייל עשה זאת מתוך חולשה. לא מתוך כוח. מתוך עליבות ולא מתוך בחירה ערכית. הוא בחר בדרך הקלה, המעוותת ואפילו השקרית ובכך הזיק לא רק לדמותם של חיילי צה"ל, אלא למסר שרצה להעביר.

חיילי צה"ל, כפי שהם נראים בסרט, אינם רק מרושעים' אלא בעיקר נלעגים. בטנק המדובר חברו להם מפקד בהלם קרב, נהג שאינו יודע לקרוא שעונים, תותחן שאינו מסוגל לראות וטען-קשר קצת "צ'חצ'ח", שהמפקד מדבר אליו לעתים בזלזול ולעתים בהתרפסות. צופה מן החוץ היה תמהה כיצד עם החיילים הללו ניתן לנצח במלחמות. לא זיהיתי את החבורה האומללה ההיא בתמונות שהעליתי בזיכרוני, מהשרות הסדיר ומהמילואים. גם לא מסיפוריהם של חברי. אינני זוכר מחלקה כזו מחייל הרגלים וגם לא בקרב השריונרים אותם פגשתי. המפקד נלעג עוד יותר. מאצ'ו שנראה כמו קריקטורה. פרודיה ברמת אמינות של וותיקי 'גולני' המתחפשים לקצינים במסגרת טקס חניכה לחיילים חדשים בפלוגה.
אפילו הקטע היחידי בו החיילים מנהלים שיחה נפש, שאיננה עוסקת במלחמה, מתמקד בזיכרונותיו של אחד מהם: מותו של אביו וכיצד הוא היתום, משתעשע לחכך את זקפתו נוכח חיבוקה של המורה. במאי מוכשר יותר, פחות נגוע בהלקאה עצמית ובחיטוט בפצעיו הוא, היה מבין שיש לעסוק בחומרים הללו בצורה מושכלת יותר, בנגיעה רכה. לו היה פחות נחרץ, היה מותיר את הצופים עם סימני שאלה, עם מטען שעליהם לעבד בבית.
בניסיונו לחלק את הציבור עם הטראומה הפרטית שלו נסחף הבמאי לתיאור ברוטאלי כמעט של סיטואציה מורכבת. הכול היה שם מוחצן, החל מצילומי התקריב ועד לטיפול המגושם בדמויות. אכן, לא כולם יפי הבלורית והתואר, אך ניתן היה להציג את חלקם ככאלו. לו כדי לחדד את המסר; אם לא לעשות חסד עם חיילי צה"ל או אפילו עם האמת. המלחמה היא אכן עניין מרושע, אך אפשר להפחית את מוראותיה. צה"ל מנסה לעשות זאת, גם אם לא תמיד מצליח. יתכן שלו הבמאי היה משקיע מאמץ כדי להעביר גם את המסר הזה, היה אמין יותר, מורכב יותר ומאלץ את הצופה להרהר בסרט, גם בשכבו ובקומו. מצד שני, אולי היה מפסיד משהו מאהדת המבקרים.