הסרט "אשה עובדת".

כתב: גילי חסקין, ספטמבר 2019

"אישה עובדת" (Working Woman), בבימויה של מיכל אביעד, הוא סרט מטלטל. טרם שצפיתי בו, לא קראתי ולו מילה אחת של ביקורת. לתומי חשבתי שמדובר בסרט על זנות, ברוח הסרט "אור", בבימויה של קרן ידעיה ובכיכובה של רונית אלקבץ ז"ל.  להפתעתי נתקלתי בדרמה אחרת לגמרי.

הסרט מעלה לדיון ציבורי מצב וסיפור רלוונטיים מאוד לזמננו, והוא משכיל לעשות זאת, באופן ישר מצד אחד, אך לא בוטה, מנגד. מדובר בנושא מוכר וכאוב של הטרדה מינית במקום עבודה, ולדברי הביקורות, הוא מתכתב עם תנועת #MeToo.

בדרך-כלל אני נוטה לחשוב שהשימוש במונח "הטרדה מינית" אינו מחמיר מספיק. כאשר גבר דוחף ידיים לגופה של אישה הנתונה למרותו, זו אינה הטרדה. זוהי אלימות. הסרט "אישה עובדת" מציג מצב פחות ברור. מדובר במערכת יחסים מורכבת, של הערצה, תקווה וחשש, עם מרכיבי התנהגות שלא תמיד ברור אם היא אכן הטרדה.

אורנה חביב (לירון בן שלוש), אם צעירה וחדורת מוטיבציה, רוצה לחלץ את משפחתה מהמשבר הכלכלי אליו היא נקלעה. היא משתלבת בחברת נדל"ן מובילה, בבעלותו ובניהולו של בני (מנשה נוי), בוס כריזמטי להפליא, הנערץ על ידי סביבתו, כולל היא עצמה. אורנה, שנחושה לא רק להשתכר, אלא גם להצליח, מתגלה כאשת מכירות מעולה וזוכה לחיזוקים מחמיאים מהבוס הנערץ. היא משתפת בשמחה את בעלה (אושרי כהן), שלא שלם עם העבודה התובענית, אך אינו יכול להתנגד.

ואז זה מתחיל. הערות שמשמעותן לא ברורה בדיוק, התייחסות מחמיאה לתסרוקת שלה, נגיעה אגבית, שניתן, בהדחקה, לראות כחברית. בשלב הבא בני מנסה לנשק אותה. היא נעלבת, מתאבנת, בורחת. זו כבר התנהגות שאמורה לעורר אצלה פעמוני אזהרה, והיא אכן שומעת אותם בקול, אבל אחרי הנשיקה הכפויה, אורנה גומרת אומר להמשיך הלאה. היא שבה למקום העבודה, מבלי שסיפרה על כך דבר לבעלה, מקפידה על לבוש צנוע, שפת גוף מכונסת, מנסה להבהיר את עצמה היטב…

באופן רגיל, הייתי חושב שמדובר בהתנהגות חסרת כבוד. יש כאלה שאף היו מעירים בנבזות, שאולי היא מעוניינת בהטרדה הזאת. כאן אנחנו מבינים את הרצון של אורנה להדחיק את הניסיון המגושם לנשקה; כאילו חלום בלהות שמוטב ולא היה, מה גם שהבוס מגיב בהתנצלות קולנית. תוקפנית משהו. ההערכה שהוא רוחש לה, שמתבטאת גם במינוי לתפקיד אחראי ומחמיא ומלווה במשכורת מפתה, מסייעים לשכנע אותה שמדובר במעידה חד-פעמית – ואורנה נשארת.

בזכות המשחק המעולה של כוכביו הסרט מצליח לחמוק ממלכודות חינוכיות, שהיו הופכות אותו לסרט דידקטי נגד הטרדות מיניות. במקום זאת, הוא מאפשר לסיטואציות הלא פשוטות לדבר בעד עצמן, ומטיל על הצופה את האחריות להסיק בעצמו מה מותר ומה אסור. באחת הסצנות המוקדמות של הסרט אורנה אינה מצליחה לסיים שיחת טלפון עם בני, על אף שבעלה וילדיה כבר ישובים לשולחן וממתינים לה לארוחה. האירוע ממחיש את עוצמתו של בני, שאינה רק כלכלית, אלא גם גברית. הבעל, שמתקשה למלא את תפקיד הגבר המסורתי – דהיינו, לפרנס את אשתו – נדחק לביצוע מטלות שבציבור נתפשות כ"נשיות", כמו, למשל, בישול ארוחת הערב. לעופר, גבר שרמנטי בדרך כלל, שמצבו הכלכלי מוריד אותו למקום נמוך יחסית בהיררכיה, אין סיכוי מול הבוס רב הכוח.

בן שלוש מיטיבה לגלם את אורנה כדמות נשית מרתקת, חזקה, נוכחת, שאינה קורבן. זו אינה עוד אישה הנאבקת לשרוד בעולם של גברים-טורפים. לו הייתה מוצגת ככזאת, הסרט היה הופך לעוד סרטון תדמית פשטני. אורנה היא אישה נחושה להצליח ולצאת ללא פגע משדה המוקשים המטאפורי. היא אינה תמימה כלל ועיקר, מודעת לנשיותה ולקסמה, משתמשת בהם לצורך המכירות, ומנסה לתמרן ככל יכולתה במרחב הצר שמותירה לה שליטתו האובססיבית של בני.

יחד עם זאת, הסרט הוא בית ספר לגברים.

הסרט ממחיש את המורכבות שבה נתונה אישה, ואת ההתנהגות שלה כתוצאה מכך, שלא תמיד מובנת לגבר המצוי.

הבוס חוזר בתשובה לכאורה, מחמיא לאורנה מקצועית בלבד, מעודד אותה, משבח בקול, מעלה אותה בדרגה, במעמד ובמשכורת ומביא אותה למקום מקצועי, שלא תרצה לוותר עליו בנקל. הוא מגלה פן אנושי כביכול ושולח אותה, בעיצומו של יום עבודה עמוס, לעזור לבנה להשלים עבודת מחקר לבית הספר.  היא נסחפת לתוך המוטיבציה של עצמה, ולהפתעתו של בעלה ולהפתעתם של הצופים, לא נשארת בבית עם בנה החולה. דוחקת את היצרים האימהיים לטובת ההצלחה, הקידום והפרנסה.

אורות האזהרה מהבהבים. במהלך ארוחת סושי במשרד בני מכבה את האור. אורנה מעירה לו בתקיפות. הוא, בתגובה, מסביר ש"מדובר בצחוק. מה יש, אסור לצחוק?"

ושוב הצופה שואל את עצמו מדוע אינה נמלטת. אבל הסרט ממחיש כמה קשה לעזוב כעת, כשההצלחה, פרנסת המשפחה, הקידום – כולם בהישג יד.

הבוס פורש בינתיים רשת קורים. הוא נוקט צעד ערמומי ומזמין את אורנה ואת  בעלה למסיבה בביתו. גם שם הוא מגלה יחס אבהי של פרגון, אבל אורנה והצופים מזהים את הפח שהוא טומן לה. בצעד אחר, שנועד להרגיע או להרדים אותה, הוא מגיע עמה למסעדה של בעלה. אבל גם הפרגון כביכול, לבעל ולעסק, הוא מעין מלכודת. עופר משרת את אשתו ואת הבוס שלה, שלצופה מן הצד נראים כבני זוג. עופר, ששומע שהמעסיק הכריזמטי דאג לרישיון המיוחל לעסק, מתקומם. הוא כנראה מרגיש משהו, שאינו ידוע מהו. רק היא יודעת. היא והצופים.

וכשרשת הקורים שלמה, בני מציע לאורנה נסיעת עסקים משותפת לפריז.

באופן רגיל הייתי שואל מדוע; הייתי צועק שהיא מטומטמת, שאינה מבינה את הסכנה. הייתי טוען שמדובר בהתנהגות חשודה. איך אישה, שיודעת שהבוס חותר למגע, מאפשרת לו קרבה כזאת. אבל הבמאית המוכשרת  משקפת את ההתלבטות. קשה לעמוד מול הפיתוי להוביל מהלך של מכירה ולהצליח בו. מה גם שבסיומו מובטח לה בונוס נאה.

ואז זה קורה.

אחרי ערב מכירה מוצלח, בני דוחף את אורנה לחדרו. היא מבקשת שיחדל. הגבר המצוי, כולל כותב שורות אלו, היה שואל במפגיע, מדוע לא צעקה. מדוע לא בעטה בו. אין ספק שמכת מרפק בבטנו הייתה משתקת אותו. הוא מצמיד אותה לקיר, חופן את שדיה בתוקפנות והיא נאלמת דום. הבוס שטוף הזימה מבצע בה את זממו ומשכנע את עצמו שיש כאן הסכמה שבשתיקה.

הסצנה מעמתת את הצופה הגבר עם סוג של אונס, שאינו עונה להגדרה הפשטנית של הצמדת סכין לצוואר, דוגמת האנס בני סלע.

הסרט מבהיר: גם כשאישה שותקת וקופאת במקום, זהו אונס. הסרט הזה "מפיל את האסימון" לאנשים כמוני, שלא היו מסוגלים להבין מדוע אורנה לא סיפרה קודם לכן לבעלה על התנהגותו של הבוס כלפיה, למרות האהבה והאמון שהם רוחשים זה לזו.

מעבר להצצה שהוא מאפשר לדילמה הנשית, הסרט מעמת אותנו עם התנהגותו של הבעל. בחוכמתה, מיכל אביעד ביימה את הגבר הנבגד כאדם עדין ומורכב. הוא לא צועק, לא מקלל, לא משמיע מילים בוטות. הוא מתקשה לשאול, מדוע לא צעקה, מדוע לא התנגדה בכוח. מתעקש שהיא רצתה בכך. הבעל עסוק באותו רגע בכאבו שלו. הוא לא פנוי לראות עד כמה היא זקוקה לו – לחבק, לתמוך, לקומם אותה מהמשבר.

הסצנה הזאת הייתה עבורי הקשה ביותר, כי ברור לי שהייתי נוהג כמותו. שלא הייתי מוצא את תעצומות הנפש להתמסר לכאב שלה. מיכל אביעד הניחה מראה מכוערת מול פרצופי. אני מניח שגם מול פרצופים רבים אחרים.