הספינקס של מצרים

כתב: גילי חסקין; ‏02-02-2023

כתבה זו עוסקת בספינקס של גיזה, אותו יצור ענק, חצוב מחול, הניצב במתחם הפירמידות של גיזה ומהווה את אחד מסמליה של מצרים. זהו כמובן אתר "חובה", בכול טיול למצרים.

הספינקס (נכתב לעתים כ"ספינכס") של מצרים העתיקה, הוא יצור מיתולוגי, המשלב גוף של אריה עם ראשו של פרעה. במובן זה הוא שונה משאר הדמויות של אלי מצרים, שלהם גוף אדם וראש של חיה – לביאה, אייל, תנין, בז או מגלן.

הספינקס של גיזה הוא המפורסם מכולם, אך אינו היחידי. במצרים נראים ספינקסים רבים, בפתחיהם של מקדשים רבים. ידוע במיוחד ספינקס עשוי מגרניט, של המלכה חתשפסות, המוצג כיום במוזיאון מטרופוליטן לאמנות אשר בניו יורק וספינקס מאלבסטר (בהט), אף הוא של חתשפסות, שנחשף במוף (Mof), בירת מצרים התחתונה על ידי הארכיאולוג פלינדריס פיטרי (Flinders Petrie) ונמצא באתרו.

מרשימה במיוחד שדרת ספינקסים, המשתרעת לאור שלושה ק"מ, בין מקדשי לוקסור לכרנך שבמצרים העליונה. אך ספינקסים אלו הם שונים. אינם בעלי ראש אריה, אלא בעלי ראש איל, ולהם קרניים כפופות, המסמלות את האל אמון (מכאן נובע שמו של המאובן "אמוניט").

הספינקסים מעוצבים בדרך כלל כזכרים, לעתים כנקבות. על פי רוב בתנוחת רביצה; לפעמים בתנוחת זינוק. כך מוצג פרעה כאל בעל עוצמה. יש לציין כי המוטיב של האריה כסמל לכוח, מופיע במקומות נוספים, כמו למשל, על הידיות של כס המלך.

בתבליטים שעל קירות המקדשים, נראים ספינקסים כשהם צועדים או דורכים על אויבי מצרים. בתקופה מאוחרת יותר, פוסלו ספינקסים קטנים יותר, גם בתבליט. עם הזמן הופיעו גם בקמיעות ומיניאטורות, הנושאות את פני השליט. על מצחו מגן בדרך כלל נחש קוברה.

הספינקס חובש מעין מצנפת מלכותית שנקראת 'נמס' (nemes). זה צעיף בעל קיפול מיוחד שהיה בלעדי למלך. נוסף על הדגם החובש מצנפת מלכותית, מופיע, החל מהממלכה התיכונה 2100 לפני הספירה) ואילך, גם 'ספינקס הרעמה', שבו עוטרת רעמת אריה את פני האדם.

לספינקס חיוך ארכאי, סתמי. שלא אמור להביע רגש. הבעת הפנים הקפואה של הפסל יצרה את הביטוי: "פני ספינקס", לאדם שאינו מסגיר בהבעות הפנים את רגשותיו. כיום, נהוג לכנות מנהיגים ותיקים (שאינם מסגירים בהבעת פנים את רגשותיהם) בכינוי "ספינקס". כך, לדוגמה, זכה חוסני מבארכ, נשיא מצרים לשעבר, בכינוי "הספינקס", ואילו נשיא סוריה לשעבר, חאפז אל-אסד, כונה "הספינקס מדמשק". גם מאו טסה סונג או שליטים "ותיקים" אחרים, כונו בשם "ספינקס".

במיתולוגיה המצרית סימל הספינקס את אלי האופק, שלהם דמות כפיר, שמדי שחר מולידים את השמש. לכן, יתכן שהספינקס נתפס לעתים כהתגלמותו של  אל השמש רע. האריה משמש כסמל לשמש, בכמה תרבויות המזרח הקדום וכמו כן הוא מסמל מלכות הראש האנושי מסמל את חכמתו של פרעה, הערב לסדר הקוסמי המעאת (Maat). הספינקס שימש באיקונוגרפיה המצרית, במשך למעלה מ – 2,500 שנים.

החוקר אדוארד נוויל (Edward Nevill)), בחן טקסט מיתולוגי, המספר על האלה סחמת אלת המלחמה (או האלה תפנות, אלת המים והטל), שלה ראש לביאה והייתה התגלמות של האלה חתחור. זו נשלחה על ידי האלים, כדי להעניש את בני האדם החוטאים והטביעה אותם בדם: " אלה זו יצאה והרגה את בני האדם שעל הארץ… סחמת טבלה ברגליה בדמם במשך לילות רבים".

עמיתי וידידי אליק שחף, הפנה את תשומת לבי למאמריו של נוויל, שבהם הוא מוכיח שהספינקס הוא בן דמותה של חתחור, באספקט הרצחני שלה.. מצד אחד חתחור היא אלת האהבה, המשפחה והנגינה. מצד שני, היא טורפת ומכחידת המין האנושי. אלה מטילת אימה, שיש לרצותה, לקיים לכבודה פולחנים; כי אם לא – היא תשוב למרחץ הדמים. הספינקס הוא אפוא, ביטוי ויזואלי של האלה חתחור, כאלת הרס וחורבן.

כבר בשנת 2,000 לפני הספירה לערך, הגיע הספינקס לגבל שבסוריה, שם היה גבול השפעתה התרבותי של מצרים. משם הוא התפשט באמצעות המסחר ועבר התאמה תרבותית לבבל וסוריה. שם נוספו לו כנפיים, כנראה בהשפעה מסופוטמית. מאוחר יותר הגיע אל ארץ החיתים אשר באנטוליה ולאשור. באיראן הוא היה מופיע בדרך כלל לצד השמש. אליק שחף הסב את תשומת לבי לכך שגם כסאות המלוכה הפניקיים מהאלף הראשון היו מעוטרים בספינקסים מכונפים, אולי בהשפעת כסאות המלוכה המצריים, הנישאים על גבי אריות. יש המציעים שדמויות הכרובים, שניצבו מעל הכפורת, המכסה את ארון הברית במשכן ומוזכרים הן בספר שמות והן בחזון יחזקאל, היו מעין ספינקסים. יצורים מיתולוגיים אלו, רווחו במזרח הקדום, בעיקר באומנות הזעירה ובסוף המאה השביעית לפני הספירה חדרו לאמנות היוונית כחלק מ"מאבקה" של זו עם המזרח. שם הוא מופיע בעיקר כעיטור על כלי קרמיקה ולעתים גם על כלי נשק.

התפתחותו הסגנונית מן הצורות המזרחיות לצורות יווניות קלאסיות מובהקות, מקבילה להתפתחות הסברו המיתולוגי על ידי היוונים: תחילה הוא נתפס כדמות שטנית, בעלת אופי שדי, הקוטלת את הנכשלים בפתרון חידתה (כמו בסיפור על אדיפוס) ועם הזמן, כמלאך המגלם את הצדק הקוסמי. התיאור האומנותי שלו השתנה בהתאם, ממפלצת, לדמותה של אשה יפה.

לאחר שהערבים חצו את החידקל, אל פרס והושפעו עמוקות מתרבותה, חדר הספינקס גם לאמנות האסלם (החילונית.) כהמשך ישיר לדגמים באומנות האירנית ושימש כעיטור על אריגים ולעתים על קרמיקה הופעתו לעתים ליד השמש מלמדת על סמליות סולארית, הקשורה לתחייה.

דמותו ומשמעו של הספינקס באמנות המערבית, מושפעים מניסיונית חוזרים ונשנים להבין את התרבות המצרית.

לימים הופיעו ספינקסים בעלי המצנפת המלכותית המצרית, באדריכלות הרומנסקית, בצד ספינקסים מכונפים וממין נקבה, שהגיעו לכאן, מן הסתם, דרך האומנות האסלמית החילונית. אולי כסמל להתרחקות מהבלי ההווה, שהוא בן חלוף. במאה ה-15 החלו לפסל בצרפת פסלים בצורת ספינקס – בעלת ראש של אישה צעירה וגוף של אריה חושב. פסלים אלה היו נפוצים כחלק מהאומנות ה"גרוטסקית".

יש לציין כי קיימים ספינקסים גם בתת היבשת ההודית, אך אין כל הוכחה שיש להם קשר לאילו של מצרים ויתכן שהתפתחו בצורה קונוורגנטית (התפתחות מתכנסת), במענה לפחדים דומים שיש לבני אדם במקומות שונים, ללא קשר זה לזה. הספינקס ההודי נקרא בסנסקריט 'פורושארגמה' (Purusamarga), או 'נאראסימה' (Nara Simha), שהוראתה "אדם חתול". בניגוד לספינקסים של מצרים, מסופוטמיה או יוון, שם המסורת של הספינקס לוטה בערפל, משום שהתרבות העתיקה לא המשיכה להתקיים, הרי בתת הייבשת ההודית הפולחן נמשך עד היום. ייתכן וגם הספינקס ההודי אף הוא השפיע על התרבות היוונית, דרך ממלכת גנדהרה ההלניסטית או אולי כבר קודם לכן.

הספינקס המפורסם מכולם, נמצא בגיזה (Giza), בגדה המערבית של הנילוס, סמוך מאד למקדש העמק של פרעה  חעפרע . הקופטים קראו לו Belhib , או Belhawiyya  שהוא גלגול של האלה הכנענית Hauron , שהספינקס זוהה עמה. הערבים שחיו בסביבה, כינו אותו "אבו אל הול", שמשמעו, 'אבי האימה'.

הספינקס מתבונן מזרחה, אל השמש. פניו מעוצבים כפני המלך. סביר להניח כי ספינקס זה נבנה על ידי פרעה חעפרע (Khafre), או קפרן (Chepheren) ביוונית, אחד ממלכי השושלת הרביעית של מלכי מצרים, שחי בין השנים 2,558 ל-2,532 לפני הספירה. אולם לתאוריה זו אין אישוש של ממש, והיא מבוססת אך ורק על העובדה כי הספינקס ניצב לפני הפירמידה של פרעה זה.

בשנת 2004 טען האגיפטולוג הצרפתי ואסיל דוברב (Vassil Dobrev), לאחר עשרים שנות חקירה ובחינה מחדש של הממצאים הארכאולוגיים הקשורים לספינקס, שדווקא פרעה ג'דפרע (Djedefre), שהוא אחיו למחצה של חעפרע, בנה את הספינקס כדי להנציח את אביהם ח'ופו (Khufu), ופני הספינקס הם דיוקן פני אביו.

פסל קולוסאלי זה, הראשון שפוסל במצרים, נוצר מגילוף של סלע גירני שנותק במחצבה העתיקה. אורכו 73.5 מטרים, רוחבו 6 מטרים, וגובהו כ-20 מטרים, דבר ההופך אותו לפסל הגדול בעולם, המגולף מאבן יחידה. זו הפסל הענק היחידי שגולף בממלכה העתיקה. בפעם הבאה שיחצבו פסלי ענק תהיה בתקופת הממלכה החדשה, 1,200 שנים מאוחר יותר.

גופו של הספינקס של גיזה מוארך עד מאוד. אם נשווה את דמותו לדמותם הקלאסית של הספינקסים, נראה שראשו של ספינקס זה, קטן בצורה פרופורציונלית לגופו וקטן יותר מאשר בדרך כלל.  סביר להניח שמסיבות שונות הוא גולף שוב ושוב מהפסל שקדם לו. יתכן כי הפנים הפרעוניות סותתו מפנים אחרות שהיו המקוריות של הספינקס.

ייתכן שההסבר לחוסר הפרופורציה בין גופו המוארך של האריה לבין ראשו הקטן של הספינקס, מצוי בסביבה הגאולוגית המסוימת שבה ממוקם הספינקס. סדקים ענקיים שחקו שני האברים התחתונים, של שלוש שכבות הסלע שמהן נחצב הספינקס. הסדק הגדול יותר חוצה את החלק הדק ביותר בגופו של הספינקס. כאשר ניתקו המצרים את גוש האבן שממנו הם היו אמורים לבנות את הפסל, הם נתקלו בפגם הרציני שיצרו הסדקים. המצרים הבינו שהפגם שנוצר לא יאפשר להם לסיים את בנייתם של הגב, של האיברים התחתונים, של הכפות האחוריות ושל הזנב. לכן, הם האריכו את גופו של האריה כדי לפצות על הפגם שבו הם הבחינו.

מכול מקום, דמות ענק זו היא פחות יצירת אמנות ויותר ציון מרשים באתר – השומר המטיל אימה, של הנקרופוליס בגיזה. ברווח קטן יחסית, שבין שתי רגלי הספינקס המושטות קדימה, נמצאים שרידי המקדש לאל השמש 'הור-אמ-אחת' (Horemakhet), שהוראתו "חור של האופק", או 'חור של עיר המתים" (חור – הורוס ביוונית-  הוא האל השומר על המלכים, שראשו ראש של בז). המקדש נבנה ככל הנראה, מאבני הגיר שנותרו לאחר גילוף הספינקס מסלע הגיר הגדול. יתכן שבשם זה כינו המצרים הקדמונים גם את הספינקס עצמו. יש מקום שבו הוא נקרא "ענך סספ" (Ankh-ssp), היינו, 'פסל חי'.

פרופסור רוברט סקוץ' (Robert M. Schoch), גיאולוג מאוניברסיטת בוסטון, שחקר את הסחיפה במסלע של הספינקס, וכתב את "הציוויליזציה הנשכחת" ציין כי "פני הספינקס בעלי מאפיינים של שחורים נגרואידים". הנוסע הצרפתי ווֹלנֵי (Volney), שביקר במצרים כבר ב-1783, מתאר אף הוא את הספינקס כבן לגזע הנגרואידי: הוא מספר כי "הספינקס נראה כנגרואידי אופייני בכל תכונותיו ומראהו". גם הסופר הצרפתי הנודע,  גוסטב פלובר, שביקר במצרים בשנת 1849, כתב ברוח זו: "עצרנו מלפני הספינקס; הוא שיתק אותנו במבטו החודר. עיניו עודן נראות מלאות חיים; צדו השמאלי מוכתם בלשלשת ציפורים (גם על קדקודה של פירמידת חעפרע מצויים אותם כתמים לבנים מאורכים); הוא ניצב היישר מול השמש העולה, ראשו אפור, אוזניו ארוכות מאוד ובולטות כאוזני כושי, צווארו סחוף-רוחות; ניתן לראותו בשלמותו מן החזית הודות לבור עמוק וגדול החפור בחול; העובדה כי אפו חסר מבליטה עוד יותר את הרושם השטוח, הנגרואידי; יתרה מזו, הוא לבטח אתיופי; השפתיים עבות."

בתקופת השושלת הרביעית הייתה הממלכה העתיקה של מצרים בשיא פריחתה. אולם, ישנם גיאולוגים, שחקרו את הבלייה שיצרו המים סביב הספינקס  וטוענים כי הספינקס קדום הרבה יותר וניצב במקומות כבר בעידן בו עמד האזור בפני שיטפונות נרחבים, כמה אלפי שנים טרם שניבנו הפירמידות. אם כי דעה זו נדחית על ידי מרבית האגיפטולוגים.

לאחר שהממלכה הקדומה של מצרים העתיקה שקעה, בסביבות שנת 2,200 לפני הספירה, ועם היווסדה של הממלכה התיכונה (2,100 לפני הספירה), נעזב מתחם הפירמידות בגיזה שבו שוכן הספינקס; פגעי הטבע הרסו חלקים ממנו והוא נקבר בחול עד מעל לכתפיו. בימי השושלת ה-18 של הממלכה החדשה של מצרים העתיקה, בתקופת שלטונו של המלך אמנחותפ השני, (המאה ה-15 לפני הספירה), נבנה מקדש מלבנים, משמאל לספינקס. המסורת המצרית מספרת כי הנסיך תחותימס הרביעי, בן המאה ה-14 לפני הספירה, אף הוא בתקופת שלטונה של השושלת ה-18, נרדם למרגלות הספינקס. בחלומו דיבר אליו הספינקס והבטיח כי אם ינקה אותו, יזכה למלוך על מצרים. לאחר שהקיץ משנתו, נלהב מהבטחתו של הספינקס, החל לחפור במרץ סביבו והצליח לחשוף את רגליו ואכן זכה למלוך על מצרים. כדי להנציח את האירוע, חצב מצבה מגרניט אדום, בגובה של 3.60 מ', שנקראה 'אסטלת החלום', והציב אותה בין שתי רגליו הקדמיות של הספינקס. על האסטלה מוצגת דמותו, מעטורת בשמש, כשהוא מגיש מנחה לספינקס. מאז, מלכי מצרים העתיקה, לאחר הכתרתם, היו שטים בנילוס מבירתם נוא אמון שבמצרים העליונה, ומקיימים טקס הוקרה בסמוך לספינקס.

הכתובת שעל האסטלה מחזקת את דעה שהספינקס קשור לפולחן השמש. תחותימס הרביעי מציין של שלושה אספקטים של אלוהות השמש: חפרה (Khepera), שהיא שמש השחר, אתום (Atum), שהיא שמש הערב ורע (Ra), אל השמש, שהחל מהשושלת החמישית, הפך לאל החשוב ביותר של מצרים, בתקופת הממלכה הקדומה. בתקופת הממלכה החדשה של מצרים העתיקה נחשב הספינקס למייצג של אל השמש חורמחת (Horemakhet), הלא הוא "[האל] חור של האופק".

כאשר הגיעו לכאן היוונים, הזכירה להם החיה המיתולוגית, את הספינקס של תבי, אותה דמות מפלצתית, שראשה ראש אדם, גופה גוף אריה ולה כנפיים של נשר, שנקראה ביוונית "ספינקס" – (Σφιγξ). לפי המיתולוגיה היוונית, היתה המפלצת, שדה של מזל רע והרס. על פי הסיודוס היא נולדה כבתם של הכימרה ואורתוס, ולפי גרסה אחרת היא הייתה בתם של טיפון ואכידנה. הספינקס תוארה ביוון כאישה עם גוף אריה וכנפיים, או כאישה עם רגלי אריה וכנפיים. הרה וארס שלחו אותה מביתה שבאתיופיה (היוונים זכרו שמוצא הספינקס מדרומה של מצרים ולכן מיקמו את ביתה באתיופיה) לשבת בשערי העיר תבי ולשאול כל עובר אורח את השאלה המפורסמת: "מה הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?" אם טעה עובר האורח – הייתה חונקת אותו למוות ביוונית ומכאן שמה, שמקורו במילה "ספינגו" (σφιγγω) שמשמעו "לחנוק". היחידי שהצליח לפתור את החידה היה אדיפוס שידע שהתשובה היא "אדם" (שבשחר ימיו זוחל על ארבע, בשיא חייו הוא מתנהל על שתיים ובערוב ימיו – נשען על מקל). כאשר גילה לה את התשובה, התרסקה הספינקס בקפיצה מצוק גבוה ותושבי תבי הכתירו את אדיפוס למלך. לימים, פסלים של ספינקס הונחו על קברי אנשים שמתו בצעירותם. הנוסעים היוונים לא יכלו לדעת כי מקור הספינקס המפורסם של תבי הוא במצרים.

הגיאוגרפים וההיסטוריונים היוונים כתבו בהתלהבות על מצרים ותרבותה . הרודוטוס, מי שכניה את מצרים "מתנת הנילוס", כינה את האריה בעל ראש האיל בשם "כריוספינקס" (Criosphinxes) ואת האריה בעל ראש הבז, בשם "היראכוספינקס" (Hieracosphinxes).

בתקופה הקלאסית (יוונית-רומית) היתה גיזה יעד תיירותי וכמה שליטים רומאים ביקרו את הספינקס, שהמשיך להקדים את רואיו. הפסל נוקה שוב מחול, לכבודו של הקיסר נרון ומושל מצרים טיבריוס באלבילוס (Tiberius Claudius Balbilus). הארכיאולוג הצרפתי אמיל ברזייה (Émile Baraize) חשף בעונת החפירות 1931-1932, גרם מדרגות מונומנטלי, שהוביל אל רגליו הקדמיות של הספינקס. שם עמדה במה שאפשרה לצפות לתוך מקדש הספינקס. אנדרטה שהוצבה בשנת 166 מציינת את שיפוץ הקירות שסבבו את הספינקס. הקיסר האחרון ששמו קשור לספינקס, היה ספטימוס סוורוס (Septimius Severus), בשנת 200 לספירה. בנפול האימפריה הרומית התכסה הספינקס שוב בחול.

פולחן הספינקס -המכוסה בחלקו- המשיך לתוך ימי הביניים, הסביאנים, המיסטיקנים של חרן, טענו שהספינקס הוא מקום קבורתו של הרמס טריסמגיסטוס (Hermes Trismegistus), שהוא מזיגה בין האל היווני הרמס, לאל החכמה המצרי תחות. נוסעים ערבים מתארים אותו כ"טליסמן" (talisman), היינו חפץ בעל יכולת מאגית, המזדקר מתוך המדבר הגיאוגרף הערבי מוחמד אל אדריסי מספר שמי שרצה להתקדם בבירוקרטיה המצרית, היה מקריב בשמים לספינקס. קסמו של הספינקס הלך לפניו ומשך אליו נוסעים אירופאים לא מעטים שהרבו לצייר אותו להפיץ את סיפורו.

גם על סף העת החדשה המשיך הספינקס להלך קסם על רואיו. במשך מאות שנים, סופרים, עיתונאים ומדענים, תיעדו את התרשמויותיהם נוכח המפגש עם הספינקס. בדרך כלל, היו תיאורים אילו שילוב של מדע, רומנטיקה ומיסטיקה.

במרכז פניו של הספינקס, במקום שהיו שם עיניים מגולפות, נותרו רק חורים. ביניהם ישנו שקע ברוחב של מטר אחד. שם היה אף הספינקס, שאיננו נמצא עוד. אחת האגדות סיפרה כי האף נשבר ונפל מיריית פגז תותח של צבא נפוליאון. אולם ברור כי זו תאוריה שגויה. הצייר הדני פרדריק לואיס נורדן (Frederic Louis Norden) צייר את הספינקס בשנת 1737, ופרסם אותו בשנת 1755. בציור זה, נראה הספינקס ללא האף    לפני בוא צבאו של נפוליאון למצרים.

ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי, כתב במהלך המאה ה-15, כי מעשה הוונדליזם שבמהלכו הורדת אפו של הספינקס נעשה על ידי שיים אל-דהאר (Sa'im al-Dahr), מנהיג מוסלמי סופי פנאטי, בשנת 1378. על פי אל-מקריזי, עשה זאת אל-דהאר, לאחר שראה איכרים מוסלמים מקומיים סוגדים לספינקס, בתקווה שיעזור להגדלת יבולם. דאהר זעם על החטא שעשו בכך שהתפללו לפסל, וכרת את אף הספינקס. בתגובה, האיכרים שחשו כי אל-דהאר פגע באל שלהם ומשום כך יצמח להם יבול בשדותיהם, עשו בו מעשה לינץ' והרגוהו. דעה זו, קיבלה לפני מספר שנים, חיזוק בדמות ממצאים ארכאולוגים: בקרבת הספינקס נחשפו שרידים של  שני מוטות חדים, ששימשו ככל הנראה לכריתת אף הספינקס.

בנוסף לאף החסר, חלק מהחוקרים סבורים, כי לספינקס בגיזה היה גם זקן. אולם הזקן, שעוצב בדמות הזקנים המלאכותיים הטקסיים שהצמידו המלכים לסנטרם, אינו עוד. ישנם חוקרים הטוענים  שהזקן לא היה שם מלכתחילה, אלא הוסף בתקופה מאוחרת לחציבת הספינקס, זאת משום שהמצרים בממלכה הקדומה לא ייחסו חשיבות לזקן. זה החל לקבל חשיבות דתית-טקסית רק מאוחר יותר, בתקופת הממלכה החדשה. אם אכן כך היה, לא ברור איך הוסף זקן לפסל חצוב.

כמו מבנים עתיקים רבים שנוצרו בעת העתיקה, כמו רוג'ום אל הירי (גלגל רפאים) שברמת הגולן, סטונהג' (Stonehenge) שבאנגליה המנהירים המפוזרים ברחבי אירופה וכמובן, הפירמידה הגדולה של גיזה, גם  הספינקס היווה מושא לתאוריות שונות ומשונות. החל מאגיפטולוגים, וכלה במיסטיקנים, מצביאים וסופרים. הסיבה להתייחסויות רבות אלה נעוצה בכך שבהיסטוריה ובייעוד האמיתי של הספינקס נשזרו, מטבע הדברים, אגדות וסיפורים מיתולוגיים רבים, כמו גם חישובים ותאוריות שונות של אסטרולוגים, סיפורים על תרבויות עלומות נשכחות שעמדו אחרי הבנייה, דוגמת אטלנטיס, חוצנים מכוכבים אחרים וכדומה. אולם אגיפטולוגים וארכיאולוגים מבטלים רעיונות אלו מכול וכול.

בשנת 1817, נערכה החפירה הארכאולוגית הראשונה, על ידי החוקר האיטלקי ג'יובני בטיסטה קביליה (Giovanni Battista Caviglia), שבמהלכה התגלה הספינקס של גיזה כמעט במלואו ורוב מעטה החול הוסר ממנו. החפירה הסופית בספינקס בוצעה בשנת 1925, אז נחשף הפסל הקולוסאלי במלוא הדרו. לאחר החשיפה, שמו החוקרים לב, שחלה התפוררות איטית והדרגתית של החלק התחתון של הספינקס, כתוצאה מעלייה נימית של מי תהום ונעשים מאמצים גדולים כדי לשמרו. כיום, מוגן הספינקס בחומת אבן נמוכה, כדי למנוע את נזקי החול ופגעי טבע אחרים וכיסויו שוב בחול.

למרות שרק בשנת 1998 הסתיים עשור של עבודות שיקום בספינקס, נאלצים המצרים לטפל שוב בפסל העתיק. מזכיר רשות העתיקות המצרית, ד"ר זאהי חאוואס, אמר כי "הספינקס הוא הפציינט הכי זקן בעולם. הוא סובל מהרבה בעיות. ההתדרדרות במצבו החלה עוד בתקופת הפרעונים, אבל החמרה גדולה חלה בגלל עבודות שיקום גרועות שנעשו בעבר – במהלכן שמו בטון על אבן הגיר, ומנעו מהאבן להמשיך ו'לנשום'". פעולות ה"שיקום" המזיקות שנערכו ב-1926 מתועדות גם בקטעי סרטים. את העבודות הנוכחיות מתאר חאוואס כ"טיפול תקופתי" שתכלול עיצוב מחדש של מקומות שנפגעו מזיהום אוויר וארוזיה, וחיזוק נקודות חלשות בצוואר ובחזה.

הספינקס נפגע כאמור על ידי וונדליזם, חלחול מים ושיני הזמן, אך למרות ארבעת אלפים וחמש מאות  שנותיו, תווי פניו ברורים. זקנו נשבר וכך גם אפו, אך המשחית לא הצליח למחוק את החיוך. המצרים טוענים שהספינקס מחייך כי הוא ראה את הכול. הוא ראה את הממלכה הקדומה של מצרים העתיקה קורסת, ואת תקופת הביניים הראשונה, עת שלטו במצרים התחתונה מלכי הירקליאופוליס (Herakléous). הוא ראה את הממלכה התיכונה עולה, את מלכיה בונים את הפירמידה השחורה מלבנים ואת קברי בני חסן הידועים בציוריהם המרהיבים. הוא ראה את החיקסוס פולשים מאסיה על מרכבותיהם, מזוקנים ולבושים בכותנות פסים. הוא ראה את המלך יעחמס מגרש אותם, מייסד את השושלת ה-18 ומתחיל את תקופת הממלכה החדשה. הוא ראה את המלכים הגדולים של השושלת ה-19, סתי הראשון ובנו רעמסס השני. הוא ראה את רעמסס השלישי מגרש את גויי הים. הוא ראה את הממלכה החדשה שוקעת, את השושלת ה-26 עולה לתקופה קצרה שכונתה "הממלכה המאוחרת" הוא ראה את הלובים, הנובים, האשורים, הבבלים, הפרסים מגיעים, הופכים להיות מצרים בתרבותם ומוחלפים זה בזה. הוא ראה את אלכסנדר מוקדון, את יורשיו התלמאים, ממשיכים במפעלי הבנייה של הפרעונים קודמיהם. הוא ראה את הרומאים, בלבוש מצרי ואחר כך נוצרי, כשהם מכונים "ביזנטים". הוא ראה את עומר אבן אל עץ, מביא למצרים את הערבים ובהדרגה את האסלם. הוא ראה את בית אומייה, את השלטון העבסי, את אבן טולון ואל אחשיד, המושלים הטורקיים ששלטו עצמאית לתקופות קצרות. הוא ראה את הפטימים מגיעים מתוניסיה, מקימים את קהיר, והופכים את מצרים לשיעית. הוא ראה עת צלאח א-דין המחזיר את מצרים לחיק האסלם הסוני, את הממלוכים צאצאי העבדים שעלו לשלטון, הופכים אותה לבירתם ומפארים אותה במכלולי בניה מרהיבים. הוא חזה בעות'מנים, בנפוליון בונפרטה המפנה את זרקור ההתעניינות העולמית אל מצרים. הוא ראה את מוחמד עלי, אביה של מצרים החדשה. הוא ראה את צאצאיו מושלים ומתנוונים, את הבריטים מגיעים והולכים. הם כולם עברו, חלפו מן העולם ורק הוא נשאר כאן, ממשיך לחייך.

פתגם מצרי עתיק אומר: "כל אדם מפחד מהזמן; אבל הזמן מפחד מהפירמידות".