הסלמונים ודרכם המופלאה

כתב: גילי חסקין, 23-07-19

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

דג הסלמון תופש מקום חשוב בתרבותו של האדם. הוא קודם כל מזון פופולארי ומעבר לכך הוא מסעיר את הדמיון בשל אורח חייו המיוחד. אחד החוויות המסעירות השמורות לטיול באלסקה היא מראה דובי גריזלי, הצדים בכפותיהם הגדולות את הסלמונים העולים נגד הזרם בנהר שוצף. העיסוק בדגי הסלמון הוא חלק חשוב מטיול בנורבגיה, באיסלנד, בקנדה, באלסקה ובקמצ'טקה. שמו של הדג נובע מלטינית: Sali . פירושו הוא "לקפוץ".

השם סַלְמוֹן[1] מתייחס לקבוצה של דגים מהנפוצים ביותר בעולם. הם מדגי המאכל החשובים בעולם, הם מספקים בשר משובח וביצי דגים שחורות.

דגי סלמון קיימים באוקיינוס האטלנטי והשקט. ניתן להבחין ביניהם לפי צבע הבשר. בשרם טעים מאד.

הסלמוניים הם דגים חובבי מים קרים. חיים בים ובמים מתוקים. חיים בחבלים ההולארקטי[2]; בין קווי רוחב  ˚40 ל-˚70. הם עושים חלק גדול מחייהם בתוך האוקיינוסים, אך בעונת הרבייה הם נודדים אל מעלה הנהרות בהם בקעו. כדי להטיל את ביציהם במים זורמים.

הזיכרון הקולקטיבי של דגי הסלמון כולל אבולוציה רבת שנים. נראה שראשיתו של הסוג הוא בנחלים וכשאלו הידלדלו, או כשהדגים התרבו, הם נדדו לאוקיינוסים עם זרם המים ובעקבות המזון. כמו מינים רבים של צמחים ושל בעלי חיים שרכשו במהלך ההתפתחות שלהם הרגלי תזונה חדשים אך נשארו שמרניים בהרגלי הרבייה ועל כן הסלמונים חוזרים לנחלים שבהם נולדו כדי להתרבות. מצד אחד החזרה של האוכלוסייה לאותו נחל שממנו בקעה מגבירה את השמרנות ומגבילה את היצירה של קומבינציות גנטיות חדשות, ומצד שני זה שומר על אחת ההצלחות של הטבע.

מחקרים מודרניים מראים כי לפחות 90% מהדגים המתרבים בערוץ נחל מסוים, אכן נולדו באותו ערוץ. באלסקה, המעבר מערוץ מים אחד לאחר, מאפשר לדגי הסלמון לאכלס ערוצים חדשים, למשל אלה הנוצרים מנסיגת הקרחונים.

טכסונומיה:

סַלְמוֹן הוא שם משותף למספר סוגי דגי גרם בעלי חוליות ממשפחת הסלמוניים (Salmonidae), שהיא המשפחה היחידה בסדרת הסלמונאים (Salmoniformes) בעבר נקראה הסדרה "סרדינאים" . שמם של מספר דגים אחרים במשפחה זו הוא טרוטה (פור̤ל; ש̤מך).

המשפחה כוללת 9 סוגים, 70 מינים.

סלמון אטלנטי: הגדול מכול המינים. אורכו עד 1 מ'. סנפיר הזנב ממוזלג, והקשקשים גדולים יחסית. הצעירים זהובים עם פיות לבנים והם מנומרים בכתמים שחורים וורודים. במין זה, הלסת אינה מתארכת בבגרות והיא בעלת שיניים בולטות.

צבעו בים שונה מזה שבמים מתוקים. בים צבע גבו כספי – כחול-ירוק. וגחונו לבן. במים מתוקים, נעלם הברק הכספי וגופו מקבל צבע ירוק או חום מעורב באדום, עם כתמים חומים גדולים. גב כחלחל-ירקרק, גחון כספי עד צהבהב, נקוד שחור.

דג זה מגיע בגיל שנתיים לאורך 71–76 ס"מ ולמשקל 3.6–5.4 ק"ג. בבגרות 30 ק"ג. , אך הפרט הכבד ביותר שנמדד שקל 49.4 ק"ג, והפרט הארוך ביותר הגיע לאורך 160 ס"מ.

האדם צד את הסלמון האטלנטי בכמויות מסחריות עד שהוא הגיע לסכנת הכחדה במאה ה-20. היום הדג התאושש מהכחדה, אך עדיין ישנם הגבלות על הדיג.

סלמון פציפי, נבדל מסלמון אטלנטי, בגופו הגבוה יותר ולסתותיו האנקוליות. סנפיר השת ארוך יותר ובעל 13-19 קרניים רכות. נפוץ בנהרות אמריקה ואסיה הצפונית[3].  אורכו של דג זה מגיע ל-76 ס"מ ומשקלו עד ל-6.8 ק"ג. הוא בעל גוף גדול ואפרפר עם גב מוגבה ובולט דמוי דבשת ולסת עליונה מעוקלת הגדולה יותר מהתחתונה. הזנב גדול והסנפירים קטנות. צבעו של הדג הבוגר מלמעלה כסוף עד זהוב ומלמטה ורוד, משום כך הוא מכונה גם "סלמון דבשי" .

דגים אלה נודדים בין נהר סקרמנטו שבקליפורניה לנהר מקנזי שבקנדה ומצויים גם בנהר לנה בסיביר, בנהרות קוריאה ובהונשו שביפן. הסלמונים הבוגרים מטילים את ביציהם במימי הנהרות ובהם בוקעים הצעירים. הדגים מושכים אחריהם מגוון טורפים ביניהם אורקה, כריש, דוב גריזלי ודוב שחור אמריקני, זאב אפור, עיטם לבן ראש, פוקת המפרץ, ארי ים קליפורני, אריה ים שטלר ולוטרות. אך הצייד העיקרי שלהם הוא האדם הדג אותם בכמויות מסחריות למאכל[4].

סלמון לקיס – Salmo salar אורך 1 מטר. הגב כחול אפור, הגחון כספי. הצורות השונות והזנים הרבים הם לפי הנהרות בהם הם מתפתחים. בשרם טעים מאד וידוע בשם לקס.

אלתית – סוג נפרד במשפחת הסלמוניים, ששמו המדעי הוא Oncotthynchus (מילולית: בעל החרטום האנקולי); נפוצים במיוחד בצפון אמריקה.ku

אלתית דבשתית, סלמון דבשתי, אלתית ורודה או סלמון ורוד (שם מדעי: Oncorhynchus gorbuscha) הוא מין של דג השייך למשפחת הסלמוניים, החי בימים ובצעירותו בנהרות במערב אמריקה הצפונית ובחופי צפון אסיה.

תפוצה:

הסלמונים חיים משני עברי האוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט, בין קווי רוחב ˚40 ל-70, בחצי האי קמצ'טקה שבסיביר, גילו בכפר דייגים עתיק, עצמות אילתית בנות 11,000 שנה.

הסלמונים תופשים מקום חשוב בתרבותם של עמים רבים. כך למשל במיתולוגיה הקלטית, הם סמל לחוכמה. במיתולוגיה הנורדית מסופר על האל לוקי[5], הנוכל המתעתע שהצליח לגרום בדרכי ערמה לאל הודור, שהיה עיוור, להרוג את אחיו, האל האהוב בלדר. לוקי, הפך עצמו לסלמון, כדי להימלט מזעם האלים. האל תור אחז חזק בזנבו עד שהצליח לברוח ומאז זנבו מחודד.

ראו באתר זה: המיתולוגיה של עמי הצפון

בחצי הכדור הדרומי קיים הסלמון האוסטרלי, שהוא דג מים מלוחים שאיננו חלק ממשפחת הסלמונידה. הוא מצוי לחופיה הדרומיים של אוסטרליה ובטסמניה. דייג הסלמון האוסטרלי נעשה בדרך כלל ברשתות חרם גדולות וקיימת ירידה בדיג מסחרי של דג זה בעשרים השנים האחרונות. הסלמון הצבעוני (Salmo gairdneri), החי באירופה, הובא ארצה וגידולו מצליח בנחל דן. כמה פרטים נמלטו אל הנחל ומאז הם מצויים שם.

תיאור

אצל הסוג סלמון, קשקשי הגוף קטנים, מפתח הפה ישר, גדול ומצויד בשניים, בלסתות, בחך ובלשון. סימן ההיכר הבולט בבני המשפחה הזאת הוא מציאותו של "סנפיר שומן", בין סנפירי הגב והזנב. סנפיר זה אינו אלא קפל עור מחוסר שלד.

בסנפיר השת שלו, פחות מ- 12 קרניים וגובהו גדול מאורכו. אצל כולם סנפיר הגב הראשון מול סנפיר הגחון.. פה גדול, שניים מפותחות. שלפוחית השחייה פתוחה אל הוושט.

צבע בשרו של דג הסלמון נע בין כתום לאדום, על אף שקיימים בטבע אף דגי סלמון שבשרם לבן. מקורו של צבע בשר הסלמון בפיגמנטים קרוטנואידיים, במיוחד אסטקסנסין. מקור הפיגמנט בדגים הגדלים בטבע הוא באכילת סרטנים. לאסטקסנטין אף תפקיד חשוב בהתפתחות מערכת העצבים של הדג, דבר המגביר את פריונו וקצב גידולו.

הסרטנים וחסרי חוליות נוספים, המהווים את מזון הסלמון, אוכלים אצות המייצרות פיגמנט צבע אדום (קרטנואיד, דומה לפיגמנט הנמצא בגזר) בשם אסטאקסנטין (astaxanthin) ומכאן צבעם. כאשר הסלמון ניזון מהם, בשרו ושאר הרקמות השומניות מקבלות אף הן את הצבע האדמדם; הסלמון אינו "מאבד" את פיגמנט הצבע ולכן ככל שהדג יותר מבוגר כך צבע בשרו יותר אדמדם. אם הסלמון לא יאכל את הסרטנים הללו בשרו יהיה לבן ואכן ידועים דגי אלתית בטבע שבשרם אינו אדום. הבעיה היא שהצרכנים מזהים את בשר הסלמון עם הצבע האדום ולכן "דורשים" אותו (למרות שהטעם של בשר סלמון לבן זהה לאדום) .

כיום רוב דגי הסלמון למאכל, מגודלים בשבי וניזונים על תערובות מזון ולכן בשרם לבן. כדי ליצור את הצבע האדום, מוזנים הסלמונים החיים בשבי, בתוספי מזון עם פיגמנטים המעניקים להם את הצבע ה"טבעי"[6]. לרוב פיגמנטים אלו מיוצרים בצורה מלאכותית (הדרך הזולה יותר) אך לעיתים משתמשים בתמציות של סרטנים המכילים את הפיגמנטים בצורה טבעית או שמוסיפים שמרים אדומים.

אחת התופעות הימיות המעניינות היא הזינוקים שמבצעים דגי סלמון מהמים. חוקרים ספרו וגילו, כי דג אלתית צעיר קופץ מהמים בממוצע 10 פעמים ביום, כשהוא נדרש לשם כך באנרגיה רבה ובהפעלה משמעותית של שרירי הזנב שלו. אם לא די בכך,

בכל קפיצה חושף עצמו הסלמון לסכנות, כמו טורפים מעופפים שעלולים לשים לב אליו ולצוד אותו. מעניין גם לציין כי הדגים לא קופצים כשהם בהתמודדות עם מכשולים ימיים, או זרמים קשים לשחייה שעומדים בדרכם, אלא לכאורה ללא סיבה ניכרת לעין. מסתבר כי מדובר בטכניקה שמאפשרת לדגים להיפטר מכיני ים (הן טפילים קטנים בגודל של גרגר אפונה), המתקיימות על הדם והריר של הדגים ומהוות מטרד עבורם. ניתן להיפטר מהן על ידי זינוק החוצה מהמים אל האוויר. מדובר במאמץ רב עבור הסלמון: כדי להיפטר מכינה אחת, הדג צריך לקפוץ בממוצע 58 פעמים מהמים – אך ככל הנראה ההקלה שהוא חש שווה את המאמץ ואת הסכנה בחשיפה לטורפים.

אל המסקנה זו הגיעו החוקרים בכך שהם לקחו שתי להקות של דגי סלמון. להקה אחת הוכנסה לאגם שבו היתה רשת פרוסה מעל המים, ולכן אי אפשר היה לזנק החוצה, ואילו באגם השני לא היה שום מכשול שהפריע לדגים לזנק. בדיקה מאוחרת של הדגים הראתה כי לדגי הסלמון שלא יכלו לקפוץ, היו יותר כינים בשיעור של 28 אחוז יותר מאחיהם באגם הפתוח. מכך הסיקו החוקרים שזו הסיבה המרכזית לזינוקים האקרובטיים מהמים[7].

רבייה:

בשלב מסוים, בעונת הקיץ, נכנסות שיירות גדולות מאד של דגים, לפי הנהרות של אירופה, אסיה וצפון אמריקה ועולות במעלה הנהר, מאות ואלפי ק"מ, כדי להטיל. נדידה אקטיבית זו, נגד הזרם. נקראת "נדידה אנאדרומית" (להבדיל מנדידה פסיבית, עם הזרם, הנקראת "נדידה קאטאדרומית"). הם מתגברים על מכשולים רבים בדרכם הארוכה, כגון מפלי מים, סכרים וסלעי נגף, בקופצם לעתים לגובה של 4 מ', כדי לעבור את המכשולים המזדמנים בדרכם. להקות הדגים הללו הופכות את מי הנהר למרקחה. המים מקציפים והם משמיעים רעש והמולה.

בדרכם מתרחשות בגופם תמורות ביולוגיות מדהימות: ראשית, מתחוללים בגופם שינויים במנגנון האוסמורגולציה (וויסות הלחץ האוסמוטי) המכינים אותם לחיים המחודשים במים המתוקים[8]. הם מפסיקים לאכול וניזונים משכבות השומן שצברו בגופם. הם למעשה מעכלים את אבריהם הפנימיים שאינם נחוצים לרבייה. לפיכך, גופם הולך ומידלדל, צבעו דוהה, שרירו מתרפים והדגים נחלשים, עד שלאחר ההטלה, במעלה הנהר, הם נגרפים עם זרם המים, נחבטים בסלעים לחוף, מתים או מתים למחצה. לכן מכונה נדידה זו, "נדידת המוות" כשמגיעה שעת ההתרבות המיוחלת, מלא חלל בטנן של הנקבות בשחלות עמוסות בביצים והזכרים בשקי זרע. בשלב זה מחככות הנקבות את האדמה בגופן ויוצרות בורות קנים קטנים בחול, שם הן מטילות את ביציהן הגדולות (6-7 מ"מ).

אצל הזכרים מתארכות הלסתות התחתונות ומתאנקלות כלפי מעלה. הזכרים נלחמים על הזכות להפרות אותן והמנצח מפריש את זרעו הנראה כנוזל חלבי. לאחר ההפריה, גורפים הסלמונים חול וצרורות אבנים, בתנועות זנב ועורמים אות על גבי הביצים, כדי להגן עליהן מפגיעות ואויבים[9]. הקן חייב להיות מאוורר במים עשירים בחמצן.

דגיגי הסלמון

כחודש – חודשיים לאחר ההפריה, בחורף, בוקעות הביצים ומתוכן יוצאים מאות דגיגים זעירים שאורכם כ-2.5 סנטימטרים. הם מחוברים לשקיק חלמון, ממנו הם ניזונים במשך חודשיים. שקיק הגורם לצורה קצת מעוותת. הדגיג הוא יצור שקוף שאורכו פחות מ- 2.5 ס”מ. הם שוכבים מתחת לחול שבקן ומוגנים מפני טורפים.

כששק החלמון מתרוקן הם נאלצים לצאת החוצה ומסתתרים סמוך לגדות הם ניזונים שם מפלנקטון ומחרקים. בשלב זה נטרפים % 97 מן הדגיגים (!). באמצע האביב כבר מצליח הסלמון הצעיר להכפיל את משקלו ולעתים אף לשלש אותו והוא מקבל מראה של דגיג. הצעירים נשארים שנתיים במים מתוקים. עד גיל 18 חודש, כשגודלם נע בין שלושה לעשרה ס”מ, הם נשארים בתחום ההטלה והבקיעה ונוהגים כדגי מים מתוקים. באביב, מתחילים לחול בהם שינויים מורפולוגיים, צבעם משתנה והופך להיות כסוף יותר וכמו כן מתחוללים שינויים במנגנון האוסמורגולציה שלהם המכשיר אותם לשהייה במי ים. בהגיעם לאורך של 15 ס”מ, הם יורדים לכיוון האוקיינוס, באזור השפך עושים זמן מה בתוך "שטח הפקר", מקום בו המים אינם מתוקים ואינם מלוחים, כשהם מסתגלים בהדרגה לסביבתם העתידה. בתקופה זו הם מוסיפים משקל ועצמה, כדי שיעמדו בחבטות הגלים.

מתוך 3,000 הביצים שהטילה הנקבה רק עשרה סלמונים צעירים יצאו אל מרחבי האוקיינוס. הים הפתוח מהווה בית גידול מצוין, משום שהוא עשיר יותר במזון.

כאשר הם מגיעים לים הם משנים לחלוטין את הרגלי המזון שלהם והם גדלים שם במהירות. הדג צד יצורים קטנים יותר לפי גודלו. בצעירותו הוא ניזון רק מפלנקטון ויצורי מים קטנים ובהמשך צד דגים קטנים וחרקי מים שונים. כאשר הוא מגיע לים הוא ניזון מחסילונים, דיונונים, שטצדאים, צלופחוליים ודגי הרינג ואף מביצי סלמונים אחרים. הדג בתורו מושך טורפים . בים הפתוח יבלו בין שנה לארבע שנים במפרץ אלסקה הרגוע או בים ברינג הקפוא והסוער.

בתום שנה, בתוך הים מגיע אורכם לכדי 50-60 ס”מ. מקץ שלש שנים באוקיינוס, הם מגיעים לאורך של 90 ס”מ ולמשקל של 14 ק”ג. אל הים מגיעים על פי הערכות כעשרה אחוזים בלבד. מרביתם שוהים באוקיינוס  2-6 שנים. חלק מהם נותרים בים ולא חוזרים לנהר לשם הטלה וכבר נצפו פרטים באורך 1.5 מטר ומשקל של 35 ק”ג.

השיבה לנהר

מעריכים שהסלמונים שוחים אלפי קילומטרים ברחבי האוקיינוס, עד שמופעל מנגנון הרבייה הקדמוני השולח אותם חזרה, אל שפכי הנהרות הגדולים, מהם באו.. יש העושים באוקיינוס מסע של  15,000 ק"מ, טרם שיתחילו במסעם הביתה. כל אחד מהם חוזר להטיל אל אותו נהר שבו התבקע. בדרך ממתינים להם דובי גריזלי (דב מסוגל לאכול, למשך תקופה קצרה, כ- 100 ק”ג דגים ביממה), דייגים אנושיים וכמובן סקרנים וחוקרי טבע.

הסלמון הפסיפי, או האלתית בשמו העברי, ממלא תפקיד קריטי במערכת האקולוגית באלסקה. יקיצת הדובים משנת החורף שלהם, בתקופה שהם עדיין חלשים, רעבים וזקוקים לחדש במהירות את מלאי השומן והחלבון בגוף, קודמת בחודשיים בערך,  לנדידת הסלמון במעלה הזרם, ומסייעת לדובים להשיג מזון. הדגים כל כך תשושים בשלב הזה, עד שתפיסתם היא עניין קל מאד. הסלמונים הם טרף נחשק, זמין ומשביע עבור הדובים. תועלת מיוחדת יש לנקבות, שהדובים משספים את בטנן וטורפים את אלפי הביצים האדומות שהן נושאות.

קשה להישאר אדישים למראה דובי הענק, הניצבים בזרם או עומדים בראש המפל, ממתינים שהדגים המותשים יקפצו אל זרועותיהם האימתניות וישוסעו בפיות הפעורים. המטייל חש בדרך כלל, צער על הדגים שעברו מרחק כה גדול, וכך מסיימים את חייהם, ויחד עם זאת, חש תחושת סיפוק, נוכח הדובים הרעבים, שזוכים לארוחה מזינה[10].

אוכלוסיית הדובים הגדולה באלסקה ובקמצ'טקה, חייבת את השגשוג שלה למחזור החיים של הסלמון ולכמות העצומה של אגמים ונהרות באלסקה, שמשמשים בתי גידול לסלמון. במקום בו נדידת הסלמון תיפגע, תיפגע גם אוכלוסיית הדובים וזה כבר יגרור פגיעה במערכת האקולוגית כולה. באלסקה תועדו להקות של זאבים שניזונות מציד סלמונים בנהרות, ובנוסף אליהם יש מגוון רחב של בעלי חיים אחרים שנהנים מטעמו של סלמון מזדמן.

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים את תרומתם האדירה של דגי הסלמון להפצה של חומרי מזון ותרכובות אורגניות, לא רק בנהרות עצמם אלא גם במרחק די גדול מהם, כאשר אותם בעלי חיים נושאים את הדגים הרחק מהנהר, והצמחייה באותם אזורים נהנית מהחומרים האורגניים שנשארים אחרי שהדגים מתים.

נדידת הסלמונים היא חזיון רב עצמה. להקות הדגים שטות בדבוקות ענק מתחת לפני המים. מעת לעת, מתחוללת מהומה רבתי. מאות זנבות מפרפרים בבעתה. סלמון חסר מזל נלכד בשיניו של אירה ים זריז. זה נועץ בו את שיניו, מטלטל אותו ולועס אותו בתיאבון. פיסות אדומות מבשר הדג נופלות את המים ואלו מושכות שחפים שצוללים אליהן במהירות. אחר כך הגיעו עיטמים ודורסים אחרים, כדי להשלים את הזלילה הגדולה.

בזמן שהותם בנהרות בדרך לרביה, הסלמונים אינם אוכלים וגופם מצטמק, לכן הם ניצודים מיד בעלותם להטיל. מתוך שישה סלמונים שפתחו במסעם חזרה אל נהר המוצא שלהם רק שניים יגיעו למקום ההטלה הנכסף. בשלב זה עורם כבר מאדים מזקנה, גופם מעוות ומקומט, אבל כל נקבה תטיל כ-3,000 ביצים שיתחילו את מחזור החיים הבא, וכאן בא לסיומו תפקידן עלי אדמות[11]. רוב הפרטים מתים מאפיסת כוחות זמן קצר אחרי הטלת הביצים או ההפריה. יש מינים בהם פרטים  מעטים חוזרים לים לקראת מחזור רבייה נוסף.

מחזור חיים:

א.       בקיעה של דגיג בנחל מסוים.

ב.       הדגיגים ניזונים מחרקים קטנים וממיקרואורגניזמים שונים.

ג.       נדידה של הדגים במורד הנהר אל הים. דגים רבים  נכחדים בכל סכר וסכר בדרך. רבים אחרים נפגעים ומתים בנחלים שזוהמו. מבין אלו שהגיעו לאוקיינוס, נטרפים רבים על ידי דגי אוקיינוס גדולים יותר.

ד.       לאחר מספר שנים, מגיעים לבגרות מינית ומוכנים לנדידה השנייה.

ה.       ניווט אל פתח הנהר שדרכו נכנסו הדגים לאוקיינוס כפרטים צעירים, שחייה במעלה הנהר ופנייה לכל מזלג נהרות ו/או נחלים בכיוון המתאים.

ו.         הגעה לאזור ההולדת, הפריה והטלה בדיוק במקום בו בקעו.

בכל סוגי הסלמון החיים באוקיינוס השקט, הדגים הבוגרים מתים בתוך ימים ספורים עד שבועות מעת שהטילו ביצים והפרו אותן.

מחזור החיים של הסלמון נותן תשובה לשתיים מן הבעיות הגדולות ביותר של כל דג: בחירת מקום השרצה מתאים ושהות במקום בטוח יחסית בתקופת החיים הראשונה. האלתית חוזרת למקום שהניסיון המצטבר הוכיח כי הוא טוב ובמים המתוקים יש פחות אויבים, דבר המאפשר לצאצאים רבים לשרוד.

המחקר

במהלך הדורות, הסלמונים עוררו השתאות רבה ביכולתם להגיע לנהר בו נולדו, "לנווט" בדיוק מדהים ולקפץ במעלה המפלים. קבוצת חוקרים קנדיים סימנו דגיגי סלמון ואמתו זאת. במחקר שנעשה ביימת ויסקונסין, הציעו החוקרים, כי הדגים מאתרים את מקום הולדתם על פני הריח.

חוש הריח מפותח מאד בדגים. להקת כרישים נעה במהירות לכיוון פצע מדמם; אמונה טפלה של דייגים על יריקה על חכה, מקורה כנראה בידע לגבי חוש הריח. בניסוי שנערך באקווריום "אילפו" דגים (בעזרת מזון ושוק חשמלי) להבחין בין  14 ריחות של צמחים. ריח הצמחים מנחה את הדגים למקורות מזון, גם כשהמים עכורים. ידועה העובדה שבעלי החיים זוכרים ריח אליו נחשפו בילדותם.  לדגים צעירים חוש ריח טוב מאשר לבוגרים.

ההיפותזה היא שלכל נחל יש את הריח שלו שנשאר קבוע לאורך שנים. הריח מורכב מאלפי גורמים שונים כמו סוג הצמחייה, סוג הקרקע ותכונות אחרות. הדגים מותאמים לריח הזה לפני שהם יורדים לים זה נשאר אצלם גם כשהם בוגרים. נעשו ניסויים עם דגי סלמון שלחלקם סתמו את פתחי הריח. הם לא מצאו את הדרך בשום מזלג נחלים, לעומת קבוצת הבקרה שמצאה את הדרך בדיוק.

עם הזמן, התברר כי קיימים גורמים מסייעים אחרים. כיום ידוע שבעלי חיים מסוימים, כגון חלק מן העופות והלווייתנאים, מסתמכים על השדה המגנטי של כדור הארץ בנדידתם.

בפברואר 2014, הציג צוות של מדענים, ראיות למתאם בין דפוסי הנדידה של סלמון האוקיינוס השקט והשדה המגנטי של כדור הארץ. ראיות אלו עשויות להסביר כיצד הדגים יכולים לנווט על־פני אלפי קילומטרים של מים כדי למצוא את נהר המוצא שלהם. עקבות סדרת ניסויים במרכז לחקר הדגה באגן נהר אלסי (Alsea) באורגון. החוקרים חשפו מאות דגי סלמון צ'ינוק צעירים לשדות מגנטיים שונים, שקיימים בקווי רוחב קיצוניים בקצות האוקיאנוס. הדגים הגיבו ל"מיקום מגנטי מדומה" זה באמצעות שחיה לכיוון מרכז הרבייה שלהם. דגים שהוצגו בפניהם מאפייני השדה המגנטי של הגבול הצפוני של אזור המחיה של דגי סלמון הצ'ינוק באוקיאנוס, נטו לשחות לכיוון דרום, בעוד הדגים שנחשפו למאפייני הגבול הדרומי של אזור המחיה של דגים אלה, נטו לשחות צפונה. הדגים קיבלו "מפת תחושה" שקבעה היכן הם ולאיזה כיוון לשחות בהתבסס על השדה המגנטי שהם חשים. החוקר הראשי הסביר כי הדגים שבחנו מעולם לא עזבו את החווה שלהם וברור שהתגובות שלהם לא נלמדו על בסיס ניסיון, אלא מועברים בתורשה[12].

הדעות חלוקות לגבי מקור הנדידה של הסלמוניים:

ייתכן מאד שמוצאם מן הימים הצפוניים, המלוחים אך מעט ובתקופת הקרחונים הם חדרו למים הקרים המתוקים והתפשטו בנהרות. ייתכן מאד שהסיבה היא שונה. קשורה בקרחונים, אך הפוכה. כאשר, בתקופת הקרח, הנהרות קפאו והסלמונים נמלטו מהקור אל הים, אך חזרו לשם רבייה.

הסלמונים אוהבים מים קרים ועשירים בחמצן. בתקופות הקרח, כאשר הים היה קר יותר, הדרימו הסלמוניים עד ספרד ותוניסיה, אך לעולם לא עברו את קוו המשווה דרומה. לא ברור מדוע הם משקיעים מאמץ כה גדול. יש כמה סיבות נראות לעין מדוע תהליך כה מסובך של הטבע הצליח. אורח החיים המורכב כל כך של הסלמונים עונה על שתיים מהבעיות החריפות של כל דג:

א. הסלמונים חוזרים להטיל במקום שהניסיון המצטבר הוכיח כי הוא מתאים.

ב. השהות בתקופה הראשונה במים המתוקים בהם יש פחות אויבים, מאשר באוקיינוס, כך הם מוגנים יחסית, בתקופה הקריטית ביותר של חייהם.

ג. מי האוקיינוס עשירים יותר במזון.

גופם האדום של הסלמונים מזין את הדובים והעיטמים. מחקרים גילו בצמחייה ובבעלי החיים המקיפים את מקור הנהרות הגדולים, שרידי מינרלים הנמצאים רק במעמקי האוקיינוס. כך מאפשרים הסלמונים, את המשך מחזור החיים של שוכני היבשת האחרים.

דייג:

לרובם של מיני הסלמון יש ערך מסחרי והם תופסים מקום חשוב בדיג. קל מאד לדוג אותם כשהם נעים נגד הזרם. שבטים רבים שחיו באזורי הנהרות נהגו במשך זמן קצר לדוג את כל הכמות השנתית הנחוצה להם. לשם כך הם פיתחו שיטות שונות של ייבוש, המלחה ועישון, כדי לשמר את הבשר תקופה ארוכה. בחלק מהשיטות הללו משתמשים עד היום.

יש עדויות מתקופת הרומאים על דיג סלמון, וגם במגנה כרטה[13], מסמך משנת 1225, שעניינו זכויות הנתינים שהעניק המלך ג'ון מלך אנגליה לברונים, מופיעים סעיפים העוסקים בזכויות הדיג של הסלמון בתמזה. בשנים האחרונות השתכללו והתייעלו שיטות הדיג, ובעקבותיהן ההגבלות הסביבתיות המוטלות על הדייגים.

במשך מאות שנים לכדו בני אדם את דגי הסלמון, בדרכם במעלה ערוצי הנחלים.

דגי הסלמון תפסו תפקיד מרכזי בתרבותם ובאורחות חייהם של תושבי החוף באזור מחיית הדגים. במקרים לא מעטים, היווה הסלמון בסיס להתיישבות האנושית הקדומה כמה ממקומות היישוב הקדומים ביותר בצפון אמריקה קרובים באופן לא מקרי לאזורים בהם ניתן לתפוס את הסלמון בעונת הנדידה. אגדות הקשורות בדגי הסלמון מופיעות באופן קבוע במיתולוגיה של ילידי אלסקה וקנדה. עבור הילידים של צפון אמריקה וקמצ'טקה, שימש דיג הסלמון במעלה הנהר מקור חשוב וזמין של מזון אות,ו ניתן לעשן ולשמר במלח ולצבור מאגר של מזון שישמש בתקופה בה הכול קפוא.

ברוב התרבויות לחופו הצפוני של האוקיינוס השקט קיימים טקסים שבהם מזכירים את שובו של הדג אל החוף. בואן של האילתיות באלסקה למשל מבשר לאינדיאנים את שובה של תופעת הטבע המשמעותית ביותר בחייהם. מדי חודש יוני נוהים מאות נערים אינדיאנים, אסקימואים, אלואטים (וגם לאפים), אל גדות הנחלים וממתינים בקוצר רוח לשובם של הסלמונים. כל אחד רוצה להיות הראשון שיבשר לבני כפרו שדגי האלתית שבו הביתה. לאחר שהצופה מסר את הבשורה, יוצאים טובי הדייגים אל הנהר. הדג הראשון שניצוד נצלה בפומבי ברוב טקס. אות לחיים טובים. כל אחד אוכל ממנו פיסה זעירה כסמל לפריון ולעונת דייג מוצלחת.

החזרה של הסלמונים לנהרות מכתיבים את קצב החיים באלסקה[14]. הראשונים שמגיעים הם קינג סלמון (Oncorhynchus tshawytscha, בעברית "אלתית גמלונית") המדהימים, 25 קילוגרם ויותר של בשר אדום ומשובח בצורה יוצאת מן הכלל.

הקינג הוא דג חזק ופראי, מגיע לאלסקה בחודשים מאי-יוני. וכדי לצוד אותו יש להיערך לקרב ארוך ומתיש, הוא מלך הנהר ובסופו של דבר, גם מלך המחבת. בשאר חודשי הקיץ יש עוד גלים שבהם מגיעים מיני הסלמונים האחרים: "אלתית כסופה" (Oncorhynchus kisutch), "אלתית דבשית" (Oncorhynchus gorbuscha) ו"אלתית אדומה" (Oncorhynchus nerka). הגעת הסלמונים היא הנושא המדובר ביותר באלסקה בחודשי הקיץ, באמצעי התקשורת ועל כוס בירה בפאב השכונתי.

כבר לפני אלפי שנים היוו דגי הסלמון מקור כלכלי חשוב. במערות אלטמירה (Altmira) שבצפון ספרד, נמצאו ציורים המתעדים את הדייג מתקופת הפליאולית העליון (35,000 שנה לפני זמננו). בדרום אירופה, נמצאו גם לוחות שנה, המבוססים על מחזור החיים של הדגים.

בני תרבות האינו (Ainu) בצפון יפן אילפו כלבים, לתפוס את דגי הסלמון בשחותם במעלה הנחל. כיום נלכדים דגי הסלמון בעיקר במפרצים ובסמוך לחוף הים. שבטי נוודים היו נוהגים לחנות בראשית הקיץ לחוף הנחלים שהיוו את צירי התנועה של הסלמונים, לדוג ולעשן אותם. אנשים ביפן, אירופה ואמריקה ראו בדג הסלמון ובחזרתו המדהימה למקום שבו נולד, מתנת אלוהים והתייחסו לתופעה בחיל וברעדה. שבטים בצפון יפן האמינו שדגי האלתית נושאים נשמות שחוזרות ומקריבות את עצמן, כל שנה כדי שבני השבטים יוכלו להמשיך ולחיות. ציורים מאותה תקופה מלמדים שבני השבט לבשו לאירועים מיוחדים אלו שמלות מיוחדות מעור דג.

כולם, מלבד האדם המודרני, התייחסו לתופעה בחיל וברעדה ועשו את הכול כדי לשמרה לדורות הבאים. דיג הסלמון השפיע (ומשפיע) על הכלכלה וההתיישבות באלסקה מראשית הגלגול המודרני שלה במאה ה-19. העיר קאצ'יקאן (Ketchikan) למשל, שנמצאת בנקודה הדרומית של 'המעבר הפנימי', נוסדה ב-1885 בתור מרכז תעשייתי לעיבוד דגי סלמון, בו היו מפעלים לעישון סלמון ואפילו מפעל שהתמחה בייצור שימורי סלמון.

חשיבותן הכלכלית של האלתיות לא פחתה עם השנים, וגם היום הן מהוות אחד ממקורות הפרנסה החשובים ביותר באזורי חוף רבים בחצי הכדור הצפוני. המאה ה- 20 הפגישה את הסלמונים עם מציאות אחרת. האינדיאני ידע לדוג בדיוק את הכמות שהוא זקוק לה כדי לחיות. אך  כיום ערכו הרב של הדג יוצר לחצים חזקים שאין להם דבר עם שמירת טבע. גם  כיום מהווה האילתית את אחד ממקורות הפרנסה החשובים ביותר באזורי חוף רבים בחצי הכדור הצפוני. באוקיינוס השקט בלבד, תופסים מדי שנה  800,000 טון בשווי כולל של 5 מיליארד דולר. היפנים מחסלים 300,000 טון מדי שנה.

מקומו של הסלמון בסל המזון

סלמון הוא דג מאכל פופולארי. בנוסף למכירות הדג הנא, סלמון נמכר אף בשימורים וכן כדג מעושן, בעישון קר או חם. הלקס, שכל ניו יורקי אוכל לתאבון, על גבי בייגל מרוח בגבינת שמנת הוא בעצם סלמון מעושן.

לקס עשוי להיות סלמון בעישון קר, או בכבישה בחומץ.

הסלמון נחשב למאכל בריא יחסית הודות לתכולה הגבוהה של חלבון בבשרו ורמות נמוכות של שומן וכן הודות לתכולה הגבוהה של אומגה 3. אולם, בהתאם לדיווחים בירחון Science, דגי סלמון אשר גודלו בבריכות דגים עלולים להכיל רמות גבוהות של דיאוקסין. רמות הרעלן PCB עשויות להיות גבוהות פי שמונה בדגי סלמון שגודלו בבריכות מאשר בדגים שגדלו בטבע ואף רמות אומגה 3 נמוכות יותר בדגי בריכה מאשר בדגי פרא. למרות זאת, הסוכנות הבריטית לתקני מזון (Food Standards Agency) מצאה כי התועלת באכילת דגי סלמון מבריכות עולה על הסיכון הכרוך בחומרים המזהמים אותם. כמות מתיל הכספית (CH3Hg) בדגי סלמון היא נמוכה ביותר ביחס לדגי מאכל אחרים.

אחוזים מדגי סלמון האטלנטי הנמכרים בעולם מגיעים מחקלאות ימית. בעוד שרוב דגי הסלמון מהאוקיינוס השקט הם דגים הנתפסים בים (יותר מ-80% מהם). סך מכירות דגי סלמון אשר גודלו בבריכות, הוא פי 85 מדגי פרא.

.בזמן שברחבי העולם נידוגו 2,500 טונות של סלמון אטלנטי פרא בשנה, מיליון ומאתיים טון דגי סלמון הגיעו מהחקלאות הימית בנורבגיה בלבד. אפשר להוסיף על זה גם למעלה משני מיליון טון נוספים שהגיעו מחקלאות ימית בשאר העולם (סקוטלנד, רוסיה ואיי פארו). אם שאלתם לאן הולך עולם החקלאות הימית, הרי לפניכם התשובה. 10 מיליארד דולר גלגלה כבר התעשייה הזאת ב-2007. מאז המספר עולה באיטיות ובהדרגה. כל דגי הסלמון המגיעים לארץ הם תוצרתה של החקלאות הימית. זה לא אומר שזה רע, אבל אין בזה כל דמיון לסלמון פרא. 4,000 טונות סלמון מגיעים לישראל מנורבגיה. במילים אחרות, מדי שבוע מוטסים לארץ כ-80 טון סלמון טרי[15].

כיוון שצרכנים אינם נוטים לרכוש דגי סלמון אשר בשרם לבן, מגדלי דגי הבריכות מוסיפים את הפיגמנט למזונם של הדגים באופן מכוון, זאת כיוון שמזון דגי הבריכות אינו מכיל בדרך כלל פיגמנטים. בשר סלמון נא עשוי להכיל את הנמטודה אניסקיס – טפיל ימי הגורם למחלת האניסקיאסיס בבני אדם. לפני התפתחות שיטות קירור המזון, היפנים לא נהגו לאכול בשר נא של דג הסלמון. סלמון וביצי הסלמון הם מאכלים חדשים במטבח היפני ומשמשים להכנת סשימי וסושי.

שמירת טבע

כיום נלכדים דגי הסלמון בעיקר במפרצים ובסמוך לחוף הים. דיג הסלמון ברשתות גרירה ארוכות נאסר במקומות רבים.

קיים חשש באשר להידלדלות אוכלוסיית דגי הסלמון באוקיינוס האטלנטי ובחלקים מסוימים של האוקיינוס השקט, להוציא את חלקיה הצפוניים של קולומביה הבריטית ואלסקה, שם הדג עדיין מצוי בשפע. ההערכה היא כי כמות דגי הסלמון בתחילת המאה ה-21 בנהר קולומביה שבקולומביה הבריטית, היא רק 3% מכמותם בעת שביקרו במקום לואיס וקלארק בתחילת המאה התשע-עשרה[16].

בנהרות רבים מוקמים סכרים לצורך אגירת מים ואספקת חשמל, דבר המונע מן הסלמונים לשוב ולהטיל. אחד הפתרונות הטכניים הוא הקמת מגלשות מים בעלות שיפוע מתאים לעליית הדגים במעלה הנחל. פתרון אחר הוא מעליות דליים, המסייעות להעלאת הדגים. למרות זאת, ברור שמספר הסלמונים פחת בצורה משמעותית.

בתחילת חודש אוקטובר 1991, חתמו ארה"ב, ברה"מ, יפן וקנדה, על הסכם האוסר לדוג את הסלמון במים הפתוחים של צפון האוקיינוס השקט. ההסכם פוגע בעיקר ביפנים המחזיקים באזור צי של 150 ספינות.

המצב באוקיינוס האטלנטי חמור הרבה יותר. כי אזורי ההתרבות שם נמצאים בארצות המאוכלסות בצפיפות. באוקיינוס השקט הבעיה היא בעיקר בקליפורניה ובאורגון. הנושא עורר חיכוכים בין מדינות משום שארה"ב טענה כי יש לה זכות על הסלמונים "שלה" גם כשהם בים הפתוח, בעוד שרוסיה, יפן וקנדה התנגדו לכך. החל מאביב 1992 הסכימו מדינות אלו להימנע מדייג סלמונים באוקיאנוס האטלנטי.

בשנים האחרונות חוקרים את דרכם של הסלמונים, מחקר בעל משמעות מדעית וכלכלית. אם הריח הוא אכן דומיננטי, ניתן להשתמש בו להצלת הסלמונים. המנסים לחזור לנהרות החסומים על ידי סכרים, על ידי הענקת ריח הנהר "שלהם" לנחלים פנויים, על מנת שיעלו להתרבות שם. נמצא חומר בשם מורפילין, שבמינון מסוים דגים נמשכים אליו. הבעיה היא שבטבע לא קיים חומר בודד אלא צירוף של ריחות ושימוש בחומר אחד, אינו דומה לקורה בטבע. הדובר דומה לאדם הנמשך לצליל של כינור, על רקע רעשי רכבת. צלילי הכינור לבדו לא יספקו אותו. הדגים קולטים קומבינציה של ריחות בהרמוניה מסוימת תוך יכולת לבודד ריחות לפי שלבים. המחקר מנסה להגדיר ולייצר את צליל הכינור על רקע רעש הרכבת… בארה"ב ובקנדה החלו לפתח גרעיני רבייה ולגדל את האלתיות במכלים אחר כך מפזרים את הדגיגים בנחלים, כולל בכאלו שמהם נכחדו. % 30 מהאלתיות חיות בבתי גידול כאילו.

חוות דגים

גידול דגי סלמון בכלובים, יוצר בעיות אחרות במפגש עם דגי בר, כי נהוג לגדלם בסמיכות לאוכלוסיות בר של דג סלמון מאותו המין או ממינים קרובים. ראשית כל, נוצר זיהום חמור מהפרשות הדגים (חווה של דגים מייצרת זיהום בסדר גוסל של עיר בינונית). בנוסף לכך, הקשר בין הדגים הכלואים לדגי הבר יוצר בעיות חמורות עוד יותר.

בפברואר 2008 התפרסמה בכתב-העת PLoS Biology סקירת אוכלוסיות של חמישה מיני סלמון בסקוטלנד, באירלנד, בקנדה האטלנטית ובקנדה הפסיפית. הסקירה נערכה על רקע הירידה הדרמטית בשכיחות מינים אלה מאז סוף שנות ה-80. צוות החוקרים השווה בין אוכלוסיות הסלמון שעוברות בנדידתן ליד חוות כלובים, לאוכלוסיות שנמצאות הרחק מחוות כאלה, והתוצאות חד-משמעיות: רמת ההישרדות של האוכלוסיות שבאזור הכלובים נמוכה יותר, ובמקרים רבים היא נופלת מ-50%. בסביבת חוות גדולות, צמצום האוכלוסייה גדול יותר.

אחת מהפגיעות בדגי בר נובעת דווקא מה"תגבורת" המתמדת שהם מקבלים מתוך הכלובים. כלובים בים נפרצים לעתים קרובות בעקבות הזנחה, חבלה או סערה, וכך יוצאים המוני דגים מבויתים לחופשי. בנורבגיה, שבה פועלת תעשיית הסלמון הגדולה ביותר, נמלטים מדי שנה כחצי מיליון דגי סלמון וטרוטה, ולעתים הרבה יותר[17]. הפרסום בא בעקבות סערה שהביאה לשחרור 600,000 עד מיליון דגים. אוכלוסיות הבר המקומיות מתגמדות מול מספרים אלה.

החברות הרב-לאומיות ששולטות בתעשייה הנורבגית והסקוטית, הכניסו את הסלמון האטלנטי לחוף המערבי של קנדה, שם מהווה דג זה מין זר. ההתרחבות לקנדה (וכן לצ'ילה) באה בעקבות החמרת החקיקה הסביבתית בנורבגיה. לפי נתוני התעשייה – שהם ללא ספק חלקיים – 1.4 מיליון דגי סלמון אטלנטי ברחו מהכלובים שלחוף האוקיינוס השקט בין 1987 ל-2002. בקולומביה הבריטית זוהה הדג הזר ב-80 נחלים, והוא נמצא במרחק מאות ואפילו אלפי קילומטרים מכלובי הדגים[18].

ב-1994 היה מספר הנמלטים מהכלובים בחוף האטלנטי של קנדה גדול פי 10 מאוכלוסיית הבר, שקרובה להכחדה במקומות רבים. מאז ירד מספר הנמלטים, עד שהשחתת כלובים שחררה דגים רבים, ובכלל זה 100,000 במקרה אחד בנובמבר 2005.

אם הנמלטים הזדווגו בינם לבין עצמם, הם עלולים למלא בדגים מחוות-דגים את בית-הגידול למתבגרים שיש בנחלים אלה, ולקחת שטחי גידול מאוכלוסיות הבר, המדוכאות באופן נואש. אם הם יצרו בני-כלאיים עם דגי בר, הצאצאים שנולדו כתוצאה מכך עלולים להכיל מספיק רקע גנטי של דגי חוות עד כדי חוסר התאמה ניכר להישרדות.

אקולוגים מקוננים בדרך-כלל על הרס האיזון הטבעי, ומעודדים השמדה אכזרית של חיות ממינים זרים – כמו הדגים הנמלטים. מנקודת-מבט מוסרית, האם בריחת דגי הסלמון מהכלובים אינה אירוע משמח של יציאה לחופשי, כי רוב הדגים נהרגים מהר. די בברירה המלאכותית שכבר נעשתה כדי לפגוע בכישורי ההישרדות של הסלמון הנמלט. שני מחקרי מעבדה על ההבדלים בין התנהגות דגי הבר לדגים המבויתים, מצביעים על נטייה של הדגים המבויתים לעסוק יותר באכילה ולברוח פחות מטורפים[19].

נראה שהגורם המרכזי להשמדת דגי הבר שנודדים ליד כלובים הוא טפילים שמקורם בחוות הדגים. קיים מין של טפיל (Lepeophtheirus salmonis) שנצמד לדגים ממשפחת הסלמוניים[20]. נקודת-המוצא היא פשוטה: בטבע, טפילים כמו L. salmonis, נסחפים בים ושורדים בזכות מפגש מקרי עם דגי סלמון. מפגש כזה מאפשר לטפילים להתרבות ולכן גדל הסיכוי שצאצאיהם ייתקלו בסלמון ויתרבו עוד; אך הטפיל גם מחליש את הדג ומאפשר לטורפים לצוד אותו בקלות – ואז נהרג גם הטפיל. כך נשמר, פחות או יותר, יחס מאוזן בין שכיחות הטפילים לשכיחות הדגים. אולם כאשר L. salmonis נתקל באקראי בכלוב דגים ונצמד לדג, הדג שנחלש מוגן בכלוב מפני טריפה; הדג שורד, וגם הטפיל שורד – ומתרבה ללא הגבלה. כך מופר האיזון האקולוגי בין הסלמון, הטורפים והטפילים. בינתיים, המים שבאזור הכלוב מתמלאים בטפילים, הנצמדים לדגי הבר שעוברים בסביבה. לדגי הבר המוחלשים אין הגנה, והם נטרפים במהירות. גם כאשר הדגים בכלוב מקבלים תרופות נגד הטפיל, דגי הבר נותרים לעומתם ללא הגנה. דגי הבר ייכחדו אפוא בסביבת הכלובים גם אם אין מגיפה בכלובים עצמם. לפי החישוב של פרייזר, שמירה על אוכלוסיית הבר מפני התמעטות מחייבת רמת בריאות גבוהה ביותר בתוך הכלובים: אסור ששכיחות הטפילים על הדגים שבכלוב תעלה על כמה אחוזים משכיחותם בדגי הבר[21].

חוקרים שונים מעלים היבטים אחרים של תופעה זו. למשל, מאמר שפרסמו ביולוגים קנדיים בדצמבר 2007 בכתב-העת Science, מדווח ש-80% מהדגים שנגועים בטפילים – מתים. לפי חישוב החוקרים, תוך ארבעה דורות של סלמון (מחזור החיים של הדג נמשך שנתיים) תיכחד 99% מהאוכלוסייה באזורים אלה. כאשר יש מאגר טפילים קרוב, הכחדת דגי הבר בסביבה היא אפוא בלתי נמנעת. כלובי דגים צפופים מהווים מאגר טפילים שכזה.

נתונים אלה מהווים רק חלק מתמונת הנזק שגורמים כלובי הדגים לאוכלוסיית הבר של הסלמון ושל דגים ממינים אחרים. מדברים אלה עולה שצרכני הסלמון, גם במדינות מרוחקות כמו ישראל, אחראים לא רק לכליאת דגים בצפיפות מעיקה, אלא גם להשמדת חיי הבר בצפון אירופה.

הערות

[1] יש הקוראים לסלמון בעברית אִלְתִּית ולא היא. האלתית היא סוג נפרד במשפחת ההסלמוניים.

[2] האזור ההולארקטי הוא אזור אקולוגי הכולל את רוב בתי הגידול בייבשות הצפוניות של כדור הארץ. אזור זה מחולק לאזור הפליארקטי, הכולל את צפון אפריקה, כל אירואסיה מלבד דרום-מזרח אסיה ותת-היבשת ההודית והאזור הנארקטי הכולל את צפון אמריקה עד דרום מקסיקו

[3] A. Wheeler, The Fishes of the British Isles and North-West Europe, 1969.

[4] ויקיפדיה

[5] מיתולוגיה הנורדית, לוֹקי (במקור: Loki,‏ Loke,‏ Loge) הוא הישות הממלאת את תפקיד התכסיסן הערמומי, העובר על חוקי הטבע. את חייו מבלה לוקי עם האלים ותעלוליו מסבכים אותם פעמים רבות. עם זאת, הוא מצליח להטות את הכף ולהביא תועלת לאלים, וגם לבני האדם. מעשיו של לוקי מספקים לאלים את מיטב ציודם ונשקם, אך לבסוף מתייצב לוקי נגדם בראגנארוק, קרב אחרית הימים במיתולוגיה הנורדית, שם הוא נלחם לצד הענקים ומת בקרב מול האל היימדייל. מקור שמו הוא ככל הנראה מהפועל הנורדי העתיק Luka, שפירושו "לסגור" או "לחתום" (בדומה לפועל Lock באנגלית), מפני שמעשיו יחתמו את ההיסטוריה המיתולוגית ויביאו את עולם האלים לסופו. כך, קשורה דמותו של לוקי בקשר בל יינתק ליום הדין והקרב האחרון במיתולוגיה הנורדית, ראגנארוק. Scar-Lip, Sky-Walker and Mischief-Monger: The Norse God Loki as Trickster, Shawn Christopher, Master of Arts Miami University, 2003.

[6] תוספים אלו מכילים את הפיגמנטים הקרטנואידים אסטאקסנטין (astaxanthin, E161j) וקנטאקסנטין (canthaxanthin, E161g). לאחרונה מחקרים הראו שיש לחומר קנטאקסנטין פוטנציאל לגרימת נזק לעין, כאשר הוא נצרך בכמויות גדולות, עקב הצטברות ברשתית. כיום מדינות רבות דורשות לציין בפירוש על האריזה מה מקור הקרטנואידים שהוספו למזון האלתית כדי לתת לו את צבעו.

[7] אסף גולן, "מדוע דגי סלמון מזנקים מן המים", ישראל היום" (מתך Sience), 24-07-2018

[8] התהליך כולל הרבה שלבים והוא למעשה, עיקר ההבדל, בין דגים ובעלי חיים אחרים, אשר יכולים לחיות במים מלוחים, מול דגים אשר גדלים במים מתוקים. התוצאה הרצויה של התהליך הנ"ל, הוא שמירת איזון מתאים, בין המלחים והמים, בתוך גוף הדג, מניעת התייבשות וביצוע חילופי גזים מתאמים.

[9] לב פישלזון, זיאולוגיה ב', הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"ד, עמ' 262

[10] ראו דובים, ציידי הסלמון, מסע אחר און ליין,

[11] לתיאור ציורי של נדידת הסלמונים, ראו דני גולני, "מסעם של דגי הסלמון", את, 28-08-12

[12] אבי בליזובסקי, " לסלמון יש חוש מגנטי", הידען, פברואר 15, 2014. על פי כתב העת Current Biology.

[13] מגנה כרטה. הייתה מגילה שהמלך האנגלי ג'ון, הוכרח לחתום עליה בשנת 1215, על ידי הברונים שלו, בעלי אחוזות גדולות, שקצו בכוחו הבלתי מוגבל של המלך והחליטו להגבילו. בפגישה שעשו הברונים עם המלך, הוכרח האחרון, לחתום על ויתור הבעלות שלו על אדמות האצילים. אמנם אותם 40 בעלי האחוזות הגדולות הכריחו אותו לחתום, כדי להימנע ממצב שבו המלך יכול להאשים ברון אציל שחטא ואז להחרים את אדמתו ולקחתה לעצמו או להעבירה לאציל אחר, אבל כך נוצרה, לראשונה בהיסטוריה, המלוכה התחוקתית והוסכם על זכויות הבעלות על הקרקע.

עקרונות חשובים שהיום אנו מכירים ככללי יסוד במדינות מתוקנות נבעו מאותה חתימה היסטורית של המגנה כרטא. למשל העובדה ש"איש אינו מעל החוק". אותה החלטה, שמלך לא יוכל להטיל מיסים כרצונו, אינה רק עניין כספי – היא הבסיס לשלטון של חוק, שבהמשך ההיסטוריה יהיה אבן יסוד בדמוקרטיה.

בהמשך ההיסטוריה תביא המגנה כרטה להקמת הפרלמנטים, הם בתי המחוקקים בעקבותיה תתקבל אחת מזכויות האדם החשובות – למשפט הוגן. חופש הדיבור, חופש הדת והזכות למשפט הוגן – הם חלק מהעקרונות שנולדו בחתימה זו.

[14] ראו "מסע אחר" 233, פברואר 2011

[15] גיל ססובר ואילון עמיר, מאיפה באמת מגיע הסלמון לצלחת שלנו?, הארץ, 02-02-17

[16] משלחת לואיס וקלארק (באנגלית: Lewis and Clark Expedition) הייתה המשלחת היבשתית הראשונה שבה נחצתה אמריקה הצפונית, ממזרח היבשת אל חוף האוקיינוס השקט ובחזרה, מטעם ארצות הברית. את המשלחת, שפעלה בין 1804 ל-1806, הובילו סגן משנה מריוותר לואיס וסרן ויליאם קלארק, מצבא ארצות הברית שנעזרו באישה אינדיאנית, סקאג'וויה.

מטרת המשימה של המשלחת, כפי שהסביר תומס ג'פרסון, היא לחקור את נהר המיזורי ויובליו העיקריים, שכן על ידי מסלולו וחיבורו עם מימי האוקיינוס השקט (בין אם דרך נהרות קולומביה, אורגון, קולורדו או כל נהר אחר), עשוי היה לשמש נתיב התחבורה הימי הישיר והמעשי ביותר לרוחב היבשת לצורכי מסחר

[17] נתונים אלה פורסמו בעיתון Vital Choice בשנת 2005, בעקבות בריחת 490,000 דגים בבת-אחת. באותה שנה דיווח העיתון The Independent על 400,000 סלמונים וטרוטות שנמלטים מכלובים בסקוטלנד מדי שנה;

[18] לפי האתר הקנדי Farmed and Dangerous,

[19] אריאל צבל, "כלובי דגים ודגי בר: מקרה הסלמון", אנימלס.

[20] מאמר על השפעת טפילים אלה, פרסם ל. ניל פרייזר מאוניברסיטת מאנואה, הוואי, בכתב-העת Conservation Biology (דצמבר 2008).

[21] "Open Netcage Fish Farm Pollution", 2009 David Suzuki Foundation, accessed 25.4.2009. The Five Fundamental Flaws of Sea Cage Fish Farming, Friends of Clayoquot Sound, accessed 25.4.2009.