בעקבות עבודתה של כרמית גור.

 

הסירקוס הוא מגרש למרוצי מרכבות עם מושבים על שתי הצלעות הארוכות ואחת מהקצרות.  בצלע הנותרת נמצאו תאי ההזנקה – קארקרס (Carceres) לסוסים ומרכבות (ביוונית איפודרופין).  היה זה מתקן השעשועים החשוב ביותר וההמוני ביותר בעולם הרומאי. בקירקסאות התקיימו גם קרבות גלדיאטורים, אגרוף, ציד, פולחנים ואסיפות. אזרחי רומא התמכרו לקרקס שסיפק בידור עשיר ומלא מתח.

יש סירקוס אדיר בצור, בבירות, לטקייה, בוצרה, קונסטנטינופוליס (השני בגודלו בעולם), אנטיוכיה, גדרה [הגדול והחשוב מכולם הוא סירקוס מכסימוס שלמרגלות גבעת הפלטין שברומא.  אורכו  620 מ' יסודותיו כנראה מראשית העיר. נבנה שנית על ידי יוליוס קיסר באורך של  600 מ' וברוחב של  150 מ'.  במאה הרביעית בנה קונסטנטינוס, סירקוס בקונסטנטינופול, לעתיד בירתה של האימפריה הביזנטית.

 

המרוץ התנהל לאורך מחיצה – ספינא (Spina) – אזור מוגבה שהוקם באמצע המסלול וחצה אותו.  מהרגע שהחל המרוץ, יכלו המשתתפים לחסום את דרכם של מתחריהם ובך לגרום להם להתנגש ב"ספינא".  בכל אחד מקצוות  ה"ספינא" נמצאו עמודים – מטאה (Metae),  שהמרכבות סבבו סביבם.  בנקודות אלו התרחשו חלק גדול מהתאונות.   לתעלת המים שעל ה"ספינא", הורדו ביצים, כדי לסמל את מספר הסיבובים שנותרו.  עם השנים הוספו ל"ספינא" עוד ועוד חפצי אמנות, עמודים ופסלים, עד שלבסוף לא יכלו הצופים מצד אחד לראות מה קורה בצידו השני של המסלול, דבר שהוסיף מתח לאירוע. 

 

תחרויות ספורטיביות, ותחרויות בכלל, תפסו מקום חשוב בעולם היווני רומי.  מרוץ מרכבות היה אחד מענפי הספורט הפופולאריים ביותר ביוון העתיקה ובקיסרות הרומית. הספורט, שנחשב מסוכן ואפילו קטלני לרוכבים ולסוסיהם, עורר תמיכה עצומה מצד הקהל.  במשחקים ביוון וברומא היה ערך מיוחד למרוצי  המרכבות.

חלק מהמאפיינים של הספורט, שהיו חריגים בתקופתם, דומים מאוד לאלו של הספורט המודרני.  ברומא, לדוגמה, ייצגו קבוצות את תומכיהם הכלכליים, ולעתים התחרו על רוכבים טובים.  קבוצות אלו הפכו למוקד של הערצה, עד שבין התומכים בקבוצות יריבות התגלעו סכסוכים אלימים.  יריבויות אלו הפכו בסופו של דבר לפוליטיות ועם התפשטות הספורט גדלה השפעתו על החברה.  חשיבות הספורט דעכה בעקבות קריסת האימפריה הרומית, לאחר ששרד רק זמן קצר באימפריה הביזנטית.

ברומא, היה מרוץ המרכבות הספורט האהוב ביותר על הצופים, והרכבים היו אלילי ההמון.  במידה רבה עמדו הרכבים מעל החוק:  על פי נוהג עתיק הותר להם לגנוב ולרמות ללא עונש.  ברומא נוצר סוג חדש של צופה:  האוהד הנלהב, שהשתייכותו הסיעתית היא תוכן מרכזי בחייו.   אך הרכבים ברומא לא באו מעולם מן השכבות הגבוהות של החברה. גיבון מגדיר את ההבדלים בין מרוצי יוון ורומא כך:

 "אפשר להבחין בהבדל ניכר בין משחקי הזמן העתיק: נשואי הפנים ביוונים היו שחקנים בעוד שהרומאים היו אך צופים. … ואם יכלו המועמדים (ביוון) לסמוך על מיומנותם ועל פעילותם האישית, הם יכלו לנהוג בסוסיהם שלהם בעקבות דיומדס או מנלאוס. … אך סנטור, ואפילו אזרח המכיר בהדרת עצמו, היה בוש ונכלם לגלות את עצמו ואת סוסיו בקרקס של רומא.  המשחקים נערכו על חשבון הרפובליקה, המגיסטרטים או הקיסרים; אך המושכות נעזבו בידי עבדים; ואם הכנסותיו של רכב חביב ההמונים עלו לעיתים על הכנסותיו של פרקליט, הרי נחשב הדבר כאות להפרזת העם ושכרו הגבוה של משלח יד נקלה"[1].  אמנם, מופעי רכיבה של נוער מיוחס עוד התקיימו בימי אוגוסטוס[2].  תלונה של אסיניוס פוליו, מן הבולטים בסנטורים, על פציעת נכדו במשחקים אלה, שמה להם קץ.  לאחר זמן אסר אוגוסטוס על בני טובים להופיע בכל מופע שהוא.   סכנותיו של המרוץ נותרו נחלתם של אנשים פשוטים בלבד.

תופעת מרוצי המרכבות ברומא מעניינת המיוחד בשל בתפקידם כנקודת מפגש בין העם לבין שליטיו. שיאיה בשלהי תקופת הרפובליקה ובימי הקיסרות עד למאה הד' לסה"נ. אך התופעות המתוארות בה תחילתן ביוון, והן הגיעו למלוא עוצמתן בביזנטיון.

אחד התפקידים של מופעי ספורט, בזמנים שונים ובמקומות שונים, הוא ליצור מפגש בין הציבור לבין מנהיגיו.   גם בימינו נוכחים מדינאים בתחרויות, ומגיבים להן, לעיני הקהל ולעיני התקשורת.  נוכחותו של מנהיג מוסיפה יוקרה לאירוע ספורטיבי.  גם התחרות עצמה מעצימה את הדימוי של המנהיג, ונותנת לו הזדמנות להיפגש עם הקהל ברגע חגיגי ובעל עוצמה רגשית גדולה.  מושגי העוצמה והניצחון הם חלק מהותי של התחרות הספורטיבית. עצמה וניצחון הם גם ממהותו של שלטון.   השלטון מסוגל לרכז משאבים ולחלקם מחדש כראות עיניו.  שלטון מסוגל למחוץ את אויביו ולהגן על נתיניו. שלטון מפגין את רוממותו בפאר ובטקס.  לעתים, סיפקה לו הזירה, הזדמנות להפגין את כוחו. 

 

 

ביוון היה זה ספורט אריסטוקרטי, בבואה של העבר ההירואי[3].  היוונים ערכו את מרוצי המרכבות שלהם כבר בתקופה הארכאית בהיפודרומה – משטח חלק ללא הגדרה ארכיטקטונית. להיפודרום, להבדיל מהקרקס, אין הגדרה ארכיטקטונית אלא רק מרחב נח. אפילו יוסף בן מתיתיהו מתבלבל בין המושגים.

אין יודעים מתי בדיוק התקיימו מרוצי המרכבות הראשונים.  רבים משערים שהם הופיעו מיד עם המרכבות הראשונות.  מיצירות אמנות על כדים, ניתן להסיק שהמרוצים החלו לכל המאוחר ביוון המיקנית.  הטקסט העתיק ביותר בנושא הוא ה'איליאדה' של הומרוס, שבה מסופר על מרוץ מרכבות בן דימאדס, אמאלוס, אנטילוכוס, מנלאוס ומריאונס. המרוץ היה סיבוב אחד מסביב לגזע עץ, והיה זה דימאדס שניצח בו וזכה בפרס- שפחה וקדרה.

לפי האגדות, המשחקים האולימפיים היו מבוססים על מרוצי המרכבות – אגדה אחת לדוגמה מספרת על המלך אוינומאוס, שנתן למחזריה של בתו אתגר – עליהם לנצח אותו במרוץ מרכבות.  בסופו של דבר היה זה פלופס, שניצח את המלך בעזרת סוסיו של פוסידון, והמשחקים האולימפיים הוקמו על שמו.

הרכב מדלפי, אחד הפסלים המפורסמים ביותר מיוון העתיקה, מראה את צורתו של רוכב המרכבה:  גבוה ורזה – בדרך כלל נער.  המשחקים האולימפיים העתיקים, כמו שאר המשחקים הפאן הלניים, כללו שני סוגים של מרוצי מרכבות: מרכבות הרתומות לשני סוסים – בייג'י או  או מרכבות הרתומות לארבעה סוסים – קוודריגה.  תנועת המרכבות היתה נגד כיוון מחוגי השעון.

בניגוד לאגדות, התווספו המרוצים למשחקים האולימפיים רק ב-680 לפנה"ס, כמעט 100 שנים לאחר המשחקים האולימפיים הראשונים.  במרוצים עצמם, לאחר כניסת הקהל להיפודרום, שם נערכה התחרות, החל השופט קורא בשמות בעלי המרכבות והרוכבים. ההיפודרומה (היפודרום ברבים) באולימפיה היו באורך של 550 מטרים וברוחב של 270 מטרים, כלומר עד 60 מרכבות יכלו להתחרות בעת ובעונה אחת, למרות שקרוב לוודאי שבפועל התחרו הרבה פחות.  המרוץ עצמו כלל 12 סיבובים מסביב לזירה, עם פניות חדות בפינות.  במהלך המרוץ השתמשו במספר עזרים, שכללו שער מיוחד שפתיחתו סימלה את תחילת המרוץ ומיקומו נתן לרוכבים במעגלים החיצוניים של המרוץ יתרון התחלתי, וגם נשר ודולפין – פסלי ברונזה שמוקמו על עמודים בתחילת המרוץ והונמכו במקביל התקדמותו כדי לסמל את מספר הסיבובים שנשארו (אלו היו הסמלים של הדיוסקורים ונפטונוס המגינים על סוסים).

בניגוד לענפים אולימפיים אחרים, מרוץ המרכבות לא נעשה בעירום, קרוב לוודאי בשל האבק שנוצר מדהרת הסוסים ובשל הסיכוי לתאונות אלימות.  הרוכבים לבשו "קכיסטיס" – חלוק שהודק בשלוש חגורות כדי למנוע כניסת אוויר.  כדי לנוע מהר היה על רוכבי המרכבות להיות קלים וגבוהים, ולכן רובם היו בני נוער.  המרכבות ששימשו לתחרויות היו בדרך כלל מרכבות קרב משופרות, למרות שמרכבות כבר לא שימשו את היוונים בקרב.  המרכבות היו בבסיסן עגלות קטנות מעץ, בעל שני גלגלים וללא גב.  רגלי הרוכבים הוחזקו במקומן, אולם כיוון שהעגלות נחו על ציר הגלגלים, הנסיעה לא הייתה חלקה כלל.  החלקים המעניינים ביותר במרוץ, לפחות מנקודת מבטו של הצופה, היו הפניות בסוף המסלול, שכן במקום זה התנגשו רוב העגלות זו בזו או התהפכו יחד עם רוכביהם.

מרוצי המרכבות מעולם לא זכו במשחקים האולימפיים ליוקרתן של תחרויות הריצה, אולם הם נראו כחשובים יותר מתחרויות רכיבת הסוסים, שנעלמו מהמשחקים עוד בשלביהם המוקדמים.  ביוון המיקנית היו רוכבי המרכבה גם בעליה, ולכן הם אלו שזכו בפרס.  בימי המשחקים הפאן הלניים לעומת זאת, נראה שבעלי המרכבות השתמשו בעבדים שהתחרו בשמם וזכו בשבילם בפרס.  ארסכילאס, מלך קירנה, ניצח במשחקים הפיתיים ב-462 לפנה"ס, כשעבדו היה היחידי שהצליח להשלים את המסלול.  ב-416 לפנה"ס היו לגנרל האתונאי אלכיבידאס שבע מרכבות במרוץ, והוא זכה במקום הראשון, השני והרביעי – מן הסתם לא ייתכן שהגנרל נהג בכל שבע המרכבות בעצמו.  פיליפוס השני ממוקדון השתתף באחד המרוצים וניצח בו, כדי להוכיח שאיננו ברברי, אולם אם היה זה פיליפוס שנהג במרכבה בעצמו, הרי שמעמדו היה נחשב נמוך מזה של ברברי.  מנגד, המשורר פינדרוס הילל את אומץ ליבו של הרודוטוס, על כך שנהג במרכבתו שלו בעצמו.  מכיוון שהנהגים במרוץ היו עבדיהם של בעלי המרכבות ולא בעלי המרכבות עצמם, יכלו גם נשים לזכות במרוץ. דוגמה טובה לכך היא קינסיסקה, נסיכה ספרטנית, בתו של אגסילאוס השני, שניצחה במרוץ גם ב-396 לפנה"ס וגם ב-392 לפנה"ס.

 

האישים הפוליטיים שנכחו במשחקים נהנו, בלי ספק, מאווירה של זהר[4].   אך הם לא הופיעו שם כמורמים מעם מול המון מעריץ.  שכן, המתחרים, מארגני המשחקים ואף הצופים היו ברובם בני מעמד חברתי דומה.  מי מלבד אנשים אמידים יכול היה לממן לימודי גימנסיון ושעורים אצל מאמן?  מי מלבדם יכול היה לעזוב את עבודתו ולצאת למרחקים כדי לצפות  בתחרויות?  גם השליט האדיר ביותר הופיע כאן לא לעיני נתינים, כי אם מול בני חוגו-שלו, שגם להם היתה הכרת ערך משל עצמם.

במשחקים הפאן-אתנאיים נחשבו מרוצי המרכבות לענף החשוב מכל, והזוכה במקום הראשון קיבל 140 אמפורות פאן אתנאיות מלאות בשמן זית – פרס יקר ערך.  במשחקים הפאן-אתנאיים היו שתי צורות נוספות של מרוצי מרכבות:  מרוץ מרכבות "אפובוטאי", שבו הרוכב קפץ באמצע המסלול מהמרכבה ורץ לצידה, ומרוץ "אנבוטאי" שבו היה על הנהג לקפוץ שוב פנימה לאחר שרץ מרחק מסוים.  בשני המרוצים הללו, כמו במרוצים הרגילים, המנצח היה זה שמרכבתו חצתה ראשונה את קו הסיום.  אם המרכבה התהפכה והרוכב שרד, הוא יכול היה לנצח אם עבר את קו הסיום ברגל.

 

 

את מרוצי המרכבות העתיקו הרומאים כנראה מהאטרוסקים, שהעתיקו אותם מהיוונים, אולם הרומאים הושפעו גם מהיוונים ישירות, בייחוד לאחר שכבשו את יוון ב-146 לפנה"ס. לפי אגדה רומאית השתמש רומולוס, לאחר שהקים את רומא ב-753 לפנה"ס, במרוצי מרכבות כדרך להסיח את דעת אויביו, בני השבט הסאביני.  בשעה שבני השבט נהנו מהמרוצים, תפסו הרומאים את נשותיהם ולקחו אותן בשבי, במאורע שידוע כיום כ"אונס הנשים הסאביניות".

ברומא, הסירקוס מקסימוס – שימש כבמה המרכזית לספורט.  צידו האחד היה פתוח יותר, כדי לאפשר למרכבות להסתדר בשורה.  הרומאים השתמשו בשערים דומים לאלו של היוונים, שנבנו כדי לספק יתרון התחלתי לאלו שמסלולם ארוך יותר.  השערים הרומיים נבנו בעזרת קפיצים, ונפתחו יחד כשהקיסר או המארח של המרוץ נתן את הסימן הרשמי – זריקה של פיסת בד הידועה בשם "מפפא" אל הקרקע, שפירושה "קדימה" בשפה הרומית העתיקה. במהלך המרוצים ניתנו המושבים הגרועים בסירקוס מקסימוס בחינם, בעוד שהמושבים המוצלחים יותר, בעלי הנוף המוגבה והצל, נמכרו לעשירים.  מושב הקיסר היה קרוב לזירה, משם יכול היה לצפות במשחקים כאוות נפשו. היה זה אחד המקומות היחידים שבהם יכלו אזרחים לראות את המנהיג.

המרוצים ברומא היו דומים מאוד למרוצים ביוון, אולם הם נערכו עשרות פעמים ביום במשך מאות ימים בשנה.  בניגוד למרוצים ביוון, שכללו שנים עשר סיבובים, המרוצים ברומא כללו שבעה, ומאוחר יותר חמישה סיבובים, כדי לאפשר יותר מרוצים ביום.  המרוצים ברומא היו גם דומים יותר למרוצים כיום, מבחינה כלכלית.  הרוכבים היו מקצוענים, ובין הצופים נערכו התערבויות.  המרוצים בהם המכרבות נרתמו לארבעה סוסים (קוודרג'י) היו החשובים יותר. אולם, במקרים נדירים, אם רוכב רצה להתפאר בכישוריו, הוא הורשה להביא עד עשרה סוסים למרוץ, למרות שדבר זה היה מאוד לא יעיל.  הרוכבים ברומא, בניגוד לאלו ביוון, גם לבשו קסדות וציוד מגן.  עוד בניגוד ליוונים, הרומאים קשרו את המושכות סביב מותניהם במקום להחזיקן ביד.  דבר זה הוביל לגרירתו של הרוכב אם מרכבתו התהפכה, דבר שגרם לרוכבים רבים להביא עימם סכינים, כדי שיוכלו לשחרר את עצמם במקרה של תאונה.

הבדל חשוב נוסף בין יוון לרומא, היה שברומא הרוכבים עצמם נחשבו למנצחים, למרות שהיו בדרך כלל עבדים.  המנצחים קיבלו את זרי הדפנה, בנוסף לכסף שבו יכלו לקנות את עצמאותם.  רוכבים יכלו להתפרסם באימפריה בכך שהצליחו לשרוד, שכן תוחלת החיים של רוכב המרכבות הייתה קצרה למדי.  אחד מאותם נהגים מפורסמים היה סקורפוס, שניצח ביותר מ-2000 מרוצים, טרם שנהרג בתאונה ב"מטא" בגיל 27.  גם הסוסים יכלו להתפרסם והרומאים שמרו על סטטיסטיקות מפורטות של שמותיהם, זנם ואופן הטיפול בסוסים המנצחים.

לכל קבוצה היו עד שלוש מרכבות בכל מרוץ, וחברים לאותה קבוצה יכלו לתאם ביניהם אסטרטגיות ולשתף פעולה כנגד הקבוצות המתחרות.  רוכבים יכלו להחליף קבוצות באופן דומה לספורטאים מקצועיים כיום.  מרוץ רגיל כלל שבעה סיבובים וכל אחד מהם סומן על ידי ביצה ודולפין עשויים שיש.  הפרשים קבלו משכורות עתק. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שיש התארגנות התומכת בקבוצות ספורט עם השלכות פוליטיות.

במרוצים שברומא ובקונסטנטינופוליס השתתפו 12-4 מרכבות שייצגו את ארבע הקבוצות: אדומים, לבנים, ירוקים וכחולים, שייצגו מפלגות שונות.  בשלב הראשון היו במרוץ שתי קבוצות מרכזיות: האדומים שייצגו את מרס, אל המלחמה, ואת הקיץ, והלבנים, שייצגו את אנאמוי, אל הרוח המערבית ואת החורף. מאוחר יותר נוספו עוד שתי קבוצות: הירוקים, שייצגו את האדמה ואת האביב, והכחולים, שייצגו את השמים ואת הסתיו.  דומיאיטנוס יצר לקראת סוף ימיו שתי קבוצות חדשות – הסגולים והזהובים, אולם אלו נעלמו זמן קצר לאחר מותו.

 

בעיני המלומדים הרומיים (בימי הרפובליקה ובימי האימפריה), היה ההמון מעיין מפלצת לא רציונאלית, שוחרת מדנים, הדורשת עוד ועוד לחם ומשחקים.

טקיטוס, למשל, מספר על ימי המבוכה שבין רצח נירון לבין בואו של גלבא לרומא:  "מי ציפה אז בחרדה לשינוי דרכי השלטון? השפלים שבהמון העם, שהורגלו במשחקי קרקס ובתיאטראות, וכן המקולקלים שבעבדים והאנשים שאכלו את רכושם ובקלונו של נירון מצאו מחייתם…"[5].  דיו כריזוסטומוס מספר על התנהגות הקהל במרוצים באלכסנדריה, במאה הב' לסה"נ:   "הלהיטות לסוסים פושה בעיר כדלקת … להם (=האלכסנדרונים) צריך להשליך רק לחם ומופעי סוסים, כי אין להם עניין בשום דבר זולתם." הוא ממשיך ומתאר את אבדן הבושה והתודעה החברתית אצל הצופים המשולהבים[6].

 אמיינוס מרקלינוס, מספר על מהומות ברומא:  "ימים מספר לאחר מכן יצאו אנשי הפלבס, ששוב חמם לבם כדרכם תמיד, ובאמתלה של מחסור ביין נאספו… המון חצוף ומאיים". כלומר, הפלבס הוא חמום תמיד, ורק אמתלה דרושה לו כדי לחולל מהומות.  יחס הבוז להמון הופנה גם אל הבידור האהוב ביותר על המון זה, אל מרוצי המרכבות.  אמיאנוס תיאר בזלזול את הויכוחים על התחרויות, את ההתגודדות סביב הסירקוס וההתפרצות לתפוס בו מקום, ואת צערם של האוהדים, כשהפסיד הרכב הנערץ עליהם[7].

 

הרומאים הפכו את התחרויות ממעשה  פולחני לבידור.  התחרויות לא היו עוד עניין אריסטוקרטי, אלא אירוע עממי.  כאן יכול היה השליט להופיע מול נתיניו.  נוכחותו עשתה את התחרות למושכת יותר, ומאידך משהו מתהילת המנצחים דבק גם בו.  בין המשכילים הרומיים, ה"בון טון" היה בוז כלפי המרוצים והרכבים.[8]  אולי היחס  המזלזל של העילית עשה את זירת המשחקים לנקודת מפגש משמעותית עוד יותר בין הקיסר להמון.

הן ביוון והן ברומא היו המשחקים תחליף למעשה פוליטי, מעין סובלימציה של מאבק.   ביוון, כאמור, היו המשחקים המשך לאתוס הרואי ואריסטוקרטי, שהיה לו, בפוליס, פוטנציאל חתרני.  לקראת סופה של הרפובליקה ברומא ניתן למשחקים אופי חדש.  בתקופה זו המאבק בין הפלבס לבין המעמדות העליונים כבר הוכרע.  האיכרות החופשית, ה- Plebs rustica שהיתה עמוד השדרה של המדינה הרומית הקדומה, נושלה והתרוששה.  האוכלוסייה הכפרית היגרה לעיר, בה יכלה לחיות מחיטה מסובסדת. הפרולטריון העירוני (Plebs Urbana) היה צרכן השעשועים העיקרי של רומא.

אוגוסטוס עלה על כל קודמיו בארגון מופעים ובחלוקת כספים לפלבס  יעבץ הגדיר את תוצאות מדיניותו כ"דה פוליטיזציה של הפלבס"[9].  יורשיו המשיכו בכך.  יובנאליס מקונן על שארית מורשת הרפובליקה, שהוקרבה למען Panis et circusiones:

"… זה כבר חדל העם מן המכר

של קולותיו, ומאז הוא פטור כליל מכל דאג,

עם שנתן לבחיריו לגיונות, שררה ושבטיה –

הוא בימינו אדיש, למעט שני דברים שישיש בם:

לחם ושעשועים …"[10].

יובנאליס מכוון כאן לבחירת הפרייטורים והקונסולים, שטיבריוס העביר (בשנת 15 לסה"נ) מידי אספת העם לסנאט[11].  יובנאליס היה מודע לשחיתות הבחירות ברומא, ומזכיר את מכירת הקולות, אך צר לו ששארית חרות זו נגזלה כמעט בלי שום מחאה.

כמאתיים חמישים שנה לאחר הסטירה של יובנאליס, בשנת 272, שלח הקיסר אאורליאנוס מכתב לעם הרומי, המספר על ניצחונותיו במזרח"  "מאאורליאנוס אוגוסטוס לעמו הרומי המסור ביותר, ברכות.  השלטנו שלום בכל, בכל אדמת תבל, וגם את פירמוס, לסטים מצריים … מחצנו ולכדנו ועינינו וקטלנו. אין עכשיו דבר, קויריטים של רומולוס, שאתם צריכים להתיירא ממנו. אספקת החיטה ממצריים, שהופרעה על ידי אותו לסטים רשע, תגיע מעתה במלואה.  רק שימרו על אחדות לבבות עם הסנאט, ידידות עם מעמד הפרשים, ורצון טוב כלפי המשמר הפרטוריאני.  אשגיח, שלא תהיה כל חרדה ברומא. בלו במשחקים (ludi) ובמרוצים (circenses).  הניחו לי לדאוג לענייני המדינה, ועסקו בתענוגות".

חלוקת התפקידים בין העם לשליטו ברורה כאן להפליא:  לעם לא יהיה שום חלק בניהול המדינה.  הוא יידרש רק לשמור על השקט, ויקבל בתמורה לחם ושעשועים.  אנקדוטות אלה מדגימות עד כמה המשחקים היו שסתום בטחון, ששמר על הסדר הפוליטי.  טיבו של שסתום, שהוא משחרר לחץ באופן מבוקר.  מעיין טקס היפוך.  

 

גם המשכילים היו שותפים להשקפה, שארגון מופעי ראווה הוא מתפקידו של הקיסר.  אבל אוי להם, לתדמיתו של הקיסר ולמקומו בהיסטוריה, אם גילה להיטות יתירה אחריהם.  אם נבחן את קורות הקיסרים, שכתבו סויטוניוס, הרודיאנוס, ומחברי "היסטוריה אוגוסטה", נראה שהקיסרים בעלי הדימוי הגרוע ביותר תוארו גם כלהוטים במיוחד אחרי המרוצים. אלה בעיקר קליגולה, נירון, ויטליוס, דומיטיאנוס, קומודוס, קרקלה ואלגבלוס.

את פיסקה 22 בביוגרפיה של קליגולה פותח סויטוניוס במילים:  "עד כה דובר עליו כעל קיסר; מכאן ואילך יש לספר עליו כעל מפלצת."  כאן מתחיל תיאור ארוך של מעשי אכזריות, רצח קרובים, שחיתות מינית וחילול קודש. לצד אלה מסופר, שנהג במרכבה בסירקוסים; שהתרועע עם הרכבים ה"ירוקים", ולעיתים אף לן באורוותם, ונתן לאחד מהם שני מיליון ססטרקים, בגחמה פתאומית. ובעיקר ידוע החסד שנטה לסוס אינקיטאטוס, "שבנה לו אורוות שיש, נתן לו אבוסי שנהב ושמיכות ארגמן", וכן "ארמון מיוחד, חבר משרתים ומערכת רהיטים … ויש אומרים שייעדו אף למשרת קונסול"[12].

 סויטוניוס מזכיר לטובה המשחקים המקוריים והמפוארים שערך נירון, וכן את התקנה, שמנעה מרכבי המרוצים את זכותם העתיקה לגנוב.  "הנה כי כן" אומר סויטוניוס אספתי … את מפעליו … וזאת עשיתי כדי להפרידם ממעשי הפשע המתועבים שעליהם אדבר להלן."  ובין אותם פשעים, הכוללים סטיות מיניות, מעשי גנבה ושוד, גזל צוואות, הבערת רומא,  הוצאות להורג אכזריות, חיסול קרובי משפחה ואף רצח אם.  אומר סויטוניוס כי "משחר נעוריו בערה בו תשוקה יתירה לסוסים ורוב שיחתו נסבה על משחקי הקרקס, אף על פי שאסרו עליו את הדבר."  הוא הקפיד לבוא לכל מרוץ, והשתוקק להופיע בעצמו כרכב.  טקיטוס כותב, שסנקה ובורוס, מחנכיו, התירו לו חרפה זו, רק כדי שימנע מגרועות ממנה. נירון הופיע במשחקים הפאן-הלניים כמוזיקאי ונהג מרכבה.  באולימפיה נפל ממרכבתו, ואף על פי כן הוכרז כמנצח, ושב לרומא כמנצח אולימפי, עם זרים ופרסים, בתהלוכה דמוית טריומף.  סויטוניוס מפריד בין עריכת משחקים ביד רחבה – שהיא מעשה חיובי – לבין להיטות אחרי מרוצים, שהיא עניין מביש. [13]

ויטליוס בילה את נעוריו בקפרי, בהרמון הנערים של טיבריוס.  לדברי סויטוניוס התקדם בשירות המדינה בעיקר דרך חנופה; והתמכר לתענוגות ולמעשי אכזריות.  הוא מתאר את הנאתו מהוצאות להורג, ואף מחשיד אותו ברצח אמו.  בנעוריו, בימי קליגולה, נהג במרכבת מרוץ עם הקיסר, וסויטוניוס מזכיר זאת לגנותו:   "כקיסר נהג, בעיקר לפי עצתם ושרירות לבם של השפלים ביותר מבין משחקי התיאטרון ונהגי המרכבות".  הוא היה אוהד של סיעת "הכחולים", ולא נרתע מלהמית אנשים, שדיברו בה סרה.

יוליוס קפיטולינוס, שחיבר כמה ביוגרפיות ב"היסטוריה אוגוסטה", מתאר את לוקיוס ורוס כאדם בינוני, בלא סגולות בולטות ובלא מגרעות מיוחדות:  "הוא היה להוט אחרי (משחקי) הסירקוס לא פחות מאשר אחרי מופעי גלדיאטורים", מספר קפיטולינוס, ומייד מוסיף: "ואף שנחלש בהבלי שחיתות וראוותנות כאלה, פיוס החזיק בו כבן … משום שהדריאנוס, … הורה לפיוס לאמצו"[14].   זהו כמעט החיסרון החמור ביותר שמצא קפיטולינוס בלוקיוס ורוס.  נראה שחיבתו למשחקים מכריעה יותר בעיניו מהעדר גדולה מדינית או אינטלקטואלית, בשאלה אם ראוי היה לאימוץ.    לוקיוס לא היה מן הגרועים בשליטים, אבל היו לו פרשיות של ניאוף והוללות, וכמו "קליגולה, נירון וויטליוס", הוא לא היה זר למסבאות ולבתי הבושת של רומא. ושוב, בדפוס קבוע, הוא התרועע עם רכבים וצידד בסיעת סירקוס, ה"ירוקים" במקרה זה.  גם כשמשל בפרובינקיה הקפיד להתעדכן באירועי הזירה ברומא.  הוא נשא עמו לכל מקום פסלון זהב של אחד מסוסי ה"ירוקים", והעתיר עליו כיבודים ופרסים.  הוא לא עשה מעשי זוועה כמו הקיסרים שנזכרו למעלה, אבל בשנים 163-166 בילה בנעימים במזרח, במקום לנהל את המלחמה בפרתים ושוב נראה שיש כאן תואם בין התשוקה למרוצים והזנחה של משימות המצביא.

להרודיאנוס יש דיווח מאוזן למדי על נעוריו של קומודוס. אך בנקודה מסוימת הושחתו מידותיו של הקיסר הצעיר.  כחלק מאותה ירידה מוסרית, "הוא החל להתאמן כרכב ולהשתתף בקרבות עם חיות פרא", שארגנה קבוצת חנפנים.  "השתתפותו היתה פחות מראויה למלך בעל שיקול דעת".  ההתמכרות למרוצים ומשחקי גלדיאטורים אינה תופעה בודדת:  אליה מצטרפים השחצנות בהצגת עצמו כהרקלס, משכב זכר והזנחת ענייני המדינה.  מרקוס אורליוס, לעומת זאת, ערך משחקים כחלק מחובתו הציבורית,[15] אך לא גילה בהם שום עניין, ולכך בדיוק ציפה מלומד רומי מן האימפרטור שלו.

 הרודיאנוס קובע שקרקלה וגטא הושחתו בנעוריהם על ידי המותרות של רומא "והתלהבותם העזה לתיאטרון, מרוצי מרכבות ומחול.".  בין שני האחים היתה איבה גלויה, וניסיונות חיסול הדדיים (גטא נרצח לבסוף ב- 26.2.212), וכמו כן הם תמכו בסיעות רכבים יריבות.  לאחר מות גטא חיסל קרקלה לא רק את מקורביו, אלא גם רקדנים ורכבים, שגטא אהב לצפות בהם.  קרקלה התאמן בעצמו בנהיגת מרכבה ותשומת הלב הרבה שהקדיש למרוצים שלו אפשרה למידע יקר להגיע אל מקרינוס, המצביא שרצח אותו ב- 6 באפריל 217.[16]

 שלטונו של אלגבל היה, בעיני הרודיאנוס, שורה בלתי נסבלת של מוזרויות ברבריות.  נהיגתו במרכבה של סיעת "הירוקים" ומינויים של רכבים ושחקנים למשרות בכירות  משתלבים בחינוכו הלא-רומי, ובמנהגו להתאפר ולהופיע בצורה נשית.  על פי אליוס למפרידיוס, מוטב היה שלא ייודע כלל, כי היה לרומאים קיסר כזה.  הוא מאשימו בהזנחה מוחלטת של ענייני המדינה, בהתמכרות לחיי מותרות, הכנסת פולחן זר לרומא, עם הכוהנים הסריסים, אחוזי האקסטזה, של "האם הגדולה", קורבן אדם, חילול בתולה וסטלית,  משכב זכר, פריצות, מכירת משרות בכירות,  מזימות לרצוח את אלכסנדר, דודנו ושותפו לשלטון   ועוד.  אין זה משנה, אם כל ההאשמות הללו היו נכונות או לא[17]. לעניינו חשוב שהן כוללות התרועעות  עם שחקנים, גלדיאטורים ורכבים, שאחד מהם, קורדיוס, מונה לפרפקט הויגילס. למשתאותיו נהג להביא קוודריגה מן הסירקוס, והמריץ את אורחיו לנהוג בה, גם את הקשישים והכבודים שבהם.  בווטיקן (כנראה סירקוס וטיקנוס) נהג בקוודריגה של פילים, ובמופע פרטי שערך, בקוודריגה של גמלים ובקוודריגה של כלבים, ואף הופיע בציבור כרכב.[18]  הוא נדרש לשלח את ידידיו המפוקפקים "הרכבים והשחקנים שלו, ולחזור לאורח חיים מהוגן".  חיילים שבאו לרוצחו מצאוהו בגניו, מתכונן למרוץ מרכבות.  בעיני ביוגרף רומי, כפי שלמדנו מקורותיהם של קליגולה, נירון, ויטליוס וקומודוס, זהו עיסוק מביש.  

בעיני הכותבים הללו היתה הלהיטות למרוצים מידה רעה בין מידות רעות אחרות.  היא כרוכה תמיד בשחיתות ובניוון, ולעיתים באי-שפיות וברשע, ואילו הקיסר הטוב יתייחס אל המשחקים כאל חובה ותו לא.  טריינוס שיפץ את הסירקוס מקסימוס ועשה אותו דגם לכל סירקוסי האימפריה, אבל לא נמצא בכתובים שהיה להוט, חלילה, אחרי מרוצים. מרקוס אורליוס, כאמור, לא התעניין בהם כלל, אף כי טרח לקיימם כראוי.  אלכסנדר סוורוס חגג את נצחונו על הפרתים במשחקי סירקוס[19] והקפיד להיות נוכח במופעים, אך התייחס אל הרכבים כאל עבדים.

 קיסר נבון לא יצדד בסיעה מסוימת[20]. אוהדי הסיעות מבין הקיסרים היו קליגולה, נירון, ויטליוס, לוקיוס ורוס  וקרקלה.  ורוס היה אדם בינוני, קרקלה היה מצביא מוכשר, אך אדם תוקפני ואכזרי.  השילוש הבלתי קדוש: "קליגולה נירון וויטליוס", חוזר בהיסטוריה כסמל של שחיתות.  ברור שאין תבונה מדינית באהדה לסיעה מסוימת, באשר היא מציבה את הקיסר בעימות עם חלק מנתיניו.  אך לא זה העיקר:  אהדה ל"צבע" מסוים היא התנהגות של איש ההמון, היא סממן של היעדר שליטה עצמית, של חוסר מתינות ושיקול דעת; היא אינה יאה לקיסר.

מה הפיק, אם כך, שליט נבון מן התחרויות?  בכרך גדול כמו רומא היו ראשי המדינה רחוקים מן הציבור יותר מאשר מנהיגי הפוליס היוונית.  הקרקס נתן להם הזדמנות להיראות במלוא הדרם (בלי גינוני הענווה שחייבה, למשל, הופעה בסנאט[21]), וליצור מגע ישיר עם ההמון, בלי תיווך של מוסדות שלטון.  לא כל קיסר ברומא זכה לטריומף (תהלוכת ניצחון), ויתכן שהמרוצים, עם הסכנות הכרוכות בהם, עם להט הרגשות ושמחת הניצחון, היוו מעין תחליף לכך.  אולי אף דבקה בקיסר, באופן מסוים, תהילת הרכב המנצח.

בין משחקי הקרקס לבין הטריומף היתה זיקה, שקשה לדעת מתי התחילה וכיצד התפתחה. בימי הרפובליקה הותר לגיבורי מלחמה לבוא עם אותות ההצטיינות שלהם (כמו corona civica, וכתר זהב עם toga picta) לסירקוס[22].  בסירקוס צפו בתהלוכות ניצחון, והוצגו בו תיאורים מציירים שלהן.   בסתיו 167 לפה"ס נערך הטריומף, של אמיליוס פאולוס שנחשב לאחד הטריומפים המפוארים ביותר שנערכו אי פעם ברומא.  לפי פלוטרכוס, "העם בנה פיגומים בתיאטראות לתחרויות סוסים, שהם קוראים להם סירקוסים, ומסביב לשוק (=פורום), ותפס את שאר חלקי העיר שמהם ניתן להיטיב לראות את התהלוכה …" [23].          

בימי האימפריה קוימו משחקים כחלק מחגיגות הניצחון, והקיסר נכח בהם, בגלימת הארגמן הטריומפלית ותהלוכת הניצחון עברה בסירקוס.  אוגוסטוס העביר בזירה (לא ברור באיזה סוג של מבנה שעשועים) תהלוכה של בני הערובה שקיבל מן הפרתים.  משנת 19 לפה"ס שוב לא הותר למצביא, שאינו מבית הקיסר, לערוך טריומף.  לאחר מות אוגוסטוס ייסדו הטריבונים של הפלבס משחקים לזכרו, שבהם לבשו בסירקוס תלבושות טריומפליות, אולם  לא הותר להם להופיע במרכבה, שגם היא סמל מובהק של טריומף.  זכות זו היתה לפרייטור, שלידיו נמסר ארגון המשחקים. כך מתאר יובנאליס את המעמד:

רם וכולו מתנשא מעל האבק שבסירקוס.

כסוי מתנתו של יופיטר, עם מעטפת הטוגה

מארגמן מרוקם יורדה מכתפו, ולו כתר

גדול מימדים ששום צוואר לנשאו לא יצליח

…

זכור להוסיף את שרביט השנהב עם הנשר ממעל,

הקרננים לצדו, ולפני המושכות – הקליינטים,

טור מתארך של בני רומא – בטוגה צחה כעין שלג,

שה"קצבה" שטמנו בכיסם ל"רעיו" עשאתם[25].

 

נירון הופיע בבגדי טריומף בקרקס, בשנת 51 (בהיותו בן 13 או 14), כדי להראות בציבור את מעמדו כבן מאומץ של קלאודיוס.   בשנת 272 ערך אאורליאנוס טריומף, שציין את נצחונו על פלמירה ועל הגותים.  החגיגות כללו, כמובן, גם מרוצי מרכבות. בנוסף להן, צעדו בטריומף עצמו, גם פילים, ג'ירפות וטיגריסים ועוד מאות חיות בר (שלא באו מן הארצו, בהן נלחם אאורליאנוס, אלא בעיקר מאפריקה) וכן גלדיאטורים.  חיות בר הוצגו לעיתים בסירקוס, בין מרוץ אחד למשנהו.  האם יתכן שמנהגי הזירה לא רק הושפעו מן הטריומף, אלא גם השפיעו עליו?  שגילום מושג הניצחון יצר קשר דו צדדי בין מרוץ המרכבות לניצחון בקרב?

באמנות הרומית המאוחרת דמות הרכב המנצח נכרכה במושג הניצחון בכללו.[26] ביצירות המתארות מרוצים מוקדש יותר מקום למנצח.  לפעמים הוא העיקר, והסירקוס עם התחרות תופסים מקום שולי בתמונה.

   קתרין דנבבין אף מצאה, שנוצרה זיקה בין האיקונוגרפיה של הרכב לזו של סול והקיסר[27].  עדות מעניינת לכך יש בתבליט שנהב קטן מן המאה ה-5 לסה"נ, בו תוארה האפותיאוזה של אנטונינוס פיוס. במרכז התבליט עולה נשמת הקיסר למרומים במרכבת מרוץ.  אפותיאוזה היא סוג של ניצחון שאין למעלה ממנו, ניצחון על המוות עצמו.  הקיסר מגיע לניצחון זה לא במרכבה של טריומף, אלא במרכבת מרוץ.

 

העם הרומי ציפה משליטיו שיהיו נוכחים במשחקים.  אוגוסטוס צפה במשחקים, לעיתים מבתי ידידיו, אך לעיתים מן ה pulvinar, בלוויית משפחתו.  אוגוסטוס בנה את ה- pulvinar, (Res Gestae 19), מבנה דמוי מקדש[28], שנהוג היה להציב בו פסלי אלים ומיני חפצים מקודשים, שהובאו בתהלוכה לסירקוס (ואשר קודם לימי אוגוסטוס אולי היה רק במת עץ). אוגוסטוס עצמו הוביל לעיתים ת "תהלוכת האלים" לשם.   מעניין שאוגוסטוס יכול היה לעשות זאת בלי לעורר מחאה.  על יוליוס קיסר, שהעניק לעצמו "מרכבה ואפיריון בין האלים בתהלוכת הקרקס" (בשנים 45 ו 44 לפה"ס)[29] אומר סויטוניוס, כי "הניח שיעניקו לו כיבודים, העולים על שיא מאוויי אנוש", ומצדיק בכך (כמובן לא בכך בלבד) את רציחתו.

אין זה ברור לגמרי אם יתר הקיסרים השתמשו ב pulvinar. יוסף בן מתתיהו מספר, אגב תיאור שלטונו של קליגולה, שבזמן המשחקים ב"פאלאטיון" (כנראה כוונתו לסירקוס מקסימוס, שהיה סמוך לגבעת הפלטין): "המשחקים האלה נערכים לכבודו של קיסר, הראשון שהעביר את שלטון העם אליו;[30] מעמידים צריף במרחק מה לפני הארמון, ואצילי הרומאים יחד עם ילדיהם ונשיהם והקיסר מסתכלים (במשחקים)"[31].

בפנגיר שלו כותב פליניוס הצעיר כי עכשיו יושבים הקיסר והעם בaequstus locus, "במקום שווה" והעם רואה את הקיסר "יושב בין בני עמו".  כל זאת בניגוד למנהגו המתנשא של דומיטיאנוס, שצפה במשחקים מתא, cubicula, מעל הקהל.  ה- pulvinar היה בסמוך לזירה, ומכאן שדומיטיאנוס לא ישב בו, אלא אולי במעין מרפסת סגורה, שלוחה של ארמונו בפלטין.  כאן ראיית הקיסר היתה חשובה לציבור.  אם נעדר אוגוסטוס מן התחרויות, טרח להתנצל על כך, ולהציע אדם אחר, שיהיה יושב ראש במקומו[32]. הוא החשיב את נוכחותה של המשפחה הקיסרית במופעים, וברור היה, שבאה לא רק לראות, אלא בעיקר להיראות[33]. במכתב לליוויה הורה, שקלאודיוס לא יישב בסירקוס בפולווינר, משום שמראהו החלוש והמעוות יעורר גיחוך.  אם לא נכוח הקיסר, צריך היה מחליפו להיות איש מעלה.  סויטוניוס מתרעם על נירון, שבתחרות בה הופיע ניתן אות הפתיחה "על ידי איזה משוחרר", ולא על ידי פקיד של המדינה.

הערות שונות נקראו לעבר הקיסר מן הקהל, והקהל ציפה למענה. כנראה שמענה לשון חריף ושנון התקבל היטב, אם נאמר ברוח טובה[34].  הימנעות מתשובה, או השתקת הקהל על ידי הקיסר, נחשבה ללא נאותה.  בראשית ימי האימפריה ענה בדרך כלל הקיסר לקהל בקולו ממש.  מאוחר יותר נהגו לענות על ידי כרוז.  הקיסרים הביזנטיים נהגו כך, כנראה כדי להבליט את המרחק בינם לבין הציבור[35].  ציבור ציפה מראשי המדינה לא רק שיהיו נוכחים, אלא שיפגינו עניין במתרחש. אוגוסטוס הקפיד לא לעסוק בשום עניין אחר במשך ההצגות, אולי משום שזכר את התרעומת שעורר יוליוס קיסר, ששקד על התכתובת שלו בזמן שצפה במופעים[36].   מרקוס אורליוס נהג "לקרוא, להקשיב (לאדם שהקריא), ולחתום על מסמכים במשחקי הסירקוס; בשל נוהג זה, נאמר, שלגלג עליו העם בגלוי". יוליינוס קיסר אכזב מרה את תושבי אנטיוכיה, בהכריזו שהוא מתעב את המרוצים, וצופה בלי התלהבות בשישה מחזורים בלבד, ורק אם התחרות היא בחג דתי[37].  שני אלה היו פילוסופים, שהיתה להם התנגדות עקרונית לשעשועי הסירקוס.  אך כאשר סויטוניוס מזכיר לגנאי את היעדרותו של טיבריוס מן המשחקים, הוא תולה את האשם בקמצנותו:  "הוא חשש שייגשו אליו מבקשי חסדים".  מכאן ניתן ללמוד, שהמשחקים נחשבו כשעת רצון, בה חייב השליט להופיע בציבור כרחום ונדיב.

עצם עריכת המשחקים, והמאמץ המתמיד לעשותם מפוארים יותר, היה גילוי של נדיבות מצד השלטון כלפי העם, ששכרו המיידי יוקרה עצומה.  למשל גורדיאנוס, בהיותו קונסול (בימי קרקלה), ערך משחקים כה מרהיבים, שהאפילו על המשחקים שערך הקיסר עצמו. ברשות הקיסר הוא תרם מאתיים סוסים לסיעות הסירקוס "והתחבב ביותר על העם, אשר תמיד נגעו ללבו מחוות מעין אלה".  כניסתו של בעל שררה ל- spectaculum היתה מופע ראווה בפני עצמו.  דומיטיאנוס, למשל, בא למשחקים לבוש ארגמן ולראשו כתר עם דמויות יופיטר, יונו ומינרווה, מלווה בכהני משפחת הפלאוויים, שבכתריהם שולב גם דיוקנו[38].  

משנכנסו הקונסולים לסירקוס מקסימוס, קם הקהל כולו לקבלם בתרועות ומחיאות כפיים. קונסול היה מגיע למופעים עם לקטורים, שהכריזו על בואו.

בסירקוס ברומא ישבה המשפחה הקיסרית ב- pulvinar, מושב שבמקורו נועד לפסלי האלים.  כאמור לעיל, היא באה לשם לראות ולהיראות.   בקוסטנטינופול הועצמה המגמה הזו והגיעה למימושה המלא.  ההיפודרום (כאן נחזור לביטוי היווני, בבירה דוברת יוונית) היה צמוד לארמון הקתיסמה, ולתוכו בלט התא המלכותי.  זהו ביטוי אדריכלי לכך, שזירת המרוצים היתה הברומטר לרגשות הציבור, ואמצעי תקשורת ראשון במעלה בין הקיסר לנתיניו[39].  יתר על כן, הקיסר הביזנטי בחר לעצמו את המקום הגרוע ביותר לצפייה בתחרות, מעל שערי הכניסה.  אך זה היה גם המקום הטוב ביותר להיראות לעיני הקהל. הקתיסמה, החצרנים ושומרי הראש היוו תמונה ססגונית ומפוארת, שהקיסר ניצב במרכזה. ג'וסלין טוינבי אף סברה, שמראה הקיסר ופמלייתו בקתיסמה הם המקור לתמונה של ישו, המוקף בפמליה שמיימית של קדושים[40].

 שלטונו של קיסר הוכרז, ברב המקרים, על ידי הצבא; את תקפו החוקי הוא קיבל בסנאט. להלכה, לא היה הקיסר זקוק להסכמת העם.  אך למעשה זקוק כל שלטון, אפילו עריץ, להסכמה ציבורית.  הסירקוס היה מקום מצוין לקבל בו את אישור העם.  

עד כמה חשוב היה לקיסרים אישור עממי זה?  אפילו בימי חירום, כפי שקרה בשנת 238, כאשר מקסימיאנוס הוכרז לקיסר על ידי הצבא בגרמניה, והתכונן לכבוש את רומא.  היה חשש מטבח, ומחיסול פיזי של הסנאט כולו.  מקסימוס, שנבחר ל"אוגוסטוס" על ידי הסנט, ערך, כמתחייב את הטקסים הדתיים בקפיטול, אבל אחר כך, בצל האיום ההולך ומתקרב (מקסימיאנוס כבר צר על ערים בצפון איטליה) "ניתנו משחקי במה ומשחקי סירקוס ומונרה של גלדיאטורים".  רק אז יכול היה לצאת למלחמה.

כשני עשורים אחר כך, כאשר האימפריה בעיצומה של מלחמת אזרחים, הגיב גליינוס, על מצב נואש לכאורה, בכך ש"הכניע את עצמו לתענוגות והעניק לעם רומא משחקי במה ומשחקי סירקוס …. כאילו היה זה יום ניצחון".  בעיני טרבליוס פוליו, הביוגרף (המאוד לא מחמיא) שלו, עריכת משחקים בעיתוי כזה היתה בריחה מן המציאות של אדם חלש.  אך ניתן לשאול אם דווקא במקרה זה לא היו המשחקים ביטוי לשיקול פוליטי נבון.  במצריים, אסם התבואה של רומא, התחוללו קרבות.  ה- panis  (הלחם) של תושבי רומא היה בסכנה.  אך הקיסר היה יכול היה לתת להם  circusiones (שעשועי קרקס) , וזאת אכן עשה.

יואנס מללס מספר שהמורדים השומרוניים ארגנו משחקי סירקוס וצפו בהם, כחלק מגינוני השלטון שנטלו לעצמם.  כך נהג יוסטאס בקיסריה ב-484, ויוליאנוס, שאף ראה עצמו כקיסר, בשכם ב-529.

 

בימי הקיסרות היו המופעים לכלי תקשורת כמעט יחיד בין אנשי רומא לשליט. המפגש עם הקיסר נוצל הן לבקשות והן למחאות. יוסף בן מתתיהו[41] מתאר מעשה שהיה בימי גאיוס קליגולה, בשנת 41 :

  "בינתיים היו (משחקי) מירוץ-הסוסים; כי הרומאים להוטים מאוד אחר המחזה הזה והם מתאספים ברצון בהיפודרומוס, וכשהם מתכנסים בהמון הם מבקשים מאת הקיסרים את הדברים שהם צריכים, והללו סבורים שאין לדחות את הבקשות ולעולם אינם מסרבים. וכן ביקשו, כמובן, גם מגאיוס בלשון של בקשה ורוגז, שיניח להם ממסיהם ויקל מעליהם חלק מעול ארנונותיהם.   במקרה זה פעל קליגולה באופן שנגד את כל המוסכם ביחסים שבין הריבון לנתיניו: הוא שילח את חייליו לתפוס את הצועקים ולהרגם. אבל ראשית המסופר כאן מתארת את הכלל: הקיסרים לא הותירו לבני רומא ערוצים ממוסדים לפעילות פוליטית. אבל הם שמרו על ערוץ תקשורת לא פורמאלי, הגם שזה עלה להם בממון או באי נוחות"[42]. העובדה שהבקשות הופנו אליהם, ולא לפקידים, מיצבה אותם כ"אבות המולדת" בדעת הקהל, לא רק בהחלטת הסנאט. כמו כן, כפי שציין קמרון, קשה להתעלם מבקשה שהושמעה בסירקוס מקסימוס, בנוכחות רבע מליון צופים[43]. גם אם הקיסר סירב, הוא חש חובה להסביר את עצמו. הדריאנוס סירב לבקשת הקהל לשחרר רכב מעבדות, בטענה שלא הוגן שישחרר את עבדו של אדם אחר[44].

במפגש בין שליט לקהל, היה משחק עדין של חוקים בלתי כתובים.  תדמיתו של קיסר נקבעה במידה רבה ביכולתו לפעול במרחב זה.  למשל, אמיאנוס מרקלינוס מספר על בואו של קונסטנטיוס II בטריומף לרומא (שנת 357).  הוא מגנה צדדים שונים במעשיו ובאישיותו של קונסטנטיוס אבל משבח את התנהגותו ברומא:  "וכשערך משחקי פרשים, שש פעמים הרבה למהתלות אנשי הפלבס, שלא היו יהירים אף לא סרו מן החירות המושרשת בהם, וגם הוא עצמו שמר ביראת כבוד על המידה הראויה"[45].

הקהל במופעים קרא גם קריאות בעלות משמעות פוליטית.  ההמון נתן לצופים אלמוניות מבורכת, שבחסותה אפשר היה למחות בביטחון יחסי. הקיסר, מצדו, גילה סובלנות נבונה כלפי קריאות אלה.  אלן קמרון מצטט בהקשר זה את דבריו של פרידריך הגדול:  "עמי ואני הגענו להבנה; הם אומרים את מה שהם רוצים ואני עושה את מה שאני רוצה"[46].

כך נצעקו קריאות עידוד אל קלאודיוס, כאשר מילא את מקומו של קליגולה כיושב ראש במשחקים.  קמרון סבור שהיה להן משקל בהחלטת הפרטוריינים להכתיר אותו לקיסר לאחר רצח קליגולה.  לאחר הדחתו של נירון, קרא הציבור בכל התיאטרונים והסירקוסים אל גלבא, שימית את טיגלינוס,  שנחשב לשותף הבכיר בפשעיו של נירון.  טקיטוס מעיר על כך שהם "נהרו אל הקרקס ואל התיאטראות, שבהם יותר מבכל מקום אחר פורץ המון העם גדר". טיגלינוס פדה את חייו בסכומים עצומים של שוחד; אך גלבא נאלץ לענות לציבור, בתירוץ שקרי שטיגלינוס גוסס ממילא משחפת.[47]

לאחר שמרקוס אורליוס דיכא את המרד של אווידיוס קסיוס (שנת 176), סלח לתושבי אנטיוכיה, "שהרבו דברים בזכות קסיוס ונגדו (=נגד מרקוס). אך ביטל את משחקיהם ומפגשיהם, כולל אספות מכל סוג …". המשחקים מופיעים לצד האספות, ונקל לשער שביטול המשחקים לא היה עונש בלבד, אלא שאמירות מרדניות הושמעו בזמן המשחקים.  בשנת 193 גידף ההמון בסירקוס את דידיוס יוליאנוס, והביע תמיכה ביריבו, פסקניוס ניגר.  אירוע זה היה כמעט בגדר מרד עממי, ואפשר שהיה לו משקל בהחלטת הפרטוריינים לרצוח את דידיוס, רק כמה שבועות לאחר שמכרו לו את משרת הקיסר.  קרקלה שילח את חייליו בקהל, לאחר שאלמונים קראו קריאות בוז לרכב החביב עליו.  במקרה זה קשה לדעת, אם מדובר במחאה פוליטית ממש.  אך השנאה בין גטא וקרקלה התבטאה (בנוסף לניסיונותיהם הבלתי פוסקים לרצוח זה את זה), גם בתמיכה בסיעות קרקס יריבות:  קרקלה בכחולים וגטא בירוקים

אחת המחאות הפוליטיות העזות ביותר ברומא פרצה מן הסירקוס בשנת 190 לסה"נ, בימי קומודוס, ותוארה על ידי דיו קסיוס[48].  ברומא היה אז מחסור חמור בחיטה.  על פי השמועה, קלנדר, יועצו רב העוצמה של קומודוס, אגר חיטה כדי למכרה במחיר מופקע.  בזמן המרוץ פרצה לסירקוס קבוצת ילדים, שהובילה עלמה גבוהה וחמורת סבר (היו שאמרו כי היתה זו אלה).  הילדים תינו את מצוקתם, והקהל הצטרף אליהם.  ההמון פרץ לרחובות, וחש לוילה בה שהה קומודוס, כמה קילומטרים מרומא.  כדי להציל את עצמו, הרג קומודוס את קלנדר, ונתן את הגופה להמון שיתעלל בה.  קומודוס נדחק לפינה על ידי ההמון, אולי משום שהזניח את ערוץ התקשורת של הסירקוס.  בשל חששו מהתנקשויות הוא מיעט להיראות בשעשועים ציבוריים.  כך לא חש בהתמרמרות הציבורית בשלביה הראשונים, ולא השכיל לבלום אותה בזמן.

הודעה מרגיעה על הוזלת החיטה יכלה להשקיט קהל סוער.  קמרון משער שהודעות כאלה, שנמסרו בסירקוס או בתיאטרון, תוזמנו בתבונה על ידי הקיסרים, כדי לבנות תדמית של שליט נדיב ודואג[49].  אך גם אם הקיסר לא יכול לתת לעם משהו מוחשי, הוא סיפק לו, בעצם היותו נוכח ומאזין, אפשרות לפרוק את כעסו.  התמרמרות כבושה יכלה להיות מסוכנת יותר.  כמות מסוימת של מהומות היתה חלק מן המשחק, ולא היה בה שום פוטנציאל מהפכני.    מדיחי הקיסרים, כמעט מעולם לא באו מן ההמון בסירקוס.  ההמון הזה, עם כל מחאותיו, היה בד"כ מסור לקיסר. ראוי לציין שאותם צופים נסערים, שצרו על קומודוס בוילה שלו, "המטירו שפע ברכות עליו וקללות על קלנדר".  זהו הצד המתוחכם יותר שח "לחם ושעשועים".  כמאה שנה לאחר יובנאליס, כתב פרונטו ללוקיוס וורוס:

 "הקיסר (טריינוס)  לא הזניח אפילו שחקנים ומופיעים אחרים, בסירקוס או באמפיתיאטרון, בידעו שהעם הרומי שקוע בשני דברים מעל לכל, קצבת החיטה והמופעים; שהצלחת ממשל תלויה בשעשועים, ממש כמו בדברים הרציניים יותר.  הזנחת עניינים רציניים גוררת אבדן גדול יותר, הזנחת שעשועים להתמרמרות גדולה יותר; הענקת מזון היא תמריץ חלש יותר ממופעים; בהענקת מזון, רק הפרולטרים שברשימת החיטה מפויסים, איש איש בפני עצמו, בעוד במופעים, כל הציבור מצוי במצב רוח טוב[50].

 

כמו אלמנטים רבים של האימפריה הרומאית, אומצו גם מרוצי המרכבות באימפריה הביזנטית.  כך גם מקומו של הקיסר בראש המשחקים.

באמצע המאה ה-4 לספירה, התרחש בקונסטנטינופול אירוע שליו ותמים למראית עין:  גאלוס, שותפו של קונסטנטיוס בשלטון, הגיע לקונסטנטינופול, ערך בה מרוץ מרכבות, ואף הניח את העטרה על ראש הרכב המנצח.  קונסטנטיוס שמע על כך בזעם נורא, ורדף את שותפו לשלטון, עד שסוכניו רצחוהו והתעללו בגופתו[51].

מדוע התפרץ קונסטנטיוס בשל עניין פעוט לכאורה?  מדוע ראה דווקא במעשה זה ניסיון הדחה?  משום הישיבה בראש במשחקים נקשרה עם הזמן בעצם מושגי המלוכה והשלטון. הקיסרים הביזנטיים נכחו כמעט תמיד במשחקים, כחלק מחובתם המלכותית.  גם מי שביקש למרוד בהם נטל לעצמו את אותו סמל, בדומה לטביעת מטבעות וכיו"ב, סממני ריבונות. 

קונסטנטינוס, הקיסר הראשון של האימפריה הביזנטית, העדיף את מרוצי המרכבות על פני קרב גלדיאטורים, שאותו ראה כמהול בעבודת אלילים. המשחקים האולימפיים בוטלו לבסוף גם הם עקב עבודת אלילים, בשנת 394, אולם מרוץ המרכבות נשאר פופולארי.

אין ראיות רבות לרמאות ולשוחד במרוצי המרכבות בתקופת הקיסרות הרומית, אולם בתקופת האימפריה הביזנטית נראה שהדבר הפך לנפוץ יותר.  ספר החוקים החדש של האימפריה הביזנטית, אסר כעת על הטלת קללות על מתחרים יריבים, אולם לא התייחס לנושא השוחד.

לבישת צבעי הקבוצה הפכה לחלק גדול מהמרוץ הביזנטי.  מהקבוצות הרומאיות הראשונות נשארו רק שתיים: הקבוצה הכחולה (שהתמזגה בה הקבוצה הלבנה) והקבוצה הירוקה (שהתמזגה עם האדומה).  הקבוצות הפכו בשלב זה ליותר מקבוצות ספורט וחשיבותם התעצמה גם בצבא, בפוליטיקה ובדת.  לדוגמה, מעודדי הקבוצה הכחולה נטו להשתייך לסיעה המונופיזיטית, בעוד שמעודדי הקבוצה הירוקה היו אורתודוכסיים יותר. במספר מקומות הפכו הקבוצות למעין כנופיות רחוב, שהרגו ושדדו. למרות שמהומות התרחשו כבר בתקופתו של ניקו, ההתפרעויות הוחמרו והגיעו לשיאן ב-532 במהומות ניקה, שהחלו לאחר שאנשים מאחת הקבוצות נעצרו בגלל ביצוע רצח.  הקהל שפרץ לסירקוס ועיוור  הקיסר, כונה על ידי כותבי הרשומות, "חזיר קלדוני אלים".  לאחר אירוע זה נראה שהספורט החל להיעלם משום שהפך ליקר מדי, אפילו לקיסר.

במאה התשיעית התאחדה הקבוצה הכחולה עם שרידי הקבוצה הלבנה, הקבוצה הירוקה התאחדה עם שרידי הקבוצה האדומה ושתי הקבוצות המאוחדות הפכו לצבאות מקומיים באזור.  בשלב זה כבר היו הקבוצות מעורבות באופן בלתי הפיך בהיררכיה של האימפריה הביזנטית.

ההיפודרום בקונסטנטינופול המשיך לשרת את הקיסרים הביזנטיים במשך מאות שנים, גם לאחר היעלמות הספורט, עד שנבזז ב-1204, במסע הצלב הרביעי.  במהלך הביזה הסירו הצלבנים את הסוסים של מרקוס הקדוש, ארבעה סוסי ברונזה שהיו במקור חלק מאנדרטה לקוודריגה, שנבנתה על ידי קונסטנטינוס.  פסלי הסוסים השתמרו וניתן לראותם בבזיליקת סן מרקו שבוונציה.

המילה "קירקסאות" (קרקסיות, בתי קרקסאות) בלשון חז"ל, מוצאה מcarceres- , תאי ההזנקה. הקרקסאות מצטרפים לתרטיאות (תיאטראות) ולבסיליקאות שציינו את חיי התרבות היוונים –רומיים, להבדיל מבית המדרש היהודי. אתרי השעשועים היו מוקצים מחמת מיאוס בעיני יהודים אדוקים.  השלטון הרומי לא יצר מסגרת להעלאת טענות, מחאות ובקשות, בדומה לזו שהתמסדה ברומא.

לשלטון הרומי בארץ ישראל לא היתה נקודת מפגש עם נתיניו היהודים, כמו זו שהיתה לקיסר בקירקוס ברומא.  לחשמונאים היתה זירת מפגש בבית המקדש.   שם רגמו עולי הרגל את אלכסנדר ינאי באתרוגיהם בחג הסוכות[52], כלומר ניתן היה להביע שם גם מחאה עממית.  במקדש הביע העם בגלוי את חיבתו לאריסטובלוס אחי מרים החשמונאית[53].  במקדש נתן העם לאגריפס את הלגיטימציה למלוך בקריאות "אחינו אתה"[54]. המקדש היה סגור לחלוטין בפני השלטון הרומי, ואפילו בפני הורדוס. 

 

 יחסי הגומלין בין הציבור הרומי למנהיגיו מצאו בקרקס מסגרת, שהתקיימה במשך מאות שנים.  מסגרת זו לא היתה מתמידה, לולא הצליחו שני הצדדים להפיק ממנה תועלת.

השליטים בנו את הדימוי שלהם מול הקהל בקירקוס.  הם נעזרו באווירה המיוחדת ששררה בו, וגם בעובדה הפשוטה, שהיה מקום כינוס גדול ביותר.  בקירקוס מקסימוס יכלו לצפות בשליט רבע מליון בני אדם. 

ברומא עריכת משחקים מרשימים היה הפגנה של נדיבות כלפי הציבור. גם הכרזות על חלוקת תבואה מסובסדת נמסרו במשחקים. כמו כן ניתנו בהם מענקים, ונמסרו עתירות ובקשות לקיסר.  ניתן לטעון, שהדאגה למשחקים ולתבואה היתה ממילא חלק מחובות השלטון.  טענה זו נכונה כלפי אחדים מן המשחקים, שהיו חלק מחג דתי, וביצועם היה חובה כלפי האלים.   אך על משחקים אלה הוסיפו מנהיגי הרפובליקה והקיסרים כהנה וכהנה. חשוב מזה:  בעולם העתיק לא תפסו ההגדרות המודרניות של חובות ממשל.  חובותיו של הקיסר לא הוגדרו בחקיקה מפורטת.  הוא לא יכול היה להימנע ממתן "לחם ושעשועים", אך העיתוי והמידה להענקה היו בידיו.  זו לא היתה חובתו היבשה של משרת הציבור, אלא נדיבותו של הראשון באזרחים.  דאגתו של "אבי המולדת" או גחמתו רבת ההוד של אוטוקרט.  השלטון הפגין בזירה גם את יכולתו למחוץ את אויביו. העדות המוחשית לכך ברומא היה הטריומף, תהלוכת הניצחון שעברה דרך הקירקוסים. בהיפודרום של קונסטנטינופול נערכו הוצאות להורג – אף הן עדות חותכת ודרמטית לעוצמת השלטון.

שלטון זקוק לטקס ולגינוני ראווה.  הקירקוס סיפק הזדמנות נפלאה לכך, הן לקיסר והן לנושאי המשרה השונים.  כניסתם לקירקוס היתה טקס מרהיב, מופע בפני עצמו.  הוא כלל תלבושות יקרות ומפוארות במיוחד, ופמליה לבושת הדר.

אם הפער בין השליט לבין האזרח הפשוט היה רחב דיו, אם ה maestas של הקיסר היתה מבוססת דיה, יכול היה הקיסר לחרוג ממנה במחווה של "אזרחיות" או עממיות.  גם לכך סיפק הקירקוס שפע של הזדמנויות.  מול ההמון הנסער, באווירה טעונת רגשות, התייצבו אנשי השלטון, היוזמים את ההתרחשות ומנצחים עליה.  הם קבעו לאירוע כללי טקס:  צורת כניסה, לבוש, מקום ישיבה, שגרמו להם להראות לעיני כל, ולהיות מובחנים מכלל הציבור. כלומר, במעמד זה היה צירוף של מעין אינטימיות וקרבה (אפשר היה לקרוא לקיסר קריאות שונות, או לבקש ממנו חסדים), עם הדגשה של מעלת השלטון. כ אן הקיסר (או הקונסול, או הפרייטור) היה נגיש לציבור, אך מצד שני הופיע במלוא הדרו ורוממותו.   במרוצים יכול היה הצופה לחוות תחושה של גדולה ותפארת, ורגשות עזים של שמחת ניצחון. מושג הניצחון עצמו התגלם בקרקס ובמתחרים בו.

 הרגשות האינטנסיביים של הקהל, ההזדהות עם הרכב כסמל של גבריות וניצחון, הושלכו גם על יושב ראש התחרויות.  השליט לא רק העניק יוקרה לתחרות, אלא גם קיבל דרכה פופולאריות ואוטוריטה. הזירה היתה אמצעי יעיל ואפקטיבי של תקשורת בינו לבין הציבור. 

אפשר לראות במשחקים, כמו יובנאליס, אמצעי להרדמת הציבור, לבל יבחין כי חירותו הולכת ונשללת.  מאידך, כפי שראה זאת קיקרו, הזירה היתה המקום, בו עדיין נשמר חופש הדיבור של העם.  יתכן שהפלבס נהג בתבונה, כאשר העדיף את המשחקים האוגוסטליים על פני בחירות.  הבחירות כבר היו ריקות מתוכן; האפשרות להשפיע על השלטון דרך המשחקים היתה ממשית.

הקירקוס מיסד יחסים מסוימים בין השלטון לציבור.  רשמית, הקיסר קיבל את מעמדו בסנאט ובצבא, אך הוא היה זקוק גם לאישור העם (הגם שלא היה לו שום מעמד חוקי), וזה ניתן לו בקירקוס.  בעבור זאת היה צריך לשלם; בחיטה ובמענקים, בהגדלה מתמדת של מספר המרוצים, וגם בספיגת ביקורת.  נראה שרוב הקיסרים שילמו ברצון.  נראה גם שלמוסד הלא רשמי הזה היו עוצמה וכושר שרידות לא פחות ממוסדות שלטון רשמיים.  

תודתי לפרופסור ארתור סג"ל על הסבריו המאלפים ותודה לכרמית גור שאלמלא מחקרה החשוב לא הייתי מגיע אפילו למחצית מן המקורות.

 

ספרים

אמיאנוס מרקלינוס (תרגום: דבורצקי ש')  דברי הימים  מוסד ביאליק, ירושלים, 1974.

טקיטוס קורנליוס (תרגום: דבורצקי ש'):  ספרי השנים,  מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.

טקיטוס קורנליוס (תרגום: דבורצקי ש')  דברי הימים,  מוסד ביאליק, ירושלים, 1965.

יובנאליס דקימוס יוניוס (תרגום: בירנבאום ר'),  סטירות  מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.

ליוויוס טיטוס (תרגום: דבורצקי ש'),  תולדות רומא,  מוסד ביאליק, ירושלים, 1972.

סויטוניוס, גאיוס טרנקוילוס (תרגום: שור א'),  חיי שנים-עשר הקיסרים,  מסדה, גבעתיים, 1987.

פלוטארכוס (תרגום: הלוי, א. א):  חיי אישים – אנשי יוון ורומי  מוסד ביאליק, ירושלים, 1973.

פלוטארכוס (תרגום: הלוי א. א., בן שמאי מ. ה), אנשי יוון, מוסד ביאליק, ירושלים,1986.

פלוטארכוס (תרגום: ליבס, ג'י'),  אנשי רומי,  מוסד ביאליק, ירושלים, 1986.

דן ירון , חיי העיר בארץ-ישראל בתקופה הרומית, יד בן צבי, ירושלים.

יעבץ, צ.,  אוגוסטוס, ניצחונה של מתינות ,  דביר, תל אביב, 1988.

גור כרמית, "שלטון וקהל במרוצי מרכבות רומיים", עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 2008.

Cameron, A, Circus Factions – Blues and Greens at Rome and                                  , Clarendon Press, Oxford, 1976

Humphrey, J. H. ():  Roman Circuses – Arenas for Chariot Racing                                        Bastford, London, 1986

Junkelman, M. ,"On the Starting Line of Ben- Hur:  Chariot                                         Racing in the Circus Maximus",  Gladiators and Caesars – The Power of  Spectacles in Ancient Rome,   University of California Press, Berkeley,                                        Los Angeles, 2000, pp. 86-102

Kohne, E. (2000):  Bread and Circuses:  The Politics of Entertainment                               Caesars  and  Gladiators – The Power of  Spectacles in Ancient Rome   University of California Press, Berkeley,  Los Angeles pp. 8-30