גילי חסקין
כתב: גילי חסקין, 17-12-23
אחד הפרקים הבולטים ההיסטוריה המטלטלת והכואבת של דרום אפריקה הוא האפרטהייד, שקיבל ביטוי בספריהם של סופרים רבים. משום כך, הספרים שכתבו, משמשים בני לוויה לטיול בדרום אפריקה. אחד הסופרים החשובים, שהיטיבו לתאר את מוראת התקופה הוא ג'ון מקסוול קוטזי ( John Maxwell Coetzee).
ראו גם: משטר האפרטהייד בדרום אפריקה
קוטזי נולד ב-1940´בקייפטאון שבדרום אפריקה. הוא בא מרקע של תרבות גרמנית ובריטית. הוריו, דוברי אנגלית ממוצא אפריקנרי, שלחו אותו לבית ספר אנגלי, וזו היתה השפה שבה התחנך וגדל. בראשית שנות ה-60 היגר לבריטניה שם עסק בתכנות מחשבים. בהמשך, למד באוניברסיטת קייפטאון מתמטיקה וספרות אנגלית. בשנות השישים חי בלונדון, שם עבד תקופה מסוימת כמתכנת. הוא השלים לימודי בלשנות באוניברסיטת טקסס באוסטין שבארצות הברית, ואחרי כן לימד אנגלית וספרות.
בשנת 1983 חזר לקייפטאון למשרת פרופסור לספרות אנגלית. בשנת 2002 היגר לאוסטרליה. ב-2006 קיבל אזרחות אוסטרלית. כעת הוא חי ומלמד באוניברסיטת אדלייד שבאוסטרליה ובאוניברסיטת שיקגו שבארה"ב. בנוסף לכתיבת רומנים, עסק קוטזי גם בתרגום ספרות מהולנדית ומשפת אפריקאנס.
כמו הסופרים בני ארצו נאדין גורדימר ( Nadine Gordimer; 1923 – 2014)[1], אנדרה ברינק (( Andre Philippus Brink; 1935 – 2015))[2] אלן פטון (Alan Stewart Paton; 11 בינואר 1903 – 12 באפריל 1988)[3], וברייטן ברייטנבך (Breyten Breytenbach)[4], עסק גם קוטזי ביצירתו הספרותית במשך שנים בהוקעת מעשי האכזריות והדיכוי של שלטון האפרטהייד ששרר בארצו עד שנת 1993. בשנים הללו משל האפרטהייד בדרום אפריקה ביד רמה. המשטר קבע היכן יגורו האזרחים ובמה יעבדו, היכן ייוולדו וייקברו, איך יסעו, את מי הם יאהבו: חוק בשם "חוק חוסר המוסר" קבע שנישואי תערובת הם פשע.
בספריו עוסק בדיכוי האדם השחור במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
הוא החל לכתוב כבר ב-1974. יצירתו הספרותית הראשונה הייתה "ארצות הדמדומים" [5]. אחריה יצא לאור ספרו "בלב הארץ"[6] אשר זיכה אותו בפרס ספרותי חשוב בדרום אפריקה. ב-1980 הוא פרץ לתודעה הבינלאומית עם הרומן "מחכים לברברים" [7]. נובלה זו נבחרה על ידי הוצאת 'ספרי פינגווין', להיכלל ב"ספרים הגדולים של המאה ה-20".
ב-1986 פרסם את ספרו "אויב" (Foe)[8], בו הוא כותב על רובינסון קרוזו, גיבורו של דניאל דפו (Daniel Defoe) ועוסק ביחסים של בין המתיישב הקולוניאלי ולבין הילידים. ידוע במיוחד ספרו "תור הברזל"[9], שראה אור במקור ב-1990, השנה שבה שוחרר נלסון מנדלה. גיבורת הספר, מרצה ללימודים קלאסיים, מגלה שזוועות האפרטהייד מגיעות למפתן ביתה: עיירת שחורים שנשרפת, גופתו של נער מוכר שנורה ועוד: " לצדו של קיר המוסך יש סמטה, אולי את זוכרת אותה, את וחברותייך הייתן משחקות שם לפעמים. עכשיו היא מקום מת, ישימון חסר שימוש שעלים נידפים ברוח נערמים בו ונרקבים. בקצה הסמטה הזאת נתקלתי אתמול בבית עשוי תיבות קרטון ויריעות פלסטיק וגבר מצונף בתוכו, גבר שכבר נתקלתי בו ברחובות: גבוה, רזה, עורו צרוב ושיניו ארוכות ואכולות עששת, לבוש חליפה אפורה רפויה וכובע בעל תיתורה שמוטה. הכובע היה על ראשו, הוא ישן כשהתיתורה מקופלת תחת אוזנו. נווד, מאותם נוודים שמשוטטים סביב מגרשי החניה ברחוב מיל, מקבצים נדבות מעוברים ושבים, שותים תחת המעבר העילי, אוכלים מפחי אשפה. אחד מחסרי הבית שבשבילם אוגוסט, חודש הגשמים, הוא הגרוע בחודשים. ישן בתיבה שלו, רגליו פשוטות כמו מריונטה, לסתו פעורה, מדיף ריח דוחה: שתן, יין מתוק, בגדים מעופשים, ומשהו נוסף. מטונף". "תור הברזל" הוא ספר על מוות. אשה זקנה וחולת סרטן סופנית מתגוררת במקום אלים ועורכת את חשבון הנפש שלה לקראת מותה הוודאי. היא בודדה. בתה נמצאת בארצות הברית ובנה של סוכנת הבית השחורה שלה נורה בידי שוטרים. שתיין חסר בית בשם פֶרקֵיְיל ,שחודר לביתה ומתפתח ביניהם קשר מוזר. הוא הנפש היחידה שעמה היא משוחחת, אבל חסר הבית איננו פרטנר לשיחות. הוא סביל, מזוהם, נעתר בחוסר רצון לבקשותיה הצנועות. השיחות עימו לא הופכות את המונולוג שלה לדיאלוג. הוא, סוג של מלאך המוות, מהמהם משהו פה ושם בתשובה.
יחסה של הגיבורה לדרום אפריקה מומשל לנישואים גרועים: "איני אוהבת אותה, אבל אני רגילה לריח הרע שלה". קוטזי מציג את המונולוג כמכתב של האשה לבתה, אבל אין זה מכתב. זהו מונולוג שוצף ברוח המונולוגים של תומס ברנהרד (Thomas Bernhard 1931-1989)[10].
במונולוג מבקרת האשה את עצמה ותוהה אם העובדה שלא היתה פעילה יותר במאבק למען השחורים לא הפך אותה לשותפה לפשע. הלבנים, המיוצגים בספר על ידי שוטרים אלימים, רואים בה זקנה מטורללת; השחורים, קרובי המשפחה של סוכנת הבית שלה, לא מזהים את האהדה שהיא רוחשת למאבקם ורואים בה אויב שיש להילחם בו. היא קשה עם עצמה ועם הדמויות הנכנסות לחייה לקראת מותה, שהאנושית מביניהן היא כלבו של חסר הבית[11]. המרצה הגוססת כותבת בכמיהה לבתה הרחוקה: מכתב לבתה, שספק אם יישלח ויגיע לתעודתו, הוא מעין יומן פרידה מהחיים. היא כותבת במשפטים עזי, מכים בבטן: "אנחנו יולדות ילדים כדי שיעניקו לנו יחס אמהי". את הסרטן והמוות היא ממשילה להריון שני: "יש בתוכי ילד שאני לא יכולה ללדת". גברת קארן המתבוננת בפרקייל נח ומעשן חושבת: "ברגע הזה, חשבתי, אני יודעת איך הוא מרגיש בוודאות מוחלטת, כאילו עשינו אהבה"[12].
"תור הברזל" הוא ספר אפל, מיטלטל בין ספק-הזיה לבין מציאות נוקבת. בין תיאורים ריאליסטיים של דמויות ומצבים משתרג המוזר, הקיצוני, הבלתי סביר. לגיבורה הכותבת אין משפחה, אין חברות, אין איש קרוב. רק עוזרת הבית, פלורנס, שיש בה מעט חמלה עד שעולמה מתמוטט; ואז גבר זר, חסר בית, שצץ משום מקום. הכותבת מוצאת אותו ישן ליד המוסך שלה, מטונף ושתוי, וכלב נאמן לצדו. מציעה לו עבודה, נותנת לו כסף, מקרבת אותו אל ביתה, אל חייה, אל מותה. כחוקרת מיתוסים, היא רואה בו יותר ממה שהוא: השליח, מלאך המוות. כשהיא מגלה שעבד על אנייה, היה ספן, הפרופסור ללימודים קלאסיים קוראת לו בינה לבינה אודיסאוס. אבל בסופו של דבר מתגלה שהוא בעצם דומה יותר לספן האחרון של המיתולוגיה, כארון, שמעביר בסירתו את נשמות המתים אל ממלכת השאול. הוא היחיד שנשאר לצדה כשהיא כבר לא יכולה להושיט יד אל התרופות, כשהיא לא יכולה לכתוב עוד.
היא חשבה שדי לה שחיה את חייה המסודרים, הלבנים, כאדם טוב. היא לא גזענית, היא התנגדה כל ימיה לאפרטהייד, גאווה גדולה חשה על בתה שעזבה את הארץ במחאה והיא וילדיה שלווים ובטוחים באמריקה, מטילים סנקציות מרחוק. אבל עכשיו, כשגופה מתכרסם מבפנים, תוססת הבושה. לא אשמה, לא חרטה, גם לא חרפה. בושה. מלווה אותה כל ימיה. אפשר לחיות לצדה, אבל כשמכירים בה, כבר אי אפשר להתעלם. בושה על מי שאני. בושה על מה שנעשה בשמי[13].
"תור הברזל" הוא גם ספר על מותה של דרום אפריקה מדינת האפרטהייד. ההליכה של האשה אל המוות מקבילה למותה של הישות הממסדית בה היא חיה. זה איננו ספרו הראשון של קוטזי המתאר את התפוררותה, או מותה, של דרום אפריקה. כמו בספרים "מחכים לברברים" ו"חייו וזמניו של מיכאל ק'"[14], גם ספר זה, מתאר את התהליך מנקודת מבטו האישית כמעט אוטוביוגרפית[15].
ספריו "נערות" – תמונות מחיים קרתניים[16], ו"עלומים" – תמונות מחיים קרתניים ב'[17], הם ספרי אוטוביוגרפיה המאפשרים הצצה אל שתי תקופות בחייו – הראשון אל ימי נערותו בקייפטאון והשני אל התקופה בה חי בלונדון. בחלקה השני של האוטוביוגרפיה השני עוסק בחייו כסטודנט בדרום אפריקה וכאיש מחשבים בבריטניה, המבקש להיות אמן. שם ניתנת לקורא הזדמנות להתוודע אל טעמו הספרותי של קוטזי ואל השקפותיו בנוגע לספרות, שירה, קולנוע וכו'.
“ימות החמה” , הוא השלישי בטרילוגיה הביוגרפית. לקורא הפוליטי, “הוא סיפורה של דרום אפריקה הלבנה. ילידי דרום אפריקה השחורים כמעט אינם קיימים בספר. הם מופיעים כצללים, לעולם אינם מדברים ולעולם אינם בעלי שם וזהות. הם פועלי החווה, בעלי המקצוע, עוברי אורח, נותני השירות, אסירים שנושמים אותו אוויר שנושמים הלבנים[18].
האפרטהייד שימש בסיס לאלגוריות ולמשלים שסיפר, על האופן שבו האדם הפשוט נמחץ תחת עול ההיסטוריה, ובהם מופיעה ביקורת חריפה על השיטה הקולוניאלית והאימפריאלית[19].
מבקר הספרות האמריקאי אנדרו אוהייר. כתב עליו: "קוטזי תמיד התבונן מהצד בדרום אפריקה הלבנה, הפרנואידית, חברה שאותה השווה לכלא. כתיבתו תמיד מביאה תיאורים מהימנים לנופים הקשים, המרהיבים, של ארצו שאליהם כמדומה יש לו משיכה כמעט גופנית.[…] "עם זאת, בספריו של קוטזי מופיע תמיד גם ממד אוניברסלי ומסתורי, כזה של אגדה מודרנית או אפילו של חקירה קיומית הנוגעת באבסורד. יותר מכל סופר חי אחר, קוטזי הוא היורש של מסורת קפקא ובקט. ההיסטוריה והפוליטיקה לעולם מצויות ביצירתו, אך הן נוטות לתקוף כמו סופת רוחות אכזרית שמוחצת אחדים ופוסחת על אחרים בלי שום הסבר"[20],
משום כך, נאסרו רבים מהם על ידי הצנזורה הדרום אפריקאית. אבל תיק אחד, העוסק בספרו של קוטזי "בלב הארץ"[21], מצא דרך עוקפת למגבלות פסאודו-מוסריות אלה. מכיוון שהספר "מציג יחסי מין מעבר לגבול הצבע", נכתב, יש להרשות את קריאתו "רק לאינטלקטואלים".
למרות הסיפורים האלה, יש לזכור שדרום אפריקה מעולם לא היתה רק שוטרים וגנבים, טובים ורעים, שחורים ולבנים. ראשי משטר האפרטהייד שאפו להיראות, מבחינה רוחנית ומשפטית, כחלק מחברה מערבית השוכנת ביבשת שאותה תיארו כאכזרית וברברית. אם צנזור כלשהו ציין כי עבודה מסוימת צריכה להיקרא רק על ידי "אינטלקטואלים", הוא עשה זאת משום שסבר כי אנשים כאלה לא ירצו לפגוע במדינה ולכן ניתן לתת בהם אמון רב יותר[22].
צנזור אחר הסיק כי ב"מחכים לברברים" אפשר למצוא 22 קטעים לא רצויים, אך תוכנו המיני של הספר "אינו מעורר תשוקה" ולכן אפשר לפרסמו. ואילו לגבי הספר "חייו וזמניו של מיכאל ק.", הביע צנזור אחר את הדעה שהוא "מכיל הערות משפילות על המדינה, על השוטרים ועל השיטות שלהם בביצוע החובות המוטלות עליהם". מבחינה מסוימת, זה היה מעקב מהסוג שהוצג בסרט הגרמני מ-2006, "חיים של אחרים", שבו מתחיל סוכן שירות הביון המזרח-גרמני לחוש אהדה כלפי אנשים שהוא מצותת לחייהם, ולהזדהות אתם.
הצנזורים הדרום אפריקאים היו, לדעת קוטזי, עמיתים מעולמו האקדמי שהאזינו בביתם למוצרט, קראו את כתביהם של ג'יין אוסטין ואנתוני טרולופ, והיו בטוחים שהם עושים "עבודה טובה". אחת הקוראות הנסתרות האלה, נזכר קוטזי, הזמינה אותו לתה. "ניהלנו שיחה ארוכה על ספרות. לא היה לי מושג שהיא היתה אחת הצנזורים שלי". באותה תקופה היה קוטזי מרצה לספרות אנגלית בקייפטאון. "הקהילה האינטלקטואלית לא היתה גדולה", סיפר. "לכן, מסתבר שנפגשתי מדי יום עם אנשים, שקיבלו בחשאי החלטות אם יורשה לי לפרסם ספרים בדרום אפריקה והאם יקראו את כתבי". הצנזורים היו חלק ממערכת רחבה ואפלה, שבמקרים מסוימים לא חששה להפעיל אלימות, רצח ואכזריות כמעט אגבית כלפי יריביה.
בשנת 1986 ספריו של קוטזי אף נאסרו לפרסום ומכירה בדרום אפריקה על ידי הנשיא דאז פיטר בותה (Pieter Willem Botha). בדברים שנשא כשקיבל את פרס ירושלים באפריל 1987, התייחס הסופר הדרום אפריקאי לחוויית היעדר החופש של האדונים בחברה שבה שורר שלטון של דיכוי: "אתה נולד לתוכה כמו לתוך כת", אמר אז, "איש אינו חופשי. העבד כי אין הוא אדון לעצמו, והאדון כי אינו יכול לחיות ללא העבד".
בספר "חרפה", שנכתב כבר אחרי האפרטהייד[23], מציג קוטזי תמונה מורכבת בהרבה: גם המדוכא השחור, או המדוכא-לשעבר, יכול להיות רע[24]. "חרפה" עוסק גם ביחסי-כוח שבין גברים לנשים – במרכזו עומד דיוויד לורי, פרופסור לספרות שהורחק מהאוניברסיטה לאחר שהואשם באונס תלמידה, והוא מגיע לחווה חקלאית שבה מתגוררת בתו לוסי. זמן קצר לאחר הגיעו, שלושה גברים שחורים אונסים את לוסי ובוזזים את ביתה. לוסי בוחרת להיכנע: היא מקבלת את הצעתו של פטרוס, השכן השחור שהיה בעבר עובד שלה, להפוך לאשתו השנייה ולוותר על רכושה, אף על-פי שהיא לסבית ואף על-פי שנראה כי פטרוס היה מעורב בתכנון האונס והביזה. לוסי נמנעת אפוא מלהתלונן במשטרה והיא בוחרת להקריב את חירותה. היא מסבירה לאביה שברצונה "להתחיל מאפס. בלי כלום.. בלי קלפים, בלי נשק, בלי רכוש, בלי זכויות, בלי כבוד"[25]. "כמו כלב" – ספק אומר ספק שואל אביה, והיא מאשרת: "כן, כמו כלב"[26]..
לעתים נדמה כי קוטזי שונא את האפרטהייד לא מתוך אהבה לשחורים ותרבותם, אלא מתוך הבוז העמוק שהוא רוחש לאפריקנרים, שאותם הוא תופש כערלי לב, חסרי מוסר, דרך ארץ ותרבות – “אלה הם האנשים שתחת שלטונם הנאלח הוא חי!” – אנשים פרובינציאליים “שנולדו בחוות או בערים קטנות בפנים הארץ והיו מבודדים בתוך לשון שאינה מדוברת בשום מקום אחר בעולם”; מתוך בוז לארץ שבה השירה, משאת נפשו, “אינה עיסוק לגברים”; ומתוך הערצתו לתרבות עמי המערב ולשפתם. כמעשה אישי־פוליטי, בולטת במיוחד אמונתו שהלבנים הדרום אפריקאים צריכים לעשות בעצמם עבודות כפיים. הוא מתעקש ללמוד איך לתקן את המכונית, לטפל בגינה, לעשות תיקונים בבית ולחדש את הביוב, כדי להוכיח דרך זיעתו שהוא שונה מבני עמו. בכך מהדהדת דמותה של לוסי, מספרו “חרפה”, שסירבה לדווח על אונס שעברה על ידי חבורה של שחורים שנקמו בה את נקמת האפרטהייד[27]. קוטזי, כמו גם לוסי הספק הירואית ספק נלעגת, מבקשים כפרה על חטאי האפרטהייד, היא בגופה ובכבודה והוא בעבודת כפיים.
את נוכחותו בדרום אפריקה רואה קוטזי כ”חוקית אבל לא לגיטימית”, ואת עזיבתו את הארץ הוא מתאר לא כמעשה אידיאולוגי, אלא פשוט כדרך להשתמט מהצבא. “היתה לנו זכות מעשית להיות שם כילידי הארץ”, מספרת קולגה על תפישתם את נוכחותם בדרום אפריקה, “אבל הבסיס לזכות הזאת היה מרמה. נוכחותנו שם היתה מושתתת על פשע, כלומר על הכיבוש הקולוניאלי, שהנציח אותו האפרטהייד… ראינו את עצמנו כשוהים זמניים, כדיירים, ומשום כך כחסרי בית, חסרי מולדת”[28].
ב-1991 נבחר קוטזי כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
ב־2003 הוענק לקוטזי פרס נובל לספרות, ובכך היה לסופר הדרום אפריקאי השני שזכה בפרס. קוטזי נחשב זה כמה שנים למועמד לזכייה בנובל, ובבחירתו, כמו תמיד, יש גם מסר פוליטי – אולי ההחלטה להסב את תשומת הלב העולמית ליבשת אפריקה. אחדים שעוסקים בחישובים פוליטיים הקשורים בפרס הופתעו לשמוע על הבחירה, בטענה שב-1991 כבר זכתה בפרס נאדין גורדימר, סופרת דרום אפריקאית שגם עסקה בספריה בעוולות האפרטהייד.
בנימוקים לפרס נכתב כי הרומנים שחיבר קוטזי, "שבעטותו דמויות לאין ספור משקף מעורבות מפתיעה של מתבונן מן החוץ", מתאפיינים "במורכבות מעשה ידי אמן, בדיאלוגים שופעים ובניתוחים מבריקים, אך בו בזמן הוא מצפוני וספקן, חסר רחמים בביקורתו על השכלתנות האכזרית והמוסריות המזויפת של העולם המערבי… קוטזי מעוניין בעיקר במצבים שבהם המרחק בין צדק לעוול, אף שהוא בהיר כבדולח, נראה שאין לו סוף. כמו האדם שבוחן את עצמו לפני המראה בציור המפורסם של רנה מגריט, כך דמויותיו של קוטזי ניצבות חסרות תנועה ברגעי ההכרעה בחייהן, בלי יכולת ליטול חלק במעשיהן עצמן. אך האדישות אינה רק האובך האפל שבולע את האישיות, זהו גם המפלט האחרון הנתון בידי בני אדם הניצבים לפני משטר מדכא – להפוך בלתי נגישים למטרותיו. בחשיפת החולשה והכניעות תופש קוטזי את הניצוץ האלוהי המצוי באדם". […] ספריו הם "חיבורים רהוטים, הכתובים בדיאלוגים שנונים ובברק אנליטי", הודגשה "התבוננותו הביקורתית וחסרת-הרחמים על המוסרניות הצבועה של הציוויליזציה המערבית" ועיסוקו ב"חריגים והחפים-מפשע הכורעים תחת משא ההיסטוריה"[29].
מאידך, זכה קוטזי גם לביקורת נוקבת.
מבקרים טוענים כי ככל שקוטזי פוליטי יותר בכתיבתו ביחס למצב הדרום אפריקני, כלומר ככל שכתיבתו מוחה נגד העוול של משטר האפרטהייד, כך כתיבתו חלשה יותר. משום כך טוען מבקר הספרות אריק גלסנר, כי יצירות כמו "מחכים לברברים" ו"חייו וזמניו של מיכאל ק." נופלות בערכן בהרבה מיצירת המופת "חרפה", שבה הפוליטיקה "מועמדת על ראשה" (וה"רעים" הם השחורים האונסים את בתו של הגיבור, דיוויד לורי), או משלוש היצירות האוטוביוגרפיות, "נערות", "עלומים" ו"ימות החמה"[30].
מרביתה הביקורת התרכזה בספרו "תור הברזל", שלדעת רבים, תמצת את עיקר כתיבתו נגד האפרטהייד. מבקר הספרות ניסים קלדרון, היה חריף במיוחד, כשטען ש"ספר הזה הוא, לדעתי, המחשה ברורה לספרות פוליטית גרועה".
קלדרון מבקר את קוטזי על כך שהוא מתאר את המציאות בצבעים עזים, ללא גווני ביניים. " הוא בוחר לייצג את הנורא באמצעות הנורא ". הוא בוחר בסמל הקיצוני של אשה לבנה חולת סרטן כסמל למצב הלבנים, ובהומלס מטונף כסמל למצב השחורים. לצידם, מופיעים ילדים ירויים כסמל לקורבנות. ככל שהגיבור השחור של קוטזי יהיה רמוס יותר, מגעיל יותר וקורבני יותר, כך הוא ייצג בעיניו טוב יותר את סבל השחורים. ככל שהגיבורה הלבנה שלו תהיה מסורטנת יותר, בודדה יותר, חסרת נשיות ומוגנת על ידי כסף – כך היא תתאים לו כדי לייצג את ההשחתה שבעליונות הלבנים.
קלדרון מסיף וטוען כי קוטזי הורס את הספרות בשם הזוועה ללא הרף. המציאות האיומה הורגת את הספרות. "העלילה שלו מופרכת עד כדי כך, שקורא סביר מתחיל לחשוד בעצמו שמא הוא חושב שהיא מופרכת רק כיוון שהוא, שלא כמו קוטזי, לא חי בתוך האפרטהייד. מדובר על חשד נעים מאוד לאינטלקטואל מוצף הספרות, מכיוון שרעד הזוועה בעמוד השדרה שלו, יקר לו יותר מתבונת הספרים שרכש". לדבריו, " שלא כותב ספרות על זוועה, אלא הורס ספרות בשם הזוועה". כמו כן, הוא טוען, כי מדובר בעלילה מופרכת מדי: "מומחית לקלאסיקה רומית והומלס מסריח לא יוצאים למסעות משותפים, לא מגלים תובנות משותפות, לא חושפים מנגנוני שליטה. ציטטות מוירגיליוס ופתגמים בלטינית הם דרך מגוחכת וגם סנובית לדבר על ילדים שמחטטים בשיניה של זקנה שמוטלת על מדרכה, כדי לעקור מהן שיני זהב".
קוטזי מקריב את הסבירות של העלילה על מזבח הרעיון. הוא רצה לחבר את פסגת התרבות הלבנה עם תחתיות התרבות השחורה. זוהי אינה גרוטסקה או משל, אלא רומן ריאליסטי – כדי שהקוראים לא ישכחו את הריאליה, ואז על המציאות הסיפורית הזו, נכפת עלילה בלתי סבירה על מנת לשרת את הרעיון בכללותו.
חסרון שלישי של הספר (ובמדה רבה על יצירתו של קוטזי בכללה), היא הפסימיות הטוטאלית
קוטזי יודע לספר רק על זוועות האפרטהייד. אין לו מילה להגיד על העמידה כנגד האפרטהייד. אין לו מילה פשוטה אחת כדי לתאר רגע אחד שבו אדם מוכה משיג השג פוליטי, וכך עולה למדרגה של מורד. "אבל האפרטהייד היה גם נלסון מנדלה, לא רק ילדים נרצחים. ומי שקורא את קוטזי כדי להרגיש את האפרטהייד, לא ירגיש דבר וחצי דבר מן המציאות שהיתה בסופו של דבר, חזקה מן המציאות של הברוטליות. קוטזי לא מספק ליווי ספרותי בעבור הדרך המפותלת והמעניינת שבה הובס האפרטהייד"[31].
קשה שלא להזכיר את הרלבנטיות של יצירותיו של קוטזי לישראל. במיוחד ב"תור הברזל" הספר עוסק באשה המתנגדת למצב הפוליטי שהיא חיה בו, אך לא באופן פעיל. התובנה הפוליטית המרכזית של קארן לקראת סוף חייה צריכה להטריד אוזן ישראלית: "מה שלא הבאתי בחשבון הוא שאולי צריך להיות אדם טוב. כי יש אנשים כמונו כמו זבל, טובים וכמעט טובים. מה שנדרש היום שונה לחלוטין מטוב. מה שנדרשת היום זו הרואיות"[32]. לרגעים אפשר ממש לשכוח שמדובר בספר דרום-אפריקאי ולא בספרות עברית[33].
במאי 2016 היה קוטזי אורח הכבוד של פסטיבל הספרות הפלסטיני, בדברי הברכה שלו אמר: ”באתי לפלסטין כדי לראות ולהקשיב וללמוד ובמהלך השבוע החולף ראיתי, שמעתי ולמדתי המון. אני יוצא מפה תחת הרושם העז שמעורר האומץ וכושר העמידה של בני העם הפלסטיני בזמנים קשים אלו בקורותיהם. וגם החן וההומור שבהם הם מגיבים לתסכול וההשפלה של הכיבוש… בירושלים ובגדה המערבית אנו עדים למערכת של הפרדה בכפייה על בסיס דת ומוצא אתני, שנוצרה על ידי קבוצה שמדירה אחרים על סמך הגדרות שקבעה בעצמה, מתוך מטרה לבסס כיבוש קולוניאלי, ובמיוחד לשמר ולהדק את האחיזה באדמה ובמשאבי טבע. תסיקו את המסקנות בעצמכם”[34].
יחד עם זאת, עסק קוטזי גם בנושאים שונים. בספרו "שליט פטרסבורג (The Master of Petersbur), הוא עוסק ברוסיה של המאה ה-19 ומתייחס לספרו של פיודור דוסטוייבסקי, "השטן") ומתייחס לקשר שבין הספרות לבין החברה.
ברומן נוסף שלו, "חייהם של בעלי החיים"[35] קוטזי מעלה, על ידי עימות בין אם לבנה, שאלות בנוגע לקיום תודעה בחיות, צמחונות, השוואות בין אלימות של בני אדם כלפי בני אדם חלשים יותר וכלפי חיות. הן האקדמיה השוודית והן הביקורת הספרותית התמקדו רק בעיסוקו של קוטזי בדיכוי האדם השחור במשטר האפרטהייד ובמשטר שלאחר האפרטהייד, והתעלמו מן העובדה, שביקורתו חורגת מעניינים שבין אדם לאדם: קוטזי מציג בכתביו ביקורת נוקבת גם על יחס החברה האנושית לבעלי-חיים. בספר "חרפה", נוכחים כלבים אמיתיים ולא רק כלבים כמטפורה: בעידודה של לוסי, מתנדב דיוויד במרפאת צער בעלי-חיים המקומית, העוסקת בהרג שיטתי של כלבים בריאים. ביום תקיפת החווה, התוקפים יורים למוות ברבים מן הכלבים. הסיפור מסתיים במרפאה הווטרינרית, בהרג הכלב האחרון.
"מה שהכלב לא יהיה מסוגל להבין ('גם לא בחודש שלם של ימי ראשון!' הוא מהרהר), מה שחוטמו לא יספר לו, הוא איך אפשר להיכנס לחדר רגיל ולא לצאת משם עוד לעולם. משהו קורה בחדר הזה, משהו נתעב שהשתיקה יפה לו: כאן הנשמה נקרעת מתוך הגוף… הוא פותח את דלת הכלוב. 'בוא', הוא אומר, ומתכופף ופורש את זרועותיו. הכלב מכשכש באחוריו הפגומים, מרחרח את פניו, מלקלק את לחייו, את שפתיו, את אוזניו. הוא לא עושה דבר כדי לעצור בעדו. 'בוא'. כמו שה הוא נושא אותו בזרועותיו ונכנס שוב למרפאה[36]."
ספרו 'איש איטי'[37] זכה לתהודה רבה והתקבל ברגשות מעורבים. כרכו את הספר באיזו רוח נכאה שתקפה את קוטזי כשהעתיק את מושבו לאוסטרליה, אולי בהשפעת הכעס שעורר ספרו "חרפה" בדרום אפריקה, מולדתו. רוח נכאה, וכן איזו אובססיה עם דמותה של אליזבת קוסטלו, סופרת שכבר פקדה את ספרו הקודם[38], ועכשיו היא חוזרת ומופיעה ומקלקלת את השורה. במקום הריאליזם דק-האבחנה של 82 העמודים הראשונים – מין סוריאליזם מוזר, פנטזיה מעצבנת. הספר עובד בו-בזמן בשתי רמות: ברמת סיפורו של פול ריימנט, איש בן 60, צלם במקצועו, שרוכב על אופניים ונדרס; וברמה מטא-סיפורית, רמת היחסים שבין דמויות הסיפור למחבר הסיפור. אותה אליזבת קוסטלו, שפולשת לביתו של פול, אינה אלא מחברת סיפורו של פול, הבוראת של פול. שמעון זנדבק, בביקורת ספרותית ב'הארץ', כותב: " היוצרת חודרת לעולם יצירתה ונוהגת כאחת הדמויות ביצירתה. תארו לכם שטולסטוי היה נכנס לעולמה של אנה קרנינה והופך למאהב שלה: זה בדיוק מה שקורה כאן. מרגע שאליזבת קוסטלו מצלצלת בפעמון דלתו של פול נהפך הספר למעין ציור של אשר, והקורא אמור לקרוא אותו בשתי הרמות המקבילות הללו"[39]. קוטזי, מאז "מחכים לברברים" ואף לפני כן, הוא יוצר שאינו חדל להפתיע. בניגוד לשאר היוצרים ש"עשו את זה", הוא אינו חוזר על הישגים קודמים ובטוחים, אלא מנסה את ידו שוב ושוב בצורות לא נודעות, בדרכים חדשות לומר את מה שיש לו לומר[40].
הערות
[1] נדין גורדימר הייתה סופרת ופעילה פוליטית יהודייה דרום אפריקנית. כלת פרס נובל לספרות לשנת 1991. נולדה בספרינגס, ליד יוהנסבורג, חבל טרנסוואל שבדרום אפריקה. בת למשפחת מהגרים יהודים: התחילה לכתוב בגיל צעיר, וכבר כשהייתה בת 14 פרסמה את ספורה הראשון. ב-1953 פרסמה את הרומן הראשון שלה "The Lying Days", אך לא זכתה לתשומת לב מרובה. פריצת הדרך הספרותית שלה הייתה ב-1974 בעקבות פרסום הרומן "The Conservationist", שזיכה אותה בפרס בוקר. הסיפורים שלה, שכונסו בשישה כרכים, זיכו אותה בפרס הצרפתי היוקרתי "נשר הזהב הגדול". על ספרה אורח כבוד הוענק לה "פרס ג'יימס טייט בלק". היא זכתה להכרה והערכה וב-1991 קיבלה את פרס נובל לספרות. בספריה עסקה בהשפעות האפרטהייד בדרום אפריקה, וביחסים בין הלבנים והשחורים. היא כתבה נגד גזענות, ובעד סובלנות והגנה על חופש הביטוי. עמדתה זו זכתה לשבחים בעולם, וספריה זכו בפרסים רבים, לעומת זאת בדרום אפריקה התקבלו ספריה בביקורת, וחלקם אף הוחרמו על ידי משטר האפרטהייד. (אריאנה מלמד, המצפון של דרום אפריקה: פרידה מנדין גורדימר, באתר ynet, 15 ביולי 2014)
[2] ברינק נולד בשנת 1935 . כתב באפריקאנס ובאנגלית. הרומן הפוליטי הראשון שלו – Kennis van die aand (יצא לאור ב-1973, תורגם בשם "עת בחושך יביטו") היה הספר הראשון שנכתב באפריקאנס והוחרם על ידי הממשלה האפריקנית. בעקבות זאת תרגם את ספרו לאנגלית, תחת השם Looking on Darnkness. ברינק הוסיף לעסוק בתרגום, ותרגם גם מצרפתית ומספרדית. יצירותיו הראשונות של ברינק הושפעו בעיקר ממדיניות האפרטהייד. יצירותיו המאוחרות יותר עסקו בקולוניות לשעבר. ראו גם:
גליה צבר, הפכתי לספח של הציפור שלי, אנדרה ברינק, גלגולו הראשון של אדאמסטור, באתר הארץ, 14 בינואר 2009
[3] אללן פטון היה מחנך, סופר ופוליטיקאי דרום אפריקאי, שפעל רבות נגד משטר האפרטהייד במדינה. פסגת יצירתו הספרותית היא הנובלה "זעקי, ארץ אהובה" שמתארת את הבעיה הבין-גזעית בדרום אפריקה ואשר זיכתה אותו בהכרה בינלאומית. שתי הנובלות הנוספות של פטון, "בואי אלי, לבן העור" (באנגלית: Too Late the Phalarope) שאותה כתב ב-1953 בעת עבודתו ביישוב של חולי שחפת ו"במצר" (באנגלית: Ah, but Your Land is Beautiful, 1981) וכן קובץ הסיפורים הקצרים שכתב (Tales From a Troubled Land, 1981) עוסקים כולם בנושאים הגזעיים שהעסיקו אותו ב"זעקי, ארץ אהובה". "במצר" נכתב כנובלה היסטורית המוסרת לקורא תיאור מדויק של תנועת ההתנגדות בדרום אפריקה בשנות ה-60', מבעד לעיניהן של תריסר דמויות דרום אפריקאיות מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית.
[4] ברייטון ברנבך, יליד 1939, הוא סופר, משורר וצייר , שנודע בשירתו הלוחמת באפרטהייד. אחד הסופרים החשובים בשפה האפריקנרית. בין ספריו: The Iron Cow Must Sweat (Die ysterkoei moet sweet), Johannesburg, 1964; The House of the Deaf (Die huis van die dowe), Cape Town, 1967 ; Gangrene (Kouevuur), Cape Town, 1969; Lotus, Cape Town, 1970
[5] ארצות הדִמדוּמים (1974) Dusklands).
[6] בלב הארץ (1977) In the Heart of the Country – תרגום: נעמי כרמל, ספרית מעריב (1989)
[7] מחכים לברברים, 1980, תירגם: יהושע קנז עם עובד, 1984, הנובלה פורסמה בשנת 1980 והיא נחשבת לאחד הספרים הטובים של קוטזי. המלחין האמריקאי פיליפ גלאס כתב אופרה באותו שם, המבוססת על הספר, שהוצגה לראשונה ארפורט, גרמניה בספטמבר 2005. שמה של הנובלה לקוח משיר של המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס
[8] פו (1986) Foe – תרגום: מאיר ויזלטיר, הוצאת עם עובד (1989).
[9] תור הברזל, מאנגלית: אלינוער ברגר, עם עובד
[10] תומאס ברנהרד היה מחזאי וסופר אוסטרי, מחשובי הסופרים והמחזאים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים. כתב 23 ספרים, 18 מחזות, 5 קובצי שירה וכ-250 מאמרים. יצירותיו מושפעות מזיכרונות ימי ילדותו ונעוריו וממחלתו שממנה סבל כל ימיו. יש בהן מונולוגים המסבירים לקורא את השקפותיו, לעיתים קרובות באמצעות הצגת מקרים קונקרטיים. הוא מטיל ספק בערכם של מוסדות אוסטריים מכובדים כמו הבורגתיאטר (התיאטרון האוסטרי הלאומי בווינה). ברנהרד נחשב למחזאי ולסופר פרובוקטיבי, אשר לא בחל בעיסוק בעברה של ארצו בתקופת הרייך השלישי. בשל כך עורר עליו את זעמו של הימין השמרני האוסטרי, וזכה באוסטריה לכינוי "Nestbeschmutzer", מילולית מי שמלכלך את קינו שלו, דהיינו מי שיורק לבאר ממנה הוא שותה. (יואב רינון, על עוגות ושירותים במסע בין בתי הקפה של וינה, באתר הארץ, 31 במאי 2013; דרור בורשטיין, קול מעורר, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2002)
[11] יוסי קליין, מונולוג לקראת המוות, באתר "העוקץ", 14 בפברואר 2001
[12] אריק גלסנר, ביקורת על "תור הברזל", של ג'.מ. קוטזי, הוצאת "עם עובד", פורסם ב"מעריב" בינואר 2011
[13] תרצה פלור, "תור הברזל" מאת ג'. מ. קוטזי, בשוכבי גוועת, באתר הארץ, 5 בינואר 2011
[14] חייו וזמניו של מיכאל ק' (1983) Life & Times of Michael K – תרגום: אמציה פורת, הוצאת עם עובד (1985)
[15] יוסי קליין, מונולוג לקראת המוות, באתר "העוקץ", 14 בפברואר 2011
[16] נערות, תמונות מחיים קרתניים (1998) Boyhood: Scenes from Provincial Life – תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2001)
[17] עלומים תמונות מחיים קרתניים ב' (2002) Youth: Scenes from Provincial Life II – תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2002)
[18] ימות החמה (2009) Summertime – תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2013)
[19] שגיא גרין, פרס נובל לספרות למתנגד האפרטהייד קוטזי, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2003
[20] אלן קוואל הניו יורק טיימס, הצנזורים של הסופר הדרום אפריקאי זוכה פרס הנובל, ג'. מ. קוטזי, באתר הארץ, 14 ביוני 2010
[21] בלב הארץ (1977) In the Heart of the Country – תרגום: נעמי כרמל, ספרית מעריב (1989)
[22] אלן קוואל הניו יורק טיימס, הצנזורים של הסופר הדרום אפריקאי זוכה פרס הנובל, ג'. מ. קוטזי, באתר הארץ, 14 ביוני 2010
[23] חרפה (1999) Disgrace – תרגום: סמדר מילוא, הוצאת עם עובד (2000) (זוכה פרס הבוקר לשנת 1999)
[24] אריק גלסנר, ביקורת על "תור הברזל", של ג'.מ. קוטזי, הוצאת "עם עובד", פורסם ב"מעריב" בינואר 2011
[25] נעמה הראל, חרפת האנושות, לפי קוטזי, חתן פרס נובל לספרות, פגיעה בבעלי-חיים וצמחונות, באתר אנימלס
[26] חרפה, עמ' 249-248
[27] עולה אסוציציה לשורה מתוך המחזמר “מאמי” – “בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין”
[28] נירית בן-ארי, אחרי מותי, ספרו הכל: חתן פרס נובל בז לעצמו, לתרבותו ולנו, באתר הארץ, 1 בינואר 2013
[29] שגיא גרין, פרס נובל לספרות למתנגד האפרטהייד קוטזי, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2003
[30] אריק גלסנר, כמה מחשבות ראשוניות על היחס בין פוליטיקה לספרות, באתר מבקר חופשי, 13 בינואר 2013
[31] ניסים קלדרון, אשליה היא קרקע בטוחה, באתר ynet, 6 בפברואר 2011
[32] תור הברזל, עמ' 184
[33] דוד הדר, מה שנדרש היום שונה לחלוטין מטוב. היום נדרשת הרואיות, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2011
[34] הסופר הדרום-אפריקאי קוטזי על ישראל ואפרטהייד: "תסיקו את המסקנות בעצמכם" – הכל שקרים, באתר הכל שקרים, 2 באפריל 2016
[35] The Lives of Animals
[36] ימות החמה, עמ' 256-255:
[37] איש איטי (2005) Slow Man – תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2007)
[38] "אליזבת קוסטלו", עם עובד, 2005
[39] שמעון זנדבנק, איטיות מרהיבה, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2007
[40] איטיות מרהיבה