הנצרות – פרק מבוא

כתב: גילי חסקין    ‏11/12/2023

בעולם למעלה מ- 1 מיליארד נוצרים.  מתוכם למעלה מ- 750 מיליון קתולים.

נצרות היא הדת המונותיאיסטית היחידה שנולדה בארץ-ישראל. היא התפתחה באסיה – הקטנה ובמצרים, ויצרה סינתזה עם רומא וקונסטנטינופול, שהן המשכה של הנצרות.

הנצרות נולדה מתוך היהדות והיתה בראשית דרכה רעיון שיועד ליהודים.  המהפכה הגדולה של פאולוס, היתה הנחלתה לגויים.

ראו באתר זה: פאולוס השליח 

הנצרות – האמונה הדומיננטית של התרבות המערבית ינקה את מקורותיה מן היהדות אך לא רק ממנה.  חבויות בה גם השפעות של הפילוסופיה היוונית, הדת המצרית ואפילו של המזרח הרחוק.

התנ"ך לא נתפס בנצרות כחומר קריאה.  הוא נתפס כעדות; לא לשימוש המאמין. למאמין הפשוט אסור לקרוא בתנ"ך.  המאמין הפשוט יכול לשמוע את הטפת הכומר, המסמלת עבורו את התנ"ך.  ההטפה משולה לוויטראז', המסנן את קרני האור.  כך גם הדרשה מסננת את התנ"ך[1].

המשיחיות (Christos)

הנצרות היא דת משיחית שבמרכזה ישו המשיח.

הרעיון המשיחי בנצרות בא מתוך היהדות של סוף תקופת בית שני.  המשיחיות קשורה לברית המוזכרת בתורה.

שלב א':  ברית בין ה' לאברהם, יצחק ויעקב.

שלב ב': נתינת התורה, עם התניה של מילוי מצווה, עם ברכות וקללות.

הברית אינה מופרת, גם אם העם אינו עומד בתנאים.  מתי תבוא הגאולה? אם בכלל לא נמלא את תנאי ה' – זה לא ייתכן, אז אין ערך לדבר השם. מצד שני, הברית לא תבוטל בגלל שאנו חוטאים.  המשיחיות באה למלא חלל זה של בעייתיות: ביצוע הבטחות ה' והברית לא יתבטל, אלא רק יידחה.  המשיח יבוא ויגאל את עם ישראל, יבוא ויחזיר עטרה ליושנה.  מכיוון שכך, צריך להסביר מדוע הברית בין ה' לעם איננה מתקיימת וזה מוסבר על ידי המשיחיות, דהיינו, הביצוע נדחה אך יגיע.  על פי יוסף בן מתיתיהו, רעיון המשיחיות עולה אצל היהודים בתקופת בית שני.  עיון במקורות מוכיח, כי בכל פעם שקרתה צרה, בא גואל והציל את העם.  לדוגמא, משה שהוציאם ממצרים.  כך גם כורש, שהתיר ליהודים לחזור ארצה, והיו שראוהו כמשיח.  לאחר שפל רוחני בעם, האל, דרך שליח, הביא את הגאולה.

בסוף תקופת בית שני, היתה תקופה רעה, רצופת תככים ופילוג, מצב כלכלי גרוע והכבדת ידם של הרומאים.  היתה זו תקופה של צפייה למשיח, תקופה של פריחה לכתות המיסטיות ולכתות אפוקליפטיות, כגון האיסיים.  ישו וחבורתו היו אחת הכתות הללו.  יוחנן המטביל היה מפורשי כת האיסיים ובשורתו:  "שובו, כי מלכות השמים הגיעה" – הוא צופה את ביאת המשיח. כך מתחילה הנצרות – קבוצה משיחית בתוך העם היהודי, שפרשה ממנו, והגיעה לגויים עם רעיון משיחי.  היהדות ידעה לצפות למשיח אך סירבה לקבל את הטוענים לכתר.  מקור הבעיה בין ישוע לבין היהודים היה העניין המשיחי.  כאשר נשאל "אתה בן האלוהים?" ענה בהתחכמות: "אתה אמרת".  ישו יצר עמימות מכוונת סביב משיחיותו ונגע בעצב יהודי רגיש.  קיים  הבדל מהותי בין המשיחיות היהודית למשיחיות הנוצרית:  היהדות מצפה למשיח ובנצרות הוא כבר בא. ביהדות המשיח הוא השיא; עמו תבוא הגאולה.  הנצרות התחילה עם בוא הגאולה.  המשיח היהודי הוא משיח גשמי – מלך בשר ודם.  המשיח הנוצרי הוא אלוהי.  המשיח היהודי הוא מדיני ותפקידו מעשי.  המשיח הנוצרי הוא רוחני; גואל מן החטא.

המושג: המושג העברי "נצרות" איננו מתאים!  בלועזית היה קיים רק נוצרי אחד – ישו. עבור היהדות יש יותר ממיליארד.  המילה "נוצרי" מגדירה את ישו, לא את המאמין בתורת ישו. המילה נכתבה ככינוי גנאי על ראשו של ישו בזמן צליבתו; קשור לכתר הקוצים.  בברית החדשה מוזכר ישו כ"מלך היהודים".  רק באוונגליון אחד כתוב "ישו הנוצרי".  הרי נוצרי הינו איש נצרת. [כך למשל, כאשר הסבירו לשליח לעתיד, נתנאל (דמות המזוהה עם ברתולמאוס), על ישו, הוא שואל בלעג: "מה כבר יכול לצאת מנצרת?"].  כנראה שהיתה לעיר סטיגמה שלילית.  לפי ההגדרה הנוצרית, צריך היה לקרוא לו "בית הלחמי".  אם קוראים לו "הנוצרי", עוקפים את כל הטרמינולוגיה הנוצרית הרואה בו נצר לבית דוד.  לפי הרונימוס הקדוש:  יש לומר "נצר", דהיינו, "ויצא חוטר לבית ישי ונצר משורשיו יפרח".  המילה "נוצרי", שהחלה ככינוי של גנאי, הפכה עם הזמן, למילת נבואה. התורק .I.N.R.I הכתוב על מצחו של ישו מתייחס לראשי תיבות:.Iesus Nazarenus Rex Judeun.  בלטינית הקלאסית, האות  J איננה קיימת. היא נכנסה רק בימי הביניים המאוחרים.

ישו המשיח

רק היהודים מכנים את ישוע בשם ישו.  בדרך כלל ככינוי גנאי. ניתן לפרש את יש"ו כראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו". במרבית המקומות ישו נקרא "האיש ההוא", למרות שנולד, חי ומת כיהודי טוב.   [גם השליחים היו למעשה יהודים כשרים, שחיו על פי כל מצוות היהדות].  ישו היה נביא חברתי ומוסרי, כדוגמת ישעיהו, הושע ועמוס.  הוא הטיף לדברים שלא נעמו לאוזן. טעותו המרכזית בנוסף לרמזיו המשיחיים, היתה בעיקר טעות פוליטית.  הוא יצא גם נגד הפרושים וגם נגד הצדוקים.

כריסטו – ביוונית משיח.  CHREO משמעו ביוונית למשוח בשמן, ו– CHRISTOS שמשמעו משיח, אדם שנמשח בשמן, ומכאן – CHRISTIANOS – המאמין במשיח.  גם דוד נמשח בשמן למלוכה ומאז עברו כל מלכי יהודה טכס זה.  "כריס", ביוונית היא חסד. חסד הוא מגע האל באדם. זהו מושג תיאולוגי.  מה שהופך את האיש הפשוט למלך[2].   MA הופך פועל לשם [3].  (משיח  CRE למשוח –    Cremaמשחה).  כריסטוס עבור הנוצרים הוא משיח.

ישו מכונה "איכטוס" ומסומל כדג.  משמעות הכינוי:  ישו =  Iesus; משיח  Xristos ;  אלוהים = Theus ; בן Yos =; מושיע =Soter   האותיות הראשונות נותנות את המילה "איכטוס" (IXTOS), דג ביוונית.  איכטוס – דג הוא סמל.  זו החיה היחידה שלה התפרסות אוניברסלית[4].  סמל זה מקובל על כלם, מה גם שהדג מאזכר את מקצועם של תלמידי ישו הראשונים: פטרוס, אנדראס, יוחנן ויעקב, שהיו דייגים.  הנס הגדול של ישו הוא נס הלחם והדגים.  דג היה גם קוד הזיהוי בין השליחים לבין עצמם.  היה זה קוד של שתיקה.

Soter = מושיע.  מתרגמת את המילה "ישו", שלא אומרת דבר למי שלא יודע עברית – ישו = ישוע.   בעולם ההלניסטי-רומי, הקונוטציה של המילה "סוטר" היא ידועה.  מושג שכל אדם שחי באסיה – הקטנה ובארץ-ישראל צריך לדעת.  זהו כינויו של מייסד השושלת[5].

השילוש הקדוש

הנצרות מכניסה לאלמנט היהודי של המשיח שתי תוספות: בן אלוהים וגואל. לכן נקרא "טריניטי" (trinity). חידוש נוסף בנצרות הוא ההשפעה הרומית.  בלטינית יש מספרים שונים:  מספר סידורי, מספר שמראה על גודל ומספר לכל אחד מהקבוצה.  טריניטי הוא השלושה – האב, הבן ורוח הקודש.  ישו הוא גם אחד מהמרכיבים של השילוש הקדוש.

ישו הינו בן האלוהים, אך בן אלוהים איננו בהכרח ישו.  השילוש הוא אותה פשרה היסטורית שקיימת בין המונותאיזם היהודי הצרוף לבין הפוליתאיזם הפאגאני.  הנצרות היא פשרה ולכן היא מצליחה. ברומא היה קיים המשולש הקפיטוליני- יופיטר, יונו ומארס ולהם היה מקדש על פני גבעת הקפיטול. גם במזרח, בתפישת העולם הבבלית העתיקה, המספר שלש הוא מספר זכרי, המסמל כוח.  (המספר ארבע הוא מספר נקבי, המסמל אישה וחולשה)[6]. שלוש הוא מספר שאינו מתחלק. "אני מאמין בשילוש, שהוא אחד ושאינו מתחלק".  לאף אחד מהמרכיבים האלו אין אפשרות להתקיים ללא הייתר. אפילו לא לאב.  לשלושת המרכיבים של השילוש הקדוש יש טבע אלוהי.  האב, הבן ורוח הקודש היו קיימים לעולם, אך באיזה שהוא מקום  הבן הפך להיות בעל צורה אנושית. היה עלי אדמות 33 שנים, סבל, קם לתחייה, וכשעלה השמיימה, חזר להיות לצד האב.  בתיאולוגיה הנוצרית ישו הוא הביטוי האנושי של הבן.  הבן היה קיים מאז ומתמיד ואף ישוב באחרית הימים.

אם ישו הוא בן האלוהים, מה הקשר שלו לדוד המלך?

ישו הוא משיח לבית דוד. דרך מי? האוונגליון מוסר את רשימת הדורות מישו דרך יוסף, ועד דוד המלך.  חלוקת הדורות בין דוד לבין ישו מוגשת בקבוצות של ארבעה עשר.  משום כך 14 תחנות ב'ויה דולורוזה'.  האוונגליון לא אומר שמרים היא מבית דוד ואינו מספר מי היו הורי מרים.  מאוחר יותר צמח סיפור אמה חנה, המזכיר את חנה אם שמואל.  הקשר לבית דוד הינו דרך האב (יוסף) שאיננו האב.  נוצרת סתירה מהותית בין היות ישו משיח, לבין היותו בן האלוהים.  אם הנצרות קשורה לממסד ומערכת המשפט הרומית, הרי לאימוץ המשפט הרומי יש השלכות כמו תולדה. אם יוסף אימץ את בנו, אפשר לומר שהוא מבית דוד.

התיאולוגיה הנוצרית הרשמית, שמייצג קונסטנטינוס, אומרת, לא חשוב מה אמר ישו בין שתי הנקודות המרכזיות (לידה ומוות).  הקרדו (CREDO) – עיקרי האמונה שנוסחו בוועידת ניקיאה בשנת 325 אומר: "אני מאמין בישו, בן אלוהים, שנולד למרים הבתולה מרוח הקודש, נצלב וקם לתחייה, לאחר שעלה מן המתים. לא משנה להם בכלל מה עשה באמצע".

התיאולוגיה הנוצרית מתעלמת מפועלו של ישו בתקופת חייו.  אם יאמצו את תורתו של ישו בחייו, יצטרכו לוותר על הרבה דברים.  כך למשל, ישו הקים דת לעניים.  קונסטנטין הקים דת לעשירים.  אין קשר בין דברי ישו בהר האושר לבין הנצרות.  אלו הן שתי דתות אחרות !

אינקרנציה:  ההגדרה התיאולוגית לחג המולד היא אינקרנציה ( Incarnation).  אינקרנציה היא הפיכה לבשר. מכאן המשמעות של "בית לחם" (בערבית לחמה הוא בשר וגם בתנ"ך, לחם הוא במשמעות של בשר).  בית לחם הוא המקום שבו הלוגוס (Logos) הבראשיתי הופך לבשר.

טבעו של ישו

וועידת ניקיאה ב-325 קבעה כי ישו הוא אנושי ואלוהי. ה"קרדו" (עיקרי האמונה) ניסח כי ישוע הוא "אל מאל; אור מאור". ישוע נולד מרחמה של מרים הבתולה.

אותה וועידה קבעה כי ישו האלוהים נולד ולא נברא. היחסים בין אלוהים וישו הם כמו בין שמש לקרן אור. השמש לא בוראת את קרן האור. הקרן נובעת ממנה. כך בני אדם אינם נובעים מאלוהים. הם ברואיו, שהרי היה זמן שלא היו בני אדם. הקרדו מסביר שישו הוא חלק מהאלוהים. היה נצחי תמיד. היה בכוח, גם אם לא בפועל. כמו קרן האור. להבדיל ממנו, בני האדם, אלא נולדו מאלוהים, הם ברואיו.

בוועידת אפסוס בשנת 431, נסטוריוס הקדוש התנגד לתפילה שאמרה כי מרים היא "אם האלוהים". הוא טען שבכך עשו הקטנה של ישוע. עשו ממנו עובר. הם טענו שהוא המשיח, אבל הממד האנושי מופרד מהמעמד האלוהי. לדבריו, מריה הרתה את ישו האנושי. המעמד האלוהי שלו התווסף מאוחר יותר. ולכן מריה היא לא אם האלוהים, אלא אם המשיח. נסטוריוס ומאמיניו נחשבו למינים. כופרים.

בוועידת כלקדון ב-451, שאלו מי סבל על הצלב? האם הוא אדם או אלוהים?

התשובה היתה שישו הוא אל ואדם, אבל אלו שתי פיזיקות נפרדות. כשהטבע האנושי נצלב, האלוהי איננו סובל. כשהטבע האלוהי קם לתחייה מהמתים, הטבע האנושי איננו מעורב. הדוגמא הטובה ביותר היא שלהבת של נר, שיש לה אור וחום. האור אינו גורם לכוויה, החום איננו מסנוור. יש לנר חום ואור, אך הם נפרדים.

הכנסיות של אנטיוכיה (הסורית) ואלכסנדריה ובעקבותיה גם אתיופיה, טענו שמדובר בפיזיקה אחת. "אלוהים נצלב בעדינו". הם הלכו למקום שמוביל לפרדוקס ועליו גם התפלגו – הפילוג המונופיזיטי.

הצלב

ישו מופיע על צלב.  אמצעי הריגה שמקורו במזרח והגיע לרומא דרך קרתגו, נועד כדי שהנידון למוות לא ייטמא את האדמה.  הרומאים השתמשו בו לפני ישו ואחריו.  זהו אמצעי הריגה שנועד למורדים במלכות.  במרד הגדול של ספרטקוס, (71-73 לפני הספירה) בין קקואה לנפולי, צלבו את המורדים.  אם כי השימוש בצלב חורג מכך. הצלב  שימש בתרבויות רבות לסמל את ארבע רוחות השמים[7].  כנראה שהצלב הנוצרי קשור גם ל"ענך", שהוא סמל החיים המצרי.

החטא הקדמון

החטא הקדמון הוא חטאם של אדם, חווה והנחש.  על חזית כנסיית הבשורה בנצרת כתוב "הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש".  האנושות כולה היא במצב של חטא קדמון.  החטא הוא תולדה של אכילה מעץ הדעת.  מכאן הקשר למין. אדם ידע את אשתו לאחר וכתוצאה מן החטא; לפיכך, החטא הקדום קשור למין. מותו של ישו על הצלב הוא כפרה מן החטא הקדמון. חוה נתפשת כ"אם כל חטאת".  באומנות המצרית, שהיא דידקטית, חוה מופיעה מול מרים.  שתיהן היו בתולות, אך חוה לא עמדה בפיתוי והכניסה את כל האנושות לצרה. המילה "אנושות" גזורה מ"אנוש", שהיה בנם של אדם וחווה.  התיאולוגיה הזאת איננה מופיעה באוונגליון, אלא אצל אגוסטינוס.  כדי שהגאולה תבוא לאנושות, הגואל חייב לבוא בלידה, שאין בה שמץ של חטא ( incamula  = נקי מחטא).  רק מי שנולד מלידה, שאין לה שמץ מן החטא הקדמון, יכול לגאול את האנושות.  מכיוון שביוונית אין מם סופית, הפכה מרים ל"מריה".  נוצרה סימטרייה:  כשם שמרים מקבילה לחווה, ישו מקביל לאדם הראשון. ישו נקבר בגולגלתא, מקום בו נקבר אדם הראשון.  ברגע שכמה טיפות נגעו בגלגלתו של אדם, הוא התעורר לחיים.

הקדושים

קדוש הוא אדם שלאחר מותו הוכרז כקדוש.  לכנסייה שני סוגי קדושים: MARTYR – אדם שמת על קידוש אמונתו ו – SANCTUS – קדוש הנמנה על אבות הכנסייה, או אף עקב התגלות משיחית כלשהי.  קדושים הם אנשים בעלי זהות.  מרטיר (Martyr) הוא קדוש מעונה.  זוהי הגדרה היסטורית, דהיינו, אדם שיהיה מוכן  למות על מזבח אמונתו. סטפנוס (ביוונית "כתר"; היה אחד מתלמידי ישו, לא שליח).  היה הראשון שמת על מזבח אמונתו ולכן יומו הוא  ה- 26/12 –  יום עוקב ללידתו של ישו. נוצרי שהיה מוכן לתת עדות על נכונות אמונתו.  בנכונותו למות, מרטיר הוא עד.  ברגע שהנצרות חדלה להיות דת נוצרית, אין יותר מרטירים.

הביוגרפיה הוא עניין לגיאוגרפיה.  פולחן של קדוש באזור מסוים לא יצוין באזור אחר.  אלפי מקומות נקראים על שמות קדושים. San, St או SÃO.

הקדושים מתוארים בפסלים, באיקונות, בציורים  ובתמשיחי הקיר. האומנות היא שפה וזהו מילון צורות. אנשי ימי הביניים לא ידעו לקרוא והכנסייה לא היתה מעוניינת שידעו.  כך למשל, סטפנוס הוצא להורג בסקילה, לכן יופיע באומנות כמקבל מטר של אבנים. סבטינוס עם חצים, פטרוס עם הראש כלפי מטה, אנדראוס על צלב בצורת X, )שייקרא להלן צלב סנט אנדראוס).

פטרוס ופאולוס

פטרוס ופאולוס הם הקדושים המרכזיים של הנצרות.

פטרוס, בכיר השליחים, היה גדול תלמידיו של ישו, שעבר לגור ברומא.  ארץ-ישראל גדושה באתרים הקשורים לפטרוס (שמעון כיפא, סלע).  הוא היה הראשון שכינה את ישו: "משיח בן האלוהים" (בקיסריה פיליפי – בניאס).  ישו הסמיך את פטרוס ליורשו בשלב שבין קומו מן המתים לבין עלייתו השמיימה (שלב שארך 40 יום).  בעיני הקתולים פטרוס הינו האפיפיור הראשון.  הוא קיבל הסמכה משליח ה' (האפיפיור הנוכחי הינו ה- 265 במספר).

פאולוס לא היה תלמידו של ישו.  הוא כלל לא גר בארץ-ישראל אלא בתרסוס שבאסיה  הקטנה. הוא היה אזרח רומי, רודף נוצרים ומופיע בברית החדשה לראשונה בקשר להסגרת סטפנוס לשלטון הרומי.  על פי האגדה, סונוור פאולוס מאורו של ישו שדיבר אליו. לאחר שהתעוור, הובל לדמשק ושם הוחזרה לו ראייתו. עקב כך החל לפעול למען הנצרות ובסוף נצלב ברומא.  פאולוס היה הראשון שעשה משהו משמעותי בכיוון הפיכת הנצרות לדת מתפתחת ומשגשגת.  פאולוס היה זה שתיאר את צליבת ישו כאירוע שגאל את האנושות כולה (ולא את היהודים בלבד), ואפשר בכך לנצרות להפוך מכת במסגרת היהדות עצמה – לדת חלופית ליהדות.

שניהם  הוצאו להורג ברומא, בשנת 64 לספירה, בזמן שלטונו של "ייצרן המרטירים" נרון.  לא חשובה השנה, אלא היום בחודש – 29/6.  העובדה ששניהם מתו באותו יום, מגדילה את חשיבותו של היום.  פאולוס שהיה אזרח רומא, הוצא להורג בעריפה. פטרוס ביקש להיצלב כשראשו כלפי מטה.

הברית החדשה

זהו הספר היסודי וספר המשך לתנ"ך – הברית הישנה.  נכתבה לאחר צליבת ישו ומורכבת מ –27 ספרים.  הארבעה הראשונים הם האוונגליונים – הבשורה (GOSPELS);  מיוונית EV ANGELUS, שמשמעו "המבשר הטוב".  ספרים אלה מספרים את סיפור חייו של ישו בארבע גרסאות דומות למדי:  מתי, לוקס, ומרקוס נכתבו במאה הראשונה לספירה.  הגרסה הרביעית, של יוחנן, נכתבה בסוף אותה מאה ובתחילת המאה השנייה, ובה מודגשים גם הרעיון המשיחי וגם הצד הרוחני.  בכל האוונגליונים מתוארות שתי תקופות עיקריות בחיי ישו – לידתו (הבשורה) ומותו.  הספר החמישי – "מעשי השליחים":  תריסר תלמידיו של ישו, שיצאו להפיץ את הנצרות בעולם אחרי מות ישו.   גם כאן, כפולה של המספר הזכר שלוש, במספר הנקבי ארבע.

שנים עשר השליחים – התלמידים הם למעשה מייסדי הכנסייה.  אחר כך באים 21 ספרים הנקראים "אגרות השליחים":  אלה כתביהם לכל רחבי העולם, שנועדו על-מנת להפיץ את רעיון הנצרות. הנצרות מוצגת בפן הרעיוני, המשיחי והאידיאולוגי.  הספר האחרון, הקשה מכולם, הוא הספר היחיד העוסק בנבואה – "חזון יוחנן" (זהו אינו יוחנן האוונגליון).  מוכר יותר כאפוקליפסה (APOCALIPSA).  ניכרת בו השפעה חזקה של יחזקאל ודניאל – חזון אחרית הימים, מלחמת בני אור בבני חושך, גוג ומגוג וכו'.  לקתולים, הברית החדשה היא החשובה יותר, ואילו לפרוטסטנטים שני הספרים חשובים.  עבור הפרוטסטנטים הבלתי ממוסדים, כמו אנווגליסטים, אדוונטיסטים, בפטיסטים ועדי ה', חשובה במיוחד הברית הישנה.

קונסטנטינוס וההתנצרות

הקיסר הרומאי, קונסטנטינוס הגדול, מחליט להיות נוצרי במאה ה–4.  ייתכן כי הקיסר הגדול הרגיש מאוים; בפרט משום שהיתה זו דת של אומללים שלא היה להם מה להפסיד.  משום כך נרשם גל גדול של רדיפות, שבחלקו אשמים הנוצרים[8].

קונסטנטינוס נלחם בשנת 312 בשותפו שבמערב וניצח.  ערב הקרב חלם חלום ובו הופיע הסמל הנוצרי מתחתיו "עם סימן זה תנצח".  כך שנוצרה התניה בין ניצחון קונסטנטין בקרב, לבין אמונתו הנוצרית המאוחרת ולאחר הניצחון פרע את השטר.  הספיק שהמלך יתנצר כדי לקבוע שהארץ כולה התנצרה.   זהו מהפך – הנצרות הופכת מדת נרדפת לדת שליטה ורודפת.  הנצרות חדלה להיות דת האומללים.  הפכה להיות דת מסוג שונה, שלא התרכזה בקהל מאמיניה, אלא הפיצה את בשורתה.

הקיסר הרומי היה גם הכהן הגדול של הדת הרומית וכונה משום כך Pontifex Maximus, דהיינו, "בונה הגשרים הגדול"[9].  [אם אדם בונה גשר, הוא משנה סדרי בראשית, לכן עליו לבקש את סליחת האל].  עד לתקופה זו, הקיסר היה גם שליט דתי, אך קונסטנטינוס ויתר על התואר 'כהן גדול' (PONTIFEX MAXIMUS), והעניק אותו לראש הקהילה הנוצרית, הבישוף של רומא, סילווסטר, שהיה האפיפיור ה –33.   ה – 31.12 הוכרז כיומו של סילבסטר, כי הוא מסיים תקופה ומתחיל תקופה חדשה.  מימיו של סילבסטר קיימת הכנסייה במובן הארגוני, כמקום תפילה, ארגון ומקור הלכה.

היהודים טוענים שקונסטנטין היה מצורע ולא יכול היה למשול לפי החוק הרומי ולכן התנצר.  מה היה הנימוק הריאליסטי?

א. סיבה משפחתית:

אמו הלנה לא היתה נשואה לאביו.  היא היתה פילגשו, ומשנזנחה פנתה לנצרות.

ב. סיבה פוליטית:

לאחר קרב בקרבת גשר מילביוס (Pons Mulvius) (312), ניתן לקונסטנטינוס חופש פעולה. הוא רצה לאחד את שני חלקי האימפריה.  כנראה שסבר שהנצרות תוכל להיות לדבק מלכד; לדבר המשותף בין מזרח למערב.  למעשה הפך קונסטנטינוס לראש הכנסייה הנוצרית.  בראש הוועידות הגדולות ישב הקיסר הרומי.  עם השנים, הזהות בין האימפריה הרומית לבין הדת הקתולית, הפכה להיות מושלמת.  לא היה צריך יותר סיפורים על עניים ועל מלכות שמים.  לכן הקרדו (עיקרי האמונה) שנוסח בוועידת ניקיאה לא עוסק במסר החברתי של ישו, שנזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.  לפי המסורת, קונסטנטין, שהחזיק בתואר הפגני "פונטיפקס מקסימוס", נפרד ממנו, לאחר שסילווסטר הקדוש, הבישוף של רומא, ריפא אותו מצרעת[10].  קונסטנטין לא יכול היה להיות גם נוצרי וגם כהן של דת אחרת, לכן העניק לסילווסטר את התואר "פונטיפקס מקסימוס", ואת המקום בו קבור פטרוס – רומא.

מכל מקום, הנצרות מאז קונסטנטינוס היא דת העשירים.  קונסטנטין הפך את הנצרות למדור בשלטון הקיסרי.  הוא היה ראש הכנסייה בפועל.   המרכז הדתי הראשון היה בקונסטנטינופול. וועידת ניקיאה (325) נוהלה על ידי קונסטנטינוס הגדול. זו הוועידה החשובה בנצרות קובעת את העקרונות התיאולוגיים המקובלים בנצרות עד היום.  ואחריה ועידת קושטא הראשון (381), ועידת אפסוס (431) ואחרות אשר גיבשו את ה"אני מאמין" ("Credo" או "Creed") הנוצרי והגדירו את עיקרי האמונה הנוצרית, סמכויות הכנסייה, סמכויות ראשיה וכתבי הקודש.  כנ"ל היו וועידת כלקדון, או וועידת אפסוס; כולן תחת עינו הפקוחה של הקיסר הביזנטי.

באמצע המאה ה-4 עוד ניסה הקיסר יוליאנוס "הכופר" לחדש את הפולחן הפגאני, אך בימי הקיסר תיאודוסיוס הראשון (392), נאסר פולחן זה לחלוטין והנצרות נכפתה על תושבי האימפריה.

מרכזיותה של רומא בנצרות

רומא נתפסת בעולם הקתולי כמקום כהונתו של יורש פטרוס. שמה המדויק של מדינת האפיפיור הוא 'נחלת פטרוס' –  Patrinumium Petrus.

כיצד קרה, שרומא, העיר והמדינה, אשר צלבה את ישו, הפכה למרכז פולחנו?

כיצד קרה שרומא, העיר שישו מעולם לא היה בה, הפכה לבירת דתו?

הנצרות נמצאת במצב סכיזופרני בעניין זה. הניסיון של הנצרות להקים מרכז אחד נכשל.  ירושלים חרבה כשהנצרות היתה עדיין במצב מאד ראשוני. עוברי.  מרכז הנצרות הקתולית הוא רומא; ערעור על כך הוליד את הכנסייה האורתודוכסית ואת הרפורמציה.

על פי המסורת הרומאית, מקבל פטרוס את הבכורה מישו.  טקס הענקת הבכורה מתרחש בארץ-ישראל. בטבחה שליד הכינרת, מקום ישנה כנסיית מנזה כריסטי (שלחן האדון), או 'בחירת פטרוס'. נקראת גם "כנסיית הבכורה של פטרוס".   ישו התגלה שם לאחר שקם מן המתים.  הוא פגש את פטרוס, יחד עם כל תלמידיו, ושאל את אותה שאלה, שלש פעמים: "האם אתה אוהב אותי?".  לאותה שאלה ולאותה תשובה הוא הוסיף ברכה:  "רעה את צאני, רעה את טלאי, נהג את צאני".  כלומר, "קח את השלטון"[11].  באוונגליון על פי מתיאס, שואל אותם ישו "האם אתם יודעים מי אני?".  הם מגמגמים:  "אתה אליהו הנביא", "יוחנן המטביל" ועוד.   פטרוס הוא היחידי האומר לו: "אתה הוא המשיח, בן האלוהים חיים"[12].  ישו מברכו בברכה המשלימה את זו של קודם, ואומר לו:  "אתה הוא פטרוס, ועל האבן הזאת אבנה את כנסייתי".   הנצרות פרשה זאת כ: "שמע פטרוס, עלייך אבנה את המבנה הגדול ביותר והארגון הגדול ביותר".  הפכו זאת לכך, שעל קברו של פטרוס בנו את הכנסייה החשובה מבחינה פיזית וארגונית.   "הברית החדשה" לא אומרת דבר על מקום קבורתו של פטרוס.  רק מסורות מאוחרות יותר קובעות שפטרוס נעצר ברומא, נשפט ברומא ונקבר ברומא, כדי לבסס את נבואת ישו.  אך הסיבה האמיתית היא בהמשכיות הקיימת בין השלטון הרומי הפגאני לשלטון הכנסייתי.  התיאולוגיה הנוצרית תיצור מבנה ארכיאולוגי שיקבע שפטרוס נצלב ונקבר ברומא.  זהו הסבר למציאות פוליטית [אם המרכז היה בי-ם, היו מוצאים הסבר מדוע נקבע כך].

הפילוגים בנצרות מבוססים במידה רבה על מרכזיותה של רומא.  הבסיס שיעזור להבין מהי סכיזמה – פיצול[13]. כל סכיזמה היא קריאת תיגר על מרכזיותה של רומא.  כך למשל, הכנסייה האנגליקנית היא פרוטסטנטית, כי הנרי ה-8 לא הכיר באפיפיור כשליטו הרוחני.

האפיפיור

לפני מותו הסמיך פטרוס את לינוס (Linus) כיורשו. נוצרה מסורת של הסמכת אדם כראש הקהילה וזו נמשכת עד היום – 264 אפיפיורים.

בכל השפות PAPA הוא אב רוחני.  תוארו המלא בלטינית – PATER PONTIFEX ROMANUM – "אבא הכוהן הרומאי".  מראשי התיבות מתקבלת המילה אפיפיור, בעברית.  האפיפיור עומד בראש הכנסייה הקתולית המאורגנת כצבא – "צבא האלוהים".  האפיפיור נבחר כיום על ידי מועצה הנקראת קוריה (CURIA) ומורכבת מכל הקרדינלים, היושבים בדרך כלל בקאפלה הסיסטינית.  הפופ לא חייב להיבחר מתוך הקוריה. עם ההסכמה (ברוב דעות) יוצא עשן לבן והאפיפיור החדש יוצא לדרך.

שני במדרג – הקרדינל: (CARDO – לב, ציר, מרכז), הממונה על ידי האפיפיור.  רובם יושבים בוותיקן ולובשים סגול/ אדום.

השלישי במדרג – הארכיבישוף/ הבישוף: (ההבדל מיטשטש והולך). אלה קשורים לטריטוריה מסוימת (DIOCESA), מהווים סמכות רוחנית ואחראים על הכמרים באזור.  התפקיד – לכל החיים.  בכל מדינה יש ארכיבישוף אחד הנקראPRIMAT   והוא מייצג את כולם כלפי המדינה.  בדרך כלל לא יהיה זה הארכיבישוף של עיר הבירה. בקתדרלה – מקום מושב הבישוף – יש שורות מושבים מסביב לאזור המזבח – לצורך כינוס הכמרים.  המעמד הרביעי אלו הכמרים PRISH – כומר יכול להתקדם ולהיות בישוף או לפרוש ולהינשא.

סילווסטר הא הראשון ברשימת הבישופים שקיבל הכרה מהקיסר.  הראשון שקיבל את התואר המכובד שהפך ל"אפיפיור".  קונסטנטין העניק לבישוף של רומא את התואר "פומטיפקס מקסימוס", ומרגע זה אפשר להתחיל לדבר על אפיפיור.   הכנסייה הנוצרית השתלבה בארגון הרומאי. הבישוף הוא המשך של הנציב הרומי, הקרדינל הוא המשך של הסנטור הרומי והפונטיפקס מקסימוס הוא המשך של הקיסר הרומאי.  הבישוף הראשון של ארץ-ישראל ישב בקיסריה, שם ישב פונטוס פילטוס.

לפי המסורת, קונסטנטין הארצי לא רצה לשלוט במקום בו נקבר פטרוס.  העביר את בירתו  מדרום איטליה למקום אסטרטגי הרבה יותר, בין אירופה לאסיה, אל העיר האגדית ביזנטיום, וקרא לה קונסטנטינופוליס (למרות הסיפורים היפים, לא היתה לרומא כל חשיבות תיאולוגית. עובדה היא שוועידות אקומניות לא התקיימו שם).

הוא יצר זהות בין השלטון הרוחני להנהגה הפוליטית. שיטה הנקראת – Caezaro Papis מצב שבו האפיפיור הוא גם הפאפא. במערב היתה קיימת חלוקת עבודה = קרל הגדול היה שליט חילוני, בעוד האפיפיור היה שליט רוחני. בכל ימי הביניים התקיים ויכוח שנקרא על ידי האפיפיור גלסיוס: (Gelasius) "ויכוח שתי החרבות". בין החרב החילונית לחרב הדתית. החרב הדתית צריכה לנצח, כי האפיפיור צריך לתת דו"ח לאל והשליט להגיש דו"ח לאפיפיור.

הכנסיה

כנסיה היא ארגון, דפוס מחשבתי, היררכיה, אומנות כנסייתית, תיאולוגיה.

הפולחן נערך תמיד במבנה, בהתאם לכללי הארגון. מקור המילה: בעברית – "מקום התכנסות".  באנגלית מהמילה היוונית KYRIOS ו – KYRIAKOS 'האדון' ו'בית האדון'.

ממנה נובעות המלים  Kirch ,Kirke או Church בצרפתית ובשאר השפות הלטיניות, המילה כנסיה =  ,Iglecia נובעת מהמילה היוונית ECCLESIA שמשמעה 'קהל' או קהילה[14].   .

הכנסייה בנויה תמיד כצלב, על ציר מערב-מזרח, והתפילה – מזרחה.

סוגי כנסיות

1. קתדרלה – כנסייה הצמודה לבישוף, בעירו.
2. בזיליקה – מוקדשת לקדוש כלשהו או לאירוע חשוב בתולדות הנצרות.
3. PERISH CHURCH – כנסייה רגילה, כנסיית תפילה כפרית.

המנזר הוא סוג נוסף של מבנה דת, ובו ניתן למצוא תמיד כנסייה לשימוש הנזירים.

בנוסף תמיד תהיה חצר מרובעת – קלויסטר, ששוליה מקורים, וכן – REFECTORIUM, שהוא אולם המשמש לפעילויות המשותפות (חוץ מתפילה – ארוחות, כנסים, עבודת כתיבה וכו').  לעיתים נבנה אולם מיוחד לכתיבה – סקריפטוריום.

שבעת הסקרמנטים

הטקסים המקודשים בנצרות, הסקרמנטים, נחשבים לסימן הנגלה לעין של החסד האלוהי המוענק למשתתפים בפולחן. מהמאה ה-12 נקבעו שבעה טקסים בתור סקרמנטים:

1. הטבילה  (בפטיזם) – אקט של הטהרות מן החטא הקדמון (של חוה) והפיכה לנוצרי.
2.  הכנסה לכנסיה – CONFIRMATION טקס התבגרות סמלי שעובר הנער בגיל 13  ובו הוא נכנס לכנסיה.
3. הסעודה הקדושה (אוכריסטטיה) – בזמן התפילה (פעם ביום) מתייחד הנוצרי עם הקורבן של ישו. (אכילת הלחם ושתיית היין);
4. הווידוי – החרטה, הטיהור, חובה פעם בשנה.
5. המשיחה האחרונה – ניתנת ע"י הכומר לאדם על ערש דווי.
6. טקס הנישואין – טקס קתולי לכל החיים.
7. ההסמכה לכהונה – תפילה, טקס וידוי ושבועת התחייבות לחיות חיי פרישות, ציות לממונים עליו.

סמלים

כל הקדושים יופיעו תמיד מעוטרים הילה המסמלת קדושה ואור (הארה רוחנית למאמינים).  מקור ההילה בפרס. משם הגיע גם לנצרות וגם לבודהיזם.

הדג – מסמל את ישו המשיח בן האלוהים, או בהקשר של פטרוס תלמידו הבכיר של ישו, שתפקידו על פי ישו, "דייג אדם"[15].  הדג מסמל גם את התפילה.

הצלב – היווני + והלטיני + (רגל ארוכה יותר) מסמל את סבלו של ישו ומכאן מכשיר הגאולה לאנושות.

השה – מסמל את ישו כקורבן.

האריה – מסמל את מלכות יהודה – ישו כנצר לבית דוד.

הדרקון – מסמל את החטא, הרשע. הקדוש ג'ורג' הורגו ומציל את האנושות.  הופך פטרון מדינות וערים בעולם וכמובן – קדוש.

היונה – מסמלת את רוח הקודש, טוהר מרים (התעברה לא בחטא) וכן את נשמת ישו שיצאה מגופו כשנצלב.

כתר – לפעמים מופיע על ראש מרים, "מלכת השמים", ניצחון הטוהר על החטא והמוות. התייחסות למוצא – בית המלוכה.

מתיוס – מלאך, להדגשת צידו האנושי של ישו.

מרכוס – האריה המכונף (גם סמלה של ונציה), המלכות כפן בחיי ישו.

לוקאס – שור קורבן, הדגשת שליחותו של ישו כקורבן.

יוחנן – נשר מכונף, הצד הרוחני, חזיונות וכו'.

12 השליחים מסומלים בדרך ע"י דג וצרור מפתחות – "אתן לך את מפתחות השמים".

צבעים – לבן = טוהר; אדום= דם, מלחמה, אך גם מלוכה; אדום ושחור =  שטן; אדום ולבן= התום, האהבה; כחול= שמים, גן-עדן, אמת; ירוק= אביב, התחדשות, תקווה; צהוב= ההילה, האור (צהוב זהב). קנאה ובגידה יופיעו בצהוב 'מלוכלך'; סגול= סבל, תשוקה; אפור ושחור= אבל; שחור= מוות.

חגים

יום ראשון – יומו שם האדון Domingo). Sunday) יום השמש מהעולם הפגאני.  אין חובת שבתון מבחינה דתית.  רק תפילה חגיגית (מיסה). חג המולד קבע  25.12 (אורתודוכסים מציינים בתאריך 7.1 בגלל הפרש בין הלוחות) התאריך – התאמה לעולם הפגאני –היום הקצר בשנה 22.12 –מולד השמש [בכחוס אל היין נולד ב 25.12 לאמא בתולה].    ישו נולד בבית-לחם, באבוס. המשפחה גרה בנצרת ושם התרחש אירוע הבשורה.  במסגרת מפקד אוכלוסין של הורדוס נתבקשו התושבים לשוב למקום מגוריהם המקורי.  משפחתו של ישו חוזרת לבית לחם ושם כורעת מרים ללדת.  העיר מלאה ואין מקום ולכן נלקחה מרים לאורווה.

1.1 יום ברית המילה לישו

6.1 אפיפניה EPIPHANY = הערצה : כשנולד ישו באו שלושה מלכים (מאגים) מהמזרח לחפש את המלך המשיח, כוכב דרך מעל בית-לחם סימן את דרכם.

הפסחא

חג נוצרי המסמל את תחייתו של ישוע הנוצרי מן המתים.  נמשך שבוע (הקדוש) ובמהלכו טקסים ותהלוכות רבות. מציין את צליבתו של ישו ואת יום קימתו לתחייה (ביום האחרון לשבוע).  זהו החג העתיק ביותר מבין חגיה של הכנסייה הנוצרית והחשוב שבהם.  לפי המסורת קשור החג לצליבתו, לעלייתו לשמיים ולתחייתו של ישוע; מאורעות אלו אירעו בעת חג הפסח היהודי ועל כן נקרא החג הנוצרי בשם דומה.  החג חל תמיד ביום ראשון של השבוע, משום שישוע נצלב ביום שישי ועלה לשמיים שלושה ימים לאחר מכן.  השבוע שלפני חג הפסחא מוקדש לצום ולאבל, זכר לעינויים שעבר ישוע הצלוב. בין יום השבת ליום ראשון בו חל החג עוברים המאמינים הנוצרים מאבל לשמחה, וגם התקופה שלאחר החג נחשבת לעת של שמחה והילולה.

היהדות מכנה את חג הפסח "חג החירות".  חג הפסח היהודי הוא מעבר מעבדות לחירות. דבר שלא מתאים לנצרות.  יש בעיה להתאים את החג הזה למצרים ההלניסטית.  המצרים לא יכולים לשמוח על מכות מצרים ועל הטביעה בים.  לכן משנים את משמעות חג הפסח לחג של מעבר מחטא קדמון למצב של גאולה.  מעבר בין שני מושגים אוניברסליים.  חג פסח הוא חג הקורבן.  ישו בצליבתו כיפר על החטא הקדמון ובכך הבטיח גאולה לאנושות. "פסיון", בלטינית פירושו "לסבול".  המקור יווני:   Pasxeim . לכן את הפסיון לא מתרגמים לעברית, כי לא מקבלים את הרעיון התיאולוגי[16]. אם ישו הוא הקורבן, ישו הוא  Agnus Day של האל, קורבן הפסח. לכן נראה ישו לעיתים כשה. רעיון  הלקוח מהיהדות – דם השה על המשקוף במצרים, כדי שיפסח המלאך על בתיהם.

לחג זה אין תאריך קבוע, כי ישו נצלב בחג הפסח ("הסעודה האחרונה"= ליל הסדר).  בעבר נחוג חג הפסחא בסמוך לחג הפסח היהודי; למעשה, עד המאה ה-4 הסתמכו הנוצרים במישרין על לוח השנה היהודי לקביעת מועד הפסחא. אך במאה ה-4 לספירה ניתקה ועידת ניקיאה הראשונה את מועד החג הנוצרי מן הלוח היהודי, ומאז הוא משתנה משנה לשנה, משום שהוא נקבע בניקיאה ליום א' הראשון שאחרי מילוא הירח הראשון שאחרי מועד השיווי האביבי (21 במארס).

הכנסייה קבעה שלושה כללים :

1. החג צריך לחול אחרי 21.3 – תחילת האביב
2. החג צריך להיות בליל ירח מלא.
3. החג צריך לחול ביום ראשון, כי עפ"י המסורת נצלב ישו ביום שישי וקם לתחייה שלושה ימים אח"כ.  כך שקביעת הפסחא : יום א' הראשון, אחרי הירח המלא הראשון, אחרי 21.3.

לפיכך עשוי חג הפסחא לחול בכל תאריך שהוא בין 22 במארס ל-25 באפריל.  זהו החישוב המקובל על הכנסייה הקתולית המערבית ועל הכנסיות שפרשו ממנה במרוצת הדורות. הכנסיות המזרחיות השונות חוגגות את הפסחא במועדים אחרים, אך לפי שיטת חישוב דומה. בעשרות השנים האחרונות, במסגרת המאמצים לקרב את הכנסיות הנוצריות השונות אלו לאלו, הועלתה הצעה לקבוע מועד אחיד לחג הפסחא, אך טרם הושגה הסכמה בעניין זה.

ביום השישי שלפני הפסחא – "יום השישי העצוב" – לא אוכלים בשר. ארבעים ימים tלפני הפסחא מציינים את ה-LENT תענית: לא אוכלים בשר, לא חוגגים.  בעבר היה זה צום שהתנוון במהלך השנים להתנזרות מבשר. הקרנבל מתקיים בשבוע שלפני התענית (ריו, ניס, קלן וכו').

ראו באתר זה: תופעת הקרנבל – שורשים.

40 יום אחרי שקם ישו לתחייה –ישו עולה השמיימה: חג העלייה לשמים נקרא ASCENSION (שבתון).

50 יום אחרי הפסחא, במקביל לשבועות – PENTECOST, יומיים בהם מציינים את רוח הקודש שנחה על השליחים. מבוסס על פסוק מ"מעשה השליחים".

15.8 יום מותה של מריה (עלייתה לשמים).

1.11 יום כל הקדושים – יום זיכרון לכל הקדושים, הולכים לבתי הקברות להתייחד עם היקירים.

המסדרים הנזיריים

נזיר MONK (ביוונית MONOS – לבד) – מתבודד. הרעיון מבוסס על דברי ישו במתיוס 18, פסוק 12:  (תוך כדי ויכוח בין ישו והתלמידים מה לעשות באישה שנאפה).  לא כל אחד יכול לחיות חיי פרישות "ויש אשר מנפשם נהיו לסריסים …מי אשר כוחו רב לו לסבול – יסבול…" מכאן שהנזירות מיועדת ליחידי סגולה המסוגלים להקדיש את חייהם לאמונתם.  בסוף בית שני שגשגו כיתות נזירים שונות, שחיו חיי סגפנות ובדידות במערות נידחות.  בשלב שני החלו להיווצר חבורות נזירים.  במקרים רבים, כתוצאה מהרדיפות. הם נאלצו להסתתר. לאחר מכן, כשהנצרות הפכה לדת ההמונים, חיפשו יחידי הסגולה מסגרת מתאימה יותר. במאה ה-5 החלו למסד את רעיון הנזירות.  בנדיקטוס הקדוש, שחי באיטליה (מונטה קסינו) וכתב את ה"רגולה" – תקנון הנזירים, נחשב לממסד רעיון הנזירות.   על פי התקנון יחיו הנזירים בחבורות במקום קבוע,  בסדר מסוים. התקנון המחייב נקרא ORDO ET  (באנגלית REGOLA).

מסדר:

אוסף של נזירים ומנזרים החי על פי אותו סדר. בתחתית ההיררכיה עומד הנזיר הטירון, מעליו נזיר בוגר, אב המנזר, ראש המנזר והאפיפיור.  הציות (שנגזר מעצם ההיררכיה), העוני (כפרטים – ויתור על רכוש) וחיי הפרישות (אין חתונה, יחסי מין וכו') הם משותפים לנזירים בכל המסדרים.

המסדר הבנדיקטי – סיסמתו ORA ET LABORA , "תפילה ועבודה" (תורה ועבודה).  מכאן שתפקיד הנזירים – עיסוק בחינוך ובתרבות.  הנזירים עסקו גם בהעתקת כתבי היד (שימור מורשת העולם העתיק) והקמת ספריות, שהיו הגדולות ביותר בימי הביניים.  המנזר הראשי – מונטה קסינו, הממוקם באיטליה, נהרס במלחמת העולם  השניה ונבנה שוב, מאוחר יותר.

המסדר האוגוסטיני – נקרא על שם  התאולוג אוגוסטינוס הקדוש  (Aurelius Augustinus;‏  354 –  430) ונזיריו עוסקים בעניינים הדומים לתחום פעילותם של הבנדיקטים. מרבית מנזריהם נמצאים באוסטריה

המסדר הדומיניקני – הוקם במאה ה –13 על ידי הספרדי דומינגו גוזמן ותפקיד נזיריו טיפול בכופרים:  בדרום צרפת היו אלה הקתארים.  במאה ה- 15 סופחה האינקוויזיציה למסדר זה. האנוסים.  הנזירים הולכים בנעלים שחורות ובגלימה שחורה על לבוש לבן.

המסדר הפרנציסקני – הוקם במאה ה–13 על ידי פרנציסקוס הקדוש, באסיסי, איטליה. לאחר טראומת פציעה מחליט זה להפוך לאביר בדרום-איטליה, אך בדרך חלה והוחזר הביתה.  עקב 'התגלות' יצא להתבודד במערות באזור, שם מתגלה אליו הקול בשנית "חדש את ביתי כי הוא עומד להיהרס".  מאז נלחם בשחיתות בכנסייה על ידי המסדר, שתפקידו לטפל בחלכאים ובנדכאים – קיום מוסדות סעד, בתי-תמחוי, בתי-חולים וכו'. הנזירים הולכים בסנדלים, עם גלימה חומה (=שק) בעלת קפוצ'ון וחגורתם – חבל, סמל לעוני. מרכז מסדר זה באסיסי, שם קבור פרנצ'סקו והוא מרכז העלייה לרגל.

ראו באתר זה: פרנציסקוס הקדוש

הנשים הקלריסטיות הוא המנזר הנשי המקביל, שהוקם על ידי קלריס, ומופקד על המקומות הקדושים.

הישועים – כיום כמעט ואינו קיים.  הוקם במאה ה –16 כדי להלחם ברפורמציה וכדי להפיץ את הנצרות הקתולית בעולם.  תחת המסדר הוקמו בתי ספר, כנסיות מפוארות וכמו-כן עסק מסדר הישועים במיסיונריות.  המסדר נחשב נדיר באירופה כי היה דומיננטי ובוטה. שרידיו – כנסיות מפוארות בסגנון בארוקי.  שכיח יותר בדרום-אמריקה.

ראו באתר זה: הישועים

 העלייה לרגל

מנהג זה קיים בכל הדתות. ביהדות ובאסלאם – כחלק ממצוות הדת.  בנצרות אין זה בגדר הלכה או חובה.  המנהג התפתח גם עקב צרכי האדם.  הכנסייה מתעלת את הצורך האישי של המאמינים למקומות מסוימים, על-מנת לשלוט בקהל, על ידי  הבטחות הניתנות לו.

לאן עולים לרגל?

ישראל – ארץ הקודש, אתרים רבים הקשורים בתולדות חייו של ישו.

איטליה, רומא – האפיפיור מכריז מדי פעם על שנה קדושה ואז מגיעים לרומא מיליוני קתולים. "המדרגות הקדושות" (SCALA SANTA) מול כנסיית הלטרן.  על פי המסורת אלה מדרגות המקום בו נערך משפט ישו בירושלים (הובאו לרומא במאה ה– 4).  במקור היו עשויות שיש, וכיום מצופות עץ עם חלונות שקופים שדרכם נראה דמו של ישו.  המאמינים מטפסים על ברכיהם.

LORETTO – במרכז איטליה (לחוף הים האדריאטי) – על פי המסורת, שם ביתה של מרים, שהועבר על ידי מלחים מנצרת, כשנכבשה ארץ-ישראל על ידי הערבים (638 לספירה). ASSISI – עירו של מייסד המסדר הפרנסיסקני.  פדובה – קבר סאן-אנטוניו, מתלמידיו של סאן-פרנציסקו – מחולל נסים בריפוי חולים.

ראו באתר זה: עלייה לרגל.

ספרד, סנטיאגו דה-קומפוסטלה – אתר קלאסי, מימי הביניים ועד ימינו.  שם, לפי המסורת,  קבור יעקב הקדוש תלמידו של ישו, מן המאה הראשונה.  במאה ה – 9  דרך כוכב (ומכאן השם "שדה הכוכב" בספרדית) מעל הגבעה בו נקבר ומתוך סקרנות נמצא הקבר ונבנית כנסייה שקודשה על ידי  הכנסייה הקתולית. כל הדרך לאתר מסומנת בקונכייה.  היה לכך גם מניע פוליטי:  הזדהות עם המאבק נגד הכיבוש הערבי.

ראו באתר זה: דרך סנטיאגו

פורטוגל, פאטימה (FATIMA), מזרחית לליסבון. 1917 – התגלות של מרים לרועת-צאן, שהחלה לעשות נסים.  מאז הפך האתר למוקד עלייה לרגל.

צרפת, לורד  LAURDES – (שני בצרפת, במספר לינות של תיירים, אחרי פריס), דרום צרפת, לא רחוק מטולוז. בערך ב 1860 הייתה שם התגלות של מרים לרועת צאן, שישבה במערה ובה מעיין. הבחורה החלה לרפא חולים בעזרת מי המעיין.  הכנסייה הכירה בה כקדושה.

פולין, צ'נסטוחובה (מרכז פולין, דרומה ללודג').  שם סוגדים לציור (איקונה) של "המדונה השחורה". לא ידוע מי ציירה ומתי.  עפ"י המסורת היה זה לוקאס הקדוש, שציירה בבית מרים. הציור הגיע מקייב במאה ה- 14. מיוחסים לו תכונות חריגות – ריפוי חולים, הזלת דמעות וכו'.  המנזר הוא אתר עלייה לרגל בחודש אוגוסט – 15.8 הוא יום מריה הקדושה.

הכנסיות השונות

בנצרות שלושה זרמים עיקריים – הקתולים, האורתודוכסים והפרוטסטנטים.  קתוליקוס ביוונית = אוניברסלי. אורתודוכסיה = אמונה ישרה, נכונה.  פרוטסטנטים = מחאה.  בתחילה הייתה כנסיה אחת – קונסטנטין נתן תואר כהן גדול לבישוף של רומא, שהייתה אחת מחמש  פטריארכיות:  רומא, קונסטנטינופול, ירושלים, אלכסנדריה ואנטיוכיה.  רוב הנוצרים היו באגן המזרחי של הים התיכון.

במאה השישית נוצר פילוג ראשון, בתוך הכנסיה המזרחית, האורתודוכסית. היתה זו מחלוקת על טבעו של ישו, האם הוא אנושי ואלוהי גם יחד, או שמדובר בשני טבעים שונים.  הכנסיה בחרה בדואליות ואלו שלא קיבלו זאת, פרשו ומכונות "הכנסיות המונופיזיסטיות". כאילו הן הכנסיות האתיופית, קופטית, גאורגית, ארמנית, כשדית ועוד.

אחר כך החל המתח בין מזרח למערב.  תחילה היתה רומא בבחינת ראשון בין שווים.

הכנסיה האורתודוכסית

הכנסייה המזרחית-אורתודוכסית (Orthodox Church), מושג שיש לו שתי הגדרות: גיאוגרפית והיסטורית. הגדרה גיאוגרפית: צורה של הנצרות שהתפשטה במזרח האימפריה הרומית לפני חלוקתה על ידי הקיסר קונסטנטינוס הראשון. הכנסיה כוללת את הפטריארכאטים של אנטיוכיה, אלכסנדריה, ירושלים וקושטא ואת הכנסייה הרוסית. הגדרה היסטורית: אותו חלק בנצרות שסירב לקבל עליו את סמכות האפיפיור, את תורת השילוש ואת תורת הגיהינום המקובלות בנצרות הקתולית.

כל הכנסיות האורתודוכסיות היו בראשיתן תחת מרות הפטריארך של קונסטנטינופוליס, אך ב-1448 נפרדה ממנו הכנסייה הרוסית, ואחריה היוונית, הרומנית, הבולגרית, הסרבית ואחרות – כשהצליחו ארצותיהן לפרוק את עול העות'מאניים. כיום ניהולה של כל כנסייה עצמאי. לכנסיות האורתודוכסיות אמונה שווה, ונהוגים בהן טקסים דומים – אך בשפות שונות. הן שומרות על מסורתן בקפדנות. הקבוצה מכנה עצמה "אורותודוכסית", שכן לטענתה הצליחה לשמור על מסורת הנצרות הטהורה.

הפילוג בין מזרח למערב (קתולים מול אורתודוכסים)

נפילת האימפריה הרומית בשנת 476, שסימנה את תום הנתינות הפוליטית-מדינית המשותפת, העצימה את המחלוקות הדתיות והאחרות בין הנוצרים שבמזרח האימפריה לאלו שבמערבה. עם סיום המאה ה-5 התערערה אחדות הנצרות באופן שהוביל לפיצולה לכנסייה המזרחית-אורתודוקסית (שמרכזה בקונסטנטינופוליס), אשר סירבה להכיר בסמכותו הרוחנית המלאה של האפיפיור ולכנסייה המערבית-הקתולית (שמרכזה ברומא).

במאה ה –7 השתנו יחסי הכוחות בין מערב (שהתנצר) ומזרח – שבו הופיעו הערבים והאסלאם.  במערב קמה אימפריה גדולה.  כמובן שיש גם חילוקי דעות אידיאולוגים.  כך למשל, עיקרי האמונה.  הכנסייה המערבית (הקתולית) טוענת כי השילוש הקדוש הוא משולש שווה-צלעות שבו כל קודקוד עצמאי ויש זיקה ביניהם.  לעומתה טוענים האורתודוכסים כי השילוש הקדוש הוא אחד, שבא לידי ביטוי בשלושה אופנים.  עיקרי הקרדו היו "אני מאמין שרוח הקודש נובעת מן האב".  בספרד של המאה ה-6 הנוסח שונה: "מן האב ומן הבן".  המזרח לא היה מסוגל לקבל זאת.

במאות הבאות גברה כוחה והשפעתה של הכנסיה ברחבי העולם.  הכנסיה הקתולית פעלה בגאליה, בגרמניה ובבריטניה בעוד הכנסיה האורתודוכסית הביאה את בשורת הנצרות לעמים הסלאבים.  הכתרת קרל הגדול בשנת 800 בראש הקייסרות הרומית הקדושה, רק העמיקה את המשבר.  האפיפיור ברומא מחזק את מעמדו לעומת הפטריארכים המזרחיים.  האיקונוקלזם במאות ה-9-10 במזרח חידד את המשבר בין מזרח למערב[17]. לקראת סוף האלף הראשון צברו האפיפיורות והכנסיה כוח מדיני רב.  בתחומה של הקיסרות הרומית הקדושה נכללו רוב שטחי אירופה המרכזית וחלקים מן המערבית, ובפרקי זמן שונים חבקה את רוב שטח אירופה היבשתית שממערב לרוסיה, מלבד צרפת. לאפיפיור היה תפקיד מרכזי בהכתרת קיסר רומא, ושליטי הקיסרות נאלצו לפעול בעצה אחת עמו ולעיתים בהתאם להוראותיו.

ההבדלים בפרשנויות לגבי תפיסות היסוד של הדת וההתעצמות בסמכותו וכוחו של האפיפיור הלכו וגדלו עד שב- 1054 מכריז פטריארך קונסטנטינופול על ניתוק הכנסיה המזרחית מזיקתה לאפיפיור ולהתפלגות רשמית בין הכנסייה האורתודוקסית לקתולית. וכך מתחיל הקרע שנותר עד היום.  היו ניסיונות פיוס בין הכנסיות, שהחשוב שבהם היה ב-1439, בניסיונם של הביזנטים לארגן מסע צלב נוסף, אך דומה כי איחוד לא יתרחש לעולם.

לכנסייה האורתודוכסית אין מבנה דומה לקתולית כי אם מחולקת לכנסיות לאומיות אך שוב – פטריארך קונסטנטינופול – ראשון בין שווים.  בעניינים מנהליים כל כנסייה עצמאית, אך בענייני הלכה מתכנסים כל הפטריארכים ודנים בסוגיה. החלטות מתקבלות בהצבעה ובשיתוף.  אצל הקתולים נראים המזבח והצלב מיד עם הכניסה, לעומת האורתודוכסים, שאצלם יש קיר (איקונוסטס) ובו שלושה שערים ורק לכמרים יש זכות כניסה לאזור.  ישנם הבדלים רבים נוספים, כמו לחם הקודש (לחם של ממש אצל האורתודוכסים ומצייה אצל הקתולים, זכותו של הכומר לגאול מן הגהנום ומעמד האפיפיור, שהאורתודוכסים אינם מכירים בו]. הכנסייה האורתודוכסית החשובה ביותר כיום היא הכנסייה הרוסית.  הנצרות הגיעה לרוסיה מביזנטיון, ובמאה ה – 16 הופכת מוסקבה למרכז דתי.  עד הרפורמה של פטר הגדול, עמד הצאר בראש הכנסייה.

הכנסיות הפרוטסטנטיות

זהו פילוג שהתרחש במערב.

לקראת סוף ימי הביניים חלה ירידה במעמד הכנסיה ובקרנה המוסרית. כך למשל, באנגליה, עמד בראש המתנגדים לכנסיה ולהיררכיה הכנסייתית הכומר ג'ון ויקליף (John Wycliffe;‏ 1331 –  1384) שחלק על התפקיד שלקחה לעצמה הכנסייה כמתווכת בין המוני המאמינים לאלוהיהם. כך גם, יאן הוס (Johannes Huss‏;  1372 –  1415))  מבוהמיה, אשר מתח ביקורת מוסרית על מוסדות הכנסייה. קבוצות אחרות התריסו נגד ריכוז של כוח ועוצמה בידי אנשי הכמורה בחצר האפיפיור ונגד התעשרותם והתמכרותם לתענוגות העולם הזה. קולותיהם של התובעים לחולל רפורמה נשמעו גם בקרב אנשי הכנסייה עצמה.

הקרע החמור ביותר פקד את הכנסיה בתקופת הרפורמציה במאה ה-16, והוא קשור יותר מכל בשמו של הכומר הגרמני מרטין לותר. ערש הרפורמציה היתה גרמניה, ארצו של לותר.  גרמניה של אותה העת היתה קרקע בשלה להתנגדות עזה מאוד לכנסיה, משום פיצולה לנסיכויות, התעוררות רגשות לאומיים והגידול בכוחם של שליטים מקומיים אשר לא היו מוכנים להיכנע לשלטונה העליון של הקיסרות הרומית.  המילה "פרוטסט" משמעה מחאה. מחאתו של לותר כנגד הסיאוב שפשט בכנסיה, נגד משטר האינדוליגנציות (כתבי מחילה ועוד).

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-16 התפשטה התנועה מיסודו של לותר במרכז גרמניה ובצפונה. לאחר גרמניה הפכה שווייץ לאזור החשוב ביותר של הרפורמציה, תחת הנהגתם של אולריך צווינגלי (בלידה Ulrich Zwingli‏, מאוחר יותר קרא לעצמו Huldrych Zwingli או Huldreych Zwingli, ‏ 1484–1531)  ז'אן קלווין (: Jean Calvin; 1509 – 1564), .בצורתה הקלוויניסטית (ע"ש קלווין) התפשטה הרפורמציה בצרפת בארצות השפלה ובסקוטלנד. תנועת הרפורמציה ושלוחותיה הובילו לפרוץ מלחמות דת רבות באירופה שהסתיימו עם השגת דו-קיום חלקי בין הקתולים לבין הפרוטסטנטים בארצות מושבם השונות.

הפרוטסטנטים שוללים את כל מה שלא מוזכר בכתבי הקודש – כנסיה, כומר, מעמד מריה, הקדושים, הסקרמנטים ועוד[18]. אין נזירות. אין היררכיה – הקשר בין המאמין לאלוהיו ישיר, כך שאין צורך בממסד דתי שישמש כמתווך.  חסרי קישוטים ופסלים.  הכנסייה איננה מקדש אלא רק מקום כינוס. הכומר אינו כהן, אלא מנחה. המבנה קהילתי כולל את הרועה הרוחני – הפסטור – מקים משפחה. המנהיג הרוחני – נשכר על בסיס חוזה עסקי ותפקידו – ניהול התפילה ולא תיווך! אין וידוי.  חזרה לדת המופשטת בכל המובנים.

לשני כתבי הקודש יש חשיבות אצל הפרוטסטנטים – גם לתנ"ך וגם לברית החדשה. לחלק הנבואי חשיבות רבה. המתרחש בארץ הוא התגשמות הנבואות התנ"כיות.

אפשר לחלק את הכנסיות הפרוטסטנטיות לשלוש קבוצות:

פרוטסטנטים ממוסדים: לותרנים וקלוויניסטים.

הכנסייה אנגליקנית: היא יוצאת הדופן מבחינת ההתהוות – עקב החלטה פוליטית של  מלך. המבנה ההיררכי נשמר – יש בישוף לכל מחוז (סה"כ 26), יש שני ארכיבישופים ובראש הכנסיה  – המלכה.  יש פסלים, ויטראז'ים וכו'.

הכנסיות הבלתי ממוסדות: אנווגליסטים, מנוניטים, בפטיסטים, עדי ה' ועוד. הם קיצוניים בהתנגדותם לקתולית וזו מתבטאת, בין הייתר, על ידי אימוץ מנהגים יהודיים, כביכול. במקרים קיצוניים שמירת שבת והתנזרות מאכילת חזיר. רובם, למעט הקווקרים, חשבים לאוהדי ישראל, אם כי לא בהכרח כאוהדי היהדות.

הערות

[1] לימים, ברפורמציה הפרוטסטנטית, יוותרו על הויטראז' ועל הדרשה.

[2] מכאן האדם המסוגל להעניק חסד ניחן בכריזמה.

[3] כך למשל השורש פאלאס, דהיינו, צורה, הופך לפלסמה או לפלסטיק.

[4] אוניברסלי = קתולי = כללי.

[5] הנצרות צמחה באנטיוכיה ובאלכסנדריה; שני מקומות שנקראו על שם שליטים הלניסטיים גדולים.  השליטים ההלניסטיים  נהגו לבחור מילה שתאפיין אותם כשליט (כך למשל כונה אנטיוכוס ה–III "אפיפנס", שפירושו, "המתגלה", דהיינו, "פנומן". השליט הראשון לבית תלמי במצרים נקרא "פטולומאוס סוטר".  השליט  הראשון לבית סלווקוס נקרא "אנטיוכוס סוטר").

[6] בתנ"ך יש לכך ביטוי במספר האבות (4) ומספר האמהות (3).  המכפלה והתוספת שלהם יוצרים את מספרי הפוריות:  7 ו-12.  12=3X4  משום כך 12 השבטים.

[7] כך גם בתרבות ההודית ובתרבות המאיה

[8] מי שרף את רומא?

[9]  תואר שהחזיקו בו כל הקיסרים, מיוליוס ועד קונסטנטינוס.

[10]  היסטוריונים סבורים שמסמך זה הינו זיוף בן המאה ה-8, מקורו במאבקים שבין הקיסר הביזנטי לאפיפיור.

[11] האוונגליון ע"פ יוחנן, פרק 21, פסוקים אחרונים.

[12]  מתי, פרק 16, פסוק 17

[13]  כך למשל: סכיזו-פרנס = פיצול אישיות.

[14] כזה הוא גם התרגום היווני לקהלת.

[15]  (מתיוס, 19 ,4).

[16] כאשר יוהן סבסטיאן באך כותב יצירה בשם "הפסיון", הוא מתאר רק את סבלו.

[17]  איקונוקלסט – שמטרתה למחוק את האיקונים: חזרה למקור היהודי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". הקתולים מאדירים את האמצעים הנ"ל.

[18]  לא לגמרי. כך למשל, הם מכירים בחג המולד ובהאלווין, יום המתים, שאינם מוזכרים בכתבי הקודש.