הניבתן (סוס הים)

 

 

ראו באתר זה: האי שפיצברגן.

 

 

 

בטיול לשפיצברגן ולעתי קרובות גם באלסקה, המטיילים חוזים בדרך כלל במספר רב של עופות מים, בלווייתנים, באיילי צפון, שועלים ועוד. אם כי בעלי החיים הפופולאריים ביותר, הם הדוב הלבן והניבתן. זהו יונק ימי גדול ומגושם כשהוא נע בייבשה ומתקדם בעזרת ניבי הענק שלו, המשמשים אותו גם למלחמתו בזכרים אחרים. זהו בעל חיים אטרקטיבי שניצוד בשל שומנו יקר הערך והשנהב של ניביו. נמצא כיום בסכנת הכחדה.

 

הניבתן (Odobenus rosmarus)  המוכונה בעברית גם "סוס הים", הינו יונק ימי גדול ובעל סנפירים  (Pinniped), המופיע בתפוצה לא רציפה סביב הקטבים, באוקיינוס הארקטי ובימים התת-ארקטיים של חצי הכדור הצפוני. ממשפחת הניבתניים (Odobenidae)  ומסוג  ניבתן (Odobenus) . את הניבתנים אפשר לחלק לשלושה תת-מינים:

 

3. תת-המין  הלטבי ( Rosmarus laptevi ) – מין זה של ניבתנים חי בים לפטב ( Laptev Sea  – חלק מאוקיינוס הקרח).

 

אפשר לזהות בקלות את הניבתן על ידי ניביו, שפמו וגודלו. ניבתנים זכרים בוגרים  מהמין התת-האטלנטי מגיעים לעתים למשקל של יותר מ-1,700 ק"ג.. הניבתנים הם הטורפים הימיים השניים בגודלם – אחרי  שני מינים של פילי הים. סביבת המחיה  העיקרית  הטבעית שלו היא מדפים אוקייניים רדודים. הניבתן מבלה חלק ניכר מחייו בקרח הים בחיפוש אחר המזון המועדף שלו –  חסרי חוליות החיים בקרקעית הים. תוחלת החיים של הניבתן היא ארוכה יחסית. הוא חיה חברותית והוא נחשב לזן בולט במערכת האקולוגית בים הארקטי.

מאז ומעולם היה לניבתן תפקיד חשוב בקרב הילידים באזור הקוטב הצפוני. בני עמים אלה צדו את הניבתן בגלל בשרו, שומנו, עורו, ניביו ועצמותיו. במאה ה-19 ובמאה ה-20 היה הניבתן מושא לניצול מסחרי רב בשל השומן והשנהב שלו. לכן פחתו הניבתנים.

 

ייתכן שמוצאה  של המילה walrus  לניבתן הוא בשפה ממשפחת השפות הגרמניות (כגון אנגלית). לעתים מיחסים את הניבתן להולנדית או לנורדית ישנה. כנראה שמוצאו של החלק הראשון של המילה הוא מהמילה באנגלית 'whale' – לוויתן,  או  המילה בהולנדית 'walvis'  שאף היא, פירושה לוויתן והחלק השני הוא יבוא מהמילה הנורדית לסוס. לדוגמה בשפות הנורדיות ישנה משמעותה של המילה Hrossvalr היא סוס-לווייתן. חושבים שהמילה 'walross'  הועברה בצורה הפוכה להולנדית ולדיאלקטים הצפון-גרמניים. תיאוריה חלופית היא שמקור המילה הוא במילה ההולנדית 'wal' שפירושה חוף והמילה 'reus'  שפירושה ענק.

כעת  רבים מניחים שמקור המילה האנגלית הארכאית לניבתן 'morse' הוא סלבי. אם כך morz ברוסית;mursu   בפינית; morsa בסָמִי, ו-morse בצרפתית. אוֹלָאוּס מַגְנוּס  (Olaus Magnus) – הראשון שחקר את תולדות עמי הצפון – ציין את הניבתן במפת הים (Carta marina) ב-1539. בפעם הראשונה התייחס אולאוס מגנוס לניבתן כאל Ros marus, השם הלטיני morz. חוקר הטבע השבדי קרל לִינָאֶאוּס (Linnaeus) אימץ מילה זאת במינוח הבינומי (דו-איברי). הדמיון המקרי בין המילה 'morse' למילה הלטינית 'morsus' שהוראתה נשיכה, תרם לתדמית של הניבתן כ'מפלצת איומה'.

מקור הצירוף Odobenus הוא Odus (שפירושה ביוונית 'שן') ו-baino (שפירושה ביוונית הליכה). הבסיס לצירוף היה תצפית בניבתנים שהשתמשו בניביהם כדי לצאת מהמים. המילה הלטינית קשורה בניבים ופירושה להיפרד.

 

 

 

הניבתן הוא יונק מסדרת הטורפים (Carnivora). הוא השורד היחיד ממשפחת הניבתניים –(Odobenida), ששמה, המורכב (ביוונית) מן המילים odous ("שן") ו- baino ("הולך"), נובע ממנהגם של ניבתניים למשוך את עצמם מן המים תוך שהם נעזרים בחטיהם. אחד משלושת הצאצאים בתת-הקבוצה של הטורפים הימיים, לצד כלבי הים [1](Phocidae) והאוטריים (אריות הים ודובי הים) (Otariidae)[2].

 

ראו באתר זה: טורפי הים

 

בקרב הביולוגים התפתחו חילוקי דעות בנוגע לשאלות:

 

לאחרונה הוכח תורשתית שמקורם של שלושת הצאצאים הוא באב  דמוי כלב הקרוב מאוד לדובים.

 

 

ניתוח עדכני של סדרות רבות של גנים מציין שהניבתנים- Odobenids, אריות הים ודובי הים  ה-Otariids– מוצאם בכלבי הים (Phocids), לפני בערך 20 – 26 מיליון שנים. ואילו הניבתנים-Odobenids התפצלו מאריות הים ומדובי הים (Otariids) לפני 15 – 20 מיליון שנים. פעם הייתה משפחת הניבתניים-Odobenidae משפחה מגוונת ושכיחה מאוד. היו בה לפחות עשרים מינים בתת-המינים של  Imagotariinae, Dusignathinae and Odobeniae.התכונה הבולטת הייתה התפתחות מנגנון היניקה; הניבים הם מאפיין יותר של הניבתניים (ה-(Odobeninae. שממנה הניבתן  החי כיום הוא המין השורד האחרון.

שני תת-מינים מוכרים: תת-המין האטלנטי O. r. rosmarus  (לינאוס, 1758) ותת-המין הפאציפי הO. r. divergens   (אִילִיגֵר, 1815). הבדלים תורשתיים קבועים בין תת-המין האטלנטי לתת-המין הפאציפי מציינים זרימת גנים מוגבלת מאוד, אבל פיצול יחסית מאוחר מאוד כנראה לפני 500,000 ו-785,000 שנים. תאריכים אלה חופפים להשערה המבוססת על מאובנים שלפיה התפתח הניבתן מאב ניבתן טרופי או סוב-טרופי. אב זה היה מבודד באוקיינוס האטלנטי והסתגל בהדרגה לתנאים הקרים יותר באזור הקוטב הצפוני. משם אפשר להניח שאותו אב התיישב מחדש בצפון האוקיינוס השקט בתקופות ההתכסות בקרחונים – הפלייסטוקן[3] – דרך נתיב הים במרכז אמריקה.

כמה ביולוגים ובהם ביולוגים  רוסים מחשיבים את האוכלוסייה המבודדת בים לפטב, לתת-מין שלישי O.r. laptevi (Chapskii, 1940)  .

.

הניבתנים  הזכרים מתת-המין הפאציפי הגדולים ביותר, עשויים להגיע למשקל של 2000 ק"ג. רובם שוקלים בין 800 ק"ג ל-1,680 ק"ג. הניבתנים מתת-המין האטלנטי שוקלים בערך 10% – 20% פחות מהניבתנים מתת-המין הפאציפי. בדרך כלל לניבתן מתת-המין האטלנטי יש ניבים קצרים יותר יחסית וחוטם מעט יותר שטוח. משקלן של הנקבות מתת המין הפאציפי גבוה בשני שלישים גבוה משל תת המין האטלנטי. המשקל הממוצע של הנקבות מתת-המין האטלנטי הוא 560 ק"ג. משקלן הממוצע של הנקבות מתת-המין הפאציפי הוא 794 ק"ג. אורכן נע בין 2.2 מ' ל-3.6 מ'. הניבתנים הם היונקים-הטורפים השניים בגודלם – אחרי פילי הים.

לצורות הגוף של הניבתן תכונות משותפות לאלה של אריות הים (כלבי ים בעלי אוזניים: Otariidae) וכלבי ים (כלבי ים: Phocidae). הן אריות הים הן הניבתנים יכולים להפנות את סנפיריהם האחוריים קדימה ולנוע בעזרת כל ארבעת סנפיריהם. ואולם טכניקת השחייה של הניבתנים דומה יותר לטכניקת השחייה של כלבי הים. לפיכך הם נעזרים יותר בתנועות המפותלות של כל גופם ופחות בסנפיריהם. כמו לכלבי הים האמיתיים, אין לניבתן אוזניים חיצוניות.

התכונה הבולטת של הניבתן היא ניביו הארוכים. ניבים אלה הם ניבים כלביים המצויים אצל הזכרים ואצל הנקבות. אורכם יכול להגיע למטר ולמשקלם ל- 5.4 ק"ג. לזכרים יש ניבים ארוכים ועבים יותר.  הם משתמשים בהם ללחימה, שליטה ותצוגה; הזכרים החזקים ביותר שלהם הניבים הגדולים ביותר בדרך כלל שולטים בקבוצות החברתיות. כמו כן הניבתנים משתמשים בניבים לחפור ולשמר חורים בקרח ולהסתייע בהם כאשר הם יוצאים מהמים לקרח. בעבר הניחו שהניבתנים השתמשו בניביהם כדי למשות טרף מקרקעית הים. ואולם ניתוחים של דוגמות השפשופים על הניבים מציינים שהם נגרמים מהמשקע,  וחלקו העליון של החוטם משמש לחפירה. מערכות השיניים של הניבתנים משתנות תכופות, אך לעתים קרובות יש להם יחסית מעט שיניים חוץ מהניבים[4].

סביב הניבים יש סבך רחב של זיפים נוקשים (mystacial vibrissae). כך יש לניבתן מראה משופם אופייני. ייתכנו בין 400 ל-700 זיפי מישוש המסודרים ב-13 – 15 שורות. אורכה של כל שערה 30 ס"מ. שפמם של ניבתנים החיים בטבע קצר יותר בגלל  החיפוש המתמיד אחר מזון.  זיפי המישוש צמודים  לשרירים וניזונים מהדם ומהעצבים הגורמים להם להיות אבר רגיש מאוד המסוגל להבחין בצורות שעוביין 3 מ"מ ורוחבן 12 מ"מ.

 

חוץ מזיפי המישוש שערות הפרווה של הניבתן דלילות מאוד. לכן הניבתן נראה קירח. עורו של הניבתן מקומט ועבה מאוד. סביב הצוואר  והכתפיים עובי העור של ניבתנים זכרים הוא 10 ס"מ. עובי שכבת השומן שמתחת לו הוא 15 ס"מ. צבעם של הניבתנים הצעירים הוא חום כהה. כשהניבתנים  מתבגרים, צבע עורם מתבהר והופך לצבע קינמון.  גון  עורם של  זכרים מבוגרים הופך לכמעט ורוד. כשהניבתן שוחה, צבעו כמעט לבן. כיוון שכלי הדם העוריים מתכווצים בקור. אבחנה משנית בין המינים – לניבתנים הזכרים יש גושים קטנים של רקמות, הקרויות גבשושיות. הגבשושיות מצויות בעיקר סביב הצוואר והכתפיים.

 

מתחת לגרונו שלפוחית אוויר המשמשת כשלפוחית ציפה ומאפשרת לניבתן להתנדנד במים באופן אנכי ולישון. לזכרים יש עצם פין גדולה (baculum) שאורכה עד 63 ס"מ. הניבתנים הם היונקים היבשתיים  בעלי עצם הפין הגדולה  גם  יחסית לגודל הגוף.

 

 

 

בטבע תוחלת חייהם של הניבתנים נעה בין 20 ל-30 שנה. הניבתנים הזכרים מגיעים לבגרות מינית בני 7. ואולם בדרך כלל הם אינם מקיימים יחסי מין עד להתפתחות מלאה בגיל 15. עונת הייחום שלהם מתחילה בינואר ונגמרת באפריל. בחודשים אלו הם צורכים פחות אוכל. בנות 4 – 6 הניבתנים הנקבות מתחילות לבייץ. הניבתנים הנקבות מבייצות יותר משנה אחת. עונת הייחום שלהן היא שלהי הקיץ וחודש פברואר. הזכרים פוריים רק בחודש פברואר. הפוריות הפוטנציאלית בתקופה השנייה איננה ידועה. ההפריה מתרחשת מחודש ינואר עד חודש מרץ  ושיאה בחודש פברואר. הזכרים מתאספים במים סביב קבוצות נקבות באזורים הקפואים. הם מתחרים ביניהם תוך כדי השמעת קולות. הנקבות מצטרפות אליהם ומזדווגות עם הזכרים במים.

 

תקופת ההיריון אורכת 15 – 16 חודשים. ב-3 – 4 החודשים הראשונים הם השלבים הראשונים של ההתפתחות המושהית של  העובר עד שהוא נקלט בשלייה. האסטרטגיה של היקלטות מושהית (קינון מתאחר), נפוצה בקרב היונקים הטורפים.  אסטרטגיה זו נוצרה כדי למטב הן את עונת החיזור הן את עונת הלידה. אלה נקבעים על ידי תנאים אקולוגיים המעודדים  את הישרדותם של היילודים. גורים של ניבתנים נולדים בעת הגירת האביב בחודשים אפריל-יוני.  בלידתם משקלם 45 – 75 ק"ג והם מסוגלים לשחות. רק לאחר יותר משנה נגמלים היילודים מיניקה מאימותיהם. הניבתן הרך יכול להיות בחברת אימו בין 3 ל-5 שנים. עד שהיילוד נגמל מיניקה, הביוץ מדוכא. לכן הנקבות ממליטות אחת לשנתיים. הניבתן הוא היונק הטורף בעל שיעור היילודה הנמוך ביותר.

 

בשאר השנה (שלהי הקיץ וראשית הסתיו) הניבתן נוטה ליצור קבוצות של רבבות ניבתנים על החופים הסלעיים או בשטחים החשופים. הנדידה בין הקרח והחוף יכולה להיות נדידה דרמטית למרחק ארוך. לדוגמה בסוף האביב ובקיץ כמה מאות אלפי ניבתנים מתת-המין הפאציפי נודדים מים בֶּרִינְג לים צ'וּקצִ'י דרך מצרי ברינג הצרים יחסית.

 

בקיץ רוב הניבתנים מתת-המין הפאציפי מבלים מצפון למצר ברינג בים צ'וצ'קי (Chukchi) לאורך החוף הצפוני של מזרח סיביר, סביב האי וְרַאנְגֵל  (Wrangel), בים בּוֹפוֹר (Beaufort) לאורך החוף הצפוני של אלסקה, ובמים שבין המקומות האלה. פחות זכרים נמצאים בקיץ במפרץ אָנָאדִיר (Anadyr) בחוף הדרומי של חצי האי צ'וצ'קי בסיביר ובמפרץ בריסטול ליד החוף הדרומי בדרום אלסקה ממערב לחצי האי אלסקה. באביב ובסתיו הניבתנים מתקהלים ברחבי מצר ברינג. הם מגיעים מחופיה המערביים של אלסקה למפרץ אנאדיר. בחורף הם נמצאים בים ברינג לאורח החוף המזרחי של סיביר מדרום לחלק הצפוני של חצי האי קמצ'טקה   ולאורך החוף הדרומי של אלסקה. דגימת מאובן של ניבתן בן 28,000 שנים נשאבה ממפרץ סן פרנסיסקו. דגימה זו לימדה שהניבתנים מתת-המין הפאציפי הגיעו לדרום בעת תקופת הקרח האחרונה.

 

הקבוצה היותר קטנה של הניבתנים מתת-המין האטלנטי מתפרסת מהארקטי הקנדי, בגרינלנד, סְבַאלְבַּרְד (Svalbard) והחלק הצפוני של הארקטי הצפוני ברוסיה. מניחים שיש שמונה תת-קבוצות המבוססות בעיקר על התפוצה הגיאוגרפית ועל נתוני נדידה, חמישה ממערב לגרינלנד ושלושה ממזרח. פעם השתרעו הניבתנים מתת-המין האטלנטי מדרום לקֵייפּ קוֹד (Cape Cod) ומספרם היה רב במפרץ סֵנְט לוֹרֵנְס (Gulf of Saint Lawrence). באפריל 2006  ציין "חוק המינים בסכנת הכחדה בקנדה", את קבוצת הניבתנים המצויה בצפון מערב האוקיינוס האטלנטי כאוכלוסייה נכחדת במדינה זו. כאן מדובר על האזורים: Quebec, New Bruswick, Nova Scotia, Newfoundland and Labrador

קבוצת הניבתנים בים לפטב משתרעת כל השנה באזורים המרכזיים והמערביים של ים לפטב, האזורים המזרחיים ביותר בים קָארָה (Kara Sea) ובאזורים המערביים ביותר בים סיביר המזרחי. לפי ההערכה מספר הניבתנים נע בין 5,000 ל-10,000.

 

יכולת הצלילה של הניבתנים מוגבלת.  ולכן הם תלויים במים רדודים (וכיסוי קרח קרוב הולם). כך יוכלו הניבתנים להגיע לטרפם המצוי בקרקעית הים.

 

בהסתמך על הערכת המפקד האחרונה משנת 1990  היו בערך 200,000 ניבתנים.

 

הניבתן מתת-המין האטלנטי הושמד כמעט לחלוטין בגלל ציד תעשייתי ומספר הניבתנים פחת. אשר למספר המדויק של הניבתנים – אין הערכה מדויקת, אבל יש פחות מ-20,000 ניבתנים.

 

ניבתנים מעדיפים אזורים שלהם מדפים אוקיניים רדודים והם מחפשים אחר מזון בקרקעית הים, לעתים קרובות במישורת  הקרח של הים. בהשוואה לטורפים ימיים אחרים, הניבתנים אינם צוללנים טובים במיוחד. לפי התיעוד, הצלילה העמוקה  ביותר של הניבתנים היא בערך 80 מטרים. הם מסוגלים להיות מתחת למים בערך חצי שעה.

 

לניבתן יש תזונה מגוונת וסתגלנית. הם ניזונים מיותר מ-60 סוגים של אורגניזמים ובהם   חסילונים, סרטנים, תולעי צינור, אלמוגים רכים, טוניקטות, מלפפוני ים, רכיכות שונות ואפילו מחלקים אחרים של טורפים ימיים. ואולם הניבתן מעדיף רכיכות של צדפות המצויות בקרקעית הים, בייחוד צדפות שלהם הם משחרים על ידי מישוש קרקעית הים. הניבתן מחפש ומזהה את טרפו בעזרת זיפי המישוש שלו וגישוש בערפל על ידי סילוני מים ותנועה ערנית של הסנפירים. הניבתן יונק את הבשר על ידי הצמדת שפתיו החזקות לאורגניזם והוצאת לשונו. עצם הפעולה היא כמו בוכנה. לכן נוצר ואקום והטרף נישאב לפיו של הניבתן. הניבתן יכול לינוק בדרך אפקטיביות בזכות החך הקמורה שלו.

 

הניבתנים מרבים לצרוך אורגניזמים ויצורים נוספים הנמצאים בקרקעית הים. הניבתן מתחפר ברצפת הים ומשחרר חומרים מזינים לזרם המים תוך כדי עידוד התערותם של אורגניזמים רבים ועידוד  שילוב  ותנועתם של אורגניזמים רבים והגברת הגיוון  בבעלי החיים בקרקעית הים.

הניבתנים עושים מחצית מחייהם במים, ואת המחצית השנייה על החוף ובין הקרחונים, שם הם מתאספים בעדרים גדולים. הם רועים על קרקעית הים בחיפוש אחר רכיכות, ואינם בוחלים גם בדגים מזדמנים. החטים משמשים להעלאת הצדפות מקרקעית הים, ולא לחפירה. סילוני מים שהם יורים מפיהם, מסייעים להפוך את הצדפות ולהעלות אותן אל המים. בשעת רעב, ניבתנים עשויים לתקוף גם חדי קרן או כלבי ים.

נמצאה רקמה של כלב ים בבטנם של ניבתנים רבים באוקיינוס השקט. ואולם נשאלת השאלה על חשיבותם של כלבי הים בתזונת הניבתנים. בכמה תצפיות נראים ניבתנים טורפים כלבי ים, הגדול שבהם – כלב ים מזוקן שמשקלו 200 ק"ג. תועדו כמה מקרים שניבתנים צדו עופות מים בייחוד אוריה עבת מקור (או אוריה חייכנית). Bruennich's Guillemot Uria Iomvia

 

בגלל גודלו וניביו הגדולים  רק שני טורפים טבעיים מסוגלים לטרוף את הניבתן: הקטלן ודוב הקוטב. אף על פי כן הניבתן אינו מרכיב תזונתי משמעותי של שום טורף. הן הקטלן הן דב הקוטב נוטים להיזון מגורי ניבתנים. לעתים קרובות דב הקוטב צד ניבתן תוך כדי ריצה להתקהלויות וטריפת ניבתנים שנרמסו או נפצעו בהגירה ההמונית. בדרך כלל אלו ניבתנים יותר צעירים או חלשים. הדובים גם מבודדים את הניבתנים כאשר הניבתנים נחים בעונת החורף ואינם מסוגלים לברוח מדב מתקיף, מכיוון שאי אפשר לגשת למאורות בקרח. אפילו ניבתן פצוע הוא יריב המאיים על דב הקוטב. לכן לעתים נדירות דב הקוטב תוקף את הניבתן הפצוע. הקרבות בין דב הקוטב לניבתן ארוכים ומעייפים מאוד. ידוע שהדובים מוותרים על ההתקפה לאחר שהם פוגעים בניבתן. בדרך כלל קטלנים תוקפים את הניבתנים אף שיש הסוברים שניבתנים הצליחו להתגונן על ידי התקפת נגד על יונקים ימיים.

 

 

במאה ה-18 ובמאה ה-19 הרבו ציידי כלבי ים ולווייתנים אמריקנים ואירופאים לצוד  ניבתנים. וכך אוכלוסיית הניבתנים  מתת-המין האטלנטי נכחדה כמעט לחלוטין. כיום ציד מסחרי של ניבתנים הוא מחוץ לחוק. אף על פי כן  בכל קיץ אנשי צ'וקצ'י, יוּפִּיק והאִינוּאִיטִים ממשיכים להרוג מעט ניבתנים.

תערוכה במוזיאון האזורי במָגָדַן ברוסיה תחריטים על ניבים של ניבתנים שנחרטו על ידי אמנים מהצ'וצ'קי . התחריטים מתארים דובי קוטב המתקיפים ניבתנים.

בדרך כלל השתמשו הציידים בכל חלקי הניבתן. לעתים קרובות הבשר המשומר הוא מקור תזונה חשוב; הסנפירים מותססים ומאוחסנים כמעדן עד האביב. בעבר השתמשו בניבים ובעצמות כבכלים ובחומרים למלאכות יד; השמן נוצל לחום ולאור; מהעור הקשה עשו חבלים וכיסויים לבתים ולסירות; הקרביים ופנים המעיים היו למעילי פרווה שאינם חדירים למים ועוד. בשל הגישה לטכנולוגיות חלופיות נעלמו חלק מהשימושים האלה. ואילו בשר הניבתן נותר חלק חשוב מהתזונה המקומית. חריטה על ניבים וגילוף ניבים נותרו צורת אמנות חיונית.

ברוסיה, בארצות הברית, בקנדה ובדנמרק מנוהל ציד הניבתנים על ידי מנהלי מקומות הנופש ונציגיהם של קהילות הציד הקשורים אליהם. ההערכה היא שבאלסקה וברוסיה ניצודים בערך 4,000 – 7,000 ניבתנים  מתת-המין הפאציפי ובהם (42%) ניבתנים מוכים ואבודים. בכל שנה מסולקים כמה מאות ניבתנים מגרנלנד.   בהתחשב בהערכות לא ודאיות של האוכלוסייה ובפרמטרים כגון  פריון ותוחלת חיים קשה לקבוע את רמות הקיימות של ציד זה.

מקור נוסף שיש לחשוב עליו הוא האפקטים של שינוי האקלים הגלובלי – התחממות כדור הארץ. עובי הקרח וגושי הקרח הצפים על פני הים ירדו מאוד בשנים האחרונות. בעת ההמלטה וההתקבצות בתקופת הרבייה מרבות נקבות הניבתן לרבוץ בקרח. גושי קרח דקים יותר בים ברינג הקטינו את סביבת המגורים לאזור תזונה מיטבי. כך מופרדות הניבתניות הנקבות מגוריהן וגדל הלחץ התזונתי בקרב הגורים. שיעורי הרבייה פוחתים. ההפחתה בכמות קרח חוף הים הושפעה מהגידול  במקרי המוות שאירעו לעתים קרובות בקו החוף של ים צ'וצ'קי בין מזרח רוסיה למערב אלסקה. לעומת זאת, אין די נתוני אקלים כדי לחזות את המגמות באוכלוסייה.

 

ראו באתר זה: התחממות כדור הארץ

 

נכון לעכשיו,  כפי שמציין "האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע", משלושה תת-מינים של ניבתנים שניים רשומים 'דאגה פחותה'. ואילו על תת-המין השלישי חסרים נתונים. לפי החוק להגנת יונקים ימיים, הניבתן  מתת-המין הפאציפי אינו רשום כ'מאויים' או כ'מצוי בסכנה'. האוכלוסיות  בשטח הרוסי של האוקיינוס האטלנטי וים לפטב מסווגות כקבוצה 2 (הקבוצה שאוכלוסייתה מתדלדלת) וקבוצה 3 (קבוצה שאוכלוסייתה נדירה) בספר האדום הרוסי. לפי נספח שלוש באמנת ושינגטון (לחיות מוגנות) יש הגבלה על מסחר גלובלי בשנהב של ניבתן.

 

לסוס הים תפקיד חשוב בדת ובפולקלור  של עמים ארקטיים רבים. בכמה טקסים משתמשים בעור ובעצמות. ולעתים קרובות החיה מופיעה באגדות. לדוגמה, בגרסת הצ'וצ'קי של המיתוס הנפוץ של העורב, שבה העורב מבריא את השמש ואת הירח מרוח רעה על ידי פיתוי בתו, האב הכועס משליך את הבת מצוק גבוה. כשהבת נופלת למים, היא הופכת לניבתן – כנראה הניבתן המקורי. לפי אגדות על ניבתנים, הניבים נוצרים או על ידי סימנים של ריר מהילדה הבוכה או מהצמות הארוכות שלה. כפי הנראה המיתוס הזה מיוחס למיתוס של הצ'וצ'קי על האישה הזקנה שלה ראש ניבתן. אישה זו שולטת בקרקעית הים ובתורה נקשרת לאלת האינואית סֵדְנָה (Sedna). יש מאמינים שהן בצ'וּקוֹטְקָה הן באלסקה, זוהר הקוטב  הוא עולם מיוחד ובו גרים אלה שמתו מאלימות והקרניים המשתנות מסמלות מתים המשחקים בכדור עם ראש ניבתן.

לניבתן הופעה בולטת, גודל מרשים, ניבים ושערות שפם מוכרים. לכן הוא מופיע גם בתרבויות עממיות של עמים שלהם מעט חוויות ישירות עם הניבתן, לדוגמה בספרי ילדים באנגליה.ייתכן שיצירת הספרות המוכרת ביותר שבה מופיע הניבתן הוא שירו השובבני של קרול לואיס  (Lewis Carroll ) – 'סוס הים והנגר'  "The Walrus and the Carpenter" שמוםיע בספרו  'מבעד למראה' (1871). בשיר האנטי-גיבורים האֶפּוֹנים מוליכים שולל כדי לצרוך מספר רב של צדפות. אף קארול מגלם במדויק את התיאבון הביולוגי של הניבתן לרכיכות, וצדפות, ובעיקר לחיות החיות בין סימן הגאות וסימן השפל בעצם מהוות חלק לא מבוטל מהתזונה של הניבתן גם כאשר הניבתן בשבי.

הניבתן מופיע שוב בסיפורו של רוּדִיאַרְד קִיפְּלִינְג (Rudyard Kipling)  'ספר הג'ונגל' כ"כלב הים הלבן". בספר זה הניבתן הוא 'מכשפת הים הזקנה – הניבתן  הגדול, מכוער, המנופח, הפצוע, בעל הצוואר העבה והניבים הארוכים מתת-המין הפאציפי הצפוני. ניבתן זה מנומס רק כאשר הוא ישן".

הניבתנים מופיעים גם בשירי החיפושיות: "אני סוס הים", "בצל הזכוכית" ו"נתכנס יחדיו".