גילי חסקין
באדיבות "שביל הדרקון"
דרך המשי – רשמי מסע – פרק ב'.
כתב וצילם: גילי חסקין
המשכו של יומן הטיול ב"דרך המשי" – מחוזות שינגיג'אנג' וגנסו שבמערב סין, אסיה התיכונה. בהדרכת גילי חסקין, בביצוע "שביל הדרקון".
ראו גם: מדריך למטיילים בדרך המשי.
למתכננים טיול עצמאי ב"דרך המשי", ראו: המלצות לטיול בשינג'יאנג'; המלצות לטיול בגאנסו.
יומן זה חולק מסיבות טכניות לשנים. להמשך קריאה, ראה קודם: יומן הטיול ל"דרך המשי", חלק א'.
12/08/2012
יום שכולו קשגר. הבקר מעונן, אפרורי, אך למרבה השמחה לא חם. התחלנו סיור במבנה הקבר המרשים של אפאק חוג'ה (Apak Khodja). שהתנשא מעל לגן של וורדים מחד ובית קברות מאידך. כמו שליטים שקדמו לו וכאילו שבאו אחריו, הוא הגיע מסמרקנד שבאוזבקיסטן של היום והביא עמו זרם קיצוני של סופיות, היינו, מיסטיקה מוסלמית. הדרווישים שהנהיג דגלו בפרישות מוחלטת ובחוסר מעש. האיש השתלט על קשגר בעזרת שכירי חרב מונגולים ולאחר שהוכתר כמנהיג הדתי, הצליח בשורה של תככים, שכללו את הרעלתו של חותנו, להפוך למלך קשגר. נכדתו הסיתה את מוסלמי קשגר למרוד בשלטון הסיני ולאחר שהצבא המקומי הובס, הפכה לפילגשו של הקיסר לבית צ'ינג. המבנה מכוסה באריחים מזוגגים יפהפיים ובולט למרחוק בכפה ענקית ובארבעה מינרטים מכוסים באריחים מזוגגים, שהעניקו לקשגר את שמה. ביקרנו במסגד שהקים אביו ובמסגד חצר שהקים יקוב בק, שליט קשגר במאה ה-19.
משם נסענו, דרך השדות, אל שוק הבהמות של יום א', הנקרא כאן "יינגי באזאר"(Yengi Bazar) . זהו שוק פתוח, גדול מאד, שריד לשוק המיתי של פעם, שהיה הגדול בשווקי אסיה התיכונה והוכנס על ידי הסינים, תחת קורת גג. למרבה המזל אי אפשר להכניס גם את שוק הבהמות תחת גג. כבר בכניסה ראינו המוני כפריים מתגודדים, כשהם פורקים מעגלות האופנוע שלהם את כבשיהם ואחרים מעמיסים את המטען הפועה על עגלות דומות. לצדם, מוכרי אבטיחים, הנראים כערמה ירוקה מרשימה ובראשה כמה פלחים אדומים, המציגים את התוך המתוק לראווה. בחצר פנימה, מוכרי סכינים, שכבר בימי הביניים היו המוצר המפורסם שהכינו בקשגר, דוכן תכשיטים ובעיקר בהמות. געיות יללות ופעיות נשמעו מכול עבר.
השוק דווקא מסודר: אזור של פרות ענקיות וקטנות יותר, פרות בצבע שחור לבן עם עטינים ענקיים ופרים שריריים שצבעם חום לבן. במקום אחר שוק כבשים, זכרים לחוד ונקבות לחוד. מגודלי צמר ומסופרים כדבעי. הם עמדו דוממים. הזכרים בלטו באשכיהם הענקיים. אחד מהם גידל לתפארת ארבע קרניים. דומה והם חשים את קצם הקרב. באזור אחר נראה שוק חמורים. פה ושם נראה מישהו גורר כבש הקשור לחבל, אחר תופש תיש בקרן. במקום אחר העלו פרות גועות על טנדר או משאית. לא פחות מרשימים היו הפרצופים.
נראה שאפשר להכין אנציקלופדיה ויזואלית של פרצופים. אפילו רק של זקנים. חלקם פראיים המכסים את כל הלחיים ומגיעים לחזה, כדוגמת זקנו של הרצל, אחרים משאירים חלקים קטנים קרחים, זקנים המשווים לפנים מראה עגול, זקני תיש בקצהו המחודד של הסנטר, זקנים הנראים כאילו הודבקו באופן מלאכותי. כך גם לגבי העיניים, שחלקן בעלי חזות מונגולית וחלקן מעוגלות יותר. מרבית הקונים, כמו המוכרים, היו אויגורים. סינים האנים כמעט ולא נראו. שוטטנו, נדחקנו, צילמנו, חייכנו, התבוננו, נחושים לתעד עסקה. לחיצת יד קטנה,התמקחות עיקשת, הסכמה בעידוד שכנים וצופים, לחיצת יד חזקה והכבש או העז מוסעים משם, לתחנה אחרונה בדרך אל הצלחת. מתכון ברור לצמחונות.
ואכן, ארוחת הצהרים היתה על טהרת האורז והסלטים. לאחר שעה של מנוחה, יצאנו לשוטט ברחובות ליד הנגרים שמתקינים רגלי מיטות מהוקצעים. נכנסנו לתוך הערב רב, כשאנו מפלסים בקושי את דרכינו לתוך ההמון. בשוק עצמו התפזרנו לשעתיים כמעט. שוטטנו בסמטאות המקורות, מסתחררים משפע הצבעים והמראות. כאן בדים וכאן שמיכות וכאן מטפחות משי, הכול בצבעים צועקים להפליא. כאן פירות יבשים ובחוץ פירות טריים וכאן שטיחים מובחרים מאפגניסטן, תורכמניסטן, איראן ומה לא. בשלב מסוים חשנו צורך לפוש מהגודש המופלא של הצבעים, הקולות, הניחוחות. למרבה ההפתעה לא נשמעו כמעט צעקות ומפתיע עוד יותר. מעטים הקונים. דומה והמקומיים באו ל"וולטה" שלהם. לבושים בבגדי השבת שלהם יצאו כדי לפגוש את החבר'ה, חלק מהקודים הסוציולוגיים של חברה מסורתית.
לאחר הסיור המאלף והמעלף, נסענו בסמטאותיה של עיר הישנה, בין בתי הבוץ ושוטטנו בסמטאות, מבלי לדעת לאן הולכים. נכנסנו לבית מרווח יחסית, שם הצטופפנו אל שרפרפים בחדרו המרכזי. בעלת הבית, שריפה יפת העיניים, קיבלה אותנו במאור פנים ובחיוך ענק. מסתבר שזוהי אחותו של עבדול. היא הציגה בפנינו את בני המשפחה, בעלה, ואשתו הטרייה יחסית של עבדול. לאחר ברכות מנומסות החלה הופעה של נגנים ברמה של קונצרט. אחד מהם ניגן מוזיקה קלאסית הנקראת "שתים עשרה המקאמות", בחליל שנקרא כאן Nai. חברו הפליא לנגן ברבאבה, שכאן יש לה חמישה מיתרים, מוסיקה עממית יותר, שנקראת Tashway. אחר כך הצטרפו כמה רקדנים הגברים חוללו בבגדים צהובים, בריקוד שנקרא Shoh gigit, היינו "הגבר המרשים" והנשים שלבשו שמלות אדומות, הפליאו בריקוד שנקרא Atush Qizi . לאחר שהסתיימה ההופעה המרשימה, נכנסנו לחדר אחר, ישבנו בסיכול רגליים על הרצפה, כשלפנינו מונחים פירות, גבישי סוכר, שקדים, אגוזים, שוקולדים, חלביצה, וופלים, אבטיחים, אפרסקים ועוד. אחד מבני המשפחה הגיש תה ולאט לאט הגיעו המנות. כופתאות שהוכנו ביד, פילאף מעודן להפליא, אטריות, מלונים, כשבין המנות מוגשים עוד ועוד מתוקים. ממש ארוחה בסגנון "לילאת אל ראמאדן". נפרדנו מהמאחרים בתחושה שחווינו חוויה נדירה.
13/08/2012
מזג האוויר שהאיר לנו את פניו החל לטפטף לקראת צאתנו. טיסה של כמעט שעתיים אל אורומצ'י. בנמל התעופה קיבלה אותנו מדריכה אויגורית, נאה להפליא ושמה "מחבובה", שעוברת מיד ל"חבובה". חצינו את העיר כשאנו מתפעלים מהמודרניזציה. קשה לתפוש שאנו בשינגי'אנג, או תורכסטן הסינית. קשה לעכל את העובדה שאנו בעיר שמשמעות שמה הוא "כרי דשא". אורומצ'י מונה 4 מיליון נפש, מרביתם כבר סינים האנים, שזרמו לכאן בהמוניהם בעידוד השלטונות, כדי לבצע סיניזציה של שינג'יאנג', למגינת לבם של האויגורים. חצינו את העיר ונסענו מזרחה, כשאנו עוברים בדרכנו יער עצום של תחנות רוח. זהו מספר הטחנות הגדול בעולם. תחילה הן יובאו מאירופה וכעת מייצרים אותן בסין. בהמשך חלפנו על פני אגם שכולו מלח, כשבמקום ארוחת צהריים אנו אוכלים לחם אויגורי ופירות שקנתה לנו חביבה. בסביבות השעה 17:00 הגענו לנאת המדבר של טורפן, כתם ירוק בין מדבר טאקלה מקאן שמדרומו לבין מדבר גובי (Gobi) שמצפון מזרח לו. טורפן (Turpan) או טולופן (Tulufan) הוא נווה מדבר שהיה לאגדה. דומה והוא נלקח מחיבור "הערים הסמויות מן העין". העיר והכפרים שלידה היו תחנה חשובה בדרך המשי ולענבים שלה יצא שם דבר.
חם בטורפן. זהו אחד המקומות הנמוכים עלי אדמות. 28 מ' מתחת פני הים. לא הרחק ממנה נמצא השקע השני בעמקו בעולם (אחרי ים המלח), בגובה 154 מ' מתחת פני הים והמקום החם ביותר בסין. הטמפרטורה היום נמוכה יחסית, רק 41 מעלות. האוויר החם והמייבש מעניק תחושה של כבשן. מזכיר את הקיץ באילת. טורפן נראית כמו כפר גדול ולא כמו עיר. ברחובות ניכרת פעילות חקלאית ואיכרים נושאים את פרי יבולם על עגלות קטנות הרתומות לאופנוע.
כמה רחובות בעיר מכוסים בסוכות של גפנים, צריך רק להרים את היד ולקטוף את האשכולות. אנו לא מבזבזים זמן ועוצרים בקארז (Karez), שם ניתן לראות את מערכת התעלות התת קרקעיות שטורפאן חייבת לה את קיומה. התושבים הקדומים תפסו את האקוויפר, סמוך להרים המושלגים, כשהוא קרוב יחסית לפני הקרקע והובילו אותו אל השדות, כשמדי עשרה מ' לערך קדחו פיר אנכי, המאפשר לפועלים מיומנים רדת למנהרה הנמוכה ולתחזק את התעלות. זוהי שיטת השקיה משוכללת המזכירה את הפוגארות שנחפרו בארץ בתקופה הפרסית[1]. מתברר כי אורך התעלות בטורפן העתיקה הגיע ל-5000 מ'. פלא הנדסי שלא נראה לעין וצריך להתבונן היטב כדי להעריכו. אין ספק שהביקור במקום מסייע להמחיש את הפלא.
המשכנו לצריח של מסגד אמין (Emin). אך במקום לנסוע היישר אל המסגד, כפי שעושים מרבית התיירים, ירדנו באחד הרחובות הצדדיים והלכנו דרך השדות. בדרכנו ראינו את הבציר ואף התכבדנו בענבים מתוקים להפליא. את המסגד והמינרט שלצדו הקים אמין חוג'ה, שליט טורפאן ב-1777. המינרט הבנוי מלבנים בסגנונות דקורטיביים שונים, כמיטב האומנות הפרסית. ביקרנו במסגד, סובבנו אותו כדי לראותו בזוויות שונות ובאור מתאים ומשם, בחצי חשק יצאנו לסיור עצמי, בעזרת איור שהוכן מראש, לחקור את סמטאותיה של טורפן.
היינו עייפים והחום העיק ובכול זאת יצאנו לדרך, מחולקים לרביעיות ולזוגות, מבקרים בבתים, מחליפים ברכות עם יושביהם, טועמים ענבים ובעיקר חשים כאילו אנו מעבר לנתיבם הכבוש של התיירים, משהו מניחוחה של דרך המשי. הביקור בחצרות הציוריות והמפגש עם התושבים נסך בנו חיים. במקום מסוים, הוזמנו על ידי אחד התושבים, לבקר במתקן לייבוש צימוקים שנבנה על גג ביתו. טיפסנו על גבי סולם רעוע, כשהמצלמה מועלית בעזרת גלגלת אל המבנה הנראה כבנוי מרשת של לבנים ובפנים, על גבי פיגומי עץ נתלו אשכולות ענבים בצפיפות ששוותה להם מראה של מרבד ירוק. בסיומו של הסיור התכנסנו במלון טורפן, לגמנו קפה שחור ויקר והמשכנו להפתעה הבאה של אותו ערב: ארוחת ערב בבית המתפקד גם כמסעדה. היתה זו בעצם סוכת גפנים מאווררת והמטעמים שהוגשו היו משובחים. האווירה הבלתי פורמאלית היתה בונוס נהדר.
14/08/2012
השכמנו מוקדם יחסית, טרם שהמקום יתחיל לבעור ופתחנו את היום בסיור בעתיקות ג'יאוחה (Jiahoe). כבר שליטי שושלת האן הקימו את העיר הזאת כדי להעמיד בה חייל מצב להגנת הגבול. היתה זו עיר ענק שמנתה 6500 תושבים. אם אורומצ'י היתה לכרך וגם בטורפאן נראים בתים גדולים, הרי בעיר הנטושה אפשר לחוש את אווירת דרך המשי של פעם. שוטטנו בין הבתים ההרוסים הבנויים לבני אדובה (חומר בלתי שרוף), משווים למקום מראה מכושף שנראה כלקוח מעולם האגדות. החרוצים שבנו המשיכו אל שפת המצוק, אל עמק הנהר, הנטוע כולו בגפנים. היה זה מראה קסום של רצועה ירוקה רעננה, כמסדרון חי בין המצוק והחורבות שעליו לבין המדבר רחב הידיים.
משם נסענו אל "רכס הרי הלהבה" – חואויאן שאן (Huoyan Shan), שם שהמציאו קופירייטרים מוכשרים ממשרד התיירות הסיני לרכס המיתי, שמתואר ברומן הקלאסי "המסע למערב". האמת היא שראינו כבר רכסים אדומים יותר, אבל המקום יפה, בפרט כש"חתכנו" צפונה לתוך ההרים. נסענו לאורך ערוץ שהפך לפתע לעמק מוריק שנחל מתפתל בלבו. בכמה נקודות צפינו על העמק הירוק והקסום של בזקליק (Bezeklik). גיא עמוק ירוק להפליא ומעובד בצפיפות שריאותיו הירקות תחומות בתקיפות על ידי קירות הסלע האדמדמים. השקפנו על המערות מבחוץ והחלטנו לוותר, בעיקר משום שמרביתן נשדד על ידי ארכיאולוגים גרמנים ב-1905 וגם משום שממתינות לנו מערות יפות בהרבה. נסיעה ארוכה ארוכה לנמל התעופה של אורומצ'י, עיכוב קל בהמראה ובשעת ערב הגענו לדונחואנג (Dunhuang), אשר במחוז גאנסו (Gansu); אחת התחנות המפורסמות שעל דרך המשי. בנמל התעופה פגשנו את גארי, המדריך המקומי ונסענו היישר לאכול ארוחת ערב משובחת. ממנה המשכנו למלון, הנראה כפנטזיה של דרך המשי. המלון, המשמש גם כאתר הסרטה, נראה כמבצר סיני מצועצע מעט, על גבולה מדבר.
‘
15/08/2012
ארוחת הבקר על הטראסה היתה חוויה מרנינה. המלון נמצא בקצה נאת המדבר, ממש מול הדיונות. מולנו ראינו כמה טיסני אולטרלייט המרחפים כחרקים ענקיים מעל החולות.
יצאנו למערות מוגאו (Mogao Ku), הנחשבות לאחד האתרים הבודהיסטיים החשובים בעולם כולו.
ראו באתר זה:הבודהיזם.
****** סרטון של "שביל הדרקון" לדרך המשי – המערות הבודהיסטיות *******
בעבר היו במקום 18 מנזרים ובהם מעריכים כ-1500 מנזרים וכמובן אומנים, מתרגמים וסוחרים. ייתכן שאת המערות הראשונות ציירו הנזירים עצמם, אך אם הזמן נשכרו לשם כך מיטב בעלי המקצוע ומומנו, מיעוטם על ידי תושבי הסביבה ומרביתם על ידי השלטון המרכזי. המערות הראשונות דומות להפליא למערות שצוירו בהודו ועם הזמן השפיעה כול שושלת על סגנון המערות שצוירו בתקופתה. עולי הרגל שהגיעו למפלט הירוק של דונגחואן מהשמש הקופחת של המדבר, ניצלו את מערות מוגאו כדי להתפלל להמשך דרך מוצלח. הקירות מכוסים כולם בדמויות, מבלי להשאיר מרחב קטן חשוף, מה שמכנים אנשים המקצוע "הוררו ווקוי" (Horror vacui), היינו, פחד החלל הריק. הדמויות משוחות בצבעים עזים שהופקו מצמחים או מאבני חן שהובאו מאסיה התיכונה. ביקרנו במוזיאון קטן המציג את המגילות שנגנבו מכאן על ידי חוקרים אנגלי וצרפתי ומעלים את חמתם של האינטלקטואלים הסיניים, ביניהם כתובות בסנסקריט, באויגורית, בפרסית, בעברית וכן הספר העתיק ביותר בעולם שראה אור בדפוס, הלוא הוא סוטרת היהלום. המערות המרשימות ביותר היו מתקופת שושלת טאנג (618-907) לספירה, אז סין הרחיבה את גבולותיה לקזחסטן של היום ודרכי המסחר הגיעו לשיא פרחתן. תקופה זו היתה נקודת שיא באומנות. שיטות הציור התעדנו וניתן לראות דמויות נשיות מלאכיות הנקראות "אפסרה" (Apsara), סצנות של "גן העדן המערבי" וכן תמונות מחיי החצר ומהווי השיירות שלאורך "דרך המשי".
ראו גם, באתר זה: הבודהיזם בדרך המשי.
הצלחנו לסחוט מהמדריכה מערה נוספת ולבקר בחנות שם נמכרו העתקים יפהפיים. לאחר מנוחה במלון, ארוחת צהרים משובחת וסיור בשוק, יצאנו אל החולות, אולם אובך סמיך וענני אבק הבריחו אותנו אל המלון, להרצאה ומנוחה, רק כדי לצאת ממנו שוב לארוחת ערב ולשוטטות בשוק הלילה של דונגחואן, שדוכניו מוארים באדום כפגודות זעירות. חציו של השוק תפוס על ידי שולחנו וכסאות, עליהם קנקני בירה גדולים ויושביהם סועדים שיפודים טריים.
16/08/2012
בשעה 06:00 בבקר,בטרם שחר, יצאנו אל הדיונות המפורסמות, מול המלון ממש. בנקודת המפגש של המדבר עם נווה המדבר מתרומם מינגשה שאן (Mingsha Shan), או "הר החולות המזמרים", כפי שמכנים הסינים את דיונות החלול האדירות שהגבוהה שבהם מתמרת לגובה של 1700 מ'. דיונות אלו העניקו לדונגחואנג את כינויה שאדז'ואו (Shazhou), כלומר, "עיר החול". הגענו מוקדם. שקט לא מאפיין.
בטרם זרחה השמש בקרנו את מקווה המים שצורתו כסהר ואת הארמון שנבנה עליו. שלוחה של הנוכחות הסינית בארץ הברברים. משם, טיפוס תלול את הדיונות לתצפית על ים החולות ועל הדיונות הנראות כגלים צהובים. ארוחת בקר מפנקת מול המפגש הדרמטי בין המזרע והישימון ונסיעה ארוכה ארוכה מזרחה, לאורכו של מסדרון חשי.
זוהי רצועה ארוכה וצרה העוברת בין רכס צ'יליאן שאן שמדרום (Quilian Shan) ומדרום לרכס מאדזונג (Madzong) שהוראתו "רעמת הסוס ורכס לונגשואו" ((Longshou שהוראתו "ראש הדרקון", לבין כסים נמוכים יותר בצפון, הגולשים אל רמת גובי. בימי קדם היה זה המעבר היחידי מארצות המערב אל ההמלכה התיכונה. לאורך הדרך נראו שרידי מצודות מבוץ, זכר לימים ששמרו כאן על המעבר הרגיש בין שני חלקיו של גאנסו. עצירה בעיר המלונים. לאורך הדרך ערימות גדולות של כדורים לבנבנים וצהובים, שלאחד מהם טעם של דבש ממש.
לקראת ערב הגענו לתחנה נוספת על דרך המשי – ג'יאיוגואן ((Jiayuguan. המקום קיבל את חשיבותו לאחר ושושלת מינג (Ming), הקימה כאן מבצר בשנת 1372. המבצר העניק את שמו לעיר : מבצר העמק היפה. עבור הסוחרים שהגיעו ממערב, סימל המבצר את עצמתה של סין ואת שער הכניסה למדינה ואילו עבור הסינים היה זה קצה הארץ הנושבת. תחילת הדרך אל המערב הפרוע. עצרנו על הכביש והחלנו להתקדם לאורך שרידים של החומה, שנבנתה כאן מלבנים וגובהה שני ' בלבד, אך די בה כדי לעכב הסתערותם של פרשים. הגענו על המבצר, שנרארה מכאן עצמתי במיוחד, סיירנו בשעריו ובחומותיו, הצצנו אל המוזיאון המציג את תולדות החומה ובעיקר אוצרות שנמצאו בקברים באזור, כולל ציורים מקברי ג'ין (Gin) וווי (Wei), עגלת סוסים מברונזה וכלי מלחמה. ארוחת ערב ולינה במלון נוח.
17/08/2012
יצאנו אל חלקה המשוחזר של החומה הסינית. זהו קצה המפעל המונומנטאלי שראשיתו מערבה לבייגי'נג ואורכו כ-6000 ק"מ. אחד מפלאי עולם. טיפסנו במעלה התלול עד למגדל אשר בראשה וירדנו בשביל צדדי. למרות הגמלים הוורודים שהוצבו באדיבות משרד התיירות, קיבלנו תחושה של "דרך המשי". זהו גבול הארץ הנושבת, קוו שבארץ כינה אותו פויכטינגר בלשונו הציורית: "גבול המזרע והישימון". נכנסנו בשער לסין. אנו ב"ממלכה התיכונה".
מרכז העולם. במרחק של 20 ק"מ מזרחית לעיר פזורים למעלה מאלף קברים, מתקופת השושלות ווי (Wei) וג'ין המערבית. הקברים נבנו בשנים 220-420 לספירה. רק 16 מהם נפתחו לביקור ורק אחד פתוח לתיירים. כשבעה ק"מ לפני ההגעה לקבר התברר שהדרך חסומה לצורך תיקונים. למרבה האכזבה, האוטובוס שלנו אינו מסוגל לנסוע בדרך העוקפת. מדריכנו גארי מביט בי בחוסר אונים. אני חש תחושה של החמצה. מילא להפסיד את היופי, אבל לנסוע עד לכאן, דרך הפקקים של העיר, רק כדי ולסגת כלעומת שבאנו. מבטי נח על טנדר שחור, משא ומתן קצר ושבעה מאיתנו נדחסים לתוכו. ארבעה בפנים ושלושה בתא המטען. הוא חוזר, קבוצה נוספת מגיעה ובינתיים אני מוצא רכב מסחרי קטן, ללא מושבים, שכמה מטיילים מתיישבים על רצפתו… ירדנו בגרם מדרגות ארוך אל קבר Xincheng Weijinamo, שהיה מן הסתם איש חשוב- אולי גנרל ושל אשתו. בקירות נקבעו לבנים מצוירות, בדיוק נפלא, במשיכת מכחול מיומנת, תמונות מחיי היום יום, בעיקר חקלאות ומעט צייד. מרשים.
שבנו העירה לארוחת צהרים ונסענו כמה שעות, בשלב מסוים החלו להופיע תצורות באבן חול, ששדות התירס שלמרגלותיהן העניק ו להם משנה יופי. המשכנו עד לשמורת דנשיה (Danxia), הידועה בחולות האדומים שלה. אלו למעשה חרסיות רוויות ברזל, שהארוסיה פסלה בהן תצורות יפהפיות. חנינו בכניסה ונסענו באוטובוס מיוחד. עצרנו בתחנות שונות והתבוננו בנוף. מזג האוויר היה קודר, קר למדי ואפילו גשום. למרות זאת, נהנינו משפעת צבעי האדום, הצהוב והכתום, שבמקומות מסוימים בערו בגוונים שדומה היה ואינם טבעיים.
יצאנו לקראת חשיכה ועצרנו לארוחת ערב במסעדה מקומית פשוטה. גם כאן הפתיעה שביל הדרקון והוציאה מתוק מעז. במקום ציפתה לנו סאמר, מנהלת המשרד המקומי בלנדז'ו. היא ניהלה את המטבח ביד רמה וטרחה על הכנת האוכל. לקראת שבת, הגישו לשולחן בקבוקי יין ומאפה עגול, ווריאציה סינית לחלות של שבת. הדלקנו נרות ואהובה קידשה בקול ההערב על היין. כדי להשלים את אווירה הביתית הוגש לשולחנות מרק עוף עם שקדי מרק. כמה תורנים טרחו על הכנת שיפודי כבש מעולים. כך שמארוחה מאולצת יצאה ארוחת גורמט….
עוד שעה של נסיעה ואני במלון אשר בדזנגייה (Zhangye) .
18/08/2012
תחזית מזג האוויר הקודרת הכזיבה למרבה השמחה. פתחנו את היום בביקור במקדש בודהא הגדול (Dafo Si). זהו מבנה עץ מרשים שהוקם בשנת 1098 בתקופת שושלת שיאה המערבית. אחד ממבני העץ העתיקים בכול זין. במקדש שוכן פסלו של בודהא הנמצא בנירוונה, שאורכו 35 מ'. הפסל בנוי עץ מכוסה בטיח ומוקף בפסלי ארהטים (נזירים שהגיעו להארה), מתקופת שושלת צ'ינג. מאחורי המקדש, מוזיאון קטן. המתחם שוכן מדרחוב ציורי בסגנון מצועצע המאפיין את שושלת צ'ינג ובחנויות קטנות לענתיקות. גם ברחוב שניצב לו, ניצבת שורה של חנויות ציוריות, רובן של חיות מחמד ואפילו שוק קטן לדגי נו ולציפורים.
המשך נסיעה מזרחה, בנוף שהולך ומוריק. מימין לדרך כרי דשא ירוקים להפליא. מזג האוויר הולך ונעשה קריר יותר, נעים יותר. אנו עוצרים להתבונן בערבות העשב האין סופיות. מתבוננים בירוק המטפס אל ההרים ומשתפל אל העמקים. ירוק רענן מאופק עד אופק. מעת לעת עוצרים מול הרים מושלגים וחונים בכר דשא, מול אוהל טיבטי. בתוך האוהל, כהן דת מקומי, אולי שאמאן, מברך את בני הבית. נוסי ג'יפ מספר 7 הכינו לנו סלט ישראלי מושקע להפליא וטחינה, שסאמר רכשה מהסופרמרקט הכשר אשר בשנחאי. ארוחת מלכים.
המשך נסיעה להרי צ'יליאן שאן (Qilian Shan) עד מעבר ההרים שגובהו 6776 3'. הרים מושלגים נראים מכול עבר. בנקודה הגבוהה והמרשימה הזו הוקמה שורה של צ'ורטנים (Chörten), מקושטים במאות סרטים צבעוניים ודגלי תפילה. על אחד הקירות לוחות צפחה ועליהם תפילות ומכול עבר פתקי בקשות.
ירדנו לאזור ירוק ומעובד להפליא וממנו טפסנו שוב על רכס דאבה, אחד מרכסי צ'יליאן שאן, עד לתצפית יפהפייה על שדות מרעה עטורים בכתר של הרים מושלגים. אנו כבר בפרובינציית צ'ינגהאי (Qinghai), אחת הפרובינציות הלא מוכרות בסין, פחות מושקעות, שרוב שטחה נקרע למעשה מטיבט.
הדרך אינה משעממת לרגע: הרים, ערבות, כפרים חדשים של סינים האנים, קניון של גרניט, מאגר מים זוהר בצבע כחול, צוקים נישאים, ולבסוף שעה של נסיעה במישור, עד לשינין (Xinin), בירת מחוז צ'ינגהאי. לעיר מרכז מרשים, עם פעלולי פירוטכניקה דמויי דיסני לנד. אנו סועדים במסעדה מקומית שתבשיליה שורפים את החך. לילה טוב.
19/08/2012
בקר רגוע יחסית. לקראת השעה 09:00 יצאנו לשוק הבקר שליד המלון. השוק היה רדום עד 08:00 לערך, אולי בגלל עיד אל פיטר (חג שבירת הצום) שחל היום. מכול מקום, בשעה 09:00 הוא המה אדם. השוק המה מוכרים וקונות, שרכשו טובין לקראת סעודת החג. משך את תשומת לבנו רופא אליל שהגיש תרופות פלא לחבורה שסבבה אותו, בעיקר גברים זקנים ומזוקנים שנענעו בהתלהבות את שיקויי הפלא שהגיש להם. יצאנו לדרך. בשעתיים הראשונות לנסיעה הנוף היה חדגוני מעט, למעט ביקור במסגד יפהפה שדמה להפליא למקדש סיני. כעבור שעתיים נוספות של נסיעה, טיפסנו אל מעבר הרים בגובה של 3000 מ', חצינו במנהרה לצדו השני של הרכס, הספקנו לראות פסגות מחודדות, אך חיש קל גלשנו בקניון אדיר החצוב בגרניט. זהו He gur la mu, שקירותיו, אין חקר לגובהם.
כעבור מספר קילומטרים, התחלף הגרנט התחלף באבן חול אדומה. מכול עבר נראו הרים ומצוקים בצבעים מרהיבים ובתווך כתמים ירוקים להפליא. האקלים התחמם במהירות ומצאנו עצמנו נוסעים במעיין נאת מדבר מוריקה, כשמעת לעת נראים כפרים טובלים בירק ומינרט דמוי פגודה מתנשא אל על. עצרנו באחד מכפרי החווי הציוריים שלאורך הדרך והחלנו לפסוע בשבילים המוצלים. גם כאן ניצב מסגד הנראה סיני להפליא ובולט במיוחד המינרט שלו, שאין דבר המבדיל בינו לבין פגודה ססגונית. אשה מקומית הזמינה אותנו לחצר מטופחת, שם התחמם קומקום מעל צלחת שריכזה את קרניה שמש ולבקר גם בביתה המטופח והמצוחצח. בשולי הכפר טיפסנו על גבעת אבן חול, כשילדי הכפר לועגים לשבילים ומקפצים על המצוקים כעזים. התבוננו בצוקים האדומים שעטרו את הכפר סביב סביב, בכתם הירוק הענק ובמסגד שבלט בתוך הפנטזיה האדומה – ירוקה.
המשך נסיעה עד לעיר Jie Zi הבולטת במסגדיה ובצביונה המוסלמי. שוטטנו בשווקים והתבוננו בטיפוסים, חלקם הגדול אינו נראה סיני כלל ועיקר. בעיר ובסיבתה יושבים בני הסאלה, מיעוט מוסלמי שאבותיו היו תורכים שיצאו במאה ה-10 מסמרקנד. הם הגיעו לכאן על פי סימן אלוהי, שחומר הבניה שהביאו מעירם היה זהה לחומר המקומי. במרכז העיר פסל של הגמל עמו באו, אשר הפך לאבן כשהגיעו לארץ המובטחת שלהם. נשות הכפר שהיו עטורות בשביס, לאל רעלה, בלטו בפניהן הנאות ובהליכתן המעודנת. בין לבין נראו כמה נשים טיבטיות לבושות בשמלותיהן הצבעוניות.
בעודנו משוטטים נסעה סאמר לחפש לנו מסעדה לארוחת צהרים.
בעיד אל פיטר מרבית המסעדות סגורות. נסענו מרחק קצר, אל מחוץ לעיר ונכנסנו לחצר פתוחה, בצל עצי אגוז מלך, כשבמרכז גדל עץ השופע שזיפים צהובים ומתוקים. בני הבית התבוננו בנו בסקרנות, שהרי אינם מורגלים לאורחים בלתי קרואים כגון אלו ואנו השבנו במבטים סקרנים לא פחות. נשות הבית הנאות הגישו לנו ארוחה אחר ארוחה, בסדר לא כל כך מקובל שך ענבים, אגוזים, סלט, עוף, דמפלינג, מלון, חצילים ועוד. כך שמבלי להתכוון יצאה הארוחה טעימה להפליא. נסענו משם בדרך שלאורכה היו פזורים כפרים טיבטים. בצדו הימני של הכביש, לאורך מספר ק"מ עמלו איכרים טיבטים על ייבוש האורז , זרייתו והפרדת המוץ מן הגרעינים.
לקראת ערב התקרבנו למחץ חפצנו – טונגרן (Tongren), הנקראת בטיבטית רפקונג (Repkong). מטרת הביקור אינה דווקא העיירה הנעימה, אלא המנזרים שבסביבתה. בקרנו תחילה במקדש ווטון (Wuton) הטיבטי, אשר בכפר סנגשונג (Sengeshong). בפתח המקדש עמדו שני צ'ורטנים ענקיים, שבלטו על רקע הירוק שמסביב. האחד מוזהב להפליא ושכנו צבוע בלבן עם גומחות ובהן דמויות של בודיסטוות שונות. בניצב להם עמדו שמונה צ'ורטנים לבנים. אולי לציון דרך שמונה הסעיפים הבודהיסטית. במקום קיימים שני מנזרים. הסתפקנו בתחתון שבהם ((Zia Si. נזיר מקומי הוביל אותנו בין חדרי התפילה הפתוחים ובהם פסלים מוזהבים, מרהיבים להפליא, של בודיסטוות שונות, כשעל הקירות מתוחות טאנקות יפהפיות. מן המנזר המשכנו אל סדנתו של אומן, המצייר טאנקות, שהוא במקרה גם אחיו של הנזיר המוביל. מדובר בעבודה מדויקת וממושכת, שמחירה בהתאם. ההזמנות מגיעות ממנזרים בלהסה ומאנשי עסקים ברחבי העולם.
ראו באתר זה: הבודהיזם הטיבטי.
נסיעה קצרה למלון ממשלתי ובו ארוחת ערב מפתיעה למדי.
20/08/2012
פתחנו את הבקר במנזר לונגווסי (Longwu Si), הנמצא בטונגרן עצמה. הדרך למנזר נחסמה לכניסת כלי רכב, אך הפסדנו יצא בשכרנו: עברנו דרך השוק בו מציעים למכירה החל מפירות ולחם ועד גלימות נזירים וחמאת יאק. לאורך הרחוב עברו נשים טיבטיות ולידיהם והוסיפו לרחוב משנה צבע. ברחבה שממזרח למנזר ניצב פסל ענק בעל ארבעה ראשים ועולי רגל טיבטים השתטחו מולו. המנזר הגדוש בצבעי זהב וארגמן ,הוא למעשה מבוך ענק של אולמות תפילה שנבנו לראשונה בראשיתה מאה ה-14, ושופצו בדור האחרון. טיילנו באולמות הראשיים והתרשמנו משפע הפסלים והציורים. הקטע האחרון, המרשים ביותר, היה חצר בה התגודדו עשרות נזירים והתיישבו בצפיפות ללימוד מפי המורה.
המשכנו בדרכנו בין כפרים טיבטים, שהיו עסוקים בפעילות החקלאית. זה לא דומה לטיבט. זוהי טיבט, גם אם לא במחוז הטיבטי האוטונומי, אלא במחזו קהאם, שנקרע מטיבט לטובת צ'ינגהאי.
ראו באתר זה: טיבט תחת שלטון סין.
במקום מסוים עצרנו ליד בה זרו את המוץ מהגרעינים. בכפר אחר נהנינו מהליכה לאורכו, מצפייה בעבודות העונתיות ובשלל הבגדים והפרצופים. משם טיפסנו בנוף ירוק נהדר אל כרי הדשא של גאנג'יאה Ganjia Cayuan)). הדרך היתה מרהיבה ומזג האוויר זימן לנו תצפיות מופלאות למרחקים. באחד העיקולים עצרנו לביקור במאהל טיבטי. אחת הנשים אפשרה לנו לצלם אותה מסתרקת ומתייפה ואגב כך להכין לה "בוק" כמעט מקצועי. חברתה הזמינה אותנו להיכנס לאוהל והטעימה בלחם מטוגן מעשה ידינו, אותה טבלנו בסיר של חמאת יאק. מעדן של ממש.
בדרך חזרה, ריחפה לנו חברתנו עורפה והתבוננה אל יאק שרעה לא הרחק מהאהל, הלכה חולמנית מתבשמת מהירק, עד למלתעותיו של כלב ענק שנבח מולה. ערפה היתה עסוקה מן הסתם במחשבות על עולמות רחוקים ומשום כך כנראה לא חשה בו, עד שנעץ שיניו בקרסולה. למרות ההפתעה והכאב החד, היא גילתה תושייה, התיישבה על העשב, הדפה את הכלב בבעיטות, עד שניצלה על ידי יושבת האהל. היא המשיכה לטייל, כשהיא מגיבה באיפוק ראוי לציון. למרות שאנו מתקרבים לסוף אוגוסט ועונת הפריחה הסתיימה ביולי, התפלאנו לראות מגוון אדיר של פרחים, בשלל צבעים. חצינו את ה"גבול" חזרה אל מחוז גאנסו, עד לעיירה הטיבטית שיאח'ה (Xiahe), השוכנת בעמק מוריק, מוקף הרים. העיר מהווה מיקרוקוסמוס אנושי של מחוז גאנסו. חצי מתושביה טיבטים, כשליש סינים בני האן והיתר חואי. זוהי עיר המנזרים הטיבטים החשובה ביותר, למעט לאהסה. מנזר לברנג(Labrang) הענק הוא אחד מששת המנזרים החשובים של זרם גלוקפה, הידוע יותר כ"צהובי המצנפת". זהו מקום מושבו המסורתי של הרינפוצ'ה (Rinpoche), השלישי בהיררכיה הטיבטית, אחרי הדאלאי לאמה (Dalai Lama) והפנצ'ן לאמה(Panchen Lama) .
ראו באתר זה: תולדות טיבט.
מנזר לברנג נוסד ב-1709 ובתקופת הזוהר שלו חיו בין כתליו למעלה מ-4000 נזירים. שורותיהם התדלדלו בהדרגה מאז עליית הקומוניזם לשלטון ובעיקר במהפכת התרבות. כיום הוא מונה כ-1200 נזירים. ביקרנו במספר אולמות, ראינו הרבה פסלי בודהיסטוות וכמובן את פסלו של הרפומטור צונגקפה (Tsongkhhapa), מייסד כת "המצנפות הצהובות".
כמו כן, סיירנו במכון לרפואה טיבטית, במקדש מנג'ושרי (Manjushri – הבודיסטווה של החכמה), בסרקונג, הלא הוא מקדש הזהב ועוד. שיאו של הטיול, לטעמי, היה הקורה (Kora); שביל העלייה לרגל המקיף את המנזר ואורכו כשלושה ק"מ. עברנו על פני שורות גלגלי התפילה (קיימים כאן למעלה מאלף), הצ'ורטנים ובתי התפילה. מעבר לחומה צפינו בגגות המוזהבים של המקדש, בבתי החומר שטוחי הגגות של העיירה ובהרים שסביב לה. יחד עמנו פסעו עולי רגל טיבטים, סובבו את גלגלי התפילה ומלמלו פסוקים, שבועות ולחשים. בסוף המסלול, עמד צ'ורטן לבן ענק שעשרות צליינים סובבו אותו סביב סביב, מספר רב של פעמים.
עוד שעה וחצי של שוטטות וקניות ברחוב הטיבטי הססגוני וחזרה למלון.
21/08/2012
את הבקר הקדשנו לביקור נוסף באזור המקדש. טיפסנו על גבעה ממזרח לו והשקפנו ממעוף הציפור על המקדש ועל הסטופה המוזהבת הצמודה אליו. ירדנו לקירו המזרחי של המקדש וצעדנו, במקביל למאמינים, שסובבו את גלגלי התפילה. המשכנו לנסוע בנופים חקלאיים מוריקים, ולצד שדות אורז לאחר הקציר. מעת לעת נראה כפר טיבטי ומקדש מוזהב בראשו, עד לשער הכניסה הרשמי אל טיבט. במקום שרידי חומת בוץ, שחצצה בין הארצות בימים שלפני שושלת טאנג. טיפסנו לסטופה עטורה דגלי תפילה לתצפית על העמק. במקום אולם קבלת פנים ובו מצויר הסימן הבודהיסטי להרמוניה: פיל ועליו קוף ועליו ארנבת ועליו ציפור, מול עץ האפרסק. חיש קל נכנסנו לאזור החווי. את הבודהיסטים החליפו מוסלמים; את הטיבטים החליפו בני חווי ואת הסטופות, מסגדים. עצרנו במסגד שהמינרט שלו היה מעוטר במיוחד, כפגודה עשירה בעיטורים. עצרנו בעיירת מחוז סואנת, סמוכה ללינשיאה (Linxia). היום מתברר הוא יום שוק והרחוב הומה אדם. הלכנו לאורך העיירה, מתבוננים בפרצופים, מבלי לשבוע מהמראות.
המשכנו לנסוע בנוף שהפך בהדרגה לנוף של גבעות לס, בהם מגדלים בעיקר תירס ופלפל סצ'ואן, עד לאגם מלאכותי, שנוצר מסכר שהוקם עלה נהר הצהוב. במקום סירות מנוע קטנות. שייט נהדר מול הצוקים המופלאים של אבן החול, עד למערות בינגלינג (Bingling Si). סעדנו במסעדתה על סירה באגם וממנה המשכנו אל האתר שלקראת ערב התרוקן ממבקריו הקולניים. זהו עמק נהדר, מושקה בלב המצוקים, שלאורכו חצובות מערות ובהן פסלים בודהיסטיים מתקופות שונות. הפסלים יפהפיים וניתן להתבונן בהם מקרוב, אך את ההצגה "גונב" הנוף, שהוא כל כך מרהיב, עד שנראה בלתי מציאותי. סיימנו את הביקור בפסל בודהא שוכב (נרוונה) שהועתק לכאן לקראת הצפת חלקו התחתון של האפיק, עקב בניית הסכר. השמש ירדה אל מעבר להרים, האוויר התקרר ואנו נאלצנו להיפרד מהיופי ולנסוע כמעט שעה עד לינשיאה (Linxia). עיר מאובקת ומשעממת יחסית. התארגנות במלון ממשלתי, האחרון ב"דרך המשי".
22/08/2012
התארגנות חפוזה ונסיעה מהירה ללנדז'ו, בירת גאנסו. סיור במוזיאון הפרובינציאלי, המרהיב במוצגיו ובעיצובו. התחלנו בקומה מס' 2, בתערוכת דרך המשי. בנוסף למפות המאירות בצבעים שונים את דרכי הסחר היבשתיות והימיות, ראינו גם עושר של ממצאים שנמצאו בקברים, ממצאים בהם ניכרות השפעות פרסיות ואפילו יווניות ואת הסוס המעופף, שהפך לסמלה של גאנסו. באותה קומה, תצוגה מרשימה של מאובנים, כולל שלדי דינוזאורים. בקומה השלישית, תצוגת קרמיקה ותערוכה של אמנות בודהיסטית.
נסיעה של כשעה לנמל התעופה ומשם טיסה לבייגי'ן.
בערב, ארוחה משובחת ושוטטות במדרחוב של Wanfuging, רחוב הקניות שקיבל צביון מערבי להפליא.
23/08/12
ארוחת שחיתות במלון מפנק. מדרך המשי לשוק המשי. שוטטות בין חנויות המותגים המזויפים. כמה חרוצים נסעו עם המדריך המקומי לכיכר טיאנאנמן. אחרי התארגנות במלון נסענו לארוחת צהריים ולשוטטות בין חנויות כלי הנגינה והרחוב המשוחזר של ליו לי צ'אנג (Liu Li Chang), שנמצא בשיפוצים ומשם, בפקקים אין סופיים, לאזור האמנים 798 שהיה פעם מספרו של בית חרושת וכיום אזור של גלריות.
נסיעה ארוכה ומתישה למדי למסעדה, לארוחה של "ברווז פקין" (Peking’s duck) ולסיכומו של טיול מוצלח. ארוחה טעימה. נקרולוג לטיול, טיסה ארוכה לאיסטנבול.
24.08/2012
טיסת המשך לתל אביב, חיבוקים, נשיקות, פריקה. להתראות בטיול הבא.
[1] . מערכת משוכללת של בארות שרשרת מחוברות במנהרות תת-קרקעיות, שפותחה במקורה באיראן. מדרגות מתכת מוליכות אל פיר בעומק כ-10 מ', שממנו אפשר להתקדם בשפיפה, כמעט בזחילה, בעזרת פנסים, למרחק של כמה עשרות מטרים עד הפיר השני. מערכת המים שבערבה נחצבה בתקופה המוסלמית המוקדמת (מאות 7-11 לספירה).
תודה רבה על כל האינפורמציה הכתובה של הטיול הנפלא. אנו מטיילים המון, עם חברות שונות ומדריכים שונים והארץ ומחו״ל, התחלנו לטייל לפני יותר מ 12 שנים לפחות פעמיים בשנה טיול רציני של למעלה משבועיים. אף פעם ועם כל הכבוד גם למדריכים הטובים שהדריכו, מעולם לא היה לנו מדריך כמוך. אנחנו לא מבינים איך כל הכישורים רוכזו באדם אחד. האישיות, הידע הרב, הסימפוניה, חוש הומור, השיויון בין כל המטיילים. הרצון לרצות ולשמח את כולם, לא רק הרצון אלא גם המימוש. אין מילים שנוכל להודות לך ולהביע את הערכתנו אליך. כמובן שנמשיך לטייל איתך ולספר לכולם בשבחך.
בהוקרה רבה,
אהובה ושלמה בר ציון
היי, סיימתי עכשיו לקרוא את יומן המסע…טיול ארוך ועמוס. הרבה נסיעות. הרבה מראות שקשה לספוג ולעכל…
מראות נוף מגוונים, הרים מושלגים לצד ערבות ודיונות חול, הרי גרניט לצד אגמים בצבע טורקיז וערב רב של טג'קים וסינים האנים.
בסוף יוצא ואווו גדול. באמת הצלחת ליצוק לטיול תחושות של מסע בזמן לדרך המשי שהיתה…..
כל הכבוד!
שלום לשביל הדרקון
כוון שלא הספקנו לכתוב דף משוב על הטיול האחרון עם גילי חסקין אנו מוצאים לנכון לכתוב עכשיו,
מאוד נהיננו מהטיול מהשירות של החברה ה טיול תאם את תוכנית הטיול חווינו במהלך הטיול חוויות מדהימות מעל ומעבר גם אם היו תקלות בלתי צפויות.תמיד גילי חסקין ידע לפתור בלי שנרגיש
רמת הידע והמקצועיות של המדריך חסקין היתה מעולה . היינו מרוצים במידה רבה מאוד.
וכמובן מהיחס האישי מאוד שזה מספר אחד של הטיול.
תודה לכם
ועבודה פוריה להמשך
גילי, נראה כאילו חזרתם אחורה בציר הזמן לימים עתיקים בהם דרך המשי היתה פעילה….. מבקרים פעילים המסתכלים מהצד בתרבויות ועמים אחרים. המסע עבר בהרים מושלגים לצד ערבות ושולו מדבר עולמיים (גובי) חצה קניוני גרניט ואגמים שהדהימו בצבעם הטורקיזי העז…ובינות כל אלה ערב רב של סינים האנים, טג'קים ואחרים. אין ספק טיול מפעים ומרהיב במגוון ובשונות הרבה של נופים ואנשים. כל הכבוד על הובלת מסע שכזה!