המשי

המילה "משי" מגדירה הן את הסיב המופק מפקעות זחל טוואי המשי. הן את פרפר המשי ממשפחת הטוואיים והן את החוט והאריג המופק ממנו. משי הוא סיב טבעי העשוי מחלבון שבו משתמשים בתעשיית הטקסטיל. הסיב מופק מהפקעת של טוואי המשי. טוואי המשי איננו ידוע עוד במצב הבר שלו והוא מתורבת כיום. ידועים כיום כמה מינים נפרדים. משי בצבע זהב מופק רק בעמק הברהמפוטרה, ונקרא "מוגה". למשי מסוג זה יש אורך חיים ארוך – מעל 50 שנה, והוא נחשב היקר בסוגי המשי. בשל היווצרותו של המשי מהפרשות של תולעת, רואים המוסלמים את המשי כחומר טמא, ואדם הלובש בגדים העשויים אך ורק ממשי אינו יכול להתפלל את התפילות היומיות של האסלאם.

את טוואי המשי מגדלים במבנים מיוחדים עשויים מעץ (אירופה), במבוק (אסיה), ערמת עלים (המזרח התיכון). בתנאים טבעיים מתקיימת הטלה אחת בשנה, בגידול מכוון – עד שלש פעמים. הנקבה מטילה כ- 350-400 ביצים. צבע הביצים צהוב ואחר כך אפור כהה. בתחילת האביב, עם הופעתם של עלי התות, רוחצים את הביצים ומחטאים אותן. משומרים אותן באינקובטורים בטמפרטורה העולה באיטיות עד ° 20- 23 מעלות. לאחר 12-15 יום בוקע זחל שעיר שאורכו 3 מ"מ והוא ניזון מעלי תות לבן (לעתים גם חסה). את העלים מניחים על ניירות חרורים המכסים את הזחלים. תאבון הזחל גדול והוא אוכל 6-5 פעמים ביום עלי תות קצוצים. כעבור 6- 5 שבועות הוא מגיע לגודלו המכסימלי – 8 ס"מ. הוא מפסיק לאכול, גופו מתכווץ והוא מוכן לטווייה (סימן: הרמת הראש בתנועה בלתי פוסקת). הפקעת עשויה מסיב משי שאורכו יכול להגיע ל- 1,500 מ' (בדרך כלל 650-1000 מ'). הפרשת החוטים נעשית בצורת לולאה – כצורת הספרה 8 מסביב לגוף הזחל. בטמפ' נוחה היא נשלמת תוך  3 ימים. גודלה כ- 40 מ"מ ומשקלה כ-15-50 גרם. תוך שבועיים הופך הגולם לבוגר ולקראת הבקיעה הוא מפריש חומר ממס הקורע מעבר בקצה הפקעת. כדי למנוע את קריעת החוט חונקים המגדלים את הגלמים על ידי אדים לחים בטמפ' של כ-° 80 מעלות, למשך 10 דקות.

האגדה מספרת כי הקיסר הואנג די ( Uang Di) מתקופת שושלת שיהא (1500-2500 לפנה"ס), ערך יום אחד משתה לעמו, לציון ניצחונו על אויביו. לאחר שלושה ימים רצופים של חגיגות, ירדה משמים אלת המשי ופיזרה סביב כיסאו של הקיסר חוטים דקים, צבעוניים וזוהרים. נצנוץ זה עורר את התרגשות ההמונים, שלא יכלו למחות מזיכרונם את המראה המרהיב. באחד הימים חלתה הקיסרית הסינית והקיסר שלח את נערותיה לחפש עבורה מרפא. כשעברו המשרתות מתחת עץ התות שגדל בחצר גילו לפתע בין העלים פקעות לבנות. הן לקחו את הפקעות וניסו לבשלן, בתקווה להכין מהן משקה לריפוי המחלה. בעודן בוחשות את הפקעות במים המתחממים גילו כי מקל הבחישה עטוף חוטים ארוכים; אותם חוטים שניתנו לקיסר על ידי אלת המשי.

בצפון סין למד האדם להתיר סיב יחיד ושלם מתוך פקעת תולעי המשי, הנקראת  .Bombyx חוט דק, חזק, ומרהיב, שהפך במהירה למוצר בעל חשיבות עולמית. אגדה סינית מספרת על נסיכה שנישאה למלך חוטאן  = Khotan) שמדרום לסין, שדאגה שסוחרים סיניים יביאו אליה את האריגים היקרים. ראשיתה של תעשיית המשי היתה באלף השלישי לפנה"ס באמנות של חצר המלכות. במשך שנים רבות הוגבל גידולו של התות וגידול התולעים לתחומי סין, שם נשמר בסוד. ב- 140 לפנה"ס הועברו ביצי תולעת המשי וזרעי תות למדינת חוטאן ומשם להודו, דרך קשמיר, ומשם מערבה למרכזי אסיה ופרס. הייצור עבר לקוראה ומשם ליפאן בסביבות שנת 300 לספירה. ב-1982 גילו ארכיאולוגים במחוז הובי (Hubey) כמויות גדולות של בדי משי איכותיים, מתקופת "המדינות הלוחמות" (475- 221 לפנה"ס).

המשי נזכר לראשונה במערב, על ידי אריסטו במאה ה- 4 לפנה"ס. הוא מתאר טוויית משי, באי קוס. משי סיני הגיע לפרתיה (מזרח פרס) ומשם לאימפריה הרומית כבר במאה ה-I לפנה"ס. ייתכן מאד שבעקבות החיכוכים עם הפרתים. ב- 53 לפנה"ס יצא קרסוס למסע נגד פרתיה ונערך לקרב בחרן, בו הפסיד את המערכה, כמו את חייו. מספרים כי בקרב הניפו החיילים הפרתים צעיפי משי שסימאו את עיני החיילים הרומאים.

הפטריצים ברומא צרכו כמויות גדולות של האריג היוקרתי, שאופן ייצורו בסין היה מבחינת סוד מדינה כמוס. פליניוס הזקן, במאה הראשונה לספירה מתאר את הבד שאפשר לנשות רומא להתלבש ולחוש עירומות. יבוא המשי גרם ברומא להתמוטטות כלכלית של ממש – כך שהקיסר טיבריוס נאלץ לאסור על הגברים ללבוש משי כדי לצמצם את הצריכה. הרומאים כינו את העם מספק המשי בשם 'סראים' ולמשי קראו 'סריקון', שם שנתקבל על ידי התלמוד בשינוי צורה – 'שיראים'.

 השימוש במשי החל בסין כנראה כבר בשנת 6000 לפני הספירה. עדויות כתובות מעידות על שימוש במשי בשנת 3000 לפני הספירה. העדויות הקדומות ביותר לסחר במשי הן ממצרים, משנת 1070 לפני הספירה. במאות השנים שלאחר שנה זו הגיע המשי לצפון אפריקה ולאירופה, באמצעות דרך המשי. גידול המשי הגיע למערב בעזרתם של שני נזירים פרסיים, אשורים נסטוריאנים, שהביאו את הביצים של טוואי המשי בתוך מקלות חלולים ומסרו אותם לקיסר יוסטיניאנוס ה .I- גם כאשר הסוד פוענח, לאחר שנזירים פרסיים הבריחו ביצי תולעים בתוך במבו, וגם כאשר המערב למד לטוות משי, נשאר המשי הסיני המשובח מכולם. יוסטיניאנוס ניסה, ללא הצלחה, לקיים מונופול על סחר המשי ולהשתחרר מהתלות בפרס. אולם בפקודתו הוקמו בתי מלאכה לייצור משי בערים אחדות. בימי הביניים פרחה תעשיית המשי ושמשה כאריג מלבושיהם המהודרים של בני האצולה הפיאודלית. ידוע על גידול מסחרי של משי בא"י החל מהמאה ה- 11, בעיקר באשקלון. המשי המוזכר במקרא (בספר יחזקאל ט"ז 10) "ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך במשי") הוא כנראה צעיף צמר.

סוחרים ונציאנים נהגו לסחור במשי ועודדו גידול טוואי המשי באיטליה. המשי האיטלקי היה פופולרי מאוד באירופה. מלכי צרפת לואי האחד עשר ופרנסואה הראשון הזמינו מגדלי משי איטלקיים לצרפת, כדי שיפתחו תעשיית משי צרפתית באזור ליון. מלך אנגליה, ג'יימס הראשון, הביא את גידול המשי למושבות באמריקה בשנת 1619. רק המתיישבים השייקרים בקנטקי אימצו את גידול המשי. במאה ה-19 נעשה ניסיון נוסף לפתח תעשיית משי בארצות הברית בעיר פטרסון בניו ג'רזי, שהפכה להיות מרכז ייצור המשי בארצות הברית, אף שעיקר המשי לארצות הברית יובא מיפן. בשל מלחמת העולם השנייה הופסק ייבוא משי מיפן לארצות הברית, ומחירי המשי עלו באופן משמעותי, עובדה שהובילה לפיתוחו של תחליף מלאכותי למשי. תחליפי משי מיוצרים מליוסל – סיב צלולוזה.

במהלך המאה ה-19 נעשו מספר נסיונות לבסס תעשיית ייצור משי בארץ ישראל, בין היתר במושבות העלייה הראשונה (בעידודו של הברון רוטשילד). לאחר כמה הצלחות ראשונות פסק ייצור המשי בשל היעדר רווחים מספקים.

 המצאתם של סיבים סינתטיים דוגמת הניילון והפוליאסטר במהלך המאה ה-20 הביאה לירידה משמעותית בהיקף ייצור המשי ובשימוש בו. נכון לתחילת המאה ה-21 משמש המשי בעיקר לייצור מוצרי טקסטיל יוקרתיים (חליפות, צעיפים, כפפות, מצעים וכו') ולעתים משולב בכמות מעטה בייצור סוגי בדים אחרים.

מאז המאה ה-11 נמצאת תעשיית המשי בירידה מתמדת, בשל הפגיעות הקשות שהיו בענף במהלך מלחמת העולם השניה ובשל המעבר לסיבים מלאכותיים.

החל מן המאה ה-20 מתבצע רוב ייצור המשי בחוות חקלאיות מסחריות. תהליך הייצור מתחיל בהדגרתן של ביצי הזחלים. לאחר בקיעת הביצים מונחים הזחלים על גבי רשתות צפופות, שעליהן שכבה של עלי עץ תות קצוצים. במשך שישה שבועות עוסקים הזחלים בעיקר באכילת העלים. בתום תקופת האכילה מפזרים המגדלים על הרשת ענפי עלים ושיחים. הזחלים מתמקמים על גבי הענפים ומתחילים בייצור פקעות המשי. על מנת לטוות את הפקעת יוצר הזחל סיב דק אחד שאורכו כ- 500 – 900 מ'. תקופת טוויית הפקעות נמשכת כשמונה ימים ולאחריה אוספים את הפקעות.

הפקת סיבי המשי מן הפקעות מתחיל בהשמדת גלמי הזחלים בתוך הפקעות, בדרך כלל על ידי הרתחה או חימום בתנור. לאחר מכן עוברות הפקעות תהליך חימום נוסף במים רותחים על מנת להמיס את חומר הדבק המחבר את סיבי הפקעת (סריצין). בשלב הבא נארגים יחדיו לחוט אחד סיבי משי (בצבע צהוב חיוור) שמקורם בארבע עד שמונה פקעות, וחוזר חלילה, עד ליצירת חוט משי (נקרא משי גולמי) המורכב מ-48 סיבי משי דקיקים. כמות המשי אותה ניתן להפיק מכל פקעת הינה קטנה למדי – על מנת לייצר ק"ג אחד של סיבי משי גולמי נדרשים כ-5,500 זחלים. בשלב הבא נארגים חוטי המשי הגולמי זה לזה על מנת לייצר חוט משי עבה וחזק דיו לשמש לתפירה.

תפוקת המשי הגולמי נמצאת בתהליך ממושך ועקבי של ירידה. יפאן עומדת במקום הראשון בעולם בייצור משי ובצריכתו. כ-% 75 מהיצוא מכוון לצפון אמריקה.