המקויה, יפן וארץ ישראל

כתב: גילי חסקין

התמונות מתוך החוברת "מקויה וישראל".

מָ‏קוּ‏‏יה (ביפנית: キリストの幕屋, מילולית "אוֹ‏הֵל מוֹ‏עֵד", ובהיגוי עממי שגוי בישראל מקוֹיה) היא תנועה דתית יפנית. לחברי התנועה יחס אוהד כלפי העם היהודי ומדינת ישראל, מתוך פרשנותם התאורטית על ספרי הנביאים. מרכזה של תנועת המקויה בעיר טוקיו, ומספר מאמיניה נאמד בכמה עשרות אלפים.

לאתר הבית של המקויה

הטיול ביפן עוסק מטבע הדברים בדתות: בשינטו, דת הטבע המקורית שצמחה ביפן, בבודהיזם שהגיעה אליה במאה ה-6, בתנועות הדתיות שהתפתחו ממנו, כמו "הארץ הטהורה" וכמובן בזן. זהו קובץ רלוונטי מאד לטיול ליפן וגם לטיול בעמק חרוד.

1600 מחברי המקויה חגגו 3000 שנה לעיר דוד, בככר שפרא, שליד עיריית ירושלים, פברואר 1996.

רקע: הדתות החדשות ביפן

הדתות היפניות מפוצלות לכתות רבות. ב-1990 היו רשומים ביפן 230 אלף ארגונים דתיים. אם נחבר את מספרי המאמינים של כול ארגון מתקבל המספר 217 מיליון. כמעט פי שנים מכול האוכלוסייה ופי ששה מכלל האנשים הטוענים שהם שייכים לדת כלשהי. אנשים רבים אינם בטוחים לאיזו כת הם משתייכים. למדינה אסור לממן גוף דתי והמקדשים מקיימים את עצמם מתרומות והענקת שירותי דת. ההשתייכות הדתית של אישי ציבור אינה מעוררת עניין. מאז מחצית המאה ה-19 קיימת ביפן תופעה של צמיחת כתות דתיות חדשות. המשטר הסמכותי, ששרר עד 1945, התייחס בחשדנות כלפי הדתות החדשות ובזמן המלחמה אפילו דיכא אותן. אולם היעלמות השינטו הממלכתי אחרי המלחמה והחופש הדתי הביאו לפריחתן של מאות כתות חדשות. לתופעה זו היה גם תמריץ כלכלי. ארגונים דתיים ארגונים דתיים היו פטורים ממסים והכתות צברו עושר רב מתרומות המאמינים. חלק מהדתות צמח מהבודהיזם, חלק מהשינטו וחלק מן הנצרות. אך רובן שילבו אמונות מדתות שונות. האוריינטציה שלהם היתה בדרך כלל העולם הזה. הן הבטיחו למאמיניהן בריאות, אריכות ימים, שלווה נפשית והצלחה כלכלית. לתנועת הכתות החדשות יש שם כולל shinshūkyō. כמעט לכול אחת מהן אלמנטים של שינטואיזם, בודהיזם ושמאניזם ולכול אחת מנהיג רוחני רב עצמה ונערץ מאד.

יפן פוגשת את הנצרות כבר במאה ה-16, בדמותם של נזירים ישועים שהגיעו מפורטוגל ובהמשך בדמות מיסיונרים אנגלים, הולנדים ואמריקאים. המפגש הזה הוליד דתות איזוטריות שונות.

בין הכתות החדשות יש שתיים נוצריות, שפיתחו קשר עמוק לישראל. אחת מהן היא מָ‏קוּ‏‏יה (ביפנית: キリストの幕屋, מילולית "אוֹ‏הֵל מוֹ‏עֵד"). למקויה אין כנסיות, וחבריה מתכנסים מדי יום ראשון, לתפילה באולמות ציבוריים. מרכזה של תנועת המקויה בעיר טוקיו, ומספר מאמיניה נאמד בכמה עשרות אלפים.

אנשי המקויה מעניקים לצאצאיהם שמות תנ"כיים וישראליים. חלקם אף דוברים עברית. בישראל ניטע יער המקויה לזכר פרופסור טשימה, ליד מצפה נטופה בגליל התחתון.

תנועת המקויה מונה כיום כ-50,000 איש. רובם מרוכזים ביפן. אך יש אנשי מקויה גם בארה"ב, ברזיל, יוון, מכסיקו, ישראל ועוד מדינות אסייתיות. עד היום איש אינו יודע מהו מספרם המדויק של בני המקויה. אג'יקי, נאמן לאמונתו, מסביר כי כשם שדוד המלך נענש כשספר את חייליו, נאסר על בני המקויה להתפקד. "האמונה האמתית היא הדבר החשוב, זה מה שצריך בשביל להצטרף אלינו", הוא אומר ובכל זאת מנדב אינפורמציה מספרית לפיה מופץ ביטאון התנועה בכל חודש ב­300 אלף עותקים בקרב חברים ותיקים ומצטרפים חדשים, עליהם נמנים, בין היתר, מנהלי מפעלים, אנשי עסקים ואנשי אקדמיה, ומעט מאוד פוליטיקאים.

החיים הדתיים של המקויה דומים במדת מה לאלו של ראשוני תנועת החסידות. חברי תנועת המקויה רואים בהקמת מדינת ישראל ואיחוד ירושלים, התגשמות של נבואות התנ"ך. ישראל היא תחנת הניסיונות של ה'. וירושלים היא בירת ממלכתו הנצחית. ההיסטוריה האלוהית של הגאולה סובבת סביב העיר ציון. אנשי התנועה נוהגים לעלות לרגל לישראל ולשלוח נציגים בחגים ובאירועים ישראליים. בחג הסוכות מגיעה משלחת גדולה להשתתפות בצעדת העמים בירושלים. במסע זה הם גם מבקרים בכותל המערבי. הם גם שולחים את צעירי התנועה ללמוד בארץ באוניברסיטאות ובמכללות. בארץ יש להם שני מרכזים, האחד בירושלים והשני בקיבוץ חפציבה.

מיפן לארץ ישראל

ייסוד הכת

התנועה נוסדה במאי 1948 על ידי פרופסור אברהם איקורו טשימה ((Ikurō Teshima), איש עסקים מקומאמוטו שבדרום יפן. טשימה, אדם משכיל וכריזמטי, ביקש להחיות את מצב הרוח השפוף של יפן בימים הקשים שלאחר מפלתה במלחמת העולם השנייה, כשהוא מצטט את דברי אלוהים חיים בספר עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה".

בעקבות 'התגלות' רוחנית שזכה לה, האמין כי על היפנים לשוב אל רוח התנ"ך ולקשור את גורלם בזה של עם התנ"ך השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. טשימה מסביר שהגה את רעיון התנועה בעקבות התגלות שחווה כאשר התבודד במשך שבועיים בהר אסו. השם "אוהל מועד" נבחר כי מהווה את מקום המפגש של אלוהים והאדם[1].

"התנ"ך הוא אור לכל האנשים", טען פרופ' טשימה, "והאמונה בתנ"ך משלימה את כל הדתות". הוא טען כי התנ"ך מנבא באופן ברור שעם ישראל ישוב לארצו ושישו שחזה את חורבן ירושלים, טען שהחורבן הוא זמני בלבד. הוא טען שסוג הדם של היפנים הוא הקרוב ביותר לזה של אנשי ארץ ישראל. היו מבין תלמידיו שהרחיקו לכת וטענו שהיפנים הינם מצאצאי עשרת השבטים האבודים[2].

חסידיו של טשימה ראו בו נביא, מרפא-רוחני ואיש אלוהים קדוש. הוא סחף עמו אלפים מתוך מטרה לחבר את העם היפני כולו לעם ישראל. לפילוסוף הישראלי שלום רוזנברג ולרב פינחס פלאי נודעה השפעה על התנועה. כך גם ניכרת השפעתם של אישים יהודיים נוספים, כגון מרטין בובר, הרב צבי יהודה קוק, שמואל הוגו ברגמן ואברהם יהושע השל. ספרו של השל, "אלוהים בחיפוש אחרי האדם", תורגם ליפנית על ידי המקויה. כן השפיע על דעותיו הוגה הדעות היפני הפציפיסט טוהויקו טגאווה. כפרשן תנ"כי וכסופר פורה, החזיק טשימה בדעה, שהבנה מעמיקה של האמונה היהודית ושל העם היהודי ותולדותיו היא חיונית להבנה שלמה של התנ"ך. פרופ' טשימה ראה את עצמו ממשיך את דרכו של הוגה הדעות היפני- נוצרי אוצ'ימורה קנזו (Uchimura kanzo 1861-1930), שביקש לעשות מזיגה של הנצרות והיפניות. הוא ביקש ליצור סוג חדש של נצרות שינתק את עצמו מהמסד הנוצרי ויפתח תכונות יפניות. הרעיון המרכזי הוא לבטל את הממסד הדתי ולשים את כול הדגש על אמונה שבלב ולעבודת הבורא מבלי להזדקק לכמרים וכנסיות. משום כך נבע השם "אוהל מועד". בניגוד לבית מקדש או כנסיה, אוהל מועד נע עם המאמינים לכול מקום וזהו מקדש מטלטל בלב. פרופ' טשימה גם למד מאוצ'ימורה להיות מאמין נוצרי ובו זמנית גם פטריוט יפני. בחיפושיו אחרי הדת הטהורה והמקורית, כפי שהשתקפה לו בתנ"ך, גילה טושימה את העם היהודי בארץ ישראל. הוא האמין שהישראלים, על האידיאולוגיה שלהם, חיי הקיבוץ וההתלהבות, מייצגים את ערכי הנצרות האמתיים. הוא ראה בהגשמה העצמית ובפשטות ההליכות של חיי הקיבוץ, ובפשטות ההליכות כמה מהאידאלים של המסורת הסמוראית של יפן. אוצ'ימורה נהג לומר שהוא מאמין בשני דברים המתחילים באות J והם Jesus  ו-Japan. דומה ופרופ' טשימה הוסיף לכך שתי מילים נוספות: Jerusalem ו-Jews .

טשימה הוא טען שהאדם אינו יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה, וכי ההשגחה האלוהית תגרום לעם ישראל לשוב לארצו, למרות שם ישראל חי בגולה 1900 שנה, הוא מעולם לא חדל מכיסופיו לארץ ישראל: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ   תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ג   כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר  וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ    מִשִּׁיר צִיּוֹן.  ד   אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר. ה אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם  תִּשְׁכַּח יְמִינִי.  ו  תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי   אִם-לֹא אֶזְכְּרֵ כִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.  (תהילים, קל"ז, 1-6).

בני המקויה, בציון 25 שנים למדינת ישראל

החיבור לארץ ישראל

בסתיו 1954, נסע ד"ר ישראל סלומניצקי, איש הפקולטה לחקלאות שברחובות[3], יחד עם אשתו לאה, ברכבת מהירושימה לנאגאסקי (כמה סמלי…). הם שוחחו בשקט בתאם. מולם ישב אדם שהאזין לשיחתם ושאל אותם אם הם מדברים עברית. בתגובה לתשובתם התמהה, הוציא ספק תנ"ך והראה להם שהמילה הראשונה בכול פרק כתוב העברית. הוא התגאה שכתב אותה בעצמו. לאחר שפרופ' סלומניצקי הציג את עצמו בשמו, הדהים אותם טשימה כשהסביר: "ישראל הוא יעקב, ואשת יעקב הייתה לאה".

בהמשך הבהיר להם טשימה את תפישתו: "היהודים חוזרים עכשיו לארצם. רוב האנשים בעולם חושבים שזו הגירה רגילה של אנשים, שמצריכה פספורטים, ויזות וכרטיסי נסיעה. אבל מי שאינו רואה שיד אלוהים עושה כל זאת, הוא עיוור. זהו נס הקורה לנגד עינינו ואין שום כוח בעולם שיכול לעצור בעד. העם היהודי אינו צריך להתיירא מאף אחד. ישראל תגדל ותצליח". התנ"ך הוא אור לכל האנשים", טען פרופ' טשימה, "והאמונה בתנ"ך משלימה את כל הדתות".

בעקבות המלצתו של סלומניצקי, החליט טשימה להגיע לישראל, אלא שהגעתו התעכבה בשל הגבלותת על הוצאת מטבע זר שהיו נהוגות אז ביפן. כעבור שש שנים כתב מכתב לסלומניצקי, וזה קיבל אותו בנמל התעופה (1962). בביקורו הראשון, בדרכו לכנרת, עבר על פני קיבוץ ניר דוד, אך הם, שלא ידעו כיצד "לאכול" אותו, שלחו אותו לחפציבה. הוא התאהב במקם ומצא טעם מיוחד להביא את חסידיו למקום אשר בו "נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה". במשבר הגדול של מאי 1967, קרא טשימה לידידי ישראל ביפן, לתמוך בישראל בכול כוחם. הוא ארגן את "הוועד היפני לסיוע חירום לישראל" וקרא לתלמידיו בארץ להישאר ולסייע ככול יכולתם. ואכן, מתנדב יפני בשם שלמה אונו, נפצע מאש של הלגיון הירדני בשכונת תלפיות. לאחר מלחמת ששת הימים ביקר טשימה בכותל המערבי, נפגש עם הנשיא שז"ר, עם מרטין בובר והוגו ברגמן, ועם הרב גדליה קניג מראשי חסידות ברסלב. תלמידיו נפגשו גם עם הרב צבי יהודה קוק. בשלהי שנות השבעים אף באו חברי המקויה לרקוד במוצאי "שמחת תורה" עם תלמידי "מרכז הרב". "האם ניתן לתת לגויים הללו לרקוד עם ספרי התורה?", שאלו התלמידים את רבם, הרב צבי יהודה. "לרקוד עם ספר תורה?", ענה להם הרב בתמיהה, "כל אחד מהם הוא ספר תורה!", נתן להם את שתי ידיו והחל לרקוד איתם.

ב-1973 נכנעה יפן לחרם הנפט הערבי. פרופ' אברהם איקורו טשימה ארגן צעדה גדולה בלב טוקיו, לתמיכה במדינת ישראל. הוא הכריז: "ישראל היא ערש התנ"ך, ומולדת הגואל שלנו. ללא ישראל אין לנו בסיס לאמונה ולישועה. נבואת התנ"ך התגשמה וירושלים חזרה אל עם ישראל אחרי אלפיים שנה. והנה כיום כוחות חדשים מאיימים לבטל את הנבואה. חזון גאולת ה' מונח על כף המאזניים. עלינו להתנגד לכוחות הללו בכול כוחנו. אל לנו להניח לישראל להפוך ליתומת האומות" אסור לנטוש את ישראל בשעת מצוקתה".

פרופ' טשימה התמוטט אחרי ההפגנה וכעבור שלושה שבועות מת.

ב-1975 לאחר שהעצרת הכללית של האו"ם גינתה את הציונות כסוג של גזענות, שלחה תנועת המקויה למזכ"ל ד"ר קורט ולדהיים, עצומת מחאה החתומה על ידי 37,000 איש. במכתבם כתבו, בין היתר, כי בהתאם לכתבי הקודש, העם הקדוש יחזור לארץ הקודש, להקים גן עדן עלי אדמות, לאלוהים ואדם גם יחד. אלוהים הניח את יסודותיו על גבעת ציון; העיר ירושלים היתה תמיד מרכזית בפעולות הגאולה של אלוהים, לא רק בשביל יהודים, אלא גם עבור מוסלמים ונוצרים. הרעיון המרכזי של הציונות הוא שלום ירושלים:

"וארא שמים חדשים וארץ חדשה כי השמים הראשנים והארץ הראשונה עברו והים איננו עוד: 2 וארא והנה העיר הקדושה ירושלים החדשה ירדת מאת האלהים מן-השמים והיא מתקנת ככלה המקשטת לבעלה: 3 ואשמע קול גדול מן-הכסא לאמר הנה משכן אלהים עם-בני האדם ושכן בתוכם והמה יהיו-לו לעם והוא האלהים יהיה אתם (אלהיהם): 4 ומחה אלהים כל-דמעה מעיניהם והמות לא יהיה-עוד וגם-אבל וזעקה וכאב לא יהיה-עוד כי הראשנות עברו" (חזון יוחנן כ"א, 2-4).

‏

בני המקויה, בצעדת ירושלים, 1976

המקויה וקיבוץ חפציבה

קיבוץ חפציבה הוא הבית השני של בני המקויה ומזכיר להם את נבואת ישעיהו צ"א 18-20):

אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם.  יט אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו.  כ לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד-יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ. כאן נמצא אולפן א' שלהם. חלקם ממשיכים ללמוד באולפנים מתקדמים יותר וחלקם ממשיך ללימודים באוניברסיטאות בארץ. אחד מחסידי הפרופ' כתב לו: "מדוע שלחת אותנו לחפצי בה, קיבוץ אתיאיסטי? לתומי חשבתי שאתה רוצה לקרב אותנו יותר אל אלוהים ומלבד זאת, אנחנו עוסקים בדרך כלל במסחר או לומדים לימודים אקדמאיים. לשם מה לנו לעבוד בחקלאות?" הפרופ' בתגובה, הורה לו לשוב ליפן.

למן 1988 משמש מרכז המקויה בירושלים כמקום מגורים, לימוד ותפילה לסטודנטים. הקומה השלישית הוסבה לסלון ולספריה בסגנון יפני והיא משמשת למפגשים בין התרבויות היפנית והיהודית. בשנת 2011 התקבלה משלחת של המקויה בכנסת.‏

למקויה גם תזמורת פילהרמונית המנגנת מנגינות יהודיות, כליזמר וישראליות, בסגנון קלאסי. תזמורת זו הוציאה תקליט. כמו כן יש להם תיאטרון המציג הצגות יהודיות וישראליות, כ"כנר על הגג", ולהקות מוסיקה שונות כולל ביצוע חזנות. פעם בעשור הם נוהגים לממן מופע נגינה משותפת עם התזמורת הסימפונית ירושלים.‏ שולי נתן הופיעה עם לחנה של מרים מיאורה (בת התנועה) למלים 'והוא יושיעני' (מתוך תהלים נ"ה) עם בנות המקויה.

לאחר ביקורו בארץ החל טשימה את מסורת העליות לרגל של חברי תנועתו. הוא דיבר ללא הרף על כך שהגאולה העולמית סובבת סביב ירושלים ובניינה בידי העם העברי. הוא ערך בטוקיו הפגנת ענק בעד ישראל ב-1973, בדצמבר 1973. בהפגנה צעד בראש תהלוכה של 3000 איש, כשהוא עונד סרט שחור על זרועו, כאות אבל על מותו של דוד בן גוריון. ונפטר, בגיל 63, מעט לאחר מכן. מאז ממשיכים תלמידיו הרבים לשמור על הקשר העמוק עם מדינת ישראל ועם אנשי רוח ישראלים, רבנים, אקדמאים ופוליטיקאים. סטודנטים חברי מקויה נשלחים לקיבוצים, לעבוד בחקלאות וללמוד את שפת התנ"ך, העברית. הם מרבים לנטוע עצים בנגב, לעלות לירושלים בשירה ובריקודים, ולעזור כאן בתקופות משבר. כך למשל הם נטעו עצים רבים לאחרונה בכרמל השרוף. בהוראת פרופ' נשלח גנן יפני לחפצי בה ונטע בו גם יפני, שהפך עם הזמן למרכז להורשת מורשת המקויה[4].

קשה לחשוב על משהו יותר סוריאליסטי. למרגלות הגלבוע שקולל אל ידי דוד ב"אל טל ועל מטר" שוכן גן יפני קומפקטי במוצא ערוץ יבש, קטן הגולש מהגלבוע אל הקיבוץ. במרכזו של הגן מפלון מלאכותי שם גדלים צמחי שערות שולמית. מולו נטוע עץ ציקס דרום אפריקאי, הנחשב ל"מאובן חי". חלקו התחתון של הגן בריכת דגים ובה משכשכים דגי קוי (קרפיון) כתומים, שבשל חוזקם יכולתם לשחות נגד הזרם, מסמלים את חג הבנים. סמוך לבריכה עומד פסל של שני עגורים אציליים, סמל לאהבה ולנאמנות בתרבות היפנית. גשרון אבן זעיר חוצה את חלקה הצר של הבריכה, מעבר לו שביל אבן מתפתל החולף על-פני מנורת אבן חזרה למרכז הגן.

בחלקו העליון של הגן, פעורה מערה עתיקה (ששמשה בתקופה הביזנטית כבור מים). באולם שהוכשר בתוכה, תלויים זה לצד זה דגלי ישראל ויפן, ולצדם תפילה כתובה על בד לבן. במערה זו מתפללים בני המקויה, כשהם נמצאים בקיבוץ[5].

[1]  Teshima, Ikuro (June 2011). "Our Beliefs". Light of Life (35): pg. 32

[2] מובא בספרו של אביגדור שחן על עשרת השבטים.

[3] לימים חתן פרס ישראל לחקלאות

[4] ראו רשמים מביקור בני המקויה בחפצי בה

[5] לתיאום ביקור בגן, פנו לנעמה עמית, טל' 054-6634348. הביקור בגן בתיאום בלבד